נפקד אבל נוכח

מאת: אלישע פורת, סופר, משורר ובלש ספרותי
שיריו העלומים של המשורר הקשיש אלעזר גרנות, איש "הקיבוץ הארצי" ומפם, תורגמו גם ללדינו, ולוואי וייגאלו גם את ספרו על רצח ארלוזורוב.

 

אלעזר גרנות – חרף היותו משורר מדור הפלמ"ח, חרף הקריירה הפוליטית שלו במפם, וחרף עשרות המאמרים שפרסם בפולמוסים מפלגתיים – נפקד משורת המשוררים המוכרים. אחד מהנערים צמאי השירה הטובה משנות החמישים והששים שזוכרים את שיריו היפים הוא אבנר פרץ, מתרגם עורך ומשורר, המקדיש את חייו לתיעוד תרבות הלדינו.

הספר של אלעזר גרנות "תרבות הדבש המתאפק" (מבחר שירים 1948–2008, בתרגום ללדינו, בהוצאת "יריעות") – יצא בשנת 2008. ספר מחמדים, מחווה מרגשת ונכונה בתרבות השירית. השירים שמובאים, אחד מקרא מול אחד תרגום ללדינו (באותיות לטיניות), נותנים להבין מדוע כינסו אותם בשעתם באנתולוגיות מובחרות לשירה שערכו מוקירי שירתו כחיים באר, חיים גורי, עזרא פליישר, מנחם ברינקר, עזריאל אוכמני, משה שמיר ואחרים. זוהי מתנת הכרה מאוחרת הניתנת למשורר בן השמונים ושתיים.

אלעזר גרנות (גרינהוט), נולד ב-1927 בירושלים וגדל בבית ציוני מסורתי. סבו היה ממייסדי תנועת המזרחי העולמית. אמו הייתה קרובת משפחה של ה"חפץ חיים" ושל ישראל ב"ק מצפת, ממקימי הדפוס העברי בארץ ומייסד העיתון העברי הראשון "החבצלת". אלעזר למד בתיכון החקלאי בפרדס חנה, התגייס לחי"ל – החטיבה היהודית הלוחמת (ה"בריגדה"), ולחם בשורותיה באירופה עד 1946. בשובו ארצה היה מפקד מחלקה בהגנה, ובמלחמת העצמאות לחם בירושלים, בנגב ובסיני. ערב הקרב על אבו-עגילה פגש אותו הסופר מרדכי טביב, קיבל ממנו צרור שירים, והבטיח למסרם לאברהם שלונסקי. שלונסקי התרשם מאד, והשירים פורסמו במוסף לספרות של "על המשמר", עיתון מפם. קבלת הפנים לשירים הייתה חמה, והלוחם האלמוני הפך למשורר מוכר. מתי מגד, ויוצרים אחרים, עודדוהו להמשיך בכתיבתו. קשריו עם שלונסקי נמשכו, והוא התקרב למשוררים אמיר גלבע וט' כרמי. הוא שמר עימם על קשרים גם כשהשתקע בקיבוץ סאסא שבגליל העליון.

גרנות כתב שני שירים מופלאים – "אל עץ אחר", קינה על חבריו מ"מחלקת ההר", מחלקת הל"ה האבודה: "דרך יש לכפר עציון מירושלים,/ כיניתיה: אהבה./ את אשר אמרתי אנוכי לדני / לא אמר עוד גבר לאישה./". האלון הענק של גוש עציון החרב שופך את צלו העצוב על דני מס ורעיו: "שעה אחת לבוא מועד / דמנו בבקעה נוהר / קיבצו פניו כזה אך מת. /".

ושיר הזיכרון הנפלא "אבן ירושלמית שבהר: "אבן ירושלמית שבהר / לילה שמנו למראשות חלומותינו, / אבן ירושלמית שבהר. / על הבור כרינו בוקר / היצבנוה: / אבן ירושלמית שבהר./ ".

שני השירים הם דוגמה לשירתו כולה – דחיסות הזיכרון והדימויים, הבאת הטבע כעדות למעשה השיר, לשון השואבת מהמקורות העבריים העתיקים ומלשון ימינו.

מצער ששירה גבישית שכזו נעלמה מאופק השירים הזמינים לאוהביהם. שנים רבות לא שב אלעזר גרנות אל השירה. הוא ידע גם צער בחייו – אשתו הראשונה נרצחה מהמארב בשנת 1955, בדרכה לקיבוץ סאסא, והוא הדרים לקיבוץ שובל שבנגב ושיקם את חייו. משני ספרי שיריו – "להולכים בלילה" (1956) ו"בפעמון הזה" (1969) – התעלמה הביקורת הספרותית, ואלעזר פנה אל הפוליטיקה. ששים וכמה השירים שכתב נטמנו בקופת השכחה. הוא היה ח"כ של מפם, יושב-ראש המפלגה, ושגריר בדרום אפריקה. השירים המתינו לגילוים מחדש ביד האוהבים של אבנר פרץ.

אלעזר גרנות נתן מכוחו גם לפרוזה העברית – ברומן שלא יצא לאור "שתי שקיעות באפולוניה", שבמרכזו פרשת רצח ארלוזורוב. אפשר והחסד המאוחר של מבחר השירים יביא את המשורר הקשיש לשוב אל הרומן המסקרן, ולהוציאו לאור. שוחרי כתיבתו מצפים לכך.

בתקליטור הנמכר עם הספר מביא אבנר פרץ ארבע מצגות של שירי גרנות, את שירי הספר, שירים בכתב ידו המרהיב של המשורר, רצועה שבה גרנות משוחח על שיריו, ופירושים של פרץ לשירים.