מחנה הדמוקרטיה והשלום נאבק בימין הקיצוני

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

ראשי מחנה הדמוקרטיה והשלום מתארגנים לשיתוף-פעולה בהגברת המאבקים נגד חוק ה"הסדרה" (שנחקק בהתרסה), חוק הסיפוח (שמתוכנן בחשאי) והקמת התנחלויות חדשות לגזלנים

 

 

 

ביום שני הקרוב ייפגשו ראשי מחנה הדמוקרטיה והשלום לסיכומי שיתוף-פעולה, לבדיקת שיטות של מרי אזרחי שהימין דוחק אותנו אליו, ולגיבוש פעולות בהתפתחויות המדיניות והפוליטיות החדשות. המפגש יערך בהשתתפות אורי אבנרי – ותיק פעילי השלום והדמוקרטיה, ובכירים מארגוני שלום וממערכת הביטחון.

 

 

הימין הקיצוני ממשיך לדחוף אותנו, שוחרי הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – למרי אזרחי:

 

* הם חוקקו "הסדרה" להתנחלויות גזלניות, ובונים התנחלויות חדשות לגזלני עמונה ולחבריהם – אנחנו נחרים את כל ההתנחלויות, גם את "הגושים"; נסרב לבקר בהן, עם ילדינו המטיילים ונכדינו התלמידים; ונקרא להחרמתן – על מתנחליהם ועל מוצריהם.

* הם מכינים את הסיפוח להתנחלות מעלה-אדומים "תחילה" – אנחנו נערכים לחסום את הסיפוח על גופותינו, בראשות בכירים ממערכת הביטחון, מחתני פרס ישראל ומהאקדמיה.

* הם מסרסים את מערכת המשפטאנחנו נגן על מערכת המשפט בגופנו, מילולית בגופותינו.

* הם שולטים על עיתון-חינמון, תובעים עיתונאים עצמאיים ומכינים פיטורים של 1,000 עיתונאים – אנחנו נחרים את "ישראל היום", ונאבק למען חופש העיתונות ולמען עבודת העיתונאים!

* הם מסרסים את פרס ישראל, מעניקים אותו לדוד בארי מספח הכפר סילואן לעמותת אלע"ד ("אל עיר דוד"), ומונעים אותו מהאמן יאיר גרבוז – אנחנו נבטא את דעתנו בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות.

* הם חוזרים להתגרות במוסלמים באל-חראם א-שריף (הר-הבית) בשליחת שרים וח"כים לתוכם – אנחנו נאבק לשמירת הדו-קיום בירושלים המזרחית בכלל ובאגן הקדוש בפרט.

* הם מתנכרים 15 שנה מיוזמת השלום הערבית שאושררה שוב אתמול בירדן, ומהצעות השלום של הרשות הפלסטינית, שניהם בהשתתפות הממשל האמריקאי – אנחנו נגביר את הציבור הישראלי שוחר השלום ונוביל לחזור לשיחות השלום.

 עד כה נרשמו לפגישה (בסדר א'-ב', ובציון פעילות בארגון שלום): אולק נצר, ד"ר לפסיכולוגיה פוליטית; אורי אבנרי, עיתונאי, פעיל שלום, ח"כ לשעבר ומרכז "גוש שלום"; אלי ספרן, תיירן, יו"ר מס"ד ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; ארלט מינצר, ד"ר לפסיכולוגיה ומשוררת, פעילת "נשים עושות שלום" ו"המחנה הדמוקרטי"; גדעון ויינשטיין, מנהל עסקים; דב ברנשטיין, עובד סוציאלי, בעבר יו"ר "עו"סים שלום" ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; דויד סנדובסקי, עורך-דין, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי"; דניאל נדב, ד"ר להיסטוריה; יוסי דישון, מנהל עסקים, פעיל "ישראל יוזמת"; יוסף כראל, אנתרופולוג; יורם אגמון, תא"ל מיל' טייס, פעיל "המחנה הדמוקרטי"; יעל גרף, במאית טלוויזיה;  יעל פרוז'ן, כלכלנית, בעבר מזכירת קיבוץ; משה מעיין, יזם בארצות מתפתחות; נעמי רז, פסיכולוגית חינוכית, פעילת "המחנה הדמוקרטי"; נפתלי רז, מורה-דרך ואיש חינוך, ממייסדי "שלום עכשיו" ומרכז "המחנה הדמוקרטי"; עלי אל-אסד, עו"ד ד"ר, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי" ופעיל מס"ד; ערן גרף, ד"ר לכימיה;  פוואז חוסיין, סופר ואיש חינוך, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי" וחבר הנהלת מס"ד; רוני צפריר, מעצב גראפי ומוציא לאור, פעיל "המחנה הדמוקרטי"; רותי ויינשטיין, יועצת חינוכית; שאול גבעולי, ניצב בגימ' ותא"ל במיל', בעבר מנכ"ל והיום חבר הנהלת "המועצה לשלום ולביטחון" ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; שמוליק מרזל, איש חינוך, פעיל "קול אחר משדרות ועוטף עזה" ו"המחנה הדמוקרטי"; תרצה טאו, פסיכולוגית.

 

 

ברוח ההתפתחויות המדיניות והפוליטיות החדשות – הזדרזו נא כולם, שוחרי הדמוקרטיה והשלום, להירשם לפגישה!

 

 

בברכת שיתוף פעולה להגברת המאבק, וחג חירות שמח –

נפתלי רז, 054-5494172, zar89@netvision.net.il .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשיבה טובה

מאת: משה מעיין – יזם בארצות מתפתחות

יהיה קשה מאוד לנהל משא ומתן כולל בין שווים. אך כדאי ואפילו הכרחי לנהל אותו באופן שוויוני, כמו למשל על זכות השיבה ועל השיבה. 

הכול התחיל בפגישה עם לינדה. לינדה, פלסטינית מרמאללה, למדה בתחילת שנות האלפיים עם גדי, בני, במכללה בינלאומית (UWC). בסיום הלימודים חזרה לביתה והחלה לימודיה באוניברסיטת ביר-זית.

ערב גיוסו של גדי דמיינתי אותו מוצב במחסום, מורה לנוסעי אוטובוס לרדת ולהסתדר בטור, פוקד עליהם ״ג'יב אל האוויאת״, ופותח כל תעודה לפני שהוא מורה להם לעלות בחזרה לאוטובוס. חברו מכוון את רובהו אל טור הנוסעים ההולך ומתקצר. כשעיניו נתקלות בשם ״לינדה״ בתעודת הזהות המושטת אליו, מרים גדי את ראשו ורואה את פניה המפוחדות של לינדה, בת כיתתו לשעבר. התרחיש נשאר דמיוני עבור גדי. אך הוא היה מציאותי לחלוטין בתמונת הראי שלו – אצל לינדה. כל אימת שהתכופפה מתחת לחלונות ביתה או חדרי הלימוד באוניברסיטה, מחשש להיפגע מירי, לא הרפתה ממנה המחשבה שמא גדי נמצא בין החיילים היורים. לכן, עד תום האינתיפאדה השנייה היא ניתקה את הקשר עם גדי ועם שאר הישראלים שלמדו אתה. תמונת הראי ל"סיפור" של גדי הייתה שאלת הישרדות בחיים אצל לינדה. 

הבדל זה המחיש לי את חוסר האיזון בין הצד החזק לצד החלש בסכסוך. כשנפגשנו שוב, לינדה אמרה שמאוד מפריע לה, ולרבים מחבריה, שבציבור הישראלי יש הסכמה של"זכות השיבה" של הפלסטינים אין מקום ברשימת הנושאים שייכללו במשא-ומתן על הסכם השלום בין ישראל לפלסטין. ואני תהיתי: האם ב-1948 גורשו ערביי לוד מעירם, או שעזבו אותה מרצון כדי לשוב כמנצחים? והאם לאחר" המרד הגדול" ו"חורבן בית שני" גורש העם היהודי לגולה, או שמצב כלכלי רע ודיכוי עצמאותו הרחיקו אותו מאדמתו? הכמיהה לציון הייתה בין הגורמים הבולטים ששימרו את הדת היהודית, ואבן יסוד בהיווצרות הציונות המעשית ובהקמת מדינת ישראל. ״התקווה בת שנות אלפיים״ בהימנון הלאומי, ה״מגן דוד״ בדגל הלאום, ו"המנורה" – הם סמלי הלאום לא במקרה. אך בפועל, מימוש זכות השיבה לציון התרחש בעצלתיים, וכיום מצויים בישראל כ-43% מכלל יהודי העולם. סביר להניח כי אלמלא השואה היה שיעור אזרחיה היהודיים של ישראל מתוך העם היהודי – קטן בהרבה. לכן, מתבקש לשאול: באיזו זכות אנו שוללים מהפלסטינים משהו שהיה כה משמעותי עבורנו, והיה לו תפקיד כה חשוב בהולדתו מחדש של הלאום שלנו?

 

ברור לי שלאחר יותר מ-100 שנות סכסוך, שמהן כ-50 הן שנות כיבוש, יהיה קשה מאוד לנהל משא-ומתן כולל בין שווים. אך כדאי, ואפילו הכרחי, לנהל אותו באופן שוויוני, כמו למשל על "זכות השיבה" – ועל השיבה. אני מציע להבחין בין ״זכות השיבה״ לבין ״שיבה״, כך שכל צד יכבד את זכות השיבה של הצד השני ויכיר בה כאבן יסוד בבניית הלאום השני, אך השיבה בפועל תידון במשא-ומתן בין הצדדים כאשר ידונו על הסכם הקבע לסיום הסכסוך בין העמים.

 

 

וזו הצעתי לסעיף בטיוטת ההסכם הדן ב"זכות השיבה" וב"שיבה": 

  1. מתוך הבנה הדדית ומשותפת כי פיסת הארץ בין הירדן לים הייתה לאורך השנים נחלתם של שני העמים, היהודי והפלסטיני, וכי לאורך השנים היו תקופות שבהן גלו עמים אלו מארצם;
  2. מתוך הכרה כי במהלך שנות הגלות היו אלו הגעגועים לארץ מכורתו של כל אחד מהעמים ששימרו את זהותם של העמים;
  3. מתוך רצון לסיים את הסכסוך ולהגיע לשלום המיוחל בין העמים:

– הסכים כל אחד משני העמים להכיר בזכות השיבה של העם השני. מוסכם בין שני העמים כי בני כל עם ישובו לשטחו של אותו עם, כפי שיקבע בהסכם: העם הפלסטיני יוותר על זכות השיבה שלו למקומות שבהם ישב לפני חתימת ההסכם ושנמצאים בתחומה של ישראל, והעם היהודי יוותר על זכותו לשוב למקומות שבהם ישב לפני חתימת ההסכם ושנמצאים בתחומה של פלסטין.

 

מתוך אמונה כי הרצון בטוב הכולל של כל תושבי האזור מכתיב רצון לסיים את מצב המלחמה, היצירתיות של שני הצדדים תביא לבסוף לפתרון מוסכם. אינשאללה.

