מאת: זכריה פלווין – פסנתרן, מחנך וחוקר תרבות
זו העת להתייעצויות הגותית, לניסוח חזון מובן שישלים את החסר בציונות, עם ישראלים שידעו לשוחח עם פלסטינים בעלי הסיפר הקיבוצי.
אל תדאגו: השמאל יעלה, ושלום-אמת עם הפלסטינים יושג. זה לא יקרה עכשיו. זה יקרה כאשר יוכן סיפר (נרטיב) שישלים את כתבי היסוד של הציונות, ויובהר מה צריך להשתנות בתפיסות
הזהות היהודיות של מרבית הישראלים – כדי לקיים מדינה.
נכון לעכשיו, אנשי השמאל בישראל כמהים לסדר-היום של יצחק רבין ז"ל. סדר-היום ההוא נשען על 2 אמונות: שאפשרי הסכם חלוקת הארץ עם יאסר ערפאת (מנהיג הטרור הפלסטיני בעבר); ושעצם כוחנותו של ערפאת תרסן את הקיצוניים בעמו, ותבטיח שקט ופריחה למדינת היהודים. זה לא הצליח.
עבור אנשי השמאל, נוסחאות החלוקה היוו יעד נכסף. זאת, גם מן הסיבה שלאנשים יקרים אלה חשוב היה להשתלב בעזרת ההסכמים הללו בעשיית העולם, ולפרוח באופן אישי. זוהי מהות
הציונות, מבחינתם. הטרור היהודי והטרור הפלסטיני ברחבי הארץ, בין השנים 1994-1996, נתפסו על ידם כסדרת פשעים מרגיזים בדרך ליעד הזוהר. היחס לקורבנות הטרור הללו תאם את מבנה הנפש של "קורבנות השלום".
אך לצד אנשי השמאל התגבש בארץ ציבור שלא הרגיש כי התחברותו לעולם המערב תביא לפריחתו. להפך: ציבור זה חשש מגלי ניצול חדשים, והסתמך ככוח-נגד גאה על "היהדות" (כלומר, מסכת הריגושים ההמוניים המסתגרים). מבחינת הציבור הזה, ציבור הימין, נכונותו של השמאל לספוג אבדות היווה בגידה בערכים המקודשים. אבי גבאי גער: "במדינה נורמלית ראש הממשלה לא תוקף את בית המשפט". אנשי הימין לעגו לגבאי בתשובה: "אנחנו מדינה יהודית".
בנימין נתניהו גישר בין פחדי הרוב מההרג ההמוני של יהודים במקומותינו, לבין תפיסות "יהודיות" מסורתיות. תפיסות אלה נוסחו עם חורבן הבית השני, והתפשטו בקהילות היהודיות בנוסחאות מתריסות, כגון "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו". יהודים שדיברו כך היו בחסדי מלכים זרים, ללא הזכות להגנה עצמית, וקירבה ביניהם תחושת נרדפות, אהבה לנצל פרצות בנוהלי הרשויות, וסלחנות פנים-קהילתית לחטאי אנשיהן.
הנוסחה האסונית הזאת הפכה ל"יהדות", וראש ממשלת ישראל השתמש בה בקביעות כבסמל הזהותי האמתי של הישראלים המבולבלים – וכך פעל לפירוקה של הציונות. נתניהו אף הגדיל לעשות: בפועל הוא תיפקד כנציב מטעם הפלג הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב (על מרכיביה האלימים), ובכך העמיק עוד יותר את התחושה של התומכים הרפובליקאים בישראל, שהם "יהודים אמתיים" – כלומר, קהילה שמחכה לאסון.
האגף הפוליטי הלא משכיל של השמאל נכנע לשיח ה"יהודי" הזה, כי ערכי הממלכתיות הציונית לא גובשו מעולם לתחושה נפשית יציבה. הם לא חיפשו חזון לישראל המדינית, וכמובן לא טרחו לבחון את הרוחות הנושבות בקרב הפלסטינים. מכאן משחקי הגאווה והשאפתנות הלא-בוגרים של הטוענים להנהגת השמאל. מכאן אובדן חיוניות בקרב תומכי השמאל, וחיפושים קדחתניים אחרי הנהגה חלופית. אישים כלפיד, גנץ, ליבני, זנדברג ואהוד ברק נטול המפלגה – לא יובילו את ישראל לעתיד טוב יותר.
