שקר ה"תום" והבל "המדינה"

מאת: שי שהמי – עורך-דין

זהו חוק של שקרנים ופחדנים, שלא מסוגלים לומר לנו, לעולם ולעצמם את האמת: אנו מכשירים את גזל הקרקעות של פלסטינים בשטחים.

 

 

לקראת חקיקתו היום של חוק הגזל, הידוע בכינוי "חוק ההסדרה", הכינה תנועת "רגבים" – שעד לאחרונה נוהלה בידי ח"כ סמוטריץ' מ"הבית היהודי" – סקר של הבתים בהתנחלויות הבנויים על קרקע פלסטינית פרטית. הנתונים הוגשו לחברי כנסת לקראת המאבק על חקיקת החוק שמטרתו להפקיע את האדמות מבעליהן. בהתאם לסקר לא פחות מ-2,026  בתים בהתנחלויות בנויים על קרקע פרטית של פלסטינים.

 

 

ככל שהתקרב המועד שקבע בג"ץ לפינויה של ההתנחלות עמונה – שבה, כפי שנקבע על ידי בג"ץ, הוקמו 40 בתים על-ידי מתנחלים על קרקעות פרטיות של פלסטינים – התרבו הקולות של המתנחלים ושל עוזריהם, שהביעו התנגדות נחרצת לפינוי ודרשו לחוקק חוק ש"יסדיר" (דהיינו – יכשיר) את הגזל בהתנחלות עמונה ובלפחות 26 התנחלויות אחרות. הנימוקים העיקריים שהושמעו היו שהמתנחלים התנחלו על הקרקעות הפלסטיניות ב"תום לב", דהיינו כאילו לא היו מודעים לכך שמדובר שמקרקעין בבעלות פרטית, וכן שהתנחלותם שם נעשתה בתמיכתה ובעידודה המעשי של המדינה.

 

 

עיון בהצעת "החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, התשע"ז-2016" – שהוגשה על-ידי ועדה משותפת לוועדת החוקה חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת (כדי להוציא את ח"כ בני בגין…), פורסמה ברשומות ב-7.12.16 ותאומץ הערב על-ידי הכנסת – מעלה ללא כחל ושרק את השקר והכזב שעליו מבוססות טענות אלה של המתנחלים ועוזריהם.

 

 

ראשית, נקבע בסעיף 3 להצעת החוק כי החוק יחול אם נבנתה ההתנחלות, כולה או חלקה, בתום לב או אם ניתנה לה הסכמת המדינה. כלומר, גם אם המתנחל ידע שהוא בונה את ביתו על קרקע פלסטינית פרטית, הגזל שלו יוכשר על פי החוק אם המדינה נתנה לכך את הסכמתה. ומהי אותה הסכמה של המדינה שמכשירה את הגזל? לפי סעיף 2 לחוק, הסכמת המדינה היא הסכמה שניתנה "במפורש או במשתמע, מראש או לאחר מעשה…". מכאן שגם אם המדינה נתנה את הסכמתה בכל זמן נתון לאחר ביצוע הגזל, לרבות היום או מחר או אתמול, היא תכשיר בכך את הגזל.

 

 

ומהי אותה מדינה שהסכמתה בזמן אמיתי או בדיעבד מכשירה את הגזל? ובכן המדינה מוגדרת כך בהצעת החוק: "המדינה – ממשלת ישראל או משרד ממשרדי הממשלה, רשויות האזור, רשות מקומית או מועצה אזורית בישראל או באזור ומוסד מיישב". מכאן שגזל קרקעות פלסטיניות, שנעשה על-ידי גזלנים שידעו על כך שהם גזלנים ושאושר, מראש או בדיעבד, על-ידי הממשלה או על-ידי כל שר משרי הממשלה (כמו השרים בנט, אריאל או שקד), או על-ידי מועצת יש"ע או כל מועצה מקומית בשטחים הכבושים, או על ידי "מוסד מיישב" כמו אמנה, גוש אמונים, עטרת כהנים וכדומה, כלומר על-ידי המתנחלים עצמם – יהיה מוגן על פי החוק ויהפוך בין לילה לכשר למהדרין.

 

 

זהו חוק של שקרנים ושל פחדנים, שלא מסוגלים לומר לנו, לעולם ולעצמם את האמת: אנו מכשירים את גזל הקרקעות של פלסטינים בשטחים. נקודה. במקום זאת שופכים ים של מלל חסר משמעות ושקרי מתחילתו ועד סופו, ומקווים שאיש לא יטרח לקרוא בעיון את הצעת החוק, שיהפוך קרוב לוודאי היום לחוק.

 

 

והכל חקוק בדברי הימים של כנסת ישראל, לתפארת מדינת ישראל.

 

 

חוק ה"הסדרה"

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

מכל מעשי נתניהו, זו תירשם לדיראון דורות. זו מחיקת הקוד המכונן של התרבות העברית: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

 

 

ישנו שבט מפוזר בתוככי עם אחר, בין מדינת ישראל לירדן, "ודתיהם שונות" מדת היהודים ותרבותה, והיא כדת אִיזֶבֶל בת אתבעל מלך צידון: "כן תחמוד! כן תגנוב! כן תענה עדי שקר!". זהו חוק ה"הסדרה" הממיר את לוחות משה בחוקת ההתנחלות עמונה. בנוכלות נעשתה התנחלות לגרור מדינה לעשות כמותה.

 

 

מכל מעשיו של ראש הממשלה נתניהו – זו תירשם לדיראון דורות. זו לא פוליטיקה. זו מחיקת הקוד המכונן של התרבות העברית: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

 

 

 

טראמפ-נתניהו משתוללים ב"הסדרות"!

ארנון אבני – צייר וקריקטוריסט, קיבוץ נירים, "עוטף עזה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי פתח במלחמה?

מאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

מצרים הפרה הסכם לשייט ישראלי במיצרי טיראן ולפירוז בסיני. אחר-כך הידרדרנו למלחמה שאף צד לא תכנן. הידרדרות כזו עלולה לפרוץ שוב!

 

 

 

בשנת 2017 ימלאו 50 שנה למלחמת ששת הימים. והכל חוגגים – מאמרים, תכניות רדיו וטלוויזיה, כל כלי התקשורת מסכמים יובל שנים.

 

 

לפני מספר ימים רואיינתי על-ידי צוות הפקה זר, המכין תכנית של 3 שעות על המלחמה. השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה: "למה פתחה ישראל במלחמה?". "למה אתה שואל זאת?", השבתי, "ישראל לא הייתה זו שפתחה במלחמה". "אתה מכחיש שישראל הייתה זו שפתחה ב-5 ביוני בתקיפת שדות התעופה במצריים?", הגיב המראיין. "לא", השבתי, "אינני מכחיש זאת, אך זו לא הייתה פתיחת המלחמה".

 

 

מלחמת ששת הימים נחתה על כולנו בהפתעה – על ישראל, על מצרים, על שאר מדינות ערב, ואפילו על האו"ם, על ברית-המועצות ועל ארה"ב. זו דוגמה קלסית של הידרדרות למלחמה, שאף אחד מן הצדדים לא תכנן ולא ביקש. "נכון שישראל ירתה את הירייה הראשונה", הסברתי למראיין, "אך זו לא הייתה פתיחת המלחמה".

 

 

ב-1957, 10 שנים קודם לכן, סוכמה "מלחמת קדש". מבחינת ישראל, מצרים קיבלה על עצמה להשאיר את סיני מפורזת, לאחר נסיגת צה"ל מחצי-האי סיני ומרצועת עזה; כאשר צבא מצריים אמור היה להישאר פרוס ממערב לתעלת סואץ. במקביל, הותר שייט ישראלי במיצרי טיראן וסנפיר, אל אילת וממנה.

 

 

מלחמת ששת הימים החלה ב-14.5.1967, ביום שבו הפרה מצריים הסכם זה, והחלה להעביר את כוחותיה מזרחה, אל תוך סיני ולאורך גבול ישראל. 100,000 לוחמים ו-900 טנקים מצריים נפרסו במזרח סיני. כך הופרה הרגיעה, וכך נולד איום אשר איפשר לצבא מצריים לפתוח באש בכל רגע, ללא התראה מוקדמת.

 

 

9 ימים מאוחר יותר, ב-23.5, הונחת כוח מצרי בשארם-א-שייח, וכך חודש המצור הימי על אילת. למחרת פרסם חסנין הייכל, בכיר עיתונאי מצרים באותה עת, מאמר באל-אהרם: "סגירת מיצרי שארם-א-שייח לשייט ישראלי", קבע הייכל, "עשתה את המלחמה לבלתי נמנעת". כך פתחה מצרים במלחמת ששת הימים.

 

 

שבועיים לאחר מכן, משכשלו הניסיונות הדיפלומטיים לפתור את המשבר, הגיבה ישראל לאתגר האסטרטגי במבצע "מוקד" של חיל האוויר.

 

 

 

הרחבת הלחימה בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמת הגולן – הייתה הידרדרות שישראל הופתעה ממנה ונמצאה מתגוננת ומגיבה. ישראל לא הייתה זו שפתחה באש, באף לא אחת מזירות אלה. האשמה בפתיחת המלחמה, הסברתי למראיין, מונחת כולה על כתפי נשיא מצריים, גמאל עבד אל-נאצר.

 

 

אינני בטוח מה מספר הישראלים הרואים את מלחמת ששת הימים בעיניו של המראיין, כמי שיזמה ופתחה במלחמה. אנו, הוותיקים, אלה שהיו אז כבר בוגרים דיים, אנו זוכרים היטב את הטראומה של השבועות שקדמו לתחילת הלחימה, זוכרים את חוסר האונים של המערכת המדינית הבינלאומית לפתור את המשבר שנוצר.

 

 

אני מעלה דברים אלה לא כתזכורת לפרשייה היסטורית. ראוי שנלמד את הלקח – תהליך הידרדרות כזה או אחר עלול לפקוד אותנו שוב, תהליך שלעתים קרובות איננו בשליטתנו.

 

הנשיא קונג



מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

ידעתי שהוא מזכיר לי מישהו אך לא זכרתי מי הוא ההולם בכוח כזה על חזהו וצועק: אני-אני-אני ואין בלתי. ואז נזכרתי:

 

 

זה היה גיבור של סרט מהימים שבהם הייתי בן 10. הסרט: קינג קונג. קינג קונג, הגורילה הענק בעל לב הזהב, שטיפס על בנייני-ענק והפיל מטוסי-קרב באצבע הקטנה שלו.

 

 

וואו! הנשיא קונג, בעל-החיים החזק ביותר בתבל! אחדים מאיתנו קיוו שהנשיא טראמפ יתגלה כאדם שונה לגמרי מהמועמד טראמפ. הרי במהלך מערכת-בחירות אומרים הרבה שטויות, הנשכחות למחרת היום. אבל עכשיו כבר עבר "היום שאחרי", והנה השטויות הולכות ומתרבות. הטראמפ הבלתי-אפשרי, זה שחשבנו עליו בליבנו שהוא אינו קיים באמת, חי וקיים, והוא יישאר כאן לפחות ב-4 השנים הבאות.