 

הרופא העזתי השכול – בשדרות

מאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

"אני מבקש מישראל התנצלות, אחריות ופיצויים. חייב זאת לבנותיי. על ה'מרמרה' התנצלו ופיצו. בפיצויים אבנה בתי-ספר לבנות בישראל, בפלסטין, בירדן, באפגניסטן ובקנדה".

 

 

"נולדתי במחנה הפליטים ג'באליה, במרחק כמה קילומטר מכאן…" אמר אמש ד"ר עיז א-דין אבו אל-עייש, במפגש מרגש ונוגע-לב, בעברית, שארגנו חברי "קול אחר משדרות". "הורי ומשפחותיהם ברחו לג'באליה כפליטים מהכפר הוג', שגם הוא קרוב לכאן, ליד קיבוץ דורות, ובבית-הקברות בהוג' קבורים סבי וסבתי" (תושבי הוג', שהיו בידידות עם היהודים, סולקו "זמנית" ב-1948 בידי הצבא, ולא הורשו לחזור למרות הפצרות השכנים היהודים). "החיים שלי כפלסטיני פליט עני ומושפל – כאילו נולדתי למלחמה של 'איך לחיות'. אחרים חיים כדי להילחם". אך ד"ר אבו אל-עייש בחר מילדות לחלום, ולחיות כדי לחיות. "כילד חלמתי להיות רופא. אי-אפשר למנוע מאתנו לחלום. הייתי בכור במשפחתי, וככזה הייתי האחראי להציל את משפחתי מחיי העוני וההשפלה. איך פליט מגשים חלום? בעזרת אמונה ועבודה קשה לא לזלזל בעצמי וביכולת שלי". אלו אפשרו לאבו אל-עייש לקבל בעזה מלגה ללימודי רפואה בקהיר, ומלגת התמחות בגניקולוגיה באנגליה. הרופא חזר לג'באליה, אל "אמא שלי, הלב הגדול, נותנת החיים". ההערכה, האהבה והכבוד העצומים שרוחש ד"ר אל-עייש לאמו חוזרים בכל דבריו. בהמשך הוא העלה על נס את כל הנשים ואת תרומתן לחיים.

 

 

ד"ר אבו אל-עייש בא מעזה לעבוד בישראל כרופא ב"סורוקה" וב"תל-השומר", והוא מאמין בערכים שמגולמים בבתי-החולים: "כולם שווים. השוני הוא רק במחלה. לא בדת, לא בצבע, לא במין, לא בהשתייכות לאומית, ולא באמונות ובערכים". גם בעיסוקו המקצועי וגם בחייו בוחר ד"ר אל-עייש להביא חיים ותקווה לעולם, וכרופא מיילד חשב תמיד על העתיד שמצפה ליילודים, ושכל אחד חייב לקחת אחריות. "הטרגדיה" (כך קורא הרופא לחורבן משפחתו וביתו בפגזים שנורו בידי הצבא הישראלי על ביתו ב-16.1.2009) "הטרגדיה התרחשה ברגע שנערכתי להתראיין טלפונית לכתב ערוץ 10 שלומי אלדר ולספר על המתרחש בעזה במלחמה". התקשורת לא הורשתה להיכנס למלחמה ולדווח, הטלפונים הניידים נלקחו מהלוחמים, ובני-האדם בעזה הפכו למספרים. ד"ר אל-עייש ראה טנקים מכוונים לביתו וזעק לשלומי אלדר להרתיעם מלירות על ביתו. אז נורו 2 פגזים על הבית והרגו 3 מבנותיו – ויסאם, מיאר ואיה, ואת אחייניתו נור, ופצעו קשה את בתו שאדא ועוד בני משפחה. ד"ר אל-עייש רצה רק לראות כל אחת מהן ולחבק אותן. "למחרת הטרגדיה הוכרזה הפסקת אש. זה הרגיע אותי – אין ניצחון במלחמה".

 

 

ד"ר אל-עייש בחר בדרך אחרת: "כולם חשבו שאהיה שקוע בשנאה. כבר כילד יכולתי לשקוע בשנאה. אבל שנאה היא מחלה כרונית, רעל, אש שורפת ומחריבה. אנחנו צריכים לשמור את עצמנו משנאה. איך אתחרה עם מי שעושה לי רע? רק בעשיית מעשה טוב". הרופא כתב (באנגלית) ספר בשם "לא אשנא" שתורגם ל-23 שפות, כולל עברית, ואף הומחז. בתו שאדא, שנפצעה קשה ו"בילתה" 4 חודשים בבית-חולים, הייתה אז בשנת לימודיה התיכוניים האחרונה. במלחמה למדה שאדא לאור נרות כדי להצליח במבחן הסיום הקשה, והמשיכה בכך אחרי פציעתה. בתחילת שנת הלימודים נפטרה מסרטן אימה, אשת הרופא, ובמלחמה נהרגו 3 אחיותיה, נהרס ביתה, ולה אבדו הראייה בעין אחת והיכולת להשתמש ביד אחת. אחרי הכול, שאדא הצליחה לעבור את מבחן הסיום בציון 96, ואז אמרה: "אני חייבת להגשים את החלומות של אחיותיי".

 

 

ד"ר אל-עייש היגר עם שארית משפחתו לקנדה, והגיע עתה ארצה בתביעה שהגיש נגד מדינת ישראל על הרג בנותיו. "לא רציתי להגיע לתביעה אחרי הטרגדיה. אבל ממשלת ישראל גם התעלמה וגם שיקרה. במקום לומר באומץ 'אנחנו הפגזנו, טעינו, ואנחנו לוקחים אחריות', הם אמרו תחילה שהיו צלפים על הגג בקומה החמישית, שינו את גרסתם ל'היו לוחמים סביב לבית', ואז אמרו 'לקחנו רסיסים מאחייניתך והם מפגזי חמאס'… עניתי להם שעד היום יש רסיסים בגוף אחי, בגוף בתי ובגוף אחיינית, והם מוזמנים לבדוק. שנתיים לא הכירה ישראל באחריותה. הגשתי את התביעה רק שבועיים לפני תום הזמן המותר. כאזרח לא ישראלי נדרשתי לשלם ערבות – 20,000 ₪ על כל בת שנהרגה. הקורבן חייב לשלם. איזה צדק! שילמתי. רק עכשיו הגיעה התביעה לדיון בבית המשפט בבאר-שבע, שיסתיים ביום ראשון הקרוב. בקרן שהקמתי לתמיכה בלימודי בנות זכו כבר 500 בנות במלגות לימודים בקנדה ובאפגניסטן. בפיצויים שאקבל אבנה בתי-ספר לבנות בישראל, בפלסטין, בירדן, באפגניסטן ובקנדה".

 

 

יצאנו – 60 יהודים – דומעים, מבוישים וכעוסים.

 

 

לרכוב על נמר

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

במה ניכר המהמר? / במה הוא שונה מהאדם הנורמלי? // לעת בריחה הוא מוכן לרכוב על נמר, / גם אם ידוע הסוף הפטאלי.

 

 

עכשיו לעת חקירות

של מבקר, משטרה ופרקליטים מן "אסמול",

עדיף להמר על בחירות –

כי אולי המחר יהיה כמו אתמול.

 

 

גם מבית חורקים שיניים,

מקווים אולי הוא יעלם כחלום.

בינתיים עובדים על הציבור בעיניים,

ואת המכבש מפעילים על כחלון.

 

 

וזה מחייך, על העיקר כבר ויתר,

מנהלים ועובדים מושלכים אל התוהו.

זה סיוט לראות מנהיג עלוב על נמר

ועדת מתווכים מצקצקים כמוהו.

 

 

דרעי מחכה לעשן הלבן, כתמיד הוא רוקח פשרה.

מן העיקר איננו חושש:

מן התקשורת שכורים את קברה,

מן הדמוקרטיה שנשרפת באש.

 

 

 

"הגדת היובל" לשנת ה-50 לכיבוש

מאת: דניאל בר-טל – פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית

SISO = Save Israel, Stop the Occupation מנסה לחבר את היהדות הליברלית בעולם, כדי שקולות ההתנגדות לכיבוש יהיו חזקים ומתואמים.

 

 

 

 

עם SISO הגענו לפסח, ואתו נזכרים בעבדות ישראל. זיכרון זה צריך להביא אותנו למחשבה על המציאות הנוכחית של העבדות הפלסטינית כחברה נכבשת. אנחנו ב-SISO חשבנו שאי-אפשר לעבור לסדר היום בלי להזכיר מה קורה היום, ולהביע את סלידתנו מהמצב. כך הגענו להפקת "הגדת היובל", והיא כבר בידינו! שנת החמישים היא שנת החירות, ככתוב בספר ויקרא: “וקְדִַשְּׁתֶםּ אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וקְּרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לכְׇל־ישְֹׁבֶיהָ”. השנה היא שנת החמישים לשליטה של מדינת ישראל על הפלסטינים. זו העת לחירות ולשלום.

 

 

 

 

30 יוצרים והוגים מכל רחבי העולם היהודי חברו יחד, והציעו – במדרש, בשיר ובזעקה מוסרית – פרשנויות בנות זמננו לקטעי ההגדה של פסח. את ההגדה ערך ד"ר תומר פרסיקו. עיצבו – סטודיו מיכל סהר, בצירוף איוריה המקוריים של האמנית אירית חמו). נשמח לעזרתכם בהפצת ההגדה לקהל הרחב, וכמובן גם לארגוני שלום שאתם פעילים בהם – אחלה מתנה לפסח! ניתן לרכוש את ההגדה במחיר סמלי של 60 ₪, בעברית https://www.siso.org.il/sisohaggadah, ובאנגלית http://nif.org/sisohaggadah. שתי ההגדות זמינות לעיון אונליין במהדורה דיגיטלית. מאד אודה לכם אם תמצאו להפיץ את דבר פרסום ההגדה בכל דרך אפשרית.

 

 

אני גם פונה אליכם אישית בבקשה לעזור לנו. פעילות של SISO, כמו הפקת הגדה וארגון פעילות בעולם היהודי, לא מתרחשים ללא הוצאות. כדי שנוכל למלא את השליחות שלנו, עזרתכם חשובה לנו. אנא! להלן הקישורים לתרומות: Here is the link to donate to SISO, לאתר: www.siso.org.il  ולפייסבוק שלנו: Facebook . חג חירות שמח!

 

 

 

בוז'י ולפיד מציעים לביבי תכניות שלום…

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, 'עוטף עזה', זוכה פרס 'עיפרון הזהב' ממוזיאון הקריקטורות 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המתוקנות היא החזון הראוי למדינה

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

כשצריך להקים מדינה הגיבוריות קודמת למתוקנות. אין "תרגילים" שנמנעים ממנו כשהמטרה היא להקים מדינה. אבל כשצריך לקיים מדינה, המתוקנות קודמת לגיבוריות.

 

 

היעדר המתוקנות הביא אותנו הלומים. לא קיים מושג הבושה "כזאת לא ייעשה במקומותינו":

 

* 54 ראשי שלטון-מקומי מעורבים בפלילים (הרשימה פורסמה בעיתונות).

