לחבריי בשמאל

מאת: זכריה פלווין – פסנתרן, מחנך וחוקר תרבות

זו העת להתייעצויות הגותית, לניסוח חזון מובן שישלים את החסר בציונות, עם ישראלים שידעו לשוחח עם פלסטינים בעלי הסיפר הקיבוצי.

אל תדאגו: השמאל יעלה, ושלום-אמת עם הפלסטינים יושג. זה לא יקרה עכשיו. זה יקרה כאשר יוכן סיפר (נרטיב) שישלים את כתבי היסוד של הציונות, ויובהר מה צריך להשתנות בתפיסות
הזהות היהודיות של מרבית הישראלים – כדי לקיים מדינה.

נכון לעכשיו, אנשי השמאל בישראל כמהים לסדר-היום של יצחק רבין ז"ל. סדר-היום ההוא נשען על 2 אמונות: שאפשרי הסכם חלוקת הארץ עם יאסר ערפאת (מנהיג הטרור הפלסטיני בעבר); ושעצם כוחנותו של ערפאת תרסן את הקיצוניים בעמו, ותבטיח שקט ופריחה למדינת היהודים. זה לא הצליח.

עבור אנשי השמאל, נוסחאות החלוקה היוו יעד נכסף. זאת, גם מן הסיבה שלאנשים יקרים אלה חשוב היה להשתלב בעזרת ההסכמים הללו בעשיית העולם, ולפרוח באופן אישי. זוהי מהות
הציונות, מבחינתם. הטרור היהודי והטרור הפלסטיני ברחבי הארץ, בין השנים 1994-1996, נתפסו על ידם כסדרת פשעים מרגיזים בדרך ליעד הזוהר. היחס לקורבנות הטרור הללו תאם את מבנה הנפש של "קורבנות השלום".

אך לצד אנשי השמאל התגבש בארץ ציבור שלא הרגיש כי התחברותו לעולם המערב תביא לפריחתו. להפך: ציבור זה חשש מגלי ניצול חדשים, והסתמך ככוח-נגד גאה על "היהדות" (כלומר, מסכת הריגושים ההמוניים המסתגרים). מבחינת הציבור הזה, ציבור הימין, נכונותו של השמאל לספוג אבדות היווה בגידה בערכים המקודשים. אבי גבאי גער: "במדינה נורמלית ראש הממשלה לא תוקף את בית המשפט". אנשי הימין לעגו לגבאי בתשובה: "אנחנו מדינה יהודית".

בנימין נתניהו גישר בין פחדי הרוב מההרג ההמוני של יהודים במקומותינו, לבין תפיסות "יהודיות" מסורתיות. תפיסות אלה נוסחו עם חורבן הבית השני, והתפשטו בקהילות היהודיות בנוסחאות מתריסות, כגון "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו". יהודים שדיברו כך היו בחסדי מלכים זרים, ללא הזכות להגנה עצמית, וקירבה ביניהם תחושת נרדפות, אהבה לנצל פרצות בנוהלי הרשויות, וסלחנות פנים-קהילתית לחטאי אנשיהן.

הנוסחה האסונית הזאת הפכה ל"יהדות", וראש ממשלת ישראל השתמש בה בקביעות כבסמל הזהותי האמתי של הישראלים המבולבלים – וכך פעל לפירוקה של הציונות. נתניהו אף הגדיל לעשות: בפועל הוא תיפקד כנציב מטעם הפלג הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית בארה"ב (על מרכיביה האלימים), ובכך העמיק עוד יותר את התחושה של התומכים הרפובליקאים בישראל, שהם "יהודים אמתיים" – כלומר, קהילה שמחכה לאסון.

האגף הפוליטי הלא משכיל של השמאל נכנע לשיח ה"יהודי" הזה, כי ערכי הממלכתיות הציונית לא גובשו מעולם לתחושה נפשית יציבה. הם לא חיפשו חזון לישראל המדינית, וכמובן לא טרחו לבחון את הרוחות הנושבות בקרב הפלסטינים. מכאן משחקי הגאווה והשאפתנות הלא-בוגרים של הטוענים להנהגת השמאל. מכאן אובדן חיוניות בקרב תומכי השמאל, וחיפושים קדחתניים אחרי הנהגה חלופית. אישים כלפיד, גנץ, ליבני, זנדברג ואהוד ברק נטול המפלגה – לא יובילו את ישראל לעתיד טוב יותר.

העת הזאת היא עת להתייעצויות הגותית, בהשתתפות סופרים, מלומדים ואנשי מדע – לצורך ניסוח חזון מובן שישלים את החסר בציונות, על-ידי ישראלים שידעו לשוחח באופן ערכי עם פלסטינים בעלי הסיפר הקיבוצי. הרוח החלופית היא תמיכה הדדית של אזרחי המדינה במיצוי המיטבי של כולם למען הכלל, תחת שמי האזור. זאת בלשון העברית ובשפות הערביות, בשוויון, תוך דבקות בחוק אזרחי אחד לכל, ומתוך שאיפה לשתול בבטחה את המדינה למערך בין-לאומי קיים. לא צריך לחשוש מדרך זו – התמהיל הכולל הזה הוא יסוד להשראה.