מאת: יאיר ינוב – חקלאי וכלכלן
הגורמים הקובעים שלנו אינם מוכנים לקבל את ההכרעות הנדרשות כדי להגיע להסכם, אפילו במחיר הוויתור על השלום, בתקוות שווא שהפלסטינים יכנעו.
בתמצית, הברירה הניצבת בפני ישראל היא: הסכם ישראלי-פלסטיני במתווה הבנות ז'נבה – או המשך שפיכות הדמים. מעשי הדמים ההדדיים המתרחשים בימים אלה הם רק קדימון למה שצופן לנו העתיד.
זוכרים את התמונה של אהוד ברק בקמפ-דיוויד, דוחף את ערפאת בכוח בכניסה לבניין? בכך סימל ודגם את הדרך שבה ישראל הבינה כיצד יש לממש את "שאיפתה הכנה" לשלום ולפיוס. במילה אחת: בכוח. במשך כל השנים הללו, הפילוסופיה הכוחנית היא שהדריכה – ומדריכה – את ממשלות ישראל, ללא כל תלות בשאלת המפלגה המנהיגה. הסגידה של רוב החברה הישראלית לכוח חלחלה לעומק התודעה, והבשילה בהכרה המעוותת שגם שלום ניתן להשיג רק בכוח.
כדי להימנע מהבחירה במתווה הבנות ז'נבה ולהבטיח את המשך השליטה בגדה המערבית, בחר שרון לפנות את ההתנחלויות ברצועת עזה ללא הסכם עם הרשות הפלסטינית, ותוך הגשת הרצועה על מגש לשליטתו של החמאס. צעד "גאוני" זה נועד ללכוד 2 ציפורים במהלך אחד: לפלג ולקעקע את הנהגת הציבור הפלסטיני, ולהבטיח שזה יהיה הפינוי האחרון.
נרקמה כאן אגדה שלפיה ברק ואולמרט "הגישו לפלסטינים הצעות נדיבות", והפלסטינים דחו אותן. כמה שזה הולם את התפיסה הכוחנית הישראלית! לא מנהלים משא-ומתן תוך כיבוד הדדי של עמדות 2 השותפים לתהליך כדי להגיע לתוצאה מוסכמת ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, אלא מגישים הצעת אולטימאטום, בבחינת Take it or leave it. כך נהג ברק, ואולמרט – להזכירכם – סיפר בעצמו שכאשר אבו מאזן ביקש לקבל ממנו את הצעתו על מפה. כדי שיוכל לשקול אותה עם חבריו, נענה כי יקבל את המפה רק לאחר שיאשר מראש את הסכמתו להצעה. ולכך הודבק התואר "הצעות נדיבות".
מדי פעם מעלים אישים וגורמים שונים את הפתרון החד-צדדי כפתרון מעשי וכדרך ל"ניהול הסכסוך" (לעומת הסכם), מאחר ו"אין פרטנר". זו מילה נוספת שעוטפים בה את הכוחנות. אנחנו נחליט. אנחנו נקבע, ו"ניקח את גורלנו בידינו". כל ההצעות הללו נובעות מכך שהצד הפלסטיני, החלש והמושפל, אינו מגלה נכונות להיכנע ולקבל תכתיב ישראלי. עמדותיו ותביעותיו מתוארות כקיצוניות ובלתי מתפשרות, כי אינן נכנעות לתכתיבים. ואילו הגורמים הקובעים שלנו אינם מוכנים לקבל את ההכרעות הנדרשות כדי להגיע להסכם, אפילו במחיר הוויתור על השלום. כל זאת, בתקוות השווא שסופם של הפלסטינים להיכנע.
מספרים לנו כי ללא זכות השיבה לא יהיו הפלסטינים מוכנים להסכם. והנה, הבנות ז'נבה הושגו כאשר הפלסטינים לא נאלצו להכריז על וויתור על זכות השיבה, אולם הגיעו להבנה סבירה בדבר קליטה מוגבלת של פליטים פלסטיניים בישראל, בכפוף להסכמה ישראלית. שני הצדדים הצליחו להתוות גבולות מוסכמים בין ישראל לבין פלסטין, למרות הקשיים שנגרמו על-ידי ההתנחלויות הישראליות. הצדדים קבעו כי מכירים בפלסטין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהם. הבנות ז'נבה כללו סופיות לסכסוך עם השגת ההסכם.
