נתניהו במלכוד

מאת: אורי הופרט – עו"ד ד"ר

נתניהו ואבו-מאזן – או מי שיבואו במקומם – ישקיפו על הפסגה כצופים אילמים, כאשר על הבמה ישבו פוטין וטראמפ לבדם!

 

 

יכולת התמרון של נתניהו תמה. במהלך כהונותיו, נשיא ארה"ב אובמה אוים על-ידי היריבים הרפובליקאים, קבוצת "מסיבת התה" ומיליוני האוונגליסטים המשיחיים. חיבור המשיחיות הנוצרית והיהודית היה לאירוע היסטורי, שאיפשר לראש-ממשלה של מדינתנו הקטנטנה לשמש כזנב צעקני של האופוזיציה האמריקאית הגדולה. בתחכומו של נתניהו ובכישרון דיבורו ב"אמריקאית", הוא ניצל את כוחה של המפלגה הרפובליקאית, והיא ניצלה אותו בציניות.

 

 

עם כניסת דונלד טראמפ לנשיאות, תם תפקיד המפלגה הרפובליקאית כאויב הבית הלבן, ותם תפקידו של נתניהו כזנבה המאיים. טראמפ הבין את סיום תפקידו של נתניהו כ"דובר" הרפובליקאים, ונקט בתרגיל מסחרי מתוחכם להעמדת נתניהו על מקומו: טראמפ הצמיד את נתניהו אל חזהו, וכאילו אמר לו "מעתה סמוך עלי בלבד, תקבל את דרישותייך בעניין ההתנחלויות, אך אל תטריד אותי יותר!". כך למד הציבור בישראל כי ראש-ממשלתה הפכה לשוליה של המעצמה האמריקאית.

 

 

ואכן, התפיסה שהשתרשה בתקופת שלטון נתניהו על מיקומה המיוחד של ישראל בלב האמריקאים – התנפצה. נזכור שהנשיא הרי טרומן תמך ב-1947 בחלוקת ארץ-ישראל, שכן בכהונתו היה מודע להשלכות הסכסוך הערבי-יהודי והבין שעל ארה"ב לדאוג להנמכת הלהבות. דווקא היהודים הרפורמים – שכיום מנודים ומושפלים בישראל (ראה מעמד זיקתם לכותל המערבי) – שינו את עמדת טרומן נגד הציונות, באמצעות הרב הרפורמי הדגול ואדיר ההשפעה הרב אבא הלל סילבר והרב סטיבן וויס. טרומן היה מודע כבר אז למחלוקת דתית שתבעיר את האזור, והציע פתרון פדרטיבי לארץ-ישראל – שהוכשל.

 

 

בהתחשב באינטרסים האמריקאים במזרח התיכון, בתפיסות "מחלקת המדינה" מאז ועד היום, ובייחוד בשל רצונו של טראמפ להשקיע באמריקה פנימה ובחוסר רגישותו לנושא שלטון החוק – מדריכי דרכו של טראמפ לא יהיו "הלפיד הדמוקרטי" ו"התשתית הדמוקרטית המשותפת", וגם לא האהדה לציונות והמשיחיות הדתית (הנוצרית והיהודית). תחת שרביט טראמפ, ארה"ב עשויה לאמץ מחדש את הספקנות של "מחלקת המדינה" לנחיצות קיומה של מדינה ציונית, ובוודאי יהיו לטראמפ ספקות לגבי ארץ יהודה המשיחית! המתנחלים ילמדו כי טראמפ איננו המשיח, וכי לא ישרת את גחמותיהם. דווקא טראמפ עשוי לאמץ את הפתרון הפדרטיבי של הנשיא הרי טרומן.

 

 

כבר בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, אורי אבנרי – לוחם "שועלי שמשון" הצעיר שהפך לעורך הראשי של שבועון "העולם הזה" – הציע פתרון של פדרציה פלסטינית-ישראלית. מי בידינו יתקע כי דונלד טראמפ לא יכתיב ליהודים ולפלסטינים את הפתרון הפדרטיבי? כך עלולים להסתיים דיוני הסרק של "ניהול הסכסוך", מבית מדרשו של נתניהו. הם עלולים להתחלף בהסדרים נוסח יאלטה, שהכתיבו את מפת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה – בלי השתתפות הנפשות. טראמפ כבר הוכיח שעצתו של נתניהו – מיותרת. הוא עשוי להסדיר בפסגת פוטין-טראמפ הן את הסכסוך באוקראינה, והן את הסכסוך במזרח התיכון. נתניהו ואבו-מאזן – או מי שיבואו במקומם – ישקיפו על הפסגה כצופים אילמים, כאשר על הבמה ישבו פוטין וטראמפ לבדם! הרי כך גם נקבעה המפה הפוליטית של המזרח התיכון בהסדרי סייקס-פיקוט ב-1916 – ללא השתתפות ה"ילידים". ייתכן וההיסטוריה חוזרת!

 

 

 

שופטי העליון וגוש-חוסם בכנסת

מאת: מיכאל בר – פרופ' לכימיה תיאורטית ומדען מערכת הביטחון

האיזון בבית המשפט העליון לא ממש השתנה, וגם לא צפוי ששופטי העליון יתומרנו בידי הימין. אם זה כן יקרה, על כל האופוזיציה להתאחד.

 

 

 

לאחר בחירת השופטים לבית-המשפט העליון, יש להתרכז בשני עניינים:

הראשון נוגע לשאלה האם יחול שינוי משמעותי באיכות השפיטה בכל מה שקשור לפעילות הפוליטית של הממשלה ו/או לאופי התנהגותן של המפלגות המרכיבות אותה.

השני נוגע לשאלה האם יחול שינוי בהתייחסותה של האופוזיציה לתפקידה כגוף הנלחם למען החלפת השלטון, כתוצאה משינוי אפשרי ביחסי הכוחות בבית המשפט העליון.

 

 

נתחיל בעניין הראשון. יכול מאד להיות שהציפיות של מפלגות הימין מהישגיה של השרה שקד הן קצת מוגזמות. כדי לבחון זאת נציב את השופטים היוצאים כנגד הנכנסים – אחד מול אחד. כך ניתן יהיה לקבל תמונה ברורה יותר לגבי מה שבאמת קרה בעקבות הבחירות (הבדיקה תעשה בעזרת מידע שסיפקה שרון פולבר בעיתון "הארץ" של יום שישי 24.2.2017).

ובכן – כנגד השופט רובינשטיין היוצא נציב את השופט מינץ הנכנס: שמרן מול שמרן, כלומר 1:1;

כנגד השופטת נאור היוצאת נציב את השופט אלרון הנכנס: שמרנית מול שמרן (עם הטיות קלות), כלומר 2:2;

כנגד השופט זילברטל היוצא נציב את השופטת וילנר הנכנסת: מרכז כנגד מרכזית, כלומר 3:3;

ולבסוף, כנגד השופט ג'ובראן היוצא נציב את השופט קרא הנכנס: ליברל מול ליברל, כלומר 4:4.

 

 

אם כך, מכל נקודת מבט – מהפכה אין כאן, ו"כיפוף הידיים" של השרה שקד (המונח שבו השתמשה התקשורת) – רחוק מלהצדיק את עצמו. גם שמחתו-לאיד של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן (שעליה דווח באותו מאמר), גם היא נראית מוגזמת.

 

 

 

נכון יהיה לומר שכל ארבעת השופטים הללו הם בעלי רמת משכל גבוהה בהרבה מהממוצע בכנסת, ואף שחלקם בעלי עמדות פוליטיות הנוטות ימינה – קשה לצפות שהם ישמשו כבובות-על-חוט בידי הימין, אשר מתאפיין לרוב בהתלהמות יתירה אך ברמת משכל נמוכה.

כדוגמא, נתייחס בקצרה ליכולת האינטלקטואלית של השרה שקד. לפי ויקיפדיה, ההשכלה העל-תיכונית שלה מתבטאת בתוארB.Sc. בהנדסת חשמל ומדעי המחשב, שהוענק לה על-ידי אוניברסיטת תל-אביב. אוניברסיטת תל-אביב נחשבת למצטיינת במדעי הטבע ובמתמטיקה, אך רחוקה מלהתבלט במקצועות ההנדסה. לכן, מן הסתם הפקולטה להנדסה לא מהווה אתגר רציני ללומדים בה, ואינה מושכת מספיק עבור מעסיקים של מסיימיה. זו כנראה גם הסיבה שהשרה שקד התמקדה מאז סיום לימודיה בעיקר בפעילות פוליטית.

קשה להאמין שאדם עם יכולות בינוניות מסוגל לשלוט בגוף השיפוטי הראשי במדינה (על-כל 15 שופטיו ושופטותיו) ולנהל אותו, ולו גם באיומים ובכיפופי ידיים. כך שהממשלה הימנית תוכל להקים מדינה פשיסטית לכל עניין, מן הים עד לירדן. אומנם קשה להאמין שזה יקרה, אבל נכון שקרו כבר דברים מוזרים יותר, ולא כל כך מזמן.

 

 

העניין השני נוגע להתנהגותה של האופוזיציה, בהנחה שבכל זאת יקרה הגרוע מכל ושופטי בית-המשפט העליון המחודש יתנהלו בהתאם למצופה מהם על-ידי הממשלה.

במקרה זה לא תינתן למפלגות האופוזיציה – השמאליות יותר והשמאליות פחות – במרחב המשתרע מן "הרשימה המשותפת" ועד "יש עתיד", שום ברירה אלא להתאגד במטרה לבנות ביום מן הימים גוש חוסם.

 

 

הקמת גוש כזה תקשה על כל מפלגה לזחול אל הממשלה ברגע שתמצא לנכון לעשות כן (כמו שכמעט קרה לאחרונה עם "המחנה הציוני" והרצוג).

יתר על כן, התאגדות זו תבטיח יחסים תקינים יותר בין מרכיבי הגוש. כך, למשל, ראש "יש עתיד" יצטרך למתן את התקפותיו הארסיות על "הרשימה המשותפת", ולהתנהג קצת יותר "דמוקרטית" ופחות "יהודית".

 

 

נוטעים לשלום על גבול עזה

מאת: נינה פריש – פעילת שלום

בשעה שפוליטיקאים "מחממים מנועים" ומבטיחים עוד מלחמה בקיץ, קבוצת "קול אחר" משדרות ומיישובים בעוטף עזה נטעה עצי-זית לשלום בגבול עזה.

 

 

 

 

אריק (איש מחשבים), נעמיק'ה (אשת חינוך) ודרור (תלמידת תיכון) משדרות; רוני (חקלאית) ונעמי (ד"ר לפסיכולוגיה) מהמושבים נתיב-העשרה ועין-הבשור; מיכה (איש חינוך) וג'וליה (ד"ר לפסיכולוגיה) מהקיבוצים ניר-עם ואורים; ועשרות חברות וחברים נוספים מעוטף עזה, קראו באירוע לממשלות ישראל, החמאס והקהילה הבין-לאומית "לפעול לקידום הסדר מדיני ארוך טווח, פתיחת השערים ושיקום רצועת עזה, מתוך הנחה שחיים של כבוד ורווחה …יעניקו תקווה ואפשרות לבנות עתיד שונה".

 

 

פעילי "קול אחר" מטלפנים לידידים מעזה, רובם אלמונים. לאחר הנטיעה, אריק קרא מדברי ידידו מעזה מרואן מחמוד, איש רודף שלום שביקר בעבר בישראל במסגרת מפגשים עם ישראלים: "אני מיואש. עזה ללא חשמל, אין עבודה, קור נוראי, שיטפונות. מצור משתק, הסבל, הכאב. עזה הינה כלא ענק לפלסטינים, החיים הפכו גיהינום בלתי נסבל. אין צדק בעולם".

 

 

ואריק הוסיף: "בעזה אין עבודה, אין מים נקיים, אין חשמל במרבית שעות היום, אין חופש תנועה, אין תקווה לשינוי. …אנו, תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, חיים לא רע. …אולם ברור לנו שבן-רגע הכול יכול להשתנות: טיל תועה אחד, פוליטיקאי מושחת אחד, חקירה אחת עם המלצות להעמדה לדין, או סתם החלטה מנותקת של מישהו שהחליט שיותר מדי זמן שקט כאן – יכולים להפוך גם את חיינו שוב לסיוט נוראי.

