מאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט
ככל הוא מעמיק חֲתוֹר / תחת סדרי ממשל נאור – // ככה שפלות מנהיגותו / תעיד על גודל אשמתו.
משכיל בעת הזו יידום, / הייתה הארץ כבר כסדום;
שבויה כבת של ערובה / בידי מֻוכֶּה בתאווה.
אל השררה והניצול – / הכול כשר לו, אין שום פְּסוּל.
ימים של חֳלי, מצוקה, / רעב ועוני, מְבוּקָה,
קורונה שׁוֹאֲפָה הָבִיס / את הבריאות ואת הכיס!
וביבי, בכל פעליו – / רק משרת את מטרותיו.
שלושה מַסְעוֹת-בחירות כָּפָה / ורביעית עכשיו נוספה;
אמר נביא ששמו עמוס / לעת שנגדשה הכוס:
"שלושה פשעים, לנו דיינו, / על ארבעה – לא נשיבנו".
ונתניהו, בני בריתו, / עִם "רעיית" ובני ביתו,
הוא במֵזִיד משחית הנפש, / את האומה מחניק ברפש.
מומחה פלסתר, שוחר רעה, / בּוֹדֶה כזב עד קְצֵה סְאָה,
אשר כונֵן לו מקהלה / המזמרת לקהילה
של הביביסטים השבויים, / שלעצמם שרות עושים.
בינותיהם היה אחד / נחשב נבון ומכובד;
רב כישורים כקומבינטור / בשרותו של הדיקטטור;
בדקלמו דַּפֵּי-הַמֶּסֶר / נשמע אמין מכל היתר.
בכל אולפן התראיין / שַׁבַּח שולחו הוא הצטיין.
ביבי, הצהיר – מנהיג מופלא, / ראוי לכל דבר תהילה.
שחרף כל מַעֲלִילָיו / עומד בכל משימותיו.
עבר כבר ביבי, ידידַי, / גשרים רבים, רחוק מדי,
ככרס לא תדע שבעה, / שכרון כוחו אותו הטעה!
מרננים מזה שנים / על ניגודים של עניינים,
עלי עסקות מפוקפקות / וְנוֹכְלוּיוֹת בלתי פוסקות.
מוֹסֵך לארץ זו, כולה, / קֻבָּעַת, כּוֹס של תרעלה,
וכל כוכב שביט חדש – / "כחול לבן" ועד לד"ש –
עמד בפתח, כעני, / אל מול ביביזם הזדוני.
מן הליכוד, אנשי כבוד / כבר נעלמו, בעשרות,
מהם – נשאו את רגליהם, / מהם – הוצרו צעדיהם.
יש שפרשו מפעילות, / יש שפנו לעיתונות,
יש שהפכו למתחרים, / ויש אף – לאויבים מָרִים.
לאחרונה, שובר שיאים / ראש הממשלת, בְּעִוְועִים,
עד כי לנוכח זה הַמַּיִּט / קם לו יריב, מתוך הבית.
עכשיו בַּשַּׁעַר גדעון סער, / מול ביבי, הוא איננו נער.
לא תמהוני ולא תמים, / ללא תיוג כ"שמאלנים".
ומי ערק אל מחנהו? / אלקין, האיש אשר הנהו
מזה שנים, לכל שליחות / של נתניהו – הוא להוט.
תמיד היה לו מְלִיץ של יושר, / לכך היה לו שפע כושר.
תוך יממה, עם עריקה, / ירק על ביבי יריקה,
הסיר כל כסות ממבושיו / של השליט, שעד עכשיו,
ממש, עד יום לפני אתמול, / קילס, שאין כמותו גדול.
אם אֶלקין על הַמָּק יָדַע / אבל שתק – הזו בגידה,
ביושרתו, בערכים – / פתאום נגוזו השבחים?
לגדעון סער, אם סביר / שהעריק כוחו יגביר? –
[ינאי, המלך הקדמון, / ל"רעיית" שמה שלומציון:
"אל תחששי ממציקים, / לא מפרושים, לא מצדוקים,
הכי-הכי מסוכנים / לכל אדם, הם הַצְּבוּעִים".]
כיום אין דִּין, אך יש דיין – / אילנה, מול מְרֻאֲיָין,
הציגה, לא בראשונה, / שֶׁלַּשִׁפְלוּת – אין תקנה!
שביבי, עבור "חפותו" / יקריב את כל מדינתו,
את תומתה ועתידה – / אל מול תביעה שמעידה
על דרך כל-כך נלוזה, / סוּגָה בְּנֵכֶל וביזה.
ככל הוא מעמיק חֲתוֹר / תחת סדרי ממשל נאור –
ככה שפלות מנהיגותו / תעיד על גודל אשמתו.
סיכום מקאמי קולע ונוקב על מצבנו העגום והחורב.
אתה כותב מקאמות מבריקות, ד"ר גרף, ובקריאה שלהן אני מתלבטת אם לצחוק או לבכות…
ראו בגוגל:
מקאמה (בערבית: مقامة, אספת שבט, סיפור שמספרים באספתו, ומכאן השם העברי 'מחברת', במובן חבורה) היא יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים.[1][2] מקאמות היו נפוצות בשירה הערבית של ימי הביניים, וממנה הגיעו לספרות העברית של יהדות ספרד.
אנחנו זוכרים עוד את המקאמות של חיים חפר. מול המקאמות של ערן גרף, חפר עלול להתהפך בקנאה בקברו…
לאומרי שבחי מקאמותי,
תודה לכם. קטונתי. פניתי אל הכתיבה רק עת הצטרפתי ל"על צד שמאל". כימאי אני והייתי מאד רחוק מעיסוק הכתיבה.
כמו שאמר החייל ממוצב החרמון: "רק רציתי לחזור הביתה בשלום". כך גם אני. כל שבחפצי הוא שארצנו תחזור להיות מולדת לחיים בה.
חן חן