ועוד עניין. הציפייה שכוחות מחוץ לישראל יכפו עלינו ועל הפלסטינים פתרון כפוי הינה אשליה. העולם טרוד במיליון עניינים אחרים, ואנחנו נמאסנו עליו; בחזקת "אתם רוצים להיות שקועים בקטטות שלכם? שיבושם לכם! תשברו את הראש בעצמכם". לכן, מוטב שלא נחיה עם תקוות שווא שיבוא המשיח על חמור לבן ויושיענו.
הנה אתגר לפרופ' שלמה אבנרי, לארי שביט, לבן-דרור ימיני וליתר חובבי החד-צדדיות וחסידי "ניהול הסכסוך": הבה ניקח סיכון – תציג ישראל את מתווה הבנות ז'נבה כהצעת הסכם לפלסטינים, ונראה את תגובתם.
הצחקת אותם. ישראל תציג את מתווה גנבה? אחרי שאובמה שלח את ביבי לעזאזל עם גבולות ביטחון ודרש לא פחות מקווי 67, וכיום דורש את זה כל העולם. למה שהפלסטינים ידרשו פחות מזה? שלא לדבר על הכרה במדינה יהודית, שהיתה חלק מהבנה זו, וכיום גם יוזמיה מתארים אותה כ"מכשול לשלום".
אבל יש לי הצעה אחרת. למה שהפלסטינים לא יעלו את הצעתם לשלום? תבוא ותגיד להם: חברים יקרים, לא מוצא חן בעיניכם ההצעות שלנו, בבקשה, תעלו הצעות משלכם. תביאו את הפתרון שלכם לשולחן, ואנחנו נחליט
— מה נחליט? למה תמיד לדבר בחידות? —
אם מתחשק לנו לקבל אותן או לא – בדיוק, ממש בדיוק כפי שהיה עד עכשיו, רק הפוך.
שמת לב שהפלסטינים מעולם עוד לא הביאו הצעות משלהם? הם רק דחו הצעות של אחרים. אולמרט לא טוב לכם? ברק? קלינטון? ביבי? עובד? בבקשה, תביאו הצעה!
הייתי מהמר שנשמע על קווי 67, בלי גבולות ביטחון, כל ירושלים המזרחית וזכות השיבה.
אני אומר "הייתי מהמר" כי במציאות לא נשמע כלום. הפלסטינים קצת יותר פקחים מאתנו, ולכן מחכים תמיד שמישהו יביא להם הצעה כדי לסרב ולעולם לא יפלו למלכודת של להביא הצעה בעצמם.
תחשוב על זה.
ובקריאה חוזרת, נתקלתי במשפט "[הישראלים]… לא מנהלים משא-ומתן תוך כיבוד הדדי של עמדות 2 השותפים לתהליך כדי להגיע לתוצאה מוסכמת ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, אלא מגישים הצעת אולטימאטום, בבחינת Take it or leave it."
וואו! דברים כדורבנות! איך הישראלים החצופים האלה מעזים!
כעת אמור לי בבקשה מה דעתך על היוזמה הסעודית, שעמיתיך כאן האתר נוזפים בנו על ימין ועל שמאל למה אנחנו לא מקבלים אותה…
אולטימטום אמרת. Take it or leave it. מישהו רצה סטנדרט כפול ולא קיבל?
ומתקשר לענייננו, אני חושב שהיוזמה הסעודית היא באמת הזדמנות. השאלה היא רק הזדמנות לְמה.
תראה, המצב הבסיסי הוא שאנחנו תמיד אלה שמגישים הצעות והפלסטינים תמיד אלה שדוחים אותן.
