עם לבדד ישכון

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

 "הוואקפ בהר הבית לא משנה – ממשלת ישראל קובעת!", "השב"כ וצה"ל לא משנים – המשטרה במגנומטר קובעת!", "בנט-סמוטריץ' לא משנים – ביבי-מירי קובעים!" 

 

 

 

אדון ראש הממשלה, למה לריב רק עם הוואקף

אם אתה יכול במכה

לריב עם כול העולם המוסלמי

מקהיר עד עמאן ומבגדד עד מכה?!

 

ולמען הכבוד הלאומי

תוכל להוסיף מריבה גם עם השב"כ ועם מטכ"ל.

– כך תכה את בנט אל החומש

ודגל ישראל יינשא אל על.

 

 

בלבד שלא לוותר מילימטר

יישפך עוד דם ערבי-יהודי, אין דבר,

אבל לא יימוט המגנומטר.

יהיה המון ביטחון ותושג הרתעה בעתיד כמו שהייתה בעבר.

 

 

סמוטריץ' יחגוג, מירי תרקוד

ועוד מומחים בריקוד על הדם,

והעם כמו תמיד ישתאה ויקוד

ה"וילה" נותנת כבוד לזכויות וחירות האדם!

 

מושחתים? בוגדים!

מאת: עמוס אריכא – סופר וצייר עברי

בשורה המתארכת של המושחתים ניצבים אנשים שאינם סתם חוטאים או פושעים רגילים. אלא הם בוגדים, שראויים להלקאה בשוטים ולהוקעה בכיכרות הערים.

 

 

 

ימים של סדום ועמורה פוקדים אותנו, ומושחתים מתפתלים סביבנו כעקרבים ונחשים ארסיים. לא בסתם מושחתים מדובר. אלה הם בכירי ציבור נבחרים, נבלים שהגיעו לפרקם ופרקו מעליהם עול מחויבות למוסר, להגינות ולחוקי המדינה. הנבלים האלה נמצאים בתוכנו, מכרסמים כטרמיטים שקופים את יסודות ביתנו. אש השחיתות משלחת להבות אוכלות לעבר צמרת המדינה. האשמה איננה באירן ולא באויב אחר המשחר אותנו לטרף. בקרבנו בוערת האש הזרה והמכלה, ומנהיגינו הם אלה שנושפים בה לבל תכבה. תחת כנפי נבלים אלה מתעצם רקב בגידה בכל ערכי האבות המייסדים. בתי הכלא נמלאו בנבלים – החל בראשי ערים, דרך נבחרי כנסת ושרי ממשלה, ועד לראש ממשלה ונשיא מדינה. זאת כבר איננה תהלוכת מכובדים חוטאים. בשורה המתארכת הזאת ניצבים אנשים שאינם סתם חוטאים ואפילו לא פושעים רגילים. אלא הם בוגדים, שראויים להלקאה בשוטים ולהוקעה בכיכרות הערים.

 

 

הנה רק עכשיו ראינו כיצד מתארגן מול עינינו פסטיבל "הרחמים" על נבל ובוגד אשר שמו ייזכר לדיראון, אהוד אולמרט. כיצד שיטה בנו הבוגד הזה – מרגע כניסתו לכלא, ועד לצאתו משם לאחר "הנחה" מדהימה שקיבל מבית המשפט העליון. דרך ארוכה אפיינה את נפתולי האיש הזה, בעל הנכלים ומעשי המרמה והשוחד. עורכי דינו וחבריו חסרי הבושה מגוננים עליו מכל עבר, מקדשים את ספרו שטרם יצא לאור, וקרוב לוודאי שלא נמצא בין דפיו הסבר של ממש על עלילותיו בשדה השחיתות הממאירה. תנו דעתכם לדרך שבה נפל ברשתו גם איש הגון וישר-דרך, נשיא המדינה ראובן ריבלין, שנחפז לטהר את חברו השרץ תוך 24 שעות מרגע שחרורו של הבוגד הזה. הנשיא חילץ אותו מהמגבלות המוטלות על כל עברין ופושע שזה עתה שוחרר מבית הכלא. כיצד לא הבין הנשיא הנכבד את גודל תרומתו המבישה לשחיתות ההרסנית?

