מאת: יזהר באר – עיתונאי, מייסד ועורך הפודקאסט "פרות קדושות" [email protected]gmail.com
המושלים הישראלים של עזה לשעבר מסכימים: הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש, אך אולי יש סיכוי להסדרת יחסים בעתיד.
51 שנה אחרי כיבוש עזה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, וכעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, ישראל מוסיפה לשלוט על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין; ואינה מסוגלת לגבש אסטרטגיה לחבית הנפץ הביטחונית, הדמוגרפית והפוליטית. בכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז 1967 סיפרו לי על ההחמצות להסדרת היחסים עם הרצועה, והסכימו שיש סיכויי העתיד.
אלוף מיל' יצחק פונדק, מושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70, אמר לי (כשנה לפני מותו): "כשראיתי את עוניים של פליטי הרצועה, הבנתי שהרגעת הרצועה תלויה בהטבת מצבם הכלכלי, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה. הניצחון בששת הימים התברר כאסון: המפקדים שלנו היו בטוחים שאף-אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. העזתיים רצו להצטרף לירדן. רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל-אביב עם 80,000 עזתים כל יום לעבודה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. גם כששרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, הוא לא אמר קודם לערבים 'אני מוציא, אבל השלטון הצבאי אצלנו'. הם היו מסכימים".
יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה: "היה צריך להמשיך בהוצאת הפליטים מהמחנות ושיקומם בבתים, כמו שאני התחלתי, כפי שעשינו בהקמת פתחת רפיח. פשיטות הצנחנים בעזה לפני ששת הימים נועדו להתסיס את הפליטים מול נאצר ומצרים. איוולת! בן-גוריון לא יכול היה לבלוע את הסכמי שביתת הנשק. צבא מצרי לא עשה פעולה כלשהי בשטח ישראל. מוסטפא חאבז, בכירו של נאצר, עשה הכול לסכל חדירות פדאיון לישראל, והוא חוסל על-ידינו, כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. ראה בספר 'מצרים 1950-1953'. לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית?… האופוריה הייתה טירוף. הארגון האסלאמי חמאס נבנה על מצוקה. הם לא מסתירים את רצונם בהשמדת ישראל, אבל כל זמן שזה לא אפשרי – צריך להפוך את החיים לאפשריים. גם א-זהר אמר לרבין: 'אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן, להסדרים שאין בהם סולח, פיוס, אלא רק סלאם, שלום'. יכולנו להגיע עם הפלסטינים לחיים הרבה יותר אפשריים, אם היינו נוקטים במדיניות שביסודה 'חיה ותן לחיות גם לאחר'! כאשר רצינו את הכול, יצרנו מצב בלתי פתיר".
יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה, שנות דור לפני ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה"ל. הוא חזה את התרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות: "המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי. כניסת מצרים תביא שיפור, דלק וחשמל. אם זה לא יסתייע, יהיה שם פיצוץ של כולירה, שפעת, כל מיני מחלות… אם יתפרצו עזתיים לגדר ישראל יכולה לירות, אבל יהיה קשה מאד לירות בילדים. אצלנו חייבים לחשוב לא רק בפתרונות הקלים של הליכוד, "יד קשה", אלא מה לעשות אנושית. כבר משנת 1980, כשהייתי בממשל, ראיתי בעזה חברי פרלמנט וחברי סנאט, והבנתי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. היום זה יותר קשה בגלל מה שכל המזרח-התיכון בוער, ובגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש המוסלמי של סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק: יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות, איראן לא תבוא ו-50 יבואו, כמלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינים להגיע להסכם. זה אפשרי. ישראל פתאום תקבל הכרה מ-50 מדינות נוספות, במקום עוד התנחלות".