אנחנו מזיעים וסוחטים את המעיים שלנו במאמץ להביא איזו הצעה נפתלת שתיקח בחשבון וכו' וכו', והפלסטינים – הופ! הודפים את הכדור חזרה אלינו. אנו נשארים עם הזרג ביד והמכנסיים למטה, ואבו מאזן הולך לדרכו שמח וטוב לב. כך זה נמשך 22 שנה. כך היה עם ברק, עם קלינטון, עם אולמרט, עם ביבי ועם
— מי עוד היה לנו שם? —
ציפי.
וכאן נכנסת לתמונה היוזמה הסעודית, שמהווה באמת הזדמנות יוצאת מן הכלל. סוף סוף הערבים יוזמים הצעה! כל שעלינו לעשות הוא להודיע בנימוס:
"ההצעה נדחית. נא להגיש הצעה משופרת."
וחלאס! פתרנו את הבעיה. הכדור כעת אצל הצד השני, שישבור הוא את הראש. למה אנחנו צריכים להתכתש עם הצעה שאין לנו שום אפשרות בעולם להסכים אפילו לפרט אחד ממנה – גבולות, ירושלים, פליטים, רמה"ג ואי הכרה בישראל? שיתמודדו הם עם הסירוב שלנו!
חילול השם? דבר שלא יעלה על הדעת?
LOL… הרי זה בדיוק מה שנראה כאן נורמלי לגמרי כשזה הפוך…
אני יודעת שאני שמה את נפשי בכפי. אבל אני נאמנה לדרך של לדבר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אני מסכימה ,כללית ,לדבריו של עובד. גם אם הסעודים ( מממני טרור ידועים) יציעו נתוני פתיחה בלתי קבילים שאנחנו נדחה- לפחות לא ניתפש בעולם כסרבני שלום כרוניים. הצרה היא שאנחנו שוללים מראש. ואם , למשל , לפיד מציע את זה – האגו של נתניהו מתערב – ולא מסכים לכך רק כי מישהו אחר הציע זאת. יש לך פתרון לזה ?
לנילי דיסקין
קודם כל תודה על ההסכמה. וכעת, שימי לב שאני מציע לנהוג באותה טקטיקה כמו הפלסטינים. הם מאד פקחים. הם לא נכנסים בעצם למו"מ על הצעה מסוימת תוך שהם מנסים לשנות אותה, ובוודאי שלעולם לעולם הם לא יגישו הצעת נגד. אבו מאזן פשוט אומר "לא", או, כדרכו בקודש, פשוט נעלם.
בדומה, ובניגוד ללפיד, אני לא מציע להיכנס לדיון עם הסעודים על הצעתם. להפך ולהפך; אני מציע להודיע על דחייתה, ושהם יטרחו להתווכח עם עצמם, אם בכלל. לנו אין מה להתעסק עם זה בשום אופן – מה גם שממילא היא בחזקת Take it or leave it.
גם אם נעלם מכאן שפיכות הדמים תימשך-
לערבים ולמוסלמים לא חסרות סיבות לשפוך דם.
גם אם נגיע לשלום שפיכות הדמים תימשך.
למי ששכח-הקיצונים של הפלשתים לא קיבלו את אוסלו והמשיכו בפיגועים כאלו ואחרים,בעיקר בגדמ"ע.
הרופא הברוך איבד עשתונות ויצא למסע נקם ורצח.
הוא הקפיץ את רמת שפיכות הדמים באלף מדרגות.
נכון,מבחינתנו,לדבר על הסדרים שיאפשרו חיים סבירים לרוב האוכלוסיות ואולי אולי ישנו את מהלך חיי רבים לקצת טוב יותר,דבר שיפרק חלק מתסכוליהם.
שלום?בקבר.
עובד. יש לי הרגשה שגם אתה , כמו כולנו , היית אומר על המצרים והירדנים "שלום , רק בקבר" לפני שנחתמו איתם הסכמי שלום. לתפישות מדיניות של מנהיגים יש נטיות דטרמיניסטיות. סאדאת וחוסיין ( ובנו עבדאללה אחריו) הפתיעו אותנו ביזמתם. מי יש לנו כאן שיפתיע אם מראש שוללים אפשרות של שלום ? ההבדל הוא בין להגרר לבין ליזום. לא שום הבדל אחר, למרות ש"חיצונית" נראה שיש הבדלים תהומיים בין שתי תרבויות (בעיקר אצל אלה המשתיתים את תרבותם על תפישות דתיות בלבד, ומפרשים את דתם לפי דחפיהם כרצונם).
