מדוע בן-צבי ואני יצאנו מ"הארץ"

מאת: נעמי טש – אשת חינוך

בין יום השואה ליום העצמאות יצאנו מ"הארץ". בן-צבי בעקבות מאמרו של יוסי קליין. ואני, שלא היה לי מנוי אבל קראתי חומר פתוח?

 

 

 

אני אפילו מקבלת לדואר האלקטרוני המלצות קריאה ב"הארץ". מדורים מסוימים יכולתי לקרוא, כמו למשל "מכתבים למערכת". שם מצאתי את ביקורתה של חווה הלוי על העצומה שנחתמה נגד חוק ההסדרה. מצאתי לנכון להגיב על המכתב למערכת, ולהסביר למה אני כן חתמתי על העצומה נגד חוק ההסדרה. להפתעתי פנו אלי קוראים והביעו תמיכה במכתבי. אז כן – אני משתמשת חינמית בחלקים הפתוחים של "הארץ", שזה פחות ממה שמתאפשר בכל העיתונים האחרים, אבל  כמו שאומרים בני-דודינו "אחסן מן בלאש" (יותר טוב מכלום).

 

 

אני מבינה את הדקדוק הפנימי של המהלך של משפחת בן-צבי: מאמר שפורסם בעיתון הרגיז אותם, והם החליטו להפסיק את המנוי. קצת קשה יותר להסביר למה לי אין מנוי מלכתחילה. אתם יודעים מה? א. אין לי כסף. ב. ממילא לא תמיד יש לי פנאי וראש לקרוא את כל מה שמופיע בעיתון. ג. כשיש לי פנאי אעדיף פעמים רבות את "דה-מרקר", כי למען האמת הנושאים החברתיים-כלכליים שנמצאים שם מעניינים אותי יותר מהמאמר של יוסי קליין (מבלי חלילה לפגוע בכבודו). המרשתת מאפשרת לי חשיפה מגוונת לעיתונות, ולכן אני קוראת גם עיתונים כלכליים אחרים, בלי הגבלות בינתיים. המידע בעיתונים האלה נושק כמעט לכל תחום בחיינו, ומאפשר לחבר נקודות רבות ולהבין קצת יותר טוב את מה שמתרחש כאן, כן, אפילו את הכיבוש. במצב של מרשתת פתוחה ואתרים שמספקים מידע אמין וחשוב אני יכולה לחיות בלי "הארץ", ומסתבר ש"הארץ" יכול לחיות בלעדי.

 

 

אני רק תוהה אם הכוחנות של השיווק שבה נוקט "הארץ" בימים האחרונים, היא חכמה. קשה לי להאמין שהיא הכרחית. יש משהו אלים בחסימת הכניסה לעיתון, ובסגנון שזה נעשה. למיטב ידיעתי הגישה הזו לא ממש מקובלת. לא תעשה מנוי – לא תוכל אפילו להציץ בעיתון. אמאל'ה.

 

 

אז ביום הזיכרון לא אציץ ב"הארץ", ולא אפיץ קישורים מהעיתון. אני פשוט לא סובלת אלימות, ומתרחקת מקשרים מאולצים. הקישור הבא יהיה האחרון שאעביר מ"הארץ" – ממש פרסום חינם (חכו כמה שניות, והוא עולה).

 

 

 

להיות איש עברי

מאת: עמוס אריכא – סופר וצייר עברי

בין יום השואה ליום העצמאות התרחשה דוגמא לשסע ביהדות. שוב נוכחנו להיכן מפליגה התפישה האמונית שנועדה לחייבנו להשלים עם שקר היסטורי.

 

 

 

מאז הצהרת העצמאות של מדינת ישראל ועד ליום העצמאות דהשנה, נחשף שסע שאיננו ניתן לאיחוי בין כתות של היהדות הרבנית לבין יהודים שנגזר עליהם להפקיד ערכי-יסוד בידי החשוכים, שמתנהלים כפראי-אדם בבואם להכפיף להלכה גם את המרחבים החילוניים בישראל. בערמומיות של רוכלים ובעזות מצח של חבוטי אל-עליון, עלה בידי המאמינים האלה להקים את בסיסם הגדול ביותר בממלכת הגדה המערבית, "יהודה ושומרון", שאותה הפכו מקפצה להשלטת ערכי הדת. זאת, לא רק בזירה הפוליטית המקשה על מנהל תקין של מדינה מודרנית, אלא מתוך מגמה להצר צעדיהם של יהודים אזרחי המדינה, אלה שפרשנותם את ענין הדת והאמונה הפוכה משלהם, ודרך חייהם ותפישתם והבנתם את עולם היהדות שונה ומרוחק מהתפישה המאובנת של "גאוני הדורות והלכותיהם".

 

התבוננו בחרדים "הכבדים" ובחרדים "הקלים", ובקרוביהם אלה. תקשו על עצמכם בשאלה מה באמת טיבו של הקשר בין פולחנם – לבין הולדת עם שכוונתו הייתה יציאה מעבדות לחרות, במשמעות שאין בלתה בדבר זכות-יסוד לכל אדם לפרש את עולמו ולחיות חייו על-פי עקרונותיו, בהתאם לחוקים הקיימים במדינה מודרנית. המצב הלעומתי והמתריס שבו אנשי הפולחן היהודי מנסים לכפות על כולנו הר כגיגית – החונקת את חרותו וכבודו של האחר במקום להעמיק ולהרחיב חרותו של האדם – נועד להנציחנו כעבדים נרצעים הכפופים  ל"דעת תורה". מכאן אנחנו נאלצים להתמודד עם אותו מושג של פולחן פגני-יהודי, שבו מתמצית רוח אלילות עתיקה שעבר עליה כלח.

 

 

דוגמא צורבת למצב בלתי נסבל זה התרחשה לפני ימים אחדים, כאשר שוב נוכחנו להיכן מפליגה התפישה האמונית שנועדה לחייב אותנו להשלים עם שקר היסטורי מחריד לב ומוח. זה קורה שנה אחרי שנה, בעצימות הולכת וגוברת, כאשר שוב הפקירה המדינה את יום הזיכרון לשואה בידי נציגי היהדות הרבנית שמתפללים בצביעות ל"אבינו מלכנו", לאותו "אב הרחמים" שלא היה ולא נברא, אלא אם מדובר בהתגלמות הרוע השטני. לאורך היסטוריה של גלות מייסרת, גדל נפח הכזב האלוהי הזה לממדים לא ישוערו דווקא כאן בישראל. אי-אפשר להימלט משאלה שאיננה מרפה: כיצד בני עם שלאחר השואה, עדיין ממשיכים לחלות פניו של אל רוצח המונים. והתשובה המרה היא חד-משמעית: זהו עם שנפשו הקיבוצית הוכתה בשיגעון, ופולחנו של האל הנורא הזה הפך את המושג אמת לשקר, שכן הפולחן של "דעת תורה" מתמקד בגזלת חרותו של האדם באמצעות עבודת אלילים הגורסת את כולנו לחומר אנושי המשכפל עצמו לעדר, ואוי לזה החורג מהעדריות המשפילה הזאת.

 

 

מעולם לא פרחה היהדות הרבנית כפריחתה במדינת ישראל, תוך שהיא מפתחת תחבולות לוחמניות וכוחניות, להצר צעדיהם של יהודים שאינם מחוגיהם ואינם מקבלים על עצמם את הפולחן הרבני הפסול בעיניהם. אלה נודעים בכינוי "חילונים", ולרבים מהם אפילו יש זהות משותפת: היותם עברים. אלה מהווים למעשה את החוליה החסרה במדינה של היום. אלה הם צאצאי העם העברי, עם התנ"ך. צאצאים מתאפיינים בקווי אופי ברורים: הם דוחים את הסמכות הרבנית וכל המשתמע ממנה, הם חושבים בעברית, שפתם עברית, ועולמם התרבותי הוא זה שנוצר בארץ ב-100 השנים האחרונות, ועגלתם לפחות שקולה לעגלת החרדים. מרביתם מזדהים עם  מוסרם של נביאי ישראל, ורואים בספר הספרים את סיפור המיתולוגיה העברית. זאת תמצית העברי החדש, עברי ששדרתו מוצקה להעביר תחת שבט ביקורתו את כל הפרות הקדושות. בלי ביקורת זאת אנחנו נהפוך למדינת הלכה.

 

 

צאו ולמדו מהארמים, שמדינת ישראל הכירה בהם לא מכבר כבעלי זכות להגדרה עצמית. הארמים האלה, שעד לפני תקופה קצרה הוגדרו כערבים, מונים בסך הכול 13,000 איש. והרי זו דוגמא שעל אלה המחוברים לזהות עברית – להתארגן ולהיפרד מהיהדות הרבנית האוכלת כל חלקה טובה, ובהקדם.  

 

 

מקרון הישראלי

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

אנחה עמוקה של הקלה עלתה מגרוני. אנחה מעומק הלב. כאשר הייתי בן 10 ברחה משפחתי מגרמניה הנאצית. חששנו שהגסטאפו רודף אחרינו.

 

 

ככל שהתקרבנו לגבול הצרפתי, כן גבר הפחד שלנו. כאשר עלתה הרכבת שבה נסענו על הגשר המפריד בין גרמניה לצרפת, פלטנו אנחת-הקלה עמוקה. השבוע פלטנו כמעט את אותה האנחה – צרפת שלחה שוב מסר של חרות. עימנואל מקרון (שימו לב לשם הפרטי העברי) ניצח בסיבוב הראשון, וסביר מאוד שינצח גם בסיבוב השני. אירוע זה הוא לא רק עניין צרפתי. זה נוגע לאנושות כולה. קודם כל, מקרון שבר קללה. אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה, ובחירת דונלד טראמפ בארצות-הברית – נוצר מיתוס עולמי, נוצר רושם כאילו צונאמי עכור של הימין הקיצוני, הפשיסטי והכמעט-פשיסטי, מציף את העולם הדמוקרטי; שזה עניין של גורל, ממש גזרה משמיים: תחילה תבוא מארין לה-פן, אחר-כך האיש הנורא ההוא בהולנד, אחר-כך אנשי הימין הגזעני במזרח אירופה. הם ישברו את הדמוקרטיה בכל מקום. אין מה לעשות נגד זה.