 

 

"…הבן הגדול שלי השתחרר משירות צבאי לפני 3 חודשים. אחיו הצעיר התגייס לפני חצי שנה. בני הגדול אמר לפני כשנה שהוא מקווה שתפרוץ מלחמה מול עזה בקרוב. הייתי המום, ואז הסביר שהוא מעדיף שזה יקרה כשהוא בצבא – ולא כשאחיו…

 

 

"המלחמה הארורה הרעה והמיותרת הבאה, אם תפרוץ, תהיה קשה מקודמתה: לתושבי עזה, לתושבי עוטף עזה, לתושבי עוטף-עוטף עזה, ולחיילים. כך גם לבני שכנראה ילחם במלחמה ארורה, רעה ומיותרת נוספת. …אבל אפשר גם אחרת. …צריך להתחיל לדבר עם האויב החמאסי. צריך להקל על הסגר ולאפשר כניסת עובדים מעזה לישראל, …להתחיל לשקם את החיים והכלכלה ההרוסה בעזה, ולהתחיל ליצור תקווה אצל העזתים שמשהו אחר אפשרי.

 

 

"…ההנהגה הישראלית יצרה במשך שנים תהליך של דה-הומניזציה ודמוניזציה של הפלסטינים. בעיניי ציבור רחב כל ערבי הוא מחבל פוטנציאלי, וכל ילד פלסטיני הוא מתאבד או משגר טילים עתידי. זהו שקר שמפמפמים לנו אותו עשרות שנים. בעזה חיים כמעט 2 מיליון …ילדים, נשים, גברים, זקנים; מורים, חקלאים, מהנדסים, אנשי עסקים. …בני אדם! לא מחבלים, לא מתאבדים. סתם אנשים שרוצים עתיד להם, למשפחותיהם ולעמם.

 

 

"מעל גבעה זו, המשקיפה על בין-חנון, בית-לאהיא, ג'באליה והעיר עזה, אנו, קבוצה של תושבים מרחבי הארץ, רוצים לזכור ולהזכיר ולהתריע. אנו מושיטים יד לשכנינו, וקוראים למנהיגינו להתחיל לדבר ולמנוע את הסבב הבא. לא נאבד תקווה – כי אין לנו ברירה אחרת…".

 

 

נעמיק'ה ציון משדרות קראה קטע שכתבה דרור אדם, תלמידת תיכון משדרות, שביתה נפגע מקסאם לפני 9 שנים: "נולדתי לפני 16 וחצי שנים אל קִרְבִּי המלחמה. בלילה הייתי מתעוררת לצלילי הצבע האדום. …גם כשהמצב נראה רגוע, זה אף פעם לא באמת רגוע, את תמיד מרגישה מעליך את השנאה של האנשים סביבך. …אם כבר יש להם כוח, למה לבזבז אותו על שנאה? …לפעמים אני תוהה האם יש משהו בעולם ששווה את כמויות הדם על הידיים? האם יש משהו בעולם הזה ששווה את השנאה הנוראית הזו?

 

 

"…ריקבון עוטף אותנו בכל מקום, ריקבון של חוצפה, גסות, חוסר התחשבות ובעיקר שנאה. במקום לגרום לתחושת עליונות, השנאה עושה בדיוק את ההפך: היא גורמת לך להרגיש חסר אונים וקורבן. …אני פשוט התרגלתי לקולות, לאזעקות באמצע הלילה, לפיצוצים, לריצות לממ"ד ולכוננות המתמדת. אני פשוט למדתי לחיות תחת אש, אבל אם יש דבר אחד שלא התרגלתי אליו, וכנראה גם לא אתרגל לעולם, זו השנאה.

 

 

"…לכן באתי לכאן היום, למקום הכי קרוב לאנשים האלה מעזה שכולם סביבי כל-כך שונאים, ואני באמת לא מצליחה להבין למה. באתי לכאן …במקום לשנוא – לאהוב. …לאהוב במקום לשנוא – פתרון מדליק, לא? אני יודעת שממש כאן, מאחורי הגדר, חיים גברים ונשים, ילדים וילדות. חלק גדול מהם חיים בתנאים נוראיים, בלי מים וחשמל. חלקם נמצאים במצבים שאני לעולם לא אוכל לתאר לעצמי, רחוקים מבני משפחה, אולי גם בלי לדעת מה עלה בגורלם, או גרוע מכך – לראות אותם מתים להם אל מול העיניים.

 

 

"הלוואי שהייתי יכולה פשוט לחבק כל אחד ואחת מהן …אבל בינתיים, עד שזה יקרה, נשתול כאן עץ שיצמח וילבלב, עץ שיכיל בתוכו את כל האהבה שכל-כך חסרה לי כאן. ואולי, כמו העץ, גם האנשים יפסיקו כבר לשנוא ויתחילו ללבלב ולפרוח, יתחילו לאהוב, לראות באור אחר את מי שנמצא בצד השני של הגדר, כל אחד ואחת, כל ילד וילדה. …אם אין ביכולתי לבחור לי עולם אחר לחיות בו, עולם יותר אוהב ופחות שונא, אנסה לתקן את העולם הזה. לפחות אדע  שניסיתי!".

 

 

סיימה נעמי רז, פסיכולוגית שהגיעה ממבשרת ציון: "אני מעריכה כל-כך את ההתמדה ואת הדבקות שלכם. שמעתי מכם את הכאב שלכם ואת הכאב של תושבי עזה. היכולת שלכם להקשיב גם לכאב של השכנים היא מופלאה בעיניי, והיא התקווה שלנו".

 

 

 

הימין שלא החמיץ הזדמנות להחמיץ

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

איש היחסים הבין-לאומיים יודע – כשתגיע ממשלת הימין לשאול / יתייצב המלאך האיום / ובחרב מונפת בלי קול הוא ירצה בוודאי לשאול:

 

 

מה עוד עשיתם מלבד "ישראל היום"?

ובעיקר יפנה את חרבו אל ראשה:

האם הייתה הזדמנות שלא החמצת לעשות לעם שלום

האם אין לך בושה?

איך שרפת את כול הגשרים

איך כיבית את כול האורות, לא הותרת בדל-נר.

 

 

הנשיא המיטיב ניסה, גם שלח שגרירים

ואתה רק שיקרת שאין לך פרטנר.

העם שהתיימר להיות אור

הלך אחריך בעיניים עצומות, בדרך אפלה,

וכמוך חרץ לשון וריכל: הנשיא הוא שחור.

וירק, והוסיף עוד קללה.

 

עכשיו יש נשיא לבן מבטיח כשלג דאשתקד.

פיו פעור לתפארת.

בהופעות אין ספור הוא שקד

ליצור מדינה מכוערת.

התחברתם לב אל לב

לעשות את הרע ביותר.

 

 

עכשיו, מרוב פחד, אין בעולם עם שלו,

ואין מקום להסתתר.

 

 

 

מדינת השלום – תכנית חדשה לשלום ישראל-פלסטין

מאת: ליאור עזיז – עוסק בביגוד

תכנית חדשה מקורית ומפורטת לשלום ישראל-פלסטינים על בסיס שלוש מדינות לשני העמים, עם ביקורות חיוביות מהפרופסורים אסא כשר ומנחם פרי.

 

 

 

 

התכנית מבוססת על הקמת מדינה חדשה, מדינת השלום, ברוב שטחי הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, מדינה שתהיה משותפת לישראל ולפלסטין. המדינה תהיה בעלת גבולות מאובטחים. כל תושב במדינה יחזיק בשתי אזרחויות: אזרחות מדינת השלום, ואזרחות מדינת האם – ישראל או פלסטין. מדינת השלום תהא מדינה בעלת ריבונות מיוחדת: היא לא תהיה מדינה עצמאית, ולא יהיו לה כוח צבאי וסמכויות שיפוט כלפי אזרחיה, אך אומות העולם יכירו בה ויתמכו כלכלית בהקמתה, במטרה להסדיר את המחלוקות בין ישראל ובין פלסטין.

 

 

מדינת השלום תורכב מ-2 מחוזות: מחוז ישראלי, שיכלול את היישובים הישראלים ויהיה כפוף לשלטון ישראלי; ומחוז פלסטיני, שיכלול את היישובים הפלסטינים ויהיה כפוף לשלטון פלסטיני. 2 המחוזות יופרדו זה מזה באמצעות גבול ביטחון מאובטח, ולכל מחוז תהיה מערכת כבישים נפרדת. 2 הצדדים יקימו  גופי שליטה משותפים לניהול מדינת השלום, ויחידת ניהול ביטחוני משותפת שתחזיק בכוח שיטור, שיהיה אחראי לביטחון הפנים ולאבטחת הגבולות של מדינת השלום (לרבות הפיקוח הביטחוני על הגבול בין 2 המחוזות). כוח השיטור המשותף יורכב מ-3 חטיבות: חטיבה ישראלית, שתהיה אחראית על ביטחון הפנים במחוז הישראלי; חטיבה פלסטינית, שתהיה אחראית על ביטחון הפנים במחוז הפלסטיני; וחטיבה בין-לאומית ככוח מסייע.

 

 

בהתאם לתכנית מדינת השלום, בגדה המערבית תקום מדינה פלסטינית עצמאית. המדינה הפלסטינית תורכב מ-9 איי-שטח, שיכללו את הערים הפלסטיניות המרכזיות; היא תהיה ללא צבא, ותחזיק בכוח שיטור מצומצם שיהיה אחראי על ביטחון הפנים. על-פי התכנית, ירושלים המאוחדת תהיה הבירה של מדינת ישראל, אך השכונות הישראליות והערביות בירושלים המזרחית, לרבות העיר העתיקה והאתרים הקדושים, יהיו  גם תחת ריבונות של מדינת השלום. בירושלים יהיו 2 מחוזות, ישראלי ופלסטיני, וביניהם יהיה גבול ביטחון. המחוז הפלסטיני בירושלים יהיה חלק מעיר הבירה של מדינת פלסטין, אך השטח עצמו יהיה תחת ריבונות ושליטה של מדינת השלום. העיר העתיקה בירושלים תהיה עיר הבירה של מדינת השלום, וגבולותיה יהיו מאובטחים. אתר הכותל המערבי יהיה תחת אחריות ביטחונית של 3 החטיבות בכוח השיטור המשותף.

 

 

על-פי התכנית, ישראל לא תכיר בזכות השיבה של הפלסטינים לתחומי ישראל, והפלסטינים לא יכירו במדינת ישראל כביתו של העם היהודי. הצדדים יסכימו שהעדר ההסכמות האלה לא יפגמו בקשרי השלום ביניהם, וכי לאחר 100 שנים ממועד חתימת הסכם השלום יעלו חילוקי הדעות לדיון מחודש, תוך התחשבות במציאות החדשה.

 

 

פרופ' אסא כשר הגדיר את הרעיון של מדינת השלום כמקורי, הוגן ומעניין, אך סייג את דבריו בכך שיש ליצור למדינה הפלסטינית רצף טריטוריאלי רחב יותר. פרופ' מנחם פרי אמר על התכנית כי היא מבריקה ויצירתית, וכי טרם נהגתה תכנית כמותה בעבר.

התכנית מדינת השלום אינה שוללת, מחד גיסא, את רעיון שתי המדינות לשני העמים, ומאפשרת את המשך ההתנחלויות בגדה המערבית. מאידך גיסא, העיקרון של שלוש מדינות לשני העמים יכול לשמש כבסיס מוסכם לחידוש המשא-ומתן בין הצדדים.
 
\

משפט אלאור – מספר לקחים

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

המציאות המורכבת של 50 שנות כיבוש ישראלי בגדה המערבית, משולבת בהתנחלות ישראלית נרחבת בלב שטחים פלסטיניים, כמוה כהזמנה לתקריות בלתי-נמנעות.

 

 

כמעט שנה מאז שהופץ הסרטון שהראה את סמל אלאור אזריה יורה בראשו של המחבל השוכב שרוע על גבו, ומוודא הריגה. המציאות המורכבת של 50 שנות שלטון כיבוש ישראלי בגדה המערבית, משולבת בהתנחלות ישראלית נרחבת בלב שטחים פלסטיניים, כמוה כהזמנה לתקריות בלתי-נמנעות. אני מניח שפרשת אזריה לא הייתה יוצאת דופן, ובוודאי קרו מקרים קודמים ודומים אשר למזלנו לא זכו לכיסוי התקשורתי, ולא הפכו לאירוע מכונן. מה שמפתיע זו העובדה שנדרשו לכך 50 שנים.

