מערכת המגזין מברכת את בני הדתות השונות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חג שבועות שמח, עם מעט עצב

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

לכאורה שבועות הוא החג השמח, אבל לקראתו למדתי שרבנים מנתקים מהרפורמים ומהקונסרבטיביים ומסרבים לגיוריהם, ועושים אינקוויזיציה נגד גרים. אנא ענו באים?  

 

 

 

 

לכאורה חג השבועות, על-פי המסורה, הוא החג השמח יותר: כי בפסח אי-אפשר לאכול הכול, בסוכות אי-אפשר לאכול בכל מקום – ובשבועות אפשר גם לגור וגם לאכול חופשי.

 

 

ובכל זאת, אני עצוב משהו. מדוע? בגלל ביקור האפיפיור. אי-אפשר להתחמק מהאבחנה כי בכנסיה הקתולית מתחוללים בדור האחרון שינויים והתאמות, מה שלא קורה בכנסיה האורתודוכסית היהודית. שני אפיפיורים עקרו את אחד מיסודות השורש של אמונתם, היא אשמת היהודים בצליבת ישו. זה, מבחינתם, לא רחוק מעניין המילה אצל היהודים. פרנציסקוס, האפיפיור הנוכחי שביקר כאן, בא עם מסרים אנושיים, וסימן את המקום ל"אחינו הבכור" – העם היהודי.

 

 

ובאותו השבוע אני לומד:

 

  1. ראשת כנסת הרבנים הקונסרבטיבים בארה"ב הזהירה, ערב חג השבועות, על נתק גובר עם ישראלבגלל היחס של הרבנות ושל המדינה אליהם.

 

  1. ב"הארץ" של ערב החג סיפרה סוזן וייס, מנכ"לית "מרכז צדק לנשים", על האינקוויזיציה שעושים הרבנים לגרים ולבני גרים. וזה בחג העברי (אני חוזר: העברי) של "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי…", והיא עוד מואבייה שאסורה לבוא בקהל על-פי התורה. לעג ההיסטוריה.

 

  1. לפני זמן-מה הייתה כותרת בעיתון – שמשרד החינוך מתחיל בזהירות, לאט, להכניס את תורת דארווין. קבוצת חוקרים ישראלית פענחה כי בתחילת הדרך היו לפנינו עוד 3-4 שושלות של "הומו" כזה או אחר, וש-3-4% מהגנים שלנו הם משל ניאנדרטאלים – ובמדינה יגלו את דארווין "בזהירות"…

 

  1. רב אחד העז להתיר עגונה שבעלה הוא "צמח" שנים רבות, ומיד חזר בו – עד שבית המשפט עשה מעשה נדיר.

 

  1. רבני "צהר" – המתחזים למודרניים, למתונים וכולי – מסרבים בצביעותם לשלב רפורמים וקונסרבטיבים באירוע "תיקון שבועות", והם – המודרניים, המדינתיים, הממלכתיים – מתנגדים להכיר בגיור רפורמי וקונסרבטיבי בארץ, ותומכים בתקנות נגד נשים רפורמיות בכותל.

 

  1. ובהתקרב שנת שמיטה: כל אדם סביר מבין כי גזרה זו לעולם, ובוודאי בימינו, בלתי אפשרית. היא הייתה אפשרית במדבר, ששם קיבלנו שלו משמים. ולא נמצא רב – או מרן צדיק – אחד, שינסח "פרוז-שמיטה", כמו שהלל הזקן הפך בפרוזבול את איסור התורה על ריבית. והמערכת מתחכמת, כמו שבפסח מוכרים לשבוע את החמץ. פעם פיללנו להיוושע מהמפד"ל הראשונה, ובאה השנייה – תהפוכה חרד"לית. 300,000 ישראלים מחבר-המדינות מחכים לגיור – ואנא אנו באים?

 

 

חג שבועות שמח!…

 

שבועות, צמחונות וטבעונות

מאת: משה יהודאי – רב, "רבנים למען זכויות האדם"

בשבועות אין איסורים הלכתיים רבים. בחוגים דתיים הוא נחוג כמתן תורה, ובחילוניים – כחג הביכורים וחג התנועה הקיבוצית, עם הבאת העומר.

 

 

משותף לכל המנהג האשכנזי במקורו, אכילת מוצרי חלב. טעמים רבים למנהג: הלכתיים, מדרשיים ומיסטיים, וגם מוסריים: הדיבר "לא תרצח", החייב להרתיע, ולו בעקיפין, מהרג בעלי חיים, וענייני כשרות. בספרות ההלכה הרג בעלי חיים, למשל בצייד, אסור בתכלית, אף כי קיים היתר הרג להקרבת קרבנות ולאכילת בשר, והתורה עוסקת בעניין צער בעלי חיים. חלק מדיני הכשרות נסוב על הפרדה בין מאכלי בשר למאכלי חלב, על פי הנאמר בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כ"ג י"ט, שמות ל"ד כ"ג, ודברים י"ד כ"א). גם לאיסור זה אני מבקש לדון בטעמים המוסריים.

 

 

הטיב לתאר אותם הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "על-פי ההשקפה השלמה …יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה  בכך שהוא יותר חזק מהחיות…למען אלא יבין שמטרת החלב הזה הוא כדי שהחיה תוכל להיניק את ילדה הרך. וקשיחות על פי אמת המידה של אותם "אבירי הלב" החלשים מבחינה מוסרית …ומעתה מה תהיה תעודת החלב מטרת חלב האם (לאחר שהגדי נשחט ואין צורך בחלב כדי להניק אותו) אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט, שכל כך טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחוריך, קול אלהים בכח בעוצמה (על פי) הקורא לך: שמות כג יט): 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ'.  למאכל…ביודעך כי הבשר והחלב ביחס תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כל כך מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה בשר וחלב אסור לבשל ביחד, וכן אסור להנות מתערובת שלהם. ע"ע  בוויקיפדיה., תכיר בבוא מועד, כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאוונית, והחלב עִיקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך (מתוך "חזון הצמחונות והשלום", י"א). הרב קוק לא היה טבעוני או צמחוני, אך התייחס בחיוב, בכובד ראש ובעמקות רבה ליחס החיובי הנדרש לבעלי חיים.

 

 

כולנו מכירים את המצב שבו למרות ההתייחסות ההלכתית – הסבל הנגרם ביום-יום לבעלי החיים הוא רב מאד. אנו מתוודעים להתעללות בבעלי חיים עד כדי זריקת חתולים למדורות ל"ג בעומר, לניסויים רפואיים, ועוד ועוד. בחוגים רבים גם בשבועות לא נמנעת אכילת בשר, על-פי הנאמר "אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין" (רמב"ם, הלכות שביתת יום טוב, ו' י"ח). אנו מודעים לעובדה שאין סבלן של פרות המיועדות לחלב – פחות מסבל הבהמות לבשר. ההפריות המלאכותיות ולקיחת העגלים מהפרות הם רק חלק קטן מסבל זה. כל אלה משפיעים על שמספר הצמחונים והטבעונים עולה, אם כי הוא עדיין נמוך יחסית.

 

 

קיימות סיבות רבות לצמחונות ולטבעונות, כנזק הכלכלי והסביבתי, אך נראה שהסיבות המוסריות הולכות ותופסות מקום נכבד בנטייה של עליית הצמחונות והטבעונות. באירופה עולות הצעות חקיקה המבקשות להטיל הגבלות ואף לאסור שחיטה הלכתית או מוסלמית, בטענה שלמרות יומרתן המוסרית, השחיטה הזו גורמת לסבל מיותר. רבים רואים בהצעות אלה מזימות אנטישמיות. לדעתי יש לבחון בקפידה באיזו מידה ניתן לשנות את דיני השחיטה כדי שהיא תגרום את הסבל המינימלי. בחוגי האיסלם מתנהלים דיונים כאלה, אך לא ידוע לי על דיונים יהודים מקבילים. מן הראוי שבדיקה כזו תיעשה ובהקדם, ולא תחת לחץ חיצוני.

 

 

במקביל, נראה לי שהגיעה השעה שבמסגרת עולם המנהגים היהודים ייבחן גם מנהג אכילת מוצרי חלב בשבועות. אני מלא תקווה שיום יבוא ובו הנימוקים המוסריים למנהג זה ישודרגו, כדי שהמנהג הרווח בו יהיה לא רק אכילת מאכלים צמחוניים – ללא בשר, אלא אף טבעוניים – ללא חלב בקר או צאן.

 

 

מועדים לשמחה!  
 

 

הרמדאן התחיל שוב

מאת: הודא אבו-חמיד – סוציולוגית ופעילה חברתית
אתמול התחיל הרמדאן. חודש הצום קשה לנו, המוסלמים, אך קדוש, ומברכים בו "רמדאן כרים" ("רמדאן מבורך") – גם שכנינו היהודים.

הרמדאן נחשב אצלנו לחודש הקדוש ביותר בשנה. בערבית נקרא הרמדאן رمضان – רמדאן, בתעתיק לעברית – ופירושו קרוב למילה העברית "רמץ", חום לוהט, שכן לפני האסלאם נחגג החודש הזה בשיא הקיץ. מברכים ברמדאן גם "כול עם אנטום בחיר" ("כל שנה אתם בטוב!"). בחודש הרמדאן אנחנו צמים מעלות השחר ועד השקיעה. ילדים לא חייבים בצום, ולכן מסעדות ובתי-קפה סגורים בשעות היום. בבקרים, עדיין בחשיכה, אוכלים אצלנו את ה"ארוחה המפסקת", ה"סוחור", ובסופו של כל יום צום אנחנו עורכים ארוחת "איפטאר" חגיגית, שאליה מוזמנים אורחים – מוסלמים, יהודים ונוצרים. אנחנו שמחים שגם שכנים יהודים מברכים אותנו בחג, ושמחים עוד יותר כשהם מבקרים אותנו בשעות הערב, מכירים את יישובינו ואת מנהגינו, ואף משתתפים בארוחותינו (ראו כאן במדור האירועים, משמאל).

לפי המסורת המוסלמית, אללה מסר לנביא מוחמד את הקוראן בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, ומכאן החלה קדושתו. במהלך היום אסורים מאכל, עישון ויחסי מין. כמה ממסורות החג דומות למסורות היהודיות בימי ה"סליחות", לפני יום הכיפורים: אפשר לחזור בתשובה, ולבקש מאללה לסלוח על החטאים. לכן, אנחנו מנסים ברמדאן להקפיד במצוות ובמעשי חסד, ונמנעים מקללות ומלים לא טובות. הרמדאן הוא החודש התשיעי בלוח השנה שלנו (הלוח ההיג'רי, שמבוסס על מחזור הירח). לכן הרמדאן לא נערך בתאריך קבוע לפי הלוח הגרגוריאני (שנקבע לפי השמש), אלא "זז" אחורה כ-11 יום כל שנה, והשנה התקרב לחג השבועות היהודי. אני מנצלת את ההזדמנות לאחל גם לכל היהודים איחולים לטוב!

