מילה של ארבע אותיות

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית, אלא על כבוד הדדי. וזה כולל גם את הכרת הסיפורים ההיסטוריים השונים שיש לנו ולפלסטינים

 

כאשר אנגלי או אמריקאי מדבר על "מילה של ארבע אותיות", הוא מתכוון למילה גסה, המתארת את האקט המיני. זוהי מילה שאסור לומר בחברה הגונה. גם בישראל יש מילה כזאת. מילה של ארבע אותיות. הס מלהזכיר. המילה הזאת היא "שלום".

 

זה שנים שהיא נעלמה משפת-הדיבור. כל פוליטיקאי יודע שהיא סם-מוות. כל אזרח יודע שזוהי מילה גסה ממש. שפע של מלים באו במקומה: "הסדר מדיני". "הפרדה", "היפרדות". "אנחנו פה והם שם". "הסכם איזורי". ועוד. ואז הגיע האיש הזה, דונלד טראמפ, והעלה את המילה מן האוב. טראמפ, בור ועם-הארץ, פשוט לא ידע שכאן זו מילה אסורה. הוא רוצה לעשות אצלנו שלום. ש-ל-ו-ם. כך הוא אומר. אמנם, אין שום סיכוי שיביא שלום. אבל הוא החזיר את המילה לשפת הדיבור. עכשיו שוב מדברים על שלום.

 

 

 שלום? מה זה שלום? יש כל מיני סוגי שלום. משלום קטן, שלומצ'יק חמוד, ועד לשלום גדול, שלום ענק, שלום חובק-חיים.

 

 

 לכן, לפני שפותחים בדיון רציני על השלום, צריך לקבוע למה מתכוונים: להפסקה בין שתי מלחמות? לאי-לוחמה? לקיום בשני העברים של מערכת גדרות וחומות? לשביתת-נשק ממושכת? ל"הודנה" (מושג משפטי ערבי, המוגבל בזמן)? לשלום בין הודו ופקיסטאן? לשלום בין גרמניה וצרפת? ואם כך – לזה שהיה קיים לפני מלחמת-העולם הראשונה או לזה הקיים כיום? למלחמה הקרה בין ארצות-הברית וברית-המועצות בשעתו, או לשלום החם בין ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ כעת?

 

 

יש כל מיני מצבים של שלום. לאיזה מין שלום ישראלי-פלסטיני מתכוונים? לשלום בין סוס ורוכבו? לשלום בין עם-אדונים ועם-עבדים? לשלום בין משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ובין הבנטוסטנים שהקים משטר זה לשחורים? או לשלום מסוג אחר לגמרי – שלום בין שווים? על השלום הזה אני מבקש לדבר. לא "שלום-אמת". לא "שלום שלם". לא "שלום מושלם". על שלום. פשוט שלום. בלי תוספות, בבקשה.

 

 

 קשה לקבוע מתי התחיל הסכסוך, השולט עכשיו בחיי שני העמים. קל לומר שהוא התחיל כאשר הגיע לארץ העולה היהודי הראשון. זה נשמע פשוט, אבל זה לא לגמרי נכון. נראה שאנשי ביל"ו ("בית יעקוב לכן ונלכה"), שבאו לארץ לפני הקמת התנועה הציונית, לא נתקלו באיבה. יש לי תיאוריה בעניין זה. זמן-מה לפני אנשי ביל"ו באו לארץ הטמפלרים הגרמנים, כת דתית שאנשיה פשוט רצו לחיות בארץ-הקודש. הם הקימו כפרים ושכונות והביאו עימם שיטות של חקלאות מודרנית. לא היו להם שום שאיפות פוליטיות. בני-הארץ היו אסירי תודה. כאשר באו העולים היהודים הראשונים, חשבו הערבים שזוהי מהדורה חדשה של עלייה מבורכת זו.

 

 

 אחר-כך קמה התנועה הציונית, שהייתה בעלת שאיפות פוליטיות מובהקות. אבל הם דיברו רק על "בית". אמנם, בנימין זאב הרצל כתב לפני כן על "מדינת יהודים", אך שאיפה זו הוצנעה, מכיוון שהארץ הייתה כפופה לממלכה עות'מנית.

מעטים מבני המקום חשו בסכנה כבר בהתחלה. אך הרוב המכריע לא ראו ביהודים אלא עדה דתית נחותה, שהנביא ציווה להגן עליה.

 

 

אז מתי התחיל הסכסוך? על כך יש דיעות שונות. אני מקבל את קביעתו של ההיסטוריון המנוח אהרון כהן, שהצביע על נקודה מסוימת. בשנת 1908 פרצה בממלכה העות'מנית מהפכת "התורכים הצעירים", שהפכה את הממלכה האסלאמית למדינה תורכית לאומנית. כתגובה על כך, קמה בארץ ובארצות השכנות תנועת לאומית ערבית, ששאפה לאוטונומיה מקומית לעמי האימפריה.

 מנהיג ערבי מסויים פנה לנציג הציוני בירושלים והציע לו ברית, שעיקרה שהיהודים יתמכו בשאיפה הערבית לעצמאות מקומית, והערבים יתמכו בעלייה הציונית. הנציג הציוני חש אל נשיא התנועה הציונית, מקס נורדאו, והביא לו את ההצעה המהפכנית המרגשת. אך נורדאו דחה אותו בבוז. הרי התורכים הם השולטים בארץ, אמר. מה יכולים הערבים להציע לנו?

 

קשה לדמיין איך הייתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו קמה אז ברית ציונית-ערבית. אבל מנהיג יהודי-אשכנזי כלל לא יכול היה להעלות זאת על דעתו. לכן שיתפו הציונים פעולה עם השלטון התורכי, ואחר-כך עם השלטון הבריטי – נגד העם המקומי.

 

מאז תפס הסכסוך בין שני העמים תאוצה, מדור לדור, עד שהגענו עד הלום. עכשיו השלום רחוק מאיתנו יותר מאשר אי-פעם.

 

 

אבל מה זה שלום? אי-אפשר למחוק את העבר. מי שמציע להתעלם מן העבר ו"להתחיל הכל מהתחלה" אינו יודע על מה הוא מדבר. כל אחד משני העמים חי בעבר שלו, עם הסיפור ההיסטורי שלו. העבר מעצב בכל יום ובכל שעה את אופיו ואת התנהגותו. אבל העבר שלו שונה לגמרי מהעבר של הצד השני.  

 

אין זאת רק מלחמה בין שני עמים. זוהי גם מלחמת בין שתי היסטוריות, שני סיפורי היסטוריה הסותרים זה את זה כמעט בכל פרט, אף שמדובר באותם המאורעות עצמם.

 

לדוגמה: כל ציוני יודע שעד מלחמת 1948 רכשו היהודים כל דונם של אדמה בכסף טוב, שנתרם על-ידי יהודי העולם. לעומת זאת, כל ערבי יודע שהציונים קנו את האדמה מבעלי-קרקעות רחוקים, תושבי חיפה, ביירות ומונטה-קרלו, ודרשו מהמשטרה התורכית (ואחר-כך הבריטית) לגרש את האיכרים שעיבדו את האדמה. (האדמה הייתה שייכת תחילה לסולטאן העות'מני, אך כאשר זה פשט את הרגל הוא מכר אותה לספסרים).

 דוגמה אחרת: כל יהודי מתגאה בקיבוצים, יצירה מיוחדת במינה של קידמה אנושית וצדק חברתי, שעמדו מול התקפות שכניהם הערביים. בעיני הערבים, הקיבוצים היו חבורה של מנשלים ומגרשים.

 עוד דוגמה: כל יהודי יודע שהערבים פתחו במלחמת 1948 כדי להשמיד את היישוב היהודי. כל ערבי יודע שבאותה מלחמה גירשו היהודים את מחצית העם הפלסטיני מארצו.

 

 

וכך הלאה: הישראלים מאמינים כי הרשות הפלסטינית, המשלמת קצבה למשפחות הרוצחים, תומכת בטרור. הפלסטינים מאמינים שהרשות חייבת לתמוך במשפחות שבניהן ובנותיהן הקריבו את חייהם למען עמם. וכן הלאה, עד אין סוף. (אגב, אני גא מאוד על שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה של "טרוריזם", הגדרה ששני הצדדים יכולים לקבל אותה: "לוחמי-שחרור יש בצד שלי, טרוריסטים יש בצד השני").

 

 

לעולם לא יהיה שלום אם שני העמים לא יכירו זה את הסיפור ההיסטורי של זה. אין צורך לקבל את הסיפור של היריב. אפשר לשלול אותו מכל וכל. אבל צריך להכיר אותו, כדי להבין מה מניע את העם השני, וכדי לכבד אותו.

 

שלום לא צריך להתבסס על אהבה הדדית. אבל הוא צריך להתבסס על כבוד הדדי. כבוד הדדי יכול להיווצר רק כאשר כל אחד משני העמים מבין את תמונת ההיסטוריה של העם האחר. כאשר הוא יבין אותה, הוא יבין גם מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל, ומה דרוש כדי לחיות בשלום זה עם זה. 

זה היה הרבה יותר קל אילו כל יהודי-ישראלי היה לומד את השפה הערבית, ואילו כל ערבי-פלסטיני היה לומד עברית. זה לא היה פותר את הבעיה, אבל זה היה מקל על הפיתרון.

 

כאשר כל אחד משני העמים יבין שהעם האחר אינו מטורף או צמא-דם, אלא פועל ממניעים טבעיים ומובנים, הוא יגלה בתרבות הצד השני הרבה נקודות חיוביות. ייווצרו מגעים אישיים. אפילו ידידויות. זה כבר קורה בישראל, אם כי בממדים מצומצמים. למשל באקדמיה. למשל בבתי-חולים, כאשר חולים מגלים להפתעתם שהרופא הנחמד והמוכשר המטפל בהם הוא ערבי. ושהאחים והאחיות הערבים עדינים, לעתים, יותר מהמטפלים היהודים.

 

כל זה לא בא במקום הטיפול בבעיות המעשיות. בין שני העמים שלנו מפרידות מחלוקות אמיתיות, כבדות-משקל. יש מלחמה על האדמה, על הגבולות, על פליטים. יש בעיות ביטחון, ועוד אלף ואחד עניינים חמורים. מלחמה של יותר ממאה שנים לא תסתיים ללא פשרות קשות. אך ברגע שייווצר הרקע למשא-ומתן בין שווים, על בסיס של כבוד הדדי, הבעיות הבלתי-פתירות תהפוכנה לפתע לבעיות פתירות. 

 

 

התנאי המוקדם לכל התהליך הזה הוא החזרת המילה-בת-ארבע-האותיות לשימוש. אי-אפשר לעשות משהו גדול, בקנה-מידה היסטורי, אם אין אמונה שזה אפשרי. אדם לא יתקע מתג חשמלי בקיר אם אינו יודע שכך יתחבר לחשמל. הוא צריך להיות בטוח שהפעולה תגרום למנורה להידלק.  

איש לא יפתח במשא-ומתן לשלום, אם הוא מאמין שהשלום הוא בלתי-אפשרי, חלום באספמיא.

האמונה בשלום אינה הופכת את השלום לוודאי. אבל היא הופכת את השלום לאפשרי.

גזענות ללא בושה

מאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה, מצפה חרשים

השואפים להגיע לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולשפיות היישוב חייבים לפעול למען חינוך בבתי-ספר ובמוסדות השכלה גבוהה לסילוק נגע הגזענות הממאיר.

 

 

 

לא לגמרי ברור היכן או מתי החלה תופעת הגזענות לחלחל לתוך החברה הישראלית. אך כיום ניתן לקבוע, כשחוזרים ושומעים דיבורים גזעניים מפי חברי כנסת כמירי רגב ובצלאל סמוטריץ', כי התופעה שכיחה ומוכרת. השומעים, לרבות שר החינוך נפתלי בנט, אינם פועלים למניעת הישנותם.

 

יש רמות שונות בביטויי גזענות. אך דוגמא שכיחה לגזענות פעילה היא התייחסות המימסד הישראלי לאוכלוסייה הערבית בארץ כאל אוכלוסייה נחותה שאינה ראויה לשוויון. רוב מן האוכלוסייה היהודית מתנהג כלפי הערבים בעוינות או בהסתייגות או בשמירת מרחק. התנהגות זו מקבלת ביטוי בהתבטאויות שנאה וגזענות גוברים בקרב הנציגים בקואליציה בכנסת, בין היתר – בדברי בלע הנכתבים על ידם ומתפרסמים באמצעי התקשורת. העוקבים אחרי פרסומים באמצעי התקשורת התרגלו לשמוע ולקרוא הכפשות הנאמרות על ידי חברי הכנסת נציגי הימין הקיצוני. גזענות גוברת זו הדביקה חלק מהותי מתושבי המדינה.

