מאת: נפתלי רז, מורה בירוחם, מורה-דרך, יזם חברתי, מרכז מס"ד
השבוע נקרא בלכיש ישוב חדש על-שם מייסד החבל – אליאב. שם אני מציע לערוך בכל 30 במאי – יום פטירתו ויום הנחת אבן הפינה ליישוב – כנס "לובה – ומצב השלום"
השתתפתי השבוע באירוע חשוב, שלא הוזכר בשום כלי תקשורת – הישוב חרוב בחבל לכיש (ליד אמציה), שינה את שמו ל- אליאב, על שם לובה אליאב. השתתפו מעטים: עשרות התושבים – זוגות צעירים, דתיים וחילוניים, עם כ-150 ילדים, משפחת אליאב, וכמניין ידידים.
היישוב עודנו בהקמה, ותושביו חיים זמנית במושב הסמוך שקף. ב-30.5.2010 הונחה אבן הפינה ליישוב, אז "חרוב", ובסיום הטקס נודע על פטירתו של לובה אליאב. צביק'ה, מהמייסדים, שזכר שלובה הקים את החבל, ראה בכך "אות משמיים", והציע לחברי היישוב לשנות את שמו – לאליאב. כולם הסכימו, ואחרי שתדלנות אימצה גם ועדת השמות הממשלתית את היוזמה.
לובה היה אריה, אריה של עשייה: בהעפלה, בהתיישבות, בהתנדבות בבתי-ספר, בבתי-כלא ובבתי-חולים – באור-עקיבא, בקריית-שמונה, בשדרות ובמעלות – ובפעילות לשלום. לובה היה גם אדוני, מורי ורבי – זכיתי לפעול עמו בכל כובעיו, ובמיוחד כשניהלתי, בשנות התשעים, את כפר הנוער ניצנה שהקים בנגב.
לובה נולד במוסקבה ב-21.11.1921, ועלה ארצה בן 3. בן 15 הצטרף להגנה, ובמלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי. לאחר המלחמה התגייס למוסד לעלייה ב', שבו פיקד על ספינות מעפילים. בספינה "חיים ארלוזורוב" הכיר גם את טניה אשתו, ולימים תיאר זאת בספרו "הספינה אולואה". במלחמת העצמאות שירת בחיל הים, והשתחרר כסגן-אלוף. כעוזרו של לוי אשכול במחלקה להתיישבות של הסוכנות, ריכז ב-1955 את צוות ההקמה של חבל לכיש. במלחמת סיני עמד בראש חילוץ יהודי פורט-סעיד שבמצרים. בשנים 1960-1958 כיהן בשגרירות ישראל במוסקבה כ"מזכיר ראשון" – למעשה נציג המוסד לעלייה. גם על כך כתב ספר, הפעם בשם בדוי "בן עמי". ב-1961 חזר לרכז צוות הקמה, הפעם של ערד. לובה הגיע לכנסת ברשימת מפא"י ב-1965, וב-1966-7 כיהן כסגן שר המסחר והתעשייה.
לאחר "ששת הימים" התפטר לובה מתפקידו. לובה סייר חצי שנה במחנות הפליטים הפלסטינים ללמוד את בעיותיהם, בהבינו שעתידנו קשור בעתידם, ובתחילת 1968 הציע לאשכול לפתוח במשא-ומתן לפתרון בעיית הפליטים, וביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון הבעיה. אשכול לא נענה. לובה פנה למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, וזו הגיבה ב"עניי עירך קודמים"… לובה התמנה לסגן שר הקליטה, וב-1970 נבחר למזכ"ל מפלגת העבודה. בראיון עיתונאי פירט את התנגדותו להתנחלויות, וסירב לדרישתה של גולדה, ראש הממשלה, להכחיש. הקרע שנוצר גרם לגולדה להפסיק להזמינו ל"מטבח" שלה, ולובה התפטר. אז כתב לובה את "ארץ הצבי", שבו ביטא את חזונו לשלום, ואת הסיפור-המשל "השחף", על ספינה שמלחיה שאננים ושחף מנסה להזהיר אותם מפני סערה. שלושה שבועות אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים…
עם שלושה חברי כנסת נוספים לובה כתב את "מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען שלום. ב-1975 פרש לובה ממפלגת העבודה, ותעה בפוליטיקה: סיעת יחיד בכנסת, "יעד" עם שולמית אלוני, הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, של"י, פרישה מהכנסת כדי לפנות מקום לחברו אורי אבנרי, רשימה עצמאית (1974) שלא עברה את אחוז החסימה, וחזרה ל"עבודה" (1987) ולכנסת.
ב-1986 הקים לובה את כפר הנוער ניצנה, וב-1988 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחברה.
ב-2008 נסענו, נעמי אשתי ואני, לביתם בתל אביב של לובה וטניה, והסענו אותם לניצנה לחגיגת ט"ו באב, מסע של סיפורי התיישבות – ורדיפת שלום.