 

 

והנה בא מישהו שמעולם לא שמענו עליו – ושובר את הקללה. הוא הראה שאנשים הגונים יכולים להתאגד ולשנות את מהלך ההיסטוריה. זהו מסר חשוב לא רק לצרפת, אלא לכל הארצות. גם לישראל. נכון, זה עוד לא נגמר. סיבוב-הבחירות השני בצרפת עוד לפנינו. כאשר מסתכלים במפת הסיבוב הראשון, התמונה די מבהילה. לה-פן כבשה חלק גדול של צרפת. את כל הצפון וחלק גדול מהמזרח. האסון יכול עוד להתרחש. מול הסכנה הזאת, כמעט כל המועמדים האחרים התייצבו מאחורי מקרון. זה הדבר ההגון לעשות. זה מעשה נאצל ממש מצד המתחרים שלו, שבוודאי אינם אוהבים אותו במיוחד.

 

 

 

מועמד אחד יוצא מן הכלל: איש השמאל הקיצוני, ז'ן-לוק מלנשון, הנתמך על-ידי הקומוניסטים. בעיניו, מקרון ולה-פן הם אותו הדבר. לאנשים בעלי זיכרון היסטורי, זה נשמע רע מאוד. ב-1933 תקפו הקומוניסטים הגרמנים את הסוציאל-דמוקרטים, לא פחות מכפי שהם תקפו את היטלר. בכמה שביתות גדולות הופיעו אנשי "החזית האדומה" הקומוניסטית לצד אנשי "פלוגות-הסער" הנאציות. התיאוריה שלהם אמרה שגם היטלר וגם הסוציאליסטים משרתים את הקפיטליזם. חוץ מזה, כמה זמן יכול ההיטלר המגוחך הזה להחזיק מעמד בשלטון? הוא בוודאי ייפול אחרי חודשים אחדים, ואז תהיה הדרך פנויה למהפכה העולמית. היה להם זמן להתחרט על כך כאשר הם ישבו, יחד עם הסוציאליסטים, במחנות-הריכוז הנאציים.

 

 

הקומוניסטים הצרפתיים של אז למדו את הלקח. כעבור 3 שנים הם יצרו "חזית מאוחדת" עם הסוציאליסטים וניצחו בבחירות. ליאון בלום, הסוציאליסט היהודי, נבחר לראשות הממשלה. נראה שמאז הם שכחו את הלקח. על כל פנים, כרגע נדמה שניצחונו של מקרון די בטוח. אינשאללה.

 

 

הצד המעניין ביותר של הבחירות בצרפת, כמו של משאל-העם הבריטי והבחירות האמריקאיות, הוא שהם מבשרים את סוף עידן המפלגות. במשך מאות שנים שלטו המפלגות הפוליטיות בחיי הציבור. המפלגה הייתה המרכיב העיקרי של החיים הפוליטיים. אנשים בעלי דעה משותפת התאגדו ויצרו מפלגה, ניסחו מצע, בחרו במנהיג והשתתפו בבחירות. לא עוד. הטלוויזיה שינתה את הכול. הטלוויזיה היא מכשיר רב-עוצמה, אך גם מוגבל מאוד. היא טובה רק כשהיא מראה בני-אדם. בעצם, היא מראה בעיקר ראשים של בני-אדם. ראשים מדברים. בטלוויזיה אי-אפשר להראות מפלגות. בטלוויזיה אפשר רק לדבר עליהן, אך לא ממש להראות אותן. הטלוויזיה מתקשה עוד יותר להראות מצעים. מישהו יכול לקרוא מצע על המסך, אבל זה משעמם. מי מאזין?

 

 

התוצאה המעשית היא שבפוליטיקה המודרנית, המנהיג נעשה יותר ויותר חשוב, והמפלגה ומצעה פחות ופחות חשובים. אינני מחדש דבר, כל זה נאמר כבר הרבה פעמים. אבל עכשיו – התהליך הזה צובר תאוצה. תוצאות משאל הברקזיט הבריטי חצו את קווי המפלגות. מפלגה-העבודה הבריטית, שהייתה כוח פוליטי חשוב במשך דורות רבים, הולכת ומתפרקת. דונלד טראמפ מייצג אמנם רשמית את המפלגה הרפובליקאית, אך האם הוא שייך אליה באמת? נראה שהמפלגה מתעבת אותו. הוא חולש עליה אחרי מעין "השתלטות עוינת". טראמפ הוא שנבחר, לא המפלגה ולא המצע שאינו קיים.

 

 

זה קרה בנסיבות יוצאות-דופן, אבל הבחירות הצרפתיות התקיימו בנסיבות רגילות ומסורתיות. התוצאה הייתה שכל המפלגות המסורתיות נהרסו, שכל המצעים התפזרו ברוח. מה שנבחר הוא אדם, שאין לו כמעט מפלגה ואין לו מצע, שאין לו כמעט ניסיון פוליטי. הוא נראה טוב בטלוויזיה, הוא נשמע טוב בטלוויזיה, ועל כן שימש כלי-קיבול טוב לקולות הבוחרים שהתכוונו בעיקר לעצור את לה-פן. יש בזה שיעור לא רק לצרפת, אלא לכל המדינות הדמוקרטיות. זהו גם לקח לישראל. לקח חשוב מאוד. אנחנו כבר נמצאים באמצע הדרך. יש לנו מספר לא-מפלגות, שאין להן מצעים, שקנו לעצמן אחיזה בכנסת.

 

 

לדוגמה, מפלגתו של שר-הביטחון הנוכחי, אביגדור ליברמן. האיש הוא עולה (די ותיק) ממולדוביה. הוא הקים "מפלגה" שפנתה בעיקר אל ציבור יוצאי ברית-המועצות. מפלגה ללא בחירות פנימיות, שבה המועמדים נבחרים על-ידי המנהיג ומוחלפים על-ידי המנהיג, מפלגה ללא מצע אמיתי מלבד ריח לאומני-גזעני. ליברמן הוא הדובר היחיד שלה בטלוויזיה. תחילה הוא היה בעל מסר אנטי-דתי חריף, שמצא חן בעיני ה"רוסים", אבל מאז הוא שינה את טעמו. איש מבין אנשיו לא העז להציג שאלות.

 

 

מצב דומה שורר ב"מפלגה" של יאיר לפיד. הוא בנו של אישיות טלוויזיונית, שהיה בעל דעות כמעט-פשיסטיות. יאיר עצמו הוא איש נאה, בעל כושר-ביטוי, חסר דעות, המנצח עכשיו את נתניהו בסקרי דעת-הקהל. אין מצע. המפלגה היא מכשיר פרטי שלו. לבד הוא ממנה את כל המועמדים לכנסת, לבד הוא מופיע בשם המפלגה בטלוויזיה. גם הוא פתח במסר אנטי-דתי חזק והסתובב מאז (אי-אפשר להגיע לשלטון בישראל בלי הדתיים, אלא עם מתחברים – חס וחלילה! – עם המפלגות הערביות).

 

 

משה כחלון, ליכודניק-לשעבר ממוצא צפון-אפריקאי, הקים קבוצה משלו, לא ממש מפלגה אמתית, בלי מצע ממשי. גם הוא ממנה לבד את מועמדיה מטעמו לכנסת. מפלגת-העבודה, מפלגה כל-יכולה ששלטה ביישוב ובמדינה במשך 44 שנים רצופות, מהווה עכשיו חורבה המעוררת רחמים, כמו המקבילה הצרפתית שלה. אם יתחלף יצחק הרצוג בפראנסואה הולנד, איש לא ירגיש בהבדל. ועל כולם עולה, כמובן, אמן הטלוויזיה, בנימין נתניהו, אדם חלול מבחינה אינטלקטואלית, שצבע שערו משתנה תדיר. הוא בעד ונגד פתרון שתי המדינות, וגם בעד ונגד הרבה דברים אחרים.

 

 

מה אנחנו יכולים ללמוד מהצרפתים? לא להתייאש, כאשר נראה שאנחנו בדרך לאסון לאומי. לעבור מהגורליות (פטליזם) לאור ורוד (אופטימיות), אור המוביל לפעולה. לפתע פתאום יכול להופיע אדם משום-מקום; אדם שיקים יש-מאין כוח חדש על חורבות המפלגות הישנות, כוח שיסלק את השפה הישנה של "שמאל" ו"ימין" וייצור שפה חדשה של שלום וצדק חברתי.

 

 

היי, אתה שם, למה אתה מחכה? כל המדינה מחכה לך!

 

דברו אלינו

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

פרשת ביטול הפגישה של ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו, עם שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל, זכתה לכותרות בישראל, בגרמניה ובעולם.

 

 

הפרשה לא צמחה על רקע משבר ביחסים בין 2 המדינות. הפרשה הייתה, בעיקרו של דבר, בעיה פנים-ישראלית – בעיית החרם שמטילים ראש הממשלה וכל גורמי הימין בישראל על תנועות של זכויות האדם הפועלות בשטחים, בדגש על "בצלם" ועל "שוברים שתיקה". הרקע לחרם זה נעוץ, כמובן, בעצם קיומן של תנועות זכויות-אדם אלה: הן מבקשות לחשוף את הנעשה בשטח הכבוש, להצביע על עוולות הכיבוש והכובשים כלפי הפלסטינים הנתונים לשליטתנו, ועל העימותים הבלתי-נמנעים עם המתנחלים שבמקום. פעילות זו היא חלק ממאבק השמאל הישראלי לשינוי כיוון, ולאימוץ מדיניות של התנתקות מן הפלסטינים.

 

 

גם אני "סמולן", ואף-על-פי-כן אני שולל את דרכי הפעולה של ארגוני שמאל אלה, המתמקדים בהפצת דיבת צה"ל וישראל בחוץ, בתקשורת הזרה, בפרלמנטים ובגורמי השלטון שבחו"ל. את המאבק עלינו לקיים, לתפישתי, כאן בבית, במאבק שמטרתו לשנות את דעת הקהל ברחוב הישראלי שלנו, במטרה ברורה – להשפיע על הישראלי המשלשל קולו בקלפי, זה שבוחר וקובע את הרכבה של הממשלה שלנו כאן בארץ.

 

 


אני קורא ל"בצלם", ל"שוברים שתיקה" ולשאר ארגוני השמאל הפועלים בינינו – הניחו לגויים, לממשלות שבניכר, דברו רק אלינו.
הביאו את ממצאיכם, הציגו את הסיפורים והעובדות שאתם מלקטים – בפנינו. אני מצפה לראות את הסיפורים בכותרות התקשורת שלנו כאן בבית.