 

העובדה כי רבים בקרב המרכז והשמאל מעדיפים להתעלם מנוכחות הערבים, כאילו שואפים למחיצה שתאפשר להם לחיות מעבר לחומת הפרדה, מטרידה עוד יותר. מי שמוגדרים כנציגי המרכז והשמאל מתחמקים משיתוף פעולה עם "הרשימה המשותפת". כיום לא קיימת ציפיה שנציגי "יש עתיד" או "המחנה הציוני" יחפשו דרכים להקמת קואליציות (ולו זמניות), שיאפשרו להם לפעול נגד חקיקות או אמירות גזעניות במהותן. בהתעלמות מאפשרות של קיום חזית פוליטית עם "הרשימה המשותפת" (המייצגת כ-15% מבעלי זכות הבחירה), הם מונעים מעצמם סיכוי להקים קואליציה חלופית לזו של הימין.

 

מתקבל הרושם כי החברה הישראלית אינה ממש מודעת להיותה גזענית, ומדאיג עד כמה מועטים הדברים שמושמעים בחברה היהודית ההומניסטית אודות כבוד לאדם ולזולת.

 

על פי הויקיפדיה "גזענות הינה עמדה שלפיה מתקיים בקרב בני אדם קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי מסויימות…. ברוב המקרים משתמעת גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת הצדקה למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של בני קבוצה אחת על בני הקבוצה השנייה". על פי הגדרה זו, קיימים סימנים מדאיגים לכך שחלק מהותי מהאוכלוסייה ומהמערכות החברתיות בישראל נגועים בחולי גזעני, והמימסד היהודי אינו עושה דבר למיתון עוינות זו. אין זה מפליא לשמוע אצל בני נוער ביטויי גזענות, כגון "אני גזען גאה". גילויי עוינות כלפי הערבים הולכים ומתרבים, ובעיקר כלפי הערבים החיים בשטחים הכבושים.

 

קשה להגזים בתיאור גודל הנזק המוסרי שגורמת הגזענות לחברה הישראלית.

 

למרות שמדי פעם מופץ מזכר ממשרד החינוך המבקש כי יוקדשו מספר שיעורים לנושא המאבק בגזענות, החינוך לשוויונות כללית מוזנח לגמרי, בעיקר כשמדובר בחברה הערבית. שכיח לשמוע שרים בכירים הטוענים למוסריות המדינה ולמערכת הביטחון שלה, אך נדיר לשמוע מי מהם מצטט את הכתוב במגילת העצמאות. מתקבל הרושם כי לא קיימת מודעות לכך שקיום הגזענות עומד בסתירה לדברים שנכתבו במגילת העצמאות. שנים חלפו מאז ששרי החינוך הזכירו את המשפטים הנאורים הנכללים במגילה ואת מסרי השוויונות שבתוכם; ולא נראה שראשי התנועות הפוליטיות ערים לחשיבות מושגים אלו כמובילים בערכיות שבתי הספר צריכים להנחיל. 

 

מעטים האנשים שחשים כי דווקא העירוב האנושי והרבגוניות האנושית הם שיהפכו את המדינה המשותפת לייחודית ומיוחדת.

 

השואפים לפעול למען סיום הסכסוך ולשפיות של המדינה חייבים לגייס ולארגן כוח תרבותי איכותי, שיתחיל בהקדם לפעול למען חינוך בבתי ספר ובמוסדות השכלה גבוהה לסילוק נגע הגזענות. מדובר בתהליך ממושך ובהשקעה מהותית ארוכת טווח. אם זה אמנם יבוצע יגדל הסיכוי להביא להסדר שלום בר-ביצוע ובר קיום.

 

 

עיד אל-פיטר – חג סיום הצום

מאת: הודא אבו-חמיד – סוציולוגית ופעילה חברתית

חג סיום הרמדאן מתקרב. חג של שלום, של סליחה ושל נדיבות לב. הכותבת מספרת על חויית הצום ועל חויית החג הקרב.

 

הרבה זמן לא כתבתי כאן. המון דברים מכעיסים ודברים כואבים קרו לנו כאן בארץ. וגם בעולם לא הכל זוהר: פליטים, טראמפ, טרור, אסונות. המון פעמים התחלתי לכתוב, ואז הפסקתי.

אבל עכשיו מתאים לי לכתוב. מתאים לי לחגוג את זה ש(שוב) הצלחתי לצום 30 ימים, יום אחרי יום. היה לנו מזל עם מזג האוויר הפעם, אבל גם כך זה לא נורא פשוט.

והאמת, אני מאוד שמחה שאנשים שמכירים אותי, וגם כאלו שלא מכירים אותי, שואלים איך עובר עליי, איך אני עומדת בזה; ומספרים לי שהם מאוד מעריכים אותי ואת כל המוסלמים שצמים 30 ימים! נכון שאנחנו אוכלים בסוף היום. לא סתם אוכלים. חוגגים! אבל לראות מסביב אנשים שאוכלים ושותים, ולא לנגוע באוכל או בשתייה, ולהמשיך לעבוד כרגיל – לא פשוט. תאמינו לי.

ויש עוד סיבה שהחלטתי שהגיע הזמן לכתוב – כי החג שלנו – עיד אל-פיטר – שמסיים את ימי הרמדאן, הוא חג של שמחה. האמת, גם בערבים של הרמדאן יש הרבה שמחה – אנחנו נפגשים עם כל בני המשפחה שלא רואים אותם בימים רגילים, יושבים, מפטפטים, שומעים מה קורה ואוכלים אוכל טוב. היו לנו הרבה פגישות משפחתיות שמחות ונעימות ברמדאן הזה. הנאה ענקית! גם אני אירחתי ערב אחד כמעט 50 אנשים!

ובאיזור  שבו אני גרה באו הרבה אורחים לטעום מהמטעמים של סעודת האיפטאר (הארוחה שמסיימת את יום הצום). הם גם ביקרו בכפר, ושמעו הסברים על מקומות בכפר ועל מנהגים שלנו. אהבתי לראות את היהודים מתעניינים בנו ובתרבות שלו, ואני מאוד שמחה שהביקורים האלו מתקיימים. 

יש לנו בסך הכל שני חגים של ממש במשך שנה שלמה – עיד אל-אדחא (חג הקורבן), ועיד אל-פיטר (חג סיום הצום). עיד אל-פיטר (שיתחיל כנראה ביום ראשון), נמשך 3 ימים, ועיד אל- אדחא נמשך 4 ימים. לכן לפעמים קוראים לעיד אל-פיטר גם "החג הקטן".

בשלושת ימי החג אוכלים המון מתוקים, כי זה הוא חג "מתוק" חג של סליחה ושל שלום. הוא חג פחות "רציני" מעיד אל-אדחא (חג הקורבן – שקשור לעקידת יצחק, ושבו רבים עולים לרגל לאתר הקדוש במכה). שלושה ימים נביא מתנות וכספים לאנשים נזקקים, נטייל, נבלה עם בני משפחה וחברים, לא נעבוד!.

יש אומרים שאת עיד אל-פיטר חוגגים לכבוד סיומו של כתיבת הקוראן – הספר הקדוש של המוסלמים. לי נראה שחוגגים את זה שהצלחנו לצום כל כך הרבה ימים.

בכל אופן, בטח שמתם לב שחודש הרמדאן והחג זזים (אחורה) כל שנה. בגלל שחודשי השנה שלנו נקבעים לפי מחזור הירח (שזה 29-30 יום), ובלוח השנה שלנו לא עושים תיקונים (כמו בלוח העברי ובלוח הגרגוריאני) כדי שיהיו בו 365 ימים בממוצע.

הצום מתחיל בתחילת החודש התשיעי שלנו ומסתיים בתחילת החודש העשירי של השנה שלנו. ובשנה הבאה יתחיל הרמדאן מוקדם יותר מהשנה. הכי קשה לנו, כמובן, כשימי צום נופלים בחודשי הקיץ החמים. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לעבוד, אפילו פועלי הבניין והחקלאות צמים ועובדים.

אז עיד סעיד (חג שמח) לכולכם. והגיע באמת הזמן לשלום ולשלווה שהחג שלנו אמור להביא! 

 

 

…"כן נרבה וכן נפרוץ"!

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

הימין הקיצוני עולה בפשעיו וממשיך להרוס את מדינת ישראל הדמוקרטית. אנחנו, שוחרי הדמוקרטיה והשלום, הפרלמנטריים והחוץ-פרלמנטריים, "כן נרבה וכן נפרוץ".    

 

 

מתהדק שיתוף הפעולה בין הבכירים של ארגוני השלום (עשרות בכירים של תריסר הארגונים הראשיים), לבין הבכירים של מפלגות האופוזיציה (בינתיים ללא "יש עתיד", אבל יגיע גם זמנה להצטרף) – לחיזוק המאבק בימין הקיצוני, בתחילה להחלשתו, ובהמשך – כן יהי רצון – להחלפתו. אחרי חודש של מאות שיחות הכנה, ניפגש בשבוע הבא (דיסקרטית – למען ההצלחה, ורק אחרי החגים המוסלמיים – למען השתתפות גם שכנינו המוסלמים) ונגבש יחדיו אסטרטגיה וטקטיקה למאבק נחוש. בעוד כחודש, אחרי שייבחר יושב-ראש מפלגת העבודה שיהיה גם יושב-ראש האופוזיציה, נפתח במאבק.

 

 

אמשיך להזכיר את עיקרי הפשעים של נתניהו והימין הקיצוני:

 

  1. מתפתלים בחקירות משטרה בכירים הקשורים לראש הממשלה, יחד עם נתניהו עצמו, משפחתו ו-3 משריו, אריאל, דרעי וחיים כץ.

 

  1. מקימים 2,000 דירות חדשות בהתנחלויות ויוזמים 67,000 דירות נוספות – הכפלת מספר המתנחלים! – רובם על אדמות פרטיות פלסטיניות, בניצול חוק ה"הסדרה" הבלתי-חוקי, עד שבג"ץ יתעורר לטפל בו.

 

  1. ממשיכים בהכנת "חוק הלאום", שלדברי השרה שקד "יאפשר לשופטים להעדיף את האופי היהודי של ישראל על האופי הדמוקרטי"!

 

  1. מקדמים סיפוח ההתנחלויות בגדה המערבית (במקום "חוק הנורמות" שנפל) על-ידי החלטת ועדה שתחיל חוקים על ההתנחלויות!

 

  1. חוגגים על במת "ועידת ישראל לשלום"(!) של "הארץ". סמוטריץ' מטרנספר ב"תכנית ההכרעה" את הפלסטינים מהגדה המערבית, ובנט מעדיף את ירושלים השלמה על הסדר מדיני!

 

  1. נערכים לאיסור מוחלט של מימון זר לארגוני חברה אזרחית (באישור תרומות לימין ממיליונרים זרים…), ומחזקים את תיעוב האירופים מישראל.

 

  1. ממשיכים להסית נגד אזרחי ישראל הערבים, שולחים משטרה להרוג בהם (כבאום אל-חיראן ובכפר קאסם), חוגגים בספר שמוחה שערביי ישראל "לא מסוגרים במחנות", ולאחרונה – נערכים לצמצם בילודת הבדואים!

 

  1. מקצצים עוד יותר בחשמל לעזה, מתעללים בכ-2 מיליון ילדים, נשים וגברים – כן, גם בפעילי חמאס – ומקרבים "צוק איתן" חדש.

 

  1. מפטרים מהחינמון של נתניהו "ישראל היום" עיתונאים בכירים, דן מרגלית ומוטי גילת, בעקבות ביקורות במאמריהם על נתניהו ועל אשתו; ונערכים לסגור בישראל את הערוץ הערבי האמין, המתחרה בבי.בי.סי. – "אל ג'זירה".

 

  1. עסוקים לקדם את ההתנחלויות ולעצור את ערביי ישראל, את ארגוני השמאל ואת הבג"ץ – ומתעלמים מהרס הבריאות, הרווחה, החינוך, השיטור – והדמוקרטיה!