 

 

ביומו הראשון בתפקיד היינו עדים למחזה האבסורדי של 2 נערים העומדים בחצר בית-הספר ומתקוטטים על "למי יש יותר גדול". במקרה זה דובר על למי היה הקהל הגדול ביותר באירוע ההשבעה שלו. טראמפ התעקש שהקהל שלו היה הגדול בהיסטוריה. הוא היה צריך לדעת שתוך דקות יופיעו על המסך תצלומי-האוויר, שהוכיחו כי הקהל של ברק אובמה היה הרבה יותר גדול. האם טראמפ התנצל? להיפך, הוא התעקש ועמד על דעתו. על המסך הופיעה דוברת מטעמו, שהסבירה שזה פשוט מקרה של "עובדות חלופיות". 2 מלים נהדרות. חבל שלא ידעתי אותן בעשרות השנים שבהן פעלתי כעיתונאי. אם אני אומר בצהריים שעכשיו זה חצות, זה פשוט "עובדה חלופית" (היא גם נכונה – אולי בהונולולו).

 

 

ההבנה שלי בכלכלה די מצומצמת. אבל ההיגיון הפשוט אומר לי שההבטחות הכלכליות של טראמפ הן קשקוש. לא "מחזירים מקומות-עבודה" באמצעות דיבורים. מקומות-עבודה המצריכים עבודה גופנית הולכים ונעלמים לטובת המכונות. האורגים בגרמניה ובבריטניה קמו והשמידו את המכונות החדשות. אבל זה היה לפני 300 שנה, וזה לא עזר להם. עכשיו מסתכל טראמפ 100 שנה אחורה, ורוצה שהדברים יחזרו לקדמותם. לפני 100 שנה היו דרושים 1,000 עובדים כדי לעשות את העבודה הנעשית עכשיו על-ידי 10. זה יישאר כך, ועוד יחמיר, גם אם ישמידו את כל המחשבים בעולם.

 

 

הגלובליזציה היא רוח הזמן. זו תוצאה טבעית של המצב המאפשר לי להגיב על דבריו של טראמפ שניות אחדות בלבד אחרי שיצאו מפיו. וכל אחד יכול לטוס סביב כדור-הארץ בפחות מ-30 שעות. טראמפ לא יכול לעשות הרבה כדי לשנות זאת. טראמפ לא יכול להחזיר את הכלכלה ל"פרוטקציוניזם" (ההגנתיות) של המאה ה-18. היה ברור שאם טראמפ יטיל מכסי-עונשין על היבוא מסין, ממשלת סין תטיל מכסי-עונשין על הסחורות המיובאות מארצות-הברית. השבוע כבר נפתחה מלחמת-סחר בין ארצות-הברית ומקסיקו.

 

 

אנשים רבים מאמינים לסיסמאות נבובות. זה מביא אותנו לעניין הדמוקרטיה. קראתי השבוע ב"הארץ" מאמר שכתב אלי אליהו, שבו נטען שהדמוקרטיה מתה. ז"ל לגמרי. וינסטון צ'רצ'יל אמר, כידוע, שהדמוקרטיה היא שיטה רעה מאוד, אלא שכל שאר השיטות, שנוסו עד כה, רעות יותר. הוא גם אמר שהטענה הכי חזקה נגד הדמוקרטיה היא שיחה של 5 דקות עם בוחר ממוצע.

 

 

הדמוקרטיה יכלה לפעול כאשר הייתה קיימת מסננת בין המועמד לבין העם. בין השאר: תקשורת האומרת אמת, ואליטה מושכלת. אפילו בגרמניה של 1933, עם מיליוני המובטלים שבה, אדולף היטלר לא הצליח להשיג רוב בבחירות חופשיות. עכשיו, כאשר המועמדים יכולים להגיע במישרין אל הבוחרים באמצעות התקשורת החברתית, נעלמו כל המסננות, ויחד איתן נעלמה גם האמת. ניתן להפיץ את השקרים המחרידים ביותר באמצעות הטוויטר והפייסבוק, והם יגיעו ישר למוחות של מיליונים, שאין להם כל יכולת לשפוט אותם.

 

 

נדמה לי שהיה זה יוזף גבלס שאמר שככל שהשקר יותר גדול, הוא גם יותר אמין. אנשים פשוטים לא יכולים לתאר לעצמם שמישהו ישקר בממדים כאלה. למשל, הטענה של הנשיא טראמפ שגנבו ממנו 3 עד 3 מיליוני קולות. אין לו הוכחות, אין זכר לעדות מסייעת. סתם קשקוש. אבל מיליונים מאמינים לו. אך אם אכן חלף עידן הדמוקרטיה, מה בא במקומה? כמו שרמז צ'רצ'יל, אין שיטה טובה יותר. אז זה הקציר של השבוע הראשון של טראמפ בתפקיד: עוד שקרים, או "עובדות חלופיות", מדי יום.

 

 

ומה ביחס לנושאים המהותיים? אם רצינו להאמין שהרבה הבטחות שלו היו רק קשקושים של בחירות, אז טעינו. טראמפ התחיל למלא בנאמנות את ההבטחות שלו, נושא אחרי נושא. ביטול הזכות להפלות. ביטול ההגנה על הסביבה. ביטול ביטוח הבריאות. ביטול מסים על הסופר-עשירים. ממש חגיגה.

 

 

מסימני העידן החדש: העניים ביותר מצביעים בעד העשירים ביותר, נגד האינטרסים המהותיים ביותר של עצמם. זה נכון בארצות-הברית, כמו שזה נכון בישראל.

 

 

אה, ישראל. ישראל עסוקה בניחושים אינסופיים על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אפשר היה לחשוב שיש לישראל צרות חמורות יותר. הנה מתנהל משהו מעין מלחמת-אזרחים בין ממשלת-ישראל לבין הציבור הערבי, המהווה כ-21% מאוכלוסיית ישראל הריבונית. בשני הצדדים יש אבידות בנפש. במיוחד מתנהלת מלחמה נגד הבדואים, גם הם אזרחי ישראל הריבונית, המתנדבים לצה"ל. הממשלה הורסת את בתיהם כדי לפנות מקום למתנחלים יהודים.

 

 

וישנן כל הצרות האחרות: הכיבוש של הגדה המערבית. והמצור על רצועת-עזה. וחקירות-השחיתות השונות והמשונות נגד ראש-הממשלה ואשתו, עניין הסיגרים והשמפניה הוורודה, ופרשת הצוללות מגרמניה, ופרשת השיחות עם בעלי "ידיעות אחרונות".

 

 

אבל צרות אלה הן כאין וכאפס לעומת מיקום השגרירות האמריקאית! תכנית-החלוקה של האו"ם של כ"ט בנובמבר, המהווה עדיין הבסיס החוקי של מדינת-ישראל, לא הכלילה את ירושלים במדינת ישראל. ההחלטה דיברה על מדינה יהודית ומדינה ערבית, ואילו ירושלים ובית-לחם היו אמורות להוות מובלעת נפרדת. מובן שישראל סיפחה כבר בראשיתה את ירושלים המערבית לשטחה, אבל אף שגרירות אחת לא עברה לשם. כולן נשארו בתל-אביב, שהיא עיר פחות יפה, אך רעננה, תוססת ושוקקת-חיים. הן עדיין נמצאות שם. גם השגרירות האמריקאית שוכנת על שפת הים, מול חלונות דירתי, בתל-אביב (שגרירויות של אחדות מרפובליקות-הבננות בדרום-אמריקה עברו לירושלים, אך חזרו לתל-אביב).

 

 

בכל מערכת-בחירות אמריקאית מבטיחים המועמדים להעביר את השגרירות לירושלים, ובכל פעם הם חוזרים בהם אחרי שהמומחים מסבירים להם את עובדות-החיים. גם טראמפ הבטיח. הוא רצה למשוך קולות יהודים, נוסף על קול חתנו היהודי. מן הסתם חשב טראמפ לעצמו: למי אכפת, חוץ מאשר ליהודים הדפוקים האלה? אז ככה, ל-1.5 מיליארדים מוסלמים אכפת. ואפילו אכפת מאוד.

 

 

אילו ידע טראמפ דבר וחצי דבר על הנושא, הוא היה יודע שבימים הראשונים של האסלאם, ה"קיבלה" (כיוון התפילה) פנתה לירושלים. רק לאחר-מכן שונה הכיוון למכה. ירושלים היא אחד משלושת המקומות המקודשים ביותר לאסלאם. ההכרה בירושלים השלמה כבירת ישראל עלולה להביא למעשי-אלימות נוראים כלפי מתקנים אמריקאים בעולם, מאינדונזיה עד מרוקו.

 

 

נראה שבינתיים הספיקו המומחים ללמד גם את טראמפ, והוא התחיל לגמגם בעניין זה. הוא חושב על זה. הוא זקוק לזמן. אולי מאוחר יותר. אולי השגריר החדש, אדם ציוני ימני קנאי, יגור בינתיים בירושלים, בעוד שהשגרירות עצמה תמשיך לפעול בתל-אביב. מסכן, השגריר המיועד. זה לא תענוג גדול לנסוע בכל יום מירושלים לתל-אביב, בכביש שהוא תמיד פקוק. אבל אדם צריך לסבול עבור דעותיו.

 

 

העובדה המפחידה באמת היא שבכל נאומיו של הנשיא דונלד טראמפ מאז שנכנס לתפקיד, בלי יוצא מהכלל, הנושא העיקרי – וכמעט היחיד – הוא: אני-אני-אני. אני-אני-אני, והרבה מכות על החזה. צפו לסרט "קינג קונג 2".

 

משטרה בהבדלי דת, גזע ומין

מאת: יזהר גיל אור – פעיל חברתי

מה שקרה באום אל-חיראן הוא חורבן: חורבן של בתי מגורים, חורבן של חיי אדם, וחורבן של יסודות הדמוקרטיה במדינת ישראל.

 

 

 

ביקרתי בכפר הבדואי אום אל-חיראן. טרם הובהר מדוע ירו השוטרים לרכבו של יעקב אל-קיעאן. הראיות המצולמות של המסוק שחג מעל זירת האירוע טרם שוחררו. למה? למי יש עניין לא לשחרר?

 

 

המראה הנגלה לעין עם ההתקרבות לכפר הוא קשה ביותר: גלי פח הרוסים, חורבן של שכונת מגורים. אך החורבן גדול עוד יותר בהיבט האנושי: תושבים שכבר גורשו בעבר מאדמתם ונדדו בצוו המדינה לאדמה הנוכחית, מגורשים שוב – כדי להקים ישוב יהודי.

 

 

החורבן שקשה להעריך את היקפו הוא החורבן של הדמוקרטיה הישראלית. יסוד מגילת העצמאות: "ללא הבדל דת, גזע ומין", הפך מאז יוני 1967 בישראל ל"בהבדלי דת, גזע ומין", אפרטהייד. לצד הבדואים נמצאים ה"מוטבים", מתנחלי עמונה. עבור המתנחלים יש רצון-טוב, תקציבים, ואורך-רוח ל"הסדרת" הגזל של אדמות פרטיות.