לובה הוריש לנו שישה-עשר ספרים, ויותר מכל – את המסירות למחומש הציוני: עלייה, ביטחון, התיישבות, חינוך – ושלום.
מוקירי זכרו של לובה מוזמנים להעלות את דמותו גם בשלושת אתרי ההתיישבות שהותיר – ניצנה, ערד, וחבל לכיש. שם, באליאב, אני מציע לערוך מעתה בכל 30 במאי – יום פטירתו ויום הנחת אבן הפינה ליישוב שזכה עתה בשמו – כנס בכותרת "לובה – ומצב השלום".
משתתפים בטקס, מימין לשמאל: דוד פלמ"ח – מנהל ניצנה, בת-שבע – בתו המאומצת של לובה, זאב זיוון – מנהל ניצנה הראשון, טניה – אלמנתו של לובה, נפתלי רז – מנהל ניצנה השני, עפרה ניסן – בתו של לובה, ד"ר צבי צמרת – ידיד המשפחה. צילם: אמנון (בוצי) ליבנה.
איזה רעיון יפה! כנס "לובה והשלום" הולם את האיש, הולם את החזון, והולם את המקום. אפיץ את המאמר לחברותי ולחברי ממחנה השלום, ואני כבר מחכה לחודש מאי!
באקטואליה של הענשת הפלסטינים על שהם רוצים מדינה, הרחבת הבנייה בהתנחלויות ובירושלים המזרחית, והדלפות על כוונות נתניהו-ברק לתקוף באירן, מזדקרת דמותו של לובה אליאב כענק שכולנו נהנים מהצלחותיו בפעילות ציונית, מקליטה עד התיישבות, וכולנו סובלים מכשלונו בהשלמת הציונות. צוואתו לנו: להשלים את השלום.
מעניין אם מיקום הישוב בתחום "החלטת החלוקה" של האו"ם משנת 47. אם- בתחום המדינה הפלסטינית, אז- לשיטתך- "שטח כבוש", פשע מלחמה……. יש לפעול כלפי הישוב כפי שאתה עושה כלפי מתיישבי יש"ע- חרם על התוצרת הכלכלית שלהם, הפגנות נגד התושבים, ועוד….
סתם נקודה למחשבה…
רעיון יפה, ואשמח לקחת בו חלק פעיל כאיש האזור (קיבוץ להב). בעבר יזמנו, זאב זיוון ואנוכי, וקיימנו סיור לימודי של יומיים "בעקבות לובה אליאב", בחבל לכיש, קרית גת, ערד, נבטים וניצנה. סיור כזה ניתן לקיים למעוניינים מדי שנה בתאריך המוצע, כטקס זכרון מיוחד לאדם מיוחד הזה.
אליאב הפליא לעשות כשעסק בציונות. אליאב נכשל כשעסק בחלומות שווא. הגיע הזמן להבין: גם אם תערכו 100 שנה כנסי אליאב על מצב השלום – מצבו הסופני לא יישתנה. אין עם מי לדבר, טרם הבנתם?
"וכאשר יענו אותו – כן יירבה וכן ייפרוץ" – אנחנו, תלמידיו של לובה בציונות, לא נשקוט עד שהשלום יפרוץ. כמו לובה, אנחנו מבינים שאין ציונות – אלא של שלום.
ישנה בעייה אחת עם ניתוח המצב והפיתרון הרצוי- פער תרבותי/מחשבתי/אידאולוגי.
מחבר המאמר יוצא מתוך הגישה הליברלית- מערב אירופאית, אך אנכנו חיים כאן- במזרח התיכון, עם תרבות אחרת, התייחסות אחרת לבעיות ואופן והדרך לפיתרון, וכן- הגדרות אחרות לגבי המרכיבים והדגשים לפיתרון רצוי.
כמו- כן, המונחים- "פיתרון צודק", "צדק", "שלום", "כבוד", וכל שאר המונחים- הם מילים ריקות, השאלה החשובה- מהי תוכן ההגדרה? איך מגדירים "פיתרון- צודק" או "צדק הסטורי" או את שאר המונחים….
כל עוד ישנה מחלוקת על הגדרת המונחים, על התוכן שלהם- אין הסכמה, ולא יכולה להיות!!!!
עד אז- הישרדות…
דרך אגב- למה התרבות הליברלית מתקיימת רק במרכז ומערב אירופה ובמספר מצומצם של מדינות המשתייכות לתרבות האירופית, ולא בכלל תושבי כדור- הארץ??? תושבי המדינות הליברליות- בסביבות 5-7 אחוזים מאוכלוסיית העולם, השאר- בוחרים תרבויות אחרות, הגדרות אחרות למונחים כמו צדק, אופן פיתרון בעיות, ועוד… אל תתעלם מעובדה זו!!!!
אני זוכרת היטב את לובה אליאב מביקורי בניצנה, ומבכה את המציאות שבה אליאב איננו, והשלום איננו. את אליאב לא נוכל להחזיר, אבל נמשיך לרדוף אחרי השלום. וגם נשיג אותו.
