מאת: דן בבלי, פעיל ביחסי יהודים-ערבים בגליל
כדי להבטיח סיכוי לחתירה אמתית לשלום יש צורך בתיקון מהותי של מערכות החינוך, תיקון שייתן מעמד בכיר ללימודי כבוד האדם ויישוב סכסוכים.
יש אנשים שיטענו כי ראש הממשלה גרם לתהליך להסדר עם הפלסטינים להימצא בתרדמת. ובאמת, כמה ישראלים שואפים כיום לשלום? ובעולם, מתרבים ידידינו המדגישים שהשלום יתכן רק אם מנהיגינו יהיו מוכנים לפשרות של ממש עם הצד שמנגד, דהיינו עם האוכלוסייה הפלסטינית.
מאז קום מדינת ישראל, רק במספר תקופות קצרות למדי חיפשו ראשי המדינה דרכים למגעים שיביאו להסדר שלום. לוי אשכול ביקש, בשנת כהונתו האחרונה, לבדוק אפשרויות להסדר עם הפלסטינים. מנחם בגין הוביל לחוזה שלום עם מצרים. יצחק רבין הביא, בכהונתו השנייה, להסכם אוסלו, וחתם על חוזה שלום עם ירדן. פרט לאלה, ממשלות ישראל לדורותיהם נמנעו בעקביות מחיפוש דרך להסדר ולשלום עם הפלסטינים. במקביל, רק בתקופה הקצרה מאז הסכם אוסלו ועד לרצח רבין הראו משאלי דעת קהל כי רוב תושבי מדינת ישראל מוכנים ל"פשרות כואבות" החיוניות להשגת השלום. כיום נראה כי נושא ההסדר אינו מעורר עניין בקרב הישראלים. נראה כי החשיבה על הצורך בהשגת שלום, וכיצד יושג יעד זה, נמוג כיום כמעט לחלוטין. כאילו הבין רוב הציבור שפיתרון מדיני אמיתי ייתכן רק אם הצד הישראלי יבין ויכבד את צרכי הציבור הערבי השכן – ואיננו מוכן לעשות כך.
כדי להדגיש את צידקת ישראל, ואת הטענה שהאשמה בקיפאון הנוכחי היא כולה של הפלסטינים, מזכירים מנהיגי ישראל את הטבח בחברון ב–1929, את סירוב הפלסטינים להכיר בתוכנית האו"ם לחלוקה ב-1947, את סירובו של ערפאת ל"הצעותיו הנדיבות" של אהוד ברק בקמפ דייוויד בקיץ 2000. מסתבר כי התייחסויות אלו לא היוו מתווה, או דרך כנה, להשגת שלום בר-קיימא. אנו עדים לחוסר רצון אמיתי לפשרה בדרך ההתייחסות של ראש הממשלה ועמיתיו כשמעלים שאלות בקשר לאפשרות מגעים לשם הסדר, וכיצד הם מתחמקים בעקביות מכל מגע משמעותי עם שכנינו הפלסטינים.
קיימת אמנם קבוצת מיעוט החולקת על מדיניות הממשלה וחושבת אחרת. במיעוט כלולים אישים שעמדו עד לאחרונה בראש קהיליית המודיעין ומערכות הביטחון. רבים מהם חוזרים ומתריעים כי השקט היחסי הנוכחי – הנובע בין היתר מהדרך הכוחנית שבה הממשל הצבאי מבצע את משימותיו בשטחים, בהרס מבנים בישובים פלסטינים, בזילות חיי אדם ובעריצות כלפי האוכלוסיה הפלסטינית המקומית – השקט הזה הוא מוטעה, מזיק, זמני, ואינו יכול להימשך לאורך זמן. מסתבר כי קברניטי המדינה, שסמכו על חוות דעת הבכירים המערכות הביטחון בעת כהונתם, מתעלמים כיום מאזהרותיהם. הנבחרים, ועמם מרבית הציבור, מעריכים את המצב הנוכחי כסביר ואפילו כחיובי. אין כל סימן לכוונה אמיתית שלהם לעשיית "פשרות כואבות", או לרצון לשנות את דרכיהם.