* עוד זה מדבר וזה בא: מנהלים וועדי-עובדים בתעשייה האווירית נחשדים בפלילים. בחברה הציבורית הזאת שלט 20 שנה באלפי עובדים מזכיר ועד וגייס אלפים למרכז הליכוד.

* הלאה: לפני שנים היה ח"כ מה"עבודה", גדליה גל, יושב-ראש ועדת הכספים בכנסת, שניהל מאבק לרסן את ועד-העובדים ודרישותיו בחברת החשמל. יושב-ראש הוועד גייס 1,000 עובדים להירשם למפלגת העבודה, ואלה הפילו את ח"כ גל בפריימריז. יושב-ראש הוועד הסתבך בפלילים.

* ועוד: בנמל אשדוד, יושב-ראש רב כהונות שניהל את אלפי העובדים בתגמולים מקדמים או מעכבים – מצוי בתהליך משפטי.

* ועוד: 3 מהח"כים שבקואליציה איימו על ראש הממשלה ועל שר האוצר שלא יצביעו בעד התקציב אם לא יקבלו כספים לחלק כל אחד למוטבי, ואם לא יצביעו – אין תקציב.

* ועוד: עלילת העסקה הסודית שעשה ראש הממשלה שמיר עם "הקרן הקיימת לישראל", שאיש לא ידע ואיש לא ראה עד שדרוקר עלה: המדינה מסרה לקק"ל רבבות דונמים מפאתי ערים של אזרחי ישראל הערבים, כדי לצמצם את הרחבות, וקק"ל תשלם למדינה בעצים שנטעה ביערותיה בשני דורות ברחבי הארץ (על אדמות של המדינה). מדובר במיליארדי שקלים שאיש לא מנה ואיש לא ספר ואיש לא רשם מי מהשתיים חייבת לרעותה את המיליארדים.

* ועוד: צריך להציל את ים המלח השוקע אל קרקעיתו. ההחלטה היא להזרים מים מהים הגדול לימה הקטנה. למיזם יש 2 חלופות: דרומית, מאילת לים-המלח; וצפונית, מסביבות חיפה דרך בית-שאן וערוץ הירדן לים המלח. החלופה הצפונית יוזמה בשנות ה-70-80 על-ידי שלמה גור, וממנה אפשר להשיג את כל התועלות המצופות מהמיזם: הצלת ים המלח, התפלת מים, מיזמי תיירות, שיתוף פעולה עם ירדן והפלסטינים, ובהבטחה שהכנרת נשארת של ישראל במלואה, בעלות תקציבית פחותה ב-50% מהמיזם הדרומי. שמעון פרס דבק בשעתו בתוכנית הדרומית, כנגד כל המומחים שנועץ בהם, ומנע אפשרות להציג את התווי הצפוני לצוות הבנק העולמי שבדק את המיזם. הודעתי על כך לשר התשתיות והאנרגיה, לשר האוצר, ליועץ הכלכלי של ראש הממשלה ולמבקר המדינה. במה תבחר הממשלה אפשר לנחש – בתוכנית הכפולה בתקציב.

* ועוד: ליידע 80% מהישראלים, אלה שלא היו בשנה המכוננת 1949-50 – התכנסה אז "מועצת העם" שתפקידה היה להכין חוקה לישראל וללכת לבחירות לכנסת הראשונה. אלא ש"מועצת העם" הפכה עצמה לכנסת, וחוקה לא נכתבה עד היום. זהו מחדל גדול של בן-גוריון שאנחנו משלמים את מחירו.

יוסף פרל כתב ופרסם ב–1810 את הספר "מגלה טמירין", שחשף באומץ את מרקמי השחיתות של חצרות הרבנים החסידים בארצות מזרח אירופה, על גבאיהם ועסקניהם. מומלץ למצוא את הספר בחנויות ספרים משומשים, לקרוא את חיי הציבור היהודי על רבניו וחסידיו ומתנגדיו, ולדעת ממה באה הציונות לחלץ אותנו. אלא ששם, במאות ה-16 וה–17 וה–18, אבותינו ואימותינו היו קרבן לאכזריות נוראה ולפוגרומים (עיינו בספריה של פרופ' רחל אליאור), וכל הרעות האחרות והשחיתות והעורמה היו דרכם להישרד.

אבל בחלום הציוני למדינת יהודים – הובטח כי לא נהיה כמותם. טעינו בענק. כדי להקים מדינה העלינו מעלה בצדק את הגיבוריות של בני הארץ. אך כשלנו בהכרח להמיר את הגיבוריות במתוקנות, כדי לקיים מדינה מתוקנת. כמעט כל העיקרים הנפלאים שתרמו להקמת המדינה  -רעים לקיומה. ראש הממשלה לוי אשכול הבין, וניסה להעלות את המתוקנות באורחות המדינה. אלא שאז באה מלחמת ששת הימים, והגיבוריות חזרה למשול במדינה ללא מתוקנות.

 

 

 

 

לשמוע את הרופא השכול מעזה – בשדרות

מאת: נינה פריש – פעילת שלום

בואו ביום ג' לפגוש בשדרות את הרופא מעזה שעבד בישראל, "עופרת יצוקה" הרגה 3 מבנותיו ואחיינית, והוא תובע עתה פיצויים מישראל.

 

 

אני מניחה שרוב קוראי המגזין שמעו עליו (גם אם הם מתקשים, כמוני, לבטא את שמו…). הרופא מעזה, ד"ר עיז א-דין אבו אל-עייש, עבד בישראל. במלחמת "עופרת יצוקה" ב-2009 הוא זעק בטלפונים לחברים ישראלים למנוע מטנקים ישראליים לירות על ביתו בעזה, אך הטנקים קיבלו פקודה לירות – והרגו 3 מבנותיו ואחיינית שלו. מאז היגר ד"ר אבו אל-עייש לקנדה. עכשיו חזר לישראל, והוא תובע פיצויים ממדינת ישראל, להקמת בתי-ספר ולקידום חינוך לנערות יהודיות וערביות. המשפט נערך בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ותוכלו להקשיב לסיומו ביום רביעי הקרוב, 29.3, מהשעה 10.00.

 

 

אך אני מציעה להקדים ביום, ולפגוש את הרופא העזתי-ישראלי-קנדי מחר, יום שלישי 28.3 בשעה 19.30 – דווקא בשדרות, בביתה של פעילה מרכזית של "קול אחר משדרות", נעמיקה ציון, ברחוב השקד 7. ד"ר עיז א-דין אבו אל-עייש דובר עברית שוטפת. ממארגן המפגש – אריק ילין, מרכז "קול אחר משדרות" – שמעתי כמה מעניין לשמוע את הרופא, ושהרופא מאד זקוק לתמיכתנו.

 

 

ושמעתי מהעורך של המגזין, נפתלי רז, (מרכז "המחנה הדמוקרטי", תושב קיבוץ רביבים שפעיל גם ב"קול אחר משדרות", ופגש ברופא במשפט בבאר-שבע), שהוא, נפתלי, יציג במפגש מחר בשדרות הצעה מעניינת בנושא, אפילו דרמטית, של ידידו האלוף מיל' שלמה גזית.

 

 

רוצים להגיע מחר למפגש בשדרות? הירשמו אצל המארגן אריק ילין בפייסבוק https://www.facebook.com/events/1884921528432114 , או אצל המארחת נעמיקה ציון במייל nomika@migvan.org.il , או אצל הפעיל נפתלי רז במייל zar89@netvision.net.il .


 


 

הרוב החליט שלום

מאת: מיקי גור – כלכלן

רוב הציבור תומך בפתרון שתי המדינות, אך אינו מוכן עדיין לשלם את המחיר. משימתנו לשכנע אותו שהשלום עדיף מסיפוח השטחים הכבושים.

 

 

בשבוע שעבר שלח לי מרק צוקרברג, הזוכר הכול, תזכורת לעצומה שפורסמה ב"הארץ" לפני 3 שנים, ערב פגישתם של אבו-מאזן ונשיא ארה"ב דאז אובמה. העצומה – שניסח ידידי נפתלי רז, עורך מגזין זה – קראה לראש הממשלה נתניהו ולנשיא אבו-מאזן להסכים לאלתר על "הסכם מסגרת" ישראלי-פלסטיני, שהסעיף הראשון בו יהיה הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, על בסיס גבולות 67' בתיקוני גבולות הדדיים ומוסכמים.

 

 

חלפו כ-50 שנה מאז כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים. מאז הסכם שלום, ואפילו "הסכם מסגרת" אינו נראה באופק.  קראתי את העצומה הנ"ל ממרץ 2014, ושאלתי את עצמי: האם אנחנו החותמים מייצגים קומץ קטן והזוי של חולמי חלומות? האם אפסה כל תקווה להגיע לשלום בימינו?

 

 

כמנהגם של יהודים, אשיב על שאלה – בשאלה: מי הם אישי הציבור שאמרו את הדברים הבאים:

 

  • "נסכים להקמתה של המדינה הפלסטינית לצד המדינה היהודית".
  • "צריך תהליך מדיני, בסוף יהיו כאן שתי מדינות".
  • "גם אני תומך בהקמתה של מדינה פלסטינית",
  • "כולם יודעים שהפלסטינים הם עם. אולי יש כמה חולים מהימין שלא חושבים כך".

 

התשובה, שלא במהופך, היא: בנימין נתניהו, משה כחלון, אביגדור ליברמן, אריה דרעי.

 

 

הנה כי כן, ארבעה ראשי מפלגות הקואליציה דהיום, המונות 52 ח"כים, הצהירו בגלוי על תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית. נוסיף לכך את כל מפלגות האופוזיציה, המונות 53 ח"כים, ונגיע למסקנה המדהימה: ראשי 8 מפלגות המייצגות 105 ח"כים, 87% מציבור המצביעים, הצהירו על תמיכתם בהקמתה של מדינה פלסטינית!  שימו לב – מדובר בליכוד, ב"כולנו", ב"ישראל ביתנו", בש"ס, ב"מחנה הציוני", ב"יש עתיד", במרצ וב"רשימה המשותפת"!
נראה לי, אפוא, כי ניתן לקבוע בביטחון: אנו, חותמי העצומה הנ"ל, איננו משתייכים לקומץ קטן והזוי. רוב הישראלים, כמונו כמוהם, תומכים בפתרון שתי המדינות. ההבדל בין הרוב לבינינו – החשיבות שאנו, חותמי העצומה, מייחסים לסיום הכיבוש, להפסקת הנישול ולהשגת הסכם שלום. בעוד שאנו מסכימים לחלוקת ירושלים, ולמדינה שגבולותיה (לאחר תיקונים) ידמו לגבולות 67', התנאים ההכרחיים להשגת שלום  – הרוב, התומך כאמור בשלום, איננו מוכן עדיין להתפשר למענו, ומאפשר למיעוט ימני קיצוני להתנחל בשטחים ולסכל כל סיכוי להשגת הסדר.

