מאת: יהושע רץ, מורה לאזרחות ופעיל חברתי
כשעוסקים במוות הוא הופך בן-בית בהווייתנו הקולקטיבית. לכן כנראה נחשב השלום לסכנה, והעוסק בו ומאמין שניתן להגיע אליו – לבוגד ומסוכן למדינה.
"כיום הופכת ישראל ליד-ושם עם חיל אוויר" כתב תומס פרידמן בספרו "מביירות לירושלים" (1990). "העבר ניצח את המהפכה הציונית ואולי אף ישתלט עליה. השואה היא הגורם המעצב את החברה הישראלית…"
הנשיא האמריקאי הגיע לבקר בארץ. בחלקים הטקסיים והייצוגיים של ביקורו, הוקדש רוב הזמן להמחשת אומללותנו: ילד קטן, ניצול קסאמים משדרות, הודה לנשיא על הצלתו בזכות "כיפת ברזל", ושיא הביקור היה כמובן "יד ושם", שהנשיא אובמה מכיר עוד מביקורו הקודם כסנטור. בחלק קטן וזניח מהביקור הוא זכה לראות את מערכת "כיפת ברזל", ואף בהצצה מהירה להשגי הטכנולוגיה הישראלית, כאשר רובוט כחול-לבן הגיש לו מצה. השואה לעומת זאת, הוזכרה באחד מכל שני נאומים של המארחים: אחמדינג'אד הוא מכחיש שואה, האיראנים מתכננים שואה, והנה ניצולת שואה אמריקאית בישראל.
פולחן המוות היה הציר המרכזי של קבלת הפנים לאורחים מחו"ל, וככל שגבוהה הייתה דרגתו וחשיבותו של האורח, כך זכה למנות גדושות יותר של מוות ואימה. בהתאם לכך התאים הנשיא את דבריו אל העם הנפחד והנרדף, המצוי בסכנת השמדה: "אתם לא לבד!", הוא קרא – בעברית, כדי לחזק את בטחוננו הרעוע.
אורחים חשובים פחות המגיעים מהעולם לארץ, כאלה שאינם מסוגלים לערוב לביטחוננו, זוכים לסיורים מעניינים הרבה יותר: הם נלקחים למושבי הערבה, ורואים את השגי החקלאות המתקדמת; לקיבוצים, לטכניון, לתל-אביב השוקקת חיים. מבקר מאפריקה חוזר הביתה ומספר בנפלאות המדינה הקטנה והמתוחכמת, ועל טעמם המופלא של הפלפלים הגדלים לחוף ים המלח. אורח רם דרג מארה"ב או אירופה נחשף למדינה המצויה בפוסט-טראומה מתמשכת, אחוזת פחד, זועקת לעזרה, משוועת לצדק אל מול העולם האכזר.
תומס פרידמן מספר בספרו על שיחה עם טייס חיל האויר שהשתתף בתקיפת הכור העיראקי בשנת 1981. הטייס הסביר לו כי "הגישה שלנו היא הגישה של הילד המוכה. אם אתה לוקח מקל ומרביץ לילד בן שלוש, הוא יפחד גם כשיהיה בן שמונה-עשרה". לשאלה מה היה הטייס אומר לתושבי המדינה לו יכול היה לפנות אליהם, הוא משיב: "הייתי אומר להם שיש לנו כוח להגיע לפשרה. שאומה חזקה יכולה לעשות פשרות בכבוד…"
ביקורו של הנשיא אובאמה הגיע בעיתוי מושלם: תחילתה של "עונת המוות והשכול", חודש אפריל שכולו מוות והצלה בשרשרת אחת, המתחילה במלים: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", ממשיכה ב"על דעת עיניי שראו את השכול" ובציווי "לזכור ודבר לא לשכוח" ביום הזיכרון לשואה; ומסתיימת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כל אלה, בחודש אחד של תרכיז מוות מזוקק ומחודד. מכירות שיא של בריסטול שחור ונרות נשמה, ולא לשכוח לבוא מחר לביה"ס בחולצה לבנה.
כאשר עוסקים בו, במוות, באינטנסיביות כזו, הוא הופך בן-בית בהוויה הקולקטיבית שלנו. הוא מוּכָּר ובטוח יותר מהחיים, פופולארי יותר מהתקווה. לכן כנראה נחשב השלום לסכנה, ומי שעוסק בו ומאמין כי ניתן להגיע אליו – לבוגד ומסוכן למדינה. העיסוק בנבואות מלחמה, ניתוח האופי הרצחני וצמא-הדם של אויבינו הרבים וההבטחה כי "לנצח תאכל חרב" – כל אלה הם חלק מהנאמנות לעם ולמדינה וחיזוק הביטחון. "השלום הכרחי" אמר אובאמה בנאומו בבנייני האומה. "זו הדרך היחידה להשגת ביטחון אמיתי". בכך עירער על יסוד חשוב ביותר אצלנו: מלחמה היא ביטחון, שלום הוא סכנה…
"הגיע הזמן לצאת מאושוויץ ולהקים את מדינת ישראל הבריאה", כתב אברהם בורג בספרו "לנצח את היטלר" (2007). "לזכור נהיה חייבים לנצח, להתפלש בעפר כל חיינו – בשום אופן לא. תם זמן אושוויץ, הגיעה עת התקווה".
