עצימת עיניים והפניית הראש

מאת: אבי עורי – פרופ' לרפואה שיקומית

נגד ניסיונותיו של הביבי לחמוק ממשפטיו, נגד ממשלתו ההמונית וה"חילופית", נגד הטיפול הלקוי במגפה, ונגד הסיפוח הקרב – חייבים להיאבק!

 

במכתבו ב"הארץ" ביום ראשון 24.5, משה ליפשיץ הזכיר את נאומו ההיסטורי של המדינאי והפילוסוף הרומי מרקוס טוליוס קיקרו, נגד יריבו לוקיוס סרגיוס קטילינה: "עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן – כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת – כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?".

אין לשכוח  את הטעות הגורלית של הליברלים בתחילת המאה ה-20 – ההתעלמות מפני תופעת הפשיזם. הייתה זו עצימת העיניים, הפניית הראש הצדה, ואי-פעולה. באחת מהרצאותיו האקדמיות, הסופר רוברט גרייבס (1895-1985) הגדיר מחדש מספר מחלות של האקדמאים דאז: THRASYCRISIA = שיפוט פזיז, BRACHSCOPY = ראייה צרה, ו-APOBLEPSIA = הסטת הראש הצדה.

 

נזכרתי גם באמרתו של ראש הממשלה הראשון של אנגליה, סר רוברט וולפול (1676-1745), כשהביט באוקטובר 1739 מחלונו לרחוב – האספסוף חגג את תחילתה של מלחמה שלדעתו הייתה מיותרת – אך בסופו של דבר גם סר וולפול נסחף אליה. אנגליה הכריזה על מלחמה נגד ספרד ב 1739, וחוצות לונדון התמלאו בצלצולי פעמונים. אז אמר סר וולפול: "They are ringing their bells now, but soon they will be wringing their hands" = כעת הם מצלצלים בפעמוניהם, אך במהרה ישפשפו את ידיהם (או יספקו כפיים לאות צער ודאגה).

אפשר לאמץ את אמרתו של וולפול לאוירה כיום: הזמן אוזל. הפעמונים מצלצלים לרוח הדתית-לאומנית-קיצונית. כשנספוק את ידינו – יהיה מאוחר מדי.  

אסיים בקטע משירו של וולט ויטמן "הזמר בכלא" (1869):

“…A soul confined by bars and bands,
Cries, help! O help! and wrings her hands,
Blinded her eyes, bleeding her breast,
Nor pardon finds, nor balm of rest”.…

ובעברית:

הנפש כלואה בין בריחים לרצועות,

זועקת הצילו! הושיעו! וסופקת כפיה…

מכסה את עיניה, ומדממת מחזה,

לא מוצאת מחילה, ולא צרי של מנוחה…