לנילי דיסקין 9
עד עכשיו דיברנו ברמה הטקטית. כעת את מדברת על רמה אסטרטגית-לאומית, שזה עניין אחר. אם יהיה אי פעם שלום עם הפלסטינים או לא, מה שלא אגיד על זה יש לכך ערך כדעה אישית סובייקטיבית.
אבל זה מתקשר עם הרמה הטקטית בכך שאם מישהו רוצה להאמין שאפשר להגיע לשלום, הדרך הכי גרועה לעשות את זה היא כפי שעשו את אוסלו, דהיינו, לרוץ כמו ילדים בני 3 לאבא ערפאת ואמא אבו מאזן שיתנו לנו שלום תמורת שטחים.
הדרך כפי שנעשתה עד היום רק שכנעה את הפלסטינים שאנחנו טמבלים מדופלמים,
— למה, למה לדבר לא יפה? —
או במילים אחרות, שבטקטיקות של עורמה ותחבולות הם יצליחו לחסל אותנו או לגרום לנו להתאבד.
ומאחר שהצלחנו לשכנע אותם שאנו פתאים, אבל מצד שני באמת אין לנו כוונה להתאבד, מאחר שכך המצב הוא תיקו, והשלום לא רק שלא התקרב במילימטר, הוא אף התרחק שנות אור.
לדעתי ייקח לנו לפחות דור או שניים לשנות את דימוי האהבלים שלנו אצל ההנהגה הפלסטינית, וגם זה רק אם נתחיל כעת לפעול בצורה מתוחכמת ומתוחבלת כראוי לשכונה שבה אנו נמצאים, ולא לחשוב שיש לנו עסק עם האצולה הלוכסמבורגית או עם מועצת הפועלות של ליכטנשטיין.
בדרך כלל במו"מ אף צד לא מציג סעיפים שכולם בוודאות מקובלים על הצד השני.
למו"מ רציני צריך נקודות פתיחה מהותיות.
כשפלסטינים מדברים על שתי מדינות על -בסיס- גבולות 67 (ולא בגבולות 67), זו יכולה בהחלט להיות נקודת פתיחה.
תנאי נוסף לרצינות מו"מ זו -היכולת- לספק את הסחורה. כשנכנסים למו"מ עשויה להיווצר דינמיקה שכובלת את הצדדים למחויבות, גם אם נכנסו באי חשק.
אבל היכולת חייבת להיות מההתחלה.
לשני הצדדים יש היום בעיה בקטע הזה.
אני גם מסכימה שהישראלים לא יודעים את אומנות המו"מ (לאו דוווקא מהסיבות שעובד ציי
לאהוד ברק למשל, לא היתה היכולת לספק את הסחורה. נקודה.
הוא התרוצץ כאחוז תזזית בנסיון לשכנע שאם הוא, "מר ביטחון" יחשוב שההסכם הוא טוב – זה מספיק. מי צריך ממשלה.
הטיעון הזה שהופנה כלפי פנים, רק הדגיש את חוסר היכולת הפוליטית שלו לספק את הסחורה.
האיש איבד את הקואליציה שלו כבר כשהיה במטוס לקמפ דיוויד. דן מרידור סרב אז להצטרף אליו. דוד לוי השמיע קולות מאיימים. המפד"ל פרשה או איימה לפרוש.
ש"ס הבטיחה רשת ביטחון מהאופוזיציה בתנאי ש…. שמה?
מס' המנדטים של מרץ לא הספיק כדי לספק את הרוב הדרוש.
לנעמיט 13
אם רבין, פרס וביילין היו משערים אף בקירוב את הפער הבלתי נתפס בין הגישה שלהם לבין זו של האויב, הם היו מתפלצים. הכלל הראשון בכל מו"מ במזה"ת הוא: ברגע שהנחת על השולחן הצעה – ידך על התחתונה.