 

 

 

ואצל שוחרי הדמוקרטיה, הפרלמנטרים והחוץ-פרלמנטרים, מתחזקת ההיערכות למאבק בימין הקיצוני:

 

  1. מתחזקת האופטימיות להחליש את הימין הקיצוני, ובבחירות – להחליפו. את האופטימיות מובילים (גם כאן במגזין) העיתונאי והמדינאי הוותיק אורי אבנרי; הסופר, חתן פרס ישראל ואיש הרוח עמוס עוז; הסופר, חתן פרס "מאן בוקר" ואיש הרוח דויד גרוסמן; השר בממשלת רבין והיועץ הארגוני עוזי ברעם; הח"כית הנמרצת של "המחנה הציוני" ציפי לבני; הח"כ והמועמד לראשות "העבודה" והאופוזיציה עמיר פרץ (וסליחה, גם עבדכם הנאמן).

 

  1. מפגינים נגד צמצום הממשלה בחשמל בעזה, בקריאה "לשקם את עזה, לא להחשיך!", בהובלת פעילי "קול אחר משדרות ועוטף עזה", גם מחר, יום שישי, מ-12.00-15.00, בצומת יד-מרדכי (מדרום לאשקלון).

 

  1. מאות פעילי "תג מאיר" מארגונים רבים חוזרים לבקר לסולידריות בכל מקום שסובל מההתנכלויות פושעי "נוער הגבעות" ו"תג מחיר", בישראל ובגדה המערבית.

 

  1. ראשי האוניברסיטאות והסטודנטים הודיעו שיחרימו את "הקוד האתי" שיזמו השר בנט והפרופסור "חרב להשכיר" אסא כשר.

 

  1. מתחזק כוחו של ח"כ עמיר פרץ, בסקרים ובתקשורת, במרוץ לראשות "העבודה", לראשות האופוזיציה ולראשות הממשלה, בסיסמה: "עמיר פרץ – היחיד שיכול".

 

  1. וכאמור, בשבוע הבא נערוך מפגש של בכירי המחנה הדמוקרטי, ממפלגות האופוזיציה ומארגוני השלום, ונגבש בשיתוף-פעולה תוכניות לחיזוק המאבק בימין הקיצוני, להחלשתו עכשיו ולהפלתו בבחירות.

 

 

שוחרי הדמוקרטיה בעלי נכונות לפעולה מעשית – היכונו לחודש יולי!

שלום לקנאים – "טעימות" 3

מאת: עמוס עוז – סופר ואיש רוח, חתן פרס ישראל

תודות לעמוס עוז (מורו ורבו של העורך) על הצעתו לפרסם כאן במגזין "טעימות" (כהגדרתו) מספרו החדש, והפעם על דמוקרטיה וחוק. 

 

 

 

…יש אצלנו ויכוחים סוערים על דמוקרטיה. מהי דמוקרטיה? מה כל כך טוב בדמוקרטיה? האם הדמוקרטיה באה על חשבון היהדות, או היהדות על חשבון הדמוקרטיה? איך נפשר בין שתיהן לבין מורשת ישראל? הדמוקרטיה המודרנית נובעת מן ההומניזם. אין שום ניגוד בין יהדות לבין הומניזם. ב"אבות ד'רבי נתן" פרק ל"א מנסח רבי נחמיה בשבע מילים נפלאות את לב ליבו של רעיון ההומניזם: "אדם אחד שקול כנגד כל מעשי בראשית" (שימו לב: "אדם אחד", אומר רבי נחמיה, ובשום אופן אינו אומר "אדם אחד מישראל". אבל היו ועדיין יש ביהדות גם קולות אחרים לגמרי, ובהם קולות מלאי התנשאות ושנאת זרים).

 

 

ההומניזם כרוך גם בפלורליזם, כלומר, בהכרה בזכותם השווה של בני האדם להיות שונים זה מזה, ובהיותו של כל יחיד עולם מלא הראוי להתקיים בכבוד. כפי שאני בליבי מצמצם לפעמים את כל המצוות למצווה אחת, "לא תכאיב", כך אני מוכן לפעמים לצמצם את ההומניזם ואת הפלורליזם לנוסחה פשוטה אחת: הכרה בזכותם השווה של בני אדם לחיות שונים זה מזה. יש המשננים לנו יומם ולילה כי "כוחנו באחדותנו". כוחנו הוא אכן בהיותנו מאוחדים כולנו סביב זכותנו להיות שונים זה מזה. השוני אינו רעה חולפת, אלא מקור ברכה. המחלוקת אינה מצב של חולשה מטרידה, אלא היא אקלים חיוני לצמיחתם של חיי יצירה. אנחנו שונים זה מזה לא מפני שאחדים מאתנו עדיין אינם רואים את האור, אלא מפני שיש בעולם אורות ולא אור. אמונות ודעות ולא אמונה ודעה.

 

 

…האמת היא שהמרד נגד הרומאים, שהביא לחורבן בית שני, ממש כמו המלחמה נגד בבל, שהמיטה חורבן על הבית הראשון, נכשלו לא באשמת "ריב אחים" ולא בגלל "שנאת חינם" בין יהודים ליהודים, אלא באשמת פנאטיות לאומנית ודתית, באשמת שגעון גדלות של מנהיגים ומונהגים שאיבדו לחלוטין את חוש המציאות. …החורבנות הקודמים אירעו באשמת הפנאטים, הקנאים שאיבדו כל חוש מידה וכל חוש מציאות וגררו את עם ישראל להתנגשות קטלנית עם כוחות עצומים ממנו פי כמה. הם סמכו בוודאות סהרורית על כך שאלוהים מחויב להתערב ברגע האחרון ולהטביע למעננו את פרעה ואת כל מרכבותיו. גם למדינת ישראל של היום נשקפת סכנה דומה, אם הקנאים העכשוויים שלנו ימשיכו להטיח את ראשינו בקיר.

 

 

…אברהם, האב הקדמון, עומד על המקח עם אלוהים בעניין סדום כמעט כמו סוחר מכוניות משומשות: חמישים צדיקים? ארבעים צדיקים? שלושים? עשרים? אולי יספיקו עשרה? וכשמתברר שאין גם עשרה צדיקים בסדום, אברהם לא נופל על ברכיו ומתחנן לאלוהים שיסלח לו על חוצפתו. להיפך. הוא מפנה את מבטו השמימה ומשמיע את המילים שהן אולי הנועזות ביותר בכל התנ"ך, אם לא הנועזות ביותר בכל הדתות שהיו מאז ומעולם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". במילים אחרות, אתה אמנם שופט כל הארץ, אבל אתה לא עומד מעל לחוק. אתה אמנם המחוקק, אבל אתה לא עומד מעל החוק. אתה אדון כל היקום, אבל אתה לא מעל לחוק. אתה בורא שמיים וארץ, אבל אתה לא מעל לחוק. דיבור כזה לא שמענו לא בנצרות, לא באסלאם, לא בשום דת אחרת הידועה לי. והיא תהילתנו. ולא שמענו שהברק משמיד את אברהם בו במקום כעונש על עזות פנים ועל הטחה כלפי מלכות שמיים.

ח"כ בוז'י הרצוג לא מתאים ליו"ר

מאת: נינה פריש – פעילת שלום

ח"כ הרצוג כבר לא יכול לשכנע שהוא המתאים להיבחר שוב לראשות "העבודה", ולא שהוא יכול להביס את השלטון הנוכחי.

 

 

לח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג יש ייחוס, "ייחס" ביידיש: סבו היה רב ראשי בישראל, ואביו היה אלוף בצה"ל, דיפלומט ונשיא המדינה. יצחק הרצוג עצמו היה קצין בצה"ל, רב-סרן במודיעין; הוא עורך-דין בהכשרתו; מכהן 14 שנים (מ-2003) כח"כ מפלגת העבודה; ובהם כיהן כשר רווחה מצוין. כל זה עומד לזכותו, דווקא ב"הפוך על הפוך": הוא עזב את "המקום הנוח" כעורך-דין, בחר בפוליטיקה, ויש לו "רעב" להצליח בה. אנחנו צריכים אנשים כאלו כדי לשנות את השלטון.

 

 

אבל מה? ח"כ בוז'י הרצוג היה די רדום בכנסת הנוכחית בתור ראש האופוזיציה, ויותר מדיי פעמים הוא תמך בעמדות של הממשלה הימנית. גם כניסתו בעבר לשדה הפוליטי לא נראתה טוב במיוחד: בתור ראש לשכתו של אהוד ברק הוא נחקר בעניין עבירה על חוק מימון מפלגות, ובחר לשתוק. לא מכובד במיוחד… כח"כ מהשורה היה פעיל מאוד במהלך שנותיו בכנסת. מאז 2005 מילא תפקידי שר שונים במספר ממשלות, עד שפרש – מאוחר מדי! – מממשלת נתניהו, ב-2011.

 

 

ב-2013 זכה ח"כ הרצוג במרוץ לראשות מפלגת "העבודה", מול ח"כ שלי יחימוביץ', והפך להיות גם ראש האופוזיציה. לקראת הבחירות ב-2015 ח"כ הרצוג חבר לראשת "התנועה" ח"כ ציפי לבני, להקמת גוש משותף בשם "המחנה הציוני". החבירה הזו היא בעיניי נקודת זכות גדולה – גם בגלל עצם ההתחברות בין 2 מפלגות שיש להן מכנה-משותף משמעותי, וגם בגלל המכנה המשותף עצמו – חתירה להסדר עם הפלסטינים. נראה שרבים חשבו כמוני והצביעו כמוני, ו"המחנה הציוני" זכה ב-24 מנדטים בכנסת.

 

אלא שמאז נראה שח"כ הרצוג די שכח את תפקידו: לא שמענו אותו משמיע קול ברור מול החקיקה הפראית נגד ארגוני זכויות האדם למיניהם, ולא שמענו את קולו רועם מול ההתבטאויות משולחות הרסן של מנהיגי מחנה הימין ושלוחיו. יותר מזה: ח"כ הרצוג ניהל מגעים עם נתניהו בעניין כניסה לממשלתו, ממשלה שמדיניותה ורבים ממעשיה והתבטאויותיה הם בלתי-נסבלים. כיום טוען ח"כ הרצוג שהוא סבר שאולי יוכל להשפיע על שינוי מדיניות הממשלה על-ידי הצטרפותו אליה, ולקדם פעילות לקראת הסדר מדיני נרחב. אולי? אולי נתניהו "הבטיח" לו שכך יהיה, וחזר בו? מי יודע? מה שברור הוא שח"כ הרצוג נראה מאז חלש, רופס וחבול, ונתפס כך בציבור. אולי הוא יותר תם או תמים משחשבתי. העובדה שניסה שוב ושוב לדחות את הבחירות המקדימות במפלגה, הפריימריז, גם היא לא עומדת לזכותו.

 

 

לאחרונה התעורר ח"כ הרצוג, והוא נראה פעיל מאוד בניסיון לזכות שוב בראשות מפלגת העבודה. הוא אפילו מדבר על חשיבות החבירה בין מפלגות האופוזיציה. אבל מה לעשות, ח"כ הרצוג כבר לא יכול לשכנע אותי שהוא האיש המתאים להביס את השלטון הנוכחי, ונראה לי שהוא גם לא יכול לשכנע את חברי "העבודה" שהוא יכול להיבחר שוב לראשות "העבודה".

ח"כ עמיר פרץ, "היחיד שיכול"

מאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

בניסיונו ובהשקפותיו, יש סיכוי שפרץ כיו"ר "העבודה" יוכל לגייס עוד רבים שמתנגדים למדיניות הימין הקיצוני, ולהביא להחלפת השלטון הרע הזה.

 

 

 

עמיר פרץ נולד בעיירה "שכוחת האל" שדרות, על גבול רצועת עזה, לפני 65 שנים. עמיר פרץ חי גם כיום בשדרות. בעיניי יש לעובדה הזו משמעות – עמיר פרץ משדר משהו שורשי, מחובר, שייך, אכפתי לגבי המקום, הסביבה והקהילה שבתוכם הוא חי. פרץ נולד במרוקו והגיע בגיל 4 לישראל, אך שנות ילדותו ובגרותו עברו עליו בשדרות.

 

 

עמיר פרץ נפצע באימון בשירותו הצבאי כסרן בצנחנים. רגלו נפגעה, והוא עבר שיקום ממושך – שנתיים! שמעתי את ח"כ עמיר פרץ מספר שהוא דחה הצעה לקבל דוכן של מפעל הפיס, כי "למי שנמצא כאן לידי בשיקום יש משפחה וילדים, ומגיע לו יותר מאשר לי". פרץ שיקם את עצמו, בעזרת אחלמה שהכיר בשיקום. הוא חשב שהיא החלמה… היא הפכה לאשתו… בני הזוג התחילו כחקלאים במושב בדרום, ניר עקיבא. תוך זמן קצר הגיעו צעירים משדרות וביקשו מעמיר "לרוץ" לראשות המועצה "כי זקוקים לו". הצעירים הכירו ביכולת המנהיגות שלו. פרץ נעתר לבקשה ו"רץ" לראשות שדרות מטעם "המערך" (לאחר שנים של שלטון המפד"ל והליכוד בעיירה). בגיל 31, בשנת 1983, הפך עמיר פרץ לראש המועצה.