 

מול החקירות המתקיימות כיום נגד ראש הממשלה נתניהו – אי-אפשר לשתוק. את טיבה של הגלולה המרה הזאת ביטא מגדל-אור משפטי, במלים אחדות שהולמות בנו להתעורר. במהלך ריאיון שהתפרסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות" אמר כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר, כי לאור מה שכבר נחשף בתיק המתנות המוכר בשם "תיק 1,000": "הייתי מצפה שראש הממשלה  בנימין נתניהו יתפטר"! זהו תיק שוחד, חד וחלק. כמעט כל העובדות שבו – אלה שכבר נודעו לנו – אף זכו לאישור מדהים מפי ראש הממשלה עצמו, על-פי פרשנים פוליטיים. לא אשכח את הופעתו היהירה של נתניהו המושחת הזה על בימת הכנסת, כשהצהיר את הצהרתו הבוטה "כי מותר לקבל מתנות מחברים"… לשון אחרת: משקיבלת שוחד הופך המשחד באותו רגע לחבר, בעיקר כשהוא משחד אותך לאורך שנים.

 

 

מדובר בראש ממשלה חולה ושפל-מוסר שאינו מסוגל להתמודד עם יצריו. תחתיו פורחת עטרת פורעים ונבלים, והוא בשלו: "אין כלום כי לא היה כלום". חוששני כי תיבת פנדורה שלו, לכשתיפתח, כל אותם יצורים שטניים המתעופפים בפרץ אדיר מתוכה יכו את כולנו בהלם. כי לא בסתם חטאים מדובר, אלא בשחיתות מידות שלא הייתה דומה לה אצל פושעים. לא במושחתים מדובר אלא בשליחי ציבור שאינם אלא בוגדים!

 

 

ברגע מר שכזה אדם מן הישוב שואל עצמו: היכן הוא אותו חנוך לוין המופלא? אפילו פסוקי סדום ועמורה בתנ"ך לא היו משתווים לדבריו בעוצמתם, שכן כבר אי-אפשר לתאר את מדינת השחיתות בסתם לשון סבירה, אלא במיקוד לשוני מיוחד מרובד באמירותיו ובדימוייו המטלטלים של חנוך לוין. באיזו צליפות לשון מושחזות היה המחזאי הגאוני הזה מכבד אותנו, בנוסח של "מלך ומלכת האמבטיה"…

 

מצטרפים להפגנות נגד השחיתות

מאת: יזהר גיל אור – פעיל חברתי

התפשטות ההפגנות נגד השחיתות ונגד עיכוב חקירתן, מביתו של היועץ המשפטי לממשלה לשאר רחבי הארץ, היא חזרה של האזרחים  למעורבות.

.

 

 

במוצאי-שבת הצטרפו גם תושבי מודיעין-מכבים-רעות למוחים הרבים ברחבי ישראל נגד השחיתות השלטונית. השחיתות, ועיכוב החקירות של נתניהו בפרשות השונות המתגלות זו אחר זו, מכוונות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגד חבר מרעיו. גם פרשת הצוללות כוללת את מקורביו של נתניהו, ונראית כמובילה לכיוונו. זה הזמן לומר למפגינים בפתח תקווה בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה עו"ד מנדלבליט: אתם לא לבד. התפשטות ההפגנות לרחבי הארץ היא סימן לחזרה של תושבי הארץ למעורבות.

.

 

בשעה 22.00 עמדו בצומת שילת במודיעין קרוב ל-70 מפגינים שמחו נגד השחיתות הנחשפת והולכת כמסע מתגלגל מתיק 1,000 לתיק 2,000 ולתיק 3,000. מספר נואמים בהפגנה קראו ליועץ המשפטי מנדלבליט: הגש לאלתר כתב אישום נגד נתניהו. זה היה מפעים לגלות מחדש את חברי מפלגת העבודה ואזרחים רבים נוספים אוחזים ידיים ופועלים יחדיו להחזרת טוהר המידות למערכת השלטונית. נוסעים שחלפו במכוניות בסמוך לצומת צפרו ארוכות כתמיכה במסרים שנשאו השלטים, ותודה למארגנים שהקפידו על שמירה של אזור ההפגנה כפי שאושר על-ידי המשטרה.

חלופה ממשלית לראש הממשלה

מאת: דוד סנדובסקי – עו"ד

מדינת ישראל מצויה בדמדומי שלטון נתניהו. יש להיערך בהתאם ל"חוק יסוד: הממשלה" לחילופי מנהיג, בבחירות או ללא בחירות, תוך הקמת ממשלה חליפית.