 

 

ראמזי, אחיינו של יעקוב שנורה – חבוש בצווארו, לאחר שהוכה על-ידי השוטרים – מספר כיצד ביום האירוע, כשהתושבים כבר ידעו על פינוי, הלך לפנות את הריהוט מאחד מהבתים, לפני שייהרס: "הייתי ליד המכל הירוק. קבוצה של שוטרים יצאו עם קסדות ונשק ונתנו מכות לכלי הרכב. עצרתי ונתתי להם את המפתחות של הרכב. ראיתי את הדוד שלי יעקוב, וכולם יורים עליו. צעקתי. הג'יפ התחיל לנסוע לבד. ראיתי שהדוד שלי לא נוהג, האוטו מתדרדר, הוא ירוי כבר וכולם יורים". ראמזי אומר שצפה כיצד השוטרים ירו בעוד רכב, שלבסוף הסתבר שהוא רכב של המשטרה. לדברי ראמזי, "כוחותינו ירו בכוחותינו", ולאחר שהבינו מה עשו, הם החליפו את צמיגי הרכב המנוקבים וסילקו אותו. "הדוד שלי לא פגע בשוטרים", הוא אומר, "והשוטר שנהרג נורה על ידי שוטרים בירי לרכב שלו". העובדה שהגופה של השוטר ארז לוי ז"ל לא נשלחה לנתיחה לאחר המוות, מעלה חשד לשיבוש ראיות על-ידי השוטרים.

 

 

ראמזי הוסיף שהשוטרים אמרו לו לשכב על הקרקע ליד הרכב, ואז אחד השוטרים "בעט לי בפנים". ראמזי תאר כיצד ביקש מהשוטרים אמבולנס, אך הם המשיכו לחבוט בו בפנים. בשלב זה הגיע אמבולנס שהיה יכול לנסות לסייע ליעקוב הירוי, אבל ראמזי ראה כיצד השוטרים מורים לנהג האמבולנס להסתובב ולנסוע.

 

 

ראמזי מבקש לפנות לאלמנתו של השוטר ארז לוי ז"ל ולומר לה: "בעלך לא נדרס, בעלך נורה על ידי שוטרים. ראיתי כיצד פינו את רכב המשטרה. היה שם מסוק שצילם הכול. הכול שקר, איפה הסרטון?". וראמזי הוסיף: "שהאלמנה תוציא את הגופה ויבדקו אותה. אני משתתף בצערה, גם היא קורבן של המשטרה".

 

 

עד לרגע זה לא שמענו בתקשורת נימוק מדוע השוטרים ירו לעבר יעקוב אבו אל-קיען. זאת כמובן מלבד הטיעון כאילו ניסה יעקוב לדרוס את השוטרים. במציאות נמצא שיעקוב נורה עוד כשהיה במעלה הגבעה, והגיוני שלא היה יכול לכוון את הרכב. גם הציוד שלקח איתו ברכב, כמו מקלט טלוויזיה, מעיד על כוונה שונה מזו שיוחסה לו.

 

 

זה הזמן לומר: לא יהיה זמן אחר, לא תהיה הזדמנות אחרת. עכשיו הזמן לצאת למאבק למען ישראל דמוקרטית, ללא הבדל דת, גזע ומין. עלינו, אנשי השלום המוכנים להפשיל שרוולים, לעבור לפעולה פוליטית. לחכות לבחירות זה ליפול לתוך המלכודת. הזמן עד לבחירות הוא הזמן המכריע. כיצד משלבים ידיים? כיצד הופכים לכוח דרך עוצמה? בשלב זה גם אני מחפש תשובות.

 

 

 

מרצ שוגה באשליות

מאת: מיקי גור – כלכלן

מפלגת מרצ נמצאת בסכנה קיומית, אך הכמיהה לכיסא בכנסת משבשת את שיקול הדעת של חלק מהנהגתה. מעל 100,000 קולות של השמאל עלולים לרדת לטמיון.

 

בינואר 2015, ערב הבחירות לכנסת ה-20 , פרסמה זהבה גלאון מאמר ובו כתבה את הדברים הבאים: "השנה הגענו למספר שיא של מתפקדים, למעלה מ-16 אלף. בבחירות הקודמות הכפלנו את כוחנו, וזה בדיוק מה שנעשה גם ב-17 במרץ". ההמשך ידוע. בחודש מרץ נאלצה גלאון להתחנן בפני הבוחרים שיצילו את מרצ מכליה. למפלגה שניצלה בעור שיניה, יש כיום חמישה מנדטים בלבד וממוצע של 4.6 בשלוש הכנסות האחרונות. מספר תומכי המפלגה קרוב לאחוז החסימה.

 

לאחר כישלון כה צורב ניתן היה לצפות שיוסקו מסקנות. אך מי שציפה כי זהבה גלאון תנהג כחיים אורון האציל ותתפטר מהכנסת, טעה קשות. גלאון מתבצרת בתפקידה ומקדישה את כל כוחה להנצחת מעמדה כיו"ר המפלגה.

 

חרף הסכנה הקיומית, במרצ לא השתנה דבר וחצי דבר. שנת 2016 הוקדשה למאבקי כוח פנימיים שכל מהותם היא מי יהיו חמשת המאושרים שיזכו, או לא יזכו, לשרת את העם בכנסת הבאה.

 

בשנה האחרונה עקבתי מקרוב אחר התנהלותה של מפלגת מרצ, ולצערי הגעתי למסקנה כי אין כל ביטחון שתעבור את אחוז החסימה. לא אלאה את הקוראים במכלול גורמי הכישלון הצפוי, אך להמחשה אצביע על כך שאין, ולו אדם מוכר אחד, שהצטרף למרצ בשנים האחרונות. ללא פתיחת השורות למנהיגים פוטנציאליים חדשים, מפלגה כמרצ לא תוכל להרחיב את קהל בוחריה.

 

 

למפלגת העבודה, שגם מצבה עגום, הצטרף לאחרונה אבי גבאי, אדם בעל מוניטין, ותוך מספר שבועות פקד 3,000 חברים חדשים. למרצ לא הצטרף, ולו אדם אחד בעל ניסיון ומוניטין.

 

מרצ של היום מתאימה אך ורק לאנשים שעשו בה את כל חייהם. זהבה גלאון החלה כעוזרת פרלמנטרית של דדי צוקר, תמר זנדברג החלה כעוזרתו של רן כהן, מיכל רוזין החלה כעוזרתה של יעל דיין. אין בכך כל פסול, אך זהו מתכון מובטח לכישלון.

במפלגת העבודה, לעומת זאת, יש לא מעט חברים שהצטרפו לפוליטיקה לאחר הצלחה בתחום אחר: יזמות עסקית (אראל מרגלית), שירות צבאי (אייל בן ראובן), אקדמיה (מנואל טרכטנברג , יוסי יונה) ועוד. חזקה על מרבית הציבור שיתמוך במפלגה גדולה שמציעה מגוון רחב של מועמדים הנחשבים ראויים להנהיג את המדינה.

 

נשיא ועידת מרצ, אורי זכי, ער לחומרת המצב. לאחרונה פירסם מאמר ובו קרא לעמיר פרץ ולשלי יחימוביץ להתפלג מהעבודה ולהצטרף למרצ. אלה הם חלומות באספמיה.

 

הדרך הנכונה להתגברות על בעיית אחוז החסימה היא להקים את "המחנה הדמוקרטי", שבמסגרתו ישלבו ידיים כל כוחות האופוזיציה תוך שמירה על עצמאותם. על כך תעיד הצלחתה הגדולה של הרשימה המשותפת. בהמשך הדרך, ניתן יהיה לבחון איחוד מלא בין שתי המפלגות. בהנהגת "העבודה" יש רבים וטובים שתומכים באידאולוגיה של מרצ. איחוד מלא יטה את הכף לטובת הקבוצה האומרת  את המילה 'שמאל' מבלי להתנצל.

 

כדי להסיר כל ספק אבהיר כי אמנם אינני מתפעל מאופן התנהלותם של חלק מנבחרי מרצ, אך אני תומך לחלוטין בדרכה המדינית והחברתית של התנועה, הפועלת ללא לאות למען השגת שלום וצדק חברתי.

חסרונותיה של הוועידה הבינלאומית לשלום

מאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדעי המדינה  

ועידת השלום שהתקיימה בפריז אמנם שידרה לטראמפ מסר בדבר כיוון פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך נמנעה מלעסוק בצעדים המעשיים הנחוצים מאוד.

 

 

הועידה לשלום בין ישראל לפלסטינים אשר ניזומה על ידי הממשל הצרפתי ונערכה ב-15 בינואר בפריז, הייתה חיובית מבחינות רבות.

 

בסיומה יצאה הצהרה משותפת שהצביעה על הצורך בהקמת מדינה פלסטינית כתנאי מוקדם לשלום וליציבות, הדגישה הצורך החיוני בשינוי המגמות בשני הצדדים; קראה לסיום הכיבוש; הדגישה את חשיבות יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002 כמסגרת לשלום כולל; uהדגישה את חשיבותם של דיון ציבורי, של חיזוק תפקידה של החברה האזרחית, ושל התייחסות למצב האנושי והביטחוני בעזה.

 

אך אולי אחת הסיבות החשובות ביותר לעריכת הוועידה דווקא ימים ספורים בלבד לפני טקס השבעתו של הנשיא הנבחר טראמפ הייתה לשדר מסר לממשל החדש לגבי ההסכמה הבינלאומית בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בתקווה שהדבר ימנע מטארמפ לנקוט בכל פעולה שעלולה לסכן את הסיכויים לפתרון שתי מדינות לשני עמים.

 

עם זאת חסרו בהחלטה הצעות ספציפיות שממשל טראמפ יכול היה לאמץ כדי לקדם תהליך שלום בצורה ממשית: הסיבות האמתיות שמאחורי המבוי הסתום הנוכחי בסכסוך לא נחשפו דיין, נשארו סוגיות שלא נדונו, ולא הוצעו דרכים לפתור אותן.

הסוגיה הראשונה היא הממד הפסיכולוגי בסכסוך והשפעתו על כל סוגיה אחרת הקשורה לקונפליקט. אם לא ייעשו מאמצים לשנות את ה"סיפור" של כל צד, אף צד לא יהיה מסוגל לנקוט בוויתורים מרחיקי הלכת הדרושים כדי להביא להסכם שלום. תהליך פיוס הוא מרכזי למשא ומתן בונה. ליצירת אימון הדדי, ולהפגת חששות סביב ביטחון לאומי.

הסוגיה השנייה היא חמאס ועמדתו הפוליטית. כל עוד חמאס ימשיך לקרוא להשמדת מדינת ישראל ויסרב להיות צד חותם על יוזמת השלום הערבית, הדבר ישחק לידי הגרעין הקשה של הימין הישראלי. הוועידה הייתה צריכה לדרוש מחמאס לקבל באופן עקרוני את זכותה של מדינת ישראל להתקיים ולהפציר במדינות כטורקיה וקטאר, בעלות ההשפעה על חמאס, לאמץ את יוזמת השלום הערבית. חמאס חייב להיות חלק בלתי-נפרד מכל פתרון סופי לסכסוך.