 

 

ראו את הסערה התקשורתית שידענו סביב פרשת אלאור אזריה, פרשה שנולדה ממצלמה קטנה של נציג "בצלם" שנכח במקום והפיץ סיפור שהיכה גלים בכל העולם. לא ראיתי סיפורים של אנשי "שוברים שתיקה" שזכו להיות לכותרת כאן, סיפורים שיאלצו את מערכת הביטחון להגיב, להתגונן או – כך אני מקווה – להודות בצדקת הדיווח.

 

 

חובתנו, ה"סמולנים", היא לא להסתפק בטענה שהכיבוש איננו מוסרי והוא מסכן את עתידה של המדינה. חובתנו גם להביא עובדות, להביא בפני הישראלים את סיפורי התוצאות המכוערות של הכיבוש, של השליטה בעם הפלסטיני, ושל פעילות ההתנחלות הנמרצת להתיישב שם בקרבם במטרה לממש את "ארץ-ישראל השלמה".

 

 

ארגוני השמאל אינם יכולים לפעול ללא מימון, ומימון זה לא יימצא אם יוגבל לתרומות תומכים בישראל. לדאבון לב, את עיקר המימון החיוני הם נאלצים לקבץ בחו"ל. ותרומות-מימון אלה לא באות מאליהן, צריך להסביר ולשכנע את התורם. דווקא מנקודת ראות זו, יש לתקשורת הישראלית, ולדיווחים שיזכו לפרסום ואולי במיוחד לסערות שתתעוררנה בתקשורת הישראלית – השפעה ושכנוע בחשיבות התרומה והסיוע לפעילות ארגוני שמאל אלה.

 

 

לסיכום, אני קורא לארגוני השמאל – דברו אלינו, ספרו את סיפוריכם לנו, בתקשורת הישראלית.  אל דאגה, התקשורת הזרה תדאג להעתיק ולהפיץ ביוזמתה. אין צורך בהתגרויות שמשחקות לידי הימין והממשלה. סיפורים אמתיים אלה יסבירו היטב גם  למה מבינה ממשלת ישראל כי איננה יכולה להוציא ארגוני שמאל אלה מחוץ לחוק.    
 

 

סרט על בני-אדם מישראל ומעזה

מאת: בומה ענבר – פעיל שלום וזכויות-אדם

הקרנת הבכורה לסרט "מוחי" על מוחמד פרא, ילד בן 7.5 מעזה קטוע ידיים ורגליים, שאותו ואת סבו אני מלווה בבית-החולים תל-השומר.

 

 

מוחמד פרא ילד חולה מעזה, שמטופל כ-7 שנים בתל-השומר. אני מלווה שנים אותו ואת סבו. בשנים האחרונות צולם סרט תיעודי על מוחמד ועל המאמצים והקשיים שמלווים אותו ואת הטיפול בו, ואני שמח לעדכן אתכם שהסרט מוכן. הסרט יוצג בשתי הקרנות חגיגיות בפסטיבל דוק-אביב הקרוב, בסינמטק תל-אביב.

 

 

מספר הכרטיסים לפסטיבל מוגבל, ורובם כבר נמכרו! את הכרטיסים האחרונים ניתן לקנות בקישור ​

http://www.cinema.co.il/movies/movie.aspx?movieId=15810

 

הקרנות 

​הבכורה יערכו בשני מועדים

:

בשבת 13.5 בשעה 18:30

​, וביום שישי 19.5 בשעה 12.30. אנחנו – הילד, הסבא ואני – 

נהיה שם, ונקיים דיון לאחר ההקרנות. נשמח לראות אתכם.

 

 

להלן גם קישור למסע לגיוס תרומות – גם עבור הסרט, אך בעיקר עבור הטיפול בילד מוחמד – 

https://igg.me/at/muhifilm , וקישור 

ל​

אלבום תמונות של מוחמד ושל אבו נעים – 

https://goo.gl/photos/mgxVXH6fk1kAXGnp9​​ (

תמונות שחור-לבן שצילמה רינה קסטלנובו).

 

 

את הסרט יזמה, ביימה, וצילמה במשך 3.5 שנים אותה 

רינה קסטלנובו, צלמת העיתון "ניו-יורק טיימס" באזורנו.

הסרט התחיל בצילום שלה שהתפרסם בזמנו בעיתונה, צילום עם מוחמד, עם הסבא, עם הסבתא ואיתי. הסרט נעשה בשיתוף-פעולה עם הצלם תמיר אלתרמן, עם המפיקה הילה

מדליה, עם העורכת ג'אל אלקסיס ועם ה

מוזיקאי רן בגנו.

 

מוחמד פרא בן ה-7.5 הוא

קטוע ידיים ורגליים בגלל מחלת ילדות שעבר בילדותו. מוחמד הגיע לתל-השומר בגיל חצי שנה, ושם נאלצו

לקטוע לו את ידיו ורגליו כדי להצילו ממוות.

מאז הוא וסבו אבו נעים חיים בתל-השומר, כאשר כל משפחתם נשארה בעזה. אני מלווה את מוחמד ואת סבו מאז הגיעו לבית החולים, בשיתוף פעולה עם מתנדבים נוספים. אנחנו מלווים וסועדים מאות ילדים פלסטינים חולים שמאושפזים בבית-החולים לילדים על-שם לילי ואדמונד ספרא בתל-השומר.

 

 

ההישג הגדול ביותר מבחינתי עבור מוחמד ואבו נעים, לאורך 20 שנות פעילותי ההומניטרית, היה בדצמבר 2015, כשהצלחתי בהסדרת תעודת הזהות הכחולה והאזרחות הזמנית א/5 במדינת ישראל עבור מוחמד ועבור סבו אבו נעים. מדובר בצעד תקדימי וחריג מאוד עבור תושבי עזה (לפני ההסדרה נאלצתי במשך 6 שנים להסדיר עבורם את אישורי הכניסה והשהייה המסובכים מדי כל 3 חודשים).

 

 

מוחמד החמוד והמקסים סיים שנתיים בגן ספיבק ברמת-גן, גן יעודי לילדים עם מוגבלויות, והיום הוא לומד בבית-ספר רגיל בכיתה א' ביפו, בכתה דו-לשונית. הסבא אבו נעים עובד בתל-השומר, ועוזר למשפחתו שנשארה בעזה. שניהם גרים ביחידת דיור בבית הילד, שנמצא בשטח בית-החולים תל-השומר.

 

ובחזרה לסרט: הוא הוקרן לאחרונה בהקרנ​ו​ת בכורה בפסטיבל סרטים חשוב בארה"ב בסאן-פרנסציסקו וקיבל ביקורות מעולות "חובה לצפייה",

​ובימים

הקרובים יוקרן בקנדה בטורנטו, בארה"ב בניו-יורק ובאירופה​. פרטים נוספים אפשר למצוא גם בעמוד הסרט בפייסבוק: https://www.facebook.com/MuhiGenerallyTemporary/

בהמשך יוקרן הסרט גם בסינמטקים ברחבי הארץ.

 

 

להתראות!

 

 

 

 

 

מה"בלדים" התוקפים, לחברינו שנפלו, ולחג העצמאות

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

מחר, שישי, נעצור את המתנחלים הפורעים; ביום הזיכרון נציין את חברינו שנפלו במלחמות ישראל, ובערב יום העצמאות נשיר שלום.

 

 

 

ביום שישי, מחר 28.4, נצא למאחז הבלתי-חוקי הפורע מכולם, מאחז "הבלדים" בבקעת-הירדן (בגדה המערבית, ליד ההתנחלות כוכב-השחר). נקרא לעצור את הפורעים, לא להיכנע לטרור המתנחלים, ולהמשיך בסולידריות עם הפלסטינים הנאבקים על אדמתם.

 

הסעות בהרשמה דחופה: מת"א ב-09.00 מרכבת מרכז, ליד הירידה לאיילון דרום; מירושלים ב-09.30 מחניון גן הפעמון. להרשמה להסעות ולפרטים: ענת 052-2794048, יותם 050-6573152, איל 050-5880048, נפתלי 054-5494172,

 

 

מומלץ לבוא עם כובע, מים, מזון ונעלי הליכה, ולגייס משתתפים נוספים!

האירוע מתארגן מטעם "קואליציית הבקעה" ו"המחנה הדמוקרטי".

 

 

 

ביום שישי האחרון, 21.4, כ-15 מתנחלים ממאחז "הבלדים" תקפו רועים פלסטינים ופעילי שלום ישראלים מ"תעאיוש". ראו פרטים וצילומים במאמרי מאותו יום "מתנחלי 'הבלדים' תקפו פעילי תעאיוש" –

 

 

איזה חודש! פסח, חג החירות – יום השואה והגבורה – מתנחלים תוקפים חיילים, רועים ופעילי שלום – פעילים ישראלים נאבקים לשלום, לסולידריות ולדמוקרטיה – ביום הזיכרון לחללי צה"ל נזכיר גם את חברינו שנפלו – ובערב יום העצמאות נשיר לשלום!

 

– – – – –

 

ביום ראשון הקרוב, ערב יום הזיכרון, ניפגש בהר הרצל בירושלים בקברות החיילים, לפני השעה 20.00 בערב, בטקס של צופי שבט "מודיעין" לזכר בוגרי השבט שנפלו במלחמות ישראל, והראשון שבהם: חברי הקרוב בשבט בגדוד החורש, בתיכון ליד"ה בכיתה הריאלית-מתמטית, ובנח"ל המוצנח בגרעין גולן – עודד קורצ'ין ז"ל. הטקס הוא מסורתי ומרגש, בהשתתפות כל חניכי השבט ורבים-רבים מהבוגרים. אלא שהפעם מלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים ולנפילת עודד ובוגרים נוספים. התכבדתי בהנחת הזר של בוגרי השבט, בציון 50 השנה. אחרי הטקס נרד לקברים של עודד, של חברים נוספים, ושל "אחי לחלב" מנחם דגני שנפל בצוללת "דקר". כולכם מוזמנים!

 

 

ביום שני שלמחרת, יום הזיכרון, ניפגש בתיכון ליד האוניברסיטה, ליד"ה, ב-08.00 בבוקר בטקס המרשים של התיכון, וב-08.45 ניכנס לכיתות ונספר על מלחמותינו ועל חברינו שנפלו. התכבדתי לספר על חברי לכיתה עודד קורצ'ין, ועל לחימתנו בששת הימים. כולכם מוזמנים!