חודש הרמדאן מלא ערכים: הצום מחובר למעשים טובים ולהימנעות ממעשים רעים. בלילות אנחנו עורכים פעולות תרבות ובידור, הרחובות והבתים מקושטים בפנסים, ובבתים מצטיידים בממתקים מיוחדים, בצורות של ירח, כוכב ולב.  החודש כרוך בקניות רבות ובהוצאות כספיות גדולות (חבל שהפרסומות ברדיו, גם ברשת ב' המחודשת, מספרות רק על זה…). בשנים האחרונות התפתחה גם מסורת של שידור "אופרות סבון" בערוצי הטלוויזיה הערביםהחודש המקודש מסתיים בחג של 3 ימים, חג "עיד אל-פיטר" – חג הפסקת הצום, הנקרא גם "החג הקטן" שמתאפיין בנדיבות כלפי בני משפחה, במיוחד אם יש ביניהם נזקקים. אז מביאים מתנות, כספים ואירוח נדיב. נהוג ללבוש בו בגדים חדשים חגיגיים, ולתת מתנות לנשים ולילדים זהו חג של מחילה, שלום ואחווה.

אז "כול עם אנטום בחיר" – כל שנה אתם, וכולנו, בטוב! הלוואי. אנחנו מאד זקוקים, כולנו, למחילה, לשלום ולאחווה

 

ה-SELFIE הגדול

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

איננו יודעים עם איזה דונאלד טראמפ נצטרך להתמודד ב-4 השנים הקרובות: זה שביקר אצלנו השבוע, או זה שעקבנו אחריו במרוץ לנשיאות.

 

 

 

ח"כ אורן חזן הסתנן אל תוך חבורת המוזמנים רמי-המעלה, לחץ את ידי הנשיא טראמפ, וזכה לתמונתSELFIE  אשר נפוצה מיד ברחבי תבל. זה היה ה"סלפי" הקטן במהלך הביקור החגיגי של נשיא ארה"ב בירושלים. את ה-SELFIE הגדול הפיק דונאלד טראמפ: 28 שעות של צילומים אשר הופיעו על מסכיי הטלוויזיות כאן בבית, בוודאי בכל בית יהודי אמריקאי, אך גם ברבים מבתי אמריקאים אחרים – אלה אשר טרם השתכנעו עד היום כי בחרו בנשיא הנכון. כאן ראו את דונאלד טראמפ עושה בזירה העולמית, כאן ראו אותו מכבד את הציבור האדיר של 3 הדתות ה"אברהמיות". כמי שצפה בתמונות מן הצד, שאלתי את עצמי – האמנם זה אותו דונאלד טראמפ שאחריו עקבנו לפני שנה, לאורך מסע הבחירות לנשיאות? עוד אחד בישראל, בנוסף לח"כ אורן חזן, הרוויח בצדק את ה-SELFIE – היה זה בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ראינו אותו זוכה ב-28 שעות של חיבוקים ומחמאות. מי עוד יעז לפקפק במנהיגות של ראש הממשלה המחובק על-ידי נשיא המעצמה הגדולה והחשובה בעולמנו.

 

 

עד כאן ל-SELFIE, ועתה למסרים המדיניים של הביקור. למי שביקשו לשמוע מדיניות אמריקאית חדשה בשאלות המדיניות האזורית שלנו – נכונה אכזבה:

 

  • אכן, טראמפ לא אמר זאת שוב, אך דומה כי תקפה התשובה שנתן עם כניסתו לבית הלבן: "זו בעיה שלכם – ישראל והפלסטינים. מצדי, שתי מדינות או מדינה אחת, מה שיהא מקובל על שני הצדדים יהיה מקובל גם עליי".

 

  • ציפינו שהשגרירות האמריקאית תעקור מתל-אביב לירושלים – וזה לא קרה. שמענו אין ספור הצהרות על הקשר הגורדי שבין העם היהודי לארץ-ישראל, על "עיר דוד", ואפילו על המגן-דוד המעטר את הדגל. אך העתקת השגרירות האמריקאית לירושלים מבטאת הכרה משפטית המבטלת את החלטת האו"ם מן הכ"ט בנובמבר 1947. לכך טראמפ לא היה מוכן.

 

  • ולמי שהתקשה להבין זאת, באה תביעתו של טראמפ לבקר בכותל המערבי ללא ליווי נציג של ממשלת ישראל. הוא ביקר בכותל ממש כפי שביקר, דקות ספורות קודם לכן, בכנסיית הקבר הקדוש – ביקור בסמל הדת היהודית, ממש כפי שביקר בסמל הנצרות. ואתה תוהה: מי עדיף – נשיא שלא מבקר בכותל, או נשיא שמבקר ב"גדה המערבית"?

 

  • ולמי ששאל וביקש הסברים, ניתנה אף תשובה: "הכותל והעיר העתיקה הם חלק מן הגדה המערבית". כן – "הגדה המערבית", לא "המדינה הפלסטינית", שטח שעתידו טרם הוכרע. זו המתנה שזכינו בה ערב חגיגות "50 שנה לשחרור ירושלים"!

 

 

דונאלד טראמפ לא התייחס (לפחות לא פומבית) לשאלת ההתנחלויות. דומני כי ההסבר לכך כפול –

 

  • זה לא מעניין אותו. אם תצליח ישראל להגיע להסכם עם הפלסטינים המשאיר את ההתנחלויות במקומן, מצדו לא תהיה התנגדות לכך. "זה עניינכם";

 

  • אך אם הכותל המערבי הוא ב"גדה המערבית", או-אז כל ההתנחלויות הישראליות נמצאות באותו מעמד.

 

 

סיכומו של דבר: איננו יודעים עדיין עם איזה דונאלד טראמפ נצטרך להתמודד ב-4 השנים הקרובות – זה שביקר אצלנו השבוע, או זה שעקבנו אחריו במרוץ לנשיאות.

 

 

 

 

ביקור הגבר (והגברת)

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

תודה-לאל על חסדים קטנים ועל אורן חזן. אלמלא הוא הביקור היה משעמם. השרים הסתדרו בשורה לרגל המטוס כדי לקבל את פני טראמפ.

 

 

היה חם מאוד. לא היה צל. הגברים התבקשו ללבוש חליפות כהות. ממש נורא. רבים מן השרים לא רצו לבוא, אבל ראש-הממשלה הכריח אותם באיומים. ראו זה פלא – כאשר ירדו טראמפ ואשתו מהמטוס הנשיאותי, שורה אינסופית של מקבלי-פנים המתינה לו למטה. לא רק כל שרי-הממשלה עמדו בשורה, אלא גם כל מיני מסתננים. היה מאוחר מדי לסלק אותם. הבולט ביניהם היה אורן חזן. חבר-כנסת סתמי, שזו כהונתו הראשונה, אדם שיש לו כישרון מובהק לעורר סנסציות ולהתנהג באופן וולגארי. הוא הסתנן לשורת השרים. כאשר הנשיא טראמפ התקרב לזרועו המושטת, שלף חזן את הנייד שלו וצילם את עצמו עם הנשיא. לטראמפ המופתע לא הייתה ברירה אלא לשתף פעולה. תוך שניות נפוצה התמונה ברחבי העולם. נראה שדווקא בארצות-הברית עצמה הצילום לא עשה רושם רב. אבל חזן היה גא. התקרית חיזקה את תדמיתו אף יותר מהמשפט שבו לא הוכח שסיפק זונות ללקוחות הקזינו שלו בבולגריה. זה כאילו מישהו רצה להוכיח שצדקתי במאמרי מלפני שבוע, כאשר דיברתי על "האספסוף הפרלמנטרי" בכנסת הנוכחית. אורן חזן מתאים בול לתיאור זה.

 

 

היו השבוע שני נשיאים בשם טראמפ. האחד שתייר באזורנו והועלה על נס בכל מקום. השני נשאר בוושינגטון, ושם ספג מהלומות מכל עבר. הוא הואשם בחוסר-כישורים. אחדים אף דיברו על הדחה. בהשוואה לצרות שלו מבית, עלילות אלף-לילה-ולילה באזורנו היו פנטזיה אחת ממשוכת. האתר הראשון של הביקור היה סעודיה. ממלכת-המדבר הציגה את פניה האצילות ביותר. משפחת המלוכה, המורכבת ממאות נסיכים (הנסיכות אינן חשובות) נראתה כהגשמת חלום נסתר. טראמפ התקבל כמתנה של אללה. אפילו מלאניה, צנועה ואילמת כרגיל, הורשתה להיות נוכחת (וזאת בארץ שהנשים בה אינן רשאיות לנהוג במכוניות). אצל מלכי המזרח מקובל להחליף מתנות. המתנה הסעודית לטראמפ הייתה עסקת-נשק של 1.1 טריליון דולר, שתספק הרבה-הרבה מקומות-עבודה לפועלים אמריקאים, נוסף על השקעות שמנות במפעלים אמריקאים. בתום שהות קצרה, שכללה פגישה עם חבורה גדולה של שליטים ערביים, טראמפ נפרד כשבלבו התלהבות עצומה לכל דבר ערבי.

 

 

אחרי טיסה של שעתיים, הוא נחת בעולם שונה לגמרי: מדינת-ישראל. לסעודיה ולישראל אין גבול משותף. אמנם, במקום אחד – במפרץ אילת – רק רצועה ירדנית צרה של מספר קילומטרים מפרידה בין שתי המדינות, אבל הן היו יכולות לשכון בשתי פלנטות שונות. ישראל היא ניגוד מוחלט לממלכת-המדבר הרומנטית, שבה ניצי-הציד עולים הון, הסוסים האצילים זוכים בהערצה, והנשים כלואות בבתים. ישראל היא מקום פרוזאי מאוד. טראמפ למד כבר בדקות הראשונות עד כמה היא פרוזאית. לפני הטכס בנמל-התעופה נאלץ בנימין נתניהו לאיים על שריו, שלא רצו לבוא לטכס. היום היה חם מאוד. ישראלים ממש לא אוהבים ללבוש חליפות כהות עבות. מה גם שנמל-התעופה הוא מקום חם במיוחד (עצה צנועה לאירועים כאלה בעתיד: אולי כדאי להקים בימים החמים כאלה אוהל מאוורר בנמל-התעופה).

