מאת: דוד סנדובסקי, עורך דין
נאום אובמה בבנייני האומה פותח פתח לאופטימיות שקרי, שר החוץ האמריקאי החדש, יקדם תהליך מול הפלסטינים, עם רוח גבית מדעת הקהל הישראלית.
הממשלה החדשה שהרכיב נתניהו בדקה ה-90, אמורה להתמודד עם מצבים מורכבים ולנווט עצמה בין הניגודים. אולי תיווצר "אחדות-ניגודים" שתביא, באופן בלתי צפוי, להתפתחות חיובית. הדגש האסטרטגי המרכזי של נתניהו נותר איראן. בזה הוא רואה את תכלית מנהיגותו, הגשמת "צו-ההיסטוריה" באופן משיחי. זאת, למרות שברור שאין בכוחה של ישראל למגר את הגרעין האיראני, אלא רק לפגוע בו חלקית ולעכבו זמנית.
האמריקאים מנסים להציל את ישראל מהרפתקה שיכולה להביא למכת נגד, שתוצאותיה לתשתית ולעיור הצפוף בישראל עלולות להיות הרות אסון. דברים ברוח זאת שילב סגן הנשיא ג'ו ביידן בנאומו בוועידת אייפ"ק השנה. גם ביקור הנשיא אובמה בישראל נועד, בין היתר, לתכלית הרגעת נתניהו. כדאי לזכור שבחודש יוני יתחלף נשיא איראן אחמדינג'אד בבחירות שבהן הוא לא מועמד.
להגשמת "סלע קיומנו" של נתניהו, ייתכן שיתגמש ויצור שעת כושר בנושא הפלסטיני. לכן שילב בקואליציה את ציפי לבני. נתניהו יוכל תמיד להחליף את בנט וחבר מרעיו בשלי יחימוביץ' ואפילו בזהבה גלאון. הן תתרצנה, אם יתקדם בתהליך המדיני.
כדאי לשים לב לכמה עובדות חדשות: שיחותיו של נתניהו, בעת האחרונה, עם המלך עבדאללה בירדן, והתבטאות המלך שיש בשיחות שמץ אופטימיות; חיסול משבר המרמרה בין טורקיה וישראל, והצהרת ראש ממשלת טורקיה ארדואן על חשיבות הקשרים בין ארצו לישראל; תנהלותה המאופקת של ישראל בנושא הסורי; והסדרי הפסקת-האש-דה-פקטו עם החמאס בעקבות "עמוד ענן", בשיתוף ובליווי טורקיה, מצרים, סעודיה וקטאר (לפחות בהתחלה).
יש סיכוי ליצור סינתזה בין תוכניות שלום שונות: מתווה קלינטון משנת 2000, "יוזמת השלום הערבית" משנת 2002 (בתמיכת 57 ארצות האסלאם וחבר המדינות הבלתי מזדהות), "קונדומיניום קונפדרלי" בין פלסטין לירדן בזיקה לישראל, יוזמת ז'נבה ויוזמת קמפיין מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי ממרץ 2013 – ולהגיע להתקדמות, בדחיפה אמריקאית ובעידוד דעת הקהל בישראל. נאום אובמה בבנייני האומה פותח פתח לאופטימיות שג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי החדש, יצליח לקדם תהליך מול הפלסטינים בהנהגת אבו-מאזן ופייאד, עם רוח גבית מדעת הקהל הישראלית.
קיימת גם אפשרות להתמודדות טובה עם המשבר הכלכלי העולמי, בהגדלת פעילות כלכלית בישראל, תוך שימוש במנוף התנעת התהליך המדיני כיוצר רוח גבית לשינוי חיובי בנושא הכלכלי.
