מאת: עמירם קופר – מנהל מיזמים חקלאיים ותעשייתיים
במרכז-שמאל מתבקש חיבור כוחות, תוך התמקדות בתוכנית שיקום חברתית-כלכלית בצד חזרה למשא-ומתן עם הפלסטינים לשלום, במתווה של שתי מדינות ריבוניות.
היו לאחרונה תמורות רבות בשדה הפוליטי בישראל: התפרקות הממשלה ופיזור הכנסת; פרישת גדעון סער מהליכוד והכרזתו על מועמדותו לראשות ממשלה מטעם מפלגתו החדשה, והצטרפות זאב אלקין וליכודניקים נוספים אליו; הכרזת בנט על מועמדותו הוא לראשות ממשלה, הבלגן ב"רשימה המשותפת", פרישת עפר שלח מ"יש עתיד" והכרזתו על הקמת ממשלת שמאל חדשה; הכרזת רון חולדאי על מפלגתו החדשה, והכרזת ניסנקורן על הצטרפותו אליו. הכול מעיד על אי-יציבות בפוליטיקה. חלק מהמפלגות מתמקדות בניצחון "משיח צדקנו" בבחירות, כתחליף ל"משיח הכזבים" נתניהו.
למתואר לעיל יש תוספות קטנות: התפוררות מפלגת העבודה – הכוח ההיסטורי במרכז-שמאל הסוציאל-דמוקרטי; הצטמקות "כחול לבן" – מפלגת הרמטכ"לים שבגדה בהבטחתה לא לשבת בממשלה עם נתניהו, השקוע במילוט עצמו מאימת הדין; והקיבעון בכוחן של המפלגות הקטנות בימין ובשמאל. כל זה מותיר בישראל מעין "מלחמת דיאדוכים", המתמקדת ביצר לכיבוש כיסא השליט.
בחירות בדמוקרטיה תקינה ראויות לשקף העדפה של האזרחים המבחינים בין מפלגות המציבות יעדים כלכליים וחברתיים, תוכניות מושכלות לביצוע, והתחייבויות אמינות למימושן בזמן סביר. התדרדרות מצבו של העם בישראל – לפני ובמהלך משבר הקורונה – מצריכה תרבות בחירות מסוג זה. זאת, להבדיל מפסטיבל ה"'שופוני', אני המנהיג הראוי" המתרחש בחצרנו בימים אלו.
בנט טוען למנהיגות, תוך שהוא מעצים את תיאור כושרו להיאבק בקורונה ולעשות לשיקום כל אדם בישראל. אך בו בזמן בנט מערפל את תפיסותיו הימניות במדיניות סיפוחית ובכלכלה קפיטליסטית. הפלסטינים, לשיטתו של בנט, הם בכלל עמלקים שיש להפטר מהם, וכל השטח ממערב לירדן הוא שלנו על-פי צו הבורא. סער טוען למנהיגות בעמדות דומות, ורק ללא כיפה על ראשו ובשפה מאופקת יותר. סביר כי בוחרי הליכוד שמאסו בנתניהו וזזו זמנית לבנט, ימריאו עתה וינחתו במפלגתו של סער, חרף היותה חדשה.
במפלגות המרכז – יאיר לפיד עומד על היותו מורם מעם במפלגתו (גם אחרי פרישת עפר שלח), וככזה הוא משוכנע כי מגיעה לו הבכורה בהובלת קואליציה של "רק לא ביבי" – אך לא ברור לאן כן… ובני גנץ מכריז שימשיך להוביל את "כחול לבן" – אבל לא ברור כמה יבואו אחריו…
ובשמאל? השמאל של אתמול מחפש מנהיג שיכנס את פירורי מפלגת העבודה לתלכיד אחד. האם יהיה זה רון חולדאי? ואולי עופר שלח? מרצ הקטנה שומרת על יציבותה אך אינה מצליחה להמריא, ו-3 ח"כיה דורשים לעמוד בראש… מתבקש חיבור כוחות במרכז-שמאל, תוך התמקדות בתוכנית שיקום חברתית-כלכלית (ברוח המדיניות בארצות סקנדינביה), בצד חזרה למשא-ומתן עם הפלסטינים לשלום, במתווה של שתי מדינות ריבוניות. חיבור חיוני זה בין שמאל ומרכז יהודי וערבי ייתכן – אם כל השחקנים הרואים את עצמם מנהיגי המרכז-שמאל יסכימו לייצר כוורת מנהיגותית המבוססת על הסכמות לקווי-פעולה משותפים לפחות ל-4 השנים הבאות. אם בשוויץ מתחלף נשיא כל שנה – ניתן לקיים גם אצלנו נוהל של התחלפות ראש ממשלה, ולו כ"הוראת שעה" למען חילוץ אזרחי ישראל מן הבוץ שבו הם שקועים.
חייבים להתלכד כל מפלגות המרכז-שמאל, אחרת ביבי יישאר בבלפור.
במצב של רסיסי מפלגות שמאל / מרכז הסיכוים לאיבוד קולות לשמאל הוא סיכוי רב הרי הימין בסוף ואני לא מאמין לגדעון סער הוא בסוף ילך עם ביבי כיום יותר מתמיד קשה להאמין לפולטקאים [ ראה גנץ ]
ביבי ירכיב את הממשלה הבאה, ובכך טמונה סכנה קיומית לישראל. הגנרלים יכלו למנוע זאת, אבל הם העדיפו לשמור על התחת, ולא להתערב, כל אחד מסיבות שלו.