בעקבות הקורונה, הדגשת החינוך בחינוך

מאת: ישעיהו תדמור – פרופ' לחינוך, ראש המועצה לרוח האדם בחינוך

בעקבות הקורונה תגברנה הציפיות של כל שותפי החינוך לחתור לדפוסים שיבטיחו שהעיקר בחינוך יהיה רובד החינוך: חיזוק תודעת האדם, והגבהת רוחו.

בימי משבר – אסון, מלחמה, נפילה כלכלית, מגיפה – האדם מחפש משמעות באורח מועצם יותר. כך בקורונה. היו בתקופה זו, יש בה, מצבים של פחד, של חוסר-אונים, של חוסר-ודאות באשר לעתיד, וגם געגועים לזמנים וליקירים. יש בה מצבים ארוכים של בדידות, המחייבת בדלית-ברירה התכנסות עצמית. בשעות אלה, בימים אלה, עולות אצל אנשים, יותר מבחיי השגרה, "השאלות הגדולות", שאלות הקיום.

אני חשבתי בשאלה: מהם השינויים המהותיים החלים בחינוך כתוצאה מן המגיפה, ומה מתחייב מהם? בתחום החינוך זימנה הקורונה לכל השותפים בו – תלמידים, מורים, מנהלים והורים – התנסויות חדשות ביחסים ביניהם ובלמידה עצמה. כך, רבים תהו ושאלו את עצמם – מי בהקדשת מחשבה ממוקדת, ומי באקראי ובתחושה – שאלות הקשורות בחינוך, ובאדם בחינוך.

בשבועות האחרונים הוזמנתי להנחות מספר מפגשים של סגלי מנהלות ומנהלים בבתי-ספר, מפגשים שהוקדשו לדיון על תובנות נעולות מתקופת הקורונה. שפע של סיפורי חוויות מיוחדות פרץ מהמשתתפות והמשתתפים. ואכן עלו בדיווחים, במפורש או במשתמע, שאלות מהותיות. המרכזיות בשאלות: מהו עצם החינוך? מהו התלמיד כאדם? מהו המורה כאדם? מהו בית-הספר? מהי תכנית הלימודים, ומהי התרבות החינוכית בה? מהי החלות של בית-הספר במקום ובזמן? מהי למידה? מהו ידע? מהם יחסי מורה תלמיד/ה? מהם יחסי בית-הספר עם הקהילה? האם חל שינוי בערכים?

מהדיווחים הללו, מתגלה הממצא הבא: אם קיים רצף בין תפיסת בית-הספר כ"מעניק מיומנויות למידה וידע", לבין תפיסת בית-ספר כ"מוסד מחנך" – הקורונה הטתה את התפיסה אל הדגשת האחרונה. זה מתרחש כי בעקבות החוויה האישית שעברנו, והחוויה החברתית-תרבותית, גדלו הציפיות – של החברה ושל היחיד – לכוון את החינוך, מעבר ללמידה, לחיזוק תודעת האדם, ולהגבהת רוחו.

איור משני: מורה כותב על הלוח נוסחאות מתמטיות – מול תלמידים שמחזיקים בספרים ומספרים עליהם למורה

מה משמעה של ההגבהה הזו? נדמיין 2 קומות: קומה א' – "הלמידה"; קומה ב' – "החינוך". קומה א' מעניקה את הידע, ועמו מציידת את הלומדים בכושרי חשיבה, ומעניקה גם מיומנויות לִלְמידה וליישום הלמידה. החינוך מתבטא בהתכוונות וביכולת של המורים ושל התלמידים לטפס מתוך קומת הידע, ואפילו היא מצטיינת מבחינת ההישגים בלמידה, אל סְפְֵרָה גבוהה יותר, אל הקומה שמעל לידע, אל קומה ב', קומת ההגבהה.

זו הקומה שבה עוסקת כיתת הלימוד, וכל תלמידה ותלמיד בה, בתובנות, בלקחים, במשמעויות, בערכים, ברגשות, בשאלות האנושיות וּבזיקות המוסקים, הן מתוך חומר הלמידה והן מההתנסויות שבחיים. קומת ההגבהה היא שכבת הרוח, שהחוויה בה היא של התרוממות אל דרגה אנושיות גבוהה יותר. חשוב מה לומדים בכיתה, אבל חשוב פי כמה וכמה מה לומדים מתוך מה שלומדים. ובזה מבחן החינוך.

על-פי מה שאני קולט מאותם הדיונים, ומשיחות והתכתבויות רבות עם נשות ואנשי חינוך: בעקבות הקורונה תגברנה הציפיות של כל שותפי החינוך, לחתור לדפוסים שיבטיחו שהעיקר בחינוך אכן יהיה רובד החינוך. הקורונה חיזקה באנשים את ההכרה בדבר חשיבות הרוח בחייהם, זו המאפשרת להם לחיות ולהפיק את המיטב גם במצבים קשים. לקראת שנת הלימודים הבאה, זו תהיה ציפייתם של התלמידים ושל הורים; ובמקביל, זו תהיה תפיסתם העצמית של המחנכות והמחנכים. מתוך כך יעלו הקשב וההערכה ההדדיים בין מורים ותלמידים. תעלה גם מידת החופש האישי שאלה ואלה יזדקקו לה בתפיסת החינוך, שעיקרה הוא הגבהת רוח האדם.

מסתמנת עתה הזדמנות גדולה להכנסת שינויים בתפיסת בית-הספר ובתכנית הלימודים. החשובים בהם: הענקת גיבוי ברור למקצועות ההומניסטיקה והאמנות; שילוב התנסויות חדשות ובהן קיום הוויות של קשב, שיח והעצמה; טיפוח תרבות בית-ספרית שתעסוק בשאלות, בלבטים, בסוגיות; לימוד "רוחבי" המאפשר קישור של כל חומר לימוד עם רעיונות משלימים מתחומי דעת ורוח אחרים; קיום תרבות עיון ודיון, המאפשרת נסיקה אל רמות שכלתנות, רגשיות ומוסריות גבוהות.

בתי-ספר חזקים, שקיימת בהם מנהיגות חינוכית בעלת השפעה, ומידה רבה של חופש, יפעלו במגמות האלה, כנראה. ואולם אלה הם מעטים מכלל מוסדות החינוך. דרושה אפוא מדיניות חינוך של שר החינוך ושל משרדו, שתקרא נכון את הצרכים החינוכיים, הנפשיים והרוחניים של התלמידים, ותיתן להם מענה בתמיכה מלאה בעצמאותם של בתי-הספר, ובאישור תכניות לימודים מתקדמות, רגישות לצרכי הרוח. האם צפויה מדיניות כזאת? ספק רב.