 

 

ביום שני בערב, במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות בשעה 20.00, ניפגש במבשרת-ציון בביתנו (הצפוני – הפעם לא נגרור לביתי במדבר בקיבוץ רביבים…) לערב-שירה ומנגל, ונתחיל בשירי שלום וב"אין לי ארץ אחרת". כולכם מוזמנים!

 

 

הרשמה דחופה ופרטים לכל האירועים הנ"ל: נעמי רז 058-7888211, nomiraz44@gmail.com; נפתלי רז, 054-5494172, zar89@netvision.net.il. להתראות, וחג עצמאות שמח!

 

 

 

 

 

גם אני שובר שתיקה

מאת: מיקי גור – כלכלן

יש לאפשר לארגון הנקרא "שוברים שתיקה" להשמיע את קולו ללא מורא מעל כל במה – בצה"ל, במערכת החינוך ובמוסדות ציבור.

 

 

 

במשך שנים רבות שירתי כקצין מילואים זוטר ביחידת חי"ר ששלטה על אזור רמאללה מ"בסיס האם" במחנה עופר. את שבילי ביתוניה, אל-ג'יב ובית-לקיה למדתי להכיר על בורים. כבר בשנות השבעים נוכחתי לדעת כי צבא השולט על אזרחים נטולי זכויות – אינו יכול לשמור על מוסריותו. הוצאת תושבי כפר כלשהו מהבית, באישון לילה ובאלימות, וריכוזם במרכז הכפר לשם חיפוש חשודים – היו מעשים שבשגרה. הפקודה הייתה קבועה: לשכב על הבטן, ידיים על הצוואר, לא לזוז. בקיץ הושכבו הנערים והגברים על אדמה יבשה, ובחורף – בתוך שלוליות של בוץ. מעת לעת התגלו בקרבנו סדיסטים של ממש: אחד "ירה באוויר" ופגע בילד, אחר "ניפח" במכות תושב שהתלונן על הפיכת רכבו למחסום מאולתר. לסרב לשרת לא עלה בדעתי. להיפך, מלחמת יום הכיפורים חיזקה בי את התחושה שעלי להמשיך ולשרת ביחד עם חבריי הקרביים.

 

 

עם זאת, לא היססתי להתקומם ולמחות. הצטרפתי לפגישות יזומות עם אלופי פיקוד שהבטיחו כי מצ"ח ("משטרה צבאית חוקרת") יחקור כל אירוע חריג. פרסמתי מאמרים נוקבים ב"הארץ", כ"רואים ושותקים" ו"גם לא ברגליים", והצטרפתי לקבוצת קציני "צו קריאה" שחרתה על דגלה את היעד של הוצאת צה"ל מהשטחים. פעילותי זו התקבלה על-ידי מפקדיי באדישות או בסלחנות. בסוף המילניום, ובחלוף 30 שנה של שרות מילואים, נשלח אלי יום אחד מכתב תמציתי שהודה לי על תרומתי והזמין אותי לטקס קבלת תעודת פטור משרות צבאי.

 

 

מובן, אפוא, ששמחתי על הקמתו של ארגון "שוברים שתיקה" ב-2004, ותמכתי בכל לבי בפעילותו. ואכן, "שוברים שתיקה" לא הכזיב: מצד אחד אסף עדויות חשובות ממאות חיילים על מעשים חריגים, ומצד שני השכיל לקיים פעילות חינוכית והסברתית גם בקרב חיילים וגם בקרב תלמידים, והציג את ההשלכות ההרסניות של השרות בשטחים הכבושים על החברה הישראלית.

 

 

ואולם, ב-2015, דבר מה השתבש. אחדים מדוברי "שוברים שתיקה" כשלו בדיווחים שקריים שאותם הפיצו ברחבי תבל, כתיאור מזוויע של שעשוע נפוץ כביכול בצה"ל, הכולל ירי יום-יומי במקלעים אל עבר אזרחים. קראתי את הדברים ולא היססתי לשלוף את עטי ולתקוף את הארגון: "האם עלינו להמציא סיפורי זוועה על חיילי צה"ל כדי להתנגד לכיבוש?" שאלתי, "האם לא היה מוטל עלינו להיאבק בכל כוחנו כנגד הכיבוש, גם אם צה"ל היה הצבא המוסרי בעולם?". הביקורת שמתחתי על "שוברים שתיקה" זיכתה אותי בקיתונות של זעם: "אתה משחק לידי הימין הקיצוני", אמרו לי חבריי, "אתה מסייע לימין שמשקר ללא היסוס דרך קבע, הימין שרוצה להוציא את 'שוברים שתיקה' אל מחוץ לחוק, ובעקבותיו את כל ארגוני השמאל. במקום לתקוף את האידאולוגיה הגזענית והפשיסטית, אתה תוקף ארגון שחרת על דגלו את הפסקת הכיבוש ואת היציאה מהשטחים".

 

 

אינני יודע אם שגיתי כשמתחתי ביקורת על "שוברים שתיקה", אבל דומני שהארגון למד משגיאותיו ומקפיד עתה ביתר שאת על האמינות בכל פרסומיו. בכל מקרה, אני תומך באופן חד-משמעי בדבריהם של  עמי איילון, כרמי גילון, יובל דיסקין, עמירם לוין, אליק רון, עמוס עוז ומרדכי קרמניצר: פעילי "שוברים שתיקה" מציבים באומץ מראה עגומה אל מול פני החברה הישראלית. ההנחיות להשתקת הארגון הן הפוגעות והמחלישות את צה"ל. צבא שלוחמים ששרתו בו יספרו ללא מורא את שראו בעיניהם יהיה צבא מוסרי יותר. ארגון "שוברים שתיקה" חושף את המציאות היום-יומית בשטחים ואת השפעתה על החברה הישראלית, והוא חיוני לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

 

העניבה על צווארנו

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

לאט מדי נסגרת עניבת הצדק / על צווארה של ממשלת הזדון / ועוד היד נטויה על ההדק / כי חולל עד עפר החזון.

 

 

 

 

התחיל במלאכה הנשיא הגואל

שמנע במאוחר עוד ווטו אומלל,

האיש שחימש ושמר על ישראל

שהלך – ונותר טראמפ-חלל.

 

 

לאט מדי נחשפה האמת לעין כול:

שחיתות בצמרת וברשויות,

מלחמה במיעוטים ובשמאל,

יותר מדי חוקים מפלים; מעט מדי זכויות.

 

 

בלגיה כבר הבינה מי הם שומרי הסף,

גרמניה כבר מזמן חרקה שיניים,

ועוד מוטלת בכף

ארה"ב יפת העיניים.

 

 

יש רק קצת הקפאה בינתיים.

השתיקה מכבידה וסותמת פיות

נוהמים רק שומרי הצמרת:

לטשטש, להסתיר עדויות,

 

 

והיועץ בולם והפרקליטות עוצרת.

נשיא לבן מכה זכרו של נשיא שחור

ורוה"מ חושב על יום הבוחר

ומעודד את אביו של אלאור.

 

 

 

 

 

ישר לבטן ב"הארץ"

מאת: מיכאל בר – פרופ' לכימיה תיאורטית ומדען במשרד הביטחון

מאז יום חמישי 13.4.2017, שבו פורסם ב"הארץ" מאמרו של יוסי קליין "אליטה חסודה שלנו" בהתנגדות בוטה במתנחלים – גועשת הארץ.

 

 

 

ב"הארץ" עצמו ניתן היה להבחין מאז לפחות ב-10 מאמרים, רובם-ככולם ימניים במהותם. לשיא הגיע "הארץ" כאשר פרסם את "מאמר הגט" של משפחת בן-צבי (על-פני 40% מעמוד העיתון), שהציגה עצמה כמשפחה דתית שהחליטה להתנתק מהעיתון לעד, על שהעניק הגנה ל"שונאינו ואלו הקמים עלינו". יש לי הרושם שהאמת היא לגמרי הפוכה: "הארץ" מעניק במה רחבה לכל מלעיזיו, במה ששום איש שמאל לא היה מקבל בעיתונות הימנית בישראל.

 

 

במאמרי זה ברצוני להתייחס ל-2 מאמריה האחרונים ב"הארץ" של נוה דרומי, מורה-מדריכה ב"מכללה למדינאות" המטיפה לעליונות העם היהודי בארץ ישראל. לא ברור כיצד מכללה שיש לה, קרוב לודאי, יומרות מדעיות כלשהן, מעסיקה כמורה אישה שהשכלתה מסתכמת בתואר ראשון. מפתיע גם מדוע מצאו עורכי "הארץ" לנכון להקצות לה בכל חודש במה להפצת תובנותיה על המתרחש כאן.

 

 

במאמרה מה-23.03.2017, דרומי ברכה את דויד בארי על קבלת פרס ישראל, בגין עמידתו בראש עמותת "אלע"ד" ("אל עיר דוד"), המתמקדת בגירוש התושבים הפלסטינים מירושלים המזרחית, במטרה ליישב באזורי הכיבוש ביהודים. תהליך זה מזכיר במידה רבה את מה שקרה ליהודי גרמניה בתקופת המשטר הנאצי.

 

במאמרה מה-18.04.2017, דרומי מבטאת שנאה יוקדת לנאמר במאמרו הנ"ל של יוסי קליין ב"הארץ", וכלפי כל אלה שיכולים להיקרא שמאל – כלומר כלפי הקוראים הקבועים והנאמנים של העיתון, שלבטח לא היו רוצים לראות את ציוציה של דרומי.

 

נניח שמאמרה האחרון יכול להיחשב כנסבל, אבל מה מצאו עורך "הארץ" ובעליו במאמר הראשון שהזכרתי, המסמל את כל הרוע של הכיבוש, בחזקת "גרשת וגם ירשת"?

 

 

באופן כללי אינני מסתייג ממאמרים של אנשי ימין. למשל, יש לי לא מעט ביקורת כלפי מאמריהם של משה ארנס ושל ישראל הראל, אבל אנשים אלה מודרכים לעיתים גם מהגיון, ולא רק מרעל המבעבעת בדמם. אין לי ספק שהכותבת דרומי הייתה יכולה לפרסם את הגיגיה ב"ישראל היום", למשל. אבל מה גורם לגברת דרומי עונג רב יותר מאשר לפרסם את רעליה דווקא ב"הארץ", ובאותה הזדמנות לתקוע לקוראים ישר לבטן?!