העת הזאת היא עת להתייעצויות הגותית, בהשתתפות סופרים, מלומדים ואנשי מדע – לצורך ניסוח חזון מובן שישלים את החסר בציונות, על-ידי ישראלים שידעו לשוחח באופן ערכי עם פלסטינים בעלי הסיפר הקיבוצי. הרוח החלופית היא תמיכה הדדית של אזרחי המדינה במיצוי המיטבי של כולם למען הכלל, תחת שמי האזור. זאת בלשון העברית ובשפות הערביות, בשוויון, תוך דבקות בחוק אזרחי אחד לכל, ומתוך שאיפה לשתול בבטחה את המדינה למערך בין-לאומי קיים. לא צריך לחשוש מדרך זו – התמהיל הכולל הזה הוא יסוד להשראה.
התחלת כתבה מעניינת, אבל חסר העיקר: מהו ה"חזון מובן שישלים את החסר בציונות"???
לגב' מירה דוידוב תודה על התייחסותך. במילים כלליות הצגתי את החזון המשלים בשורות האחרונות של הטקסט שלי. אבל אינני רוצה להטעות – מדובר במאמץ רב, שכן נדרש לחבר רצף טקסטים שיחברו בין ח ל ק מכתבי היהדות הדתית, בין ספרי המוסלמים, בין הסכמי וורסאי והצהרת בלפור, וכן הצהרת זכויות האדם של האומות המאוחדות. חייבים לחבר בין סוגיות השטח בא"י (פלסטינה) לבין סוגיות ההגשמה העצמית.
יש גם לספר איך הרוצחים הקיצוניים חנקו את הסכמתם של רבים מהפלסטינים לחלוקת הארץ בין 1934 – 1948 (אכן כך…)
עבודה מקצועית…
מבלי לפגוע במר זכריה פלווין הנכבד מה שאתה כותב כבר כתבו כאן מאות ואלפי פעמים אנשי שמאל סופרים והוגי דעות מה יצא מזה כלום המציאות בשטח היא אחרת לטנגו צריך שניים הטרור הערבי מרחיק את הציבור היהודי כאן ממחשבה שנתין להגיע לפתרון [ ראה הבריחה מעזה והתוצאות] שניית אין לכם גייסות לפתרונות ……. ואין מנהיג בעל שיעור קומה אתה משתמש במלים גבוהות שכנראה לא מתאימות לג'ונגל שבו אנחנו חיים
מתוך כבוד והערכה לזכריה פלווין הנובעים ממעט המגע שהיה לנו אני חייב להודות בצער כי "הצעתו" מאכזבת אותי. האמנם מה שחסר לנו הוא ניסוח תורה, לוחות ברית? האם ההיוועצות של בן כוריון, בשעתו עם "גדולים" למיניהם הולידה משהו חיובי או שהפכה לבכי לדורות? לטעמי ולדלות דעתי מה שחסר לנו נעוץ בשני מישורים (למצער). חסרה התגייסות של כל שבבי ושברי השמאל, כלומר אלה המשייכים עצמם לשמאל, לעבודה משותפת ארוכת טווח עם סבלנות ודבקות במשימה והכרה שמאחר ואנחנו רואים את התמונה טוב יותר ונכון יותר סופנו שנצליח. המשך יבוא.
המשך. הכרה בכך שבארץ הזו חיים שני עמים. אין כל אפשרות לגאול אותנו מתועבות האלימות הדו-צדדית ללא שנכיר בכך שזכויות שני העמים שוות ושום כוח שבעולם לא יוכל למגר את החתירה למיצוי השוויון הזה. המסקנה שלי היא שללא שותפות פוליטית יהודית-ערבית לא יצליח השמאל למלא את ייעודו. יכול להיות שדברי והצעתי אינם ממלאים צורך מסויים להתעמק ולחפש ניסוחים חדשים. ברוח זו יזמתי הקמתו של פורום לקידום שותפות פוליטית יהודית-ערבית של השמאל הישראלי הפועל בינתיים במרצ. המשך יבוא.
המשך 2. הפורום מצוי בשלבי התארגנות ומערכת הבחירות שהוכרזה מאיטה את התפתחותו וקידומו. אך, אנחנו, היוזמים והמובילים, לא נרפה כי אנחנו משוכנעים כי התמורה והשינוי הנדרשים לא יתרחשו ללא שיתוף פוליטי יהודי-ערבי. מאמרו של דימטרי שומסקי שהתפרסם היום (16 בינואר) בהארץ נותן ביטוי נוסף ליוזמה שלנו. נשמח מאד עם זכריה פלווין יושיט לנו יד וכתף.