אלוף מיל' שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ"ן לשעבר, חזה בדייקנות את שהתרחש החודש אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה, ונותר פסימי: "כביכול התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר גדול עם 2 מיליון איש, שמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום. המצור שנשאר על עזה הוא אסון, בלי מים, בלי חשמל. כשניהלנו את המשא-ומתן עם מצרים, הייתה אפשרות שהמצרים יחזרו לעזה. בגין לא רצה! גם סאדאת לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו שסטטוס-קוו כולל שמצרים חוזרת לעזה. אפשר לקום מחר ולומר: אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית, עם נמל ושדה תעופה ודרכי גישה, והסכם בין-לאומי שיטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות, ומצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי אתה. בהמשך הירי בעזה וההתנחלויות בגדה אין עתיד למדינת ישראל בלא להגיע לפתרון מדיני. במציאות של היום זה לא יהיה: הפלסטינים רוצים שמדינת ישראל תיעלם ופלסטין תהיה ערבית; וישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת. אני מאד חושש שלא תשרוד מדינת ישראל. אבל ההתפתחויות בעולם הן כל-כך משוגעות שמי יוכל היום להתנבא…
בצמרת בישראל מתווכחים אם בעזה שורר "משבר הומניטארי" (כדברי הרמטכ"ל ומתאם הפעולות בשטחים) או רק "מצב קשה" (כדברי שר הביטחון), ועוסקים בהזיות על הכרעת החמאס. אנחנו צפויים לימים קשים.
תודה על כתבה מעניינת – וכמעט מייאשת… נראה שרק החלפת הקודקודים ביבי ואבו-מאזן תפתח תקווה…
ותודה לכותב – גם על מיזם האינטרנט שלו.
בעיית המנהיגים הישראלים היא קוצר ראות משווע.כוח צבאי בלבד אינו מסוגל לפתור את הבעייה.הגישה המוטעית אינה שייכת לימין בלבד.ישראל לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים.ישראל גם לא רוצה להיראות "פראיירית".אבל הסיכון הכי גדול הוא היאוש המוחלט של המתגוררים בעזה.במקום לילל על העבר על ישראל לנקוט מיידית בכמה צעדים דרמטיים.ובעיקר להראות לכל העולם שהסבל הנורא של העזתים מטריד את עם ישראל מאוד.על ישראל לנקוט מייידית ביוזמות שיבהירו שיש תקווה,
להודיע שברגע שזה יתאפשר ייבנה נמל.יסופק חשמל.יסופקו מיים.דאגה לתברואה.
ישראל ברחה מעזה בעקבות ירי הרקטות ישראל מבצעת " סגר" ביטחוני בלבד אוכל מים חשמל מועבר לעזה ללא ירי הרקטות מעזה וההפיכה הצבאית שביצע החמאס הייתה עזה היום פתוחה ערבי עזה היו עובדים כאן והכלכלה הייתה פורחת ללא הטרור עזה יכלה להיות מקום פורח במחסום ארז היו מפעלים שיתופים שהביאו פרנסה לאלפי תושבי עזה האמת חבל שבגין לא החזיר את עזה למצרים אבל כנראה המצרים הבינו מה זו עזה ……..
הסיפור על חיסולו של מוסטפה חאפז מפי איני עבאדי אכן מעניין, אבל מכיוון שאני זוכר את הארוע, אז חיפשתי מידע נוסף בנושא, והתברר שאכן חאפז קיבל פקודה מנאצר למנוע הסתננויות לישראל, אבל בפועל הוא דווקא עודד אותן!
לא ישראל אשמה במצב הקשה בעזה אלא ואלא בלבד החמס. אם הנהגת החמס לא היו פנטים ומטומטמים ,ישראל היתה מזמן מסירה את הסגר הימי והאוירי ןעזה ותושביה היו נראים אחרת. ההלקאה העצמית שלנו היא אופיינית לשמאל הרדיקלי שלנו.על תופעה כזאת התייחס בשעתו הסופר ואיש הרוח אחד העם ויצא חוצץ נגד התופעה הזאת במאמרו המפורסם "חצי נחמה" אני ממליץ לכל יפי הנפש שלנו לקרוא את המאמר הזה ואולי יתפכחו קצת.
מעניין ומסקרן לקרוא כתבה עם רקע נאות והנמקות רציונליות. התגובה שלי לנאמר: גם היום יש מרחב ליצירת שינוי לטובה. אבל, וזה קשה, הדבר מחייב חשיבה ברמה גבוהה יותר מהניהול הבריוני של המצב בעזרת "מכות". נכון בתוך המצב ברגע ואירוע נתון לעתים אין הרבה מרחב. א ב ל ישנו קשר הדוק בין הפיגועים וההפגנות בגבול לבין העוני והמצב הנואש של התושבים ברצועה. הגיע הזמן להתבונן ולא רק דרך הכוונות של הרובה.