 

 

בעין המצלמה – הסרטון שצולם בעת מעשה והופץ בתקשורת היה ללא ספק הגורם הראשון שהפך את הפרשה לאירוע בתקשורת העולמית, וכמו כדור שלג החל מתגלגל והפך מוקד לדיון ולעימות רב-שכבתי. מי שצילם והפיץ את הסרטון היה ערבי מקומי, פעיל "בצלם". אך במהלך החקירות והבירורים המשפטיים, הופתענו מכמות המצלמות שנמצאו בעת מעשה במקום, וכל אחת מהן חשפה בפנינו קטע נוסף בדרמה שהתחוללה. אני מציין זאת לצורכי הפקת לקחים – עלינו לצאת מתוך הנחה כי כל מה שקורה היום בשטחים נקלט בעין המצלמה.

 

 

הרגישות הבינלאומית –  נמתחת הרבה ביקורת על ההתבטאות המיידית של שר הביטחון, ועל הכוונה להעמיד את החייל היורה למשפט צבאי על מעשה רצח. לכאורה, צריך היה להמתין עד להשלמה של חקירת המקרה בידי דרגי הפיקוד ובידי מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת), בטרם יימסר דיווח על התקרית. במציאות המדינית והתקשורתית שבה אנו מצויים, אי-אפשר היה להמתין, נדרשה תגובה מיידית לסרטון שהופץ. אכן היה זה מעשה שעיוות את התגובה הראויה, אך אלה הם פני המציאות שבה אנו נדרשים לתפקד. מערכת הביטחון, ואם תרצו – מדינת ישראל, אינם יכולים להמתין עד להשלמת הבדיקות והחקירות. נדרשת תגובה מיידית, על כל הסכנות בתגובה ראשונית ולא מדויקת.

 

 

בית-דין צבאי – העמדת אלאור למשפט בבית-דין צבאי הייתה משגה, וניתן היה אולי למנעו. משפט בפני מפקד היה מאפשר לסגור את הפרשה תוך ימים ספורים, ללא תהודה תקשורתית, ועם הודעה קצרה על גזר הדין שניתן. במקום זה זכינו ל-10 חודשים של קרקס תקשורתי, ואולי נכונו לנו עוד 10 חודשים לערעור מיותר. במקום זה זכינו לראות את הקמתה של תנועה עממית רחבה, תנועה הנתמכת ומוסתת על-ידי גורמים פוליטיים, אשר הפכה למחאה ציבורית כנגד הרמטכ"ל ונגד רשויות צה"ל. זו אולי הסכנה הגדולה מכל הרובצת לפתחנו.

 

 

חברון – לפני 49 שנים, ב"ליל הסדר" של שנת 1968, העמידו אותנו הרב משה לווינגר וחבורת נאמניו בפני מציאות חדשה: התנחלות בתוך לב-לבה של חברון הערבית. הרב לווינגר לא בא לחברון במטרה לקיים שכנות טובה עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית. לווינגר בא במטרה ברורה לרשת, להחזיר את עיר האבות לעם ישראל. והתוצאה הבלתי-נמנעת – עימותים חוזרים ונשנים. אך לא די בכך. אנשי כוחות הביטחון המוצבים במקום אינם נשארים אדישים למציאות שבמקום. חלק מאנשי הביטחון מתקוממים ומצטרפים ל"שוברים שתיקה", וחלקם משתכנעים והופכים נאמנים למנהיגות היהודית המקומית. וזהו פן נוסף ובלתי נמנע של פרשת אלאור אזריה.

 

– – – – –

 

ומעט בעניין חשוב אחר: בעקבות הדיווחים על המחסור המשווע בעובדים במוסדות הגריאטריים, פניתי לשר הבריאות והצעתי לנצל את היכולת של עשרות-אלפי הפליטים האפריקניים המשוועים לתעסוקה, ולהכשירם כעובדי סיעוד. קיבלתי תשובה מנהלנית: "ההחלטה בנושא היא בסמכות רשות ההגירה. הצעתך תועבר לטיפולם". עכשיו ברור לי שלא יצמח מזה דבר…

 

 

 

השבר הגדול

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ 

נדמה לי שהייתי האדם הראשון שהציע להעניק חנינה לחייל אלאור אזריה, החייל שהרג בחברון. אבל ההמלצה הזאת הייתה קשורה בתנאים.

 

 

התנאי הראשון: שהחייל יודה בפה מלא בביצוע פשע. השני: שיתנצל בלי סייג. והשלישי: שיידון למאסר ממושך. ללא התנאים האלה, כל בקשה להענקת חנינה פירושה הסכמה למעשהו והזמנה לפשעי-מלחמה נוספים.

 

 

במחנה הימני, החייל הפך לגיבור לאומי. פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן אימצו אותו לליבם. בית-הדין הצבאי מצא את אזריה אשם. פסק-דינו החריף הגדיר את עדותו כאוסף של שקרים. פסק-דין זה גרם לסערה ציבורית במחנה הימני. קיללו את בית-הדין והפכו אותו לנאשם.

 

 

מול סערה זו התקפל בית-הדין וגזר על אזריה עונש מגוחך של 18 חודשי מאסר, עונש המוטל בדרך כלל על נער פלסטיני זורק-אבנים, שלא פגע באיש. אזריה לא התנצל. רחוק מזה. הוא, משפחתו ומעריציו קמו באולם בית-הדין ושרו את ההמנון הלאומי. סצנה זו בבית-הדין הפכה לתמונת היום. זאת הייתה בבירור הפגנה נגד בית-הדין הצבאי, נגד הפיקוד העליון ונגד הדמוקרטיה הישראלית כולה.

 

 

אך בעיניי זה היה הרבה יותר מזה. זאת הייתה הצהרת-העצמאות של עם ישראלי אחר. היא סימנה את התפרקות החברה הישראלית לשני עמים, שהמתיחות ביניהם מחמירה משנה לשנה. המשותף בין שני העמים האלה פוחת והולך. יש להם יחס שונה לחלוטין למדינה, ליסודותיה המוסריים, לאידיאולוגיה שלה ולמיבנה שלה.

 

 

אך עד כה היה מקובל לחשוב שיש לפחות מוסד אחד המקודש בעיני כולם, מוסד העומד מעל לכל ויכוח, מעבר לכל מחלוקת: צה"ל. לא עוד. פרשת אזריה מלמדת שהקשר האחרון הזה, המחבר את כל חלקי הציבור, נשבר.

 

 

מי הם שני המחנות האלה? מהו הגורם העמוק ביותר לקרע הזה? אין דרך לעקוף את האמת: הגורם הוא אתני. הכול משתדלים לחמוק מלהכיר בעובדה זו. הרים של מליצות נערמו כדי להחביא אותה. הכול מפחדים, ואפילו נבהלים, מהתוצאות. הצביעות היא אמצעי-מגן חיוני.

 

 

זו עובדה: יש כעת שני עמים יהודיים בישראל. והם מאוד לא אוהבים זה את זה. לאחד קוראים אשכנזי (על שם גרמניה בעברית הקלאסית). הוא מכיל את כל הישראלים שמוצאם מאירופה ומאמריקה, הדוגלים – או מתיימרים לדגול – בערכים מערביים. לחלק האחר בציבור קוראים מזרחי. בעבר קראו לו ספרדי, אבל זה היה שם מוטעה. רק חלק קטן של המזרחים נמנים עם צאצאי המגורשים מספרד לפני 700 שנה (הרוב הגדול של מגורשי ספרד בחרו אז להגר לארצות מוסלמיות, ולא לאירופה האנטישמית).

 

 

הציבור המזרחי מכיל את כל הישראלים שמשפחותיהם באו מהארצות המשתרעות ממרוקו עד איראן. מבחינה היסטורית, היהודים נרדפו לעיתים קרובות באירופה, והרבה פחות בארצות המוסלמיות. אך האשכנזים מתגאים כיום במורשתם האירופית (בעודם מתרחקים ממנה למעשה) ואילו המזרחיים נעלבים מאוד אם משווים אותם לערבים.

 

איך נוצר השבר? התנועה הציונית הוקמה בעיקר על-ידי אשכנזים, שהיוו לפני השואה את הרוב המכריע של יהודי העולם. על כן הם היו גם הרוב ביישוב הציוני החדש בארץ, אף שהיו בו גם מספר דמויות מזרחיות בולטות.

 

 

השבר העמוק נוצר מיד אחרי מלחמת תש"ח. כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אני הייתי בין המעטים שניבאו את האסון המתקרב. הייתי מם-כף (מפקד כיתה) בצה"ל החדש ופיקדתי על כיתה של מתנדבים ממרוקו ומארצות ים-תיכוניות אחרות (שהצילו, אגב, את חיי כאשר נפצעתי.) הייתי עד-ראייה להתחלת השבר. החל מ-1949 הזהרתי את המדינה מפני השבר הזה במספר מאמרים.

 

 

היה זה אך טבעי ששני הציבורים האלה, שבאו משתי תרבויות גדולות אך שונות מאוד, יהיו שונים ביחסם להיבטים רבים של החיים. אך כולם היו עדיין שקועים בעולם המיתוסים הציוניים, ועל כן לא נעשה דבר כדי למנוע את האסון הממשמש ובא.

 

 

כיום מאמינים המזרחים שהם "העם". הם הישראלים האמיתיים. הם בזים ל"אליטות" האשכנזיות. הם גם מאמינים שהמזרחים מהווים את הרוב הגדול. זוהי טעות. השבר עובר פחות או יותר באמצע, כאשר החרדים, הרוסים והאזרחים הערביים מהווים איים משלהם.

 

 

שאלה מסקרנת נוגעת לנשואי-התערובת. יש רבים. קראתי להם "אשכרדים". פעם האמנתי שהם יגרמו לכך שהבעיה תיפתר מעצמה. זה לא קרה. מה שקורה במציאות הוא שכל משפחה כזאת מצטרפת לאחד משני הציבורים.

 

 

הגבולות אינם חדים. יש מספר רב של פרופסורים מזרחיים, רופאים מזרחיים, מהנדסים מזרחיים ואמנים מזרחיים שהצטרפו ל"אליטות" ורואים את עצמם כחלק מהן. יש הרבה פוליטיקאים אשכנזים (בעיקר בליכוד) המעמידים פנים כאילו הם שייכים ל"העם", בתקווה שזה יביא להם קולות.

 

 

הליכוד מהווה תופעה בפני עצמה. הרוב העצום של חברי הליכוד ובוחריו הם מזרחים. ניתן לומר שהליכוד הוא המפלגה המזרחית בהא-הידיעה. אך כמעט כל העומדים בראשו הם אשכנזים. נתניהו משתדל להיות גם זה וגם זה.
חזרה לאלאור אזריה. סקרי דעת-הקהל מלמדים שבעיני הרוב הגדול של המזרחים הריגת "מחבל" פצוע הוא הדבר הנכון לעשות. אחרי שירת ההימנון בבית-הדין נישק לו אביו וצעק: "אתה גיבור!". ואילו בעיני אשכנזים רבים, זה היה מעשי בזוי ופחדני.

 

 

 

 

אחד הקרבנות הוא הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט. עד לא מכבר הוא היה האדם הפופולארי ביותר במדינה. עכשיו המזרחים מקללים אותו כמשרת ה"אליטות" האשכנזיות. אך בניגוד לצליל הגרמני של שמו, הוא ממוצא מרוקאי כשר (תורשה לי הערה אישית: במלחמת תש"ח ראיתי בעיניי אינספור מעשי גבורה אמיתיים של חיילים שהקריבו את חייהם כדי להציל חבר או כדי להחזיק מעמד במצבים נואשים. זכור המקרה של החייל נתן אלבז, מזרחי טהור, שראה רימון העומד להתפוצץ ונשכב עליו, וכך הציל את חבריו. בשם כל אלה אני נעלב, נעלב עד עומק נשמתי, כאשר מוכתר בתואר זה אדם שירה בדם קר בראשו של אויב המוטל אין-אונים על הארץ).

