מאת: אוריה בר-מאיר, פובלציסט וסטיריקאן, בעבר עורך "מגזין במה"
צריך לאפשר למעוניינים לפתוח את עסקיהם בשבת ומומלץ גם להפעיל בשבת תחבורה ציבורית ושירותים ממשלתיים. לא תאמינו כמה תועלת סוציאלית תצמח מכך.
כשרוצים להפעיל תחבורה ציבורית, בתי עסק וכולי בשבתות, עולה הטיעון של מדינה יהודית, פרהסיה יהודית וטיעונים מוכרים מתחום הדת והמדינה. אבל קיים טיעון נוסף, המגיע גם מחילוניים: תנאים סוציאליים. אם יפעלו עסקים ושירותים בשבת, הזכויות הסוציאליות של העובדים בהם ייפגעו.
ח"כ שלי יחימוביץ' אמרה נימוק זה לפני הבחירות, להסברת התנגדותה לתחבורה ציבורית בשבת. סגן ראש עיריית תל-אביב-יפו, דורון ספיר, סיפק נימוק דומה להסברת התנגדותו לסופרמרקטים פתוחים בשבת. שניהם אינם בודדים בעמדתם זו. יש רק בעיה אחת בטיעון הסוציאלי: הוא פשוט לא נכון.
בארה"ב ובאירופה אין יום חופש ספציפי שמחייב את כולם. מדינות המערב לא מייצגות את כל התנאים הסוציאליים הרצויים, אבל הזכות לקבל יום חופש דווקא בראשון היא לא הדבר שמעסיק באמת את העובד המערבי (מה גם שבאופן טבעי שבת-ראשון הם סוף השבוע של רוב האוכלוסייה, בלא כפיית חוק). בישראל יש תנאים סוציאליים ברורים למי שכן עובד בשבת.
וכמובן, כולם שוכחים מזכויות סוציאליות של קבוצה אחרת: הצרכנים. לדוגמא, בתחבורה הציבורית: מחד גיסא, אם אוסרים תחבורה ציבורית בשבת, הנהגים זוכים ליום חופש (יחד עם כל בית ישראל). מאידך גיסא, לא חסרים אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי, וביטול התחבורה הציבורית מונע מהם לנצל את יום החופש שלהם מעבר למרחק הליכה מהבית. ספק אם קרקוע משפחות מהמעמד הנמוך בשבת הוא החזון הסוציאלי.
אפשר גם לתת דוגמה את האדם שעובד כל השבוע משמונה עד חמש (ויום מקוצר בשישי), ולעתים צריך לצאת מהעבודה כדי להגיע לבנק או לסידורים אחרים. ואנשים אחרים צריכים להגיע הביתה בשמונה במקום בשש, כי הם צריכים לעשות קניות אחרי העבודה. לאף אחד אין חזון שיום החופש יהפוך ליום שבו מבצעים מטלות וסידורים, אבל האם אין זו זכותו של אדם להחליט אם הוא עורך סידורים ביום עבודה וחוזר הביתה מאוחר, או מנצל לשם כך את יום החופש כדי להיות בבית בשעות סבירות? וכל הדוגמאות האלו ניתנו עוד לפני שהגענו לזכותו של אדם לרכוש מוצר כלשהו – במהלך השבת.
אין שום דבר סוציאלי בקביעת יום חופשה אחיד לכולם. אפשר להסתכל על תנאים סוציאליים בהיבט הצר-עד-מאוד שלהם, של התעסוקה, אבל אפשר גם להרחיב את הראייה ולהכניס להגדרה גם את התנאים שיש לאנשים כשהם יוצאים ממקום העבודה. לא חסרים פתרונות יצירתיים למצב – יום חופש שבועי כלשהו, וגם אפשרות לסנכרן בין יום חופש בשבת ליום חופש באמצע השבוע. צריך רק לחשוב טיפה מחוץ לקופסא. לא מדובר פה במשחק סכום-אפס, ואין שום סיבה שיהיו תנאים סוציאליים נאותים רק בעבודה או רק מחוצה לה. לכן, לא רק שצריך לאפשר למי שמעוניין לפתוח את העסק בשבת, מומלץ גם להתחיל להפעיל תחבורה ציבורית ושירותים ממשלתיים ביום הזה. לא תאמינו כמה תועלת סוציאלית תצמח מכך.
ועוד הערה: ח"כ תמר זנדברג (מרצ) טוענת שהיא לא רוצה לאפשר לכולם להיות פתוחים לעסקים בשבת, כי היא לא רוצה ששבת תהפוך ליום של תרבות צריכה. המטרה יפה, אבל ההנחה שניתן לחוקק מציאות – שגויה. מי שרוצה לצאת כנגד תרבות הצריכה (ולמה רק בשבת?) צריך לעשות זאת באמצעות חינוך, לא באמצעות הכתבה לאנשים מתי הם יעבדו ומתי לא.
כתיבת תגובה