שלישית, המשתתפים “הביעו את נכונותם להשקיע מאמצים הכרחיים למען השגת פתרון שתי מדינות לשני עמים…” – מי בדיוק ישקיע את המאמצים ומי יציע תמריצים כלכליים ואחרים? המשתתפים היו צריכים להקים ועדה המורכבת מנציגים ממדינת ערב אחת, מהאיחוד האירופי ומארה”ב, שתעודד את הצדדים לנקוט בצעדים מסוימים, שתבחן את ההתקדמות ושתזהה את המקורות המעכבים. אחרת אלו הן מילים ריקות.

רביעית, המשתתפים קוראים ל”סיום לכיבוש…מענה לצרכיה הביטחוניים של ישראל, ופתרון לכל סוגיות הסדר הקבע על בסיס החלטות…” קריאה זו הגיונית ללא כל ספק, ואין פתרון שיצליח, אלא אם כן ימולאו כל הדרישות הנ”ל. אך גם כאן אין חדש.

המשתתפים גם היו צריכים להמליץ על הקמת ועדה נוספת שתעבוד באופן צמוד הן עם ישראל והן עם הפלסטינים בתיקון עמדותיהם הפומביות ביחס לחלק מהסוגיות העיקריות הקשורות לסכסוך. הרי ידוע היטב כי זכות השיבה לפליטים הפלסטיניים לעולם לא תתממש, שכן הדבר ישנה מקצה לקצה את צביונה של מדינת ישראל. על הרשות הפלסטינית להתחיל לדבר באופן פומבי על האפשרות המעשית היחידה לפתירת בעיית הפליטים – מתן פיצויים ו/או יישוב מחדש. ידוע גם  שלא יהיה שלום ישראלי-פלסטיני אלא אם מזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלסטין. גם כאן, הציבור הישראלי יתבקש להתחיל לחשוב במונחים אלו.

אף כי למשתתפים בוועידה אין סמכות אכיפה, פתיחת דיונים ציבוריים בסוגיות אלו יכולה להשפיע בצורה חיובית על תהליך השלום.

 

כל עוד הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני מולכים שולל על ידי מנהיגים אשר אינם מוכנים לקדם את תהליך השלום בקווים אלו, ואשר דוגלים בסדרי יום שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם פתרון שתי מדינות לשני עמים, הציבור ייוותר באפילה, ובמידה רבה ייעשה אדיש. קיים צורך עז במנהיגות חדשה שתתחייב להשגת הסכם. נתניהו לעולם לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית במשמרת שלו, ואבו מאזן אינו מסוגל לנקוט בוויתורים שעשויים לאפשר שלום.

הוועידה יכולה הייתה לתרום תרומה גדולה לתהליך השלום לא רק באמצעות חזרה על הידוע, אלא גם באמצעות קידום דיאלוג חדש שיאפשר לציבור להפוך למשתתף פעיל – דבר שחיוני ביותר לשינוי הדינמיקה של הסכסוך.

 

 

 

 

 

 

             

 

 

             

 

 

             

 

 

             

 

 

 

 

 

 

ביטחון המידע

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין לאומיים 

אין מחילה לממשלה שלא טיפלה במחילות, שהרסה ופגעה בלי חמלה // זכותו של הציבור לדעת. לא תועיל רדיפתם של שוברי השתיקה.

 

מאז תחילת שלטון הימין,

הציבור לא בטוח –

האם המידע שמדליפה הלשכה הוא אמין,

או סתם הבל ורעות רוח.

 

 

מין ממשל כזה טראמפיסטי.

שעה כן, שעה לא.

מין בליל אגואיסטי

בעל שקר-אמת ייחודי משלו.

 

 

הייתה מלחמה של הפיל ביתוש.

קראו לה "צוק איתן", משום מה.

עכשיו, למרבה הייאוש,

מתברר כי הייתה זו מרמה.

 

 

בדוח המבקר אין מחילה

לממשלה שלא טיפלה במחילות,

שהרסה ופגעה בלי חמלה,

ועכשיו היא מחפשת עילות.

 

 

זכותו של הציבור לדעת.

לא תועיל רדיפתם של שוברי השתיקה

על-ידי ממשלה מקרטעת

שהתמחתה בתעלולי מחיקה.

ארדן ואלשיך חייבים להתפטר

מאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, האחראים על הבטחת חיי אזרחי המדינה, מיהרו לשחרר אמירות לא מבוססות ונתנו דרור לזדון ולעלילה. הם חייבים ללכת.

 

 

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ומפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, נושאים באחריות להפצת עלילת דם. שניהם נושאים יום-יום בתפקיד החשוב של הבטחת חיי אזרחי המדינה, תפקיד שמחייב רגישות רבה לחיי אדם, אבל הם אלה שהובילו בשבוע החולף מסע הסתה, המבוסס על אי אמירת אמת, ולמעשה מבוסס על קביעות שקריות. אם נעשה להם הנחה גדולה – הם התבססו על קביעות לא בדוקות.  

 

שני האנשים האחראים לביטחון חיינו כשלו, כשנתנו דרור לזדון ולעלילה. הם העניקו לתקשורת מידע כוזב בקביעה נחרצת, המשייכת לארגון דאע"ש  קורבן ירי של שוטרים. שניהם הכפישו ללא כל ראיות את המורה למתמטיקה, יעקב אבו אל-קיעאן.

 

שני האנשים האחראים לביטחון חיינו שילחו לאוויר חיינו הלחוצים עלילת דם מזוויעה, המשייכת אדם לארגון דעא"ש, כשהם מתבססים על ממצא בדמות העיתון "ישראל היום", שנמצא בביתו ומתאר טבח אכזרי, שביצע איש עוולה המשויך לדעא"ש, ברחובות ברלין.

 

 בעקבות השר והמפכ"ל השתוללה כבר התקשורת, שקבעה בנחרצות את כל "מקורות ההשראה" של "המחבל". גם דוברת המשטרה לא פסקה לחזור תחת כל מיקרופון ובאוזני כל מראיין מזדמן, שמדובר ב"מחבל" ובכוונת מכוון לדרוס שוטרים. ובכך המשיכה את הקו שניווטו השר והמפכ"ל.

 

שר בישראל קובע שהמורה הוא "מחבל", מפקד המשטרה ממהר לכנותו "מחבל מתועב, ודוברת המשטרה ממהרת לדברר את שניהם עם חריצת דין ציבורי, שמדובר בוודאות מוחלטת ב"מחבל" וב"איש דעא"ש",  שרצח שוטר באירוע דריסה; וכל זאת כשלכל הדוברים אין עדיין מושג מה קרה, שאחרי ארבעים מטר של נסיעה איטית נורה הנהג, רכבו התדרדר, והתוצאה הכאובה היא הרת אסון – שני קורבנות חפים מפשע – הנהג והשוטר. שתי משפחות שכולות – משפחת הנהג ומשפחת השוטר. אך כל זה אינו מעניין את המסיתים. אינו מעניינם של השר והמפכ"ל.

 

שר, מפכ"ל ודוברת קובעים, שמדובר במחבל, כשאין בידיהם הממצא, שיעקב אבו אל-קיעאן נפגע משני קליעים, עובדה שיכולה להיות סיבה לאובדן שליטה על הרכב. אותם שוטרים שירו נתנו לנהג להתבוסס בדמו עוד כעשרים דקות, כשהיה אולי עוד סיכוי להצילו, רק אם הייתה ניתנת העזרה הרפואית המידית.

 

השר גלעד ארדן הוא זה שמיהר לרוץ לתקשורת מחובק עם ראש הממשלה, ושניהם קבעו שהתרחשה ברחבי מדינת ישראל אינתיפאדת הצתות. הוא היה זה שבישר לנו כי 35 מציתי האש כבר נעצרו על ידי המשטרה, וכי הם יבואו על עונשם. חלפו כבר למעלה מחודשיים, ואחרון נאשמי "אינתיפאדת ההצתות" שוחרר אחרי שהוכח על פי הצילומים, שכל אשמתו שריפת ערימת זבל קטנה ליד ביתו בתוך הכפר אום אל פחם.

 

השר גלעד ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך אחראים לעלילת דם והשתלחות על חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, בטענם שדם השוטר שנדרס באל חירן בנגב הוא על ידיהם.

 

שניהם חייבים ללכת הביתה, ומיד!!

   

 

 

מתי אכיפת חוק היא פשע

מאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות ושלום

חוקי נירנברג בגרמניה, חוקי האפרטהייד בדרום-אפריקה וחוקי הגזע בארה"ב – כולם נפשעים. כך גם חוקי התכנון והבנייה שמנשלים את הבדואים מאדמותיהם ומזכויותיהם.

זאת לא פרובוקציה, אף שהקביעה שיש מקרים שבהם אכיפת חוק היא פשע עלולה להביאני למקומות מסוכנים, חשוב לי לדון בעניין.

נתחיל במקרים מפורסמים בהיסטוריה של חוקים נפשעים, שאכיפתם הייתה נפשעת: חוקי נירנברג נגד יהודי גרמניה, חוקי האפרטהייד של דרום-אפריקה וחוקי הגזע של מדינות דרום ארה"ב. בכל המקרים האלה היו חוקים שפגעו בבני אדם בגלל שייכותם ולא בגלל מעשיהם. הנפגעים לא יכלו למנוע את רוע הגזרה בהתנהגותם.

אצלנו זה יותר מורכב. לאורך שנות פעילותי בנושא של זכויות אדם, ובמיוחד בנושא של הזכות לקורת גג – בישראל ובשטחים הכבושים – אני נתקל בטענת החוקיות של הריסת הבתים. אכן, מדינה מודרנית איננה יכולה להתקיים ללא חוקי תכנון ובניה. בהבדל מהחוקים הפליליים – שנותנים תוקף חוקי לערכים מוסריים (לא תגנוב, לא תרצח וכולי) – אלה הם חוקים שבעזרתם מעצבת המדינה את המרחב הגיאוגרפי והדמוגרפי כרצונה. אלו הם חוקים שכשלעצמם אין להם משמעות מוסרית, אלא תכנונית.

אחד מהמאפיינים החשובים של חוקים אלה הוא שהם מאפשרים לפוליטיקאים ולפקידים להחליט מה חוקי ומה לא.

ממשלת ישראל החליטה לא להכיר בכפרי הבדואים הישראלים שהיו באזור הסייג (דרומית לגדה המערבית) עוד לפני קום המדינה. ממשלת ישראל, שהעבירה שבטים בדואים מאדמתם לאזור הסייג, נמנעה מלתת בסיס חוקי והכרה לכפרים שיצרה. ממשלת ישראל החליטה להכריז על רוב אדמות איזור הסייג כאדמות חקלאיות. כך נוצר מצב שכל בדואי המממש את זכות האדם לקורת גג בכפרו, מפר את החוק!

