הַנְגָּדָה שֶׁל פֶּסַח

מאת: עמוס דגני – משורר

וְאִילּוּ לֹא יִמָּצֵא מַנְהִיג אֲשֶׁר יוֹצִיאֵנוּ מֵהַסִּכְסוּךְ / הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים נִהְיֶה לוֹ / מִדּוֹר לְדוֹר.

וַיַּעֲלוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אַרְצָה כְּנַעַן

וַיָּגוּרוּ שָׁם בִּמְתֵי מְעַט.

וַיִּפְרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ,

וַיִּהְיוּ שָׁם לְגוֹי גָדוֹל וְעַצְמָאִי –

אַךְ מְסֻכְסָךְ עִם הַפָּלֶשְֹתִּינָאִים.

 

עֲבָדִים נִהְיֵינוּ לַסִּכְסוּךְ,

וַיָּרַע אוֹתָנוּ וַיְּעַנֵּנוּ.

וַיַּעֲבִידֵנוּ בַּפֶּרֶךְ

בִּבְנִיַּית חוֹמוֹת

שֶׁל לְבֵנִים – וְשֶׁל חֲלוֹמוֹת.

 

וַיַּפְלִיא הַסִּכְסוּךְ מַכּוֹתָיו בָּנוּ:

עֲרוֹב – עֵרוּב שְׁנֵי הָעַמִּים לְלֹא הַפְרָדָה, כִּתְאוֹמִים סִיאָמִים;

צְפַרְדְעִים שֶׁבָּלַעְנוּ – לְהַאֲמִין שֶׁהָהֵם יֵיעָלְמוּ;

חֹשֶׁךְ – אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת מָה קוֹרֶה לָנוּ עַצְמֵנוּ;

מַכַּת בְּכוֹרוֹת – מֵיטַב הַבָּנִים נוֹפְלִים.

 

לָכֵן, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ

חוֹתֵר לְשָׁלוֹם בֵּין שְׁנֵי הָעַמִּים.

וְאִילּוּ לֹא יִמָּצֵא מַנְהִיג אֲשֶׁר יוֹצִיאֵנוּ מֵהַסִּכְסוּךְ

הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים נִהְיֶה לוֹ

מִדּוֹר לְדוֹר.