מאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט
עם סגירת המגזין "על צד שמאל", האהיה חסר בית פוליטי? האמצא עצמי דייר רחוב בסמטאות הרשתות החברתיות? האפרוש לגמלאות פוליטיות-חברתיות?
קוראיי היקרים, כל חיי היה עולמי עולם של חוקים, כללים, ואמות-מידה מדויקות (אני בוגר מתמטיקה-פיזיקה, ודוקטור לכימיה). פתאום נהייתי גמלאי, אז בן 73. פטור מאחריות? זו הייתה אשליית רגע. בני-דורי נושאים באחריות לתמורות שחלו במושג הפטריוטי המחייב והרגשי – "מולדת"! זה קרה במשמרת שלנו. המולדת שלנו הייתה: תנועת-נוער מחייבת "הגשמה", קיבוץ-ספר, אותות ההשתתפות ב-5 מלחמות, מילואים, תשלום מסים, ושאר חובות אזרח. "מאי לנו נפקא מינה"? הייתה לנו מולדת – שהיא הגשמת המפעל הציוני, שהציבה דרישות והעניקה זכויות ללא סייג לאזרחים ש"תורתם" (או "דתם", או "לוחמותם") – אומנותם.
כשסיימנו את חובותינו, אנו, ש"מלחמתם אומנותם" – הפטורים אנו מאחריותנו ל"רוח המולדת" ולחייהם הציבוריים של הבאים אחרינו? האם אנו כילד בר-מצווה הפוטר את אביו מכל מחויבות כלפיו? לא. כי מציאות חיינו היא תהליך המאיים על השטח שבו יחיו הבאים אחרינו, בנינו ונכדינו ואלה שאחריהם. המדינה הייתה לשפחה-פוליטית, לתאוות השררה והכוח, ואולי גם לתאוות הממון של מנהיגיה.
בגמלאיותנו נוצר בביתנו תלת-שיח בין – יעל גרף (אשתי, עורכת ובמאית טלוויזיה) שנשאה בעריכת התוכן; ימימה גרף (שונרת הבית, זח"ל – זכר חתול לברכה, יועצת ורעיונאית); ואני, שהגיתי וכתבתי 290 מקאמות במגזין "על צד שמאל" (קראתי להן "אקטו-אליה וקוץ בה"). שפלות חיינו הציבוריים הִכְתיבה לנו אוקסימורון (ביטוי הכולל דבר והיפוכו) של שפה נקיה ותקנית, וחריזה המעניקה מעין "מנגינה" למלים. מד"ר לכימיה הייתי ל"מקאמיסט" (טירון וחובבן).
מצאתי דרכי למגזין "על צד שמאל", שייסד נפתלי רז וקיימו נעמי ונפתלי רז. השניים יצרו את "אופיו ואישיותו" של המגזין, את כל מאודם השקיעו בו, וגיבשו קבוצה קבועה של כותבות וכותבים. הבולטים ביניהם היו אישים כמו אורי אבנרי ז"ל, שלמה גזית ז"ל, הודא אבו-חמיד תיבדל לחיים ארוכים, ואושיות-רוח נאורות נוספות: סופרים, משוררים, קריקטוריסטים, אישי ציבור – כולם אוהבי מולדתם ונאמנים לה, שהמציאות המחפירה לצנינים בעיניהם.
כך אהבנו ואוהבים אותך מולדת, נלחמנו על יושרך וכבודך בכלי האחרון שנותר בידינו: בהגיגינו.
הצטערתי מאד נוכח קשיי המשכיותו של המגזין. הוא דעך דווקא בעיתוי שבו הוא נקרא לדגל: הבירא-עמיקתא הבִּיבָּנִית העמוקה, הַצַּחְנָנִית שבכל שנות קיום המדינה. שליטי השנים האחרונות "יצאו מהארון" של אצטלת השליחות למען התפקיד שבו זכו. תאוות של בני אנוש, שבעבר נחשבו למשהו שיאה לו הצינעה – היו להתפארות בריש-גלי. בכירי האסקופה (סף הדלת) של חצר ראש הַמָבְחֵלָה, הלוא הם: 1. יושב-ראש הקואליציה ואיש הסתרים של נתניהו ושל בני ביתו היוצקים מים (שמפניה…) על ידיו. הוא הופקד על יצירת קומפוסט מהאשפה הפוליטית, והרהיב בפומבי: "מטרותינו הן כ'-כ'-כ' – כוח, כסף כבוד". 2. והשני קבע "האסטרטגיה שלנו, שהשיגה את מטרותיה, היא יצירת חומות שנאה". הישגיהם מועלים כ"עולות ושלמים" על המזבח שבבית הַמַּטְבֵּחַ. לבלפוראי, הסמיכות בין מען המעון, בלפור, לבין ה"תרבות הבלופ" – אולי אינה מקרית.
עם סגירת המגזין, האהיה חסר בית פוליטי? האמצא עצמי דייר רחוב בסמטאות הרשתות החברתיות? האפרוש לגמלאות פוליטיות-חברתיות? כמו שנאמר "ולִפְּעָמִים הַהֲגִיגָה נִגְמֶרֶת"? ה"היגוג" עוד קיים בתוכי, ואנסה להמשיך כתלות ביכולותיי, באמצעי התקשורת שיעמדו לרשותי, ובאוזניים והעיניים שימצאו ענין בהגיגי.
בדברי פרידה אלה אני אסיר תודה לנעמי ולנפתלי, לחברי מערכת המגזין, ולחברות המערכת הביתית יעל וימימה – שסללו לי כולם את דרך המעבר לעולם שהיה חדש עבורי – הכתיבה.
ואלה שיחפצו בהמשך הקשר עמי, ובהמשך סדרת המקאמות (שאולי יהיה לה המשך ואולי לא), הרי דוא"לי לרשותכם: [email protected].
אני נפרד מכולכם, ואיני נפרד. אתם נשארים עמדי, לפחות בתודעתי.
אצלך, ערן, ההגיגה לא תיגמר לעולם. היא זורמת בדמך, והיא חיונית. חדות הראייה, עושר הביטוי, ועומק ההסתכלות – כל אלו שלך ויישארו שם…
המון תודות לך, חבר, על מאות המקאמות הייחודיות שלך, על עזרתך הרבה במערכת המגזין, ועל דבריך המרגשים במאמר זה.
תודה ערן, על היותך ועל כתיבתך החדה כנגד האחראים לחולי שפשה בקרבנו. נקווה להתאוששות במהרה בימינו ולשובו לאור של המגזין.
ד"ר ערן גרף, קבל את תודתי על שהטית כתף לנפתלי ולנעמי והעשרת אותנו הקוראים בים של שבלים עמוסים בהגיגים.