 

 

כבר כראש מועצה צעיר לא היסס פרץ להכריז על עמדות השמאל שלו – שמאל חברתי ושמאל מדיני. הוא הצהיר על הצורך להגיע לשלום עם הפלסטינים ולאפשר להם מדינה משלהם. ראש המועצה של שדרות "הימנית" עלה אפילו על במות של "שלום עכשיו" והצטרף לקריאה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", כי הבין שהשקעות בהתנחלויות פוגעות באוכלוסיות החלשות בתוך המדינה. פרץ דבק בתפיסה הזו עד היום.

 

 

מראשות שדרות פנה פרץ לפוליטיקה הארצית, ונבחר לכנסת ברשימת "המערך". מאז ועד היום הוא התייצב בצד ”היוני" של המפלגה בפרט, ושל המפה הפוליטית בכלל. כראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מ-1994, ואחר-כך כמזכיר ההסתדרות החדשה, הוביל פרץ מאבקים חברתיים בולטים, בעיקר מול הפעולות הפוגעניות של שר האוצר דאז בנימין נתניהו. ב-2005 התמודד פרץ על ראשות "העבודה", ומול הוותיקים דאז שמעון פרס ובנימין בן-אליעזר, זכה. בראשותו קיבלה "העבודה" 19 מנדטים בכנסת והצטרפה לממשלת אולמרט. ח"כ עמיר פרץ מונה לשר הביטחון, וזכה לביקורות ולשבחים גם-יחד. בהמשך איבד פרץ את ראשות "העבודה". כח"כ סירב פרץ להצטרף ב-2010 לממשלת נתניהו, ונחשב (עם אחרים) ל"מורד". לאחר שח"כ יחימוביץ' נבחרה ליושבת-ראש "העבודה", ב-2012, פרץ התנגד להתעלמותה מנושא השלום, פרש, והצטרף למפלגת "התנועה" של ח"כ ציפי לבני, שכן דגלה בהשגת שלום עם הפלסטינים.

 

 

"התנועה" הצטרפה לממשלת נתניהו שהכריז אז במשא-ומתן עם הפלסטינים. כשר להגנת הסביבה פרץ "צלל" לנושא והשקיע בו את כל מרצו. בשל אי-ההתקדמות בתהליך המדיני התפטר פרץ ב-2014 מהממשלה. לקראת בחירות 2015 התאחדה "התנועה" ל"עבודה" ב"מחנה הציוני". ב-2016 חזר פרץ ל"עבודה" והחליט להתמודד שוב לראשותה. כבעבר טפלו שוב על פרץ האשמות בדבר זיופים בהתפקדויות ב"עבודה", ושוב נמצא שלהאשמות אין בסיס.

 

 

פרץ מוביל בכל שנותיו בפוליטיקה קו שמקשר בין הגישה המדינית – הסכם שלום עם הפלסטינים, לגישה החברתית – אחריות המדינה לחלשים בחברה ואחריותה לחינוך, לבריאות ולרווחה. הנאמנות שלו לעמדותיו בולטת תמיד, גם כשעבר בין מסגרות פוליטיות. האכפתיות והאחריות של פרץ לכל המגזרים, הצורך שלו לשנות את דרכי המדינה, מרץ הנעורים שלו, גישתו הישירה לאנשים, ויכולת התקשורת שלו עם אנשים שונים ומגוונים – כל אלו מובילים למסקנה שהוא חייב לעמוד בראש מפלגת העבודה לבחירות הבאות. בניסיונו הרב, יש סיכוי שפרץ יוכל לגייס אתו רבים שמתנגדים למדיניות הימין הקיצוני, ולהביא להחלפת השלטון הרע הזה.

 

 

 

 

ח"כ עמר בר-לב לראשות "העבודה"

מאת: דין פרלשטיין – תלמיד לתואר ד"ר ביחסים בין-לאומיים

אני מתנדב אצל ח"כ עמר בר-לב יותר משנתיים. נחשפתי לעיסוק הקפדני והמושכל שלו בנושאים המהותיים ביותר, ולדרך שהוא מתווה בענווה החלטית.

 

 

השמאל שהתאפיין בעבר במחשבה על "אנחנו", מדבר כיום בעיקר ב"אני". זהו שיח תועלתני שבו טובת ה"עצמי" גבוהה מטובת החברה. הנהגה חברתית נבחנת ב-3 מישורים מרכזיים: חינוך, כלכלה צודקת וביטחון. כדי לקדם אותם צריך ידע, ניסיון, יכולת קבלת החלטות אמיצה ומסגרת מאפשרת. מסגרת ההנהגה הגדולה בשמאל הישראלי היא מפלגת העבודה הדמוקרטית. מבין מועמדי הבחירות הפנימיות ("פריימריז"), כולם אנשים ראויים, האדם בעל ההבנה, הניסיון והיכולת הגבוהים ביותר – חייב להיתפס כאדם אמין כדי להוביל אחריו דרך חדשה.

 

 

אני מתנדב אצל ח"כ עמר בר-לב יותר משנתיים. נחשפתי לעיסוק הקפדני והמושכל שלו בנושאים המהותיים ביותר, ולדרך שהוא מתווה בענווה החלטית. כאיש חינוך הוא ייסד וניהל את תנועת "אחרי!" שסחפה רבבות בני-נוער. הוא מגלה בקיאות עמוקה בכלכלה של יחידות (מיקרו-כלכלה) ובכלכלה הכללית (מקרו-כלכלה), ומתווה מהפך רחב שיוריד את יוקר המחייה ויקל על כולנו – היום, ובגיל הפנסיה.

 

 

הדגל המרכזי של ח"כ עמר בר-לב – בעבר מפקד סיירת מטכ"ל ואלוף-משנה מיל' – הוא, כמובן, דגל הביטחון. צרכי הביטחון של ישראל ניתנים למענה, תוך שמירה על זהותה היהודית והדמוקרטית. אולם לשם כך יש לנקוט יוזמה, כי רק יוזמה מביאה לשותף ולדו-שיח. את התכנית המדינית-ביטחונית הרשמית של המפלגה, "ההיפרדות", הגה ח"כ עמר בר-לב – מוותיקי תנועת "שלום עכשיו", תכנית שמחזירה את היוזמה לידי ישראל. יוזמה היא החלופה לשלטון הליכוד, שלטון שדוגל ב"כיבוי שרפות" ביטחוניות ומדיניות, אבל לא יכול – או לא רוצה – להבין שבאש נלחמים במים.

 

 

מים שקטים חודרים עמוק. מנהיג אמת לא נמדד ב"לייקים" בפייסבוק או בכותרות מפוצצות. מנהיג נמדד ברעיונות שהוא מביא, ביכולת ביצוע ובחלופות שהוא מייצר. לאחר שירותו למדינה הישראלי חוסך לפנסיה, משלם שליש ממנה לחברות הפנסיה, ואינו בוטח במוסדות המדינה. מנהיג יתווה מסלול להשיב אמינות למוסדות המדינה. לשם כך עליו להוות דוגמה אישית, ומופת לאמינות ויושרה. תכנית "100 הימים" לריענון פני המפלגה, התכנית של ח"כ עמר בר-לב, מבקשת לעדכן את חוקת המפלגה, להקים ועדת אתיקה שתגביר שקיפות ופיקוח על מנגנוני המפלגה ועל היושב-ראש, ותיתן יותר עוצמה למחוזות.

 

בנוסף, הישראליות מתבוססות במינהל לא יעיל, נאנקות תחת עול יוקר המחיה ומשוועות למיסוי צודק יותר. מסים עקיפים תסוגתיים (רגרסיביים), כדוגמת מס-ערך-מוסף, מטילים נטל גדול יותר על הכלכלה ממסים ישירים ראשוניים (פרוגרסיביים), כדוגמת מס ההכנסה, ומגדילים פערים בין מעמדות. כך הם פוגעים בשותפות החברתית ובאמונת אזרחים ברעיון הדמוקרטי. ח"כ עמר בר-לב מציע הגברת מיסוי ישיר והפחתת מיסוי עקיף, והגברת אחראיות המדינה לאזרחיה דרך הקמת קרן פנסיה ממשלתית שתהיה מחויבת אלינו, לא לבעלי המניות, ובה נוכל לבחור לחסוך בביטחון.

 

אדם פרטי נאה בצורה לא יביא את השינוי המיוחל לשמאל ולמדינת ישראל, אלא תנועה חזקה ומלוכדת. מה שחסר לנו הוא לא דמות גדולה מהחיים שתנצח לבדה. כל לוחם יודע שללא חבריו – לצוות אין ניצחון. מה שנחוץ הוא גו זקוף וידיים מכילות, שיתנו ביטוי למגוון האדיר הקיים בתוכנו ויתעלו אותו לטובת דרך צבעונית ומלאת חיים לחברה בישראל. אנחנו רוצים דמות נפילית, "זקן בקצה המסדרון", שתטפל בססגוניות בבעיות. אנחנו צריכים אדם מחושב ובעל חזון, שיודע ללכד את השורות ולבנות לטווח הארוך בסיס מוצק ואיתן לשמאל הישראלי הציוני, בסיס שיבטיח שילדים יוכלו לגדול באופן חופשי, בטוח ובמדינה יהודית ודמוקרטית.

מול הדכדוך

מאת: עוזי ברעם – שר בממשלת רבין ויועץ אסטרטגי

הלעג למפלגת העבודה, הבוז הקר למפלגת "יש עתיד", והזלזול בעתידה של מפלגת מרצ – זו המתכונת להצדקת הדכדוך, הבכי והתאנייה.

 

 

 

אין יועץ רע מדכדוך. אין דבר מכחיד תמורה מבכי ותאניה. אין דבר כל-כך קשור לעניין מאשר איבוד הקשר לעניין. הכול נובע מתחזיות אחרית הימים. אפילו לסטר (קבוצת הכדורגל באנגליה) הקטנה זכתה באליפות הליגה האנגלית. סיכוייה לעשות זאת היו כסיכוי מרצ להרכיב ממשלה. זה מוכיח שאין חוקים להתאוששות – ספורטיבית ופוליטית.

 

 

יש בקרבנו נטייה ברורה להעלות את המתנגד, לבכות את מר גורלנו ולכתוב "רוב העם רוצה מלחמה". מי אמר? התמיכה שממנה ניזונה מירי רגב – קיימת? או שזו מחשבת עוועים? ואולי רגב מדברת אל גרעין קיצוני של אנשי ימין ומתנחלים? וזה עדיין לא העם על רוב גווניו. מירי רגב איננה מורת נבוכים, אבל יש בה הפגנתיות מתריסה. הייתי בין הצופים במשחק האליפות בכדורסל שהתקיים ביד-אליהו. שרת התרבות הייתה שם. הקהל לא התייחס לקיומה. היא נראתה עוד אחת בשרשרת רודפי הכבוד. נעדרת חשיבות ומעמד. ומי היה באצטדיון? העם שלנו, לרוב גווניו הלא-דתיים מאד.

 

 

אבל מהיכן נשאב הדיכאון המתמשך שיש בו הסכמה כללית על דברים שבמחלוקת? אינני תמים. אני רואה את הכיוון שאליו דוחפת הנהגת המדינה, רואה את התמיכה במניעי אלאור אזריה, רואה את העזת בנט בנושאי ההדתה. אז מה? הלו, תתעוררו כבר מחגיגת הדפוקים החיים במדינה לא להם! יש בארץ קהל גדול שאיננו "שפוט" מראש. חלק ממנו חי בפחדים ארכאיים: חושב שכל רפיון שלנו מול הערבים והפלסטינים יביא לנו את דאע"ש, ושלא מוכן לשפוט את ההנהגה לפי אמות מידה מוסריות-פוליטיות. כי בתחושתו, הקיום הפיזי הוא על העקדה.

 

 

מרבית אנשים אלו לא מאמינים בשום תהליך גאולי, הם מעולם לא חצו את הקו הירוק, ולא רקדו עם אורי אריאל ביום ירושלים. זה הציבור שיכריע. די בהזזת 5 מנדטים מצד לצד והשלטון יהיה שונה, אבל לא יביא בכנפיו את כל השינויים שהיינו רוצים. ציבור יעד זה ישעה לנימוקים ביטחוניים ומדיניים. אבל, אם המשוואה תהיה "נתניהו שומר על הביטחון אך שלטונו מושחת" – הוא יחיה עם החלק השני של המשוואה. אם המשוואה תהיה "נתניהו במדיניותו מסכן את ישראל אבל שלטונו מושחת" – יקבל חלק מהציבור את שני צידי המשוואה.