 

מזה יותר מ-40 שנה לא לחם צה"ל בצבא אמיתי. הוא ירד לדרגה של משטרה קולוניאלית, מכשיר בידי משטר המדכא עם אחר ושודד את נכסיו. תוך כדי מילוי משימה זו מבוצעים מעשים ברוטאליים מדי יום.

 

 

די להזכיר את מקרהו של המורה הבדואי, שהשתרבב במקרה בתקרית שבה התנגשו שוטרים עם אוכלוסייה בדואית מקומית. השוטרים ירו בחשיכה במורה, שנראה להם בטעות כ"מחבל". אבל זה לא העיקר. גם השקרים הגסים של שר-המשטרה ומפכ"ל המשטרה הם לא העיקר (מובן מאליו שבמדינה דמוקרטית צמד-חמד זה היה מתפטר מזמן). העיקר הוא שהמורה נורה ושכב על הארץ, מוקף בשוטרים, ואיש לא מצא לנכון להזעיק חובש. לקח לאיש 20 דקות למות מאובדן-דם.

 

 

רק חייל בעל איכות אנושית גבוהה, שגדל במשפחה בעלת ערכים, יכול לעמוד בפני הלחצים הברוטאליים האלה. למרבה המזל, עדיין יש חיילים רבים כאלה. אני מאמין שכאן טמון הפיתרון. עלינו להיפטר מהכיבוש, בכל האמצעים האפשריים, מהר ככל האפשר. כל ידיד אמיתי של ישראל בעולם צריך לעזור בכך. רק אחרי שניפטר מהכיבוש נוכל להקדיש את משאבינו הרוחניים והחברתיים לאיחוי השבר הגדול, ולהיות שוב לעם שרבים מאיתנו היו רוצים להשתייך אליו.

 

 

כדי שנוכל לשיר את ההמנון הלאומי במצפון שקט.
 

 

אל תירא ישראל שמאל. הכול הפיך.

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

 הכול הפיך. העדות: ניתוח הבחירות של ארצות-הברית. המסקנה:The best is the enemy of the good , כלומר – האויב של הטוב הוא הטוב המוחלט. אנשי חזון מרביים (מכסימליסטים) מבקשים את הבלתי-אפשרי, ומונעים את האפשרי.

 

 

הילרי קלינטון איבדה בוויסקונסין, בפנסילבניה ובמישיגן 77,744 מצביעים. מספר הדמוקרטים פחת מ–2012. הרפובליקאים גדלו ב–440,000 מצביעים, אך הרשימות השלישית והרביעית – הליברטנים והירוקיםעלו במצביעיהם יותר מהגידול של הרפובליקנים: 503,000 יותר בחרו בליברטנים ובירוקים, לעומת 2012. כאשר בוחנים את המצביעים הלבנים הדבר בולט יותר: בוויסקונסין הילרי קלינטון קיבלה 193,000 קולות לבנים פחות משקיבל אובאמה ב–2012, אבל טראמפ קיבל רק 9,000 קולות לבנים יותר מרומני. איפה 184,000 קולות וויסקונסין לבנים? רובם הלכו לרשימות השלישית והרביעית הנ"ל, שגדלו ב–250,000 קולות, לעומת 51,000 ב–2012, ואילו מצביעי קלינטון פחתו רק ב–10,704 קולות. בפנסילבניה בעיות הדמוקרטים לא היו עם הבוחרים הלבנים, אלא עם האפרו-אמריקאים. יותר מ–130,000 מהם לא הצביעו, וקלינטון איבדה 44,000 קולות. לו הדמוקרטים לא היו מחמיצים קולות לבנים לליברטנים ולירוקים – הם היו מנצחים במישיגן ובוויסקונסין. ולו גייסו את האפרו-אמריקאים בפנסילבניה – הייתה הילרי קלינטון הנשיאה.

 

 

46% ממצביעי הדמוקרטים בבחירות 2016 לא היו לבנים. ב–4 השנים הבאות יתווספו 10 מיליון לא לבנים לאוכלוסייה, לעומת רק מיליון וחצי לבנים. מה אנו לומדים, וזה העיקר: אסור למרביים בפוליטיקה לנגוס במעשיים הקרובים להם: האויב של הטוב האפשרי הוא המצוין הלא-אפשרי. טראמפ קיבל לא מיליונים קולות לבנים נוספים, אלא רק 784,000 קולות ב–10 המדינות המתנדנדות – וניצח. זה מעמיד את עניין הצבעת הלבנים רק במקום השלישי או הרביעי בסיבות ההפסד של הילרי קלינטון. יש לזכור שבספירה הלאומית הכללית – קלינטון קיבלה 3 מיליון קולות יותר מטראמפ.

 

 

כך בארה"ב, וכך היה בארץ: אשכול המנוח ביקש לצרף את "הציונים הכלליים" לממשלתו. החסידים באידיאולוגיה מנעו את הדבר, ו"הציונים הכלליים" הלכו אצל בגין ונעלמו בליכוד, ומאז אין ימין ליברלי. גם רבין היה לראש ממשלה בשל הפילוג של החסידים האידיאולוגיים הלאומנים בימין – שלא הצביעו ליכוד. אז אל תירא ישראל שמאל – הכול הפיך!

 

 

 

ביום ה' הקרוב 2.3 – נכריע נגד הימין הקיצוני!

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

לכל שוחרי הדמוקרטיה והשלום: השתתפו במפגש המכריע לקבלת החלטות להגברת המאבק נגד הימין הקיצוני, בשיתופי-פעולה חיוניים. מרי אזרחי?

 

 

 

הפעם נקבל הכרעות נגד הימין הקיצוני המשתגע! מוכנים להשתתף? כתבו נא דחוף למייל zar89@netvision.net.il , עם שם מלא, מקצוע/עיסוק ויישוב מגורים – ונעדכן בפרטי המפגש בת"א.

 

 

הימין הקיצוני העביר את חוק הגזל, חוק ה"הסדרה", ובכך הניף את הדגל השחור של האי-חוקיות, ופגע קשה בדמוקרטיה בהשתלטות עוינת. עכשיו – הימין הקיצוני מכין את חוק הסיפוח (בהתנחלות מעלה-אדומים תחילה).

 

 

בדרך – הימין הקיצוני גונב מכספינו להתנחלויות: "מיליונים מכספי ציבור הועברו למאחזים בלתי חוקיים – המועצה האזורית מטה בנימין, שבראשה עומד יו"ר מועצת יש"ע, מימנה מיזמי תשתית במאחזים ב-11 מיליון שקלים" (יותם ברגר, "הארץ", יום ב' 20.2). ובמקביל – הימין הקיצוני מרחיב ומעמיק את שליטתו בגדה המערבית: "מפעלי התנחלויות – בלי הכרזות דרמטיות ומתחת לרדאר הבינלאומי מעמיקה ישראל את שליטתה בגדה באמצעות הפיכת שטחים לאזורי תעשייה" (יותם ברגר, "הארץ", יום ב' 20.2).

 

 

ואתמול – הימין הקיצוני משתלט על מערכת המשפט, ב"מהפכה השמרנית": "השרה שקד רשמה ניצחון בוועדה לבחירת שופטים, וחיזקה את הפלג הימני-דתי בצמרת מערכת המשפט" (טובה צימוקי, "ידיעות אחרונות", היום, יום ה' 23.2).

 

 

 

 

 

אנחנו התחלנו במאבק נגד חוק ה"הסדרה": במשמרת מתמשכת ליד בית נתניהו בירושלים, עם עשרות בכירי ביטחון וחתני פרס ישראל בדגלי ישראל ושלטי "חוק הגזל", במשך 8 ימים בגשם ובקור; בישיבות ועדת ה"הסדרה" בכנסת, לצד עשרות ח"כים מהימין ומתנחלים – מול ח"כים בודדים מהאופוזיציה ומהדמוקרטים; בסדרת מודעות-ענק בעיתונים – היזכרו במאות האישים שחתמו על המודעות "חוק ההסדרה בא להכשיר גזל ולקדם סיפוח"; ובהצבעה בחוק ה"הסדרה", בהנפה ביציע הכנסת של "הדגלים השחורים של האי-חוקיות". בתקשורת זכינו הרבה, אך לא בעצירת הימין. ראו את מודעתנו שהתפרסמה בעברית ובערבית באתר "פאנט". בכתובת   http://clients-ads.panet.co.il/a/2017/01/12/3164 

 

 

הבנו שהימין דוחף אותנו למרי אזרחי. התחלנו לשקול הצעות מעשיות – מרי אזרחי, רק לא בסרבנות: לא להיכנס להתנחלויות ולשטח מסופח – לא אנו ולא צאצאינו התלמידים; לא לקנות מוצרי התנחלויות; להודיע למשרד האוצר שלא נקצה מהמסים שלנו להתנחלויות – כ-5% מהמסים שלנו! – ונפנה אותם לזכויות אדם (מעשי לעובדים עצמאיים); ואף לחסום מעבר להתנחלויות ולשטח מסופח בשכיבה על הכביש, כמעשי מהטמה גנדי.

 

 

במקביל נעמוד לצד מערכת המשפט, החשובה כל-כך להגנה על הדמוקרטיה; נגיב לעוולות בכל אמצעי התקשורת, מהעיתונים ועד לרשתות החברתיות; נפעל בדחיפות לחידוש שיתופי-פעולה בארגוני השלום למאבק בימין בקיצוני, כי אין די לעסוק בזכויות אדם של הפלסטינים הכבושים ובתכנוני חגיגות "יארצייט" למלאת 50 שנה לכיבוש; ובמערכת הפוליטית, שהיא הקובעת בסוף, נסייע לגבש מנהיגות לציבור המתנגדים למדיניות הממשלה.

 

 

ראשוני המשתתפים במפגש (בסדר א'-ב'): אנבל ריזינגר, פעילה חברתית; ארלט מינצר, משוררת וד"ר לפסיכולוגיה; דב ברנשטיין, עובד-סוציאלי, פעיל "עו"סים שלום"; דוד סנדובסקי, עו"ד ומרצה; דן ריזינגר, חתן פרס ישראל בעיצוב; יורם אגמון, תא"ל מיל' טייס; יעל גרף, במאית טלוויזיה; משה עצמון, אדריכל; נעמי רז, פסיכולוגית חינוכית; נפתלי רז, מורה-דרך ואיש חינוך; סם בונה, מנהל; עלי אל-אסד, עו"ד וד"ר למדע המדינה; ערן גרף, ד"ר לכימיה ומקאמיסט; פוואז חוסיין, איש חינוך וסופר; צבי י' כסה, יועץ ניהולי; שאול גבעולי, ניצב בדימ' ותא"ל במיל'.

 

 

הפעם נקבל הכרעות על הגברת המאבק – הגברה בכמות והגברה באיכות!

 

 

הזדרזו נא להפיץ לשותפים בדעה, במייל, בפייסבוק ובטלפונים, ולאשר השתתפות!

 

 

להתראות,

נפתלי רז (מרכז "המחנה הדמוקרטי"), 054-5494172, zar89@netvision.net.il

מועצת העיתונות בישראל

מאת: דוד סנדובסקי – עו"ד

שלטון נתניהו בתקשורת מחזק את החשיבות של מועצת העיתונות, שנוסדה (בידי מו"לים, עיתונאים ואנשי ציבור) כדי להגן על חופש העיתונות בישראל.                                                                                  

 

 

 

מועצת העיתונות, שהוקמה ב-1963, איננה איגוד מקצועי של שכירים ולא התאגדות של עצמאים. חופש העיתונות, ומעמדה העצמאי של העיתונות כרשות מיידעת, אינם מוגנים בחוקה (שאינה קיימת בישראל) ולא בחוק יסוד, ואף לא בחוק רגיל. ההגנה נעשית רק בפסיקות תקדימיות של בג"ץ. לכן יש צורך במועצת העיתונות. 

בראשה עומדת כיום שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר.
העיתונות, שהיא ה"רשות המיידעת", מיוצגת על ידי מועצת העיתונות.