 

 

בכוונת מכוון כתבתי כי רוב הציבור "עדיין" איננו מוכן לשלם את המחיר, "עדיין", מכיוון שכל זאת יכול להשתנות בין לילה. נתניהו היה זוכה לתמיכה רחבה לו היה משיג הסכם שלום, גם אם הסכם זה היה מחייב לחלק את ירושלים.

 

 

התשובה לשאלה ששאלתי בראשית המאמר ברורה: השלום אינו חלום. עלינו להמשיך במאבקנו הממושך על השגתו, ולא להתייאש. מחובתנו לפעול בדיוק כפי שנכתב בעצומה: אל תגידו "יום יבוא" –הביאו את היום!
.

 

 

גנזך המדינה וארכיונים אחרים

מאת: דויד סנדובסקי – עו"ד

ארכיון המדינה הוא מאגר הידע והזיכרון ההיסטורי והארגוני הרשמי של מדינת ישראל. יש לשדרגו בממלכתיות ובמקצועיות, כדי להנגישו לציבור.
בראש ארכיון המדינה עומד הגנז, עם סמכויות גם לארכיונים ציבוריים וממשלתיים אחרים, לפי חוק מיושן מ-1955. דרושה חקיקת ארכיונים מודרנית, ממלכתית וייחודית לגנזך המדינה, שתבדיל אותו מהארכיונים האחרים, בזיקה ל"מאגרי-מידע", לפי חוק הגנת הפרטיות. החקיקה וההסדרה צריכות להגדיר את רמות השימור, החשיפה והנגישות למידע. בגנזך המדינה ובארכיונים האחרים יש לבצע דיגיטציה בררנית ולהעלות את התכנים ל"סייבר" ול"ענן", עם חלוף תקופות ההתיישנות. זאת, לפי אמות-מידה מקצועיות שייקבעו בחקיקה ובהוראות מינהל. זאת, לפי עקרונות חופש המידע וזכות הציבור לדעת, ובמידה שהדבר אינו פוגע בהגנת פרטיותו של מאן-דהוא ובהתחשב בצרכי הביטחון הלאומי ו"הדמוקרטיה המתגוננת". תפקיד ההסדרה הוא למנוע אי-בהירות ומצבי נפילה בין הכיסאות.

 

 
בפועל, ארכיון המדינה הוא מעין יחידת-סמך במשרד ראש הממשלה, שמפוזר במיקומים שונים בירושלים. אתר גניזה לאומי נמצא בתהליך הקמה בעיר ערד. יש צורך להגדיר את ארכיון המדינה בחקיקה כרשות עצמאית חוקית המתוקצבת במלואה על-ידי המדינה, עם סמכויות ואחריויות שייקבעו בחוק. העובדים צריכים להיות עובדי מדינה קבועים שעליהם צריכה לחול חובת שמירת "סודות רשמיים" ו"צווי חיסיון" ממשלתיים, לפי חוק העונשין וכללי אבטחת מידע הנוגעים לפרטיות האזרחים. יש לשחרר את גנזך המדינה מהחיבוק החונק של משרד ראש הממשלה. יש צורך במבנה גדול חדש, שישרת את כל המשימות של ארכיון המדינה. המיקום המתאים הוא בקריית הלאום בגבעת רם בירושלים, במקביל לספריה הלאומית והאקדמיה הישראלית ללשון העברית במיקומיהם החדשים בקרית הלאום. הגנזך צריך להיות אחד מסמלי הריבונות הישראלית. יש מקום להציג לציבור תצוגות קבע ותצוגות מתחלפות ומתחדשות במבנה החדש. מדובר בהצגת מסמכי יסוד מורשתיים, שישקפו את תולדות הדרך של הריבונות הישראלית. כיום מתנהל ארכיון המדינה ללא מערכת איזונים ובלמים ממלכתיים מספקים, ולכן מתבקש לבצע שינויים אירגוניים וחוקיים מאזנים.

 

 

בתכנים החשובים בגנזך, העשויים להוות מנופי שליטה משמעותיים במדינה, הטיפול חייב להיות זהיר, מקצועי ובלתי תלוי. זאת, בהתחשב בהצטלבות אינטרסים של הביטחון הלאומי והדמוקרטיה המתגוננת, מול ערכי חופש הביטוי והמידע ו"זכות הציבור לדעת". יש לציין שבתקופת כהונת יצחק רבין כראש ממשלה, האיש המקורב אליו ביותר כאיש סוד היה הסמנכ"ל לתפקידים מיוחדים במשרד ראש הממשלה, אלי מזרחי. איש זה הכיר את רזי הארכיון והמציא לידי רבין חומרים חשובים שהיו דרושים לניהול המדינה. הרגישויות בחומרים גנוזים מסוימים גורמת לאי-חשיפתם במשך תקופות ארוכות, לפי החלטות ממשלה. כך קרה בפרשת "ילדי תימן", שחשיפות חלקיות של המסמכים בנושא נעשות כיום לפני המועד המתוכנן, כתוצאה מלחצים ציבוריים. פרקים רגישים בדו"ח אגרנט על מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-1973 – נשארו חסויים עד היום.
 

המידע ההיסטורי האגור בגנזך המדינה הוא הקניין הרוחני המהותי של מדינת ישראל הריבונית, והגנז צריך להיחשב לנאמן ממלכתי מקצועי של האינטרס הציבורי של אזרחי ישראל – אל מול מערכת הממשל הישראלי.

באין מדיניות – מתדרדרים

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

מוצעת החלטה מדינית להתחיל במסרים חשאיים, שלא יעמידו במבחן את האגו של המנהיגות בצד השני. הסלמה צבאית חייבת להיות הברירה האחרונה.

 

 

מדיניות הביטחון של ישראל אימצה קו של הסלמה בו-זמנית ב-3 זירות – ברצועת עזה, בגבול הסורי ובלבנון. אני מאמין שקברניטי המדינה – המדיניים והביטחוניים-צבאיים – אינם מבקשים סיבוב לחימה חדש, אך החלטותיהם וצעדיהם של קברניטי המדינה מובילים אותנו לסיבוב ללחימה חדש. אני מאמין שגם בצד השני – בהנהגת חמאס שברצועה, הנשיא אסד בדמשק, וגם השיח נצראללה בלבנון – אין מבקשים עימות במועד הזה. אך אנו מעמידים את סבלנותם, את גאוותם הלאומית ואת איפוקם בפני מצבים ביטחוניים – במציאות שתקשה עליהם להתעלם ולהימנע מתגובה. אינני יודע אם המדיניות הקיימת היא  פרי דיון ובחינה של החלופות העומדות בפנינו. מכל מקום, את מדיניות הביטחון של ישראל  מנחים כיום 2 קווים מנחים –

 

·       אנו מגיבים, ומיד, על כל אירוע ביטחוני לאורך 1 מ-3 הזירות.

·       ישראל פועלת כמיטב המידע והיכולת למניעת חימושו של ארגון חיזבאללה.

 

התפתחויות אלה מחזירות אותי 40 שנים לאחור, לימי מלחמת האזרחים בלבנון, ולתחילת המעורבות של כוחות-צבא סוריים במלחמת אזרחים זו. לישראל הייתה אז מדיניות מחמירה: לא נתיר היווצרות של איום צבאי סורי על ישראל מתחומי שטח לבנון. על אף מדיניות זו קיבל ראש הממשלה, יצחק רבין, החלטה שלא לפעול כנגד הכוחות הסוריים שנכנסו ללבנון בנסיבות הקיימות, וכי אין לנו עניין להיות מעורבים במלחמת האזרחים המטורפת שהתנהלה שם. הסתפקנו במעקב צמוד אחר הנעשה. בתחילת 1977 איתרנו פלוגת צבא סורית שהועברה דרומה והתמקמה קילומטרים ספורים מגבול ישראל. הסורים עשו זאת בדממת אלחוט ותקשורת מוחלטת, ככל הנראה ביקשו לראות ולהעמיד במבחן את התגובה הישראלית. התלבטנו כיצד להגיב. היה לנו ברור שאם נתבע פומבית את סילוק הפלוגה הסורית מן המקום, אין סיכוי שדמשק תיענה לדרישה. הנחנו שניראה תגובה פומבית – "אין זה עניינה של ישראל להתערב בתנועת כוחות סוריים שהוזמנו במטרה להחזיר את הסדר בלבנון!". יכולנו לקדם כוחות של צה"ל ולפרוס אותם לאורך הגבול. אך ראש הממשלה רבין החליט לנסות תחילה דרך שלישית – להשיג את המטרה תוך מניעת הסלמה. ניצלנו את ביקורו בארץ של מזכיר המדינה האמריקאי, סיירוס ואנס, להעברת מסר חשאי לדמשק: תביעה חד-משמעית שלא לפרוס את כוחותיהם בקרבת הגבול. המסר הועבר, והפלוגה הסורית הוחזרה צפונה. כל זה בוצע והושג בשקט, מבלי לפגוע פומבית ביוקרה הסורית.

 

 

חוששני שלקח זה איננו תקף בקרב מקבלי ההחלטות של היום בירושלים. לפעמים, דומה שהפרסום הפומבי של התגובה הישראלית הצפויה – חשוב מן התוצאה המבוקשת בשטח. הפעלת כוח צבאי היא צעד גלוי ומתגרה. היא מעמידה את יוקרתו של הצד השני במבחן. אז, הצד השני איננו יכול להתעלם מן הצעדים הצבאיים של ישראל, ומכאן שעלינו לצפות לתגובה. חיל האוויר פועל בחופשיות בשטח סוריה. לפני שבוע הגיבו הסורים בטיל נ"מ (נגד מטוסים). בעקבות תגובה זו באה הצהרה פומבית ישראלית: "אם תפעילו בעתיד נ"מ נגד מטוסינו – נתקוף ונשמיד את מערך ההגנה האווירית שלכם!". כיצד היינו אנו מגיבים לו שמענו איום-הצהרה כזו המופנית נגדנו?

 

 

מה שמוצע הוא החלטה מדינית לתת קודם-כל סיכוי למסרים החשאיים, למסרים שלא יעמידו במבחן את האגו של המנהיגות בצד השני. ההסלמה הצבאית, והעימות – חייבים תמיד להיות הברירה האחרונה.

 

 

 

החידה הלאומית

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

מה ההבדל בין "רשות" לבין "תאגיד"? אתם לא יודעים? ברוכים הבאים. אתם יכולים להצטרף ל-8.5 מיליון הישראלים האחרים שאינם יודעים.