 

 

אבל בפועל יש ויתור על מאבק. "שומרי החומות" יטענו שאין הבדל ממשי בין הקואליציה לאופוזיציה. אנשי השמאל הציוני מותקפים כי אינם נשבעים אמונים למנטרות מופרכות שאין להן סיכוי בדעת הקהל. מי שמבין שאנשים לא מצביעים לימין רק בגלל שנאת ערבים וקידוש הכוח לשמו, אלא הוא חי בצל פחדים וחרדות – הדרך להגיע אליו היא תבונית, ואיננה קשורה במציאת מכנה משותף עם המירי רגבים שקונים שביתה גם במקומותינו.

 

הלעג למפלגת העבודה, הבוז הקר ל"יש עתיד", והזלזול בעתידה של מרצ – זו המתכונת להצדקת הדכדוך, הבכי והתאנייה. חלק נכבד מאנשי הימין מתבייש במוביליו, אבל חושש מכל חלופה. על הצד שלנו לגייס את כל כוחות הנפש והרוח המצויים בקרבו. לנתניהו אין ברירה אלא להגביר את הפחד. לבנט אין ברירה אלא לנתב את ההדתה. לנו יש ברירה. שהרי לעמדתנו שותפים כמעט כל ראשי מערכת הביטחון לשעבר, מדינאים, ואנשי עשיה ומדע. הם חייבים להציג את האמת האחרת, ולתמוך בכל זרם פוליטי שנותן לה ביטוי.

חגיגות הימין

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

דבר המומחה למדיניות ולפוליטיקה: חן תוגה משוך / על ממשלת הימין הצוהלת / מין חיוך מעוך / על תיק שמפניה סיגר וצוללת.

 

 

הומור יהודי עצוב, ממש אוצר בלום

מזכיר ימים של עיירה בוערת

אבל לא כלום, ממש אין כלום.

 

 

שואלים מהמרים כבדים בקזינו:

האם עלה הכורת על ישראל היום?

כי שלדון כזה כבר מזמן לא ראינו,

פרצוף מכורכם, איום.

 

חתולים שחורים אורבים בצמתים

מייללים נכאים של שלום

מול פני שרים מסיתים

ושברי מכיתות החלום.

 

 

במרכז הליכוד כבר הביעו חשש

אולי טראמפ זה בכלל לא בצחוק.

זה לא הומור ישראלי נוסח הגשש

יש למהר לחוקק עוד חוק ועוד חוק.

 

 

רק 400 חכי"ם יורשו לוותר על פיסת שמיים

נמחה דמוקרטיה ממדינת ישראל.

יחדיו נמות על חומות ירושלים

ולציון יבוא הגואל.

מדיניות בעולם משתנה  

 מאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות-אדם ושלום

לנשיא טראמפ יש צדדים מסוכנים, אך הוא מתייחס למדיניות כאיש עסקים. השר בנט, איש היי-טק, גורר את ישראל למלחמות ששייכות לעבר.

 

אני מציע להבין את מדיניות טראמפ על רקע המהפכה המדעית-טכנולוגית שבה אנו מצויים. האנושות עברה כמה מהפכות בהיסטוריה – מלקטים ציידים שהתקיימו מאות-אלפי שנים, דרך חברה חקלאית שהתקיימה עשרות-אלפי שנים והחברה התעשייתית המתקיימת 250 שנה, ועד לחברה המדעית-טכנולוגית של היום. כרגע אנחנו עוברים את שלב ההיי-טק, וקשה לנבא מה יהיה השלב הבא.

 

 

בתקופת הלקטים-ציידים כולם עסקו בהשגת מזון. בתקופה החקלאית הרוב המכריע עסק בייצור מזון, לצד מספר מקצועות אחרים שהתפתחו. בתקופה התעשייתית פחות כבר עוסקים בייצור התעשייתי, ויותר – במקצועות נוספים. בתקופת ההיי-טק עוד פחות עוסקים בהיי-טק, ויותר – במקצועות נוספים. בכל תקופה המאבקים היו סביב מקורות המחייה, אם בשטחים ואם במקורות אנרגיה וחומרי גלם. נזכור שמלחמת המים בין ישראל לסוריה הייתה הגורם שהביא למלחמת ששת הימים ב-1967. היום, כאשר חלק נכבד מצריכת המים של ישראל מסופק בהתפלת מים מהים, מלחמה כזאת היא מיותרת. כך גם המלחמה על מקורות האנרגיה בין המעצמות התעשייתיות הולכת ונהפכת למיותרת, ככל שנתקדם בפיתוח אנרגיה חלופית ובלתי מתכלה.

 

 

המלחמה הקרה בין המעצמות התעשייתיות הופכת לפחות ופחות שייכת לתקופתנו. מבחינה זאת נראה לי שממשל טרמפ מבין שלא רוסיה מתחרה על משאבי העולם השייכים לחברה שחיה במהפכה מדעית-טכנולוגית, אלא סין. סין מתאימה עצמה במהירות לדרישות המציאות החדשה, והופכת למעצמת-העל על-חשבון ארה"ב, שנשארה בתודעה של מעצמת-על תעשייתית. רוב התעשיות החשובות עזבו את ארה"ב לסין ולמדינות עולם שלישי אחרות. נשארה לארה"ב תעשיית הנשק, שלצד ההכנסות שהיא מביאה לארה"ב היא הולכת והופכת לעול כלכלי, בזמן שסין כובשת את העולם בדרך של קנייה. הסינים לא כובשים שטחים חדשים בעזרת צבאם (מאז שכבשו את טיבט). הסינים כובשים את כלכלת העולם בעזרת כספם.

 

 

אינני בטוח שכך טראמפ מבין את התהליך ההיסטורי. אולי כאיש עסקים הוא רואה איך סין מתקדמת בעזרת כספה למעמד של מעצמה מספר אחת, דבר ההופך אותה למתחרה הראשית של ארה"ב. נראה לי שטראמפ רוצה לצמצם את ההוצאות על מלחמות החדלות להיות שייכות לתקופה, ולכוון את מאמצי ארה"ב ואמצעיה לתחום החדש. לכן הניסיון של טראמפ להתקרב לרוסיה, מצד אחד, וצמצום ההוצאות על נאט"ו, מצד שני. כל זה, כדי לרכז את מירב הכוחות למאבק לחברה הנמצאת במהפכה מדעית-טכנולוגית, כאשר המתחרה החשובה על ההגמוניה העולמית היא סין, ולא רוסיה.

 

 

שאלה חשובה היא אם פוטין ואנשיו ברוסיה מבינים את זה, או שהם ימשיכו לזנב בעולם המערבי עם מלחמות העבר. אלה רק יסיגו את רוסיה ויהפכוה למעצמת עולם שלישי, תוך שיעצרו את המערב מההתאמה הנדרשת למציאות המשתנה כל כך מהר. כל הדברים האלה אינם מבטלים את החשש מאישיותו המסוכנת של טראמפ. נראה שהוא נבחר מכיוון שהציע דברים שנראו כפיתרונות לאלה שנפגעו מהמעבר מחברה תעשייתית לחברת היי-טק.

 

בישראל נותן הטון המרכזי בממשלה הוא בנט איש ההיי-טק, המייצג את הנסיגה הדתית-קנאית למהפכה המדעית-טכנולוגית. הוא רוצה היי-טק, ורוצה יחד עם זה להשליט חוקים שנוצרו בחברה חקלאית, ואינם שייכים לימינו. השר בנט גורר את ישראל לעבר מלחמות שלא שייכות לזמננו, ולפיגור.

 

 

הקוד האתי והמאבק לדמוקרטיה

מאת: דניאל בר-טל – פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית

נוצרת מציאות קשה שדורשת פעולה ברורה ואמיצה. זהו הרגע שבו חייבים לרדת מהיציע כל אלה שערכים של דמוקרטיה מפעמים בהם.

 

 

 

את אסא כשר היכרתי בשנות השבעים, כאשר יחד תמכנו ב"שלום עכשיו" שאז הוקמה. לכן, לאחררונה הרשיתי לעצמי לכתוב לו ולבקש שלא ייקח על עצמו את התפקיד הנבזה שהטיל עליו שר החינוך נפתלי בנט. כיוון שמאז אותה הכירות אסא כשר עבר שינוי באמונותיו, לא ציפיתי שיקבל את בקשתי. להפתעתי הוא ענה לי, וכדי להרגיע אותי כתב "מובן מאליו שאפעל בהתאם לערכי הדמוקרטיה והאתיקה האקדמית". אבל ידעתי שגורלנו נחרץ. במשך השנים פרופסור כשר הפך ל"מביא ולמוציא" של השלטון ששואף להשליט בחברה הישראלית משטר טוטליטרידרך אחת, סיפר (נרטיב) אחד, מטרה אחת ומנהיג אחד. כל מי שמעלה דעה אחרת – מוכפש, וראו מה עשו לדעות השמאל.

 

 

אין חדש בעולם בנושאים אלו. בעבר כבר היו פרופסורים לפילוסופיה ששיתפו פעולה עם משטרים שרצו להגביל חופש אקדמי. פרופסור אסא כשר הגיש לשר החינוך בנט את הקוד שרצה, קוד שמגביל חופש אקדמי במדינת ישראל. מטרת השלטון הנוכחי בישראל: לסגור חשיבה הנוגדת את הסיפר של השלטון המוחלט שהוא מנחיל במערכות של המדינה. בחלוקת העבודה שלקחו על עצמם שרי הממשלה, ראש ההמשלה מצמצם את חופש הביטוי בתקשורת, שרת המשפטים מצמצמת את מרחב ההחלטה של בית המשפט העליון, שרת התרבות את חופש הביטוי במוסדות תרבות, ושר החינוך לא מסתפק בהנחלת דעות (אינדוקטרינציה) בבתיהספר אלא שואף לפגוע גם באקדמיה, שיחד עם מוסדות התרבות הפכה למבצר הכמעטאחרון של המחשבה החופשית.

 

 

אפילו במערכת החינוך, "חוזר מנכ"ל" מאפשר למורים להביע את עמדותיהם. לחנך פירושו להקנות ערכים והיבטים שונים לסוגיות. זהו גם תפקיד המרצים באקדמיה, ולא רק לדבר על אבנים וחלקיקים. כך עשה פרופסור ישעיהו לייבוביץ', שלימד אותי פסיכולוגיה פיזיולוגית בשנת הלימודים 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הבחנותיו והערותיו לגבי המצב בישראל מהדהדים עדין בראשי. יכולתו של פרופ' לייבוביץ' להעיר את העיוורים באותה התקופה, הייתה תוספת חשובה ללימודים על הנאורונים. היום רואים במיוחד עד כמה צדק פרופ' לייבוביץ' בנבואותיו.

 

 

אין לי ספק שיימצאו פרופסורים מכובדים שיגנו בחירוף נפש על החלת הקוד האתי של השר בנט והפרופסור כשר. כך תמיד היה בעולם. תמיד היו פרופסורים שנתנו גושפנקא למשטרים אפלים מסיבות שונות, וכך גם קורה ויקרה בישראל. כבר שמעתי איך נציג "אם תרצו" ארגון שעליו פסק השופט רפאל יעקובי ב2013 שיש לו קווי דמיון לפשיזם מגן על העולם האורוולי שהולך וקורם-עור-וגידים במדינתנו. "אם תרצו" מקושרים בתבורם לשלטון הנוכחי, וגדעון סער כשר החינוך היה אורח כבוד בועידתם. כך עובדים קורי העכביש.

 

לנגד עינינו נוצרת מציאות קשה שדורשת פעולה ברורה ואמיצה. זהו הרגע שבו חייבים לרדת מהיציע כל אלה שערכים של דמוקרטיה מפעמים בהם. "הנחשול" נמצא כאן, ואם לא נעצור אותו עכשיו הוא ישטוף את כולנו. כך היה במקומות אחרים – קראו את דפי ההיסטוריה. מעניין שהאקדמיה התעוררה כולה, ובכוח. זה סימן שכאשר נוגעים בציפור הנפש של אדם או קבוצה, קמים למאבק מוחלט.

 

 

צריך רק להיזהר לא לאחר… נזכור את שירו של מרטין נימלר – הכומר הפרוטסטנטי הגרמני שהתנגד לנאציזם ונשלח למחנות ריכוז – "לא הרמתי את קולי":

 

"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים. אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט.

 

ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי.

 

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

 

ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי כי הייתי פרוטסטנטי.

