שימור מחנה העבודה הקיבוצי בסדום

מאת: יורם דורי – בעבר הדובר של רבין ושל פרס

 

משמרים מעשי קיבוצניקים באזור ים המלח (ולא מתנחלים, בגדה המערבית…), ונזכרים (בביבי?…) בבן-גוריון: "בישראל, מי שלא מאמין בניסים אינו מציאותי".

במהלך סוף השבוע סיירתי באתרי מורשת באזור ים המלח והערבה. בנסיעה על הכביש בדרומו של ים המלח, ניתן לראות שורת צריפים ישנים מטים לנפול, כשעל-ידם מבני עץ חדשים, או ליתר דיוק מחודשים, שמסייעים לספר את הסיפור המופלא של מחנה העבודה של חברת האשלג הישראלית, או בשמה הנוכחי: "מפעלי ים המלח". האתר החשוב כל-כך – המעלה על נס מעשי גבורה אנושיים, וחלוציות למופת של בני קיבוצים – עובר בימים אלו תהליך של עבודות הצלה ושימור. שוקדים על ביצועם "המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל" ומפעלי ים המלח, במגמה להפוך מקום חשוב זה למרכז מבקרים.

מהיכרותי את סיפור החיים של המקום, לא הייתי מהסס לכנותו מרכז לתיעוד גבורה אנושית של חלוצים בני "הקיבוץ המאוחד". סיור במקום בשעות הצהרים ביום חורפי – למרות עונת השנה, עדיין קשה לסבול את החום! – ממחיש את גיהינום מזג-האוויר של מי שחיו כאן במחנה העבודה, בלי מזגנים, בלי "קולרים" ועם מעט מי שתיה, ועבדו ממש עבודת פרך בהקמת המפעל. מה החזיק אותם במקום? תחושת שליחות, ודבקות במשימה של בניית ארץ והקמת תשתית למדינה עצמאית. אותם חלוצים מכונים היום בלעג "ישראל הראשונה"… זאת, כאילו החיים אי-שם בחום של 50 מעלות בצל (ואין צל!), במקום שהדרך היחידה להגיע אליו הייתה בשייט מסוכן על ים המלח, הם חיי מותרות וחיי נהנתנות על חשבון אחרים. באחד במאי 1934 הפליגה סירה ובה 20 עובדים מהחוף הצפוני של ים המלח אל חופו הדרומי, לרגלי הר סדום, כדי להקים שם מחנה עבודה לבניית המפעל הדרומי של מפעלי האשלג. הסירה גררה אסדות-משא שעליהן חומרי בניין, מכוניות, מזון ומים. חלק מהאסדות אבדו במהלך סערה בים, והעובדים הגיעו לחוף סדום אחרי 30 שעות. זו הייתה דרך התחבורה היחידה בין המפעל הדרומי שעמד לקום לבין המפעל הצפוני, מקור האספקה ודרך ייצוא האשלג. וכך נבנה המזח לפריקת המשאות, והוכנו בריכות האידוי.

כבר מראשית שנות ה–30 החזיק "הקיבוץ המאוחד" פלוגת עבודה מקובצת בסדום. כל קיבוץ נתבע לשלוח מספר מגויסים לשנתיים לפחות. פלוגת העבודה של "הקיבוץ המאוחד" הגיעה למחנה העבודה בסדום ב-13 באפריל 1936. הידיעות על מאורעות תרצ"ו ("המרד הערבי הגדול") חייבו את העובדים להתרכז תחילה בבניית קווי-הגנה, ורק לאחר מכן בהקמת המפעל. נבנתה סוללה, שעליה הונחו פסי רכבת (שרידי הסוללה נראים כיום בצד הדרך לסדום). בהמשך נוצקו יסודות לשם בניית תחנת כוח. ציוד הכרייה והייצור יובא מבריטניה. קבוצה אחרת בנתה את הקירות לבריכות הקרנליט (מינרל), במאות קורות עץ בעלות קצה מחודד, למען יהיו יציבות באדמה המלוחה. לאחר שהקימו שתי שדרות מקבילות של עמודי עץ, שפכו ביניהם אבני גיר מההרים מסביב, ללא מלחים וללא אדמת סחף רכה. אחת המערות במקום ("מערת הקולונל") הורחבה, והוכשרה למגורי הפועלים. בשלב מאוחר יותר אף נבנה שם קולנוע לרווחת העובדים, וזה היה המקום היחיד שהיה קריר יחסית במשך היום…

היום ניתן לראות במקום את עבודות השימור על חדר האוכל, על צריפי המגורים, ועל השירותים והמקלחות המשותפים. גם בניין המנהלה והביטחון עוברים עבודות הצלה ושימור, ואפילו מגדל המים המקומי שוחזר.

 

אתר מחנה העבודה בסדום הוא, לטעמי, דוגמא ומופת להון האנושי של אנשי הקיבוצים, שהתנדבו למשימה של הקמת מפעל אשלג במקום הנמוך והחם ביותר. הצלחת חברת ההזנק (ה"סטרטאפ") הזה של אנשי פלוגת העבודה של "הקיבוץ המאוחד" מאששת את דברי דוד בן-גוריון: "בישראל, מי שלא מאמין בניסים אינו מציאותי".

– – – – –

(הערה אישית: השימור בסדום התחיל עמי, נפתלי רז, כשעבדתי בחברה להגנת הטבע כמרכז אזור ירושלים והדרום ב"מועצה לשימור אתרים", לפני יותר מ-20 שנה…).