 

 

 

זו חידה לאומית. כל המדינה שקועה בה. ראש-הממשלה הודיע שהוא "ילך עד הסוף" כדי להשיג את מטרתו. איזו מטרה? אני לא יודע. אף אחד ממכריי לא יודע. אני לא בטוח שהוא עצמו יודע. ראש-הממשלה מאיים בדבר הכי-הכי נורא: שאם לא ישיג את מטרתו (תהיה אשר תהיה), יקרה משהו ממש איום: בחירות חדשות. שהעם יחליט אם הוא רוצה ב"רשות" או ב"תאגיד". מה כל העניין? דבר אחד בטוח: זה נוגע לתקשורת הציבורית. בנימין נתניהו רוצה לשלוט בנעשה בתקשורת. לגמרי. באופן טוטאלי. ברדיו, בטלוויזיה. בתקשורת החברתית. בכל. מסתבר שלא כל-כך קל להשיג שליטה מוחלטת שכזו. הרבה זמן לפני שהייתה המדינה, ולפני שהייתה הטלוויזיה, ממשלת פלשתינה (א"י) הקימה את "קול ירושלים", תחנת-הרדיו שסיפקה לנו את הידיעות בימי מלחמת-העולם השנייה. כאשר קמה מדינת ישראל, שם התחנה שונה ל"קול ישראל". רשות-השידור נשארה על כנה. רשמית היא שייכת לממשלה, אך למעשה היא נהנית מחופש רב. ואז הופיעה הטלוויזיה. עכשיו יש רשתות שונות, ואחת מהן היא ציבורית. היא שייכת לאותה רשות.

 

 

נתניהו רגיש מאוד. הוא לא אוהב ביקורת. גם שרהל'ה אשתו לא אוהבת. ממש לא. הזוג המלכותי שקל איך להשתיק את הקולות החצופים. הם מצאו תרופה: לבטל את הרשות ולהקים תאגיד. בדרך פשוטה זו הם יוכלו להורות לכל השדרנים מה להגיד ומה לא. כך הוחלט. נחקקו חוקים, אושר תקציב, התקבלו עובדים חדשים. ואז פתאום נתניהו – או אשתו – התעוררו באחד הלילות וקראו: "רגע, מה אנחנו עושים? מי יגיד לכל האנשים הטובים ששכרנו מה לשדר ומה לא? התאגיד החדש נבנה לפי דוגמת הבי-בי-סי, תאגיד השידור הבריטי. המוסד הזה נהנה מעצמאות רבה מאוד. האם אנחנו באמת רוצים בתאגיד שיצפצף על הוראות ראש-הממשלה? וגרוע יותר, על הוראות רעיית ראש-הממשלה? מובן שלא!". אז עצרו את הכול!

 

 

זה המצב עכשיו: הרשות הישנה לא פורקה עדיין, חבר-העובדים שלה עוד לא פוטר. תחנות הרדיו והטלוויזיה שלה משדרות מסביב לשעון. ויש גם תאגיד-השידור החדש, שכבר שכר המון עובדים חדשים, והאמור להתחיל בשידוריו ב-30 באפריל, בעוד חודש וימים אחדים בלבד. ובכן, מי ישדר באחד במאי? הרשות? התאגיד? שניהם? אף לא אחד מהם? רק הקדוש-ברוך-הוא יודע. ואולי גם הוא לא. מי היריב של נתניהו במאבק-איתנים זה? לא להאמין: זה משה כחלון, שר-האוצר, טיפוס צנוע, בעל חיוך נצחי, לשעבר חבר הליכוד, האיש הסימפטי היחיד בממשלה. הקדוש-ברוך-הוא – אותו קדוש-ברוך-הוא – הפך את החתול לנמר. קורים נסים. השבוע הזדמנתי לתחנת רדיו. סביבי היו אנשי-שידור. ביקשתי מהם, בזה אחר זה, להסביר לי על מה המאבק. הם ניסו כמיטב כוחם להסביר, ולא הצליחו. לא הבנתי, והייתה לי ההרגשה שגם הם לא הבינו.

 

 

השבוע ערך נתניהו ביקור ממלכתי בסין, כדי להתרחק מירושלים עד כמה שאפשר. בין 2 המעצמות האלה, סין וישראל – הפיל והעכבר – קיימים יחסים טובים. לראש-הממשלה נערכו טיולים מהנים. לקחו אותו לחומה הסינית. התצלומים מראים אותו כשהוא מוקף בגברים בחליפות כהות ואישה בשמלה אדומה, רעייתו. נתניהו לא הסתכל בנוף הנהדר. הוא היה שקוע בשיחת-טלפון. שיחה למי? העיתונאים המנוולים גילו זאת במהרה. הוא דיבר עם עוזריו בישראל הרחוקה על פיזור התאגיד וחיזוק הרשות הישנה. שר-האוצר הכריז שאם זה יקרה, הוא יפיל את הממשלה. אם נתניהו ירצה להישאר בשלטון, יהיה עליו להכריז על בחירות חדשות. מדוע? מפני שבלי כחלון ומפלגתו, "כולנו", אין רוב לנתניהו ולקואליציה הימנית-קיצונית שלו. האופוזיציה, בתוספת כחלון, תהווה את הרוב החדש. בתיאוריה, היא תוכל להקים ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית. אין צורך בבחירות. חשבון פשוט. אה … נכון. אבל חשבון לחוד ופוליטיקה לחוד. קואליציה חדשה כזאת תצטרך לכלול את "הרשימה המשותפת", וזה יותר מדי גם ליאיר לפיד וגם ליצחק הרצוג.

 

 

בכל המהלך של פרשה מגוחכת זו, קול האופוזיציה נדם לגמרי. כאילו הקדוש-ברוך-הוא – עדיין אותו קדוש-ברוך-הוא – היכה אותה באילמות. כאילו ללפיד, אדם המוכן בדרך כלל לנאום תחת כל עץ רענן, אבדו לפתע המילים. מסכן. לא כל-כך מסכן כמו הרצוג, מנהיג מפלגת-העבודה, הידועה גם כ"מחנה הציוני" – אף מילה אחת. ממש אין לו מה להגיד – מצב נדיר מאוד אצל פוליטיקאי. מה מקור השתיקה הפתאומית הזאת? פשוט: בשני הצדדים יש עיתונאים. ואיזה פוליטיקאי רוצה לריב עם עיתונאים? מי יעז, חוץ מבנימין נתניהו? ובכן, מה הוא רוצה, הנתניהו הזה? מה המטרה של כל המהומה הזאת? זו חידה אחת שדווקא קל לפתור אותה: נתניהו רוצה בשליטה בלעדית וישירה על כל אמצעי-התקשורת. הוא רוצה שיהיה בכוחו להכתיב לכל שדרן מה לשדר ומה לא.

 

 

אחרי הבחירות האחרונות השאיר נתניהו בידיו לא רק את משרד ראש-הממשלה ומשרד-החוץ, אלא גם את משרד התקשורת. זהו משרד קטן וזניח, אבל הוא שולט בכל ההקצבות הממשלתיות לכלי-התקשורת. בגלל סיבה טכנית הכריח בית-המשפט העליון את נתניהו למסור את משרד התקשורת לאחד ממלחכי-הפנכה שלו. השליטה על אמצעי-התקשורת היא החלום של כל מנהיג דמוקרטי (דיקטטורים אינם צריכים לחלום על זה – אצלם זה המצב הטבעי). נתניהו שולט כבר על העיתון הגדול ביותר בארץ – עיתון המחולק בחינם. זוהי מתנה של אחד ממעריציו – מלך-בתי-הקזינו שלדון אדלסון (המצאתי כבר מזמן הגדרה לעיתונים מסוג זה: חינמון). המו"ל של "ידיעות אחרונות", עיתון בעל תפוצה דומה, הוקלט כאשר הוא מציע לנתניהו להיטיב עמו, בתנאי שיצמצם את תפוצת "ישראל היום".

 

 

מדוע זקוק נתניהו לכל הטכסיסים האלה? כוחו של נתניהו מבוסס על יסודות איתנים. הוא כבר הגשים את החלום של כל פוליטיקאי: אין לו יורש. כל המתחרים האפשריים כבר חוסלו מזמן. גם המתעבים אותו משתתקים כאשר שואלים אותם את מי הם מציעים כיורש.

 

 

ישראלים רבים – וזה כולל גם אותי – מאמינים שנתניהו מוביל את המדינה לקראת אבדון. לאיש הזה אין השקפת-עולם, מלבד הקנאות הלאומנית החשוכה מבית אביו המנוח, חוקר האינקוויזיציה הספרדית. כאדם בעל כושר אינטלקטואלי, נתניהו הוא אפס. אבל נתניהו הוא פוליטיקאי מיומן, מומחה לטכסיסים פוליטיים, ובכלל זה המגעים עם מדינות זרות. נדמה שכרגע אין בסביבה מומחה אחר שיוכל לבוא במקומו.

 

 

כך, לפי שעה, אנחנו תקועים עם נתניהו, עם ה"רשות" שלו ו/או עם ה"תאגיד" שלו.

 

 

 

הזיכרון, איך מֵשתיקים אותו

מאת: צְבִי י' כסה – יועץ ניהולי

שר הביטחון מאיים על אסאד שאם יירה טיל על מטוס ישראלי, נחסל את ההגנה האווירית הסורית. האם האיום נבון או לא?

 

 

 

הזיכרון הקשיש דורש לקרוא אותו ולספר לצעירים שצעירותם מנועה מזיכרון: בתחילת 1954 ראש הממשלה משה שרת ניהל משא-ומתן עם הנשיא נאצר להרגעת המתחים בין 2 המדינות. צוותים של שרת ושל נאצר נועדו בפאריז. נאצר שלח הצעה: הקמת מדינת ישראל היא מעשה עוול לערבים, אבל אין טעם שנמשיך בתקריות בגבול. הצעתנו – 1. ישמר השקט לאורך הגבול. 2. תשב ברומא ועדה ישראלית-מצרית, תכתיב החלטות לוועדת שביתת הנשק של האו"ם ותייתר אותה. 3. ואם לא תעבירו נשק בתעלת סואץ, תוכלו להשיט בה אניות. הנציג המצרי חזר למצרים לקבל תדרוך לפגישה הבאה. אז אירע "עסק הביש" המפורסם של ישראל, והמשא-ומתן נפסק. נאצר פנה לרוסים וקיבל את עסקת הנשק מצ'כיה, והכל הוביל למלחמת סיני ולתוצאותיה.

 

 

ריצ'רד קרוסמן היה שר בריטי שהתנגד למדיניות ממשלתו למנוע מנאצר להלאים את תעלת סואץ, והתנגד לשותפות הבריטית-צרפתית-ישראלית במלחמת סיני 1956. לאחר שהמבצע לא הצליח, נאצר הלאים את התעלה וסיפר לקרוסמן על המשא-ומתן שניהלו בתחילת 1954 ראש הממשלה משה שרת והוא: "הנציג שלי חזר משיחות בצרפת למצרים להוראות להמשך המשא-ומתן, ואז הייתה פעולת הטרור על-ידי יהודים במצרים. הטרוריסטים נתפסו, נשפטו, ו-2 נידונו למוות. אני התנגדתי לתלייתם. הודעתי זאת לממשלת ישראל באמצעות האמריקאים. שרת יצא ב'קמפיין' עולמי שזו עלילת דם, ובגלל זה הייתי במיעוט במועצת המהפכה והשניים נתלו (אחרי "עסק הביש" שר הביטחון לבון התפטר, ואחרי בחירות 1955 חזר בן-גוריון לראשות הממשלה). אז הישראלים ביצעו את פעולת עזה לבזות אותי ואת הצבא המצרי, והחלטתי לפנות לברית-המועצות. אני לא שלחתי להרוג את בן-גוריון, והם שלחו להרוג אותי". אפשר לטעון שנאצר ניהל משא-ומתן כדי למנוע מישראל לפעול נגד הלאמת התעלה, אבל אלה דברי נאצר לקרוסמן.