 

 

מועצת העיתונות אמונה גם על תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים ושל אמצעי התקשורת בישראל. תקנון האתיקה עובר שינויים ועדכונים לאור פסיקות בתי-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. מכוח תקנון האתיקה פועלים גם בתי-הדין לאתיקה בהרכבים בגדלים משתנים, והם דנים בעתירות בנושאי אתיקה של עיתונאים ושל כלי תקשורת במישורים האישיים, האירגוניים והעקרוניים. למועצת העיתונות, לתקנון האתיקה ולבתי-הדין לאתיקה – יש תפקיד חשוב בשמירה ובחיזוק של האמינות וההכשר של התקשורת והעיתונות. אלה נשחקים בדעת הקהל הישראלית. שמירת חופש הביטוי התקשורתי היא בעלת חשיבות-על בשימור הדמוקרטיה.                                                                                                                   

 

 

לבטים עקרוניים רבים צפים ועולים עקב התגברות תופעות "התכנים השיווקיים" בתקשורת הישראלית כתוצאה מהתגברות תופעות הון-שלטון-עיתון בסוגי המדיה. ממחישות את הבעיה תופעות כמו החינמון "ישראל היום" (במימון המיליארדר שלדון אדלסון, ידידו של נתניהו), וכן פרשיות ביבי-נוני הנחקרות במשטרה. אחת הדרכים להתגבר על-כך היא הגברת השקיפות בבעלויות ובאינטרסים צולבים וסותרים בתאגידים ובארגונים בתקשורת.

 

 

תקנון האתיקה (המשמעתי) של מועצת העיתונות מיושם בבתי הדין לאתיקה, בהתייחס לתלונות אתיות הנוגעות לתחומים רבים: ניגודי אינטרסים, שקיפות, גילוי נאות, נראות, חופש המידע והגנת הפרטיות. שם נידונים גם עניינים עקרוניים בתחום האתיקה והמשמעת העיתונאית. בין הלבטים הנידונים: "סוב-יודיצה", "גרונות עמוקים", "חפרפרות", ו"מקורות מידע סמויים" של עיתונאים (על המקורות הסמויים יש להגן). דוגמא אפשר היה לראות בישראל בפרשת ענת קם, ובעידן טראמפ בנושא ה"חדשות-המומצאות"fake-news) ).

 

העיתונאים כפופים (ללא קשר לתקנון האתיקה) גם לחוק העונשין (פרק בטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים), ל"צווי חיסיון לסודות מדינה" (שמוציאה הממשלה באישור וועדת החוץ והביטחון של הכנסת), להוראות הצנזורה הצבאית (הפועלת מכוח "תקנות ההגנה 1945") ול"פקודת העיתונות" מ-1933 (העוברת עתה, באחריות שר הפנים אריה דרעי, תהליכי ניסוח מצמצם מחדש, במטרה לשדרגה לרוח הזמן של 2017).
בעבר פעלה גם "וועדת –העורכים" שעמה הגיעו להסכמות על "חיסוי מוסכם" במגוון נושאים ואירועים. עיתון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי (גדול עיתונאי ישראל), שסיסמתו הייתה "ללא מורא וללא משוא פנים", שבר את הצנזורות המוסכמות בין הממשל לבין עורכי העיתונות הישראלית. אבנרי עשה זאת הן בתכנים גלויים והן בתכנים מרמזים, בצורת משלים וסיפורים דמיוניים-כביכול, שיודעי ח"ן ידעו לפענחם. אזכיר שלעיתון "העולם הזה" הייתה סיעה בכנסת החל מ-1965, בעקבות התנגדות ציבורית לחקיקת "חוק איסור לשון הרע". הנציגות של עיתון בכנסת הייתה תופעה ייחודית עולמית. העיתון היה חממה לידיעות מרעישות בלעדיות ("סקופים"), אך גם למילים רבות בשפה העברית המדוברת וה"סלנגית", שחלקן אומצו על-ידי האקדמיה הישראלית ללשון העברית.
 

 

היחס לאלמנה ולגר, וסולידריות בחאן אל-אחמר

יחיאל גריינימן ‏מאת: יחיאל גריינימן – רב, "רבנים למען זכויות האדם"

דבר תורה: קשירת היחס לאלמנה ולגר למידה-כנגד-מידה של הרשב"ם, וביקור סולידריות בחאן אל-אחמר, היישוב הפלסטיני שמתנחלי מעלה-אדומים מאיימים בהריסתו.

 

 

 

עלינו להשכיל ולשנות כיוון במדינת ישראל, להבין שהרוע כלפי הזולת החלש מאתנו יביאו עלינו אסון חברתי. קראנו ב"הארץ" ביום ראשון 19.2: "יחידת האפוטרופוס לניהול נכסי נפקדים במשרד האוצר החליטה לאחרונה להפקיע כספי פיצויים מפלסטינית בעקבות מות בעלה הישראלי בתאונת דרכים, באמצעות שימוש בחוק נכסי נפקדים…". בשבת הקרובה נקרא בבתי-כנסת בפרשת "משפטים" הנחיות ליצירת חברת מופת המבוססת על צדק ומשפט. בהלכות יש אחת עם הערה חריפה העוסקת בניצול אלמנות ויתומים, ותוצאותיה לחברה הישראלית. אנו מאמינים שהנוסח מדבר בעד עצמו: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ… כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות, כ"ב, כ'-כג'). חלילה לנו מלעשות דברים כאלה, לאחרים ולעצמנו, ובכך לאבד מוסריות ואנושיות.

 

 

ברצוני להרחיב את הלימוד הזה במקצת. הרשב"ם מפרש לנו על אותם פסוקים שזהו מקרה של "מידה כנגד מידה". זאת הגישה של חז"ל בהבנת סיפורים תנ"כיים שבהם אדם נענש בעולם הזה לפי חטאו. למשל, נאמר על שיעבוד מצרים שיש בו עונש על התנהגותם השלילית של שרה ואברהם אבותינו כלפי הגר המצרית: הם הגלו אותה, ולבסוף עם ישראל, צאצאם, נמצא בגלות מצרים. מה שאנחנו עושים לאחרים, הזרים או שונים מאתנו, מגיע לבסוף חזרה אלינו בריבית דריבית – קללה לדורות הבאים. וכמו שמעשה רע מביא להשתלשלות שלילית, מעשים טובים מביאים טוב לעולם. "עבירה גוררת עבירה, מצווה גוררת מצווה". העולם איננו סתם, יש יד מכוונת, ושופט מעבר לו. הכול נרשם בפנקס האלוקי.

 

 

עיקרון ה"מידה כנגד מידה" מובע באופן ברור בפרשת "משפטים", במקרה שבו אנשים רבים ופוגעים באישה הרה: "וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כ"א, כ"ב-כ"ז). אמנם חז"ל קבעו שאין להבין את הפסוק כפשוטו באופן מילולי, אלא באופן רעיוני: לפי תפיסתם אין לפגוע באבר של הפוגע ממש, אלא יש לפצות את הנפגע בתמורה כספית שוות-ערך לאבר שנפגע. כך גם אין בהכרח להבין כפשוטו ב"נשיכם יהיו לאלמנות ובניכם ליתומים". האימרה הזאת צריכה להיות מובנת כאזהרה חריפה האומרת לנו עד כמה חמור לנצל את החלשים בחברה, כגון אלמנות, יתומים וגרים. חברה כזאת תהיה אכזרית וחסרה חמלה גם למעמד הבינוני, ולבסוף גם למעמד המבוסס. חברה ללא כבוד לאדם היא חברה שלא טוב לחיות בה, חברה ה"אוכלת את יושביה". לכן, המאבק נגד תופעות של אכזריות ביחס לחלש, ליתום לאלמנה ולגר, מהווה מאבק לטובת הכלל, מאבק שהוא באופן מובהק – על-פי ההלכה בפרשת "משפטים" – המשכו של רצון האל. כך גם ביחסים בין עמים. והמבין יבין.

 

 

בתוך כך, ביום שישי הקרוב, 24.2, אצא עם מתנדבים ומתנדבות לביקור של סולידריות עם הישוב חאן אל-אחמר, אל מול צרות-העין של השכנים בהתנחלות מעלה אדומים, שקוראים להריסת חאן אל-אחמר ובית-הספר שמשמש את ילדי האזור. יהי רצון שנשכיל להבין ולשנות כיוון בחברה במדינת ישראל, לפני שצרות-העין והרוע כלפי הזולת החלש מאתנו, מתוך אינטרסים אנוכיים צרים, יביאו עלינו חלילה אסון חברתי בארץ הזאת. הארץ יכולה להיות "אוכלת יושביה", אך יכולה גם להיות מקור ברכה לנו ולזולתנו.

 

 

שבת שלום!

 

 

50 שנה למלחמת ששת הימים

מאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה, מצפה חרשים

פעולות הלחימה בלבנון, בעזה ובגדה המערבית, עד לחייל שהרג פלסטיני פצוע בחברון, מוכיחות ירידה בפעילות צה"ל, מלחימה – עד טוהר הנשק.

 

 

בתחילת חודש יוני הקרוב יחלפו 50 שנה מאז שצה"ל כבש תוך ימים ספורים, ובסידרת מהלכים מדהימים, את חצי-האי סיני, את הגדה המערבית ואת רמת הגולן. לא היה כהישגי צה"ל בקיץ 1967. הודות לאותם ההישגים, וכשלרשות מערכת הביטחון תקציב שנתי של כ-16.5 מיליארד דולר (= כ-60 מיליארד ש"ח), וכשהוא מונה (לפי ויקיפדיה) כ-176,500 חיילים ומאות-אלפי חילות מילואים – צה"ל נחשב היום לצבא החזק ביותר במזרח התיכון ולאחד הצבאות המתקדמים והמיומנים בעולם.

 

 

אך במרוצת השנים הפך צה"ל להיות מנגנון מסורבל ומגושם, כשהרבה יותר מהחיילים ומהחיילות הם למעשה פקידים, רחוקים מגזרות של אלימות. עלות כל חייל בשירות סדיר גבוהה בעשרות מונים מההשקעה שנעשתה בלוחם לפני 50 שנה. מאידך גיסא, ספק רב אם כשירותו – וכשירות מפקדיו – מתקרבת לרמת הביצועים של חיילי צה"ל באותה עת. בהתאם לכך, לא ברור אם מערכת הביטחון יכולה כיום להסתמך על הישגי צה"ל ועל יכולותיו ב"ששת הימים".

 

 

מאז סוף שנות השבעים, ועוד יותר משנת 1982, שקע צה"ל למשך שנים רבות בביצה הלבנונית. בהמשך, החל ממלחמת לבנון השניה (לפני כעשור שנים) ועד ללוחמה נגד כוחות חמאס בעזה במבצעי "עופרת יצוקה" (בשלהי 2008), ב"חומת מגן" ולבסוף ב"צוק איתן" (בקיץ 2014) –  חוו כוחות הביטחון את הפעילות הצבאית בעימותים עם כוחות לוחמים סדירים למחצה. מבצעים אלה, ב"לוחמה בעצימות נמוכה", הסתיימו בהישגים מזעריים, שלא דמו בהיקפן למטלות שכוחות הביטחון נטלו על עצמן בעשור שהחל ביוני 1967.

 

 

הקוד האתי של צה"ל מדגיש את חשיבות הדבקות במשימה ובטוהר הנשק. על פי ההצהרות של פיקוד צה"ל, חייליו פועלים רבות כדי להנחיל קוד אתי זה, תוך הדגשה כי בזה הוא מבטא רף מוסרי לפעילות חייליו. אמצעי התקשורת מטילים ספק עד כמה מדיניות זו מיושמת במעשה. כיום, כאשר רק מיעוט מהכוחות המגויסים מיועד למבצעים ייחודיים, עיקר פעילותו של הדרג הלוחם היא בתפקידי חיל מצב ובפעילות שיטור בשטחי הגדה המערבית בהגנה על המתנחלים.

 

 

ללא כל הישג גיאופוליטי לאורך התקופה, אבדות הצדדים בעימותים בעשרות שנים אלה – היו רבות ומיותרות. גם לאחר 50 השנים שחלפו, "פקודות המבצע" אינן כוללות הגדרות של יעדים אסטרטגיים שיסייעו להביא לסיום העימות. אין כיום מקום לאופטימיות שסיום הלוחמה מהווה יעד לעשייה בקרב ההנהגות של המפלגות הציוניות. לפיכך, לא נראה כיום טווח השגה כלשהו להסדרי קבע עם שכנינו.