דמות מופת…"היכן האנשים כמו האיש ההוא"…
כמי שליווה את לובה, תחילה במפלגת העבודה ואח"כ ביע"ד ובשל"י, וזכה לצקת מים על ידיו משך שנים אחדות, יש רק לברך על ההחלטה היםה לקרוא ישוב בחבל לכיש על שמו של לובה.
מצער מאד שמוסדות המדינה הרשמיים לא טרחו ולא ידעו להנציח את מי שפעל כל חייו למען המדינה, הקים את חבל לכיש וערד, עסק בישוב עולי שנות ה- 50 וכל עיסוקיו היו למען המדינה והציבור. גם אם יש כאלה החולקים על דרכו מול הפלשתינים, איש לא חולק על תרומתו העצומה למדינה, על ענוותו וצניעות אורח חייו!!!
הרי כבר לא "ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"!!!
ואכן עליו ועל שכמותו יפה האימרה ש"הולך ופוחת הדור"
שמחתי לקרוא על לובה אליאב ופועלו, שמחתי לקרוא על הסבת שם של יישוב על שמו, ושמחתי לקרוא על הרעיון לכנס שנתי על שמו על מצב השלום. לא שמחתי לקרוא שהכנס יהיה רק במאי – כנס כזה דחוף בדיוק עכשיו! אנא שקלו להקדימו.
רעיון מצוין!
אני מתכבד להודיע לכל מוקירי אישיותו ודרכו של לובה, שבברכת בני משפחת אליאב ובהשתתפותם, הוגשה לרשם העמותות בקשה לרישום עמותת "ארץ הצבי- מורשת לובה אליאב" שתפעל לקדום מורשת לובה במגוון התחומים בהם פעל.
מייסדי העמותה: אופיר פינס( יו"ר) יאיר צבן, רן כהן, דוד פלמ"ח, יוסי אלפי, עפרה ניסן, צבי אליאב, גילעד חריש
עם השלמת הרישום נשמח אם יצטרפו חבריו והמאמינים בדרכו.
דוקא כאשר תופי המלחמה רועמים יש צורך דחוף את דרך השלום.
דוקא התנהגות המצרים והירדנים מוכיחה כי סרבנית השלום הינה ישראל
ההתנחלויות וכח החוד ההרסני עם כל הרבנים המתחרדלים הם המחסום העיקרי כולל חברי הכנסת המתלהמים בדמות דנון ויריב ידחו באלימות כל סיכוי לשלום
בודאי שזכרו של לובה אליאב, זכר צדיק לברכה, ראוי להשמר וראוי למקבלי ההחלטות ללכת בדרכו. אבל אני חושב שלא ראוי לעשות זאת ע"י ישוב חדש אלא לחזק את הקימים החלשים והמקופחים.
יהושע רוזין.
תודה לעודד אפרתי על דביריו ועל פעילות השלום שלו ושל נירה. כל הכבוד .יהושע
אני מעוניינת בפרטים על הצטרפות לישוב אליאב.
ל-1+2: תודה רבה!
3: תרגע, הישוב אליאב, כלובה אליאב, נמצאו תמיד בתוך הקו הירוק.
4: תודה אבי, אני משלב בשמחה את הצעתך.
5: ראה תגובה 6, הוא ענה לך טוב.
7: לובה, ואני כתלמידו, העדפנו תמיד חיי פשרה ושלום על ויכוחי הגדרות.
8+9+10: תודה! אני מסכים עם כולכם.
11+12: אולי גם וגם? "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".
13: נהדר! צרף נא אותי לעמותה.
14: אני מסכים איתך, למרבה הצער זה המצב.
15: הישוב החדש הוקם זה מכבר, עכשיו רק שינו את שמו.
16: אני מצטרף לברכות!
17: פני אל צביק'ה מאליאב: [email protected] .
תגובה לתגובה של נפתלי רז (הערה מס' 3):
הבסיס החוקי-בי"ל של מדינת ישראל – תכנית החלוקה של האו"מ מנובמבר 47. כל השטח אשר נשלט ע"י מדינת ישראל, אשר מעבר לאותה החלטה (תכנית החלוקה), הינו שטח כבוש, ולא משנה באיזו מלחמה נכבש – מלחמת 48, מלחמת 67, או כל מלחמה אחרת. לכן – אין זה משנה כלל – הקו הירוק, הקו הסגול, או קו בכל צבע אחר – האם השטח הינו בתוך או מחוץ תכנית החלוקה…
לפי דיני המלחמה – שטח כבוש הינו שטח כבוש – לא משנה מה צבע הקו… עובדה זו לא נעימה???? להרע???? דרך אגב, אני לא מסכים עם כל דיני המלחמה, אבל אני גם לא מקדש דינים אחרים…. סתם…
זכיתי לעבוד עם לובה במערכת הבחירות 1984. אהבתי את האיש ואת דרכו, אשמח וארצה להצטרף לעמותה הנושאת את שמו ואולי גם לישוב אליאב. יובל כהן.