 

 

צה"ל הגיע לתעלה והוקמו המאחזים, נגד דעתם של שר הביטחון דיין והאלופים טל, פלד, שרון ואחרים. התחילה מלחמת ההתשה, ובמלחמה נייחת לצה"ל אין יתרון ולא יכול היה להתגבר על ההפגזות הכבדות על המוצבים. בצר לה, ישראל הרתיעה את סאדאת בהפצצות עומק אל תוך מצרים. בגין ביוגרפיה הייתי מיודע קרוב לכמה שרים, ביניהם יגאל אלון, מפקדי מהפלמ"ח, ופנחס ספיר. זעקתי לפניהם: הרי תכריחו את סאדאת להביא את הרוסים למעורבות ישירה! ספיר סרב לחלוק על גולדה, ואלון אמר שהמעשה הוא בהסכמת האמריקאים. אמרתי לאלון: "יגאל, בשביל אמריקה אנחנו בסך-הכול סניף, בשבילנו זה כל הבנק". ישראל המשיכה בהפצצות העומק. סאדאת הביא את הרוסים, עם הטילים שעליהם אמר האלוף עזר ויצמן: הטיל כופף את כנפי המטוס, והמצרים צלחו את התעלה. זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים חזר יצחק רבין משגרירותו בארה"ב. בביתי, מול עשרות חברים – מדענים, פרשנים ועיתונאים – האיש הישר רבין אמר: "אני מודה שהייתי אחד היוזמים והתומכים בהפצצות העומק. זה היה מעשה מטומטם חסר אחריות. זה אפשר למצרים לצלוח את התעלה".

 

 

מכאן הזיכרון עולה לערב מלחמת יום הכיפורים: מקיסינג'ר עד רבין, ושגרירים ושליחים ממדינות וממוסדות אסטרטגיים, ניסו מ-1970 לשכנע את ראש הממשלה גולדה מאיר שסאדאת מציע שלום, וכדאי שתיזום מחוות מדיניות לקרב אפשרות למשא-ומתן. גולדה סירבה, ואפשרה לדיין וליועצה הקרוב גלילי לאלץ את מפלגת העבודה לנסח מסמך ניצי, שהבהיר לסאדאת כי אין דרך אלא מלחמה. וכשאחרי המלחמה בא סאדאת לכנסת, גולדה אמרה: גם אני יכולתי לעשות שלום כזה (ויתור על כל סיני)…

 

 

מסקנת הזיכרון: לא יעזור – מה שאתה עושה מאלץ את יריבך למעשים שלא היה נוקט בהם בלעדיך.

 

 

 

הימין ממשיך לסרס ולדחוף למרי אזרחי


מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

בימין הקיצוני ערביי ישראל = "משת"פים"; שמאלנים = "סייענים"; ושופטים ועיתונאים = "שמאלנים"… הימין דוחף את  שוחרי הדמוקרטיה למרי אזרחי.

  

 

הימין הקיצוני ממשיך לדחוף אותנו – שוחרי הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – למרי אזרחי:

 

  • הימין הקיצוני כולו חוקק "הסדרת" התנחלויות לא-חוקיות שגזלו אדמה פרטית פלסטינית? – אנחנו מחרימים את כל ההתנחלויות, גם את התנחלויות "הגושים" ה"חוקיות", ומסרבים לבקר בהן – אנחנו, ילדינו המטיילים ונכדינו התלמידים.

 

  • שר החינוך בנט וסנצ'ו-פנצ'ו סמוטריץ', וחבר מרעיהם מהליכוד, מכינים את הסיפוח של "התנחלות מעלה-אדומים תחילה"? – אנחנו מתכוננים לחסום את הסיפוח על גופותינו, ובראשנו בכירים ממערכת הביטחון, מחתני פרס ישראל ומהאקדמיה.

 

  • שרת המשפטים איילת שקד ושר התיירות יריב לוין, וחבר מרעיהם, מסרסים את מערכת המשפט בבחירות השופטים ובעקיפת הבג"ץ? – אנחנו נגן על מערכת המשפט בגופנו, מילולית בגופותינו.

 

  • נתניהו וחבר מרעיו שולטים על עיתון-חינמון, תובעים עיתונאים עצמאיים כיגאל סרנה, ומכינים פיטורים של 1,000 עיתונאים מ"קול ישראל" ומהתאגיד? – אנחנו נחרים את החינמון "ישראל היום", ונאבק למען חופש העיתונות ולמען עבודת העיתונאים!

 

  • השר ארדן וחבר מרעיו מכינים רשימות שחורות של הקוראים להחרמת התנחלויות? – אנחנו מחרימים התנחלויות וקוראים להחרמתן, על מתנחליהם ועל מוצריהם, והתחלנו בעצומה מתאימה: www.atzuma.co.il/addmyname

 

  • השר בנט וחבר מרעיו מסרסים את פרס ישראל, מעניקים אותו למספח הכפר הפלסטיני סילואן לעמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") דוד בארי, ומונעים את הפרס מהאמן המוערך יאיר גרבוז? בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות – נבטא את דעתנו.

 

 

 

שוחרי הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – השתתפו בפגישתנו להגברת מאבקנו בימין הקיצוני, בהשתתפות אורי אבנרי – ותיק פעילי השלום והדמוקרטיה, ותיק הנאבקים למענם, ותיק העיתונאים וותיק הח"כים לשעבר, ביום שני 3.4 בת"א.

 

עד כה נרשמו לפגישה (בסדר א'-ב'): אולק נצר, ד"ר לפסיכולוגיה פוליטית; אלי ספרן, תיירן, יו"ר מס"ד ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; ארלט מינצר, ד"ר לפסיכולוגיה ומשוררת, פעילת "נשים עושות שלום" ו"המחנה הדמוקרטי"; גדעון ויינשטיין, מנהל עסקים; דב ברנשטיין, עובד סוציאלי, בעבר יו"ר "עו"סים שלום" ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; דויד סנדובסקי, עורך-דין, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי"; דניאל נדב, ד"ר להיסטוריה; יוסף כראל, אנתרופולוג; יורם אגמון, תא"ל מיל' טייס, פעיל "המחנה הדמוקרטי"; יעל גרף, במאית טלוויזיה, חברת מזכירות "המחנה הדמוקרטי"; נעמי רז, פסיכולוגית חינוכית, פעילת "המחנה הדמוקרטי"; נפתלי רז, מורה-דרך ואיש חינוך, ממייסדי "שלום עכשיו" ומרכז "המחנה הדמוקרטי"; עלי אל-אסד, עו"ד ד"ר, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי" ופעיל מס"ד; ערן גרף, ד"ר לכימיה, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי"; פוואז חוסיין, סופר ואיש חינוך, חבר מזכירות "המחנה הדמוקרטי" וחבר הנהלת מס"ד; רוני צפריר, מעצב גראפי ומוציא לאור, פעיל "המחנה הדמוקרטי"; רותי ויינשטיין, יועצת חינוכית; שאול גבעולי, ניצב בגימ' ותא"ל במיל', בעבר מנכ"ל והיום חבר הנהלת "המועצה לשלום ולביטחון" ופעיל "המחנה הדמוקרטי"; שמוליק מרזל, איש חינוך, פעיל "קול אחר משדרות ועוטף עזה" ו"המחנה הדמוקרטי"; תרצה טאו, פסיכולוגית.

 

ברוח ההתפתחויות הפוליטיות החדשות, הזדרזו – כל שוחרי הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – להירשם לפגישה שנקיים בעוד 10 ימים, ביום שני 3.4. נשלח פרטים לפגישה לכותבים לנו – עם שם מלא, עיסוק/מקצוע, ודרגה (מיל') בביטחון ובאקדמיה – ל-zar89@netvision.net.il

 

 

להתראות!

מלחמה ב-3 חזיתות או שלום?

מאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדע-המדינה

תסריט סיוטי? סיכוי לשלום? נתניהו מזעיק מהסכנה מאיראן, אך יכול דווקא עכשיו לנצל את ההזדמנות לשלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי.

  

חששו העיקרי של נתניהו הוא שאיראן תתעקש על שמירת דריסת רגל בסוריה, כפיצוי לתמיכתה באסד. החלטת נתניהו לעדיפות נמוכה לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שגיאה איומה. דווקא בגלל האיום האיראני הגובר, נתניהו צריך לעשות הכול כדי לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים על הסכם שלום בהקשר לשלום ערבי-ישראל מקיף.  בכך הוא ינטרל את האיום הפלסטיני ויחליש את האיום האיראני. טהראן נחושה בדעתה לפתוח בנוסף לחמאס ולחיזבאללה חזית שלישית בסוריה נגד ישראל.

 

בצה”ל מודאגים שבפעולות איבה של החמאס, חיזבאללה ואיראן עלולות להצטרף, לאלץ את ישראל להילחם ב-3 חזיתות ולהעניק לפלסטינים בגדה הזדמנות להתקומם נגד הכיבוש. נתניהו מבין שאין ביכולתו לשכנע את טראמפ לבטל את העסקה הגרעינית עם איראן, וברצונו להבטיח שוושינגטון תשים לב להתנהלות איראן המזעזעת את היציבות באזור ולסכנה בנוכחותה הצבאית בסוריה. לכך הוא גם אמר לנשיא הרוסי פוטין, במפגשם, שישראל לא תסבול תוצאה כזו עם הניצחון על דאע"ש. הניצחון על דאע"ש כמעט וודאי, אך יארך עוד 6 חודשים לפחות, ובינתיים איראן מגבשת את נוכחותה בסוריה ללא התנגדות מצד אסד, שתופס את נוכחות איראן כחיונית לאחיזתו בשלטון.

 

 

לפי ההערכות, לחמאס ולחיזבאללה יש כמעט 200,000 רקטות, שרבות מהן יכולות להגיע לכל מטרה בישראל. לנוכח המתחים הגוברים בין ישראל לחמאס ולחיזבאללה, צה"ל חושב על התפרצות פעולות איבה, ומתמודד עם תסריט סיוטי: ישראל לא תצליח ליירט את כל הרקטות הנכנסות. עשרות רקטות עלולות ליפול בה על מרכזים עירוניים ולגרום למאות אבדות, לנזק מבני כבד, לסגירת עסקים לשבועות, להידלדלות מזון ותרופות, לסגירת בתי-ספר ולהצפת בתי-חולים. ישראל עלולה להגיע לפלישה לעזה וללבנון, בהפצצת מתקנים איראניים בסוריה, בדיכוי התקוממות פלסטינית, ובהגנת המתנחלים בגדה המערבית. כדי להימנע מתסריט סיוטי כזה, ממשלת ישראל עלולה להפציץ בהרחבה ב-3 החזיתות: רבות מהרקטות של חיזבאללה והחמאס משוגרות מאזורים אזרחיים צפופים וסביר שיהיו רבבות אבדות אזרחיות, והתקפות נגד ישראל על-ידי כוחות איראניים בסוריה עלולות לאלץ את ישראל להפציץ באיראן מתקני גרעין.