הכלל השני הוא כלל ברזל: לעולם אל תאמר מה אתה מוכן לתת, אלא רק מה אתה דורש לקבל.
הפלסטינים פעלו באופן עקבי לפי כללים אלו, וישראל פעלה באופן עקבי בניגוד אליהם. לכן נמצאנו מההתחלה בנחיתות משוועת. ערפאת, ואח"כ אבו מאזן צלפו בנו ללא רחמים כשכל הצעה (=ויתור) שלנו
ושוב פעם המשך… (זה מייגע, אבל מה לעשות)
מביא אותם לעוד הישג ועוד הישג, כשהם נוהגים בהתאם לכללים – לעולם לא מגישים הצעה אחרת או הצעה נגדית, ולעולם אומרים רק מה הם דורשים לקבל ולא על מה הם מוכנים לוותר.
כך הגענו למצב האומלל שהקו האדום של שלשום מבחינתנו הוא נקודת ההתחלה של אתמול, וזו כשלעצמה תהיה העובדה המקובעת של מחר. מבחינה תיאורטית הפסדנו את ירושלים כולה, את גבולות הביטחון ואת הסדרי הביטחון, ואנחנו נאבקים על זכות השיבה.
כמובן שמבחינה מעשית, מרוב שזה רע זה כבר נהיה טוב, כי בגלל זה לא תקום כאן בחיים מדינה פלסטינית. וזה סוף הסיפור.
ועוד הערה שאני חייב להעיר, היא על חוסר הסימטריה הבלתי אפשרי המובנה בהסדר כאן מעצם טבעו, ואשר אותו אי אפשר לשנות. לפלסטינים אין מה לתת לנו, ובהתאם הם לא אמורים לתת לנו כלום. אנחנו אמורים לתת להם באופן בלתי הפיך נכסים בשטח, בזכויות לאומיות, בשחרור אסירים, ולדעתם גם בזכות להציף אותנו במיליוני זבי חוטם.
תמורת זאת אנחנו מקבלים מהם פיסת נייר. במילים אחרות – כלאם פאדי.
זוהי בעיה מבנית בהסכם, שמציבה מראש סימן שאלה גדול על עצם ההיתכנות שלו, ודורשת לא פחות מ 100% של
— מצטער, ניסיתי לקצר אבל… —
הוכחת רצון טוב מהצד שמספק את הכלאם פאדי, ומידה פנטאסטית של אמון מן הצד שנותן הכל כלפי צד הכלאם פאדי.
אף אחד כאן לא יטען ברצינות שיש אפילו שבר אחוז של אחד משני הדברים.
יאיר יקירי כל דבריך נכוחים טם ישראל היתה רוצה שלום יש את מתוה ג׳נבה. יש את יזמת מדינות ערב לסיום הסכסוך שה למעלה מ13ש. שישראל מתעלמת. אתה הרי כבר לא כל כך צעיר אז אתה בודאי יודע שלו הוצעה לנו היזמה הזאת לפני6.67 רובנו הגדול היינו משפשים עינינו בתמהון וחושבים שהמשיח בא. אבל לכל אורך הדרך תמיד ישראל העדיפה התפשטות טריטוריאלית על שלום. רצועת עזה: לא התנתקות ולא בטיח. פינוי ההתנחלויות ושליטה מבחוץ.השליטה על רישום התושבים בידי ישראל זה התנתקות?. יש ניתוק לא חוקי של עזה מהגדה.
המשך:יש שיתוף אינטרסים בין החמס וישראל לניתוק עזה מהגדה . למרות זאת יש התנפלות על עזה כל שנה-שנתים. בנתים דרכו של שרון נמשכת פיצול הישות הפלסטינית ללפירורים : אזרחי ישראל לחוד-שרשרתהכוכבים לאורך הקו הירוק. תושבי י-ם המזרחית לחוד. הבנטוסטנים בגדה לחוד מופרדים ע׳׳י אזור סי(לא סתם בנטוסטנים ,את השיטה שרון למד בדרא׳׳פ של האפרטהייד. הפרד ומשולdivide e et impe.