 

 

הספד ליוסקה (יוסף) נוימן

יאיר ינובמאת: יאיר ינוב – חקלאי וכלכלן

הכותב מספיד בכאב את לכתו של פרופסור יוסף נוימן, מכותבי "על צד שמאל",  איש עשיר ברוח ובמעש וחבר קרוב ויקר.

 

 

יוסקה נפטר במות נשיקה. יוסקה, ידיד נפש, חבר קרוב ומסור הותיר אותנו אבלים, חסרים ועצובים.

 

 

יוסקה עבר את גלגוליהם של יהודי אירופה בשואה, הצליח לשרוד, והגיע ארצה עם ילדי טהראן. וכמה סמלי  – הוא נפטר בערב יום השואה.

יוסקה נקלט בקיבוץ אפיקים ובמלחמת העצמאות שירת בחטיבת יפתח של הפלמ"ח.

יוסקה היה בין הלוחמים שבעקבות סיפוריהם כתב ס' יזהר את "ימי ציקלג".

 

 

לימים התקדם יוסקה באקדמיה ושימש כפרופסור לביולוגיה ולפילוסופיה.

 

 

הוא היה איש אכפתי ופוליטי בכל רמ"ח איבריו. הוא כתב ופרסם את עמדותיו ואת תגובותיו ככל שניתן לו. היה חבר פעיל בר"צ ובמרצ.

לנו היה רע של אמת, דואג ומסור.

 

 

מאד קשה לנו להשלים עם כך שלא ניפגש עוד; שלא נקבל עוד את קריאותיו הטלפוניות הדואגות שלא נמשיך בשיחותינו האינסופיות בענייני השעה ושלא נשמע עוד את דבריו וניתוחיו במוסיקה. המוסיקה הייתה, בין השאר, אהבת חייו. היה לו המון ידע מוסיקלי, ותמיד הייתה בפיו המלצה לביצוע ייחודי. הוא המטיר עלינו מתנות מוסיקליות וספרותיות.

 

איש מרתק היה ורחב אופקים.

 

נשארנו אבלים, חסרים ועצובים.

 

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן

מאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור-הארץ

שורות שכתבתי לאחר שיטוטים במחנה הריכוז הנאצי "דכאו" (ליד העיר דכאו), בביקורי הראשון בגרמניה. לאחר המלחמה נבנו שכונות של העיר מסביב למחנה.

 

  

 

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן, יַעַר סִפּוּרֵי הָאַחִים גְּרִים

יַעַר אַפְלוּלִי שֶׁל אַלּוֹנִים וְאַשּׁוּחִים, רֵיחַ טְחָבִים וְרַקְבּוּבִית עָלִים

לְאַחַר סוּפַת הַגֶּשֶׁם, לְאַחַר הָרְעָמִים

שָׁמַעְתִּי הֶמְיַת בְּכִי חֲרִישִׁית בַּמִּסְתָּרִים וְיָדַעְתִּי שֶׁזֶּה בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

 

 

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן, הַמִּשְׂתָּרֵעַ עַד דָּכָאוּ

בֵּין עֲצֵי הָאַלּוֹן הָעֲבֻתִּים וַעֲצֵי הָאַשּׁוּחַ הָעוֹמְדִים בְּאַכְטוּנְג גֶּרְמָנִי

לְאַחַר סוּפַת הַגֶּשֶׁם, לְאַחַר הָרְעָמִים

שָׁמַעְתִּי הֶמְיַת בְּכִי חֲרִישִׁית בַּמִּסְתָּרִים וְיָדַעְתִּי שֶׁזֶּה בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

 

 

 

 

 

 

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן, לְאַחַר סוּפַת הַגֶּשֶׁם, לְאַחַר הָרְעָמִים,

כַּאֲשֶׁר הָאֵד עָלָה מֵהָאֲדָמָה לַחֲבוֹק אֶת הַיַּעַר,

לְהַאֲזִין עִמּוֹ לַטִּפּוֹת הַנּוֹטְפוֹת מִמַּחֲטֵי הָאַשּׁוּחִים,

שָׁמַעְתִּי קוֹל בְּכִי חֲרִישִׁי, חֲרִישִׁי, וְיָדַעְתִּי שֶׁאָכֵן זֶה בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים.

 

 

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן, הַמִּשְׂתָּרֵעַ עַד דָּכָאוּ נִתְמַשְּׁכָה וְעָלְתָה הֶמְיַת בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

הֶמְיַת בְּכִי, הֶמְיַת יְבָבָה, הֶמְיַת תַּחֲנוּנִים,

חֲרִישִׁית מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה, מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים, כֵּן, רַחֲמִים,

בְּכִי חֲרִישִׁי, שֶׁל יִסּוּרִים, שֶׁל חֹסֶר אוֹנִים, שֶׁל קַבָּלַת הַדִּין,

 

 

כְּבִכְיוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי בְּיָמָיו הָאַחֲרוֹנִים

בְּבֵית הַחוֹלִים "הֲדַסָּה" עַל הַר הַצּוֹפִים

עֵת הַסַּרְטָן כִּמְעַט גָּמַר לְכַלּוֹת אֶת כְּבֵדוֹ

וְהַמָּוֶת כְּבָר לִטֵּף אֶת פָּנָיו הָאֲפֹרִים.

 

 

כָּזֶה גַּם הָיָה בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן

לְאַחַר סוּפַת הַגֶּשֶׁם, לְאַחַר הָרְעָמִים.

לֹא קוֹל זְעָקָה, גַּם לֹא קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,

רַק יְבָבָה חֲרִישִׁית, מְעוֹרֶרֶת רַחֲמִים, מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה.

 

 

אָכֵן כֵּן, כָּזֶה הָיָה בִּכְיוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

בַּיַּעַר בְּזַלְצְבַּאדְן, לְאַחַר סוּפַת הַגֶּשֶׁם, לְאַחַר הָרְעָמִים,

לְעֵת בּוֹא שְׁעוֹת הַיּוֹמְיוֹם

לְעֵת בּוֹא לֵילוֹת הָאֲהָבִים.

 

   

אצילותה של גברת מורדרסקה

מאת: אורי הופרט – עורך-דין ד"ר

אירוע טראגי התרחש במפקדת הגסטאפו בעיר סטרי, כאשר אהובתו של קצין הס"ס, שישבה בשולחן צמוד לשולחן עבודתה של אמי, נחשפה כיהודייה.

 

  

 

היהודייה נתבקשה לצאת החוצה ונורתה למוות. אמי הזדעזעה כששמעה את הירייה. הנרצחת סברה שיחסיה עם הגרמני יגנו עליה מהזוועות. אמי הבינה שמצפה לה – ולי כבנה – גורל זהה. ביצר הישרדות בלתי נשלט אמי החליטה להסתייע באדם היחיד עמו היה לה קשר הכירות שטחית: הגברת מורדרסקה, שגרה כמונו בבניין אנשי הגסטאפו. אימא ידעה שגברת מורדרסקה ראתה ביהודים כת סגורה ומרוחקת שאינה דוברת את שפת הארץ, ושהיא מיודדת עם סוכן אוקראיני שהיה בן-בית במפקדת הגסטאפו… כך ידעה הגברת מורדרסקה מראש על חיסול יהודים ועל "אקציות" ("מבצעי אלימות" של הנאצים), ערך שלא יסולא בפז.

 

 

באחד הימים חשפה אמי בפני הגברת מורדרסקה את סוד חייה: "בני (היא הביטה אלי) הוא יהודי, בנו של קצין פולני גיבור מלחמות ופטריוט פולני. ידוע לך שאם האמת תיחשף הבן ימות". הגברת חיבקה את אמי בידידות והכריזה בהתרגשות שתעמוד לצדה בכל עת, ותעשה הכול כדי שהמידע יגיע אליה מראש.

 

 

אני, ילד בן 10, סבלתי מחרדות, ודמיינתי לעצמי כיצד אמי נתפסת, בולעת רעל, ושלל דמיונות אימה. אמי פעלה בקור-רוח, לפחות לכאורה.

 

 

מר קביאטקובסקי, "המלאך", השיג לאמי עבודה ומגורים כמנהלת משק-בית אצל מנהל חווה גרמני, בכפר במרחק עשרות קילומטרים מעירנו סטרי. גב' מורדרסקה הוכנסה בסוד, נסעה לכפר עמנו, בדקה באיזה חדר תעבוד אמי, והסתלקה. אמי עזבה בחשאי את עבודתה בגסטאפו, והפרק הדרמטי בסטרי אמור היה להסתיים. לאחר שבועיים-שלושה בחווה, לפתע, בלילה, גב' מורדרסקה דפקה על חלון חדרנו בחווה, ומסרה לאמי פתק עם כתובת בכפר ריטרו, המרוחק מהחווה מאות קילומטרים, ונעלמה בחשכת הלילה. אמי גייסה כפרי עם עגלה, הסתלקנו ללא אומר אל תחנת הרכבת הקרובה, אחרי הרפתקאות הגענו לכפר, וניצלנו. בכפר המתין לנו איש צעיר שזיהה עצמו כשליח משפחת מורדרסקי. ניצלנו בזכות הגברת מורדרסקה, ואחרי המלחמה עלינו ארצה, אבל זכרוני התייחס אליה כאל סיפור שולי, מול עומס האירועים שחווינו אמי ואני מאז אובדנו הטראגי של אבי.

 

 

ב-1989 חל מהפך היסטורי בפולין, "מסך הברזל" התפורר ותנועת "סולידאריות" עלתה לשלטון, ואני התחלתי לבקר בפולין. באמצע שנות ה-90 התקשר למשרדי בירושלים פלוני, וביקש להיפגש עמי בוורשה בהצעה עסקית. הגעתי למשרדו של מנכ"ל החברה בוורשה, והוא פתח בדברים: "ברצוני לנסוע עמך לכפר קטן ששמו בוודאי לא יאמר לך דבר, ריטרו, ושם יש לנו מלון למכירה". נדהמתי, הרי ריטרו זכור לי וייזכר לעולם! העברתי בראשי תמונות משנות השואה, ונזכרתי שבתחנת הרכבת של ריטרו המתין ילד בגילי, וכאשר זיהה את אמי ואותי הוא הוביל אותנו לפנסיון של מר מונצינסקי במעלה ההר.