 

 

קשה לחזות כיצד יגיבו העולם הערבי, אירופה, ארה”ב ורוסיה. חלק ניכר מהמזרח התיכון יבער. ישראל תנצח במלחמה, אלא שניצחון זה יבוא במחיר הכבד ביותר בתולדות הלוחמה בעידן המודרני. התסריט נראה אולי לא סביר, אך ההסתברות שיתרחש עולה מיום ליום. אם נתניהו מודאג מהבסיס האיראני בסוריה, אסור שישלול אפשרות מבעיתה כזו. רצינות נתניהו מהאיום האיראני תיבחן בפעולתו בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אין עיתוי טוב יותר מעכשיו לבחון את פתרון שתי המדינות לשני העמים שימומש בהקשר שלום ישראלי-ערבי כולל – כשמדינות ערב חוששות כישראל מהאיום האיראני. יותר מאי-פעם מדינות ערב – ובראשן מצרים, סעודיה, ירדן, מרוקו וקטאר – נמצאות בעמדה להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית וחמאס להיכנס ברצינות למשא-ומתן, בתנאי שישראל תגלה תאבון אמתי לשלום אמתי: נתניהו וחלק משריו עשויים להפגין זאת בהצהרות על אי-כוונה לספח שטחים פלסטיניים נוספים, ועל הקפאת הבנייה בהתנחלויות לשנה לפחות.

 

 

אם שותפיו לקואליציה לא יתמכו ביוזמה כזו, נתניהו יצטרך לפטר אותם ולהקים ממשלה חדשה עם מפלגות המרכז והשמאל התומכות במשא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. עד-כה נתניהו רק שילם מס שפתיים לרעיון המדינה פלסטינית. אם קיומה של מדינת ישראל עומד על הכף מחמת האיום האיראני, כטענת נתניהו, יש לו יכולת ותמיכה ציבורית לקדם מטרה זו, ועומדת בפניו הזדמנות פז להביא לשלום ולעתיד מבטיח, שיהודים וערבים בישראל ומחוץ לה משתוקקים לו.

ככה בונים חומה

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

דבר היחב"ל: ראש הממשלה שוב הכריז על בחירות / מדוע לא? להכריז הוא יכול // אבל שריו חוששים / הם רוצים שפשוט הוא ייפול.

 

 

לכן הוא טס אל שדות אורז ותה

הרחק מחדרי חקירות ומ"להב",

שם הוא יברבר בין קוקטייל למשתה

כדרכו בחן וברהב.

 

 

ועוד רב לו דרכו, עוד הרבה יעדים

הרחק מארצו הנידחת.

אפשר ללטף ראשי ילדים,

ובלבד שתרתח הקלחת.

 

 

בנט ילחש על אוזנו של כחלון,

הנגבי ושטייניץ ימשיכו לזחול,

ובחשאי כולם ירקמו עוד חלום

ויבנו ארמונות על החול.

 

 

הליכוד ולפיד ועבודה בעיניים

יקימו ממשלת מופת לתפארת.

צריך עוד כיפה אחת או שתיים

ותהיה עוד קואליציה אחת מכוערת.

 

 

הקרב שלא תם על הדרך אל העיר

מאת: יוני אמיר ונאוה בת-צו"ר – ממובילי המחאה של מלווי השיירות בעמותת דור הפלמ"ח

לאחרונה מתעצמת המחאה הציבורית, חוצת-המגזרים, להשבת חאן שער-הגיא לייעודו הפלמ"חניקי המקורי: מרכז מבקרים ולימוד המורשת של פורצי-הדרך ומלווי-השיירות לירושלים.

 

 

 

המחאה מונהגת על-ידי חבורה מופלאה בעשור התשיעי ומעלה לחייהם. למרות גילם המופלג, והודות לניסיון חייהם העשיר והמוניטין שצברו, הם עדיין חדורי-מרץ למען הדורות הבאים, ומכריזים ומקיימים "לפקודה תמיד אנחנו". הם מתייצבים מקרוב ומרחוק לניהול ולהשתתפות "בקרב שלא תם" – הקרב על ההיסטוריה והמורשת של "הדרך אל העיר". מחויבותם אינה מובנת מאליה, שהרי אין ביטחון שיזכו לראות את פרי-עמלם – גם אם תתקבל החלטת ממשלה כבקשתם, עדיין יידרש זמן לממשה.

 

 

דור הפלמ"ח אינו נאבק להאדרתו, ואינו דורש להקים אנדרטת-הנצחה למי מבין מאות החללים ואלפי השבים מפריצת הדרך אל העיר. דור הפלמ"ח נאבק להנחלת מורשת של אחד המהלכים החשובים, אם לא החשוב ביותר, של תש"ח: שחרור ירושלים הנצורה והמורעבת, שבה חיו כ-100,000 תושביה היהודים – כשישית (!) מהישוב היהודי בארץ-ישראל דאז. תלותה של ירושלים בהספקה מהשפלה, ונחיתות הדרך ביחס לסביבתה – שער-הגיא היה אז מעבר צר ומתפתל בין הרים – הובנו ונוצלו על-ידי הערבים: השיירות היו מטרות קלות לפגיעה מהמארב ומהשטחים השולטים ממעל. לכן, נדרש מבצע הספקה צבאי-לאומי-אסטרטגי. השתתפו בו גדודי חטיבת פלמ"ח-הראל; יחידות מחטיבות ההגנה; אזרחים-מתנדבים (חלקם במשאיותיהם); המלווים מ"זהבי" ומה"פורמנים"; ואנשי המערך הלוגיסטי בירושלים ובת"א, שדאגו לארגון השיירות על ציודן ועל אנשיהן. מאמץ אזרחי וצבאי זה נמשך חודשים, בנחישות, בהתמדה, ברעות ובהקרבה. החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947 הפרידה את ירושלים לעיר בין-לאומית. בכל זאת, המאמץ הביא לכך שבסיום מלחמת העצמאות שרד הישוב היהודי בירושלים, והעיר שחוברה לשפלה הייתה לבירת מדינת ישראל.

 

 

כבר ב-1979 הוכרז חאן שער-הגיא כאתר לשימור ולסיפור על הצליינים שעלו מכאן לירושלים ועל הלחימה על הדרך לירושלים בתש"ח. ב-1998 אישרה הממשלה תוכניות לפתיחת האתר למרכז מבקרים ללימוד המורשת של פורצי הדרך ומלווי השיירות. עד 2008 ביצעה קק"ל עבודות באתר, בהשקעה של כ-18 מיליון ₪, אך העבודות נעצרו בהיעדר תשתית תחבורתית ונגישות לאתר.

 

 

ב-2008 החליטה ממשלת אולמרט להנציח את מורשת רחבעם זאבי ("גנדי") ז"ל באתר נווה-אילן ההיסטורית. ממשלת נתניהו החליטה ב-2011 לבטל את ההחלטה הקודמת ולהעביר את מרכז מורשת זאבי לחאן שער-הגיא, למרות ש"גנדי" מעולם לא לחם באזור זה. כשנודע אז הדבר למפקדי הפלמ"ח הם דרשו להימנע מכך, אולם נדחו. בהתכנסות מחאה בשער-הגיא ב-18.11.2016, אמר ההיסטוריון ד"ר ניר מן: "ייחודה של מדינת ישראל בין המדינות הוא בכך שלאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, …מעולם לא הוקמו באתרֵי הקרבות מרכזֵי-זיכרון ולא שערי-ניצחון לאדם בודד, קל וחומר לא הנצחה שאינה קשורה למקום; אלא – מונצחת במקומות כאלה, בדרך ענוה וצנועה, מורשת הגבורה המספרת את סיפורו של האתר והעַמידה בחירוף נפש של הלוחמים עליו".

 

אין לשנות מנהג זה. מדובר באתר בעל חשיבות היסטורית-לאומית למדינת ישראל ולירושלים. לכולנו החובה המוסרית, כלפי הדורות הקודמים והדורות הבאים, לשמר ולהנחיל את המורשת של פריצת הדרך ושל ליווי השיירות לירושלים בתש"ח.

 

 

 

 

 

מזה כחצי שנה מתרחש המאבק על-ידי אלו שלחמו למען הקמת המדינה, ולצדם ילדיהם, שוחרי-מורשת וציבור רב ממגזרים שונים. הם נאבקים בדרך עיקשת אך לא מתלהמת, כדי לפתור את הנושא בדרכי-שלום, ומלווים ב"דיפלומטיה שקטה" פתרונות ראויים להנצחתו של זאבי במקומות הקשורים להיסטוריה שלו, מקומות שהסכימו לשמש אכסניה להנצחתו. למרות שידועה תמיכה של שרי הממשלה להשבת הצדק ההיסטורי כמבוקש – עדיין לא התקבלה החלטה בנושא, והזמן אוזל. ההיערכות להעלאת תצוגות על זאבי בחאן שער-הגיא נמשכת, אך איש הפלמ"ח הוותיק בבאב אל-וואד, האלוף (מיל') עמוס חורב, אמר (בפתיחת מנהרות "הראל"): "וותיקיי הפלמ"ח שוב אינם קונים בננות ירוקות…". הצטרפו נא למאבק בחתימת העצומה https://www.atzuma.co.il/shaarhagay, ובפעולות המחאה בשער הגיא בימי ו' מ-10.00. לפרטים ולאישור השתתפות: יוני אמיר 054-4973165, hativat.harel10@gmail.com.

 

 

 

 

אבן מאס הקיסר, רוצצה את שארית הבינה?

מאת: נעמי טש – אשת חינוך

עכשיו התגלה ההיגיון שבשיגעון. תיאטרון נתניהו מציג: "הון, עיתון, סרטון, שלט(ד)ון, או שיישרף המועדון וייסקל ההמון". היה היה עתיד?

 

 

כי חזון הבלהות כבר כאן! "אור הוא שחור ושחור הוא אור". רק שייקספיר יכול היה לכתוב מחזה כזה. ימים כלילות מגרדים הסריסים את פדחתם – מה רוצה הקיסר? טובי החרטומים ניסו את מזלם, והנה – נפער פי התהום וממנו הפציעה הגאולה לייסוריהם – הקיסר והקיסרית בלבד, כטוב ליבם ביין, ימנו את העבדים והשפחות בשידור הציבורי. זה הכול? נפתרה התעלומה? אנחת רווחה? ומה יעשו העבדים והשפחות? מי יברח למדבר ומי בסיר הבשר יבחר? הנה ניסן קרב ובא, וזוהי תורת משה כולה: "בסך הכול הסכם על תאגיד וחוק תקשורת" – הא-בהא תליא. ומהו חוק התקשורת הלזה? הוא שאמרנו: "הקיסר והקיסרית בלבד, כטוב ליבם ביין, ימנו את העבדים והשפחות בשידור הציבורי", ואם לא? – "יישרף המועדון וייסקל ההמון". זוהי תמצית הסיכום בין השר משה לבין הקיסר ירום הודו, "ותו לא".