מאחורי הדברים האלה מסתתרת מדיניות. יש לדעת שממשלות ישראל המשיכו לגרש בדואים מהמדינה עד 1959. לצד הגירושים ריכזו את שאר הבדואים באזור הסייג, תוך שגזלו מהם את אדמותיהם המקוריות. משנות השישים החלו במדיניות של ריכוז הבדואים לעיירות. במילים אחרות – מדובר באזרחים שממשלות ישראל אינן רוצות בהם.

מכיוון שאי-אפשר לגרשם, מנסים לצמצם עד כמה שניתן את אזור מחייתם, תוך גזילת כמעט כל אדמותיהם. מדובר במדיניות לאומנית-גזענית, הפוגעת בבני-אדם אזרחי ישראל רק מכיוון שנולדו ערבים-פלסטינים במדינת היהודים. כמובן, אסור להגיד את הדברים האלה במפורש, אז יוצרים שיח שיקרי של אכיפת חוק. הרי אי-אפשר לגרש אנשים מבתיהם וכפריהם סתם כך. אז נוטעים יערות, ולשם כך אוכפים את החוק על כפרים שאותם רוצים לפנות. כך היה בטואייל אבו-ג'רוואל (שפונה ללקיה הסמוכה), והיום נטוע יער קק"ל על חורבותיו. כך הרסו כבר יותר מ-100 פעמים את אל-עראקיב, כי צריך להשלים את נטיעת "יער השגרירים" על חורבותיו. כך החליטו להקים את חירן היהודית דווקא על אום אל-חיראן הבדואית.

כך גם בשטחים הכבושים: הורסים בתים כדי לגרום לפלסטינים לעזוב את מקום מושבם, או כדי להגביל את התפשטות יישוביהם. מספרים לשוטרים בישראל ולחיילים בשטחים הכבושים שתפקידם הוא לאכוף חוק. לא מספרים להם שאכיפת החוק נעשית בשם מדיניות שאסור לדבר עליה בגלוי.

את מפלגת "כך" של הרב כהנא הוציאו אל מחוץ לחוק, מכיוון שהכריזה בקולי קולות על מה שעושים ועל מה שרוצים לעשות, אבל אסור לומר. את מפלגת "מולדת" גינו מאותן סיבות, אלא שבראשה עמד גנרל בדימוס, שקשה היה להוציא אל מחוץ לחוק.

אם באיזו שהיא מדינה בעולם היו מעזים לעשות ליהודים את מה שישראל עושה לאזרחיה הבדואים, או לפלסטינים שתחת כיבושה, היינו מכנים את אכיפת החוקים שלה "פשעים אנטישמיים".

כאשר יוצרים מצב חוקי, שבו אזרחים ישראלים אינם יכולים לממש את זכויות האדם לקורת גג, בגלל שנולדו ערבים פלסטינים תחת השלטון הישראלי – אכיפת חוקי התכנון והבנייה נפשעת!   

 

באסל גטאס כמבחן ל"מחנה הציוני"

מאת: מיכאל בר, פרופסור לכימיה תאורטית ומדען מערכת הביטחון

אנשי ה"המחנה הציוני", כולל יושב-ראש הסיעה, שהביעו תמיכה בכוונת מפלגות הימין להדיח את ח"כ באסל גאטס מהכנסת, חוברים לתהליך גזעני מובהק.

 

באסל גטאס הוא ח"כ "הרשימה המשותפת" שמועמד להיות מודח מהכנסת בשל העברה לכאורה של טלפונים סלולריים לאסירים בטחוניים.

ניתן להדיח ח"כ מהכנסת בתמיכה של 90 ח"כים. הדחה ח"כ גטאס עומדת על הפרק, אבל הוצאתה לפועל תלויה ביכולתם של המציעים (הח"כים קיש ואלקין מהליכוד) לרכז 90 ח"כים שיתמכו בה. עד עתה תומכים בהצעה כל חברי הקואליציה להוציא ח"כ בני בגין – 65 חברי כנסת, ו-11 החברים יפי-הנפש של "יש עתיד". במילים אחרות, חסרים 14 ח"כים. הללו אמורים להיות מסופקים על-ידי "המחנה הציוני" בראשות "הנסיך הבלתי נלאה" ח"כ יצחק הרצוג. הנטייה בסיעה היא לאפשר הצבעה חופשית. כך מקווים בעלי העניין השונים (הן בקואליציה והן ב"מחנה הציוני") לנפק את קבוצת הח"כים החסרים.

"המחנה הציוני" היא רשימה שעל כתפיה, ביחד עם מרצ, מוטלת המשימה לאזן את הרוח המתלהמת של הכנסת, לעתים אפילו חצי-פשיסטית, שמטבע הדברים מופנית בראש ובראשונה כלפי האוכלוסיה הערבית.

הבעיה היא שכאשר מגיעים להגן על זכויותיה של אוכלוסיה זו, מתחילה רשימת "המחנה הציוני" לקבל עוויתות וצמרמורות, מחשש שתאבד את ה"כשרות" שלה בקרב מצביעיה היהודיים, והיא שוכחת את המצופה ממנה כמפלגת שמאל האמורה לעמוד בפרץ ולדאוג שסדר-היום שלה יוגשם. הפעם, הפחד הגדול של ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג הוא שהמפלגה תאבד לפחות 50% מכוחה אם תמנע מלתמוך בהדחה.

אבל בעצם לא ברור במה עדיפה רשימה גדולה מרשימה קטנה יותר, אם כ-50% מחבריה מתנגדים באופן שיטתי למדיניות שבכוונתה להוביל.

ובאותו עניין – כלל לא ברור לי מה הבהילות בביצוע תהליך הדחה (או אי-הדחה), שיכול להתממש גם לאחר שבית המשפט יאמר את דברו. הרי אין ספק שאי-ביצוע ההדחה בשלב זה לא יביא לא לנזק ברכוש ולא לפגיעה בנפש.

מאידך גיסא, ברור לכל בר-בי-רב שתהליך ההדחה מתקיים מסיבות גזעניות. הוא מובל על-ידי ראש הממשלה, גם בגלל היותו מסית כרוני כנגד ערבים (לא שכחנו לו את האוטובוסים המובילים מאות-אלפי מצביעים ערביים לקלפיות), וגם כדי להסיט את תשומת הלב מכלל מעשי השחיתות שהוא, אשתו, בנו וכמה מעוזריו – חשודים כמבצעים חדשות לבקרים.

ובנוסף, כלל לא ברור מה כל כך בהול אצל "המחנה הציוני" לעזור לנתניהו להיחלץ מצרותיו. נוצר הרושם שח"כ הרצוג וכמה מחבריו – הח"כים איתן כבל, נחמן שי, איציק שמולי, חיליק בר, והתרומה המיוחדת במינה של התנועה הקיבוצית בכנסת הנוכחית – ברושי (שטרח לציין ש"אין פה עמדה נגד ערבים אלא נגד פגיעה בביטחון המדינה בחסות הכנסת")  כל אלו עדיין מקווים שאם נתניהו ייחלץ מצרותיו הוא יזכור להם "חסד נעורים" ויזמינם להצטרף לממשלתו. אם זו לא הסיבה, לא ברור מה מסתובב להם מתחת לפדחת.

בהקשר זה ראוי לציין שקבוצת ח"כים אחרת מה"מחנה הציוני" – ציפי ליבני, עמיר פרץ, אראל מרגלית, מיקי רוזנטל, מנואל טרכטנברג, יוסי יונה, רויטל סוויד, קסניה סבטלובה ואייל בן-ראובן – דיברו בחריפות נגד תהליך ההדחה הניבזי, ולא חיפשו תירוצים שלא להצביע בעדו.

כמו כן נראה שגם ח"כ בני בגין – חבר הליכוד כצדיק אחרון בסדום, שהתנגד לחוק מלכתחילה – אף הוא לא יצביע בעד ההדחה של נשוא המאמר.

אולי עוד יגבר השכל הישר?

 

 

 

ניפגש בשישי 10.2!

מאת: נפתלי רז – איש-חינוך ומורה-דרך
בעוד שבועיים: פינוי עמונה, מפגש נתניהו-טראמפ, חזרה לחוקי ההסדרה והסיפוח. ניפגש בשישי 10.2.17 מול משרד רה"מ, 34 שנה מרצח אמיל גרינצווייג.

 

 

הכול מתאחד בשקרים: שקריו של נתניהו וכלבלביו נגד החקירות, נגד עמונה, נגד ערביי ישראל, "נגד" חוק הסיפוח וחוק ההסדרה.

 

שקריו של הימין הקיצוני והמתנחלים כאילו ההסתות שלהם לא הביאו לרצח חברנו אמיל גרינצוייג, בהפגנת "שלום עכשיו" ליישום מסקנות ועדת חקירה ממלכתית על אחריות שר הביטחון לטבח בלבנון בסברה ושתילה, רצח ב-10.2.1983, לפני 34 שנים; וכאילו ההסתות שלהם לא הביאו לרצח ראש הממשלה שלנו יצחק רבין בהפגנת "כן לשלום – לא לאלימות" ב-4.11.1995, לפני 22 שנה; וכאילו לא הביאו לרצח מורה בדואי בנגב בהרס בתים ביום רביעי האחרון 18.1.17, לפני שבוע.

 

 

ניפגש כולנו ביום שישי 10.2.2017, 34 שנה בדיוק לרצח אמיל גרינצווייג, והפעם נציין את יום הזיכרון בדרך מיוחדת כפולה:

 

1. ניפגש ב-10.00 בירושלים, במקום הרצח (מול משרד ראש הממשלה, בכניסה לבנק ישראל. חונים ברח' קפלן, מעל-ממזרח למקום, ויורדים רגלית דרך פשפש לבנק ישראל). נישא דברים לזכרו, ברוח "בימים ההם – בזמן הזה"!

 

2. ניסע משם 30 דקות לנווה-שלום, הישוב הערבי-יהודי ליד לטרון, ש"חטף" בשריפה האחרונה ומארח אותנו הפעם. ניפגש בכניסה לנווה-שלום ב-11.30. ניטע עצים – לזכר אמיל, שארגן מחנות-הקיץ יהודים-ערבים; לשיקום סמלי של נווה-שלום מהשריפה; ולקראת ט"ו בשבט שיחול למחרת, בשבת. בסוף ניפגש באולם עם תושבים ערבים ויהודים מהיישוב לארוחת צהריים (בתשלום) ולרב-שיח יהודי-ערבי בנושא "בימים ההם – בזמן הזה"…

שעת סיום צפויה: 14.30.

 

האירוע יערך בהשתתפות נציגי משפחת גרינצווייג, חברים של אמיל מכל הארץ, תושבים ערבים ויהודים מנווה-שלום, ושוחרי דמוקרטיה מכול הארץ. צפויה גם תקשורת.

העבירו נא הזמנה זו לכל שוחרי הדמוקרטיה, ואשרו בהקדם השתתפות להקלת ההיערכות: נפתלי רז, 054-5494172, zar89@netvision.net.il

להתראות בשישי 10.2 ב-10.00 בירושלים!

 

 

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

 

גל אנטי-ליברלי כלל-עולמי

מאת: נעמי טש – אשת חינוך

התחזקות המגמה הזו היא ניצחון לאסלאם הקיצוני האנטי-ליברלי, בינתיים רק בנקודות. בישראל רוכבים על הגל הזה "הבית היהודי" ונספחיו ב"ליכוד".