 

 

אך שיקולי הכבוד גברו על הכול. כל השרים הופיעו, ולא רק הם. גם ח"כים רגילים ודומיהם הסתננו לשורת מקבלי-הפנים. בעיני האורחים השורה נראתה, מן הסתם, אינסופית. אורן חזן היה רק אחד מרבים, אם כי היה בוודאי התימהוני ביותר. מקבלי-הפנים לא רצו רק ללחוץ ידיים. לכל אחד מהם היה משהו חשוב מאוד להגיד לנשיא האורח. טראמפ המסכן נאלץ להאזין באדיבות לכל אחד מהם, שהשמיע מסר חשוב בדרך כלל על תפארת ירושלים. בפי השר לביטחון פנים הייתה בשורה עוד יותר דחופה: זה עתה בוצע מעשה-טרור בתל-אביב. כעבור זמן התברר שזו הייתה סתם תאונת-דרכים. מה, לשר אסור לטעות?…

 

 

מילה אחת על הגברות. אני מניח שבהסכם-הנישואין שלה התחייבה מלאניה טראמפ להתעטף בשתיקה אצילית בהזדמנויות כאלה. או, כמו שאומרים בסרטים: "תהיה יפה ותשתקי". אז היא עמדה שם כמו פסל, זקופה, תמירה, כשהפרופיל האצילי שלה מופנה למצלמות. שרה נתניהו, לעומת זאת, ייצגה את ההפך הגמור. היא לא הייתה תמירה ואצילית כמו מלאניה. והיא בהחלט לא שתקה. להיפך, היא לא הפסיקה לדבר. יש לה, כנראה, דחף כפייתי להיות במרכז של כל אירוע. כאשר הצליח מיקרופון לחטוף כמה מלים של סמול-טוק, נשמעה שרה'לה מספרת לאורחיה שכל חדרי בית ראש-הממשלה נצבעו מחדש לכבודם. לא ממש שיחה מרוממת (אני לא חושב שכדאי לשרה'לה לעמוד ליד מלכת-יופי בינלאומית כמו מלאניה. סתם מחשבה חולפת).

 

 

כל זה הזכיר לי משום-מה את ספר-הזיכרונות של המושל הבריטי הראשון של ירושלים לפני כמעט מאה שנה. הבריטים פלשו לארץ וזמן קצר לאחר מכן פרסמו את הצהרת-בלפור, שבה הבטיחו להקים בארץ בית לאומי יהודי. גם אם הצהרה זה הייתה בבחינת תירוץ לסיפוח הארץ לאימפריה הבריטית, הבריטים באמת אהבו את הארץ. הם גם היו ידידי היהודים. לא להרבה זמן. קציני הממשל באו, נפגשו עם יהודים וערבים, והתאהבו בערבים. מלאכת האירוח היא חלק מהתרבות הערבית, מסורת עתיקת-יומין. הבריטים אהבו את האצולה הערבית. הם אהבו פחות את העסקנים הציונים, שרובם באו ממזרח אירופה, ושלא הפסיקו לרגע להשמיע דרישות ותלונות. היהודים האלה דיברו יותר מדי, הם התווכחו יותר מדי. בלי סוסים אצילים, בלי ניצים, בלי נימוסים מזרחיים. בסוף נותרו רק מעטים מבין השליטים הבריטיים שאהבו את היהודים.

 

 

 

אשר לתוכן הפוליטי של ביקור טראמפ: הייתה שם תחרות של שקרים. טראמפ יודע לשקר. אבל הוא לא מתקרב לרמת השקרנות של ביבי. טראמפ דיבר בלי-סוף על שלום. מכיוון שאין לו מושג על הבעיות, יתכן שהוא באמת מתכוון לכך. לפחות החזיר טראמפ את המילה "שלום" למילון, אחרי שהישראלים מכל הסוגים מחקו אותה. הישראלים, ובכלל זה גם אנשי-שלום מדופלמים, מעדיפים עכשיו לדבר על "הפרדה" ו"היפרדות". נתניהו אוהב שלום, אבל יש דברים שהוא אוהב הרבה יותר – סיפוח, למשל. והתנחלויות. באחד מנאומיו של נתניהו במהלך הביקור התחבא פסוק, שכנראה איש מלבדי לא שם לב אליו. נתניהו אמר שהביטחון בכל הארץ – כלומר, מהים עד הנהר – יהיה בידי ישראל בלבד. פירוש הדבר: כיבוש נצחי, תוך הפיכת הישות הפלסטינית למעין בנטוסטאן. טראמפ לא שם לב. שלום אינה רק מילה. שלום מסמן מצב פוליטי. לפעמים הוא גם מסמן מצב נפשי.

 

 

טראמפ הגיע לישראל ובראשו הרושם שהסעודים הציעו לו זה עתה עסקה: ישראל תשחרר את פלסטין, הערבים הסונים וישראל יהפכו למשפחה מאושרת אחת, וכולם ביחד יילחמו באיראן הרעה. נהדר. אלא שנתניהו אינו חולם על שחרור פלסטין. איראן מעניינת אותו כקליפת השום. הוא רוצה להחזיק בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וגם – בדרך עקיפה – ברצועת-עזה. אז טראמפ חזר הביתה, מאושר ושבע-רצון. ותוך ימים אחדים כל הביקור הזה יישכח לגמרי. ואילו אנחנו נישאר כאן, ונצטרך לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו.

 

 

 

ראש עיריית באר-שבע, אל תסגור את המרכז היהודי-ערבי!

מאת: חיה נח – מנכ"לית פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי

רוביק דנילוביץ', אל תסגור את המולתקא-מפגש, המרכז הקהילתי הייחודי בבאר-שבע, המשרת רבים מתושבי העיר והאזור הלוקחים חלק בפעולות המגוונות שמציע המרכז.

 

 

 

הפעילות במולתקא-מפגש – מקלט שקיבלנו מהעירייה לפעילות, ושיפצנו בעמל ובכסף רב – מאפשרת מפגש בלתי-אמצעי בין קהילות ואנשים ישראלים, יהודים ובדואים. ראוי היה שעיריית באר-שבע תשמח על קיומו של בית התרבות. אלא שהעירייה פועלת בימים אלו לסגירתו של המקום.

 

 

לאורך 11 השנים שבהן פועל בית התרבות מולתקא-מפגש התארחו במקום חברי ארגונים, במאים, פוליטיקאים, משוררים ועוד רבים, במאות אירועים שונים ומגוונים המציעים חלופה ומרחב משותף ערבי-יהודי. לאחרונה מנסה ראש העיר, מר רוביק דינלוביץ', להשפיע על תכני הפעילות, ופועל למעשה לסגירת בית התרבות היהודי-ערבי היחיד בעיר, בטענה שהפעילות המתקיימת בו היא פעילות פוליטית. אלא שכל פעילות משותפת בין יהודים וערבים מוגדרת בישראל – באופן אוטומטי – כפעילות פוליטית. יתרה מזאת, פעילות פוליטית אזרחית למען צדק ושוויון ולחיזוק הדמוקרטיה – היא פעילות שיש לברך עליה, ולא לצנזר אותה.

 

 

עיריית באר-שבע, שממנה קיבלנו את המקלט לפעילות בשנת 2006, שלחה אלינו מכתב שבו היא טענה להפרת חוזה ההקצאה, ודרשה מענה תוך 7 ימים. השבנו לטענותיה של העירייה באמצעות עו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח במכתב. טענו, בין היתר, כי העירייה לא בדקה את הדברים בטרם משלוח המכתב, והציגה את טענותיה כעובדות. עוד טענו כי העירייה התעלמה ממכתב המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלפיו את המונח "פעילות פוליטית" לעניין חופש הביטוי יש לפרש בצמצום כפעילות מפלגתית בלבד. טענו גם שהעיתוי של מכתב העירייה תמוה, שכן ניסינו מנובמבר 2016 לתאם פגישה עם ראש העירייה, אלא שהפגישה נקבעה לבסוף רק לחודש יולי 2017 – חודשיים אחרי מועד משלוח המכתב העירוני…

 

 

בעיר באר-שבע יש עשרות נכסים המוקצים לפעילות של עמותות, ומן הראוי שלפחות נכס אחד יוקצה לפעילות יהודית-ערבית משותפת. בימים שבהם מתרחשות בעיר תקיפות אלימות על רקע גזעני – היה ראוי שהעירייה תבכר את פעילות המולתקא-מפגש, ולא תפעל באופן ישיר לביטולה. העירייה נתונה ללחצים של גורמי ימין שונים, מתוכה ומחוץ לה, שמבקשים להשתיק כל פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת-העולם ועם הזיקות שלהם. אנו מתכוונות ומתכוונים להמשיך בפעילות, ולהיאבק בניסיונות העירייה להשתיק את הפעילות במולתקא-מפגש תוך קביעת תכנים מותרים ואסורים, ואיום בביטול חוזה ההקצאה למקלט.

 

 

 

חופש הביטוי הוא ערך חשוב ומכריע במדינה דמוקרטית, ועל כן על כולנו – כולל מנהיגינו וראשי הערים שלנו – להגן על חופש הביטוי ולא לפעול לצמצומו. אם כל רשות ציבורית תיקח לעצמה את תפקיד הצנזור, ותקצה נכסי ציבור לפעילות על פי עמדה פוליטית מפלגתית צרה – תדרדר הדמוקרטיה הישראלית אל קצה התהום.

 

 

מר רוביק דנילוביץ', אל תסגור את המולתקא-מפגש! ואתם, שוחרי הדמוקרטיה וחופש הביטוי – צרפו עכשיו את שמכן/ם לעצומה !

 

 

 

לאט אבל בטוח – מפילים את הימין

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

ראשי הימין ממשיכים עם שיגעונותיהם, חברם הארכי-משוגע טראמפ חזר לארה"ב, מחנה השלום מפגין בכיכר, ושוחרי הדמוקרטיה נערכים להפלת הימין המשוגע.   

 

 

 

זוכרים את מאמרי מהשבוע שעבר "מתחילים להפיל את הימין המשוגע"? אז התחלנו!