 

 

דוד בן-גוריון, האב המייסד של ישראל, כיהן כראש ממשלה בשנים 1948-1963 ללא רציפות 13 שנים (משה שרת החליף אותו בשנים 1954-1956). ב"ג פרש סופית לשדה בוקר בעיקר בשל "פרשת לבון" ("עסק-הביש") ובשל "פרשת דימונה" ותגובת הנשיא קנדי. מובן שלא התקיימו נגד ב"ג ומקורביו חשדות מהסוג שנבדקות בימינו נגד נתניהו ומקורביו. נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל ללא רציפות כ-12 שנים. תקופת כהונתו הארוכה של נתניהו מתקרבת לקיצהבגלל הצטברות נסיבות לכאורה עם אבק פליליות, ובשל פגמים הנהגתיים בתחומי התקינות, המשמעת והאתיקה. חוסר הגמישות של נתניהו מתבטא בעמדות חסרות ערעור על "ארץ ישראל השלמה", "ירושלים השלמה", "הר-הבית רק שלנו" וכדומה, ומשפיעות אצלו על עיצוב המציאות בתהליך קבלת החלטותיו.

 

 

המצב המתואר אינו מאפשר התגמשויות נדרשות בקביעת מדיניות והחלטות. הדבר מונע פריצות-דרך אסטרטגיות עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. הטקטיקות שנוקט נתניהו הן משיכת זמן בתרגילי "בוקי-סרוקי", למרות שהצד השני כבר הבשיל לתהליך שיביא להסדרת הסכסוך, מאז יוזמת השלום הערבית ב-2002.

 

הניסיון בתקופת כהונתו המתמשכת של נתניהו מלמד שהסיכוי לפריצת-דרך במנהיגותו הוא אפסי. נזכור שמנחם בגין הוביל בהצלחה תהליך שלום תקדימי עם מצריים למרות קשיים רבים, כי היה מנהיג אמתי, בשונה בתכלית מנתניהו. החקירות המתמשכות והמסתעפות של בנימין נתניהו, רעייתו ומקורביו, בשל מגוון פרשיות הצצות חדשות לבקרים, יוצרות מערכת כוחות המובילה לסיום כהונתו. דבר דומה קרה לאהוד אולמרט ב-2008.

 

 

הדברים מביאים למעורבות גוברת של הציבור ולהפגנות גדלות ומתפשטות בכל הארץ, במטרה להפעיל לחץ ציבורי לזירוז החקירות והגשת כתבי אישום נגד נתניהו ונגד מקורביו. התרחשות התהליך יוצרת תחושה של דמדומי שלטון נתניהו. נזכיר שבג"ץ קבע בתקדימיו ששר וסגן-שר שהוגש נגדם כתב אישום אינם יכולים להמשיך בתפקידיהם. נזכיר שבשנתיים האחרונות הודחו בעולם 3 נשיאות נבחרות – בברזיל, בדרום-קוריאה ובארגנטינה – בשל אישומי שחיתות פוליטית ואישית. העמים יצאו להפגין בהמוניהם עד להדחות משפטיות ופוליטיות של הנשיאות דילְמה רוסף בברזיל, פארק בדרום-קוריאה וקירשנר בארגנטינה. גם סילביו ברלוסקוני האיטלקי הודח בשל שחיתויות. באף מדינה דמוקרטית אין מנוס מכך. גם הנשיא דונלד טראמפ בארה"ב מסובך בפרשיות אישיות שלו ושל בני משפחתו ושל מקורביו, דבר שעשוי להוביל לתהליכי הדחה בסנאט.

 

 

הזירה הפוליטית הישראלית, הן הפרלמנטרית והן המפלגתית, נערכת למגוון תרחישים חקירתיים, משפטיים ומעשיים, שהשלכותיהם עשויות ליצור מערכת כוחות שתביא לפרישת בנימין נתניהו. הדבר עשוי ליצור מציאות פוליטית חדשה בישראל, ולפתוח אופקים חדשים.
 

 

 

"אדם ללא גבולות"

מאת: טוביה מצר – בנקאי בדימוס, פעיל שלום ותיק

דווקא בעת חידוש הבערה היהודית-ערבית בירושלים ובגדה המערבית, נזכיר ש-15 שנה יש בירושלים יהודים שמובילים ילדים פלסטינים חולים מהמחסומים לבתי-חולים בירושלים.

