מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן
חשוב לשאול מה היה קורה ללא "אוסלו", באוזני התולים את כל בעיותינו המדיניות והביטחוניות היום – בניסיון ליישם את הסכם אוסלו.
זכיתי לעמוד בראש הצוות הישראלי הראשון אשר נשלח על-ידי ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס – לנהל שיחות מדיניות עם נציגי אש"ף-טוניס. קיימנו מספר פגישות חשאיות בבירות אירופיות, מפגשים אשר לא הגיעו לכלל הבשלה. ב-1986, בהתאם להסכם ה"רוטציה", התחלופה, סיים פרס את תפקידו, יצחק שמיר החליפו כראש הממשלה – והשיחות הופסקו.
7 שנים לאחר מכן, ב-1993, עם צוות ישראלי אחר ובמתכונת שונה – הושג "הסכם אוסלו" בין הצדדים, והחל תהליך שאמור היה, כך קיווינו, להביא להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. שמחתי, אף שלא הייתי שלם עם נוסח ההסכם. חיוני היה, לדעתי, ותנאי להצלחה – לסכם מראש את העקרונות של הסכם הקבע, ולא להשאיר זאת פתוח למיקוח עתידי.
לאחר הטקס במדשאות "הבית הלבן", התחלנו לראות צעדים בשטח: כניסת יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, בראש משלחת, והתמקמות שלהם ברצועת עזה; והשלב המעשי של העברת שטחי A – ערי הגדה המערבית – לאחריות הניהול הפלסטיני. התכנית הייתה לעבור לשלב חדש, ולפתוח בשיחות על הסכם קבע בין שני העמים – אלא שתהליך זה נקטע באבו, ורצח ראש הממשלה, יצחק רבין, שם לו קץ. כל הניסיונות וכל הצעדים שננקטו לאחר מכן – נדונו לכישלון.
בדעת הקהל הישראלית – זו של היום, לפחות – יש ביקורת קשה על הניסיון שנעשה. אין בידי תשובה חד-משמעית למבקרים היכן היינו עומדים אלמלא נקטע התהליך בנובמבר 1995 בכדורי אקדחו של יגאל עמיר. אסתפק בהצגת מספר אפשרויות והתפתחויות חלופיות:
- אינני מאמין שיכולנו להמשיך ולשלוט 50 שנים בגדה המערבית וברצועת עזה, באין מפריע – אלמלא הסכם אוסלו ותוצאותיו.
- הסכם אוסלו קטע את הממשל הצבאי הישראלי ששרר מאז יוני 67'. בלעדיו היינו נדרשים להתמודד עם נטל כלכלי, נטל מדיני ונטל ביטחוני – שהיה מחייב פתרון חלופי.
- אני רואה 2 אפשרויות מדיניות שלא נוסו: הסכם עם המנהיגות המקומית של ערביי השטחים, ללא אש"ף-טוניס; והסכם עם עמאן, במטרה להחזיר האחריות לשלטון לידי ירדן. ההכשלה ב-1988 של "הסכם לונדון", בין שמעון פרס לבין המלך חוסיין – מנעה העמדה של הפתרון השני הזה במבחן המעשה.
לא הבנו – וחוששני כי גם היום איננו מבינים – שכל הסכם מדיני, אשר יחייב ויתור ונסיגה ישראלית מעיקר השטח בגדה המערבית, יחייב פשרות כואבות, ולא הבנו שימצאו קיצוניים-מטורפים אשר ינסו להכשילו. ברוך גולדשטיין בחברון, ויגאל עמיר בתל-אביב, פעלו בדרך זו, ומבחינתם אף עלה הדבר בידם.
- היש בידינו דרך להיערך ולמנוע ניסיונות לסכל הסכם עתידי? פיגוע בהר-הבית מוזכר שוב ושוב כאחד האיומים הקיצוניים העלולים להביא להתלקחות שתסכל כל הבנה והסכם.
- ב-2005 חווינו את ההתנתקות מרצועת עזה. כלום ניתן היה לבצעה אלמלא הסכם אוסלו, ואלמלא נמצא גורם מדיני פלסטיני ששלט "דה פקטו", בפועל, ברצועה?