 

בימין המשוגע: המשטרה ממשיכה להדק את החקירות על העבירות של נתניהו (ורצה שמועה שמתרקמת עסקה: הפרקליטות תבטל את כל החקירות, ונתניהו יפרוש מכל תפקידיו!); הימין המשוגע החל בהעברת "חוק הלאום" (שמכפיף את זכויות האדם, במיוחד של המיעוט הערבי, להעדפות הלאומיות של הרוב היהודי, והחוק הממשלתית שבהכנה "יאפשר לשופטים להעדיף את האופי היהודי של ישראל על האופי הדמוקרטי"!); השרים שקד ולוין מקדמים סיפוח של ההתנחלויות בגדה המערבית ב"חוק הנורמות"; מבקר המדינה העביר ליועץ המשפטי דו"ח חמור על השר אורי אריאל (שהעביר מיליוני שקלים שנועדו לפריפריה ל"גרעינים תורניים" בראשות מקורביו); והימין שמח שחברם טראמפ התפלל בקוטב המערבי ולא הזכיר שתי מדינות, ונבהל מדברי שר החוץ האמריקאי על לחץ לשיחות שלום…  

 

 

ובאופוזיציה: בסיס להחלפת נתניהו הכין אהוד ברק (בהקמת "אחריות לאומית", חברה לתועלת הציבור); ח"כ עמיר פרץ מגביר את המרוץ שלו לראשות "העבודה" ולראשות הממשלה בסיסמה: עמיר פרץ – היחיד שיכול; במוצ"ש הקרוב מתאחדים בכיכר למען ישראל, על "שתי מדינות – תקווה אחת" (ב-20.00, הרשמה להסעות מכל הארץ http://nirshamim.activetrail.biz/hasaot); ביום שני 12.6 תערך ועידת ישראל לשלום מטעם "הארץ" (מ-09.00 עד 17.00!, במלון דיוויד אינטר-קונטיננטל בת"א, לפרטים-לתשלום-ולהרשמה: peace2017/htz.il); ביום חמישי 29.6 יערך מפגש ראשי מחנה השלום (בת"א ב-17.00, פרטים אצלי ב-054-5494172 וב-zar89@netvision.net.il) להחליט במתואם על התוכניות לחיזוק המאבק בימין המשוגע ולהפלתו; ביום שלישי 4.7 (או שבועיים אחר-כך, במרוץ שני) ייבחר יושב-ראש "העבודה" ויושב-ראש האופוזיציה, כנראה ח"כ עמיר פרץ –

 

 – ואז, שוחרי הדמוקרטיה והשלום – החוץ-פרלמנטריים והפרלמנטריים – יתאחדו להפלת הקואליציה של הימין המשוגע! סיום התוכניות יערך במפגש הנ"ל ב-29.6, ואחרי בחירת יו"ר "העבודה" ויו"ר האופוזיציה ב-4.7 (או ב-18.7), והפרטים יבואו… מוכנים להצטרף? השתתפו באירועים הנ"ל, והיכונו…    

 

 

צדק לראש הממשלה לוי אשכול

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

לא ביקשו סליחה מאשכול, אשכול נפטר, גולדה ודיין הביאו את "יום כיפור", "יום כיפור" הביא את בגין, בגין הביא את הימין.

 

 

 

בימי ההמתנה העצבניים ערב "ששת הימים" התייצבתי לסיירת של חטיבה 520. מבוגר מאד מחברי המבוהלים וחפויי הראש, אמרתי: "צעירים, מה קרה לכם? תוך יומיים-שלושה אין צבא מצרי". והם: "על מה הוא מדבר, הפלמ"חניק?". סברתי שזו שגיאה חמורה שאלופי צה"ל ומשתפי-פעולה פוליטיים הפכו זהירות הכרחית מצבא מצרי – לבהלה. במלחמת סיני, ב-1956, שביתי בחאן-יונס את הגנרל המצרי עגרודי, והוא הציג את המטה שלו: "אלה הקצינים ואלה החיילים", הבנתי שננצח גם את המלחמה הבאה. אחר-כך למדנו שהכלים היו מוזנחים והצבא היה דפוק. זה היה הצבא המצרי גם ב-67', שנסוג בבושת פנים מתימן. נאצר נקלע לעוד טעות סוחפת, והאמין לרוסים כאילו צה"ל עומד לתקוף את סוריה.

 

 

ב-15.5.1967, בתוך מצעד צה"ל, קיבל אשכול ידיעה שצבא מצרי נכנס לסיני, והתחילה המהומה. אלופי המטכ"ל ידעו שהצבא המצרי הגיע מוכה מהרפתקה בתימן והוא לא ערוך למתקפה, ובכל זאת – מבהלות או מששות-למלחמה – הילכו אימים על המנהיגות ועל הציבור ועל החיילים. ראש הממשלה ושר הביטחון, שביקש לנוע מהגיבוריות למתוקנות של מדינה ליברלית, הכין את הניצחון המופלא. אך ביום-פקודה נפל מההפחדות שאם לא נצא למלחמה מיד תחרב המדינה: "צריך להתכונן ל-20,000 הרוגים" (ניסוחי שואה, כדיבורי בגין לריבלין ערב לבנון: "זה לא כן או לא לבנון, זה או לבנון או טריבלינקה"). שפירא מהמפד"ל הציע לפנות לבן-גוריון. בגין הלך לבן-גוריון והתאכזב לשמוע שהוא התנגד למלחמה. התקשורת עקדה את אשכול, "נשות וינדזור" הפגינו, והכל נבהלו.

 

 

הרמטכ"ל הזמין את אשכול למטכ"ל, והאלופים העצבניים דיברו: "אתה הססן, שתדלן, מסכן את כושר העמידה של צה"ל, ללא מלחמה עכשיו יהיה אסון". ואמר אשכול החכם: "קינדרלך, בביטחון יש עוד כמה מרכיבים חוץ מכם. יש גם אמריקה להרתיע את רוסיה. ויש זמן. צריך לבנות נכון את המלחמה ואחריה. מה לכם הבהלה". לאשכול לא הייתה הגנה, מול האלופים והפוליטיקאים שארבו להזדמנות. השר גלילי התערב בטיוטת הנאום של אשכול ברדיו, והגמגום חרץ את גורלו לוותר על תיק הביטחון לדיין ולהקים את "ממשלת האחדות". שלמה אבינרי אמר: "נאצר הכניס את בגין לממשלה", וזהו המהפך בשורשו.

 

 

מי היה המחליט? דיין, שר הביטחון, אמר לאלוף גביש: "אתה לא כובש את עזה ולא מגיע לתעלה" – וצה"ל כבש את הרצועה והגיע לתעלה. דיין איים במשפט, אבל כפוליטיקאי ראה את צהלת ה"נס" ולא העז לרדת מהאופוריה המשיחית (רק אחר-כך אמר "טוב שארם א -שייח בלי שלום, משלום בלי שארם-א-שייח"). צה"ל החליט – וניצח! צריך להבין: מי החליט לכבוש את הגדה, לגרש ממנה את חוסיין שהפך את הפלסטינים לירדנים וחיסל את הטרור, לשחרר את הפלסטינים מהירדניות, לגבשם לעם פלסטיני ולהעלותם במיליונים לישראל? לפני המלחמה סוכם בדיון שאין לישראל עניין לכבוש את הגדה. אבל חוסיין "קנה" את שקרי נאצר, תקף את "ארמון הנציב" – וצה"ל כבש את הגדה. בשבוע שאחרי הניצחון אמר דיין לחברו מיקי בר-זוהר: "רוץ לראות את הגדה לפני שמחזירים אותה". אך מול הזחיחות המשיחית, דיין ובגין הלכו לצרף מאות-אלפי פלסטינים לבירת הנצח שלנו. צה"ל החליט – וניצח!

 

 

וכך היה ברמת הגולן. דיין התנגד להילחם בסורים. כחניך של בן-גוריון נזהר מהרוסים. אבל מי יכול לעמוד מול יישובי הגליל ואלופי צה"ל והמוני ישראל? לא אשכול קצוץ הכנפיים, ולא דיין שנישא על כתפי הזחיחות לרמת המוציא-והמביא בממשלת ישראל. וכך, צה"ל החליט – וניצח! מיד בתום המלחמה, ב-16.6.1967, אשכול עוד הצליח להעביר החלטת ממשלה לנשיא ג'ונסון שהשטחים הם נכסים למשא-ומתן לשלום. בגין ודיין החזירו את המסמך, והוא מחכה עד היום. צה"ל החליט – וניצח!

 

 

אשכול נפטר, גולדה ודיין הביאו את מלחמת יום הכיפורים, "יום הכיפורים" הביא את בגין, בגין הביא את הימין. כמה חבל – אשכול לא היה מביא ליום הכיפורים. מערכת הביטחון של אשכול ניצחה בשישה ימים את כל הערבים, ועד היום האלופים לא ביקשו את סליחתו. צדק לאשכול ייהלך.

 

 

 

 

בורות תורמת להמשך העוינות

מאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה, מצפה חרשים

ביום "מצעד הדגלים" התוקפני של הימין הקיצוני בירושלים המזרחית, במלאת 50 שנים לכיבוש הגדה המערבית, נזכיר שהעוינות מושפעת מבורות.

 

 

 

ב"ירושלים המאוחדת" יש בורות ואין התחשבות בשכנים הפלסטינים. נראה שרק מעטים גילו עניין ללמוד על השכנים. ההנהגה בישראל לא החלה, גם אחרי 50 שנות כיבוש, לתכנן מהלכים חינוכיים שיציגו לציבור הרחב כי יש אפשרות לפתרון שיוביל לסיום העימות.

 

 

בשנים הראשונות לאחר הכיבוש ב–1967 היו מתונים יותר ביטויי העוינות לאוכלוסייה הפלסטינית. העוינות התעצמה תוך התפרצויות של חרדות, כשישראלים רבים חמדו כשגילו את שטחי הגדה המערבית. כל הנתונים מורים כי ככל שקצב ההתנחלויות גבר כך גם גברו הדעות הקדומות והשנאה כלפי האוכלוסייה המקומית.

 

 

במשך השנים שחלפו לא עשו הקברניטים מאמץ כלשהו לשכנע את הציבור היהודי לראות באוכלוסייה הפלסטינית ציבור שעמו ניתן לחיות במשותף, בשלום ובכבוד הדדי. אין בתוכניות הלימודים בישראל התייחסות לדרכים שבהן ניתן יהיה להגיע לדו-קיום. לעומת זאת, גורמים רשמיים חוזרים ומצהירים שהשכנים הערבים "מבינים רק את שפת הכוח". בהכללה, גופים אלה מציינים כי יש לראות בכל הפלסטינים אנשי טרור, בעלי תכונות של חבלנים ורוצחים.

 

 

הקברניטים הישראלים חוזרים ומדגישים כי לפלסטינים יש הנהגה חלשה וחסרת סמכויות ביצוע, וכי הם מסוכסכים בינם לבין עצמם. לפיכך אין ביכולתם להנהיג תכניות שתסייענה להגיע להסדר. ללא כל בסיס סיגל הימין את הסיסמא "אין עם מי לדבר", כאילו אין בקרב ההנהגה הפלסטינית מנהיגות שעמה ניתן לשאת ולתת. ראשי הימין חוזרים ומצהירים כי הפלסטינים אינם דמוקרטים בהשקפותיהם, רובם מושחתים, מילה שלהם אינה מילה, ואי אפשר להאמין להם.

