מאת: שאול גבעולי – תא"ל מיל' וניצב בגימ'
בחרדות מהקורונה, נזכרתי בדברי הפסיכיאטר פרופ' ג'ראלד קפלן, שבמומחיותו בנושא עזר בלונדון ובירושלים, וכמפקד "המשמר האזרחי" הזעקתי אותו גם לקריית-שמונה.
כאשר קריית-שמונה הייתה מוכת רקטות (ה"קטיושות"), הכרנו את התופעה של "נפגעי חרדה". מנהל בית-החולים "שלוותה – המרכז לבריאות הנפש" ראה אותי במדי מפקד "המשמר האזרחי", והזהיר אותי שאם יימשך ירי הטילים בקריית-שמונה, בתי-החולים יהיו מלאים בנפגעי חרדה.
חיפשתי מי מומחה בטיפול בנפגעי חרדה. נודע לי שמנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית-חולים "הדסה" בירושלים, פרופסור ג'ראלד קפלן, ייעץ בנושא לראש עיריית לונדון בימי ה"בליץ" האווירי הגרמני, וייעץ לראש עיריית ירושלים טדי קולק בתקופת מלחמת יום-כיפור. ביקשתי מפרופ' קפלן להצטרף אלי בביקורי בקרית-שמונה מוכת הקטיושות. פרופ' קפלן נענה ברצון.
צה"ל אימץ אז את קריית-שמונה: חיילות טיפלו במקלטים בילדים, חיל האספקה סיפק מזון, וחיל ההנדסה תיקן נזקים. לתושבים לא היו תפקידים, ולא הוטלה עליהם כל אחריות. לא היו להם מידע שוטף ודיווח מסודר. התושבים שמעו את נפץ הטילים ולא ידעו היכן הם נפלו. הם חיו משמועות. חששתי שאם "קטיושות" יפגעו בקרבת בתים, התושבים עלולים להיות נפגעי חרדה.
פרופ' קפלן תמצת את תורתו: "כדי למנוע אדם ללקות בהלם חרדה יש להטיל עליו תפקיד ואחריות, ולאפשר לו קשר עם גורם מוסמך כדי לקבל ולמסור מידע. ללא תפקידים לא תהיה לתושבים סיבה להישאר בקריית-שמונה, והם יעזבו עד יעבור זעם. ביצוע תפקידים יעסיק אותם, ויסיט את דאגתם, במידה רבה, מגורלם האישי. התנדבות ל"משמר האזרחי" תאפשר לתושבים ליטול חלק בפעילות הביטחונית. כך תהיה להם סיבה להישאר בקריית-שמונה ולהיות גאים בתפקודם".
טקס קבלת דרגת ניצב. מימין לשמאל: המפכ"ל חיים תבורי; מייסד "המשמר האזרחי" מולה כהן ומחליפו שאול גבעולי; ושר הפנים והמשטרה יוסף בורג
בעקבות דברי פרופ' קפלן שיבצנו מתנדבים בתפקידים שונים: תצפיות על גגות לאיתור נפילות של "קטיושות", טיפול במשפחות שבתיהם נפגעו, תורנות במפקדה, וסיוע בחילוץ נפגעים ובפינוי הריסות. פרופ' קפלן הפך להיות יועץ קבוע של ה"משמר האזרחי", והתיידדנו.
שאלתי את פרופ' קפלן מה היו הבעיות בירושלים במלחמת יום כיפור, והוא סיפר לי את הסיפור הבא: אל עיריית ירושלים הגיעו קצינה ורופא, ושאלו על אחד העובדים. היה עליהם להודיע לו שבנו הטנקיסט נעדר, ואין יודעים מה עלה בגורלו. העובד ששמע את הבשורה המרה נשכב על הרצפה והחל לזעוק. הקצינה ניסתה להרגיע אותו, ואמרה: "אנחנו חושבים שהבן שלך בסדר, ואולי הוא שבוי אצל המצרים. עליך להיות חזק! תבוא איתנו להודיע ולחזק את אשתך". האיש המשיך לזעוק כשהוא שוכב על הרצפה. הרופא רצה לתת לאיש זריקת הרגעה. אז הגיע מנהל המחלקה של האיש האומלל, גחן אליו חיבק אותו, קרא בשמו ועזר לו לקום, תוך שהוא אומר לו: "הכול יהיה בסדר! אתה מכיר אותי. אני אומר לך שבנך בסדר. תירגע. כעת תלך הביתה לדבר עם אשתך, ותגיד לה מה שאמרתי לך. הכול יהיה בסדר!". האיש קם, וההיסטריה הסתיימה.