 

 

זה אכן קורה! כאן! היום! בישראל! לא בעתיד! לא על במת התיאטרון! לא תקציב, לא דאגה לעובדים (זוכרים את הסרטון מתשדיר הבחירות?), ולא דאגה לשידור ציבורי עצמאי מובילים את הקיסר – רק תאוות שלטון בלתי מרוסנת, שיגעון גדלות שיצא מזמן משליטה. והציבור – מה אתו? והיכן התקשורת "העצמאית"? הנה קרב ובא ליל הסדר וסמכו על עם ישראל – עייף מתלאותיו וללא הנהגה ראויה – הוא בוחר בסיר הבשר, כאן או בנכר.

 

 

זה לא תסריט עתידני. הכתובת הייתה על הקיר בעיצומה של עוד מלחמת קיץ אחת בשנת תשע"ד. בחוץ בערה האש ובמקלט הכנסת הממוזג התעסקה "יש עתיד" בחקיקה על הקרח, בשירות הקיסר ירום הודו. שני עיתונאים בכירים לא חשבו לרגע שהם שוברים את כללי המשחק. והנה העתיד כבר כאן, ומעשה ידיהם טעמו כטעם המרור: מלחמת כל-בכל מתנהלת עכשיו בין אלה ש"זכו" לאחוז בסיר הבשר, לבין אלה שנזרקים בעל כורחם או בוחרים לברוח למדבר. אולי המלחמה הזאת נראית קצת "אלגנטית", אבל זוהי מלחמה אמיתית לחיים ולמוות. מלחמה אמיתית על חירות. אין דרך אחרת לתאר אותה. מהיציע משקיפים על המחזה עמיתים מתיפיפים, כאילו איתם תמות חוכמה, ושואלים: "מה העבודה הזאת לכם?". "לכם?" – כרגע אין מנצחים בקרב הזה. כולם רק מפסידים, כולל היושבים ביציעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

והקיסר, שחרב המשפט שלופה בידו – גוזר, בינתיים, לטובת הנלחמים זה מכבר בידיים ריקות וברגליים יחפות. הם חייבים לו את חייהם או את מותם עוד לפני שהוכרע הקרב. ככה הוא אוהב את זה. זה לא מחזה שייקספירי. זה כאן. וזה עכשיו בתוך הבית! אי אפשר עוד לעצום עיניים ולהפטיר בזווית הפה "אקיבוש, אקיבוש". כי יותר ממה שיש לנו "סיפוח זוחל" יש לנו כיבוש זוחל – לתוך הבית פנימה. זהו רגע של אמת. עכשיו הוא הזמן לחולמי החלומות על העתיד של כולנו – לעצור! רגע האמת מחייב להניח בצד את האגו הקמעונאי שלהם, לפני שיידבקו בעצמם בשיגעון הגדלות של הקיסר – הם לא מחוסנים מהמחלה הזאת. "המחנה הציוני" ולפיד וכחלון ומרצ והדתיים ואורלי אבוקסיס – יכולים להקים קואליציית הצלה. הם יכולים לגדול מתוך עצמם. זהו מבחן האמינות שלהם. אם יכשלו בו, אות הוא שהמחלה כבר מקננת בגופם. ואז – איש לאוהליך ישראל.

 

 

אוי לכולנו מעתיד אבוד שכזה.

 

 

גאולה גְעוּלָה – או הַשֶּׂה לְעוֹלָה?


מאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

המקאמיסט המנוסה פוסק:

כארי בלי שִׁנַּיִם, לוֹחֵךְ קומץ תֶּבֶן / מִתְבַּזֶּה נתניהו בַּחֵרֶם על אבן[1].

 

 

הגועֵל[2] מתגולל על מרת גאולה[3]

בְּגִינָהּ וּבְגִין איש היא לוֹ בְּעוּלָה,

בָּם הטילו סָרָה בנימין ושרה[3]

יַעַן הם בצרות? כך עולה הַסְּבָרָה…

 

 

הוא החריף את משבר תאגיד השדור

שהפך מִגַּרְגֵר זָעֲרוּר – לכדור,

וְהֵשִׂים את עצמו לְחוּכָא-אִטְלוּלָא[4];

זו דרכו להביא לעצמו גְּאוּלָּה?!

לסין הרחוקה, אם עד שָׁמָה הוא טס –

הֲרָאַה מול חוֹמה עד כמה הוא ננס?

 

 

בפרופורציה הזאת, על עצמו הוא יציץ,

בַּמַּרְאָה שבבית, אולי הוא יקיץ

משיגעון הגדלות המעיד על דַּלּוּת –

של מַשְׁאַב-הַבִּינָה שֶׁכִּלְתָּה הנוכלות;

וְעוסֵק בזוּטוֹת, בגישה קטנונית,

של ניהול מדינה בִּרְאִיָּה חֶנְוָנִית;

 

 

מתדרדר בדרכו הוא מִנֵּפֶל אל נֵפֶל

ותמיד הוא מוֹצֵא עוד מוֹצָא אל הַשֵּׁפֶל…

לוֹחֲכֵי פִּנְכַּתּוֹ – הם כאלף עדים

שעל נֹמֶךְ-דְּמוּתֹו – אין כמותם מעידים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גאולה אבן-סער, שנבחרה להגשת החדשות בתאגיד

[2] שהם לו לְגוֹעַל

[3] להגות במלרע

[4] ללעג ולקלס

 

 

 

בעיות נשים? לך לפסיכולוגית!

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

בחירות ופיטור אלפי עיתונאים בגלל התאגיד? בגלל החקירות? לראשונה אני כותב מאמר בנושא אינטימי: כבוד ראש הממשלה, בעיות נשים? גש לפסיכולוגית!

 

 

גילוי נאות: בהיותי בן 16 בשבט "מודיעין" של צופי ירושלים, השתתפתי – כחניך וכמדריך – עם יוני נתניהו, אז בן 17, שבלט במנהיגותו (שנים לפני שהתנדב לסיירת מטכ"ל, הפך למפקדה, ונפל באנטבה). אחרי שסיימתי את שירותי בצנחנים, במלחמת ששת הימים, ופתחתי בלימודי באוניברסיטה העברית, חזרתי לצופי ירושלים – הפעם, כמרכז שבט "מצדה", הדרכתי את עדו נתניהו, אז היה הוא בן 17 (שנים לפני שהפך לרופא רדיולוג, לסופר ולמחזאי). את בנימין נתניהו, האח האמצעי, לא הכרתי. הוא – שקרא לעצמו אז בנג'מין (בן) ניתאי – למד בתיכון בארה"ב, דילג זמנית לארץ לשירות צבאי, חזר לארה"ב ועבד כיועץ עסקי, ודילג שוב לישראל כמנהל השיווק של רהיטי "רים". במקביל החל נתניהו – בארה"ב ובישראל – בבעיות עם נשים. האמינו לי – לא נעים לי לכתוב בנושא האינטימיות של האח של ידידי מהצופים, אבל המדינה דורשת זאת.

 

 

בארה"ב התחתן נתניהו ב-1972 עם אשתו הראשונה מיקי וייצמן (היום מיקי הרן). בהיות אשתו מיקי בהריון בגד בה נתניהו בארה"ב, עם סטודנטית בריטית, פלייר קייטס. אשתו מיקי חזרה לארץ עם בתם נועה, ולאחר 7 שנות נישואים, ב-1979, התגרשה מנתניהו. נתניהו ניתק כל קשר מבתו נועה (שחזרה מאז בתשובה, ונשואה היום לאיש חב"ד). שנתיים אחר-כך, ב-1981, נתניהו התחתן שנית, עם אותה פלייר, אך הנישואים השניים החזיקו רק 3 שנים, והם התגרשו ב-1984. שרה בן-ארצי עבדה אז כדיילת, התחילה במטוס עם נתניהו, הוא לא רצה להינשא לה, אבל שרה הודיעה לו שנכנסה ממנו להריון. נתניהו התחתן בשלישית ב-1991. כאשר בנם הבכור יאיר היה בן שנה נתניהו בגד גם באשתו שרה, הפעם עם רות בר, אישה נשואה שעבדה כיחצ"ניתו. על בגידתו זו נאלץ נתניהו להתוודות בתקשורת, בטענה שהשר דוד לוי וחבריו ניסו לסחוט אותו פוליטית. שרה רצתה להתגרש. הגירושים ניצלו בהסכם "שלום בית" סודי. עיקריו: ששרה בת זכות וטו למינוי מזכירות לנתניהו, יועצות/יועצים ומקורבות/מקרובים; ששרה תלווה את נתניהו לכל מקום בארץ ובחו"ל; שלוח הזמנים של נתניהו יהיה גלוי בפני שרה; ושנתניהו חייב לתת לשרה כבוד ולהזכירה באירועים פומביים. למרות הכול – נתניהו המשיך לבגוד, ושרה המשיכה לרדוף אחריו.

 

 

כאשת ראש הממשלה התנגדה שרה לעוזר הדתי שלו נפתלי בנט ולעוזרת החילונית היפה שלו איילת בן-שאול (היום השרה איילת שקד). ב-2008 עזבו שניהם, והקימו את "הבית היהודי". מאז שהפכו בנט ואיילת שקד לשרים, מתנגדת שרה לשיחות שלהם עם נתניהו בבית ראש הממשלה. ועכשיו מונתה העיתונאית גאולה אבן-סער למגישת המהדורה המרכזית של חדשות התאגיד. "גאולה אבן-סער?" – חשבו מן הסתם יחד שרה ובנימין נתניהו, על סיבות שונות – "גם יפה, גם אופה וגם נשואה לגדעון סער? לא יקום ולא יהיה! ימות התאגיד – או בחירות!".

 

 

כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו – אתה ושרה יודעים מזה שנים שיש לך בעיות נשים. גם השרים יודעים. גם העיתונאים יודעים. גם רבים-רבים בארץ ובחו"ל. זה קרה בארה"ב לנשיאים ג'ון קנדי וביל קלינטון, זה קרה בצרפת לנשיאים פרנסואה מיטראן ופרנסואה הולנד, זה קורה במשפחות הכי טובות. זה קרה אפילו לאהוד ברק. אבל איש מכולם לא פיטר בגלל נשותיו לא אלפי עובדים ולא ממשלות. אבל בגלל בעיות נשים לזרוק אלפי עיתונאים מהעבודה, ולזרוק מיליונים מכספינו לבחירות? מר נתניהו, אוכל להציע לך פסיכולוגית בכירה, שאשתך השלישית אפילו מכירה. כבוד ראש הממשלה, עזוב את הבחירות, עזוב את הפיטורים של אלפי עיתונאים – לך לפסיכולוגית!