 

 

 

עמותת "אדם ללא גבולות" היא עמותה המסייעת למשפחות פלסטיניות מרחבי הגדה המערבית, שאחד מבני המשפחה זקוק לטיפול רפואי בבתי-חולים בישראל. העמותה הוקמה בשנת 2002, ובשנת 2008 הוכרה על-ידי משרד המשפטים כעמותה למטרות צדקה. עיקר פעילותה של העמותה הוא הסעת חולים מהמחסומים באזור ירושלים אל בתי-החולים "שערי צדק", "הדסה", "אלין" ו"אוגוסטה ויקטוריה". החולים – שרובם הגדול ילדים קטנים החל מגיל ינקות – מוסעים על-ידי מתנדבות ומתנדבים בכלי רכבם אל בתי-החולים בבוקר, ומוחזרים אל המחסומים עם סיום הטיפול. מדי יום מבוצעות יותר מ-10 נסיעות.

 

 

ילדים חולים רבים נוסעים יום-יום, 6 ימים בשבוע, אל בית-החולים לקבלת דיאליזה. טיפול זה נמשך לעתים מספר שנים, עד הגיע הילד למשקל מתאים שמאפשר לנתחו בכליותיו. ילדים–תינוקות אלה באים עם אחד מהוריהם, דבר המונע מהם לעבוד עבודה סדירה, ולכן פוגע קשות בכלכלת המשפחה. גם חולי סרטן לא מעטים נעזרים בעמותה בבואם מכל אזורי הגדה המערבית לטיפולים תקופתיים בבתי החולים. בנוסף לכך מארגנת העמותה פעילויות חברתיות לרווחתם של החולים ובני משפחותיהם. פעילויות אלה כוללות מפגשים, משחקים והופעות שונות, במטרה להעלות חיוך על שפתי הילדים החולים. מדי כל קיץ אנחנו, פעילי העמותה, מארגנים "יום ים" לילדים ולבני-משפחותיהם, ודואגים לקבלת כל האישורים הדרושים, ולהסעות ולמזון באותו היום.

 

 

ברצוני להביא דוגמא מהימים האחרונים, כיצד התגייסה העמותה בעזרה לילד קטן הנוסע לטורקיה למטרת ניתוח כליות וכבד. הילד, כבן 6 מאזור חברון, מטופל כבר יותר מ-5 שנים ביחידת הדיאליזה בבית-חולים "שערי צדק". עקב בעיות של מימון מהרשות הפלסטינית, אין הילד יכול לעבור הניתוחים בבתי-חולים בישראל, ולכן נאלץ לנסוע לטורקיה. הילד נוסע עם הוריו לתקופה של מספר חודשים ואחיו נשארים בטיפול הסבתא ביישובם, וברור שהוצאותיה הכספיות של המשפחה יגדלו מאד. אנו בעמותה מימנו למשפחה את הנפקת הדרכונים, והתגייסנו למגבית תרומות כדי להקל על המשפחה את שהותה בטורקיה.

 

 

בשבוע שעבר נערכה אסיפה כללית של חברי העמותה, בהשתתפותם של יותר מ-20 מתנדבות ומתנדבים, ובאסיפה הועלה הצורך להגדלת מספר המתנדבים, כדי לא להשיב ריקם בקשות חדשות לעזרה. אני מנצל מגזין זה של אנשי שלום כדי לפנות לתושבי ירושלים והסביבה בבקשה: התנדבו נא והטו כתף לעבודה חשובה זו. ניתן להתקשר אלי בטלפון 052-8694069, או אל לארי לסטר בטלפון 054-4322361.

.

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

לפתרון המשבר הנוכחי חיוני שיתוף פעולה עם מנהיגי הוואקף, חידוש ההידברות עם מלך ירדן, ותאום עמדות עם ריאד ועם קהיר.

  

 

"סוף מעשה במחשבה תחילה" הינו קטע מפיוט "לכה דודי" הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת. הפיוט התחבר על-ידי הרב שלמה אלקבץ, מהמקובלים בעיר צפת. ממשלת ישראל מבקשת להוכיח כי אין קל מלחזור ולצטט קטע זה מן הפיוט, אך בה בעת להתעלם מתוכנו וממשמעותו – החובה להקדים מחשבה למעשה. פרשת הר הבית, פריסת המגנו-מטרים, והמתח שנוצר המביא אותנו אל סף פיצוץ ואל סף עימות עם העולם המוסלמי – הם שמביאים אותנו להערות הביקורת.