ולהשומע ינעם.
ליאיר ינוב – הצעה מהפכנית!
קניתי את הרעיון שלך על הבנות ז'נבה – רק בשינוי פעוט. הרי על הבנות אלו חתומים גם הפלסטינים. נכון? אז במקום שאנחנו נגיש להם, שיגישו הם לנו!
אני יודע שזה נשמע מטורף ברמות של אשפוז כפוי, ושדבר כזה לא נשמע מיום שהתחילו הזמן והחלל, שפלסטינים יגישו הצעה כלשהי לישראל. אבל אם קצת חושבים על זה, הרי הם רוצים מדינה, לא? הם רוצים סיום הכיבוש, לא? הם רוצים שלום, לא? אז בבקשה, יש להם כל האינטרס לדרוש מאתנו את קיום הבנות ז'נבה.
ובא גואל ליוסי ביילין.
מעשה ברב שטייל עם תלמידיו ביער. הוא טעה בדרך.
לאחר חמישה ימי נדודים, ראה אחד מהתלמידים, יהודי זקן ותשוש צולע לאיטו לכיוונם.
– "חכו, חכו" זעק הקשיש "גם אני טעיתי ביער, אבל אני יכול לעזור לכם".
– "אתה לא יכול לעזור לעצמך, איך תעזור לנו?" ציחקקו התלמידים
– "אני יכול להראות לכם את כל הדרכים החסומות שאין מהן מוצא" התבכיין הקשיש.
לפסול תכנית שלום, גם כשאינה אידיאלית, משמעו להעדיף עליה את הסטטוס קוו על כל סכנותיו הגלויות והסמויות. גישתו של יאיר ינוב, מתנערת מהכללה משתקת זו.
כך מתנהלים חלק מן המומחים חסידי הכח במדינאות הישראלית. הם יודעים כיצד פוסלים
כל יוזמת שלום, ללא הבדל מוצא (ישראלית, סעודית, צרפתית או אפילו אמריקאית) וכיצד
מעדיפים עליה את הסטטוס קוו. וזאת למרות שהכל יודעים שמצבה הכלכלי-מדיני-מוסרי של ישראל אינו משתפר ושתמיכתו של המערב, כולל ארה"ב, קטנה בהדרגה.
מסקנתו של א' יער (The Role of Trust in the Arab-Israeli Conflict, 2015) היא שמשא ומתן המיועד להביא שלום יכול להצליח רק אם יקדמו לו צעדים בוני אמון, צעדים שבעקבותיהם אפשר יהיה להשיב בחיוב על השאלות הבאות: האם הסכמים החתומים ע"י ישראל יכובדו בד"כ? האם זכויות המיעוטים בישראל נשמרות? האם ישראל מכבדת את כללי הדמוקרטיה (כמו הפרדת רשויות)? אותן השאלות ניתן לשאול גם בכיוון ההפוך, אולם הזכות והחובה לשאול אותן שמורה בעיקר לאנשי מחשבה ומצפון בקרב הפלסטינאים.
ליוחנן פרס
אם הבנתי נכון את הסיפא שבתגובתך, השאלה הקריטית בכל הסכם עם הפלסטינים היא האם ישראל מכבדת את כללי הדמוקרטיה. עלינו מוטל לשאול את עצמנו האם ישראל תקיים את ההסכמים שהיא חתומה עליהם, בעוד שהפלסטינים הם שצריכים לשאול את עצמם אם הם יכבדו את ההסכמים אתנו.
אז אנחנו נחתום על הסכם שבו ניסוג לקווי 67, ניתן את ירושלים ונפתור לפלסטינים את "בעיית הפליטים", ובתמורה הם יחתמו לנו שלא יהרגו אותנו. ואם הם לא יקיימו את מה שחתמו עליו? זבש"ם. מה זה ענייננו בכלל.
תקן אותי אם טעיתי בהבנת הנקרא.