 

 

 

 

האירוניה של ההיסטוריה שוב חורצת לשון. כבר לא מדובר ב"זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016" (מדברי סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן ב-4.5.2016). מדובר בקול תרועה רמה, קול מתגרה שמכריז על עצמו "אני כאן, על אפכם ועל חמתכם!", והוא מאיים לשטוף את העולם כולו.

 

 

אין עוד צורך להסתתר מאחורי סיפורים על "חינגות ערביות שמפריעות למנוחת היולדת היהודייה". אפשר להסיר את המסכות, כפי שעשתה אשתו של ח"כ סמוטריץ', כשהסבירה לשאלת העיתונאי רפי רשף (ב-5.4.2016) "ויש לך בעיה שהמיילדת תהיה ערביה?". הגברת סמוטריץ' ענתה: "כן, שוב, זה לא… אני מכלילה פה מבחינתי כל מי שהוא לא יהודי. מבחינתי יש לי בעיה, כי הרגע הראשון שבו התינוק יוצא לאוויר העולם שמבחינתי, לפי האמונה שלי, הוא רגע קדוש, רגע טהור, רגע יהודי, ואני מאוד אשמח שידיים יהודיות יגעו בתינוק שלי ברגע הראשון שהוא נמצא פה בעולם הזה". איך יכולה יהודייה להצטרף, כמעט בגאווה, לגל העכור הזה? מנין לה הביטחון והחוצפה לומר דברים כאלה בראיון חי בשעת צפיית שיא?

 

 

אין ספק – בחירת טראמפ לנשיאות ארה"ב, בתום שנה של התבטאויות עקביות נגד כל מיעוט אפשרי שאיננו לבן (בתוספת נשים וגייז), הוציאה מן החורים את האשפה האנושית שהסתתרה 70 שנה בעקבות הטראומה ממלחמת העולם השנייה. עדיין חיים בקרבנו אנשים שהיו שם, שהריחו את הסירחון המתגבר, והוא לעולם לא יסור מאפם עד יום מותם. כל אדם הגון יכול לזהות את הריח גם בלי שהיה שם.

 

 

מדוע  אם כך ממהר "הבית היהודי" בישראל לעלות על הגל הזה? כי הוא מצפה כך להכשרת הכיבוש, שמבחינתו איננו אילוץ חיצוני חלילה, אלא "מטרה יהודית טהורה וקדושה". הנה מודה הגברת סמוטריץ', מרצונה החופשי ומבלי לגמגם: אין קשר למלחמות ולאיומים חיצוניים, אלא "לאמונה בטוהר הרגע היהודי", טוהר שעלול להזדהם במגע של מיילדת לא יהודיה. זהו טקסט מתוך התורה הנאצית – אין לו שום קשר לאמונה היהודית, אבל הוא מתחבר היטב לגל שעולה לנגד עינינו לכדי צונאמי עולמי. הוא גם מתחבר היטב לציפיית הימין הקיצוני בישראל מה"משיח" טראמפ, איש הפכפך לכל הדעות, שכל אדם אחראי אמור להתייחס אליו בחשדנות בריאה.

 

 

הגל האנטי-ליברלי דוחק החוצה את מה שמקובל להגדיר "מרכז" – "או שאתה אתנו, או שאתה נגדנו". לפיכך, הח"כים בני בגין ויאיר לפיד ונשיא המדינה ראובן ריבלין – הם "שמאלנים בוגדים", בלי קשר בכלל לעמדותיהם הביטחוניות והמדיניות. ההיסטוריה מלמדת שגל כזה סוחף איתו עדרי מתקרנפים, ואיננו משאיר מקום לאמצע.

 

 

עדיין מוקדם לנתח ולהסיק בוודאות איך התעצם הגל הזה. יתכן שזוהי מהותו של המין האנושי, שמסוגל לרדת לשפל המדרגה ולעלות משם רק כדי לשאוף קצת אוויר צח – עד שיוכל לשוב ולצלול אל תוך הזוהמה. בכל מקרה – מה שהולך כפשיסט… הוא פשיסט. ועכשיו הם מתאחדים בגאווה על שלל צבעי התירוצים הפשיסטיים שלהם.

 

 

האם איחרנו את המועד? האם יש בכלל דבר כזה "לאחר את המועד"? האם אנחנו רוצים לחכות ולראות "עד כמה איחרנו את המועד?" האם עמדה כזו מותרת בכלל? האם מותר לנו להשתעשע במחשבה ש"אולי זה בכלל לא כל כך גרוע, נחכה ונראה?". האם המפגש של מנהיגי הימין הקיצוני באירופה שלשום (שבת 21.1.17) הוא מקרי?

 

 

ועד מתי אנחנו מתכוונים פה בישראל להשתכשך בייאוש אלגנטי ובהוצאת קיטור בפייסבוק? 

 

 

 

שמפניה וסיגרים

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

רק שר "כלום" מופיע – כולם יוצאים בריקוד / …ובין מתנה למתנה / השדות הפורחים היו לשית / וקצת הלכה המדינה.

 

 

 

 

היי יומני,

עצוב לי הבוקר, איש לא שלח לי מתנה

לא מילצ'ן, לא ביבי, לא נוני.

וככה זה, שנה אחר שנה

וזה קצת רע אבל לא נורא,

כי אני אוהב שמפניה ושונא סיגרים.

 

 

ווינרוט אמר כי אין שמץ פלילים או דבר עבירה –

ככה זה בין חברים.

קיוויתי לשמוע מפי שרת הספורט,

אבל היא רק אמרה: רגע, רגע, רגע, רגע,

ולא שלחה שום אות –

עד שהמושג תרבות הפך לפגע.

 

 

כן, יש הרבה ליצנים בליכוד,

זו אסופה מן המתבן ומן הגורן,

רק שר "כלום" מופיע – כולם יוצאים בריקוד.

ובין צרות משק בית

ובין מתנה למתנה,

השדות הפורחים היו לשית

וקצת הלכה המדינה.

 

תכנית עבודה ל-2017

מאת: אולק נצר – ד"ר לפסיכולוגיה פוליטית

מחנה השלום, ממרצ כמשל עד ארגוני השלום, אינו מצליח לחולל שינוי בזרם הסוחף את העם ימינה ומחזק את המשטר הימני-קיצוני-לאומני-דתי.

 

 

רקע: נבחרי מרצ – היא כאן הדוגמה – ממלאים את תפקידם בכנסת. הם מצליחים לעכב פה-ושם יוזמות חקיקה וצעדים הפוגעים בנשים, בלהט”בים, בעניים, באזרחים חילוניים ובתושבים הערבים. אולם מרצ אינה מצליחה לחולל שינוי בזרם הסוחף את העם ימינה, ומחזק את המשטר החותר להנציח את האפרטהייד והופך את ישראל למדינת עריצות בעלת אתוס לאומני-דתי. למרצ אין תכנית או דרך מעשית להתמודד נגד המשטר ולהתמודד על נפש-העם. למרצ ולדומיה אין גם תכנית פתרון מעשי צודק ודמוקרטי לבעיות החברה והביטחון, ואף לא תכנית איך לחזק את רוח תומכיה. מרבית תומכיה מאמינים שהמצב במדינה נואש, הסחף הימני מתעצם, ואין מה לעשות אלא לדאוג לעצמנו ולהקל על הקורבנות על-ידי פעולה אנושית, תוך ציפייה סבילה לפתרון חיצוני כלשהו, שגם מעורר פחד של מלחמה. אדם ישר הדואג לעתיד משפחתו וילדיו בארץ היה רוצה – אך אינו יכול – למצוא במרצ גורם שייך בשיקוליו.

 

 

הצעתי לתכנית עבודה:

 

  1. מרצ תחליף את כרטיס-הביקור הציבורי שלה מהסתמי – "מרצ – השמאל של ישראל", למחויב: "מרצ – לשחרור ישראל מהכיבוש".

 

  1. מרצ תקרא לכל אזרחי ישראל להתנגד למדיניות ההתנחלות בשטחים על-ידי מרי אזרחי בלתי אלים, כל אחד ואחת כיכולתו וכהבנתו, כל עוד הממשלה ממשיכה במדיניות ההתנחלות. אם מרצ תחליט מה יהיו אמצעי המרי האזרחי שהיא תנקוט הם ייוודעו בהמשך, אבל גם ללא פרוט כלשהו מרצ תקרא לאזרחי ישראל לצאת במרי אזרחי. צרוף המלים "מרי אזרחי", הוא לבדו, יעלה יסוד חדש בשיח הציבורי שכיום מתאפיין בטשטוש הזוועה המוסרית של הדיכוי בשטחים ובהשלמה עם עוולות המשטר.

 

  1. מרצ תפרסם את תכניתה המדינית המעשית, הניתנת כולה לביצוע כאן ועכשיו על-ידי הממשלה, ללא צורך בהסכמת הפלסטינים או של גורם כלשהו חוץ מישראל. מרצ תעשה מאמץ להפיץ את תכניתה כך שכל ישראלי, גם אם הוא תומך המתנחלים, יידע ויבין שמרצ דורשת מהממשלה להפסיק מייד את ההתנחלות, אבל לא דורשת שום נסיגה מהשטחים או ויתור לערבים (לא צריך "פרטנר" כדי להוציא את דיבוק ההתנחלות מגופה היפה של ישראל).

 

  1. וזאת כל התוכנית:
  • יוזמת שלום ישראלית עכשיו, כולל הכרזה פומבית שאיננו רוצים לשלוט בעם אחר!
  • הפסקת כל בנייה חדשה ופינוי מתנחלים מהשטחים מעכשיו, לא בכוח, אלא עידוד של אלה המוכנים להתפנות מרצון;
  • הצבא נשאר בשטחים עד שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים שיבטיח את הביטחון.

 

  1. מרצ לא תשתתף בשום ממשלה עתידית אם תוכניתה לא תכלול הפסקת התנחלות מייד והפסקת כל בניה בהתנחלויות. מרצ תראה בהפסקת מדיניות הגזל והעושק תנאי לקידום כל תכנית עתידית לפתרון מדיני והסכם שלום.

 

 שלבי ביצוע:

 

  • הנהלת מרצ תארגן מפגשים של חברים ואוהדים, עד 20 משתתפים למפגש, כדי להחיות את השיח הציבורי הדמוקרטי הישיר שהתדרדר לשפל-המדרגה של "טוקבקים". במפגשים ידונו בהצעת תכנית העבודה הזאת, ויעלו הצעות לניסוחי רעיונות במלים שישמשו את פעילי מרצ במאבק הסברה על לב העם שלנו ועל דעת הציבור .

 

  • לאחר סבב הדיונים, הנהלת מרצ תכנס את ועידת המפלגה כדי לאמץ את התכנית ולצאת איתה לציבור.

——————————————

המושחתים לשושלת נתניהו

מאת: עמוס אריכא – סופר וצייר עברי

בנחשף עד-כה די כדי לתבוע מנתניהו להתפטר מיד. הפקדנו בידיו את הבית והוא מעל בתפקידו. בתיאבון החזירי של שרה ובנימין, חובה לגרשם.