אישוש נוסף לקביעה שנתניהו מתמקד בנושא האיראני מגיע מנכונותו להתנתק מעיסוק בנושאי כלכלה, שהיו כה קרובים לליבו בשתי הקדנציות הקודמות שלו. מסירת תיקי האוצר והתעשייה-מסחר-ותעסוקה ליאיר לפיד ולנפתלי בנט הם אינדיקציה לכך. זאת, גם בשל מצבה החמור של הכלכלה הישראלית, המושפעת מהכלכלה העולמית הקפיטליסטית הניאו-ליברלית. זו מגיעה לנקודת מפנה משברית עקב כישלון תפיסותיה הבסיסיות ודרכי פעולתה. הכלכלה הישראלית אמורה להתמודד עם בור תקציבי, גיוס מיסים בעייתי, טייקונים, ריכוזיות וחוסר תחרותיות, וקבוצות מועדפות כמתנחלים. האם לפיד ובנט יושיעו את הכלכלה? האם לישראל יש מה ללמוד מהכלכלות הקפריסאית, היוונית, הפורטוגזית, האירית והספרדית? והאם החמרת המצב הכלכלי בישראל לא עלולה להשפיע על ההחלטות בנושא האיראני, בכיוון נמהר והרפתקני?
והאם, מאידך גיסא, קידום תהליך ההידברות עם הפלסטינים יכול לתרום לאישוש הכלכלה הישראלית, ולהוריד את המוטיבציה "לטפל" באיראן?
והאם קיימת היתכנות לפרישת נתניהו ביולי 2014, כדי לעבור לכהן כנשיא המדינה בגמר הקדנציה של פרס, ועד אז לנסות להטביע חותם חיובי על המציאות הישראלית?
נכון, הנושאים אשר העלה כותב המאמר הם כיבדי משקל (הכלכלה הישראלית- בפרט, ויחסית לכלכלה העולמית- בכלל, הבעיה עם שכנינו- הקרובים והרחוקים- האירנים,ועוד בעיות- במשתמע מכך).
אך לצערי- הוא לא התייחס כלל למס' נקודות- אשר נוגעות בצורה ישירה או עקיפה לכך, והם:
1) חוסר הרצון של ארה"ב להיות מעורבת "פעילה"- המובילה לפתרון (המהפכה בלוב, סוריה, הוצאת כוחות מעירק ואפגניסטן, וכו')- עד כמה ארה"ב מעוניינת להיות מעורבת ומובילה בפתרון הסיכסוך בין ישראל לפלסטינים או עם אירן- אין היא רואה בכך איום קיומי מיידי לארה"ב אלא רק "בור ללא תחתית")
2) המשבר הכלכלי בארה"ב ובאירופה- רואים שם את אותו המשבר בתור דבר קריטי המחייב טיפול מיידי- אין להם את הרצון, הזמן והכסף- להתמודד עם צרות ובעיות של אחרים, ובכך- לא ילוו את הסיכסוך באיזורנו ולא ישקיעו מעמץ בלהיות צד בפתרון או גורם מפשר.
3) הכלכלה העולמית "נודדת" מזרחה (סין, קוראה, במידה מסויימת- הודו, ועוד)- הייצור עובר לשם- על חשבון מפעלים באירופה וארה"ב + אבטליה גוברת במערב, עודף מסחרי עצום לסין- היא מלווה כסף רב למימון גירעון ארה"ב וכך סין מחזיקה את ארה"ב "במקום רגיש", וכו'. בהתחשב בעובדה כי המזה"ת לא בעניין יותר מדי את סין ויתר המזרח הרחוק- לא ברמה ההסטורית, לא ברמה של קירבה דתית, ולא ברמה אחרת- רק מסחרית (יש לציין כי סין היא מס' 3-4 ביצוא הנשק בעולם- עברה בשנה האחרונה את אנדליה בהיקף ייצוא נשק).
לכן- אני לא בטוח כמה סין, ויתר המזרח הרחוק יתעניינו במזה"ת בכלל, ובפתרון הסיכסוכים- בפרט.
4) רוסיה- תחת שלטונו של פוטין- מחזקת/משיבה את מעמדה הבי"ל בתור מעצמה העומדת מול ארה"ב, אינני יודע כיצד זה ישפיע.
מסקנה- אנכנו לא מעניינים את כל הגורמים בעלי ההשפעה בעולם, ולאחרים- יש צרות ובעיות נוספות, לא פחות חשובות להן …
השיקולים הנ"ל ראויים להילקח בחשבון במישוואה של האופן בו מנסים לפתור את הסיכסוך באיזורנו.
תקנו אותי אם אני טועה