 

 

שבנו עם המנכ"ל ללשכתו בוורשה. המזכירה מסרה לי שאדם טלפן מהכפר ריטרו, ושאל אם הפרקליט שהתלווה אל המנכ"ל איננו הילד היהודי שהוא אסף מתחנת הרכבת בתקופת הכיבוש הגרמני. הייתי המום. למרבה הצער, המזכירה לא זיהתה את השואל.

לא וויתרתי. בביקורי הבא בפולין נסעתי לכפר ריטרו כדי לפגוש את המטלפן המסתורי. התארחתי במלון המקומי, שאלתי על משפחת מורדרסקי, אישרו לי שמשפחה בשם זה מוכרת, אולם לא גיליתי את המטלפן המסתורי. הסתבר – באיחור של עשרות שנים – שזוהינו כיהודים בכפר, ואיש לא הסגיר אותנו!

 

 

כמה מדהימים וכמה מבורכים היו הגברת מורדרסקה אז – והמטלפן האלמוני שהמתין עשרות שנים!

 

לשואה גרם הרי המופתי, ופתרו ביבי וטראמפ…

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, 'עוטף עזה', זוכה פרס 'עיפרון הזהב' ממוזיאון הקריקטורות

 

מערכת "על צד שמאל" מודיעה בצער

"תרבות"

מאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

קו ישר (עקום?) מחבר בין גסות ח"כים מהליכוד נגד הורים שכולים, לאלימות המתנחלים רעולי-הפנים נגד אנשי תעאיוש שסייעו לרועים פלסטינים.

 

 

 

הקו מחבר גם את האלימות בכבישים (אלימות שערוץ 2 הראה לנו לפני מספר ימים); את אלימות המתנחלים לבושי השחור דמויי דאע"ש נגד חיילי צה"ל; ו – כן – את שתיקתו של נתניהו, ה"מנהיג" של אותם ח"כי ליכוד, נוכח צעקותיהם על ההורים. אלה כולם מבטאים היום את התרבות הישראלית. "תרבות".

 

 

ההתנצלויות וההכאה על חטא של אותם ח"כים של הליכוד לא יכולות לטשטש כל זאת. לא מדובר ב"חטא" קטן, חד פעמי; לא מדובר ב"טעות" או ב"משגה" או ב"שטות". מדובר ב"תרבות". משונה להשתמש במילה תרבות, מילה "גבוהה" לכאורה, בהקשר למה שמוביל פה ראש הממשלה בנימין נתניהו מזה שנים רבות מספור.

 

 

אבל תרבות היא, בעצם, מכלול האמונות והערכים שמחזיקה קבוצת אנשים. ובמקרה הזה – מדובר ב"תרבות" של ממשלת ישראל על רוב שריה, ובנספחיהם – מרבית חברי הכנסת של מפלגות הקואליציה. תרבות מכתיבה התנהגויות ומגדירה מה מקובל ולא מקובל, מה רצוי ולא רצוי, מה נכון ולא נכון, מה מותר ומה אסור. התרבות של ראש הממשלה ושל חבריו היא תרבות של שנאה, של זלזול, של ביטול אחרים, של תוקפנות כאמצעי "תקשורת", של "אני ואפסי עוד". זו היא התרבות שראש הממשלה וחבר נאמניו כולם מתקיימים בתוכה, ומנסים להשליטה על כולנו.

 

 

ח"כי הליכוד ביטן וזוהר לא חרגו בכהוא זה מהנורמות המקובלות בתרבות שמנהיגם – והם עצמם כחלק מהקהילה שלו – מובילים. היא טבעית להתנהלותם מול שונים מהם, מול מי שחושבים אחרת מהם, מול מי ש"חורגים" מה"מותר", לדעתם. "עופו לנו מהעיניים", הם צועקים. "מי אתם בכלל", הם מטיחים. "אתם אפס", הם בעצם אומרים.

 

 

זה כל מה שאומרים שרי הממשלה וח"כי הקואליציה בחוקים הבלתי-חוקיים שהם מחוקקים – כחוק הגזל, בחוקים הפוגעים בארגוני זכויות האדם – כחוק העמותות, ובחוקים שהם מתכננים – כחוק הסיפוח; זה כל מה שהם אומרים בכל ראיון שהם נותנים; זה כל מה שאומרים המתנחבלים לפלסטינים מדי יום ביומו, לפעילי שמאל מפעם לפעם ולעתים גם לחיילי צה"ל; זה כל מה שלובשי השחורים רעולי הפנים מכים באנשי תעאיוש; זה כל מה שנהגים זועמים פוגעים בנהגים אחרים בכבישים.

 

 

וראש הממשלה רואה ושותק. "הסכמה בשתיקה", קוראים לזה. והתקשורת הצדקנית חוגגת – הליכודניקים פגעו בקודש הקודשים של החברה הישראלית. אבל גם קודש הקודשים כנראה כבר לא מה שהיה פעם. התרבות הטמאה מטמאת גם את החלקה הזו. כי זו דרכה. כמו כתם של נפט באוקינוס – היא מתפשטת לכל עבר ומכלה כל חלקה.

 

 

את התרבות האחרת, תרבות של הכרה באחרים ובזכויותיהם – שאותה מייצגים תעאיוש, רבנים למען זכויות האדם, מחסוםווטש, רופאים לזכויות אדם, שוברים שתיקה, בצלם, המחנה הדמוקרטי ועוד ועוד – את אלו לא יכולים אנשי תרבות ה"אני ואפסי עוד" לשאת, החל מהח"כים של הליכוד ועד הפושעים של ההתנחלויות. לדעתם אנשי התרבות האחרת ראויים לשמד – במילים או במקלות ואבנים או ברצח.

 

 

אל תיתנו ל"הכאות על חטא" להטעות אתכם, הורים שכולים. הם לא יעצרו. זה זורם בעורקיהם, ה"תרבות" הזאת. היו ימים שבהם "הרעות כנערייך כולם / שוב בשמך נחייך ונלכה / כי רעים שנפלו על חרבם / את חייך הותירו לזכר", תרבות של רעות אנושית – המשיכו לחיות גם אחרי הנופלים בקרבות. לא עוד.

 

 

 

 

כצוק איתן

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

זוהר אפל קרן בכנסת בדיון / מדברי הבלע של הח"כים // מותר לומר: ביזיון / שחוללו פוליטיקאים עלובים "חזקים" : דוד הכול-יכול ומיקי מאוס.

 

 

דוד הכול-יכול ומיקי מאוס

שהעזו לחלל את השכול

ונוכח כאב אמתי וכעוס

שני אלה ורוה"מ הציגו טיעון מן השאול.

 

 

דוח המבקר שרעם: זה מחדל

כבר הפשיר כשלגי אשתקד

והפך לדיון עקר ודל

את השכול שבער ויקד.

 

 

ושוב הגיח מן ההריסות ראש ממשלה שכשל.

 

 

כול עוצמת שלטון הימין

מתמצה במשפט: "אין ברירה".

האדם ברחוב חייב להאמין

שמלחמה היא הדרך ואין חזרה.

 

מו"מ הוא הזוי,

פשרה היא בגידה,

שלום הוא בזוי.

סביבנו "ים עמלק" כמו בהגדה.

 

 

אשכים משקשקים

מאת: עמוס אריכא – סופר וצייר עברי

את הספר "תיק ליברמן – כתב האישום שלא הוגש" כתבה עו"ד אביה אלף, הממונה על המחלקה הכלכלית בפרקליטות כשנחקרו החשדות על ליברמן.

 

 

 

החשדות החלו להתעופף מעל ראשו של אביגדור ליברמן לאחר שבחודש מאי 1997, לפני 20 שנה, הוא החליט לפרוש מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, מתוך כוונה לצבור הון כאזרח. בניסוחו הבוטה והישיר כאגרוף אמר ליברמן: "עצות שלי שוות הרבה כסף". ליברמן התנהל כשור נגח וצפצף על אתיקה מקצועית כראוי למי שהיה בעמדה בכירה ביותר בממשל של נתניהו. ליברמן הודה בגילוי-לב (מחוספס כהרגלו) במטרתו, והקים בערמומיות, על-פי החשדות, רשת מתוחכמת של עסקי קש שונים שמרכזם בקפריסין. שיטתו, שניתן להגדירה כמכבסת כסף, העניקה לו קפיצת מדרגה כלכלית. ליברמן נהג כאשף אמתי בעל אשכי שור, שידע מתחילת דרכו איך לגרום לאשכיהם של אחרים לשקשק בכיסיהם מול נחישותו, המתפרשת כדורסנית בעמודי הספר.

 

 

החקירה המשטרתית לבירור מקורות הכסף הרב של ליברמן, תוך שנים אחדות, הניבה ארגזים גדושים באלפי מסמכים. כמו בציורי האימפרסיוניסט אדגר דגה (1926-1840), שהיו מעשה-מרקם מאין-ספור נגיעות מכחול זעירות בצפיפות, כך נחשפה תבנית של משחק שח של אמן עיקולים ותפניות, מול אמני החוקרים המשטרתיים למיניהם. לחקירה זו הוצמדה מטעם הפרקליטות עורכת-הדין אביה אלף (ילידת תל-אביב ב-1959), שכבר עשתה דרך מרשימה ומעוררת הערכה רבה בחוגי המקצוע המשפטי: בעלת תואר ראשון ושני בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, זכתה בהשתלמויות במוסדות גבוהים כאוניברסיטת הווארד בארה"ב, התמחתה בנושאי מנהל וניתוח דו"חות כספיים, והישגים מרשימים בתחום המאבק המתמיד בעבירות הצווארון הלבן.