 

 

לפני 50 שנה קבע שר הביטחון משה דיין: ישראל לא תתערב ולא תנסה להכתיב את סדרי התפילה, הביקור וההתנהגות בהר הבית. ישראל השאירה את הניהול במקום בידי אנשי הוואקף, כאשר אלה נשארו כפופים לממלכת ירדן.

 

 

מאז 67' ועד לפני שבוע לא היה ניסיון פלסטיני לנצל את המיקום האסטרטגי של מסגד אל-אקצה, מיקום שמאפשר שליטה כמעט מוחלטת על הנעשה למטה, ברחבת הכותל המערבי. על-אף אין-ספור התכתשויות שהיו במקום, לא נעשה ניסיון להשתמש באש חיה. לא שלא היו בעיות – אך הבעיות טופלו ויושבו בתיאום בין גורמי הביטחון של ישראל לבין הנהגת הוואקף שבמקום.

 

 

 

הריגת 2 שוטרים ישראלים בהר הבית לפני שבוע הייתה תקרית חריגה וחמורה. הייתה זו תקרית שהצדיקה בחינה והתייחסות חדשה ומיוחדת. בשל חשיבות המקום נדרשו בחינה והתייעצות עם כל הגורמים המעורבים – ובוודאי לא היפוכה של המדיניות ששררה במקום 50 שנה, ללא בחינת ההשלכות. כך התקבלה ההחלטה בירושלים להעביר את הנושא הרגיש להחלטת המשטרה, וכך הוצבו, בין-יום, מגנו-מטרים על הר הבית, למניעת הברחה של אמצעי לחימה.

 

 

בעיות ביטחון והצורך בפיקוח על הבאים והנכנסים הביאו לפריסת מגנו-מטרים בכל העולם, לרבות מקומות קדושים לאסלאם. אך המשבר המדיני שלתוכו נקלענו עתה איננו בשל המגנו-מטרים. הרקע למשבר הוא שונה ועקרוני – מקורו בהתעלמות הישראלית מהנהגת הוואקף שבמקום.

 

  • ראשית, החיפזון הוא מן השטן. אינני מניח שהיה מי שציפה לתקרית-אש דומה חוזרת ביום שלמחרת. מדיניות וסידורי ביטחון שהחזיקו מעמד 50 שנה אפשר לבחון, לדון ולשקול – בניחותא.

 

  • אפשר היה לשבת יחד ולבחון האם בכלל דרושים צעדי ביטחון חדשים. ואולי אפשר להמשיך במדיניות שהחזיקה מעמד 50 שנים? ואפילו היו מחליטים להציב את המגנו-מטרים, חובה הייתה לתאם את הצבתם עם אנשי הוואקף שבמקום, ואולי אף למסור לידיהם את האחריות להפעלה?

 

 

החרם שהטילה המנהיגות הפלסטינית על בידוק המגנו-מטרים – נשמר בינתיים. מערכת הביטחון ריכזה כוחות אדירים בכוננות למנוע עימות. עימות חמור רב-נפגעים לא פרץ, אך איננו מעלים על הדעת שהחרם המוסלמי יימשך וכי מסגד אל-אקצה יישאר שומם לאורך זמן.

 

 

איננו יודעים בשלב זה כיצד יסתיים המשבר. אין זה מאוחר לשוב ולשקול את צעדינו אנו. פתרון המשבר איננו באחריותו הבלבדית של השר לביטחון פנים – חיוני שיתוף-פעולה עם מנהיגי הוואקף, חשוב לחדש את ההידברות עם מלך ירדן ולתאם עמדות עם ריאד ועם קהיר.

 

 

עדיין דרושה בירושלים מחשבה שתקדם למעשה.

 

מי משוגע כאן?

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

אבנרי כתב מאמר זה בעת ביקורו של בנימין נתניהו בהונגריה, ולפני שפרצו בערת הר הבית והטרור בירושלים המזרחית ובגדה המערבית.  

 

 

 

ג'ורג' סורוס, המולטי-מיליארדר האמריקאי, גורם צרות לבנימין נתניהו. בשעה מסוימת זו, נתניהו ממש אינו זקוק לצרות נוספות. יש לו די והותר. פרשת-שחיתות ענקית, הקשורה בצוללות הגרמניות, מתקרבת אליו בצעדים איטיים אך בטוחים.