טיקירי יהושע רץ, הבעיה של רתיעה מהשלום, אינה נעוצה בכך שלא יצאנו מאושוויץ וגם לא בכך שטרם הוצאנו את אושוויץ מתוכנו. הבעיה אינ נעוצה גם בכך שאנו עם מוכה, לא בפולחן המוות ולא בכך שסוחבים את אורחינו הנכבדים ליד ושם ונותנים להם שואה במנות גדושות. הבעיה, לעניות דעתי, היא בבולמוס א"י השלמה שתקף אותנו אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים. בולמוס רלגיוזי שמבקשים לעטוף אותו בחרדות העבר ו"בצורכי בטחון".
יקירי יהושע רץ, הבעיה של רתיעה מהשלום, אינה נעוצה בכך שלא יצאנו מאושוויץ וגם לא בכך שטרם הוצאנו את אושוויץ מתוכנו. הבעיה אינ נעוצה גם בכך שאנו עם מוכה, לא בפולחן המוות ולא בכך שסוחבים את אורחינו הנכבדים ליד ושם ונותנים להם שואה במנות גדושות. הבעיה, לעניות דעתי, היא בבולמוס א"י השלמה שתקף אותנו אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים. בולמוס רלגיוזי שמבקשים לעטוף אותו בחרדות העבר ו"בצורכי בטחון".
ליורם קול- מס' 1:
לאורך השנים האחרונות- הרוב המכריע של תושבי המדינה מקבל בעיקרון את חלוקת הארץ, הצורך בהסכם עם הפלסטינים ובמזה"ת. הרוב כבר התפכח מאשליית א"י ישראל השלמה. אלו נתונים די קבועים- לאורך השנים האחרונות. מה שקיים- הינו הספק, החשש וחוסר האמון בהגעה להסכם "שיחזיק מים"- יתקיים לאורך זמן ולא יבוטל- עם שינוי המצב, הנסיבות או האינטרסים ….
מה לעשות ומה שאתה קורה לו תקווה אינו אלא אשלייה.מה לעשות וסביבך יש מדינות ערביות מתפוררות חמושות עד קצות שיניהן,מה לעשות שהישות המדומיינת הנקראת עם פלשטינאי אינה אלא אוסף של שבטים ומהגרים המאמצים לעצמם זהות בדוייה אך כל מטרתם היא להשמידנו כפי שאנו רואים בעזה .מה לעשות וכל שטח שאתה מוסר לערבים נהפך למעוז טרור מעזה ועד סיני,למזלנו את הגולן לא מסרנו לרב המרצחים מדמשק .מה לעשות ופשרה עם שליטים רודנמים כמו עבאס מכחיש השואה ששולט על רחוב וחצי ברמאלה והפקרת שטחי השומרון בידיו היא הימור על חיי ילדינו .מר רץ אתה חי בעולם מומצא ומדומיין חזור למציאות המזרח תיכונית ואל תטה אוזנך לפרידמן שכל תחזיותיו עח אזורנו התבדו
אחת, שתיים, שלוש ניסיון…
אני עדיין מצונזר, או שהחרם נגמר?
כנראה שהחרם נגמר. אז ככה:
מחבר המאמר מצפה שכולנו נקרא את סדרת הקביעות על "איך שאנחנו תמיד עם בסכנת השמדה" ובתגובה נבין את האירוניה ונצקצק בלשוננו איזו בדיחה טובה זו שהעם היושב בציון מדמיין לעצמו שהוא בסכנת השמדה (חחחה), וגרוע מכך, הוא עוד מנצל את דמיונות השווא האלה כדי לסחוט טובות הנאה שונות ומשונות. זהו טריק פובליציסטי ידוע שנקרא "העבר את המסר שלך בלשון סגי נהור, ואז רוב הקוראים יפלו למלכודת, כיוון שאי הסכמה תתפרש בעיני הקורא עצמו כנחיתות אינטליגנטית להבין את החידוד המבריק".
מצטער, אני לא קונה. אני חושב שישראל דווקא נמצאת באמת בסכנת השמדה, ולא בלשון סגי נהור. לבירור פרטים – רק לבקש.
באמת מוזר. עם שכל העולם פרגן לו שמר עליו כבבת עינו לכל אורך ההיסטוריה עם שגם כיום כל שכניו רוצין רק בטובתו ולא עולה על דעתם להשמיד אותו ולמרות זאת הוא מתעקש להתנהג כאילו לכל אורך ההיסטוריה ניסו להשמיד אותו כאילו יש בעולם אנשים ואומות שגם היום חושבים איך לרצוח את כולו. ברור שרק העם הזה אשם שאין שלום. זו הפרנויה שלו שהגיעה ממש לדרגת מחלת נפש. מה, לא?