מאת: שאול גבעולי – תא"ל מיל' וניצב בגימ'
בתפקידי השונים בצבא למדתי איך להילחם ואיך להפעיל חיילים להילחם, אבל נראה לי שלמדתי גם איך לשמור על צלם אנוש.
במלחמת "קדש" הייתי מפקד של גדוד מילואים שפרץ לעזה והתקדם לסיני. ראיתי כיצד אפשר להעניק יחס אנושי לאויב, מבלי לפגוע בצרכים הצבאיים. הוטל על הגדוד שלי לאסוף שלל מחיילים מצריים שנכנעו. הגענו לחיילים מצריים בראשות קצין, שעמדו עם תותחים בדיונות, צמאים למים. פקדתי על חיילי לגרור את התותחים לכביש, אבל חיילי המילואים לא ידעו איך לגרור תותחים. הקצין המצרי שאל אם אני מסכים שהוא וחייליו יגררו אח התותחים לכביש, ויקשרו אותם לרכב. הופתעתי אבל הסכמתי, וכשהתותחים הגיעו לכביש הודיתי לקצין המצרי. אז שאל אותי הקצין אם אוכל לתת להם מים. סיפרתי זאת לחיילי, וכולנו נתנו להם מים ברצון.
לאחר מלחמת ששת הימים מוניתי למושל אל-עריש, כמה שבועות אחרי שנרצח בה נער יהודי מבלגיה. בתגובה הוטל עלי להרוס 14 בתים, 8 של הרוצחים ו-6 של השכנים שלא מנעו רצח. הבתים היו בקסבה, מחוברים זה לזה, וההריסה חייבה שימוש בבולדוזר. התברר שהבולדוזר לא יכול לנסוע ברחובות הקסבה הצרים. פקדתי על הקמב"ץ לנוע מסביב, ולהיכנס לקסבה מהדיונות. מפקד בכיר שהגיע למקום עם מחלקת חיילי נח"ל, כעס עלי, ובנוכחות חייליו צעק: "הבולדוזר כן ייסע ברחובות וכן יהרוס בתים. שילמדו לא לרצוח יהודי". נאלצתי לענות לו: "המפקד, קיבלתי פקודה להרוס 14 בתים של אנשים שרק חלקם השתתפו ברצח. אבצע את הפקודה בדייקנות, ולא ייפגע שום בית נוסף. אם זה לא מוצא חן בעיניך, תפטר אותי מייד". המפקד ויתר על כבודו, חזר למשרדו. הבתים נהרסו בהתאם לפקודה, ובמקום שנפגע בית שלא היה מעורב, דאגתי לתיקונו. אחרי יומיים הוא טילפן אלי, התנצל, ואמר שצדקתי בעמדתי. הייתי מושל אל-עריש יותר משנה, ולא הותקף שם אף אדם. יתכן שהריסת 14 הבתים גרמה להרתעה, אבל אני הרגשתי שהצעדים שלי, לפני ואחרי פיצוץ הבתים, סייעו לאווירה הטובה.
כשכיהנתי כקצין חינוך ראשי בצה"ל, קשישה שעמדה ליד המטה הארצי בת"א שאלה אותי היכן יש תחנת אוטובוס, והשבתי שאין שום תחנה קרובה. האישה פרצה בבכי, וסיפרה שעליה לחזור לביתה ברמת גן, שהיא עלתה על מונית, ראתה שהנהג לא הפעיל את המונה, ושאלה למה. הנהג השיב בגסות שהוא לא רוצה להפעיל מונה, ושהנסיעה תעלה לה 200 ₪. הקשישה אמרה לו שחבל שלא נסעה באוטובוס, ואז הוא עצר את המונית ואמר לה בגסות "לכי לאוטובוס". ריחמתי על הקשישה, ואמרתי לה: "גברת, אל תבכי. יש לי נהג נחמד, ואבקש אותו לקחת אותך הביתה ברכב שלי". בעודי מדבר, ראיתי מכונית של אלוף יוצאת מהמטה עם נהג ללא המפקד. עצרתי אותו, ושאלתי אם יסכים לקחת את הקשישה לביתה ברמת-גן. הוא הסכים מיד, ואמר לקשישה בחביבות: "בבקשה גברת, כווני אותי לבית שלך". זמן קצר אחר-כך חייל ביקש לדבר איתי, ראיתי שזה אותו נהג, והוא אמר: "סיפרתי לקשישה שאתה קצין חינוך ראשי של צה"ל, היא אמרה שאתה מתאים מאוד לתפקיד, וביקשה שאומר לך זאת. ואני רוצה לספר לך משהו, המפקד, בשמי: כשהתגייסתי לצה"ל לימדו אותי איך להילחם, אבל היום למדתי איך לעזור לאישה בוכה. תאמין לי, זה כיף הרבה יותר גדול". לחצתי את ידו של הנהג, וחשבתי בליבי: תפקידו של קצין חינוך ראשי לעודד חיילים לרצות להילחם, אבל צריך גם לשכנע אותם לשמור על צלם אנוש.
נאה דורש נאה מקיים. תבורך תא"ל גבעולי!
מה שנכון, נכון. לא נראה שזה נמצא בראש מעייני קציני החינוך של צהל דהיום ו/או בראש מפקדים בצהל בכלל.
מהמאמר הזה יכולים להבין כולם למה שאול גבעולי נבחר לכהן כקצין חינוך ראשי גם בצה"ל וגם במשטרה!
ורק לזכור ששאול, כמו כל הטובים, התחיל בפלמ"ח!
תבורך! הלוואי והיו רבים כמוך!
מורשת הפלמ"ח, זה הדבר האמיתי.