 

 

סורוס הוא יהודי הונגרי, ניצול השואה. באחרונה הדביקה המפלגה השלטת בהונגריה כרזה עם פרצופו על הקירות בבודפשט, בתוספת מלים שנודף מהן ריח אנטישמי. החטא של סורוס הוא תמיכתו בעמותות לזכויות-האדם במולדתו הקודמת. הוא עושה את זה גם בישראל, אם כי בממדים קטנים. מכאן שגם נתניהו לא נמנה עם חוג אוהביו. זה יצר מצב מביך. נתניהו התכונן לבקר בבודפשט כדי להיפגש עם עמיתו, ויקטור אורבן, שגם הוא חשוד באנטישמיות קלה. אך בעיני נתניהו, אורבן הימני-קיצוני הוא שותף-לדעה. הקהילה היהודית בהונגריה סערה. חבריה דרשו שהביקור יידחה עד שהכרזות נגד סורוס יוסרו מהקירות. בסוף הוסרו רובן – אם כי לא כולן – ונתניהו נפגש עם אורבן. אך הפרשה כולה הראתה שהאינטרסים של מדינת-ישראל אינם זהים בהכרח עם האינטרסים של הקהילות היהודיות בעולם, כפי שהציונים טוענים ללא לאות.

 

 

ימים אחדים לפני הפגישה בהונגריה הופיע אורבן באירוע לזכרו של האדמירל מיקלוש הורטי, מי שהיה ראש המדינה ההונגרית בימי מלחמת-העולם השנייה, כאשר הונגריה שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, כפי שעשו כל מדינות מזרח-אירופה (מלבד פולין, שהייתה כבושה בידי הגרמנים). עוד אירוע מביך. איך יכול היה אורבן להלל את הורטי, משתף-הפעולה עם הנאצים, ערב ביקורו של ראש מדינת-היהודים? למעשה, מעשיו של הורטי נתונים עד היום בוויכוח חריף. הורטי הגדיר את עצמו כאנטישמי והיה אדם מלא סתירות. אבל הוא הצליח במשימה שכל שאר מנהיגי אירופה כשלו בה: הוא הציל את חייהם של מאות-אלפי יהודים, על-ידי כך שהפר את פקודות היטלר ורימה אותו. אחת הניצולות הייתה דודתי, יהודיה גרמניה שהתחתנה עם יהודי הונגרי, גורשה על-ידי הנאצים להונגריה, שרדה בגטו והגיעה בסוף לארץ. ניצול אחר היה "טומי" לפיד. אלמלא הטכסיסים הנכלוליים של הורטי, יתכן שיאיר לפיד לא היה בא לעולם.

 

 

 

אינני יכול להתאפק מלעצור ולספר בדיחה מן הימים ההם: אחרי ההתנפלות היפאנית על הצי האמריקאי בפרל הרבור (דצמבר 1941), היטלר ציווה על כל המשת"פים שלו להכריז מלחמה על ארצות-הברית. השגריר ההונגרי בוושינגטון הצטווה גם הוא להגיש הצהרת-מלחמה לשר-החוץ האמריקאי, קורדל האל. זה החליט להתל בשגריר. "הונגריה? הונגריה?", תהה, "מה אתם? רפובליקה?". "לא, אדוני, אנחנו ממלכה", השיב הלה. "באמת? ומי המלך שלכם?". "אין לנו מלך. יש לנו עוצר, האדמירל הורטי". "אדמירל? אז יש לכם צי גדול?". "אין לנו צי. אין לנו בכלל חוף-ים" (הורטי הפך לאדמירל כאשר הונגריה הייתה עדיין חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, שלה אכן היה צי קטן). "מוזר. ממלכה בלי מלך, אדמירל בלי צי. אז מדוע אתם מכריזים מלחמה על אמריקה? האם יש לכם תביעות מאתנו?". "לא, יש לנו תביעות מרומניה". "אז מדוע אתם לא מכריזים מלחמה על רומניה?". "איננו יכולים. רומניה היא בעלת-הברית שלנו"…

 

 

סליחה על האתנחתא. נחזור לנתניהו. זה עתה עשתה ממשלת ישראל שני דברים, שהעלו את חמתם של יהודי אמריקה והעולם כולו.