 

 

השתלטות עוינת

מאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות אדם ושלום

מול הסיכוי ההיסטורי להשלמת המיזם הציוני שנתן עצמאות מדינית ויכול לתת ביטחון קיומי, נכנעת הציונות הקיומית להשתלטות קנאים-משיחיים שיביאו לחורבן העם היהודי.

 

 

אינני יודע איך לתאר את מצבנו אלא כהשתלטות עוינת. על מדינת ישראל השתלטה חבורת קנאים משיחית, שעושה הכול כדי ש"סכנת השלום" תחלוף. בזה עיקר עיסוקה של ממשלת ישראל. מפלגות המרכז מתמסרות ברצון, וכך גם רוב התקשורת. ארגוני השלום הישראלים נכנעו ברובם כבר מזמן, עוסקים בזכויות אדם של הכבושים ומתכננים את חגיגות החמישים לכיבוש.

 

 

 

 

 

ראש הממשלה נסע לארה"ב לפגישה ראשונה עם הנשיא החדש. כולם עסקו בשאלה אם ישראל תוכל לשים קץ סוף-סוף לאפשרויות השלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי והמוסלמי. להפתעתנו, אפילו הנשיא החדש מדבר על "דיל" של שלום. לא חשוב אם הוא דמוקרט או רפובליקאי, כולם אומרים לנו "עשו שלום", ואנחנו רק בודקים אם אומרים או מכריחים. הרי זה מה שקרה עם מצרים: היה נשיא אמריקאי – קרטר – שגם הכריח. אז עד היום הוא אחד הנשיאים השנואים ביותר בישראל… עם "אומרים" – אפשר להתמודד, ראו את ההצלחה להתמודד עם האמירות של אובמה. עכשיו השאלה היא אם גם הנשיא טרמפ רק אומר, או "חלילה" גם יכריח?!

 

 

צריך לחזור לתחילת הסיפור. למה בכלל כל המיזם האדיר הזה של הציונות? הציונות החלה כאשר הסתבר שגם במדינות שהושפעו מהמהפכה הצרפתית, האנטישמיות המשיכה. הניסיון של חיי מיעוט בארצות הגולה, נכשל. התשובה: מדינה יהודית שתבטיח את הקיום היהודי דרך שלטון עצמי של היהודים. אז החליטו לחזור לארץ מולדתו של העם היהודי, ולהקים שם מחדש את מדינת היהודים. רק שהייתה בעיה עם הפתרון הזה: בארץ חי עם אחר, שלא הסכים לוותר על ארצו למען מישהו אחר. ואכן, מנהיגי הציונות הבינו שללא תמיכת מעצמות לא יוכלו לממש את החזון הציוני ולקיימו. לאורך כל שנות המפעל הציוני – מתנהל מאבק על הארץ. נוצר מצב שבו – יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם – ישראל היא המקום היחידי שבו מנסים כל הזמן לפגוע ולחסל את קיומנו, בגלל היותנו יהודים. וכל זה לא מסיבות אנטישמיות, אלא בגלל מעשיה של ישראל.

 

 

והנה, מאז 2002 מציעים לנו העולם הערבי והעולם המוסלמי את "יוזמת השלום הערבית": להגיע לפשרה של שלום, שתפסיק את הניסיונות הערביים להחריב את קיומנו כאן. ומול הסיכוי שהפתרון הציוני יישא סוף-סוף פרי קיומי – ישראל מסרבת! היום לא מעניינת את ישראל השאלה הקיומית. היום אנחנו עוסקים בהגשמת החזון המשיחי-הקנאי של ההבטחה האלוהית לאברהם על הארץ. מיעוט של קנאים-משיחיים מוביל את ישראל למדיניות שתביא לאיבוד התמיכה בישראל ולהתרסקותה! אלה הם היורשים האמוניים של קנאי הבית השני – שהביאו לחורבן. היו להם קודמים שניסו לחזור לציון בדרכם: ניסיונו של שבתאי צבי להחזיר את עם ישראל לציון – נגמר במפלה מבישה ומביכה. הפעם הם חיכו שהציונות החילונית תחזיר את עם ישראל לציון, ועכשיו הם משתלטים על המפעל הזה ובקנאותם מוליכים אותו אל חורבנו.

 

 

המדהים בכל העניין הוא ההתבטלות של הציונים הקיומיים על מפלגותיהם, מפני הציונים הקנאים-משיחיים. הליכוד סובל מהשתלטות עוינת של קנאים בתוכו. מפלגת העבודה מתבטלת, ועסוקה רק בלהוכיח שהיא לא פחות פטריוטית מהם. כך גם שאר מפלגות המרכז. מפלגות השלום כבר לא מאמינות בעצמן וחדלו לצאת לרחובות במאבק למען השלום. בחדלונם כולם מאפשרים לקנאים-המשיחיים להשתלט על המפעל הזה, ולהסיטו לכיוון של חורבן נוסף.

 

 

מול הסיכוי ההיסטורי להשלמת המיזם הציוני שנתן גם עצמאות מדינית ויכול לתת גם ביטחון קיומי – נכנעת הציונות הקיומית לחבורת קנאים-משיחיים, שיביאו שוב חורבן על העם היהודי.

מקלטי ענק להגנה על מדינת ישראל

מאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור הארץ

מדינת ישראל תת-קרקעית היא הפתרון נגד איום הטילים האיראניים. למדתי זאת מהכרת תת-הקרקע של ישראל, ומשנות עבודתי כמדען באיראן.

 

 

 

כתבתי בעבר לקוראים על הפרת האיראנים להבטחותיהם, לחתימות שלהם על מסמכים, ואפילו לשבועות שלהם בשם אללה ונביאו. מסקנותיי התבססו על חוויות שעברתי במשך מספר שנים של עבודה באיראן.

 

 

מדינאים מערביים שלא התגוררו מספר שנים באיראן עלולים לשלם מחיר גבוה עבור האמון באיראנים. זאת, אפילו באי-לימוד כללי העמידה על המקח בקניות – המערביים מאמינים לשבועות של הסוחר הפרסי על ההפסד הכספי שהמחיר שהוא מבקש גורם לו… אולם בעוד שעל הפסד כספי אפשר להתנחם כשיעור בחוקי השוק הפרסי, ההתייחסות חייבת להיות שונה לגמרי כאשר החשש הוא מהפסד שלא ניתן לתיקון, הפסד שעלול לאפשר לממשלת אירן להמשיך בתכנית פיתוח הגרעין ל"צרכי שלום". פיתוח זה יאפשר לאיראנים להשיג יכולת צבאית גרעינית בעוד כ-10 שנים, כפי שטוענים גם המדינאים האמריקאים המסתייגים מההסכם הזה.

 

 

אך הטעות של המדינאים אנשי תרבות המערב היא לא רק באמון שלהם באיראנים בכל הנוגע להסכמים וחוזים בינלאומיים, אלא גם בהבנת היחס של אנשי השלטון הנוכחי – הנתון למרות חכמי הדת – לקדושת חיי האדם בכלל, ולחיי הכופרים בדת השיעית בפרט. הדחת השאה והמהפכה שאפשרה את עליית אייטולה חומייני לשלטון, באה בעקבות הפגנות סטודנטים שמחו כנגד השלטון המושחת בתקופת השאה, מהפכה שהייתה מלווה בקטילה הדדית. בנסיעה האחרונה שלי לשדה-התעופה של טהרן, ראיתי גוויות מוטלות על המדרכות של הרחובות הגובלים באוניברסיטה של טהרן, מראה שמלווה אותי עד היום. אסור גם לשכוח את ההמשך של השתלטות האייטולות ומשמרות המהפכה שלהם, שגם הוא לווה בסדרה ארוכה של הוצאות להורג – תחילה של ה"כופרים" הבהאים שוחרי השלום, ואחר-כך של אלו שהיה להם קשר עם השלטון הקודם. ההערכות בעיתוני המערב הן שמספר המוצאים להורג התקרב ל-20,000 איש!

 

 

נציג של משטר האייטולות האיראני – ברוח ובחומר נפץ – הוא ארגון החיזבאללה השיעי בלבנון, ובראשו חסן נסראללה. ברשות הארגון הזה כמות עצומה של טילים ורקטות שסופקו על ידי איראן, שחלקן הגדול מוסתר בפירים. טילים אלו עלולים לגרום למספר רב של נפגעים ולהרס מבנים, בעיקר באזור המאוכלס בצפיפות בישראל בין חדרה לגדרה.

 

 

קרוב לוודאי ששר הביטחון ומפקדי צה"ל מודעים לכל האמור לעיל, ואין ספק שהם מכינים את צה"ל לתגובה, במקרה שישראל תותקף. נשאלת השאלה מה יהיה סדר הגודל של הקורבנות וההרס, לפני שצה"ל יצליח להרוס את מקורות הירי. כדאי לקחת בחשבון כי במבצע "צוק איתן" ירה החמאס "רק" כ-4,500 רקטות ופגזי מרגמה, שמהם נפלו בישראל כ-3,600 – לחיזבאללה יש יכולת לירות לכיוון מרכזי האוכלוסייה בישראל כמות גדולה בכמה סדרי גודל, במספר ובכוח הרס.

 

 

 

האם ניתן לקדם פני הרעה? כגיאולוג המכיר את תת-הקרקע של מדינת ישראל, ושהתוודע בשנים האחרונות למחפרי הענק (מכונות המנהור שפרצו את המנהרות בדרכים החדשות בישראל), התשובה שלי היא שעל ישראל להתחיל במבצע ענק של מנהור, ולהורדה של מתקנים חיוניים לתת-הקרקע. בשעת מלחמה ומתקפת טילים ישמשו מנהרות אלה גם מקלטי ענק, כפי ששמשו מנהרות הרכבת התחתית של לונדון בזמן ה"בליץ" הגרמני במלחמת העולם השנייה.

 

 

מקלטי הענק הללו הם הפתרון להגנה על מדינת ישראל מהטילים האיראניים.

 

 

 

מכתב לנשיא ריבלין

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

היה לי נשיא חביב, הומניסטי / ופתאום מתברר להד"ם (לא היו דברים מעולם) // השד ההוא הרביזיוניסטי / בועט חי וקיים.

 

 

 

הוא נשמע ימים ארוכים כה נורמאלי,

היו אמירות שממש בא לי

לכתוב לו: נשיאי היקר…

אבל כנראה נחוץ עוד מחקר.

 

 

אי-שם בעמקי הנשמה

עוד יעשן במסתרים נרם הישן

חזון הארץ השלמה

שבוער באש מלחמות ועולה בעשן.

 

 

תדע כול אם עבריה: המדינה היא שטחי אדמה,

העם שגלה מארצו וחזר אליה ושב –

הוא ישלוט גם אם דורות היה פה עם שירש וישב.

 

 

נשיאי היקר כבר אמרת

כי הוחלט והוסכם במסמך עקרונות באוסלו.

אתה הוא זה שלמדת וגמרת:

אסור לעם לכבוש ולנצור את שללו.

 

 

 

 

גם הנשיא שלנו מספח!

 

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, קיבוץ נירים, 'עוטף עזה'

המרמה הגדולה

מאת: אליהו קאופמן – רב אורתודוכסי

במלחמת העצמאות התגלעה מחלוקת גיוס ביהדות החרדית. קבוצת חרדים צעירים התנדבה למחתרות והמשיכה לצבא, אך רוב "הישוב הישן" התנגד להתגייס.