 

 

נשים את העובדות על השולחן, מבלי להתחמק מהשתוללותם של בני הזוג שרה ובנימין נתניהו תאבי המתנות. ונאמר מיד: שניהם אינם ראויים להימצא בזירה הציבורית, בגלל היותם בעלי מידות מושחתות עד היסוד. אין להשלים במדינה שנאבקת על חייה אם מצב ששני האנשים הרעים ימשיכו בתעתועיהם ובמבצעי השחיתות שלהם, המתקיימים בברכת עורכי-דין ועורכי חגיגות העושים גם הם לעצמם ולביתם בלבד. כך נצלול כולנו בים התיכון כצוללת מתאבדת. למסקנה הצורבת הזאת ניתן היה להגיע מזמן. רק בדרכים נפתלות נחלצו שרה ובנימין פעם אחר פעם מגירושם מגן העדן, מהבית שלנו ולא שלהם.

 

 

אודה בגילוי לב: החקירות האחרונות הן רק כחותמת בוערת בבשרם, המצהירה מי הם השניים שחברו לבייש את מדינת ישראל. גם הפעם הם יכולים להיחלץ ממלכודת עיוותיהם בעזרת עורכי-דין שאינם מכבדים אותנו, והם נעזרים גם במוקיונים שנשתלו בעמדות מפתח במערכת השלטונית. המגמה: להמיר חובת נאמנותם למדינה – לבני הזוג לשושלת נתניהו. אינני מחכה להחלטת היועץ המשפטי, שכבר גורר אחריו שובל תמיהות לגבי התנהלותו בחקירות האחרונות. אין לדעתי על בני הזוג קשר להחלטת היועץ המשפטי; הוא יעשה את שלו ואני אעשה את שלי.

 

 

די בנחשף עד-כה בכדי לתבוע מנתניהו להתפטר מיד מתפקידו כראש ממשלה. הפקדנו בידיו את כל היקר לכולנו, את הבית. והוא מעל בתפקידו כבריון גס-רוח וחסר אחריות. נוכח התיאבון החזירי המאפיין את שרה ובנימין, חובה לגרשם בהבהרה חדה: עד כאן. מכאן ואילך אנחנו דורשים לבחון כל מי שמבקש לכהן כשליח ציבור, מבחינת טוהר מידותיו.

 

 

שרת המשפטים השוקדת לחוקק חוק של "אי-חקירת ראש ממשלה מכהן", חוטאת כלפינו בעזות מצח בגישה המזלזלת בעקרונות הדמוקרטיה הרופסת כאן וכלפי הצדק הבסיסי. כך לא מתנהג שר משפטים. היא שוחטת ממשל דמוקרטי, מכשירה טריפה ומרוממת פוליטיקאי מושחת, כדי לאפשר לו להמשיך בעלילותיו הצבועות בשחיתות זועקת לשמיים, ללא מורא או מתן דין.

 

 

עכשיו גם מתרוצצת קרן אור החושפת את "הדוגמן הלאומי" מהמוסד, כנגוע באווירה של חילול-קודש. מכבר הגענו לתחתית התהום הנוראה הזאת, ועדיין אנחנו ממשיכים להתרסק עד כתישה מוחלטת, עד היותנו כאבק פורח.

 

 

אם יש בחקירות אלה גם נגע של סחיטה, זו סחיטה מטייקון בשם ארנון מילצ'ן. אני תוהה מה הוא היה צריך את הריקבון והבאשה האלה? איזו עליבות של מיליארדר בעל מגע של מידיאס מתנהג ככלבלב מתרפס לפני זוג המושחתים? מה חשב לעצמו כאשר קנה כבר לפני שנים תכשיטים יקרי-ערך לחסודה מבית נתניהו? קשה להאמין כי לא הבין שנעשה שותף לתעשיית רמיסת חוק ומשפט. איך לקה בעיוורון מוחלט והכתים עצמו לתמיד? אכן ברכת מידיאס הפכה לקללת מידיאס ההיסטורית ההיא.

 

 

ועל עורכי-הדין של בני הזוג ייאמר כי הם עושים מלאכתם באמונה, אפילו הם מזדהמים. זה כנראה טיבו של המקצוע הזה, שיש בו צד בוטה של זנות המשנה לבן לשחור ולהפך. רק עורך-דין עז-לשון משולחת כשל ווינרוט יכול להתייצב מול מצלמות הטלוויזיה ולשים את כל העולם ללעג, בטיעון התוקפני שלו כדברי שולחו כי "אין כלום מכיוון שלא היה כלום", ולהשלים את סיכומו המעליב כי בסך הכול מדובר במתנות בין חברים…

 

 

אם כך בואו נאמר בקול צלול לכל "החברים" האוהבים האלה, שרומסים ומטנפים את עולמנו – לכו אתם לעזאזל! אם לאו, כולנו נובל כשעירי עזים לצוק הקורבנות הארור הזה. 

 

 

 

 

להיות שם



להוציא את הגטו מהיהודימאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

אולי הוא בכלל משקר כל הזמן? אולי הוא משקר כשהוא מציג את עצמו כשקרן? אולי הוא מרמה כשהוא מעמיד פנים של רמאי? אולי?

 

 

אולי הוא העמיד פנים כשהוא מעמיד פנים? אולי הוא פשוט עסקן ערמומי מאוד, שגרם לכולנו להאמין שהוא שוטה בעל שיגעון-גדלות?

 

 

נו טוב, היום הוא היום הראשון של הנשיא דונלד טראמפ בתפקיד. "הנשיא דונלד טראמפ" – אנחנו צריכים להתרגל לצירוף-המילים. הדבר היחיד שניתן להגיד בביטחון מלא הוא ששום דבר אינו בטוח. שהאיש הזה הוא בלתי-צפוי לגמרי. שצפויות לנו 4 שנים של אי-ביטחון. שבכל בוקר נתעורר ונתהה מה הוא יעולל היום. הוא יהיה הנשיא-הבדרן, כפי שהיה המועמד-הבדרן. אני מודה שכאשר נטלתי בכל בוקר את העיתון לידי, הדבר הראשון שחיפשתי היה הסיפור האחרון על טראמפ. מה הוא עשה? מה הוא אמר? זה תמיד היה מבדר. השאלה היא אם אנחנו רוצים באמת שהאדם החשוב ביותר בעולם יהיה בדרן? או אדם הלוקה בשיגעון-הגדלות? או נרקיסיסט השקוע כל-כולו בעצמו? אדם שאינו יודע דבר, והמאמין שהוא מסוגל לפתור כל בעיה?

 

 

העולם מסוכן. החל מהיום, הוא יהיה עוד יותר מסוכן. בואו נחשוב לרגע על הכפתור האדום. יש כמה וכמה כפתורים אדומים בעולם, ועל כל אחד מהם מרחפת האצבע של מישהו (כולל ראש-ממשלתנו). כשאני חושב על האצבע של טראמפ, אני נתקף בפחד. 

 

 

אחדות מן המלחמות הנוראות ביותר בהיסטוריה פרצו בגלל שוטים. אפשר לחשוב על מלחמת-העולם הראשונה, על מיליוני הרוגיה, שפרצה בגלל אפס-אפסים סרבי. או על מלחמת-העולם בשניה, על עשרות מיליוני הרוגיה, שנגרמה על-ידי אדולף היטלר, אדם פרימיטיבי. כאשר הוא חצה את הגבול לפולין, לא עלה כלל על דעתו שהוא פותח במלחמת-עולם. עד הרגע האחרון ממש הוא לא האמין שבריטניה, מדינה "ארית" שהיטלר העריץ,  תכריז על גרמניה מלחמה.

 

 

הנשיא טראמפ אינו יודע דבר וחצי-דבר על ההיסטוריה. וגם לא על הרבה דברים אחרים. טראמפ מתמצא בנדל"ן ובאיך מרוויחים כסף. נראה גם שאינו מקשיב ממש לאחרים, כאשר הוא מקבל החלטות. ואו.

 

 

לפני כ-45 שנים קראתי ספר של סופר פולני-אמריקאי בשם יז'י קושינסקי, שנקרא במקור "להיות שם". גיבורו היה גנן הלוקה בשכלו, שהבוס העשיר שלו מת ומשאיר אותו לבדו. כל הידע שלו מצומצם בגננות ובמה שראה בטלוויזיה. בעקבות מקרה כלשהו הוא מעורב בפוליטיקה. תשובותיו הפשטניות נשמעות כדברי חוכמה עמוקים. דברים כמו "צריך להשקות את השורשים אם רוצים שיהיה פרי מתוק". הוא עלה בסולם הפוליטי והפך ליועץ הנשיא. אינני זוכר אם הגיע לכס הנשיאות ממש. טראמפ הגיע.

 

 

למרבה הפלא אני זוכר גם סרט גרמני שראיתי כשהייתי בן 9. זה לא היה סרט חשוב או מתוחכם. ובכל זאת, הנה אני זוכר אותו אחרי 84 שנים. הגיבור הוא צעיר, בן למשפחה מיוחסת, שמתאהב בבתו של נגר. משפחתו מסרבת בהחלט להרשות לו להתחתן עם בת של בעל-מלאכה פשוט. בערב יושב הנגר הזקן בבית-המרזח ומגלה זבוב בבירה שלו. הוא דופק על השולחן באגרופו הענק וקורא בזעם: "צריך לשים סוף לחזירות הזאת!". לרגע משתררת דממה באולם, ואז באות מכל הפינות קריאות של "בראוו!". החתן הצעיר תופס את ההזדמנות ומייסד מפלגה חדשה. הוא כורת בריתות, מתמודד בבחירות ובסוף נבחר הנגר הזקן לנשיא. (זה היה, כמובן, לפני היטלר). מובן שעכשיו מסכימה משפחת הצעיר לחתונה, אבל האב מסרב בתוקף. "מי אתה שתתחתן עם בת הנשיא?" הוא קורא. החתן המסורב נוקם את נקמתו. אחד מתפקידיו הוא לכתוב את נאומי הנשיא. כאשר עומד הנשיא ברייכסטאג ונושא את דברו, החתן מחליף את העמודים, וכך אומר הנשיא: "אני כישלון גמור, אני טיפש…". אינני זוכר איך זה נגמר.

 

 

מי הצעיר שניהל את מערכת-הבחירות של טראמפ? חתנו היהודי, כמובן, יארד קושנר. כמו טראמפ, קושנר הוא סוחר של נדל"ן. כמו טראמפ, הוא נולד עשיר. כמו טראמפ, הוא בילה את חייו במאמץ להיות עוד יותר עשיר. עכשיו הוא היועץ הפוליטי הבכיר של חותנו. קושנר הוא גם ציוני נלהב. כלומר, הוא לא חולם על עלייה, חלילה, אך במקום זה הוא תומך ביסודות הקנאים ביותר בישראל. נראה שזה חוק: ככל שיהודי רחוק משדות-הקרב של מלחמות ישראל, כן גדולה קנאותו הציונית. וקושנר רחוק מאוד.