 

 

האחד נוגע לכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות. מכיוון שאני אתיאיסט אדוק, מקומות קדושים לא מדברים אלי. מה גם שהכותל המערבי כלל אינו שריד של בית-המקדש ששוקם לפני אלפיים שנה על-ידי המלך הורדוס הרשע, אלא רק קיר התומך בתל העפר, שעליו נבנה המקדש. ביקרתי שם בפעם האחרונה ב-1946. הכותל המרשים גבל אז בסמטה צרה, שגרמה לכותל להיראות עוד יותר גבוה. מיד אחרי מלחמת ששת-הימים נמחקה כל "שכונת המוגרבים", שגבלה בכותל, כדי ליצור את הרחבה הגדולה. אני עוד זוכר את הפנים המבועתות של ילדה, ממגורשי השכונה, שסחבה על גבה ארון בסמטה של העיר העתיקה. הכותל נמסר לחרדים, תמורת קולותיהם בכנסת. הנשים המתפללות הופרדו, כמובן, מהגברים המתפללים. עם גבור הפמיניזם, המצב הפך לבעייתי. לבסוף נמצאה פשרה: חלק קטן מאוד מהכותל הפך לאתר תפילה "משותף", גברים ונשים ביחד, וגם לקהילה הרפורמית והקהילה הקונסרבטיבית. שתי קהילות אלה מהוות מיעוט קטן בישראל, אך רוב בין יהודי ארצות-הברית. עכשיו, כתגובה על לחץ האורתודוכסים, נתניהו רוצה לבטל את הפשרה, דבר המעורר סערה בקרב יהודי אמריקה.

 

 

כאילו לא די בכך, נתניהו רוצה גם לבטל את ההכרה בגיורים המבוצעים בארץ על-ידי הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים. מכיוון שאין בישראל הפרדה בין דת ומדינה, די לשם כך בחוק רגיל. בינתיים הופכים המוסדות הציבוריים במדינה ליותר ויותר דתיים, עד כדי כך שנוצרה מילה עברית חדשה: "הדתה". את הקהילות הרפורמית והקונסרבטיבית באמריקה בכלל לא מעניין הכיבוש, הדיכוי האכזרי של הפלסטינים, וגם לא מעשי ההרג היומיומיים. הן תומכות בממשלת ישראל ללא סייג. אך הכותל והגיורים מסעירים אותם מאוד-מאוד. הרי גם איוונקה טראמפ התגיירה כדי להינשא ליהודי. משמע, הגיורים הם ביזנס חשוב. ישראל מוגדרת רשמית כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". חוק חדש עומד למחוק את המילה "דמוקרטית" מהנוסחה, כך שתישאר רק "מדינה יהודית". רבים רואים בה את המפקדה העולמית של כל היהודים. נתניהו הצהיר לא-פעם שהוא רואה את עצמו כמנהיג וכמגן של כל יהודי העולם.

 

 

אם כן, האם יכול להיות ניגוד בין האינטרסים של היהודים בכל מקום לבין האינטרסים של מדינת-ישראל? זה יכול לקרות, וזה קרה מאז לידת הציונות. בנימין זאב הרצל, גם הוא יהודי הונגרי, שוחח עם המנהיגים האנטישמים של רוסיה הצארית ומדינות אחרות, והבטיח לעזור להם להיפטר מהיהודים שלהם ולהביא אותם לפלסטינה. האינטרס המשותף הזה היה מונח ביסוד הרבה בריתות מוזרות לאורך הימים. האנטישמים תמיד העדיפו את הציונים. אדולף אייכמן רשם באוטוביוגרפיה שכתב בכלא הישראלי שהוא ראה בציונים את "החלק בעל-הערך" של היהדות. וכן הלאה. אברהם שטרן, שכינויו היה "יאיר", התפלג מ"הארגון הצבאי הלאומי" בראשית מלחמת-העולם השנייה מפני שהתנגד לשביתת-הנשק של אצ"ל עם הבריטים. הוא הקים קבוצה חדשה, שהבריטים קראו לה "כנופיית שטרן", ושהייתה מבוססת על הכלל "האויב של אויבי הוא ידידי". שטרן שלח שליחים לשגרירויות גרמניות כדי להציע ברית עם גרמניה, אך היטלר התעלם ממנו. בסוף נורה שטרן על-ידי הבריטים. בשנים הראשונות של מדינת-ישראל, כשבן-גוריון התכונן לבקר בארצות-הברית בפעם הראשונה כמנהיג המדינה, הפצירו בו עוזריו שלא יזכיר שם את נושא העלייה, כדי שלא להרגיז את יהודי אמריקה – שכספם היה דרוש באופן דחוף כדי לקנות מזון. בן-גוריון התנגד אך נכנע.