פרופ' קפלן הסביר לי שאדם הנתון בטראומה אינו קולט דברי היגיון. חיבוק ודיבור סמכותי של אדם בר-סמכא מסוגלים להרגיע אותו. לעומת זאת, זריקת הרגעה איננה רצויה – היא מטשטשת את הטראומה לזמן קצר, ועלולה לקבע אותה לאחר שתפוג השפעת הזריקה. הצעותיו של פרופ' ג'ראלד קפלן נלמדו, והביאו לשיפור דרכי העבודה, ולהבנה נוספת בחשיבותו של "המשמר האזרחי" במצבי לחץ.
אז עכשיו, כשרובנו-ככולנו בחרדות מהקורונה – אולי כדאי לממשלה המבולבלת לזכור את המומחיות של פרופ' קפלן, ולחלק תפקידים?
זיכרונות מרתקים על אדם מרתק – מאדם מרתק. מעניין וחשוב גם היום. תודה.
פרופסור קפלן ידוע כפסיכיאטר מומחה לבריאות הנפש. שאול גבעולי ידוע כקצין חינוך ראשי בצה"ל ובמשטרה, ועכשיו למדתי שהיה גם מפקד המשא"ז. יבורכו שני האישים הללו!
לא לשכוח ששאול גבעולי התחיל את פעילותו הביטחונית בפלמ"ח! על הפסיכיאטר שמעתי רק כאן, אבל את שאול הכרתי כבר בצעירותנו בפלמ"ח.
לפי תורתו של הפרופ' לבריאות הנפש, ביבי-שרה-יאיר צריכים להאזין לבר-הסמכה שאול גבעולי!
לתא"ל וניצב מיל. גבעולי יש קורות חיים מרתקים ומרשימים. מעט זיכרונות מהם אנחנו נהנים לקרוא כאן במגזין. נשמח לקרוא עוד!
"לוחמי פלמ"ח קשישים עוכבו בכניסה לטקס לזכר לוחמי השיירות, לאחר שנאמר להם שאינם מופיעים ברשימה".
את הדרך לירושלים פרצו,כמובן, האצ"ל והלח"י ושהפלמחניקי"ם ילכו לחפש את החברים שלהם.
"אמת מארץ(הרביזיוניזם)תצמח וצדק משמיים נשקף".
https://rotter.net/forum/scoops1/669129.shtml?utm_source=finance.sponser.co.il&utm_medium=ticker
הדיווח של משרד רוה"מ אודות השתתפותו בטקס עם ה-BAMA שלו.
https://www.gov.il/he/departments/news/event_chan291120
פרופסור ג'ראלד קפלן היה יחיד ומיוחד. הוא לא היה ספון בתוככי המחלקה הפסיכיאטרית. להיפך. לא במקרה הוא הגיע לקריית שמונה. התפיסה שלו הייתה של חיזוק הקהילה, ושל מניעה. הוא ידע כמה כוחות מרפאים יש בקהילה ועודד את פיתוחם. רבים מהמושגים שהוא טבע שימשו ומשמשים את הפסיכולוגים החינוכיים במערכות החינוך גם כיום. ולאור עקרונות הפעולה שלו פיתח (היום פרופסור) מולי להד תיאוריה ודרכי פעולה למצבי חירום, שרבים הלכו והולכים לאורם בארץ ובעולם.
לחברים היקרים אשר קוראים את זיכרונותיי: אתם מרגשים אותי בתגובותיכם החמות ומעודדים אותי להמשיך ולשלוח מסיפוריי. אני מחכה בקוצר רוח לקרוא בדקדקנות את תגובותיכם ואת מילותיכם הטובות. חשוב לי לומר שגם אם יש למי מכם ביקורת ורצון לבטא דעה שונה משלי – זה בסדר גמור.