 

 

מקובל לחלוטין על ראשי השלטון הימני בישראל כי עם אוכלוסיה כזו אין מקום להתדיין על הסדר. רוב תומכי הימין מאמינים כי המצב הנוכחי, שבו אין לפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי זכויות אדם – יכול להימשך עוד זמן רב. במציאות זו יש להתריע כי המשך שליטת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית אינו מובטח. ההיסטוריה מורה כי השולטים בעם אחר מתסיסים בהדרגה את הנשלטים, ואלה ימרדו בבוא העת ויסלקו את הכובשים. מוטב כי נבחרי ישראל ישתכנעו מבעוד מועד כי עליהם למצוא את הדרך למציאת פתרון שיציג פשרה – שתהא מקובלת על כולם.

 

 

 

כוחו של גורל

מאת: יגאל לביב עיתונאי

הסכם השלום הישראלי-פלסטיני חוסל בידי הימין הקיצונילראשונה ברצח רבין, בשנית בהדחת אולמרט. בשלישית יחוסל בידי הימין האמריקאי, בהדחת טראמפ?

 

פעמיים נגדע הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים.

 

בפעם הראשונה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על-ידי שליח רוחני של הימין הקיצוני ומחנה המתנחלים – ובכך חוסל הסכם אוסלו.

בפעם השנייה – כאשר המשא-ומתן בין ראש הממשלה אהוד אולמרט ליושב-ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס היה על סף חתימה – הודח אהוד אולמרט עלידי משרד המשפטים שהוביל חקירה משטרתית נגד אולמרט, והורה בצעד חריג על גביית עדות מוקדמת ממוריס טלאנסקי,רב אורטודוקסי אמריקאי שעסק בפיננסים וניהל מערכת קשרים עם אולמרט. העדות המוקדמת, ללא חקירה נגדית, הובילה בהכרח להתפטרותו של אולמרט. ההליך המשפטי-משטרתי נגד אולמרט ננקט, ככל הנראה, ביוזמת ובהובלת הימין הקיצוני ומחנה המתנחלים, שידעו כי לרצוח פעמיים תוך 10 שנים ראש ממשלה כדי לסכל הסדר שלום לא יתקבל בישראל. הם העדיפו את ההליך המשפטי.

לכן, כאשר קראתי בבוקר יום חמישי האחרון, ה-18.5.2017, כי משרד המשפטים האמריקאי מינה חוקר מיוחד לפרשת הנשיא טראמפ וקשריו עם הנשיא פוטין – תהיתי האם מסכלי השלום עד כה שולטים גם בארה"ב. לפי ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות באזורנו – נראה כי בלי הדחתו של הנשיא טראמפ קיימת סכנה רצינית שהוא יכפה שלום בינינו לבין העולם הערבי.

 

עבר ועתיד

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

אולי השגרירות תישאר ברחוב הירקון / אולי המוזיאון ישמע עוד נאום / אולי ביבי יחשוב שפגש עוד דרקון / ויתפלל שמכלום לא יצמח איזה כלום.

 

 

תחת שמיים קודרים של אביב ועביו

ייוועדו שלושה אמני אי-אימון, שאי אפשר בלעדיו.

מנגד תרעד הארץ שחולקה לה יחדיו

וירעד עם על דגליו ושבטיו.

 

 

מצדה תיוותר בחום ערירית,

הכותל יהיה שומם מאדם.

יעמוד שם נשיא לבדו, על כרעי כהונה שברירית

שיומו הוא אתמול להד"ם.

 

 

מיליארדי הדולרים שנשרו מידיו

יפריחו פרחים בריאד.

וגם אם ישטוף המבול אחריו,

את הביקור הזה לא ישכחו שם לעד.

 

 

אולי השגרירות תישאר ברחוב הירקון,

אולי המוזיאון ישמע עוד נאום,

אולי ביבי יחשוב שפגש עוד דרקון

ויתפלל שמכלום לא יצמח איזה כלום.

 

 

אוי מישל! אייכה אובמה?

עכשיו אפשר להבין מדוע ולמה

עדיפה המבוכה על הטיח,

כי לבסוף האמת מטיחה בפנים

 

 

כשנגמר המצעד המלכותי בסופו של השטיח.

כי טוב המיליארד הקטן שביד

מזה שהושקע בסעודיה.

כי טוב הנשיא שנתן – מנשיא החלומות שהבטיח.

 

היכן מסתתרים אוהבי ירושלים האמתיים?

מאת: נעמי טש – אשת חינוך

כבכל שנה, הנתונים הסטטיסטיים שבים ומביכים. "עיר של זהב", בפי המשוררים, מתקשה להתנער מכבלי עליבותה, והמצב רק הולך ומחמיר.

 

 

אני תושבת העיר מ-1968, ובל יהיה הדבר קל בעיניכם. כ-870,000 תושבים חיים בעיר הזאת, קורבנות של פער בין המציאות המעציבה לבין ביטויי הצביעות שאין להם תקרה. שועים ואדוני-הארץ מתחרים בהבל-פה מי יהלל יותר את העיר האומללה הזאת ומי יבטיח לה יותר הבטחות  –הבטחות שעומדות בסתירה מוחלטת למציאות. מנין החוצפה הזאת, אני תוהה כל פעם מחדש. הפסה בושה מן הארץ?

 

 

כתבתי כבר את רוב הדברים בעבר: מ-1967 מבטיחות לנו ממשלות ישראל שירושלים שאוחדה לה יחדיו היא בירת ישראל לנצח. הפער בין המשפט החוזר (ה"מנטרה") לבין מצב העיר, כפי שעולה מהנתונים העקשניים, מעורר תחושה של תסמונת סכיזופרנית חריפה.

 

 

דברי הרהב השקריים הופכים את החג לחגא: "קבוצת חסרי אלוהים מתגרים מאיימת להביא על כולנו את חורבן הבית השלישי והאחרון, שיהפוך את הארץ הזאת לשממה, ואת כל יושביה – לפליטים. חסרי האלוהים הללו …רק מרחיקים אותנו מהזכויות שבשמן הם פועלים לכאורה, …זכויות שלא משיגים בהטלת גפרורים לעבר חבית חומר-נפץ שתצית אותנו על כל הזכויות שלשמן, כביכול, מוכנים המתגרים(הפרובוקאטורים) האלה להקריב מיליוני אנשים חפים מפשע".

 

 

בעל בית אמתי לא נותן למציתי שרפות להבעיר את הבית כדי לדרוש אחר-כך דמי ביטוח. אבל ממשלת ישראל הנוכחית גרועה אף ממציתי שרפות. היא מאבדת עשתונות ונוהגת כאמו של הילד המת במשפט שלמה, בהפקירה את ירושלים – ואת המדינה כולה – לפגיון הסיקריקים (היהודים הקנאים הרוצחים) החדשים, שנכנסים לחלל שיוצרת קריסת ירושלים של מטה.  

 

 

רשות השידור, האוניברסיטה העברית, בית-החולים "הדסה" – מאבני היסוד של ההתחדשות היהודית בירושלים המודרנית – הולכים וקורסים לנגד עינינו. אלא שבאופן לגלגני וקודר, ככל שהעיר "מתחברת יותר" כך היא הולכת ומתפרקת לקהילות עניות ועוינות זו לזו.במקביל מואץ תהליך העזיבה של אוכלוסייה מבוססת, יצרנית ומשכילה יותר.

אין לירושלים אויב גדול יותר מאוהביה כביכול, שעושים הכול כדי לחדד את קווי העימות שהם שוזרים בה לאורך, לרוחב ולאלכסון.

 

 

יום ירושלים אמתי אמור להוות הזדמנות להוכיח אחריות אמת לעיר הזאת ולכל תושביה. יום ירושלים אמתי אמור להיות יום שקורא ומפציר לשלום. ביום כזה ראוי לחנוך במקביל בתי-ספר חדשים בשכונות השונות של העיר. או ספריות. או מגרשי ספורט. או גינות קהילתיות. או מרפאות. או כבישי גישה לשכונות עזובות.

 

 

אבל לא זה מה שעומד לקרות ב"יום ירושלים" מחרתיים, יום רביעי 24.5.2017. הפעמונים ישתתקו ביום הזה. התושבים יצטנפו בביתם בכל חלקי העיר. אנשי ביטחון כבדים בנשק, או סמויים מהעין, יעלו במספרם על החוגגים. שקט מוזר ינחת על העיר, ורק טרטור ההליקופטרים המרחפים בשמיה יוכל לו. רבים יעזבו את העיר בעוד מועד וירדו אל חוף הים, כדי לשאוף קצת אוויר שפוי, נטול חרדת קודש מזויפת.

 

 

העיר הזאת – שהזנחת שכונות ערביות היא שגרת יומה, שהיא העיר השנייה בעונייה בארץ, שתושביה המבוססים יותר בורחים ממנה ואת מקומם תופסים משקיעים זרים בדירות רפאים – ראויה להרבה יותר מ"יום ירושלים" רהבתני, מתלהם. היא לא זקוקה לנמשכים אל משחקים באש, אלה שינסו שוב לחדור "בעוז רוח" להתפלל בהר הבית, בחסות כוחות משטרה כבדים.

 

 

יום ירושלים אמתי אמור לחבר בני אדם לבני אדם ולבבות ללבבות. לא אבנים לאבנים. אסור להשאיר את "יום ירושלים" לסוחרי השנאה הציניקנים, שמוחקים את התקווה לפתרון אנושי ושפוי. ומי שאיננו מתגייס לפעול נגד ההפקרות הזאת – האין גם הוא נושא באחריות לתוצאות?

 

 

 

 

לכבוד טראמפ – וירושלים השלמה…

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, "עוטף עזה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להצטרף, למרות הכול

מאת: מיקי גור – כלכלן

אם תתחדשנה שיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית, מחובתו של "המחנה הציוני" להצטרף לממשלה לתקופה קצובה וליטול חלק פעיל במשא-ומתן.

 

 

מקורות בממשל האמריקני מדווחים כי הנשיא טראמפ מתעתד להכריז על חידוש שיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית, בחסות ארצות הברית. אלה הן חדשות טובות. תחילתו של משא-ומתן ידועה, אך סופו מי ישורנו?