 

 

 

כל צד האמין בשיטה שלו: רוב "הישוב הישן" ראה במדינה טריפה שאין להשתלב בה. במחתרות ובצבא ראו גדולי ישראל סכנה רוחנית שעלולה להוביל להתפקרות. הבסיס לאותה השקפה התבסס על השקפה תורתית, שלא ראתה במדינה את ה"אתחלתא דגאולה" ולא ראתה בצבא הזה צבא יהודי. משום כך גם לא היה רוב המחנה החרדי דאז לאומני. הרב מבריסק, מגדולי ישראל שחי בארץ, אמר שאין להתגייס לצבא "משום שלא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא לא דיבר על "לימוד התורה" כסיוע לצבא כי לא רצה להוליך שולל את החרדים, ולא נהנה מכספי הציונות וסירב להיפגש עם בן-גוריון ואנשיו. מנגד, החרדים שהשילו את מלבושם החרדי והתגייסו למחתרות טענו שהם מאמינים בציונות, ולא נימקו את גיוסם לצבא ב"הטבות כלכליות". הם הזדהו עם הרעיון הציוני. בראשו עמדו מנשה אייכלר (אביו של ח"כ ישראל אייכלר מ"יהדות התורה"), הח"כ לשעבר של "דגל התורה" אברהם רביץ', האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הרב שלמה גורן ואחרים. הרוב חזרו לחברה החרדית, אך סיגלו את הנוסח החרדי-ציוני העכשווי – לפסוח על שני הסעיפים: ציונים קיצוניים נגד הערבים, ואנטי-ציונים קיצוניים כשהם אמורים להתגייס… ח"כ ישראל אייכלר כבל עצמו באזיקים כשעלה בכנסת עניין הגיוס. אבל כשה"גזירה" התבצעה, הוא סייע לגייס בחורים מחסידותו, חסידות בלזא, למשטרה ולצבא.

 

 

בשכונת "מאה שערים" בירושלים עדיין מתנוססות המודעות המכריזות ש"הגיוס לצבא היא עבירה חמורה". תלו את המודעות שרידי ההולכים בדרכם של גדולי ישראל מהדור הקודם, ובראשם הגר"ח (גאון רבי חיים) זוננפלד והרב מבריסק, השייכים ל"נטורי קרתא", לחסידות סאטמר ול"עדה החרדית". בעיתוניהם לא מייעצים לצבא כיצד לחסל את החמאס וכיצד לנהוג ב"יד חזקה" נגד הפלסטינים. אליהם לא יגיע צו הגיוס גם לאחר כל "הסכמי הדחייה", משום שהמדינה יודעת שהם אינם מ"כוחותיה". אבל המפגינים בצמתות, מטעם "הפלג הירושלמי", רחוקים מלהיות עקרוניים. מקורם בליטאות החרדית הציונית ורבם היה מתלמידי הרב קוק. נחשף פרצופם האמתי: הם אינם נלחמים על לומדי התורה אלא נגד הגיוס מסיבות לא-עקרוניות, והם החוג הדתי היחיד שמסרב לפגוש נציגות ערבית. בעיתון "הפלס" שלהם הם מעודדים את הצבא הישראלי להכות בפלסטינים. כשהליטאים הללו היו מאוחדים ב"דגל התורה", הם סיפקו תירוצי ילדים מדוע הם אינם חפצים להתגייס. הם דיברו על "לימוד תורה", ואלה שלא למדו תורה דיברו על ה"תפילות" של החרדים, ולבסוף טענו ש"הצבא לא צריך אותנו". סיפור "הפלג הירושלמי הקיצוני" התחיל לפני 2 מערכות בחירות, כשלאדון כרמל סירבו גבאי הרב שטיינמן לתת מקום בכנסת. אם מחר תציע "דגל התורה" לחבורה הזו תפקידים פחותים מח"כ, הם יקפלו את דגל "אי הגיוס" ויהפכו להיות על תקן ראשי הקהילה לשעבר ברוסיה, שגנבו ילדים כדי לספק את המכסה הצבאית של צבא הצאר.

 

 

ה"פטנט" של החרדים הציונים איננו ייחודי להם. עדות, קבוצות ויחידים בחברה הישראלית מניפים את דגל הלאומנות האנטי-ערבית, אבל כשהם נקראים להתגייס הם בורחים לחו"ל כ"סטודנטים" ומוציאים "פרופיל פסיכי". לאחרונים יש אליבי מצופה "קדושה" ששמו "לימוד תורה". התורה מצווה על כאלה המאמינים כי צבא זה הוא "צבא קודש" – להתגייס אליו. לצערי אני מזדהה יותר עם סירובם של צעירים וצעירות חילוניים לשרת בצבא, משום שהם אינם מוכנים לקפח את נפשם על הרפתקאות הדם הנמשכות יותר מ-100 שנה. האנשים הללו מיצגים בעיני יותר את צוואתו של הרב מבריסק לסרב לשרת בצבא, כי "אנחנו לא יצרנו את הבעיה עם הערבים".

 

 

 

 

בדרכו של בן-גוריון

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

ישראל זקוקה לדרג מדיני המסוגל לשקול ולהעריך את צרכיה של המדינה גם לדור הבא. אנו מצפים להוראה מפורשת של המנהיגות הלאומית.

 

 

 

בעת עשיית סדר בניירות השמורים עמי, מצאתי העתק מכתב שנשלח ב-8 בדצמבר 1952, מכתבו של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לרמטכ"ל החדש, רב-אלוף מרדכי מקלף, עם כניסתו לתפקיד. ראש הממשלה קיבל את התפטרות הרמטכ"ל יגאל ידין, משסרב ליישם את הנחיות ראש הממשלה לקיצוצים דראסטיים.

 

 

המכתב היה קצר, 8 סעיפים. בן-גוריון שטח בפני הרמטכ"ל את תפישת הביטחון שלו, יחד עם הנחיה ברורה ומחייבת לארגון צה"ל אל מול האתגרים שעמדו בפני המדינה. בפתח מכתבו הציג בן-גוריון את תפישת הביטחון שלו:

 

  1. ביטחון ישראל נשען על יכולתו הכוללת של עם ישראל, היכולת הצבאית, המשקית, הכספית והמוסרית. הצבא הוא כמובן אחד הגורמים המכריעים, אבל בשום אופן לא הגורם היחידי.
  2. שיא כוח-האדם המגויס, הכולל צבא החובה, צבא הקבע והאזרחים העובדים בצבא – עולה כרגע על מידת יכולתה המשקית והכספית של המדינה ועל הצורך האמתי של­ הצבא הסדיר, ומהווה משום-כך תקלה רצינית לביטחון המדינה, מפני שמחליש ואולי מערער כוחה המשקי והכספי של המדינה.

וכאן באים עיקרי ההנחיה המפורטת –

  1. יש לקצץ לא פחות משלושת אלפים אזרחים בשרות הצבא, ולבטל כל הפונקציות שאין עבודתם צריכה להיעשות דווקא בצבא,
  2. שיא כוח-האדם בצבא הקבע גבוה למעלה מן הצורך והיכולת. יש להקטינו באלפיים איש.
  3. יש לפטר משרות חובה כל אלה שהצבא חייב בתמיכת משפחתם בסכומים ניכרים, לאחר שעברו אמון בסיסי.

 

 

עיינתי שוב במכתב. אינני יכול שלא להתפעל מאומץ ליבו של הזקן. האיום הביטחוני על ישראל של שנת 1952 היה חמור לאין ערוך מן האיום העומד בפנינו היום.

 

 

ישראל נמצאה אז 3 שנים לאחר סיום מלחמת העצמאות, ידענו כי האיום טרם הוסר, וכי עלינו להיערך לקראת ניסיון צבאי ערבי נוסף להכריע ולחסל את הישוב היהודי. המדינה ליקקה עדיין את הפצעים והאבדות הקשות, כאשר בה בעת נדרשה לקלוט מאות-אלפי עולים החדשים אשר הגיעו לארץ חסרי כל. בה בעת החלו פיגועי הפדאיון.

 

 

היום אין איום קיומי המסכן את המדינה; אין איום מתקפה צבאית ערבית – מדרום, מצפון או ממזרח – במטרה לכבוש ולחסל את הישוב היהודי. מלחמת יום הכיפורים, שמלפני יותר מ-40 שנה, הייתה המלחמה הקיומית האחרונה. אנו שומעים מדי יום על סכומים אדירים שיושקעו ברכש מטוסי ה"אדיר" ועל רכש 3 צוללות נוספות לחיל הים, ועוד כהנה וכהנה השקעות בביטחון. אכן, השקעות שנועדו להתמודד בסיכונים, אך בה בעת – זו מדיניות ביטחון שמכרסמת במשאבי המדינה המוגבלים וביכולתנו להשקיע ביעדי המחר – בחינוך, בבריאות, ובפיתוח המשק הלאומי.

 

 

זכורה לי מדיניות צה"ל, שנהג בעבר להקים מדי פעם צוות מטכ"לי שסרק ובדק את כל המערכות במטרה אחת: לבטל תקנים ויחידות שאינם חיוניים, לקצץ בדרגות, לחסוך ולחסוך. ישראל זקוקה למכתב "בן-גוריוני" חדש. ישראל זקוקה לדרג מדיני המסוגל לשקול ולהעריך את צרכיה של המדינה גם לדור הבא. אנו מצפים להוראה מפורשת של המנהיגות הלאומית – של שר הביטחון ושל ראש הממשלה – הנוטלת אחריות ואף סיכונים מסוימים, שהם המחיר לשינוי סדר הקדימות הלאומי.

 

 

איך הכול התחיל?

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

מספר קוראים מתעקשים שמלחמת העצמאות התחילה ב-15.5.1948, למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, כאשר הצבאות של המדינות הערביות השכנות חדרו לארץ.

 

 

ראיתי תגובות כאלה פעמים רבות. כל ויכוח רציני על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעורר את השאלה: "מתי זה התחיל?". לכל צד יש תאריך משלו, המוכיח בעליל שהצד השני הוא-הוא שהתחיל.

 

 

הערבים התחילו, טוענים הציונים. הסכסוך החל עם "פלישת" הצבאות הערביים במאי 1948 ("פלישה" במרכאות, מפני שהצבאות נכנסו לשטחים שלפי החלטת האו"ם היו צריכים להיות שייכים למדינה הערבית, אם כי מטרתם המוצהרת של הערבים הייתה לחנוק את המדינה היהודית החדשה בעודה באיבה). היהודים התחילו, טוענים הערבים. הם התחילו לגרש את הערבים, דבר שהוביל ל"נכבה" ("האסון").

 

 

הערבים התחילו, משיבים הציונים. מדוע היה עלינו לגרש את הערבים? מפני שהם ירו על היישובים שלנו אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947. היהודים התחילו, משיבים הערבים בלהט. הכל התחיל באותה החלטה אומללה. האו"ם היה מורכב אז בעיקר ממדינות מערביות וקומוניסטיות. האירגון נתן את הארץ, שלא הייתה שייכות לו, ליהודים, שלא היו שייכים לארץ.

 

 

כן, אומרים היהודים, אבל זה התחיל באמת בספר הלבן, שפרסמו הבריטים במאי 1939. מיסמך זה סגר למעשה את שערי הארץ בפני היהודים, בדיוק בזמן שהנאצים התחילו לתכנן את השואה. לא הייתה לנו ברירה, פורצים הבריטים לוויכוח. הערבים התחילו ב-1936 במרד הערבי ("המאורעות" בלשון היהודים) שבו נהרגו הרבה יהודים וחיילים שלנו. אבל מדוע היינו נאלצים לעשות זאת? קוראים הערבים. מפני שהמוני יהודים גרמנים באו לארץ אחרי שאדולף היטלר הגיע לשלטון ב-1933. היה עלינו לעצור את זה, גם בשיטות אלימות, כדי למנוע את הפיכת הארץ למושבה יהודית.

 

 

באמת? עונים היהודים, אבל אתם התחלתם הרבה לפני זה, כאשר ביצעתם ב-1929 מאורעות קטלניים והרגתם יהודים בכל רחבי הארץ. לא הייתה לנו ברירה, מתעקשים הערבים. השלטון הבריטי תמך ביהודים ואיפשר להם להתיישב בכל מקום.

 

 

זאת הייתה זכותנו, אומרים היהודים. זה כלול במנדט שמסר חבר-הלאומים לבריטים. מי נתן לחבר-הלאומים את הזכות למסור את המנדט לבריטים? שואלים הערבים. הארץ הייתה שייכת לתושביה, שכמעט כולם היו ערבים. כך זה התחיל.

 

 

אבל הערבים תקפו את היהודים כבר ב-1919, וזה מוכיח עד כמה שהבריטים היו נחוצים. לבריטים לא הייתה שום זכות להיות כאן, משיבים הערבים. כל התוהו-ובוהו התחיל בעצם ב-1917, כאשר פרסמו הבריטים את הצהרת בלפור, שהבטיחה להקים בארץ בית לאומי ליהודים – וזאת בשעה שהארץ הייתה שייכת לממלכה העות'מאנית המוסלמית.

