מאת: עוזי ברעם – שר בממשלת רבין ויועץ אסטרטגי
"כחול לבן" אינה מבטאת במדויק את עמדות השמאל, אבל המאבק העיקרי הוא לשמירה על ישראל כדמוקרטיה ליברלית, ובכך גנץ הוא בן-בריתנו.
נכון שיש היערכות ציבורית להחלפת נתניהו; נכון שמדגישים שוב ושוב שזו מערכה גורלית. אך המסקנות שנובעות מאמירה זו מחייבות הבהרה.
אינני מצביע "כחול לבן". אני איש "אמת" (מפלגת העבודה), שחש מחוייבות לעמדה זו. עשיתי למען ההליכה עם מרצ, ואני מייחל שתצליח. יחד עם זאת, יש לזכור שמול נתניהו עומד בני גנץ שהקים עם חבריו מפלגה בת-תחרות ל"ליכוד". לדעתי – שום מועמד אחר משורות "כחול לבן" לא היה עומד כמוהו מול הגל העכור המופנה נגדו. בשמאל לא אוהבים לחבק את מפלגת גנץ, שהרי היא "לא משלנו" – היא לא מבטאת במדויק את עמדותינו, וכותבים לא מעטים טוענים כי "ההבדל בינה לבין הליכוד הוא מיקרוסקופי". נראה שרבים לא הפנימו שמול יריב המוכן לכל מעשה כדי להיוותר על מכונו – חייבת לקום חלופה רחבה. כן, כזו שתכלול גם תומכי ימין שבחלו בנתניהו.
הליכוד של היום שונה משהיה. אין לו בסיס עמדתי ברור, מלבד יצירת מפלגת מנהיג יחיד, מפלגת פולחן. במפלגת נתניהו אין מקום לבני בגין, המאמין בקיום מפלגה נצית – אך דמוקרטית וליברלית. יצחק שמיר, הנץ הקיצוני שבחל בפשרות, עזב את אולם המליאה בעת נאומי כהנא. נתניהו אינו מתבייש לקיים דו-שיח מתמשך עם יורשיו הכהניסטים. בשם "העוול" שנגרם לו, נתניהו החל בהרס רקמות החוק והמשפט, הכניס למשרד המשפטים ריקא שמשרת את חצרו, ואינו מנסה ליצור אפילו מראית-עין של הגינות. אך במפלגה הזו, בעלת המסורת הדמוקרטית, לא מהין איש לקום ולומר שנתניהו מהלך כשיכור מוכה תזזית, ומוכן לכל מעשה כדי להימלט מאימת הדין.
למנחם בגין הייתה אופוזיציה חזקה במפלגתו, להסכם עם מצרים. דוד לוי יצר מולו אופוזיציה כמעט קבועה. לשמיר היו ה"חישוקאים", שערערו על המשך מנהיגותו. שרון הלך לקרב בתוך מפלגתו על ההתנתקות. רק לנתניהו – הנאשם בפלילים – אין אופוזיציה. יש תיאטרון בובות, המופעל על-ידו במישרין.
נתניהו – הנאשם בשוחד – קרא תגר על ראשי שלטון החוק במשטרה ובפרקליטות. נתניהו, שמינה את אלשייך למפכ"ל המשטרה ואת מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, הפך אותם למשיסה בקרב תומכיו. נתניהו אינו מתבייש לחזר אחרי בוחרים ערבים, לאחר שיצר את החיץ הגדול בין יהודים לערבים, והוציא ח"כ משורות מפלגה יריבה כדי להביא אליו את קולות האתיופים. נאמניו, וחלק משריו, מייצגים התנהגות של "פלוגות המחץ" בפולין ובהונגריה, בכך שהם מכפישים את התקשורת החופשית, את מערכת החוק, ואת כל מי שמתנגד למשטר הקיים.
ואצלנו? עולם כמנהגו נוהג. אנשי המחנה שעליו מאיים נתניהו – בהקמת ישראל אחרת, ללא חוק יסוד קדוש, עם "פיסקת התגברות" ועם "חוק צרפתי", ואולי אפילו עם סיפוח מוטרף – החלו לחפש פגמים בבני גנץ: הוא "יותר מדי הוגן" (זה לא מתאים היום); "יותר מדי ג'נטלמן"; "פחות מדי נחרץ"; "יותר מדי אמין" (בעידן שבו האמינות איבדה מנכסיה); ו"פחות מדי ברור ביחסו לתהליכי שלום עתידיים".
כל אדם שמתנגד לנתניהו יבחר לעצמו את המפלגה שעבורה יצביע, בהנחה שהיא תשפיע על גנץ בהמשך דרכו. אבל אין לשכוח – במאבק בין הפיכת ישראל לדמוקרטיה לאומנית או לדמוקרטיה ליברלית – עומד גנץ עמנו שכם אל שכם.
בבחירות אלו – זהו המאבק העיקרי שבו צריך לנצח.
*****************************
הכותב שלח לפרסום במגזין את מאמרו שפורסם הבוקר ב"הארץ".
כל מה שציין הכותב כ"נקודות תורפה" של גנץ, אלו הן בדיוק הסיבות שבגללן צריך לבחור בו. הגיע הזמן שאדם כמוהו יעמוד בראש ממשלת ישראל.
אני רושמת לפני לחזור למאמר הזה אחרי הבחירות, ובלי קשר לתוצאותיהם
כל הכבוד לאיש השמאל הוותיק, חבר מפלגת העבודה, שיודע להזכיר לחבריו בשמאל מה חשוב בבחירות הגורליות האלה!
האם חוכמתו של עוזי ברעם תובן גם על-ידי חברינו בשמאל הנאבקים בגנץ – עמיר פרץ, הורוביץ ותומכיהם????
עוזי ברעם הנכבד
מאוחר הסוסים כבר ברחו מצבעי מפלגת העבודה רובם הגדול עברו לכחול לבן שגם יוצאת נגד מפלגת העבודה בקמפיין וטוענת שחבל לבזבז קולות לעבודה כי לדעתם הסיכויים של כחול לבן הם עדיפים להחליף את ביבי