תזכורת קצרה למי ששכח: בשנת 1998 כינס הנשיא ביל קלינטון את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ואת נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ל-10 ימים של דיונים מרוכזים. הדיונים נערכו במכון אספן, השוכן ליד נהר וואי במרילנד. לצד נתניהו כיהנו במשלחת השרים אריאל שרון, יצחק מרדכי ונתן שרנסקי. השלום המיוחל לא הושג, אך ב-23.10.1998 זומנו נתניהו וערפאת למדשאות הבית הלבן, לחצו ידיים – וחתמו על הסכם וואי. ההסכם  גרם להקדמת הבחירות בישראל, לנפילת ממשלת נתניהו ולהיבחרות ממשלת אהוד ברק. ראש הממשלה החדש, שהחל את כהונתו ביולי 1999, ביצע במלואן את כל הפעימות שעליהן התחייב נתניהו בהסכם וואי, והעביר לפלסטינים את השליטה המלאה בשטחי A (כל הערים למעט חברון) ואת השליטה האזרחית בשטחי  B (מרבית הכפרים).

 

 

19 שנים חלפו, וייתכן שאנו עומדים שוב בפתחן של שיחות שלום, ושוב יהיה זה ראש הממשלה נתניהו שינחה ויקבע את עמדותיה של מדינת ישראל בשיחות אלה. נשאלת השאלה – כיצד צריך לנהוג מחנה השלום לנוכח חידוש השיחות? התשובה הרווחת היא זו שכבר ניתנה על-ידי ראש "המחנה הציוני" ח"כ יצחק הרצוג, שהכריז: "נשקיף על המהלך מהאופוזיציה, אך אם יצליח נתניהו להגיע להסכם עם הפלסטינים, מובטחת לו תמיכתנו הבלתי מתפשרת".

במאמרי זה (לפני ביקורו של הנשיא טראמפ בישראל) ברצוני להציע הצעה חלופית, שאין לה אהדה רבה בקרב מצביעי השמאל: אם יוכרז על חידוש השיחות עם הפלסטינים, מחובתו של "המחנה הציוני" להצטרף לממשלה, ובלבד שיובטח כי יקבל תפקיד של שותף בכיר במשא-ומתן. אני סבור כי יש חשיבות עצומה להרכבן של משלחות המופקדות על משא-ומתן מדיני. האם הסכם השלום עם מצרים היה מושג אלמלא לחשו השרים עזר ויצמן ומשה דיין על אזנו של מנחם בגין, וסייעו לו להתגבר על פחדיו והיסוסיו?

ההיסטוריה מתעתעת: בראשית 1978 הצטרף מנחם בגין למושב נאות סיני והכריז כי יחיה שם את שארית חייו. שנה לאחר מכן, החזיר את כל סיני וחתם על הסכם השלום עם מצרים. ראש הממשלה בנימין נתניהו בזבז עד כה יותר מ-10 שנים, והוכיח כי כל רצונו הוא למשוך זמן, ובלבד שלא יאלץ לוותר על חלקים מארץ ישראל. אף-על-פי-כן, אי אפשר לשלול לחלוטין את האפשרות שנתניהו יתעשת, יפנה עורף לימין הקיצוני, ויחליט לחתום על הסכם היסטורי עם הפלסטינים. כדי לתת סיכוי לתרחיש נפלא זה, גם אם קלוש, טוב יעשו הח"כים יצחק הרצוג וציפי לבני אם יצטרפו לממשלה לתקופה קצובה, ישתתפו במשא-ומתן עם הפלסטינים, וילחשו על אוזנו של נתניהו ברגע האמת.

 

 

 

איש הנדל"ן

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

אני בוחן את דונאלד טראמפ בראייה צרה ותועלתנית-ישראלית. אותי מעסיק יחסו של דונאלד טראמפ הנשיא לישראל ולסכסוך המזרח-תיכוני.

 

 

 

אינני מכיר את דונאלד טראמפ. יתר על כן, אילו  הייתה לי זכות בחירה בארה"ב, לא הייתי מצביע עבור טראמפ. אני מודע לביקורת הנרחבת שטרם שככה, ביקורת של מחצית האוכלוסייה האמריקאית שלא רק שלא הצביעה טראמפ, אלא איננה מוכנה להשלים ולחיות עם התוצאה. אני מודע גם לתהליך העלולה להביא להדחת טראמפ. שאלות אלה אינן מטרידות אותי. אני בוחן את דונאלד טראמפ בראייה צרה ותועלתנית-ישראלית. אותי מעסיק יחסו של דונאלד טראמפ הנשיא לישראל ולסכסוך המזרח-תיכוני.

 

 

ערב ביקורו בשבוע הקרוב,  זכינו ל-2 כותרות: 1. על אף ההבטחות בעת מסע הבחירות, אין הנשיא מוכן, בשלב זה לפחות, להעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. 2. הכותרת השנייה ממש מקוממת: הנשיא מתכוון לבקר בכותל המערבי ללא נציג ישראלי מלווה. ההסבר שניתן להחלטה זו: "הכותל המערבי איננו מצוי בשטח ישראל. הוא חלק מן הגדה המערבית". מה לא התכוון הנשיא לומר לנו בשתי החלטות אלה? אין לו ספקות באשר לעבר ההיסטורי היהודי בארץ-ישראל, ואף לא במשמעות הדתית והרגשית של כל יהודי להר הבית ולכותל המערבי. עם זאת, טראמפ לא חרג בעניין זה מן המדיניות האמריקאית כלפי ארץ-ישראל ב-70 השנים האחרונות.

 

 

שלא כקודמיו, אין הנשיא האמריקאי מהסס לדבר אתנו דוגרי (BLUNTLY). יש לנו היום נשיא שנכנס לתפקידו כאיש עסקים עתיר ניסיון, אחד שרכש את ניסיונו בעולם הנדל"ן, בנכסים ריאליים, בנכסים שהבעלות עליהם חייבת להיות תמיד ברורה וחד משמעית. והמסר לנו – את בעיות הסכסוך ואת שאלת בירת המדינה אי-אפשר לפתור בגישה רגשנית וריגושית. כאיש מעולם הנדל"ן, הוא דבק במסמכים המשפטיים הקיימים. המסמך הקובע הראשון הוא החלטה 181 של האו"ם, שחילקה את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, כאשר  מרחב ירושלים אמור היה להישאר במעמד בין-לאומי. המסמך הקובע השני הוא הסכמי שביתת הנשק שישראל חתמה עליהם בסיומה של מלחמת העצמאות. ירושלים, על פי ההסכם שנחתם עם ירדן, הייתה מחולקת, כאשר העיר המערבית בידי ישראל, ואילו העיר המזרחית – כולל העיר העתיקה והכותל המערבי – בשליטת ירדן.

 

 

במלחמת ששת הימים כבשו כוחות צה"ל את הגדה המערבית כולה. אלא שמאז ועד היום לא הושג הסכם מדיני, לא עם ירדן ולא עם הפלסטינים. כך נותרה הגדה המערבית – לרבות ירושלים המזרחית – במעמד המשפטי של הסכם שביתת הנשק עם ירדן, גם אם היא שטח כבוש. כינוי שטח זה כ"יהודה ושומרון" לא שינה את המעמד המשפטי. אין לי ספק – גם דונאלד טראמפ היה מבקש לראות את ירושלים (כן, אפילו רק העיר המערבית) כבירת ישראל, אך כאיש נדל"ן מנוסה הוא מבין כי טרם הושגה התעודה המשפטית-בינלאומית שתאשר זאת.

 

 

מדיניות הצעדים החד-צדדיים שאותה אימצה ישראל במהלך 50 השנים האחרונות – לא קידמה אותנו לעבר הפתרון. להיפך – מדיניות זו אומרת לעולם כי ישראל מבקשת לממש את תכניתה המדינית תוך התעלמות מן הבסיס החוקי-משפטי הבין-לאומי. לאחר 50 שנים – נכנס לזירתנו נשיא אמריקאי חדש, אחד שמבין רק BUSINESS, נשיא שהוא ידיד שאיננו מהסס לדבר עמנו גלויות.

 

 

אספסוף פרלמנטרי

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ 

כאשר נבחרתי בפעם הראשונה לכנסת, נדהמתי מהרמה הנמוכה של הדיונים. הנאומים היו מלאים בקלישאות שטחיות ובסיסמאות חלולות. התוכן האינטלקטואלי שאף לאפס.

 

 

 

זה היה לפני 52 שנים. בין חברי הכנסת היו דויד בן-גוריון, מנחם בגין, מאיר יערי, משה סנה ודומיהם. כשאני מסתכל חזרה, אותה כנסת נראית לי כאולימפוס, בהשוואה להרכב הנוכחי של הפרלמנט הישראלי. בכנסת של היום היה ויכוח אינטליגנטי נראה כמו תפילה נוצרית בבית-כנסת חרדי. נודה באמת: בכנסת הנוכחית יש אנשים ונשים שלא ניתן לקרוא להם אלא אספסוף פרלמנטרי. אנשים ונשים שלא הייתי שותה איתם ספל קפה. יש ביניהם מי שנראים כמו בדיחות מהלכות. אחד נחשד בכך שיש לו בית-בושת במזרח אירופה. אחדים מהם היו נדחים על-ידי כל מעביד פרטי המכבד את עצמו. האנשים האלה, חברי הכנסת, עסוקים עכשיו בתחרות חסרת-תקדים בהגשת הצעות-חוק "פרטיות". כבר הזכרתי אחדות מאותן הצעת-החוק שהוגשו לאחרונה – כמו הצעת "מדינת-הלאום של העם היהודי" – ומספרן גדל מדי שבוע. הן כבר לא מושכות תשומת-לב, מפני שרוב הצעות-החוק הממשלתיות אינן חכמות יותר.

 

 

מתעוררת השאלה: איך בכלל הגיעו האנשים האלה לכנסת? במפלגות הישנות, כמו הליכוד ו"המחנה הציוני" (מפלגת העבודה ז"ל) יש עדיין בחירות מקדימות, שבהן בוחרים חברי-המפלגה את המועמדים. למשל, ראש ועד-העובדים של מפעל ממשלתי גדול רשם את כל עובדי המפעל ובני-משפחותיהם למפלגת הליכוד, ואלה גרמו לו להיכנס לרשימת המועמדים. עכשיו הוא שר. "מפלגות" חדשות אינן טורחות לעסוק בשטויות האלה. המייסד בוחר בעצמו בחברי הרשימה, כאוות נפשו. הנבחרים תלויים בו לחלוטין. אם הם חדלים למצוא חן בעיניו, הוא פשוט מסלק אותם בבחירות הבאות ושם במקומם אנשים צייתניים יותר. השיטה הישראלית מאפשרת לכל קבוצת אזרחים להגיש רשימה. אם הם עוברים את אחוז-החסימה, הרשימה נכנסת לכנסת.