 

 

לאחר השלמת הכהונה שלה בשנת 2013 פרשה הפרקליטה עו"ד אלף לחיים האזרחיים. היא ציינה בספר על "תיק ליברמן" כיצד החקירה המסועפת הניעה אותה להמליץ לפרקליט המדינה דאז משה לדור וליועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין, על הכנת כתב אישום מוצק נגד ליברמן. אולם, פרשת החקירה המייגעת הסתיימה מבחינתה במפח-נפש דכאוני, מול מציאות עכורה ומושחתת שפגעה גם בפרקליטות המדינה. בספר מגוללת הפרקליטה לשעבר בדפים מרתקים, כיצד מה שכונה "התיק הגדול" נפגע כבר בימי היועץ המשפטי שקדם לוינשטיין, מני מזוז, שגרר רגליו מול חומת ההון והשלטון הליברמנית. הייתה זו תחילת צמיחתה של קריסת שומרי הסף, שהגיעה להבשלה מכלימה – כאשר היועץ המשפטי וינשטיין החליט לסגור את התיק הגדול של ליברמן, תיק "חברות הקש". כבר בעמוד הראשון בספרה תארה הפרקליטה הבכירה לשעבר כיצד נודע לה – באמצעות דיווחים ברדיו ובטלוויזיה ב-13.12.2012, נר חמישי של חנוכה – על ההחלטה המרה לסגור את תיק "חברות הקש" נגד שר החוץ ליברמן. "הצליח להם," היא אמרה לעצמה, והמשיכה במלים בלתי נשכחות: "הייתי שם. ראיתי איך הם מכינים את התקשורת לאט ובהדרגה, לקראת הידיעה על סגירת תיק ליברמן…".

 

 

השורות האלה של עו"ד אביה אלף מזכירות לי את אווירת ההתנהלות העכשווית המעיקה של הממונים על חקירות ראש הממשלה נתניהו. הן הפרקליט הראשי, עו"ד שי ניצן, והן היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט, נדמים – במתינותם המופלגת – כבלמים בחקירות האין סופיות האלה; כאילו שיננו לעצמם כיצד מוסמס עד תום "תיק ליברמן". על נתון אחד כבר אין ויכוח: החקירות הקשורות בנתניהו מעניקות לנתניהו מרחב נשימה, עד שזה הואיל – בעליצותו השופעת בחופשת האביב – לשתף את כולנו בחוויית הצבעים המתחלפים של שערותיו הדבוקות בתרסיס בפדחתו, כאילו הוא יודע סוד כלשהו שלנו אין מושג על טיבו. נראה כאילו נתניהו בורך לפתע באשכים המאפיינים את ליברמן, שאותו מינה לא מכבר לשר הביטחון. איזו קרבה מופלאה בין שניים אלה, המזכירים את השוורים שטופחו בחוותו של אריק שרון…

 

 

זה איננו חישוב סטטיסטי

מאת" שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

היוצאים לסיני מהמרים לא רק על ביטחונם האישי, אלא גם על האינטרסים הלאומיים של כולנו. זו הסיבה האמתית לאזהרות של מטה הלוחמה בטרור.

ערב חג הפסח שלחתי מכתב, במהדורה מצומצמת, למדור מכתבי הקוראים של "הארץ". רציתי להבהיר את המשמעות האמתית למה אין לצאת לטיולים בסיני. לדאבוני, העיתון החליט שלא להדפיס את מכתבי. כיוון שהנושא נותר בחדשות, החלטתי להפיצו כמאמר.

שמעתי כמה מן היוצאים לעשות את שבוע הפסח בסיני מקלים ראש באזהרת המסע – "הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים גבוה לאין ערוך מן הסכנה להיפגע בסיני", הם אמרו; וטענה זו נכונה ללא ספק. אך דברי הרגעה אלה מבטאים את אי הבנת מהות הבעיה.

אכן, הסכנה הסטטיסטית אינה גבוהה. ישראלים נפגעים, כמעט מדי יום, בכל שטחי הארץ; ישראלים נפגעו ונפגעים גם מפיגועי טרור באיסטנבול, בבריסל ובברלין, ועל אחת כמה וכמה – רבים נפגעים בתאונה בעת טיולם בחו"ל; אלא שההשלכות של פיגוע אפשרי בסיני  שונות לגבינו לחלוטין.

הסכנה לפרט אכן אינה גדולה וגם אינה שונה מכל הנ"ל, וצודקים אלה שטוענים כי מבחינה סטטיסטית הסיכון אף קטן ביותר, אך העניין אינו בסכנה לפרט, אלא בסכנה לכולנו. פיגוע בסיני עלול להפוך לבעיה לאומית – לבעיה של כלל תושבי המדינה.

בין אם  ישראלים ייהרגו או רק יוחזקו ב"שבי" בסיני, ישראל עלולה למצוא עצמנו נסחטת במשא ומתן מתיש בעיסקת החליפין. כולנו זוכרים עדיין את המחיר המטורף ששילמנו בעסקת שליט או בעסקת החליפין עבור גופותיהם של רגב וגולדוואסר בלבנון. את זה חייבים למנוע.

צדק מטה הלוחמה בטרור משהחליט על סגירת המעבר לסיני בטאבה. רק חבל שאיננו מסביר את הסיבות המיוחדות שהניעו אותו לנהוג כך. אין לי ספק שההתייחסות של הנופשים בחופי ים סוף היפים מבטאת את הנאתם  מן הנוף והשלווה, והם סומכים על הסטטיסטיקה שלפיה הסכנה האישית עבורם אינה עולה על הסיכון בנופש באירופה או באנטליה. אלא שבכל אותם מקומות, ההשלכות של פיגוע תהיינה אישיות לגביהם בלבד – השלטון בגרמניה או בטורקיה ידאג לטפל בנפגעים וידאג להחזרת הנפגעים ארצה.

לוחמי דעא"ש בסיני אינם מחפשים את הנזק האישי שייגרם; הם מעוניינים בתוצאות הפוליטיות של פעולתם, או במספר האסירים הפלסטינים שישראל תידרש לשחרר עבור גופות של ישראלים.

לפני ימים ספורים היינו עדים לסערת הרגשות בדיון ועדת הכנסת על מבצע "צוק איתן". כולנו עדיין מזועזעים מן הדברים קורעי הלב של הגברת גולדין, המבקשת לקבל את בנה לקבורה בישראל. ופרשה זו עודנה רחוקה מפתרון.

היוצאים לסיני מהמרים לא רק על ביטחונם האישי, אלא גם על האינטרסים הלאומיים של כולנו. ואת זה צריך למנוע. את זה צריך להבין.

 

 

 

 

 

מנדלה הפלסטיני

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

יש לי ווידוי: אני מחבב את מרואן ברגותי. ביקרתי אותו לא-פעם בדירתו הצנועה ברמאללה. בכל שיחותינו דנו בשלום הישראלי-פלסטיני.

 

 

  

דעותינו היו דומות: מדינת-פלסטין שתקום לצד מדינת-ישראל, שלום בין 2 המדינות על פי הקווים של 1967 (עם תיקונים קלים), גבול פתוח ושיתוף-פעולה. זה לא היה הסכם סודי. ברגותי חזר עליו באופן פומבי פעמים רבות, גם בכלא וגם כאיש חופשי.

אני מחבב גם את אשתו, פדווה, שלמדה עריכת-דין אך מקדישה את כל זמנו למאבק למען שיחרור בעלה. עמדנו זה לצד זה בלווייה הצפופה של יאסר ערפאת, וראיתי את פניה המכוסות בדמעות.

 

 

השבוע פתח ברגותי, יחד עם כ-1,000 אסירים אחרים, בשביתת-רעב ללא הגבלה. חתמתי על עצומה לשחרורו. מרואן ברגותי הוא מנהיג מלידה. למרות קומתו הנמוכה, הוא בולט בכל אסיפה. בתנועת פת"ח הוא עלה לדרגת מנהיג הדור הצעיר. הברגותים הם משפחה גדולה, השולטת במספר כפרים באיזור רמאללה. מרואן עצמו נולד ב-1959 בכפר כובאר. אחד מאבות-אבותיו היה מנהיג של מרד ערבי בשנת 1834. את מוסטפה ברגותי, פעיל למען הדמוקרטיה, פגשתי פעמים רבות בהפגנות, וחלקנו בגז מדמיע. עומר ברגותי הוא ממנהיגי תנועת-החרם על ישראל, BDS.      

 

 

יתכן שחיבתי לברגותי נובעת מהדמיון בין האירועים בנעורינו. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות הפלסטינית בגיל 15, אותו הגיל שבו הצטרפתי אני (35 שנה לפני-כן) לאצ"ל. ידידיי ואני ראינו את עצמנו כלוחמי-שיחרור, אך השלטון הבריטי קרא לנו "טרוריסטים". אותו הדבר קורה עכשיו לברגותי ולחבריו – הם לוחמי-שיחרור בעיני עצמם ובעיני הרוב העצום של העם הפלסטיני, אך הם "מחבלים"  בפי שלטון-הכיבוש הישראלי. כאשר ברגותי עמד למשפט בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ידידיי ואני, אנשי "גוש שלום", באנו לאולם המשפט כדי להפגין את הסולידריות שלנו איתו. גורשנו על-ידי השומרים החמושים, ואחד מחבריי, ההיסטוריון תדי כץ, איבד את צפורן הבוהן הגדולה שלו בקרב המפואר.

 

 

לפני שנים קראתי לברגותי "מנדלה הפלסטיני". למרות ההבדלים בקומתם ובצבע-עורם, היה ביניהם דמיון רב. שניהם היו שוחרי-שלום, אך הצדיקו את השימוש באלימות במאבק נגד המדכאים. משטר-האפרטהייד היה רחום והטיל על מנדלה רק מאסר-חיים אחד. ישראל הטילה על ברגותי עונש של ארבעה מאסרי-עולם, בתוספת של עוד 40 שנות מאסר, כגמול של פעולות אלימות שבוצעו על-ידי ארגון "תנזים" שבראשותו ("גוש שלום" פירסם השבוע הודעה שבה נאמר שעל-פי אותו ההגיון היו הבריטים צריכים להטיל על מנחם בגין 91 מאסרי-עולם, אחרי שנתן את הפקודה להפציץ את מלון "המלך דויד", פעולה שבה נספו 91 בני-אדם, רבים מהם יהודים).

 

 

יש עוד דמיון בין מנדלה וברגותי: כאשר נהרס משטר האפרטהייד על-ידי שילוב של "טרור", שביתות אלימות וחרם בינלאומי, מנדלה התגלה כמנהיג הלאומי הטבעי של דרום-אפריקה החדשה. רבים מאמינים עכשיו שכאשר תקום מדינת-פלסטין החופשית, ברגותי ייבחר כנשיא אחרי אבו-מאזן. יש  משהו באישיותו של ברגותי המעורר אמון, דבר ההופך אותו לבורר טבעי בסכסוכים הפנימיים. גם אנשי חמאס, המתנגדים לפת"ח, נוטים להקשיב לברגותי. הוא המפשר האידיאלי בין שתי התנועות. לפני שנים אחדות נענו רבים מאסירי 2 התנועות ליוזמת ברגותי ופירסמו פנייה משותפת ל-2 התנועות לכינון אחדות לאומית, ואף פירטו את התנאים לכך. לא היו תוצאות ליוזמה הזאת.