 

 

אחת העצות שלו הייתה למנות יהודי אמריקאי עשיר אחר, דיוויד פרידמן, לשגריר ארצו בישראל. פרידמן זה הוא ציוני כל-כך קנאי ונלהב, שהוא קשור כלכלית באחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר בגדה, בית-אל. קוריוז דיפלומטי: שגריר ישראל בארצות-הברית, רון דרמר, והשגריר החדש של ארצות-הברית בישראל, פרידמן, הם שניהם יהודים אמריקאים וציונים ימנים קיצוניים. אילו היו מתחלפים, איש לא היה שם לב.

 

 

בואו נזכור מה טיבן של התנחלויות אלה. כאשר כבש צה"ל ב-1967 את הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת-עזה, מחוזות אלה היו מיושבים ככל ארץ אחרת. רוב האדמות היו שייכות לחקלאים ולאזרחים פרטיים. השאר היו "אדמות מדינה". מה הן "אדמות מדינה"? בימי השלטון העות'מני היו עתודות-הקרקע של הכפרים והעיירות  רשומות על שם הסולטן. את הסולטן ירש הנציב העליון הבריטי, שאותו ירש המלך הירדני, שאותו ירש המושל הצבאי הישראלי. עכשיו באים המתנחלים הישראליים ולוקחים לעצמם את האדמות האלה – הן הפרטיות והן ה"ממשלתיות" – כאילו היו שלהם. הם לא משלמים. זהו שוד לאור היום.

 

 

והנה, פרידמן, קושנר ודומיהם מעודדים את השוד הזה ואף תורמים מכספם כדי להרחיבו. ההיסטוריה אומרת שמצב כזה לא יכול להימשך לנצח. בשלב כלשהו זה מסתיים במרחץ-דמים. אבל אז פרידמן וקושנר יהיו רחוקים, רחוקים.

 

 

אז מדוע אני כותב עכשיו על טראמפ? קודם כל, מפני שזה יום היסטורי. אני לא אוהב ימים היסטוריים. אני זוכר את אחד הימים ההיסטוריים, כאשר צעירים צעדו ברחובות ברלין כשהם נושאים לפידים. אבל יש גם סיבה אחרת שבגללה אני לא רוצה לכתוב על ישראל בדיוק עכשיו.

 

 

אנחנו באמצע השערוריה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. ראש-הממשלה ובעל העיתון הנפוץ ביותר (?) נחקרים במשטרה על עסקי שוחד, וכך גם טייקונים זרים שסיפקו לבנימין נתניהו במשך שנים רבות את הסיגריות היקרות בעולם, ולאשתו את השמפניה הוורודה היקרה בעולם (ה"וורוד" חשוב, מפני שהוא מוסיף טעם לרכילות). לא, לא בא לי לכתוב על זה עכשיו. מצטער.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוא איננו מחבל 

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

אני מגנה את היחס לאזרחי ישראל הערבים מצד המשטרה והמערכת הפוליטית. הם רואים באזרחים הערבים צרה שבלית-ברירה נגזר עלינו להשלים עמה.

 

 

 

אינני רוצה להכניס את ראשי לשאלת הפזורה הבדואית בנגב. לא למדתי את הנושא. אני רק יודע שהוגשו כבר מספר הצעות לפיתרון הבעיה, ושבינתיים כמעט ולא נעשה דבר. אינני רוצה גם להכניס את ראשי לשאלה אם נכונה הייתה ההחלטה להרוס את בתי הבדואים באום אל-חיראן ולהקים במקומם יישוב יהודי חדש בנגב, חירן שמו, אם כי עלי להודות שזה מצלצל לא טוב.

 

 

אני מבקש לדון בשאלה אחת  בלבד, שאלה שכמעט ואינה קשורה לתקרית שהייתה: מה דינו של יעקוב אבו אל-קיאן, תושב המקום הישראלי-בדואי, מורה למתמטיקה במקצועו, שנהג ברכב שדרס את הקצין של כוח המג"ב שפעל במקום. אין לי נתונים לקבוע אם דרס את הקצין במתכוון או שעשה זאת רק לאחר שנפתחה עליו אש, אם קרה הדבר אחרי שביקש להימלט מן המקום או שאכן התכוון לפגוע באלה שבאו להרוס את ביתו וחייו.

 

 

מה שמפריע לי זה הכינוי שנתנו לו המשטרה והתקשורת: "מחבל". משמעות הכינוי בפינו: טרוריסט, גורם עוין המבקש לפגוע במדינה ובאנשיה.

 

 

באפשרות החמורה ביותר הייתה זו תגובה קיצונית ונזעמת של אזרח שהשלטון בא להרוס את ביתו ולגרשו מן המקום, הריסה וגירוש שהוא מאמין שאינם צודקים. אפשר שהאמין כי אילו היה יהודי לא היו נוהגים בו, במשפחתו ובביתו בדרך זו (בין אם זו אמונה מוצדקת ובין אם לא). בוודאי יכול היה לחשוב כך במעקב אחר הסיקור המתיש של פרשת פינוי או אי-פינוי עמונה. שם לא היו נוהגים כך.

 

 

דומני שאין מי שטוען כי אלמלא באו להרוס את היישוב היה יעקוב אבו אל-קיאן מחליט לקום בבוקר ובמקום לנסוע לבית-הספר וללמד מתמטיקה – היה יוצא ברכבו במטרה לדרוס יהודים. אין כל דמיון בין הצעיר מג'בל מוכבר שדרס לפני שבוע את צוערי בה"ד 1 – לבין סיפור הדריסה כאן.

 

 

אינני יודע איזה עונש צריך היה להשית על אבו אל-קיאן, אלמלא נהרג. בטוחני כי בשום פנים לא הייתה הפרקליטות מתייחסת אליו כאל מחבל לאומני, ולא הייתה מבקשת להטיל עליו עונש של מחבל המבקש לפגוע במדינת ישראל.

 

 

תשאלו – מה נטפלתי לעניין זה? מה כל-כך חשוב אם השר לביטחון-פנים כינו את יעקוב אבו אל-קיאן "מחבל"? תשובתי חד משמעית: כוונתי לגנות את היחס של המערכת המשטרתית והפוליטית שלנו לאזרחיה הערבים של ישראל! המערכת הפוליטית רואה באזרחיה הערבים של ישראל צרה צרורה, אשר בלית ברירה נגזר עלינו להשלים עם קיומה.

 

 

גם אני נמנה עם אלה שמבקשים לראות ישראל כמדינה יהודית. אני רואה בכך ערך עליון, ומטעם זה אני נמנה עם מבקשי פינוי השטחים של הגדה המערבית. אינני מוכן לסכן את אופייה היהודי הברור של המדינה, אך זכותם של האזרחים הערבים שיושבים עמנו כאן לחיות כבעלי מעמד שווה וזכויות שוות ומלאות – כשל אזרחיה היהודים של ישראל. הם לא פלשו לכאן. הם נולדו כאן, וזכותם לחיות כאן איננה נופלת מזכותי שלי.

 

 

 

"הכה ביהודים והצל את רוסיה"

מאת: עמוס גבירץ – פעיל שלום וזכויות-אדם

נזכרתי בקריאת הקרב של פורעי קישינב (ב-1903 ברוסיה) דווקא ביום הקשה של הרס הבתים באום אל-חיראן, שנגמר עם 2 הרוגים.

 

 

ראש ממשלת ישראל נמצא במצוקה קשה. חקירות מעשי השחיתות שלו יכולות לגרום לסילוקו מתפקידו, ואולי אף לשלחו למאסר. אז חייבים להסיט את תשומת הלב הציבורית ממעלליו. במצב זה מה קל מלהבעיר את אש השנאה בין יהודים לערבים ישראלים. בנוסף לכך פינוי עמונה מתקרב, וכדי להרגיע את שודדי הקרקעות מעמונה ותומכיהם, צריכים להראות "איזון". אז הורסים גם לערבים. קודם הרסו בקלנסווה, ועכשיו הרסו לבדואים באום אל-חיראן.

 

 

נולדתי בארץ, וכמו כל בני דורי ובני הדורות שנולדו כאן אחרינו, למדנו בשיעורי ההיסטוריה היהודית על האפליה השיטתית והרדיפות הבלתי פוסקות שמהן סבלו היהודים בארצות העולם שבהן חיו כמיעוט. זאת היתה אחת מהמטרות המרכזיות של הציונות: ליצור מדינה שבה היהודים יהיו אזרחים רצויים, ולא יסבלו מאפליה ומרדיפות. אנחנו לא חווינו על בשרנו מה זה להיות אזרח שנוא ולא רצוי בארצו. כבר כנער בבית-הספר למדתי לחרדתי כאילו למדינת ישראל יש מיעוט שנוא ולא רצוי. אז זה היה בדמות הממשל הצבאי שהוטל על אזרחי ישראל הערבים. זה לווה בגזל גדול של אדמות ערביות. ניתן היה לחשוב שהפרק האפל הזה בהיסטוריה של המדינה הצעירה בא לסיומו עם ביטול הממשל הצבאי ב-1966. לצערי לא כך הדבר. לאורך שנים אנחנו רואים מדיניות מוסתרת של כל ממשלות ישראל, מדיניות הדואגת לצמצם ככל הניתן את שטחי המחייה של אזרחי ישראל הערבים. אנחנו רואים מדיניות אפליה כמעט בכל שטחי החיים. כל אלה נעשים בשקט וללא הבלטה, כך שהחיים נמשכים ברמת סבירות המונעת התפרצויות.

 

 

היום, האזרחים הערבים שסובלים ממדיניות הממשלה יותר מכל הם הבדואים בנגב. לממשלות ישראל יש מדיניות לרכז את כל הבדואים בנגב לעיירות. להשגת המטרה מונעים הכרה בכפריהם, על כל המשתמע מכך: מונעים מים זורמים, חשמל, אישורי בנייה ושירותים מוניציפאליים; והנורא מכל: הורסים בתים (ב-2016 הרסו 1136 בתים בדואיים!), מגבילים שטחי מרעה ומשמידים יבולים.

 

 

כל ישראלי שנולד בארץ ורוצה להבין מה זה להיות אזרח נרדף ולא רצוי בארצו – צריך לבוא לנגב וללמוד על הנעשה שם. בדרך כלל הורסים בית או שניים בכפר, וכך מונעים פריצת סערות ועימותים. וזה מצליח. עובדה – התקשורת העברית מתעלמת מהנעשה בנגב. רק כאשר קורית התנגשות קשה עם הרוגים, היא מביאה את המלחמה החד-צדדית שמתנהלת בנגב – ממשלת ישראל נגד אזרחיה הבדואים – למרכז תשומת הלב.

 

 

את זה מבין ראש הממשלה נתניהו, בשעת מצוקתו. אז מסלימים את המלחמה החד-צדדית של ממשלת ישראל נגד אזרחיה הערבים-פלסטינים. כך מנסים להסיט את דעת הקהל ממעשי השחיתות
של נתניהו, ולחזק את תמיכת הימין הלאומני בהמשך שלטונו. "הכה בערבים והצל את נתניהו"…