 

 

במערכות-הבחירות הראשונות, אחוז-החסימה היה 1%. כך נבחרתי לכנסת 3 פעמים. מאז, האחוזים הדרושים עלו בהתמדה, ועכשיו דרושים 3.25% מהקולות הכשרים. מובן מאליו שתמכתי מאוד בשיטה המקורית. היו לה באמת כמה וכמה יתרונות בולטים. בציבור הישראלי יש שסעים רבים: יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, ותיקים ועולים חדשים, דתיים (מכל הסוגים) וחילונים, עשירים ועניים, ועוד. השיטה מאפשרת לכל אחת מהקבוצות להיות מיוצגת. מכיוון שאף מפלגה אחת בישראל לא השיגה מעולם רוב מוחלט, הממשלה מבוססת תמיד על קואליציה, כך שיש חסמים ומעצורים. ראש-הממשלה נבחר על-ידי הרוב בכנסת. פעם שונתה השיטה וראש-הממשלה נבחר במישרין על-ידי כלל הציבור. הציבור התאכזב במהרה, והשיטה הקודמת חזרה למקומה. עכשיו, כשאני רואה את האספסוף שנכנס לכנסת, אני משנה את דעתי. ברור שמשהו מאוד-מאוד דפוק בשיטה הקיימת אצלנו.

 

 

מובן שאין שיטת-בחירות מושלמת. אדולף היטלר נבחר בשיטה דמוקרטית. מנהיגים מתועבים מכל הסוגים נבחרו באופן דמוקרטי. בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם נבחר באחרונה דונלד טראמפ, מועמד תימהוני למדי. יש בעולם שיטות רבות ושונות לבחירות. הן נובעות מההיסטוריה ומהנסיבות בארצות השונות. לעמים שונים יש אופי שונה ועדיפויות שונות. השיטה הבריטית היא אחת הוותיקות בעולם. היא שמרנית מאוד, אין בה מקום למפלגות חדשות ולאישים תימהוניים. כל מחוז בוחר במועמד אחד (או מועמדת אחת). למיעוטים פוליטיים אין סיכוי. הפרלמנט הוא מועדון של ג'נטלמנים וג'נטלמניות, ובמידה רבה הוא גם נשאר כזה. השיטה האמריקאית, שהיא הרבה יותר צעירה, בעייתית אף יותר. החוקה נכתבה על-ידי ג'נטלמנים. הם נפטרו מהמלך הבריטי העריץ, ואז שמו במקומו כאילו-מלך, הנקרא נשיא, כשליט עליון. חברי שני בתי הפרלמנט נבחרים במחוזות-בחירה. מכיוון שהמייסדים לא כל-כך האמינו ביכולתו של העם הפשוט לבחור נכון, הם כוננו מועדון של ג'נטלמנים כדי שישמש כמעין מסננת. הוא נקרא "חבר האלקטורים", ובאחרונה בחר הגוף הזה (שוב) בנשיא שלא זכה ברוב הקולות. הגרמנים, שלמדו לקח מעברם העגום, המציאו שיטה מסובכת. חצי מחברי הפרלמנט נבחרים במישרין במחוזות-בחירה, והחצי השני נבחר ברשימות ארציות. כך אחראים מחצית הנבחרים בפני בוחריהן, אך יש גם סיכוי למיעוטים פוליטיים להיותה  מיוצגים.

 

 

אילו הוטל עלי לבחור חוקה למדינת ישראל, במה הייתי בוחר? (אל פחד. לפי החישובים שלי, יש לכך סיכוי של טריליון לאחד). השאלות העיקריות הן: 1. האם חברי הפרלמנט צריכים להיבחר במחוזות-בחירה מקומיות או ברשימות ארציות? 2. האם ראש-הממשלה צריך להיבחר על-ידי כלל הציבור או על-ידי הפרלמנט? לכל תשובה יש בעד ונגד, מעלות ומגרעות. השאלה היא מה מתאים יותר בנסיבות הקיימות בארץ. התרשמתי מאוד מהבחירות האחרונות בצרפת. הנשיא נבחר בבחירה ארצית ישירה – אבל באמצעות מוסד חשוב ונבון מאין כמוהו: סיבוב שני. בבחירות רגילות, הבוחרים מחליטים תחילה באופן רגשי. אולי הם מרוגזים על מועמד מסוים ורוצים לבטא את רגשותיהם. הם גם רוצים לבחור באדם המוצא חן בעיניהם, בלי קשר לסיכוייו. על כן יש מנצחים אחדים, ולמקום הראשון עשוי להגיע אדם שזכה רק במיעוט הקולות. הסיבוב השני מתקן את כל המגרעות האלה. אחרי הסיבוב הראשון יש לבוחרים זמן לחשוב מחדש, ובצורה יותר הגיונית. מבין המועמדים שיש להם סיכוי לנצח, מי קרוב לי ביותר (או מי מהווה בעיניי את הרע במיעוטו)? בסוף זוכה מועמד אחד ברוב מוחלט. אותו הכלל חל על המועמדים ל"אסיפה הלאומית", הפרלמנט. הם נבחרים במחוזות-בחירה, אך אם איש מהמועמדים אינו זוכה ברוב מוחלט, נערך גם שם סיבוב שני. זה יכול להפריע להופעתם של אנשים חדשים – אך הנה, הפלא ופלא, בחירת פראנסואה מקרון מוכיחה שגם בשיטה הזאת יכול אדם כמעט-חדש להגיע לארמון הנשיאות. בוודאי, מומחה יכול למצוא מגרעות גם בשיטה זו. אך נראה שהיא די טובה.

 

 

במרוצת השנים ביקרתי בכמה וכמה פרלמנטים. רוב החברים בהם לא עשו עלי רושם בל-יימחה. אין פרלמנט המורכב מפילוסופים. אדם זקוק להרבה אמביציה, ערמומיות ותכונות שליליות אחרות כדי להיבחר (זה לא חל עלי, כמובן…). תמיד הערצתי את הסנאט האמריקאי – עד שביקרתי בו והוצגתי באולם המליאה בפני אחדים מחבריו הבולטים. זאת הייתה אכזבה נוראה. אחדים מהם, שאיתם שוחחתי על בעיות האזור שלנו, פשוט לא ידעו על מה הם מדברים, למרות שיצא להם שם של "מומחים". אחדים היו, סליחה על הביטוי, נאדות נפוחים (נאדות נפוחים הם סוג המיוצג היטב בכל פרלמנט). הסתבר לי שאת העבודה האמתית מנהלים מאחורי הקלעים היועצים והעוזרים הפרלמנטרים של הסנטורים, שהם הרבה יותר אינטליגנטיים וידענים מאשר הבוסים שלהם. תפקיד הסנאטור עצמו להיראות טוב, לאסוף תרומות ולשאת נאומים חסרי-תוכן.

 

 

הטלוויזיה משנה את התמונה (פשוטו כמשמעו) בכל מקום. הטלוויזיה אינה מסוגלת להראות מצע, ולכן המצעים התיישנו. הטלוויזיה אינה יכולה להראות מפלגות, ולכן המפלגות נעלמות בארצות רבות, גם בישראל. הטלוויזיה מראה פרצופים, לכן הפרצים קובעים. זה מסביר מדוע פוליטיקאים בעלי הופעה יפה מקימים אצלנו מפלגות חדשות וממנים את חברי-הכנסת שלהן, ובכללם האספסוף, אנשים שלא היו נבחרים לעולם בבחירה אישית במחוזותיהם. כאשר עדלי סטיוונסון הציג את מועמדותו לנשיאות ארצות-הברית, נאמר לו: "אל תדאג, כל אזרח בעל-מחשבה יצביע בעדך!". על כך ענה סטיוונסון, כידוע: "כן, אבל אני זקוק לרוב!"…

מַנְהִיגוֹת בַּד וְעֵץ – לָעוֹלָם הִיא רוֹעֵץ

מאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

לו יכולתי בַּסֵּתֶר פשוט לקוות / שראש ממשלתנו יֵדָע מה לִרְצוֹת / למען עתיד האומה, המולדת, / לא רק איך על בנט יצליח "לרדת" 

 

 

 

 

בעשרים וְשֵׁנִי, יֶרַח מאי, שנת תשע"ז, / ינחת טראמפ-נשיא, עצמתי ונועז,

והכל יתנהל במין עסק-גדול. / כי נשיא של ארה"ב בעל-בית לַכֹּל,

שמחשיב את עצמו כמרכז העולם / (בחיקוי נתניהו הוא ממש מושלם).

יֵצאו ביבי ובנט בִּמְחול-המחניים, / שרה ואיילת, במוֹט, כך בִּשְתַיִים,

תחוללנה, בראש כֹּוהֲנוֹת ט"וּ-באב / לְנֹוגַהּ ירח, במקדש "בנות רחב".

שגרירות של ארה"ב תתנוסס בראש הר / בית מקדש השלישי יבנה כבר מחר.

טרמפ ינחת מבירה של סעודיה, רִיאָד / עם י"ז ראשי מדינות עַרְבִיּוֹת שם נוֹעד,

ואלינו יגיע עמוס זיכרונות / שוודאי גם שָׁתְלוּ בו כמה תובנות.

כל ניתלה בדבריו, או שוטה או נאיבי, / כי אצלו D.N.A. אותו סוג, כמו של ביבי.

 

 

בכללי הנימוס הוא כופר כאן בכול: / "מטייל לבדי, כי אני כבר גדול"

ִייחוּדֵינו נראה כנחשב בעיניו / רק כמו שאר דיירים, בבנין משותף.

נראה שדרישה יחידה כאן ידרוש: / "שימו סוף כבר למה שגורם כאב-ראש,

זכרו, בחברות מפסידות וכושלות / הפתרון המקובל – מחליפים הנהלות!

ובעסק שלי יש הרבה פרצדנטים[1] / בִּינו זאת: שאצלי – אין בכלל סנטימנטים,

ומי שטיפח אשליות אצלכם – / זו ממש בעיה, שכולה שלכם!"

מה שבינתיים הוסכם על הכול – /  שבערב ישבו בשישה לאכול:

האורח הרם, זוגתו, בַּעֲלֵ-בַּת, / מולם ביבי-לוֹקָאלִי, וכמובן "רַעֲיַית".

