מאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן
יש המציעים ליישם את מדיניות קנדי-נגד-קובה על-ידי ישראל, נגד איראן. רק ארה"ב תוכל ליישם איום מרתיע כזה כלפי טהראן. אם רק תרצה בכך…
ביום חמישי האחרון, כמדי חודש בחודשו, קיימנו בסמינר אפעל את יום העיון המוקדש לסוגיות בביטחון ישראל. הנושא הפעם עסק במלחמת המפרץ הראשונה – קואליציה רחבה שאותה הוביל נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, אשר גייס תמיכה בינלאומית לשחרור כווית מן הכיבוש העיראקי של צדאם חוסין. בדרך הטבע, איננו עוסקים בימי עיון אלה בפרשיות היסטוריות לשמן. אי אפשר להימנע מלחפש השוואה ומסקנות גם לימינו אלה ולבעיות אפשריות בעתיד. מלחמת המפרץ הראשונה נתאפשרה בזכות מעשה ניסים שקרה באותם ימים בזירה הבינלאומית. שנת 1990-1991 התאפיינה באירוע בעל השלכות היסטוריות – קריסת המשטר הסובייטי בברית-המועצות, והתפרקות מעצמה זו למרכיביה הלאומיים השונים. המנהיגות במוסקבה הייתה בעת משבר זה חסרת אונים אל מול המנצחת האמריקאית הגדולה, אשר נותרה כמעצמת-העל היחידה.
חלפו מאז 20 שנה בלבד. מעמדה של וושינגטון השתנה מן היסוד. אנו רואים את אזלת-ידה בניסיון להוביל סנקציות חריפות כנגד משטר האייתולות בטהראן, או לפעול מדינית כנגד 
משטרו של בשאר אסד בדמשק. על פעולה צבאית אמריקאית חד-צדדית – הס מלדבר.
לכאורה, לא היה קשר בין מלחמת המפרץ לתקיפה הישראלית את כור אוסיראק הגרעיני שליד בגדאד. יתר על כן, ישראל לא רק שלא הייתה מעורבת במלחמה זו, אלא שמובילי הלחימה האמריקאים עשו הכול על מנת למנוע מעורבות צבאית ישראלית, שמא תגרום זו לפרוק הקואליציה המלחמתית אשר כללה גם מדינות ערביות. אף על פי כן, "זכינו", במהלך 43 ימי המלחמה, לחטוף 40 טילי סקאד עיראקיים. למזלנו, יצאנו מטילים אלה כמעט ללא נפגעים. בגדאד אכן קיוותה כי ישראל תתערב במלחמה, כאשר מעורבות זו תביא – להערכתה – להסתלקות הכוחות הערביים שפעלו לצידה של ארה"ב, טילים אלה היו עבור העיראקים גם נקמה על תקיפת הכור עשר שנים קודם לכן.
ואם מזכירים את הכור שאותו תקפה והשמידה ישראל ב- 1981, אנו יודעים היום כי תקיפה זו לא ביטלה את תוכנית פיתוחו של הנשק הגרעיני בעיראק ואף לא עיכבה אותה. להפך, תוך זמן קצר נערכו העיראקים לתוכנית-גרעין חדשה, חשאית ומזורזת. אף שלא נועדה לכך, הייתה זו מלחמת המפרץ הראשונה אשר לא רק שיחררה את כווית, אלא גם שכנעה את צדאם חוסין לבטל את תוכנית הגרעין החדשה שלו.
בתחום האנלוגיות ההיסטוריות הוזכר גם משבר הטילים בקובה, בתקופת נשיאותו של ג'ק קנדי. באוקטובר 1962 נתגלו לפתע בקובה אתרים לשיגור טילים בליסטיים סובייטיים. קנדי פעל מיד ובמקביל, בשתי חזיתות: מחד גיסא, תבע מיד את פירוק המתקנים וסילוק הטילים, תוך איום כי כל טיל שישוגר מקובה תראה בו וושינגטון כאילו שוגר מבריה"מ, והטיל מצור ימי על ספינות בדרכן לקובה. אך מאידך גיסא, החל מיד במשא ומתן חשאי ליישוב המשבר עם הסובייטים, והמשבר אכן יושב.
היו מי שהציעו ליישם מדיניות זו על-ידי ישראל כלפי ההתגרענות האיראנית. חוששני כי האנלוגיה איננה תופשת – אין בידינו היכולת לאיים על איראן, כפי שעשתה זאת ארה"ב כלפי בריה"מ. יחד עם זאת, אין ספק שארה"ב תוכל – אם רק תרצה בכך, ליישם איום מרתיע כזה כלפי טהראן. מילת המפתח – אם רק תרצה בכך…
כל הידיעות בתקשורת, כולן בלי יוצא מן הכלל, מדגישות שארה"ב לא רוצה בכך. אז מה הרעיון?
אני מצפה מאיש ביטחון ותיק ומנוסה כגזית לכתוב לנו לא על האמריקאים, אלא על ישראל – שאסור לה במפורש להסתכן בתקיפה באיראן.