- היכן היו עומדים ושורדים הסכמי השלום שחתמנו עם מצריים ועם ירדן – אלמלא "אוסלו", ואלמלא קמה והתבססה הרשות הפלסטינית בגדה המערבית?
- ולבסוף – כלום היה העולם משלים, ללא "אוסלו", עם 50 שנים של ממשל וכיבוש ישראלי מלא בגדה המערבית ובעזה?
אין בידי, כמובן, תשובה מוסמכת לאף אחת מן השאלות. יחד עם זאת, חשוב להעלותן, ולהציגן באזני כל אלה התולים את כל בעיותינו המדיניות והביטחוניות היום – בניסיון ליישם את הסכם אוסלו.
הטענה שהסכמי אוסלו מאפשרים לממשלות ישראל מאז רצח רבין להמשיך ולהחזיק בכיבוש – היא איומה. זו עדות לאופן המעוות שהסכמי אוסלו משרתים את הימין בשטח. הם עלה התאנה של הימין, והם מה שמאפשר המשך השליטה וההתנחלויות… איום ונורא.
כדאי היה גם להזכיר שהסכם אוסלו נערך רק לחמש שנים, אלא שישראל לא מילאה את התחייבותה לחמישה ה"מעברים הבטוחים" בין רצועת עזה לגדה המערבית (אחרי שארה"ב מימנה את שיפוץ חמשת הכבישים, וכבר עמדו עליהם מודעות…).
ללא הסכמי אוסלו למרות פגמיהם= ישראל לא היתה מתעצמת מדינית וכלכלית.
ההסכמים הביאו פריחה דיפלומטית =ללא ההסכמים לא היו מכוננים קשרים דיפלומטיים מלאים עם סין-הודו- קפריסין-החשובה מאד מאד לישראל.וכן עם מדינות נוספות.
החרם הערבי הראשי -השניוני-והשלישוני =בוטל.
יש לשקול מה שלא נשקל עד כה :(אני מקדם העלאת רעיונות אלה על סדר היום הישראלי תוך הכנסתם לשיח הישראלי הלגיטימי -הלאומי (השיוויוני והדמוקרטי) והפטריוטי).
פתרונות קונפדראליים או פדרטיביים בין:ישראל-ירדן-פלסטין.-עזה.
פתרונות קאנטונאליים.
האלוף גזית, ציינת את רציחתו של רבין כגורם שקטע את התהליך וזה מעלה כמה שאלות.
1.את רבין המשיך פרס ואם הכל עבד טוב, אזי לא ברור מדוע לא המשיך התהליך מאותה נקודה.
2.האם המציאות בשטח שלא בדיוק תאמה את ההצהרות על מאה שנים שקט, היוותה אולי את הסיבה האמיתית לקטיעת ההליך? (קיימת גם גירסה שרבין התכוון בעצמו לעצור את התהליך, אך אינני יודע עד כמה היא אמינה).
3.אם עליית ממשלת נתניהו הייתה הסיבה להקפאת התהליך, אז מדוע לא הצליחה ממשלת ברק לקדם אותו אחר כך.
4. איזה סוג שלטון קיבלה בפועל האוכ' הערבית, שציפתה
לסיום השליטה הישראלית ולמעבר לשליטה עצמאית?
5.רמז לשאלה הקודמת נמצא באמירתו של רבין באשר ליתרון הטמון בהכנסת כוח שיטור פלס'
"בלי בגץ…". האם התעלמותם של ארגוני זכויות האדם הן מן האמירה והן מן ההגשמה שלה בפועל, תוך גרימת סבל רב לאוכ', היו אולי סיבה נוספת לאובדן האמון בהליך?
6.האם מנהיג שחתם על הסכם שלום ובו בזמן הכריז שיוביל מצעד של מיליון שהידים, מבלי שהדבר ייתקל במחאה הולמת מצד השלטון, היא סיבה נוספת לאובדן האמון מן ההליך?
אינני יודע מה היה אילולא נחתם ההסכם, אבל יישום טוב יותר היה אולי מועיל