 

 

הגברת תמיד מקפידה, נעזרת / במיטב אופנאים, מעדית הצמרת,

הפעם, מירי רגב, סַרְסוֹרֶת-תרבות / הכניסה לה פנדל, על-אף הרעוּת:

מכאן עד לקאן, בריביירת צרפת / נסעה השרה כשהיא עֲדֻיַּת –

מלבוש שנראה כמו עמוד מודעות / כולו מין פלקט או כמו שלט-חוצות:

כל סמלי הקדוּשה הודפסו לה סביבה / נשרכים, מטאטאים אריחים, כמו סחבה;

הר הבית מוקם לו, עלוב, שְׁפַל וריק / במורדות השפלה, במבואות ה"מסרק",

כֹּותֶל-קיר-מערב אשר הוא תל-פיות / יַרְכְּתֵי-אחוריים קובעים הגבולות,

ובשעת ישיבה, כל אתר קצת יזוז / ויוצנע במחילה, בין פִּלְחֵי הֶעָכוז.

"רַעֲייַּת", חברתה, העמידה בצל: / מה תלבש הגבירה, כדי כבודה יִנָּצֵל?

בקיצור, למפגש של פסגה "חלומית" / המלבוש הוא פשוט בעיה קיומית.

 

 

הֲאוּכַל לבשר בצפירת ארגעה – / הטרגדיה איננה כל כך נוראה.

הגבירות לבית טראמפ, הן ממילא זוכות / אל מול "רעיית", עוד לפני פה פותחות.

לאורח הרם, כך מעיד הַתֵּאוּם, / זה ביקור מסוג "קוויקי", מבלי אף נאום,

וכל "אשת-חצר" בְּבִירָה מקומית – / בעיניו היא עוד "פאטמה" מזרח-תיכונית,

והוא בספק אם ידע להכיר / בין אום-מאזן לבין אום-אבנר, אום-יאיר…

כולן ממילא בעיניו היינו-הך / כי כול ליידי אצלו – רק גבירת-המטבח.

 

 

נראה שֶׁקָּרֵב ומגיע היום / שצריך יהיה התפַכַח מחלום.

לו יכולתי בַּסֵּתֶר פשוט לקוות / שראש ממשלתנו יֵדָע מה לִרְצוֹת

למען עתיד האומה, המולדת, / לא רק איך על בנט יצליח "לרדת"

ויחדל כבר סוף סוף לעסוק בשטויות / רדוף גחמות שכולן אישיות…

 

 

כל ימות השנה לי נכספת נפשי / ליום הגנוסיא[2] – מאי, עשרים ושלישי.

שנחגג לי מאז הוולדי, בתרצ"ו / בקפידה, במועד כתמיד – עד עכשיו!

והנה השתא, יום של סנדוויץ' כזה, / יום לפני, יום אחרי, אוי מזל כה נבזה:

שהרי לו צמוד מן הצד האחד / טראמפ, שעודו מעמנו נפרד,

וביום שאחרי, חג לבלי-עוררים: / פינוקיו[3] חוגג מְלֹאת מאה ועשרים.

זהו ילד בול-עץ, נרפה ועצלן, / תחמן, ערמומי, גם שקרן ונצלן,

שקרלו קולודי הביא לעולם / כסיפור ילדים ומופת לכולם –

שסוג זה של ברואים נהיים חמורים / (אבל גם מגיעים עד מאה ועשרים…)

מנהיגות שכמותה מעשה-בד ועץ / שנוהה אחרי כל מה שבוהק ונוצץ,

שמוסדי ארץ וגם כל בני האדם / כמו נברָאו כדי להיות  לשרתם….

בשונה מפינוקיו, קהל-בוחרים – / המה בעצם, אותם חמורים!

 

 

[1] תקדימים

[2] מיוונית: יום הולדת

[3] האגדה של קרלו קולודי על ילד העץ

מתחילים להפיל את הימין המשוגע

מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך

ראשי הימין מגבירים את שיגעונותיהם, חברם הארכי-משוגע טראמפ מגיע מארה"ב (לסעודיה, לישראל ולוותיקן), ושוחרי הדמוקרטיה נערכים להפיל את קואליצית הימין המשוגע.   

 

 

 

זוכרים את מאמרי מהשבוע שעבר "הימין השתגע לגמרי. עכשיו נפיל אותו"?

 

 

עכשיו נתחיל. שימו לב היטב לתאריכים (רק חלקם מקריים…):  

 

 

בשבוע שעבר התהדקו חקירות המשטרה והפרקליטות על העבירות של בנימין ושרה נתניהו (בדברי הפרקליטה מ"תיק המתנות" עו"ד ליאת בן-ארי; בחשדות המשטרה על טובות הנאה גם מאיל ההון ספנסר פרטרידג', "המונית האווירית" של נתניהו בארה"ב; ובהודעת משה יעלון בפרשת הצוללות ש"אם לא יהיה כתב אישום – אספר הכול").

 

בשבוע שעבר עבר בכנסת "חוק הלאום", מנוגד למגילת העצמאות המאזנת מדינה יהודית ודמוקרטית, ובקביעה שכל החקיקה הישראלית תפורש לאור "חוק היסוד": זכויות האדם הבסיסיות, במיוחד של המיעוט הערבי, יוכפפו להעדפות הלאומיות של הרוב היהודי. "חוק הלאום" ימתין להצעה ממשלתית שיגישו נתניהו, בנט ושקד. השרה שקד אמרה שההצעה תאפשר לשופטים להעדיף את האופי היהודי של ישראל על האופי הדמוקרטי.

 

בשבוע שעבר החלו שרת המשפטים שקד ושר התיירות לוין לקדם סיפוח של ההתנחלויות בגדה המערבית ב"חוק הנורמות" (באמצעות צו אלוף): "לא ניתן לקבל מצב שבו החוק הישראלי אינו מתייחס ל-430,000 אזרחי מדינת ישראל החיים ביהודה ושומרון".

 

בשבוע שעבר טרוריסטים יהודים של "תג מחיר" חזרו לפעול, בשועפאת בירושלים ובנאעורה בצפון. משפחת דוואבשה מהכפר דומא בגדה המערבית תבעה את המדינה על אחריותה לטרור "תג מחיר" שבו נרצחו בני המשפחה, השב"כ קבע שהרצח בוצע בידי טרוריסטים יהודים, והפרקליטות הגישה כתבי-אשם נגד הטרוריסטים עמירם בן-אוליאל וצעיר נוסף.

 

בשבוע שעבר אהוד ברק העלה את נאומי הביקורת הקטלניים שלו נגד נתניהו – בהכנת הבסיס שלו להחלפת נתניהו לראשות הממשלה (בהקמה – על-ידי חברים שלו – "חברה לתועלת הציבור", בשם "אחריות לאומית").

 

שלשום, יום ג' 16.5 – ח"כ עמיר פרץ חנך את המרוץ שלו לראשות מפלגת העבודהולראשות הממשלה! פרץ מדגיש את שתי המטרות בסיסמה: עמיר פרץ – היחיד שיכול.

 

שלשום, יום ג' 16.5 – מבקר המדינה, השופט שפירא, פרסם דו"ח חמור במיוחד: השר אורי אריאל העביר מיליוני שקלים שנועדו לפריפריה – ל"גרעינים תורניים" בראשות מקורביו. מי לא פצה פה? ראש "הבית היהודי" השר בנט…

 

ביום א' הקרוב, 21.5 – הארכי-משוגע טראמפ, נשיא ארה"ב, יחל את ביקורו באזורנו בסעודיה. מלך סעודיה, סלמן, הזמין לוועידות-פסגה עם טראמפ 17 שליטים ערבים ומוסלמים סונים, בראשות מלכי ירדן ומרוקו, נשיאי מצרים ואלג'יר, ושליטי נסיכויות הנפט.  

 

ביום ב', 22.5 – יגיע לישראל חברו של נתניהו, הארכי-משוגע טראמפ, ונתניהו חרד מההכנות האמריקאיות נגד שליטת ישראל בעיר המזרחית ובכותל, ו"חושש מהנחישות של טראמפ להגיע להסכם" (טענו שרים בכירים).

 

ביום ג', 23.5 – ייערכו הבחירות להסתדרות, ח"כ יחימוביץ' צפויה להפסיד (כהפסדה בראשות "העבודה"), ומתכננת להתגייס אז לטובת אבי גבאי – או לטובת משה כחלון…

 

ביום ד', 24.5, יערכו בירושלים (בבית הנסן, ב-20.00) הארכיאולוגים של "עמק שווה" חבר-דיון ("פאנל") על הפעילות הישראלית בירושלים המזרחית מאז כיבוש ירושלים ב-1967.

 

במוצ"ש 27.5 יערכו בכיכר רבין (ב-20.00, הרשמה להסעות מכל הארץ http://nirshamim.activetrail.biz/hasaot) ארגוני שלום ומפלגות אופוזיציה הפגנת ענק: שתי מדינות – תקווה אחת; מתאחדים בכיכר למען ישראל.   

 

בימים ה'-שבת 8-10.6 יערכו לאורך "הקו הירוק" נשות "מחסוםWATCH" (https://machsomwatch.org/he/node/54928) צעדה יהודית-ערבית למלאת 50 שנות כיבוש – בקריאה לסיום הכיבוש.

 

בימים ב'-ג' 12-13.6 יערכו בירושלים (במרכז ציפורי) סמינר "בונות עתיד לשלום: נשים מובילות לשלום": "מדרשת אדם לדמוקרטיה ולשלום" ע"ש אמיל גרינצווייג (התכבדתי בהקמתה), "נשים עושות שלום" (womenlead9@gmail.com) ו"איתך, משפטניות לצדק חברתי".

 

 

ואז, בעוד כחודש, שוחרי הדמוקרטיה יתאחדו להפלת הקואליציה של הימין המשוגע! המשך יבוא. היכונו…     

 

 

השר מן הבית היהודי

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

מבקר המדינה, השופט שפירא, פרסם דו"ח חמור במיוחד: השר אורי אריאל העביר מיליוני שקלים שנועדו לפריפריה – ל"גרעינים תורניים" בראשות מקורביו.

 

 

 

מנין יודעים שהשר אוריאל

איננו סתם שר, הוא שר בישראל?

 

 

כי בלבבו פנימה נפש הומיה,

כי כמו העם הוא מבקש להיות חופשי מן החוק,

כי מעשיו במחשך, בדומיה,

וכספי וכספך יגיעו רחוק.

 

 

עדת מקורבים רודפי בצע

עוד לא אבדה תקוותם

להנחית עוד מדווה ועוד פצע

על מי שאינו בן דתם.

 

 

הכול כמובן לא פוליטי, מלא אהבת ישראל.

אבל מאחורי כול "מתן בסתר"

תמיד ניצב איזה אל.

הוא יאמר: כך כתוב, זה בסדר!

 

 

 

היועץ יאמר למבקר,

המבקר יאמר ליועץ,

וכספי המיסים יהיו הפקר

מול עם אטום כבול עץ.