"תכנית המאה"

מאת: גלית רז-דרור – רכזת מיזמים

כבר ימים שאני ביחסי חיבור-ניתוק איתה. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת, לא מוכנה לתת לה את הכבוד שבהתייחסות רצינית ומעמיקה.

 

מצד שני, אני מבינה שגם אם לא יצא לפועל במציאות פרומיל אחד ממה שהתכנית מתכננת (קובעת? מציעה?) עבורנו, הרכבת כבר יצאה מהתחנה. במרחב הרגיש כל-כך שבו אנחנו חיים, כנפי הפרפר כבר התחילו להניע מהלכים בעולם. אז אני מקשיבה בחצי אוזן, קוראת בחצי עין, ומעכלת על סטרואידים. בלי פרשנויות מפולפלות, וללא שורת-מחץ, אני מנסה לערוך לעצמי סדר באירועים ובתחושות.

* כלל לא לקחתי בחשבון שכל ה"ברדק" הזה בוושינגטון עשוי להיות משמעותי באיזושהי צורה. התייחסתי לזה כעוד חלק משוגע במערכת הבחירות המתמשכת שבה אנחנו חיים, שגבולותיה – בזמן ובמרחב – ממש לא מוגדרים. ביום שלישי נקלעתי למצב של פלאפון שחשב שהוא טרנזיסטור, ושידר בקול גבוה את הנאומים החגיגיים מוושינגטון, של הנאשם שלנו והחשוד שלהם.

 

קפץ לי זיכרון חד מלפני 20 שנים: אבא שלי ואני ברכב, ברדיו שידור ממעמד חגיגי בפתיחת "ועידת קמפ-דייוויד" קלינטון-ברק-ערפאת. אבא שלי מתחיל לבכות, מגביר, ואומר לי שבשביל הרגע הזה הוא פועל כל החיים. ביום שלישי, הגוף שלי התנגד למעמד הלכאורה חגיגי הזה. מאז אני מרגישה כמו ילדה שמסתובבת ומושכת לכל המבוגרים שסביבה בשרוול, ומנסה להבין למה הם לוקחים כל-כך ברצינות את תיאטרון האבסורד שמתנהל על הבמה. מה אני לא מבינה?

* אני מחוברת לארץ הזו בטבור. פחות מתחברת למקומות הקדושים. החיבור שלי זה שסבתא שלי חלמה להגיע מהונגריה ומאושוויץ הנה, והעובדה שכאן ביתי, זו תרבותי, זו שפתי, זה נוף ילדותי וחיי הבוגרים – די באלה כדי לקשור אותי לכאן בעבותות. ויש לי זכות על הארץ הזו. אני ממש לא צריכה שטראמפ יגיד לי, תודה. הפסטיבל הזה, של "טראמפ אמר", לא עושה לנו כבוד; להיפך. אני מעדיפה לא לקבל "תו תקן" מהאיש הדוחה הזה. אגב, אני לא זקוקה לו גם מאובמה או מקלינטון; זה לא עניינם.

 

את הזכות על הארץ הזו אנחנו צריכים ליישב עם הפלסטינים, שחולקים איתנו את הארץ ואת הזכות. הם ילידיה, כמוני, ומחוברים אליה בטבור, כמוני. אם אומות העולם רוצות לעזור לנו לפתור את הסכסוך הן מוזמנות לנסות, אבל שייטלו קורה מבין עיניהן בטרם הן מכריזות משהו על מקומי כאן. זה מעליב אותי. ומביכה אותי הצהלה של הישראלים שצריכים שליצן בר-חלוף ייתן להם את האישור הזה. עוד צעד בשדרוג טראמפ לחוזה מדינת היהודים..

* התכנית היא עוד צעד בהחרבת מקומה של האידיאולוגיה שלי. לא בגלל שהגבול המוצע עובר כאן או שם, אלא כי מותר וכשר בימינו לשרטט מפות, לתכנן תוכניות ולחגוג חגיגות היסטוריות – במעמד צד אחד. רשמית מותר לנו, היהודים הישראלים, לעשות מה שבא לנו, ולא נדרשת הכרה, התחשבות, ובטח-ובטח שלא הקשבה לשותפי הגורל שלנו, לשכנים שלנו. הם פשוט לא קיימים. איך כתב מישהו: "לטראמפ גישה דומה למין ולשלום – בשניהם לא נדרשת הסכמה"… וכך האדנות ושלילת הזכויות שאנחנו מפעילים כאן כבר כמה עשורים, תוך צקצוקים בין-לאומיים, מקבלים גושפנקא בין-לאומית. "ובא לציון גואל"..

 

* זה גרם לי לחשוב שכך בוודאי הרגישו אנשי "ארץ-ישראל השלמה" כשהתקדם תהליך אוסלו: שחזונם חרב סופית מול עיניהם. מאוד יכולה להבין את הכאב ואת האימה. ההבדל הוא שלהם היו מנהיגים שזעקו את זעקתם ונאבקו את מאבקם. ולנו? יש כמה נציגים אידיאולוגים שקולם נשמע, ו"תודה לאל" על כך. אבל מנהיגים? עדיין אין לנו כאלו.

 

* ובאותו הקשר, שאלה לסיום: מישהו יכול להסביר לי מי זה האיש הזה שחושב שהוא ראש הממשלה שלנו, ושהוא יכול לשחק בנו כרצונו, חרף העובדה שאין לו שום מנדט כבר יותר משנה?