אנו עדים גם לחטאים בנושא של מערכות החינוך ואמצעי התקשורת – לא רק שהם אינם מנסים להחדיר ערכי חינוך הכוללים מושגי שיוויון, צדק ושלום, אלא הם חוזרים ומדגישים את החשיבות בשימוש בכוח, את ערכי הלאומנות, ואת ההתייחסות לפלסטינים כאל אוכלוסיה נחותת זכויות. כדי להבטיח סיכוי לשינוי המיוחל ולחתירה אמתית לשלום, יש צורך בתיקון מהותי של מערכות החינוך, תיקון שייתן מעמד בכיר ללימודי כבוד האדם ויישוב סכסוכים. בדרך ארוכה זו נוכל לשכנע את הציבור ואת ההנהגה כי קיימת דרך אחרת, דרך שתחסוך בחיי אדם, לרווחת כולנו, יהודים כערבים. עד אז לא נראה, למרבה הצער, סיכוי להסדר שלום.
נו, שויין. שוב רק ישראל אשמה. ומה תרמו הפלשתינים לקרוב השלום חוץ מרצח אזרחים ישראלים? הם הם זזו מעמדתם המתנגדת לקיום ישראל כמדינת העם היהודי? האם אחריהסכם אוסלו ערםאת, הרוצח השקרן, תקן את האמנה הפלשתינית כפי שהתחייב? האם בתכניות הלמוד הישראליות הערבים נחשבים כבני מות? ואיך זה בתכניות הלמוד הפלשתיניות לגבי יהודים וישראלים. צריך חנוך אבל של הפלשתינים.
היכן מצא הכותב מוסדות חינוך אשר "חוזרים ומדגישים את החשיבות בשימוש בכוח, את ערכי הלאומנות, ואת ההתייחסות לפלסטינים כאל אוכלוסיה נחותת זכויות." האם יש לו דוגמאות ספציפיות – ציטטות, ספרים, מערכי שעור, שמות של מורים ובתי ספר – או שהוא סתם זורק האשמות כלליות לחלל בתקווה שהסיסמאות ייצרו כבר אל האפקט המבוקש?
אפשר להבין שהתנהלות מערכת החינוך הפלסטינית, המלמדת את ילדיה לקדש את המוות ומאביסה אותם בהסתה רצחנית ניאו-נאצית, גזענית ושוביניסטית, מתסכלת מאד. אבל מכאן ועד לאמירה השקרית "גם אנחנו כאלה" רק כדי לשכך את התסכול, עדיין רב המרחק.
כאשת חינוך, אני מסכימה לחלוטין עם המאמר. שר החינוך כופה על המערכת תכנים לאומניים – והסיורים לחברון הם רק דוגמא בוטה אחת – ודוחק את הנוער לעמדותיו. רק שינוי עמוק בחינוך יוכל להושיע.
שוב שקרי השמאל.במערכת החינוך שלנו לא רואים ברצח ערבי משימה קדושה.מערכת החינוך הערבית פלשטינאית מהללת רוצח המונים שכל מטרתם לרצוח יהודים בגלל יהדותם,תנועה לאומית פלשטינאית שהיא נכדה רוחנית של הנאציזם בתפישותיה הגזעניות ובשלילת הקיום היהודי.עם אנשים כאלה אדון בבלי רוצה להתרפס ולעשות שלום
צודקת דורית כי הסיורים לחברון, עיר האבות, הם דוגמא קלסית לחינוך לאומני. הם לאוכלוסיה הפלסטינית, החיה שם כאילו היתה שקופה. לא מראים לילדים את החנויות הסגורות ואת כתובות הנאצה ברחוב השוהדא, המזכירות את מינכן לאחר ליל הבדולח, ולא את ילדי המתנחלים המתנכלים לילדים הפלסטינם בדרכם לביה"ס, ולא את ה"כלובים" בהם חיים הפלסטינים מאימת האבנים של המתנחלים.