 

ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".

 

 

 

עולים על ראה"מ; לא על ביבי, על קודמו!…

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, "עוטף עזה"

 

 

משחקי מילים

שרגא הוכרמןמאת: שרגא הוכרמן – פרופ' למדעי המוח

כל עוד אלוהים יישאר במשוואה ימשיך להישפך דם. צריך לשנות את המנגינה שאנו משמיעים כל השנים, ולהגדיר מחדש את מטרות המאמץ.

 

 

 

50 שנים שישראל אוחזת בשטחים שכבשה ב-1967, וכבר 50 שנים שהוויכוח על המשך אחיזה זו או סיומה – אינו נרגע, ואינו מגיע לנקודה שתכפה החלטה. הנימוקים משני הצדדים – הביטחוני מחד-גיסא, והאנושי מאידך-גיסא – מועלים שוב ושוב, וגם עם המציאות המשתנה, הנימוקים אינם מביאים להטיית הכף לכיוון זה או אחר. שוב ושוב עולות הטענות בדבר תותחים שימוקמו על גבעות ה"שומרון" ויוכלו לאיים על כל היקר לנו במרכז הארץ, ושוב אנו רוכנים תחת כובד משקלן של טענות על הפרת זכויות אנוש, על דיכוי ועל גזל הרכוש של אוכלוסייה גדולה החיה תחת שליטתנו. לוויכוח בין 2 התפישות הללו כבר יש חיים משל עצמו, וככל הנראה הוא יימשך לאורך שנים נוספות, שכן הוויכוח עקר ואינו נוגע ללב העניין.

 

 

רובנו מתעלמים מכך שלב העניין הוא מלחמת דת בין עבדי אדוני דוברי העברית, ובין עבדיו דוברי הערבית. את עמדתם של דוברי העברית ניסח במאה שעברה הרב קוק, שקבע כי ארץ ישראל כולה ניתנה לעם ישראל בהבטחה אלוהית, וכל נסיגה מהמאמץ ליישב אותה ביהודים ולהחיל עליה את חוקי השם – דינה כפירה. עמדתם של דוברי הערבית אינה קיצונית פחות: ארץ ישראל שייכת למוסלמים, ואין אפשרות להכיר אפילו בקדושה של קיר אבנים אחד – הכותל המערבי – עבור כופרים.

 

 

מכיוון שהעמדה הדתית היא העיקר, נעשה בשני הצדדים מאמץ להגדיל את צבאות האל, ובכך להעצים את הכוחות העומדים מאחורי התביעה בשטחים. בולט במיוחד מאמץ ההדתה בצד היהודי של המשוואה. ילדי בתי-הספר והגנים נחשפים יותר ויותר לתפישת עולם דתית, למיתוס לאומי-דתי ולהפנמה של מנהגים דתיים, כך שבבוא העת יראו בערבים צאצאי עמלק, על כל המשתמע מכך. מובן שהמאמץ אינו פוסח גם על הצבא וגם על כלל הציבור, שנדרש לאמץ דרך מחשבה "יהודית" דתית. מאידך-גיסא, הקריאה להגן על אל-אקצה ועל קודשי אסלאם אחרים – מתרחבת עם השנים, ומביאה תדיר לאלימות כלפי הציבור הלא-מוסלמי. גאולה באמצעות אלימות מעוררת תמיד התלהבות. לכן, השקעת כל המשאבים בבניית כוח – כפי שנעשה בשנים האחרונות בעזה – אינה משאירה פתח לדרך של הידברות והסכמה.

 

 

ממילא ברור שהדיבורים על ערכים מערביים של כבוד אדם ודמוקרטיה, ועל התקדמות לקראת קיום משותף – אינם נוגעים לשינוי המצב, ולכן חסרי סיכוי. מובן גם שכל עוד אלוהים יישאר במשוואה ימשיך להישפך דם, ולא יהיה פתרון שיקנה חיים ראויים באזורנו. לכן, אנשים יקרים – צריך לשנות את המנגינה שאנו משמיעים כל השנים, וביחד עמה להגדיר מחדש את מטרות המאמץ.

 

 

שָלוֹם כִּיתָּה אָלֶף

מאת: איתן קלינסקי – משורר, מורה לתנ"ך

כתבתי את השיר בהיותי חייל במלחמת לבנון הראשונה, שותף להתבהמות של פלוגה צה"לית בעת מלחמת כיבוש, ללא אומץ לסרב לשרות הצבאי.

 

 

 

 

 

בֹּוקֶר מַחֲוִויר בְּחַשְׁרַת מַיִם עֲבֵי שְׁחָקִים

אוֹסֵף בְּחֵיקוֹ נְגוֹהוֹת כְּרוּתוֹת מִשֶּׁמֶשׁ סוֹעֲרָה

פּוֹרֵס שְׁעוֹת לַיְלָה נִמְלָטוֹת מֵהֶמְיַת יְגוֹנָן

בְּפוֹגְשׁוֹ אוֹתִי יָשֵׁן בְּשַׁק שֵׁינָה

בְּכִיתָּה אָלֶף שֶׁל בֵּית-הַסֵּפֶר הַשִּׁיעִי בְּבָזוּרִיָּה.

 

 

בֹּוקֶר דָּמוּעַ צִיפָּה לִפְגּוֹשׁ הֶמְיַת יְלָדִים

סְדוּרִים עַל סַפְסָלִים דְּהוּיִים

רְכוּנִים עַל מַחְבָּרוֹת וּסְפָרִים –

מָצָא אֶת רוֹבִי מֵעַל לְמַרְאשׁוֹתַיי

שָׁעוּן עַל הַלּוּחַ הַיָּרוֹק

נוֹעֵץ אֶת לוֹעוֹ בַּבְּרָכָה הַתָּמָה שֶׁשָּׁרְדָה –

"בֹּקֶר טוֹב כִּיתָּה אָלֶף".

 

 

בַּחוּץ – מֵעֵבֶר לַגָּדֵר דְּכִי פַּחֲדֵי יְלָדִים

אֲסוּפִים בְּכַבְלֵי שְׁתִיקָה

צוֹפִים בְּלוֹעֵי רוֹבִים

הַנִּשְׁקָפִים מֵחַלּוֹן כִּיתָּה אָלֶף

יוֹם אַחַר יוֹם

שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ

כַּךְ שִׁשִּׁים יְמֵי מִילוּאִים מְקֻלָּלִים

בְּמִלְחָמָה שֶׁבָּרָא הַשָּׁטָן.

 

 

הַיּוֹם –

אַחֲרי שֶׁחִילַּלְתִּי מִקְדָּשָׁם 

שֶׁל יַלְדֵי כִּיתָּה אָלֶף

בְּבֵית-הַסֵּפֶר הַשִּׁיעִי בְּבָזוּרִיָּה

חוֹזֵר אֵלַי בֹּוקֶר זוֹרֵחַ עַל הָהָר

נוֹשֵׁא בִּטְלָלָיו צְחוֹר יוֹנִים

מְשַׁחֲרִים אֶל קֶרֶן חַמָּה –

שֶׁלְפֶתַע נָסוּ מִסִירְחוֹן מַחֲרָאוֹת

שֶׁל חַיָּילֵי פְּלוּגָה אָלֶף

שֶׁטֶּרֶם שִׁיבָתָם הַבַּיְתָה

חִירְבְּנוּ בְּכָל פִּינָּה בְּכִיתָּה אָלֶף

בְּבֵית-הַסֵּפֶר הַשִּׁיעִי בְּבָזוּרִיָּה. 

 

 

 

 

 

 

"המצב"

מאת: דויד גרוסמן – סופר ואיש-רוח

חתן פרס א.מ.ת. ופרס "מאן בוקר" (שני לנובל) קיבל לפני שבוע ד"ר לשם כבוד באוניברסיטה העברית, וברשותו הנה עיקר נאומו המרטיט שם:

 

 

…אני רוצה לדבר על מציאוּת חיינו כאן; על מה שאנחנו הישראלים מכנים "המצב"; מילה שבעברית רומזת על איזו יציבות, ואפילו סטטיות, ובעצם היא שֵם מכובס ליותר מ-100 שנים של דימום, של מלחמות, וטרור, כיבוש ופחד-מוות. ובעיקר – פטליזם, וייאוש. ואולי אין מקום מתאים יותר לדבר על "המצב" מאשר כאן, על הר הצופים. כי קשה לי להביט בנוף היפה הזה, ולנתק אותו מהמציאות, מהעובדה שאנחנו צופים כאן בְּמה שמכוּנֶה בְּסִכְסוּכית, "אזור מעלה אֱדומים וְ-1E", וזו בדיוק הנקודה שבה רבּים בישראל, ובממשלת ישראל, שואפים להתחיל את סיפוח הגדה המערבית; ולעומתם, יש אחרים – ואני בתוכם – שחושבים שהמעשה הזה יביא קץ על הסיכוי לפתרון הסכסוך, ויגזור על כולנו להמשיך ולחיות במלחמה. וכשאנחנו עומדים כאן, ה"מצב" נעשֶה דחוס עוד יותר, והוא מכיל בתוכו לא רק את האוניברסיטה, על כל החוכמה, והידע, והאנושיות ורוח חירות האדם, שנצברו בה במשך כמעט 100 שנה, אלא גם את 3,000 הבדואים, גברים, ונשים וילדים, בני שבט שחי כאן כבר דורות, והם משוללי זכויות ונטולי אזרחות, ונתונים להתעמרות לא פוסקת, שמטרתה לסלק אותם מכאן. גם הם חלק מתמונת "המצב". גם הם מצבנו, כתובת על הקיר שלנו.

 

 

לפני 50 שנה פחות שבועיים, אחרי סיום מלחמת ששת הימים, עמד במקום הזה, בָּאמפיתיאטרון של הר הצופים, רב אלוף יצחק רבין. רמטכ"ל הניצחון. רבין קיבל אז תואר "דוקטור כבוד בפילוסופיה", ונשא נאום שהדהד מקצה הארץ ועד קצֶהָ. הנאום של רבין (שנכתב על ידי קצין חינוך ראשי, מורל'ה בר-און) התכוון בכל שורה שלו – וגם הצליח – לְהַבנות ולעַצֵב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים של אותה תקופה. הייתי אז בן 13, ואני עדיין זוכר את הצמרמורת שהוא העביר בי: הוא ניסח לנו, הישראלים, את תחושת הנס שקרה לנו. את גודל הישועה שנושענו. הוא נתן למלחמה ולתוצאותיה מעמד של סיפור מוּסר, שכמעט חורג מגבולות המציאות וההיגיון. "כשאמרנו 'הטובים לטיס'," אמר רבין בנאומו, "לא התכַּוונו רק לַבּחינה הטכנית וּלכישְרון הכּפיים. התכַּוונּו שעל מנת שיהיו טייסינו מסוגלים להביס את כל חיילות האויב, של 4 מדינות, תוך שעות ספורות, חייבים הם לִדְבּוק בַּערכים של טוּב מוסרי, ערכים של טוּב אנושי". "הפלוגות", המשיך רבין, "שבָּקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך …נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים, ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".

 

 

זה נאום מאלף. הוא נרגש, אבל לא מתלהם, אף-על-פי שהימים היו ימי אופוריה. אלוהים, למשל, לא מוזכר בו ולו פעם אחת. גם לא האמונה הדתית. רק דמוּ בנפשכם איזה מקום היה לָאמונה, ולַקדוּשה וּלאלוהים בִּנאום כזה היום, ותבינו את התהליך שעברה ישראל מאז. אפילו הנגיעה באבני הכותל אינה מתוארת בו בהקשר דתי, אלא היא – כדברי רבין – "הנגיעה שנגעו הלוחמים הַישֵר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית". וגם את זה אמר רבין: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו (…) בתופעה מוזרה בְקֶרב הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מִקב של עצב ותדהמה נמסך בַּחגיגתם. …ייתכן שהעם היהודי לא חוּנך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".

 

 

כך אמר יצחק רבין, אבל באותם רגעים עצמם, כבר החל הכיבוש הצעיר, העוּבָּרי כמעט, להתרקם, להתפתח ולהסתעף, וכבר היו בו תאים ראשוניים, שנוצָרים בכל כיבוש, תאים של לאומנות וגִזענות, ואצלנו נוספה לכל אלה השתלהֲבות משיחית; וגם הֶחלה לנבוט בנו, בהחלט, "שמחת הכובש", שרבין רצה כל כך להאמין שאין בנו, ושבסופו של דבר, בדרך ארוכה ונפתלת, הביאה גם לרציחתו, 28 שנה אחר כך. כן, מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מזהיר, אבל אנחנו לא נזהרנו. אין כנראה עַם המחוסן מפני שיכְרון הכוח. עמים חזקים ו"מוצקים" מאתנו לא עמדו בפיתוייו. קל וחומר מדינה של עם קטן, שבמשך רוב ההיסטוריה שלו היה חלוש ונרדף, נטול נשק וצבא שיגֵנו עליו. עַם שבתחילת יוני 1967 האמין שהוא עומד בפני סכנת השמדה, וכעבור שישה ימים הפך לכמעט אימפריה.