 

 

אגב, יתכן שזוהי סיבה נוספת לכך ששלטונות-הכיבוש דוחים כל הצעה לשחרר את ברגותי, אפילו במסגרת חילופי-שבויים. יתכן שהם חושבים שכאשר יהיה ברגותי חופשי, הוא עשוי להפוך למוקד של אחדות פלסטינית – וזה הדבר האחרון שהכיבוש הישראלי מעוניין בו. "הפרד ומשול" – אימרה רומאית עתיקה זו שימשה את הכובשים בכל התקופות ביחסם לאוכלוסייה הכבושה. הכיבוש הישראלי הצליח בכך מאוד. הגיאוגרפיה הפוליטית סיפקה בסיס איתן לכך – השטח הישראלי הריבוני מפריד בין הגדה המערבית לבין רצועת-עזה.

 

 

חמאס השתלט על רצועת-עזה באמצעות בחירות ואלימות. הוא מסרב לקבל את מנהיגות אש"ף, השולט בגדה המערבית. זה מצב די רגיל בקרב תנועות לשחרור לאומי. לעיתים קרובות חל בהן פילוג בין המתונים לבין הקיצונים, לשימחת הכובשים. הכובשים ממש לא רוצים לשחרר את ברגותי, שמא הוא יחזיר לפלסטינים את אחדותם הלאומית.

 

 

שובתי-הרעב אינם דורשים את שיחרורם, אלא את שיפור תנאי מאסרם. בין השאר הם דורשים לאפשר את ביקור נשותיהם ומשפחותיהם לעיתים קרובות יותר ולזמן ממושך יותר, הפסקת העינויים, מזון טוב יותר, וכדומה. הם גם מזכירים לנו שעל פי החוק הבינלאומי, ה"כוח הכובש" אינו רשאי להעביר אסירים מהשטח הכבוש לשטח הכובש. זה בדיוק מה שקורה כמעט לכל האסירים הפלסטיניים.

 

 

בשבוע האחרון פירט ברגותי את הדרישות האלה במאמר שלו שפורסם ב"ניו-יורק טיימס". העיתון ציין שהכותב הוא מדינאי וחבר הפרלמנט הפלסטיני. פרסום המאמר היה מעשה אמיץ, שהחזיר לעיתון את כבודו האבוד, אחרי שפירסם את הטענה שבשאר אל-אסד השתמש בגז רעיל, מבלי שהיה לכך שמץ של הוכחה. אבל גם לאומץ-לב יש גבול, וכבר למחרת היום פורסם בעיתון תיקון, שבו נאמר שברגותי הורשע "ברצח ובחברות בארגון טרור". זאת הייתה כניעה מבישה ללחץ הציוני.

 

 

האיש שטען לבעלות על ניצחון זה הוא אדם המאוס עלי במיוחד. הוא קורא לעצמו עכשיו "מיכאל אורן", והוא סגן-שר בממשלת הליכוד, אבל הוא נולד באמריקה ושייך לאותה קבוצה של יהודים אמריקאיים שהם סופר-סופר-פטריוטים ישראליים. הוא אימץ לעצמו את האזרחות הישראלית ואת השם הישראלי, כדי לשרת כשגריר ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה אורן דיבר על הערבים בלשון ארסית במיוחד, לשון כל-כך רעילה עד שגם בנימין נתניהו נראה מתון לעומתו. מסופקני אם האיש הזה הקריב אי-פעם משהו למען הפטריוטיזם הישראלי שלו. להיפך, הוא ביסס עליו קריירה טובה. אך הוא מדבר בזילזול על ברגותי, אדם שבילה חלק גדול של חייו במאסר ובגלות. את מאמרו של ברגותי כינה אורן בעיתון האמריקאי "טרור עיתונאי". ראו מי מדבר.

 

 

שביתת-רעב היא מעשה אמיץ. זהו הנשק האחרון שנותר לאסירים, אנשים חסרי-מגן בכל מקום בעולם. מרגרט טאצ'ר האיומה הניחה לאסירים האירים השובתים למות מרעב. השלטונות הישראליים רצו להאכיל את השובתים בכוח, אך הסתדרות הרופאים הישראלית – כל הכבוד לה! – סירבה לשתף פעולה. לכן לא הופעלה שיטה ברברית זו.

 

 

ברגותי דורש שהאסירים הפוליטיים הפלסטינים יזכו ליחס של שבויי-מלחמה. אין סיכוי. יש לדרוש שכל האסירים יזכו ליחס הוגן. עצם שלילת החרות הוא העונש היחיד המוטל עליהם. בתוך בתי-הכלא יש להעניק להם את מירב התנאים האנושיים. נראה שבאחדים מבתי-הכלא הישראליים אכן נוצר מצב הוגן של שיתוף-פעולה בין הנהלת הכלא ונציגי האסירים. אך לא בכל בתי-כלא. מתקבל הרושם ששרות בתי-הסוהר רואה באסירים אויבים ומשתדל להפוך את חייהם לאומללים עד כמה שאפשר. שביתת-הרעב הנוכחית מרעה את התנאים עוד יותר. מדיניות זו היא אכזרית ובלתי-חוקית, והיא גם תשא תוצאות הפוכות. אי-אפשר לנצח שביתת-רעב. האסירים ינצחו בקרב זה, בייחוד כאשר אנשים הגונים בכל העולם עוקבים אחרי הנעשה. אולי גם "ניו-יורק טיימס".

 

 

אני מצפה ליום שבו אבקר שוב את מרואן ברגותי כאיש חופשי בדירתו ברמאללה. ועוד יותר אם רמאללה תהיה אז עיר בפלסטין החופשית.

 

 

 

 

מתנחלי מאחז "הבלדים" תקפו פעילי תעאיוש

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

כ-15 מתנחלים רעולי-פנים, מהמאחז הבלתי-חוקי האלים "הבלדים", תקפו ופצעו באלות ובאבנים פעילים של ארגון תעאיוש, יהודים, שליוו רועי צאן פלסטינים.

  

 

"תעאיוש" – בערבית "חיים יחד" – הוא ארגון יהודי-ערבי לשלום שהוקם אחרי האינתיפאדה השנייה, לפני כ-17 שנה, ועוסק בעיקר בליווי חקלאים פלסטינים בעבודותיהם להגנה מהתנכלויות של מתנחלים. רוב הפעילים הם ירושלמים יהודים, גברים ונשים, ועמם פעילים פלסטיניים.

 

 

הבוקר, יום שישי 21.4.17, יצאו 12 מפעילי תעאיוש ללוות רועי צאן פלסטינים שרעו את אדריהם באזור עוג'ה בבקעת הירדן. בלטו הפעילים ד"ר עמיאל ורדי, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית; הרב אריק אשרמן, רב רפורמי, בעבר נשיא "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם",; גיא הירשפלד, המוביל את פעילות תעאיוש בבקעת הירדן; ואיל רז, בעבר פעיל בכיר ב"בצלם" ובצוות מעקב התנחלויות של "שלום עכשיו" (ובני הבכור); ו-4 פעילות. הפעילים הכירו את השטח וזכרו בו את המאחז הבלתי-חוקי "הבלדים", שיצא מההתנחלות "כוכב השחר" (בעבר ביתו של בכיר השב"כ רוני אלשיך, היום מפכ"ל המשטרה). מתנחלי מאחז "הבלדים" מוכרים כאלימים במיוחד – נגד פלסטינים, נגד פעילי שלום יהודים, ונגד צה"ל: לפני שבוע השליכו "הבלדים" אבנים על ג'יפ צה"ל (משטרת תחנת בנימין עצרה בעניין מתנחל אחד, ושחררה אותו…). לכן, פעילי "תעאיוש" תאמו מראש את פעילותם היום עם המשטרה, אך המשטרה לא הגיעה לשטח.

 

 

עם הגיע פעילי "תעאיוש" לשטח, על הר גבוה, רצו אליהם כ-15 רעולי-פנים ממאחז "הבלדים" ובידיהם מקלות של טוריות, אלות ואבנים גדולות, והחלו להכות לכל עבר:

 

פעיל תעאיוש אחד הוכה בראשו עד לזוב דם רב. לד"ר עמיאל ורדי שברו את ידו.

 

 

את הרב אריק אשרמן (בתמונה למטה, מימין) היכו קשה בגוף ובבטן.  

 

 

איל רז ואחת הפעילות צילמו את האירוע (הסרט המלא: "רעולי פנים תקפו אנשי שמאל"), במקביל הזעיקו את המשטרה, וכל הפעילים החלו לרדת מההר. מתנחלי "הבלדים" חזרו למאחזם. המשטרה לא הגיעה למקום. רק לאחר שפעילי "תעאיוש" ירדו במשך שעה מההר הגבוה, הגיעו אליהם 2 אמבולנסים, צבאי ואזרחי, והחלו לטפל בפצועים. המשטרה דרשה מפעילי תעאיוש להגיש תלונה על התקיפה במשטרת בנימין, והפעילים נענו. השוטר בתחנת בנימין מסר שאין עמו חוקרי משטרה, והציע שהפעילים יחזרו לשם ביום ראשון להגיש תלונות… פעילי "תעאיוש" נסעו לירושלים למוקד החירום "טרם", והפצועים קשה הועברו לבית-החולים "שערי צדק".     

 

       

איל רז סיפר לי על התוקפים: "ה'בלדים' האלה מרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים. התחושות קשות. זו סיטואציה מאד מפחידה. ליווינו את הפלסטינים החקלאים שהגיעו לרעות את העדרים שלהם, וירדה אלינו חבורה של כ-15 מתנחלים עם מקלות של טוריה וב'יישור קו' נכנסו לתוך הקבוצה שלנו עם אבנים גדולות ואלות, ומהצד השני אנחנו לא הגבנו וניסינו להרגיע את הרוחות".

 

עד לשעה 20.00 לא הגיעה מהמשטרה תגובה כלשהי.

– – – – –

כבוד השר לביטחון הפנים ארדן: האם תמתין ש-50 פעילי שמאל ייקחו אלות לידיים ויעלו למאחז ה"בלדים"?