בנוסף, מה עושים קציני צבא בתי הספר התיכוניים? מדוע התלמידים צריכים לקבל חינוך מיליטריסטי עוד בטרם התגייסו? עדיף היה להקדיש את שעות האזרחות הללו לחינוך לדמוקרטיה
אכן , החינוך חשוב ביותר, אך להטיל הכל באופן חד ממדי על החינוך הישראלי תהיה טעות גסה והפשטה של מצב מאד מורכב. הפשטה כזאת לא תועיל לאיש. הכרה במורכבות המצב תאפשר אולי חשיבה אחרת שתוביל אותנו ליציאה מהבוץ. החינוך הפלסטיני משרת כנראה את השנאה והפחד הרבה יותר מאשר את השאיפה לשלום. מערכת החינוך הישראלית מדברת בחלקה על שלום ובחלקה על התישבות, ארץ ישראל שלמה, משיחיות, זכות אבות וכן, גם על שנאת ערבים.
יותר מהנזק שעושה מערכת החינוך עושה נזק הכיבוש, הוא גורם לצעירים שלנו לראות את הערבים דרך כוונת הרובה. הוא יוצר שנאה אמיתית בשני הצדדים והוא שורש כל רע.
דן שלום.
הגזמת. אמנם אין צורך בסיורים בחברון, אבל יש צורך רב לטפח את ערכי הציונות בקרב היהודים בישראל.
בלי זה לא נוכל לשרוד כאן כמדינה יהודית.
לכן בואו נשפר את החינוך לערכים במקום להשמיץ את היהודים.
מספר של שעורים של "חינוך לשלום" עברתי עם ילדי בבית הספר. כך שהמידע כאן "לא כל כך מדויק" -בלשון המעטה. לכן – את הרעיון הזה של קבלת האחר – כדאי להפנות למי שמעביר לתינוקות קייטנות של שאהידים.
שלושת ילדינו שרתו בצבא. מהם שני בנים בסיירת. אני מעיד כאן בשמי הטוב ש מ ע ו ל ם לא שמעתי מי מהם מדבר בשנאה על ערבים! הכרזות כמו אלה שנכתבות כאן – מעידות רק על אלה שכותבים. לא על רוח הצבא שלנו ולא על הערכים שמרביצים בחיילים-ילדים שלנו.
למה מצנזרים כאן תגובות שמוחות על קייטנות של שאהידים?
סליחה. דווקא כן פרסמתם את התגובה שלי. תודה.
לציונה.
את לא מתיחסת לסיבה שסגרו חנויות ברחוב השוהדא.
את מתעלמת מהשחיטה שביצעו ברחוב הזה ביהודים.
לא בפרעות תרפ"ט.
חוץ מזה, למה אנחנו בישראל דווקא. למה אבא שלי עם עוד 2 בני דודים -הניצולים היחידים מהמשפחה המפוארת שלהם בבוריסלב ודרוהוביץ' שבפולין שנכחדה בשואה, עם אחות שנשחטה בהריון, עם הורים דודים אחים ואחיות שנשלחו לשרפה, הגיע דווקא לכאן אחרי שאונית המעפילים שבו עזב את חופי איטליה נשלחה עד 49 להסגר בקפריסין?
וכאן פגש את אמא שלי – ילידת עדן שבדרום תימן, וכאן נולדנו אחי ואני, הפלשטינאים-הישראלים האמיתיים – כי הרי מפגש תרבויות כזה לא יתכן בשום מקום אחר, למה הם לא הגיעו למקום אחר?
כי על הארץ הזאת קבלנו את הקושאן הכי מוצק בעולם – התנ"ך.
ומה לעשות. עיר האבות שלנו – היא חברון. אם עיר האבות אינה שלנו – מה בכלל אנחנו עושים כאן? למה לא באוגנדה? למה לא בארגנטינה?
– אז כל המפקפקים בסיבה שדווקא הזכות שלנו להיותנו כאן – מקורה בספר הקדוש שלנו (ואני ממש לא דתיה) – שיואילו ויתכבדו ללכת למקום שכן מגיע להם.
אף אחד לא מכריח אף אחד להשאר במקום ששנוא עליו.
והנה. שויין. דווקא הערבים מאוד רוצים להיות כאן.
ואם נחזור לספרים קדושים-מקודשים: למרות שמוחמד העיד שארץ ישראל היא ארצם של אל-יהוד (יודעי הקוראן יאשרו זאת), וקבל את הארץ הזאת למשמרת – 100 שנה על כל שנה עד לברית המילה שהם עורכים. 1300 השנים האלה – הסתיימו בדיוק ב-1948.
תבדקו.