 

 

50 שנה חלפו. ישראל התפתחה לבלי הכֵּר. …וכדי לשמור על כל היקר והטוֹב שיצרנו כאן, אנחנו צריכים להזכיר בלי הרף את מה שמאיים על עתידנו, לא פחות מהסכנות שמחוץ: ובראש ובראשונה את העיוות שפוגע בשורש הווייתה של ישראל – שהיא דמוקרטיה שכבר אינה דמוקרטיה במלוא מובנה של המילה; שהיא דמוקרטיה מתעתעת, ועלולה להיות, בקרוב, תעתוע של דמוקרטיה. היא דמוקרטיה כי יש בה חופש דיבור ועיתונות חופשית, וזכות בחירה והיבּחרות לכנסת, ושלטון חוק וּבג"ץ. אבל האם מדינה שכבר 50 שנה כובשת עם אחר, ושוללת את חירותו, ומגבילה את חירויותיהם של אלה שמתנגדים לכך, האם באמת ובתמים היא יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה? האם ייתכן בכלל צירוף מילים כזה: "דמוקרטיה כובשת"? (אני חושב שכדאי שאדבר מהר יותר כעת, לפני שייכנס לתוקפו "הקוד האתי" של האקדמיה…).

 

 

 

100 שנים של סכסוך. 50 שנות כיבוש. מֵעבר לוויכוח הפוליטי המוכר אני שואל מה הן מעוללות לְנפש האדם, לרוחו של עם? של הנכבש, וגם של הכובש? …חיים בתוך מלחמה תמידית, שאין שום כוונה נחושה לשים לה קץ, חיים של פחד, וחשד ואלימות, הם מטבעם חיים של צמצום. צמצום הנפש וצמצום הדעת. של תפיסות סטריאוטיפיות עבות וגסות. של שלילת האנושיות של בנֵי עַם אחר, ובעקבות זאת – של כל אחר, באשר הוא. זה, בסופו של דבר, האקלים התודעתי שבו צומחים פנאטיוּת, פשיזם, כמיהה לדיקטטורה. זה האקלים שהופך אותנו מבּני אדם להמון, לאנשים הרמטיים. אלה התנאים שבהם מתחילה לקרוס חברה אזרחית דמוקרטית, פלורליסטית, ששואבת את כוחה מהחוק, מתודעת השוויון, מזכויות האדם. האם אנחנו יכולים לומר בביטחון שהחברה בישראל מודעת לעוצמת האִיוּם הזה? האם היא מסוגלת להתמודד אתו? האם אנחנו בטוחים לגמרי שֶאלה שמנהיגים אותנו רוצים באמת ובתמים להתמודד אתו?

 

 

פתחתי בענייני כתיבה וסִפרות, וסיימתי בִּמציאות חיינו. אבל בשבילי הן שלובות זו בזו. …אֵלו רבדים ודיאלקטים יתוָוספו לעברית שתהיה אז בפיהם של אלה שיֵיאספו כאן, ואלו רבדים ייעלמו. האם הם יאמרו בנאומם את המילה "שלום" – בשמחה? או בִּכְאֵב של אכזבה? של החמצה? או אולי דווקא בְּקַלילות של המובן מאליו? של שגרה שהפכה כבר לדרך חיים? אינני יודע איזו ישראל תהיה זו. אני יכול רק לקוות בכל לבי, שהאיש או האישה שיעמדו כאן יוכלו לומר, בראש מורם ובכוונה מלאה: אני אדם חופשי. ועַם חופשי. בארצי, בביתי, בתוך נפשי.

 

 

 

יחי ההבדל הקטן

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

דבר המומחה האקדמאי: צנזורה היא אחד מכלי האוטוקרטיה / זה לא עניין של שמאל או ימין / אמנות חופשית היא נשמת אפה של דמוקרטיה.

 

 

 

יש הבדל זעיר בין דמוקרטיה לדיקטטורה.

הרי זה כמו ההבדל בין ציור לקריקטורה.

בדיקטטורה אסור כול מה שאיננו מותר,

בדמוקרטיה מותר כול מה שאיננו אסור.

 

 

הדיקטטור חושש פן הרסן יותר,

הדמוקרט סבור שזה חשש פסול.

זה הקו המבדיל בין מרות לחירות,

זה הקו המבדיל בין מוסר לשרירות.

 

 

אין חובה לקנות כרטיס למופעי עירום.

עירום איננו ערך יהודי-דמוקרטי, לא גבירתי.

האדם החופשי איננו כפוף לשום צוו ממרום.

מה יראה ומה לא זה עניינו הפרטי.

 

 

אפילו שרת הספורט חייבת להבין:

צנזורה היא אחד מכלי האוטוקרטיה,

זה לא עניין של שמאל או ימין.

אמנות חופשית, כמו חופש ביטוי, היא נשמת אפה של דמוקרטיה.

 

 

 

 

מרצים שומרי שתיקה

מסתופפים במצודת הזאב.

גם קודים, כשרים, זקוקים לאתיקה,

אפילו אם לימין זה כואב.

 

 

 

לא התנתקנו מעזה!

מאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

אני קורא לממשלת ישראל: התעוררו! איננו יכולים לחיות עם רצועת עזה מ"צוק איתן" אחד למשנהו. דרוש פתרון, והנושא כולו באחריותנו!

 

 

 

מה לעזאזל עושים עם עזה? את רצועת עזה כבשנו לפני 50 שנה, במלחמת ששת הימים. מצאנו במקום רצועה של כ-360 קילומטרים רבועים, עם 356,000 תושבים (לפי מפקד שערכנו במקום סמוך לאחר הכיבוש). יותר ממחציתם היו פליטי 48', רובם דחוסים ב-8 מחנות פליטים, וכמחצית האוכלוסייה הייתה מחוסרת עבודה. הגישה שרווחה באותה עת בישראל הייתה כי הרצועה תסופח לישראל, תוך אמונה אופטימית שהפליטים ייעלמו וישוקמו מחוץ לתחומי הרצועה. הנוף היפה קסם לנו, וכך הוקמו ברצועה, החל משנת 1970, יותר מ-20 התנחלויות ישראליות, מרביתן – בגוש קטיף. 

 

 

35 שנים לאחר מכן התהפכה העמדה הישראלית. לא נראה באופק פתרון מדיני, האוכלוסייה המקומית גדלה בקצב מטורף, וגם אם לא ידענו מה יאמר העתיד – הבנו שאיננו יכולים לבלוע ולעכל את הרצועה על יושביה. וכך, ב-2005 החליטה ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, על התנתקות מרצועת עזה, וכ-9,000 מתנחלים פונו מן השטח. היה זה 5 שנים בלבד לאחר ההתנתקות מדרום לבנון, אך אריאל שרון לא למד את הלקח: התנתקות איננה רק צעד צבאי. זה הוא קודם כל מהלך מדיני, שמקומו בזירה הבינלאומית. חייבים היינו לבוא לזירה הבינלאומית, להודיע כי ישראל עומדת ליישם את החלטת מועצת הביטחון 242, לקבל על כך אישור, למצוא מתכונת חיים חדשה ונפרדת אל מול השטח שנפנה, ואז גם ניתן היה לומר – "ברוך שפטרנו!". זאת לא עשינו. לא הנחנו לרצועת עזה לנסות ולעמוד על רגליה. השארנו מחנה הסגר בשטח של כ- 350 קילומטרים רבועים, מחנה שאין דרכי כניסה ויציאה אליו. עיקר התנועה היבשתית אל הרצועה וממנה – עוברת בישראל. למרות הסכם השלום עם מצרים, לא תאמנו מעבר יבשתי לסיני. השטח מצוי במצור ימי מוחלט, שדה התעופה המקומי נהרס על ידינו, ואיננו מתירים תנועה אווירית אל הרצועה וממנה. והתוצאה – העולם אינו מכיר בהתנתקות, ומבחינתו הרצועה עודנה שטח כבוש המצוי בשליטה ישראלית ובאחריות מלאה של ישראל..

 

 

הזמן רץ. מה שמצאנו לפני 50 שנה השתנה לחלוטין: האוכלוסייה המקומית גדלה פי 5 ומונה כיום כ-2 מיליון תושבים, מי התהום המקומיים אינם ראויים היום לשתייה ואף לא לחקלאות, תחנות הכוח שבמקום תלויות כמעט לחלוטין בחשמל ישראלי, והמימון מסור לחסדי הרשות הפלסטינית שברמאללה. וכך – חיים תושבי הרצועה עם 3 שעות חשמל ביממה. כאשר ממשלת ישראל דנה בהצעת השר ישראל כץ על בניית אי סמוך שישמש לנמל הימי, לנמל תעופה, למתקני התפלה ולשאר ירקות – ישראל מודה בהמשך הנשיאה באחריות המלאה לרצועה ולתושביה. אנו חיים שם עם פצצה מתקתקת, פצצה שכולה באחריותנו.

 

 

אני קורא לחברי ממשלת ישראל – התעוררו! איננו יכולים לחיות מ"צוק איתן" אחד למשנהו. דרוש פתרון. והנושא – כולו באחריותנו.

 

 

הגל החדש

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

כשהייתי צעיר, נפוצה אצלנו בדיחה: "אין כמוך – וטוב שאין!". הבדיחה הזאת מתאימה עכשיו לדונלד טראמפ. הוא יחיד במינו. וזה טוב.

 

 

 

אך האם הוא באמת מיוחד במינו? האם אין דומה לו בעולם, או לפחות במערב? האופי של טראמפ באמת מיוחד. קשה לתאר ארץ מערבית אחרת שהייתה בוחרת באיש כזה כמנהיגה הבכיר. אך מעבר לאופי האישי המיוחד שלו, האם טראמפ מיוחד במינו?

 

 

לפני הבחירות בארצות-הברית קרה משהו בבריטניה. העם הבריטי, אחד העמים השקולים ביותר בעולם, החליט במשאל-עם דמוקרטי לנטוש את האיחוד האירופי. זאת לא הייתה החלטה סבירה. להגיד זאת בפשטות: זאת הייתה החלטה טיפשית. האיחוד האירופי הוא אחד ההישגים הגדולים של האנושות. אחרי מאות שנים של מלחמות, ובכללן שתי מלחמות-עולם שהפילו מיליוני חללים, בסוף ניצח השכל הישר. אירופה התאחדה. תחילה במישור הכלכלי, אחר-כך, לאט-לאט, גם במישור הרוחני והפוליטי. אנגליה, שהפכה לבריטניה, הייתה מעורבת ברבות מהמלחמות האלה. כמעצמה ימית גדולה, היא הרוויחה מהן. המדיניות המסורתית שלה הייתה לגרום לסכסוכים ולתמוך בצד החלש נגד הצד החזק. כך סילקה מתחרות אפשריות.

 

 

הימים ההם נמוגו. האימפריה (שכללה גם את פלשתינה) שוב איננה אלא זיכרון דהוי. עכשיו בריטניה היא מעצמה בינונית, כמו גרמניה וכמו צרפת. היא לא יכולה לעמוד לבדה. אבל היא החליטה לעשות כן. מדוע, למען השם? איש אינו יודע בדיוק. אולי זה היה מצב-רוח חולף. התקף של זעם. געגוע לימים הטובים ההם, כאשר שרו על "בריטניה שולטת בגלים" ועל הרצון "לבנות את ירושלים בשדות הירוקים והנעימים של אנגליה" (מישהו ראה הרבה "שדות ירוקים ונעימים" באזור ירושלים?). רבים מאמינים שאילו היה סיבוב שני, הבריטים היו הופכים את החלטתם. אבל הבריטים אינם אוהבים את שיטת הסיבוב השני (לפי שיטה זו, אם אין לשום מועמד רוב מוחלט בסיבוב הראשון, עורכים סיבוב שני בין שני המועמדים בעלי-הקולות הרבים ביותר, כך שבסוף יש רוב מוחלט למנצח). על כל פנים, ההכרעה הבריטית בעניין אירופה נחשבה לפנייה חדה ימינה.

