יום הדין של נתניהו

מאת: עמוס אריכא – סופר וצייר עברי, בעבר סגן-ניצב במשטרה

חמל על נתניהו וסגר את תיקיו היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין. הפעם קיים סיכוי לתוצאה שונה, מפני שגם אנחנו החכמנו והתבגרנו.

קשה לעכל את הנמיכות והשפל שאליהם נגיע במערכת הבחירות העכשווית. מי שלא האמין לאיזה חופים מטונפים יגיע נתניהו במלחמה על חייו הפוליטיים – ייווכח, לצערי, כי לא רק בנתניהו מדובר, אלא בכל הצמרת האילמת והמפוחדת של הליכוד, מגדעון סער ומטה. התמוטטות הליכוד, בניצוחו של אדם הנוהג בשיגעון, תגרוף את הבית הזה של כולנו, תוך שנתניהו מזעיף פנים וחורץ את גורלנו מבלי להבדיל מי למחנה זה ומי משתייך לאחר. בימים אלה ראוי היה שיקום מישהו מחבורת צמרת הליכוד, וינפץ – פעם אחת ולתמיד – את תקרת הזכוכית ש"לא נוגעים במנהיג" חלילה, גם לא כשקוראים לו בנימין נתניהו שמכבר איבד את דרכו.

לכל אורך דרכו של נתניהו נהגו בו משפטנים – פקידי ציבור! – בחמלה שאינה נתפשת, כשהם מוכנים להקריב רבים ובלבד שלא יפגע שמו של בנימין נתניהו, שלא יעלה כתם צרעת לבנה בעורו המיוחס. מי שהתחיל בתעלול זה, שאפשר למשפחת נתניהו לנהוג במדינת ישראל כחצר האחורית וגם הקדמית שלהם – היה השופט העליון רובינשטיין, שהתגלה במלוא חרפתו כשכיהן כיועץ המשפטי לממשלה במשמרת הראשונה של נתניהו. גם אז היו תלונות קשות מנשוא, גם אז היו פרשיות שנחקרו, וגם אז – ממש כמו בימים אלה – הייתה חובה להביא אותן לבית משפט.

אבל מה לעשות כאשר היועץ המשפטי לממשלה דאז סגר את החקירות, נעל אותן בקופסת פלדה, ואת המפתח השליך לים. הטיעון שלו להצדקת החלטה משונה זו היה הפסדו בבחירות של בנימין נתניהו לאהוד ברק. לבו הרך של היועץ המשפטי נשטף בגלי חמלה עד סגירת התיקים, ומאז סבלנו בבואש מצחין. עכשיו אנחנו אוכלים את פירות הרקב של רובינשטיין, שאילו היה נאמן למשרתו היה חוסך מאתנו את המשך היכרותנו עם בית נתניהו. אך רובינשטיין התחמק על בהונותיו ממילוי תפקידו, ולדעתי בכך קיבע את מקומו כיועץ משפטי עלוב.

ובכל זאת, ההבדל בין אז לעתה: שהפעם קיים סיכוי לתוצאה שונה בתכלית – מפני שגם אנחנו החכמנו והתבגרנו.