 

 

הממלכה העות'מאנית גססה, אומרים היהודים, והתנועה הציונית, שנוסדה רשמית ב-1896, כבר הכריזה על זכותה על הארץ. אבל באותה עת עצמה קמה התנועה הלאומית הערבית המודרנית, שזכותה על הארץ ועל שאר הארצות הערביות אינה ניתנת לוויכוח. אלוהים הבטיח… אללה קבע… וכן הלאה וכן הלאה.

 

 

יש לי תיאוריה משלי לגבי התחלת הסכסוך. בנימין זאב הרצל, האב-המייסד של התנועה הציונית, נפטר ב-1904. הרצל לא אהב כל-כך את הארץ. אחד מרעיונותיו הראשונים היה הקמת מדינה יהודית בפטגוניה, מחוז ארגנטיני שתושביו דוכאו זה עתה. הרצל לא אהב את התורכים ואת הערבים, אבל הניסיון לימד אותו שהיהודים לא יתנחלו בשום מקום חוץ מארץ-ישראל. בספרו "מדינת היהודים", התנ"ך הציוני, הוא הכריז שהיהודים ישרתו בארץ כחיל-החלוץ של התרבות המערבית נגד הברברים של אסיה – כלומר, נגד הערבים.

 

 

אפשר לטעון שהסכסוך התחיל באמת באותה עת – לגמרי בהתחלת הרעיון הציוני. אבל לי יש בראש מועד מדויק אחר. מספר שנים לפני מלחמת-העולם הראשונה היו סימנים לכך שהממלכה העות'מאנית עומדת להתמוטט. בתורכיה קמה תנועה לאומית מודרנית, בהנהגת קצינים שאחדים מהם שירתו קודם לכן בארץ. הם קראו לעצמם "התורכים הצעירים". ב-1908 הם תפסו את השלטון באיסטנבול.

 

 

גם בקרב האוכלוסייה הערבית של הממלכה קמו תאים מהפכניים. הם לא העזו עדיין לדבר על עצמאות, אך הציגו תוכנית של "ביזור" – פירוק המבנה הריכוזי של הממלכה והענקת אוטונומיה לעמים החיים ברחבה. קבוצה של ערבים מירושלים, חברי הפרלמנט התורכי, בהנהגת רוחי אל-חלידי (משפחה שהיא גם עכשיו חשובה מאוד בירושלים) העלתה רעיון מדהים: למה לא להתקרב לציונים ולהציע להם ברית נגד התורכים, כדי להיאבק ביחד למען רעיון זה? הנציג הציוני בירושלים מיהר להציג את הרעיון הזה למקס נורדאו, הנשיא החדש של ההסתדרות הציונית. נורדאו ירש את מקומו של הרצל אחרי מותו. זה היה רגע היסטורי, אחד מאותם רגעים שבהם עוצרת ההיסטוריה את נשימתה. אופק חדש לגמרי נפתח: ברית בין הערבים והיהודים! תנועת-שיחרור משותפת!

 

 

נורדאו, אינטלקטואל יהודי-גרמני מפורסם, לא חלם לקבל את ההצעה הזאת. מן הסתם חשב שזה רעיון משוגע. הרי התורכים שלטו בארץ. הם יכלו למסור את הארץ ליהודים. ניתן היה לשחד אותם. לערבים לא היה שום כוח. הם לא יכלו לתת לנו דבר! בזה תם הסיפור. נורדאו דיווח על הרעיון לקונגרס הציוני, שהתכנס בהמבורג. אך איש לא התיחס לרעיון ברצינות. מעטים יודעים כיום על האפיזודה הזאת. אהרון ("אהרונצ'יק") כהן תיאר אותה בספרו החשוב, "ישראל והעולם הערבי".

 

 

האפשרות הזאת הייתה קיימת רק בתיאוריה. ההיסטוריה נוצרת בידי בני-אדם חיים, בשר ודם, שההכרה שלהם עוצבה על-ידי המציאות של זמנם. בעיני אירופים בראשית המאה ה-20, עצם הרעיון של יצירת ברית עם ילידים נגד מעצמה אימפריאלית נראתה מן הסתם כרעיון תמהוני. במבט לאחור, הרעיון הזה יכול היה לשנות את ההיסטוריה. היינו נולדים לתוך מציאות שונה לגמרי.

 

 

בסתיו 1947, שבועות מעטים לפני מלחמת-העצמאות, כשמלאו לי בקושי 24 שנים, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי". הייתה בה חזרה כמעט מילולית על הרעיון שהוצע לנורדאו (דבר שלא הייתי מודע לו אז). החוברת נפתחה במילים הבאות: "כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים: הם יכלו להופיע בקדמת אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו כראש-גשר לגזע ה'לבן' ואדון ל'ילידים', דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתו הצלבנים בארץ-ישראל. הדרך השניה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו, הרואה עצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, והמוכן להדריך את עמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הניצול האירופי".

 

 

חוץ מהמינוח, השייך לתקופתו, אני חותם על כל מילה גם היום, אחרי כמעט 70 שנה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני החל כאשר המתנחלים היהודים הראשונים, אנשי ביל"ו, הגיעו לארץ ב-1882, עוד לפני היווסדה הרשמי של התנועה הציונית. הסכסוך התחיל כהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות גדולות, שלא ידעו דבר וחצי דבר זו על זו. הבורות ההדדית הזאת נמשכת, במידה רבה, גם כיום.

 

 

אי-אפשר לשנות את העבר. אבל אולי, אולי, אנו יכולים ללמוד ממנו ולהסיק מסקנות.

34 שנים לרצח אמיל גרינצווייג, ובזמן הזה…

מאת: נעמי ונפתלי רז – פסיכולוגית חינוכית, ואיש חינוך ומורה-דרך

בשישי 10.2.2017 ציינו ביישוב נווה-שלום 34 שנים לרצח אמיל, ובדקנו איך לחזק את המאבק נגד חוק ה"הסדרה" ונגד חוק הסיפוח.

 

 

אמיל נרצח בהפגנת 3,000 חברי "שלום עכשיו" שקראו לפיטורי שר הביטחון שרון על "אחריות עקיפה" לטבח הפלסטינים בסברה ושתילה בלבנון בשליטת צה"ל. במצעד בירושלים מאות אנשי ימין אלימים קללו והתקיפו את מפגינינו. הורנו להגן ולא להשיב, שמא יישפך דם יהודי. בסיום ערכנו עצרת מול משרד ראש הממשלה, ואז נזרק אלינו הרימון. אמיל גרינצווייג נרצח, ו-8 ממפגינינו נפצעו. הורשע ברצח ונאסר לשנים רבות איש הימין יונה אברושמי, שינק שנאה מהסתות של שכניו בעבודתו בהתנחלות עפרה, ומרבני התנחלויות. ציינו את זכר אמיל ביוזמת "המחנה הדמוקרטי", כ-50 אנשים.

 

 

אחיו של אמיל, אליעזר (לולו) גרינצווייג, סיפר בהתרגשות על אחיו הבכור. אנחנו סיפרנו על המצעד, על העצרת, ועל הרימון ונפגעיו. תושב נווה-שלום, פרופ' יאיר אורון, סיפר על הזעזוע שמלווה אותו מהשתתפותו בהפגנה ההיא ועד היום, וסיפר מעט על נווה-שלום. חברנו הניצב בגימ' ותא"ל במיל' שאול גבעולי סיפר על פעילות המשטרה אז נגד התפרעויות "הרב" כהנא וחבריו.

 

 

חברנו הסופר הדרוזי מחורפיש פוואז חוסיין קרא שיר שלו בעברית, כשחברנו העו"ד הבדואי מלקיה ד"ר עלי אל-אסד קורא אותו בערבית: לי יש חלום / והוא לחיות בשלום. / אך אם אין בית / שעל ידו עץ זית / ויונה עם שובך / המקרבים אותו חלום, / אכן יהיה מגוחך / לא לנסות / לנטוע אותו עץ / ולבנות אותו בית. / אחרת / השלום יהיה רק בחלום / ואותו בית – / שבעה מדורי גיהנום, / והזית / בודד ועצוב במקום / והיונה / עולה וגואה למרום.

 

 

ואז – פוואז הוציא עץ זית צעיר שהביא עמו, ונטע אותו לזכר אמיל, יחד עם לולו גרינצווייג.

 

 

סיימה חברתנו המשוררת מרחובות ארלט מינצר, ילידת עירק, בקריאת שירה "אני ואתה": …וְהַנַּעַר נוֹרָה, וּמוֹתוֹ / לֹא הֵפֵר דִּמְמַת-אֱלֹהִים. / בְּמַבָּט מִקָּרוֹב עוֹד רוֹאִים – / עִשְׂבֵּי-בָּר שֶׁאָדְמוּ מֵאֵידוֹ. // כָּל הֶרֶג מַלְהִיט נְקָמָה, / וְנִדְבָּק בְּשִׂנְאָה לֵב תָּמִים; / הָאֶחָד נַעֲשָׂה אִישׁ דָּמִים, / וְאָחֵר, נִשְׁמָתוֹ נֶאֱטְמָה. // גַּם אֲנִי וְאַתָּה בַּתּוֹעִים, / כְּבָר נִכְוֵינוּ, עָיַפְנוּ, אֵין-כֹּחַ. / קַל יוֹתֵר לְהַחְרִישׁ וְלִשְׁכֹּחַ – / מְפַתִּים מַנְעַמֵּי הַחַיִּים. // רוּחַ-עֶרֶב בָּעֵשֶׂב תִּתְמַהּ: / אֵי הַנַּעַר? דָּמוֹ לְשֵׁם מָה?

 

 

 

 

שתלנו גם משוכת שיחי צבר, הכול בחלקה שנפגעה בשריפה הגדולה וליד הבתים החדשים שייבנו ביישוב.

 

 – – – – –

 

אמיל היה הקורבן הראשון של ההסתה הימנית. ראש הממשלה יצחק רבין היה הקורבן הבא. ההסתה געשה בימים ההם, וגועשת בזמן הזה: נתניהו ורוב שרי הליכוד, בנט וכל שריו ואנשיהם, ליברמן ואנשיו, רבני המתנחלים וראשיהם – כולם מסיתים ומפיצים שנאה לכל המחזיקים עמדות שונות משל הימין.

 

 

המשכנו, פעילי "המחנה הדמוקרטי", בדיון על הזמן הזה: ימים של חקיקה לא-חוקתית וחקיקה נגד ארגוני זכויות-אדם, ימים של סתימת פיות והסתה נגד יהודים וערבים שמתנגדים למדיניות הימין. העלינו אפשרויות שונות לחיזוק המאבק בחוק ה"הסדרה" שעבר, בחוק הסיפוח שמתקרב, ובשלטון הימין שמשתגע.

 

 

הבנו שהימין דוחף אותנו למרי אזרחי, ושקלנו הצעות מעשיות, רק לא בסרבנות: לא להיכנס להתנחלויות ולשטח מסופח – לא אנו ולא צאצאינו התלמידים; לא לקנות מוצרי התנחלויות; להודיע למשרד האוצר שלא נקצה מהמסים שלנו להתנחלויות – כ-5% ממסינו – ונפנה אותם לזכויות אדם (מעשי לעובדים עצמאיים); ואף לחסום מעבר להתנחלויות ולשטח מסופח בשכיבה על הכביש, כמעשי מהטמה גנדי.

 

 

הדגשנו גם את ההכרח לעמוד לצד בית המשפט, החשוב כל כך להגנה על הדמוקרטיה, את הצורך להגיב בכל אמצעי התקשורת, מהעיתונים ועד לרשתות החברתיות, את הדחיפות בשיתופי-פעולה בארגוני השלום, ואת ההכרח לגבש מנהיגות לציבור המתנגדים למדיניות הממשלה. רובנו ראו בח"כ עמיר פרץ מועמד מתאים לכך, והסכימו לעזור לו בפריימריז ב"עבודה".

 

 

והסיכום: אנשי "המחנה הדמוקרטי" ושותפים משוחרי הדמוקרטיה ומארגוני השלום, בואו לפגישה להחלטות מסכמות ולבחירת מזכירות מארגנת. מעוניינים? כתבו נא למייל zar89@netvision.net.il מתי לא נוח לכם להיפגש בת"א בשעה 17:00: 2.3 יום חמישי; 5.3 יום ראשון. להתראות!