 

 

ואחר-כך באה ההצבעה האמריקאית למען טראמפ. טראמפ הוא איש ימין. איש ימני-קיצוני. בינו ובין הקיר הימני אין כלום (חוץ מאשר סגן-הנשיא, שהוא ימני עוד יותר). נראה היה ששתי ההכרעות האלה ביחד – הבריטית והאמריקאית – מבשרות גל ימני עולמי. בארצות רבות ניפחו אנשי הימין, וביניהם פשיסטים גלויים, את שריריהם והאמינו בניצחונם הקרוב. מארין לה-פן הריחה ניצחון, והדומים לה ברחבי היבשת, מהולנד עד הונגריה, חשו כמוה. ההיסטוריה הכירה גלים כאלה בעבר. היה הגל שהתחיל עם בניטו מוסוליני אחרי מלחמת-העולם הראשונה. הוא לקח את הפאשס, סמל רומאי עתיק, והפך אותו למושג עולמי. אחר-כך בא הגל הקומוניסטי אחרי מלחמת-העולם השנייה, גל שהציף את מחצית כדור-הארץ, מברלין עד שנחאי.

 

 

היה נראה שעכשיו יציף הגל הימני החדש את כל העולם. ואז קרה משהו שונה לגמרי. שום דבר לא היה נראה יציב כמו המשטר הפוליטי בצרפת, שנשלט על-ידי מפלגות ממוסדות ועל-ידי שיכבה של עסקני-מפלגות ותיקים. והנה – הפלא ופלא! – בא כלומניק, אדם בלתי-ידוע לגמרי, לא-פוליטיקאי, ובהינף-יד העיף את כל הכלים מלוח השחמט. סוציאליסטית, פשיסטים וכל מי שנמצאו באמצע – הועפו לרצפה. האיש הזה הוא עמנואל מקרון. הוא מאוד צעיר (39) לכהן כנשיא, הוא נראה טוב, הוא מאוד לא-מנוסה, חוץ מכהונה קצרה כשר כלכלי. הוא גם תומך מאוד באיחוד האירופי. סתם סטייה מקרית, ניחמו את עצמם עסקני המפלגות הוותיקים. זה לא יכול להימשך. אך אז נערכו בצרפת בחירות פרלמנטריות, והשיטפון הפך לצונאמי. התוצאה היא כמעט חסרת-תקדים: כבר בסיבוב הראשון השיג מקרון רוב מוחלט בפרלמנט, רוב שעוד יגדל בסיבוב השני.

 

 

כולם נאלצו לחשוב מחדש. ברור שמקרון הוא ההיפך המוחלט מ"הגל הימני החדש". לא רק בעניין האיחוד האירופי, אלא גם כמעט בכל עניין אחר. הוא איש המרכז, יותר שמאלני מאשר ימני. אדם צנוע, בהשוואה לדונלד טראמפ האמריקאי. אדם מתקדם, בהשוואה לתרזה מאי הבריטית.

 

 

אה, תרזה מאי. מה נכנס לה לראש? השלטון נמסר לה אחרי משאל-העם בעניין היציאה מאירופה, והיא ירשה רוב נוח. אבל היא הייתה חסרת-מנוחה. נראה שהיא רצתה להוכיח שלבד היא יכולה להשיג רוב גדול עוד יותר. דברים כאלה קורים לפוליטיקאים (זוכרים את שמעון פרס אחרי רצח רבין?). אז היא הכריזה על בחירות חדשות. אפילו אני המסכן, בעל הניסיון המוגבל, יכולתי להגיד לה שזו שגיאה. בגלל סיבה כלשהי, אנשים לא אוהבים בחירות מוקדמות. אולי זאת קללת האלים. מי שמכריז עליהן, מפסיד. תרזה מאי איבדה את הרוב שלה. אין בנמצא שותף מתאים לקואליציה. היא נאלצה לפנות אל המפלגה הכי מתועבת, המפלגה הפרוטסטנטית הימנית-קיצונית של צפון-אירלנד – מפלגה שבהשוואה אליה טראמפ הוא אדם מתקדם. מפלגה המתנגדת לזכויות ללסביות, מפלגה המתנגדת להפלות, ומה עוד. מאי המסכנה.

 

 

מי המנצח הגדול? האיש הכי לא צפוי: ג'רמי קורבין. אדם שמאלי קיצוני. רבים במפלגתו שלו ממש מתעבים אותו. אך הוא היה קרוב להשיג רוב בבחירות, ובכל מקרה אינו מאפשר לתרזה מאי לשלוט ביעילות. ההישג של קורבין מזכיר הישג דומה שקרה במפלגה הדמוקרטית בבחירות האמריקאיות. המועמדת הרשמית, הילארי קלינטון, עוררה תיעוב נרחב במפלגתה שלה, ואז הגיע מועמד לא-צפוי לגמרי ועורר הערצה והתלהבות, בעיקר אצל הצעירים: ברני סנדרס. מועמד שממש לא מתקבל על הדעת: קשיש בן 78, סנטור ותיק. אולם הצעירים חגגו סביבו כאילו היה איש חדש, בן 40. אילו היו הדמוקרטים מציבים אותו בראש מפלגתם, אין ספק שהוא היה יושב עכשיו בבית הלבן (הרי גם הילארי המסכנה השיגה את רוב הקולות במדינה).

 

 

האם יש משהו משותף בכל הניצחונות והכמעט-ניצחונות האלה? האם הם מהווים "גל"? במבט הראשון, לגמרי לא. השמאל לא ניצח (טראמפ, מאי, היציאה מהאיחוד האירופי), וגם הימין לא ניצח (מקרון. קורבין, סנדרס). מה שאומר שאין להם שום דבר משותף? דווקא יש: המרד נגד המימסד. לכל האנשים האלה שניצחו, או כמעט ניצחו, היה דבר אחד משותף: הם מוטטו את המפלגות הקיימות. טראמפ ניצח בניגוד לרצון המפלגה הרפובליקאית. סנדרס לחם בממסד המפלגה הדמוקרטית. קורבין הביס את עסקני הלייבור. מקרון ניצח את כולם. ההצבעה במשאל-העם נגד האיחוד האירופי הייתה מכה ניצחת לממסד הבריטי. אז מהו הגל החדש? גל המרד נגד הממסד, כל ממסד, יהיה אשר יהיה.

 

 

ומה אצלנו? לא הגענו עדיין לשם. אנחנו מאחרים תמיד. הציונות הייתה התנועה הלאומית האחרונה באירופה. ישראל היא המדינה האחרונה שקמה. עכשיו אנחנו האימפריה הקולוניאלית האחרונה בעולם. אך בסוף אנחנו תמיד מגיעים. חצי ישראל, כמעט כל השמאל והמרכז, מת מוות קליני. מפלגת-העבודה, שהחזיקה בשלטון כמעט מוחלט במשך 40 שנה, היא חורבה אומללה. הימין, המפולג ל-4 מפלגות מתחרות, מנסה לכפות סדר-יום כמעט פשיסטי בכל תחומי החיים. אני מקווה שמשהו יקרה אצלנו לפני שהימין ישלים משימה זו. אנחנו זקוקים למנהיג או מנהיגה בעלי עקרונות, כמו קובין או סנדרס. אנחנו זקוקים לאדם צעיר ואידיאליסטי כמו מקרון. מישהו שישבור את כל המפלגות של תקופת-הכיבוש, מישהו שיתחיל מההתחלה.

 

 

אם לאמץ את הסיסמה של מקרון: "קדימה, ישראל!".    

 

 

הכיבוש סרטן בגוף החברה הישראלית

מאת: דניאל בר-טל – פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית

תפקיד האזרחים שמדינת ישראל חשובה להם ושהם מזהים את הדרך האובדנית: לזעוק באומץ, וגם להיות מוכנים לשלם מחיר כבד על זעקתם.

 

 

שרת התרבות רגב אמרה "…כל הזמן להביא את הסיפור של הכיבוש והכיבוש והכיבוש. די עם זה". מכך מתגלה שרגב, כישראלים-יהודים רבים, אינה מבינה את משמעות הכיבוש. רגב, כרבים בישראל ובעולם, אומרת בפליטת-פה פרוידיאנית "די עם זה" = די עם הכיבוש! אמריקאים אמרו "די עם זה" על מלחמת וייטנאם בארה"ב, וצרפתים – על הקולוניזציה של צרפת. הם היו, כשרה מירי רגב, מנותקים מהמציאות שהתרחשה לנגד עיניהם. תמיד יש מיעוט שרואה את אשר לא רואים העיוורים: הכיבוש הוא סרטן בגוף החברה, הוא מתפשט, והוא יכול להיות סופני אם לא יטפלו בו מידית. לא יעזרו קריאות ההנהגה לכיבוש כ"שחרור" – מיליונים מזהים את המחלה ככיבוש ומוקיעים אותו.

 

 

מדינת ישראל נחשבת למדינה עם אות קלון, ומוצבת עם איראן וצפון-קוריאה כמדינות השנואות בעולם. המנהיגים רואים בכך אנטישמיות. ישראל היא יחידה בעולם שרומסת בגסות ערכי שוויון וחרות שהטביעו אבות המדינה בהצהרת העצמאות. אנשים בעולם לא קונים את ההתפתלויות ואת הדמגוגיה של נתניהו. הכיבוש מכרסם בתשתית החברה וביסודותיה. אי-אפשר להציב חומה בין העם הנכבש והכובש. אי-אפשר רק לסרטן את העם הנכבש בלי ששלוחות הסרטן יכו גם בעם הכובש.

 

 

 

שלוחת הסרטן מכות בכל תחומי החיים: הן מפלגות אותו, הן פוגעות ביסודות הדמוקרטיה ובמיוחד בחופש הביטוי, הן מכרסמות במשפחות רבות שצריכות לשלוח את ילדיהן לשרת בצבא כיבוש, הן פגועות בכלכלה הישראלית ובמעמדה הבין-לאומי, הן פוגעות באושיות המשפט, הן דורסות חינוך פתוח, והן מכרסמות בביטחון כשישראל עומדת בלחץ העולם לבחור בין מדינה יהודית-דמוקרטית לבין מדינת אפרטהייד. הכיבוש, גברת רגב, היא המחלה המרכזית של החברה. לכן עוסקים בכיבוש בקביעות אלה שמאבחנים אותו, כארגוני זכויות-אדם, אנשי אקדמיה ותרבות ואנשי רוח. כך היה גם בצרפת ובארה"ב. תפקידם של אזרחים פטריוטים אוהבי המדינה הוא לזעוק ולהתריע על הסכנות שהם מאבחנים. חשוב להזכיר שרק לפני 24 שנה – הימין הציף את הארץ בגל מחאה אדיר נגד השלום שהתחיל להביא ראש הממשלה יצחק רבין, שבסוף אף נרצח.

 

 

ולמה הכיבוש כל-כך מטריד את השרה רגב? למה היא מצטרפת לרודפים את השליחים שמודיעים על המחלה? הרי רגב יכולה לומר לעצמה "הטמבלים האלה לא מבינים במציאות, שיבושם להם ושימשיכו לנבוח אבל השיירה תעבור". העובדה ששרה ועמיתיה מוטרדים מנביחת הכלבים אומרת שהכיבוש מטריד אותם מאד. הם מבינים שיש להשתיק את הנביאים האלה, לפני שיעבירו את אבחון המחלה והעם לא יסכים להתגייס למסע האיוולת. לכן רודפים רגב ועמיתיה ארגונים, אנשים, תוצרי תרבות ואמנים, ובדרך הם דורסים עקרונות מקודשים של דמוקרטיה.

 

 

כן – די לכיבוש! על המדף מונחות תוכניות רבות לסיים את הכיבוש בתהליך מדיני של משא-ומתן. מאות בכירים מכוחות הביטחון חוזרים ואומרים שהכיבוש פוגע בביטחון. הכלכלנים מצביעים על הרווחים הגדולים שעומדים בפתח אם הכיבוש ייגמר. גם מדינות העולם מחכות לצעדים אמיצים של הנהגת מדינת ישראל שיגדעו את הקשר הגורדי המחבר את הכובשים והנכבשים במחלת הסרטן. אבל קבוצה קיצונית, משיחית ואידאולוגית, שהשתלטה על צמתים של מוסדות המדינה, מצליחה להוביל את ההנהגה לכיוון התהום. תפקיד האזרחים שמדינת ישראל חשובה להם ושהם מזהים את הדרך האובדנית – לזעוק באומץ, וגם להיות מוכנים לשלם מחיר כבד על זעקתם. כך שילם אמיל זולא על נחישותו לגלות לעמו הצרפתי את מחלת הסרטן של האנטישמיות שבו לקתה. זאת חובתנו, למען ילדינו ולמען הדורות הבאים!