 

 

באותה עת כתב ידידי, מיכאל אלמז, סיפור היתולי על קהילה קטנה של יהודים עשירים כקורח, בעלי מכרות יהלומים, בפינה נידחת של אפריקה. כאשר המדינה הייתה זקוקה לכסף כאוויר לנשימה, כדי לקנות קמח ללחם, בחרה הסוכנות היהודית באיש-ההסברה הכי מוכשר שלה. הוא כינס את חברי הקהילה ההיא ונאם בפניהם את הנאום הכי נרגש שנשא בחייו. כשסיים, לא הייתה עין יבשה אחת באולם. למחרת היום קיבל הודעה מראש הקהילה: "הדברים שלך זעזעו אותנו עד כדי כך, שהחלטנו למסור את כל הרכוש שלנו לילידים ולעלות לישראל כחלוצים"…

 

 

המטרה הרשמית של הציונות היא להעלות את כל יהודי העולם לישראל. הרצל עצמו האמין שזה יקרה, ובמקום אחד כתב שלאחר מכן רק אזרחי המדינה היהודית ייקראו עוד יהודים. כל מי שיעדיפו לא לבוא יחדלו מלהיקרא יהודים ויהיו גרמנים, אמריקאים וכולי. נהדר. אך אילו זה קרה, מי היה מכריח עכשיו את דונלד טראמפ להטיל וטו על כל החלטות האו"ם המגנות את ישראל על מעשיה בשטחים הכבושים? מי היה לוחם בתנועות המטיפות לחרם על ישראל?

 

 

ההרפתקאות של נתניהו בהונגריה לא הסתיימו בפרשות סורוס והורטי. רחוק מזה. כשהיה בבודפשט, השתתף נתניהו בפגישה סגורה עם 4 ראשי-ממשלה ממזרח אירופה – הונגריה, פולין, סלובקיה וצ'כיה. טכנאי טיפש שכח לנתק את המיקרופונים של העיתונאים שחיכו בחוץ, כך שהם הקשיבו במשך 20 דקות לנאומו הסודי של ראש ממשלתנו. באוזני ידידיו החדשים, כולם אנשי הימין הקיצוני ודמוקרטים מפוקפקים, שפך נתניהו את ליבו. הוא אמר שאירופה המערבית הליברלית, המתעקשת להתנות את עזרתה לישראל בקיום זכויות-האדם, היא "משוגעת". אירופה "מתאבדת" כשהיא מאפשרת להמוני מוסלמים להיכנס לשטחה. היא לא מבינה שישראל היא המחסום האחרון בפני זרם המוסלמים.

 

 

מה זה מזכיר? בספרו "מדינת היהודית", התנ"ך הציוני, כתב הרצל: "למען אירופה נהווה שם (בפלסטינה) חלק מהחומה נגד אסיה. אנחנו נשמש כעמדה הקדמית של התרבות (האירופית) נגד הברבריות (הערבית)". שורות אלה נכתבו לפני 121 שנים, בשיא עידן הקולוניאליזם. החזרה עליהן עכשיו היא – אם להשתמש במילה של נתניהו – "משוגעת".

 

 

במאבק בין נתניהו, אורבן ושות', נגד סורוס ודומיו, על שלטון זכויות-האדם – סורוס הוא שעתיד לנצח.

 

 

ח"כ סמוטריץ' וההסתה הגזענית

מאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

גינוי של רצח 2 השוטרים בהר הבית אינו מצדיק להפקיע פסוק מהמקרא ולקשרו למסע המגחך את האוכלוסייה המוסלמית, כמעשה ח"כ סמוטריץ'.

 

 

טוב היה לחברה האנושית, שערכי ספר הספרים – התנ"ך – יהיו במסד הקיומי שלה. טוב שכל חברה תהיה כרויה לעולם הערכים הגנוזים בארון הספרים היהודי. מצער שמתוך ספר הספרים מפקיע ח"כ בצלאל סמוטריץ' פסוקים, ומעמידם לרשות "חזון" חשוך במציאות חיינו – שלפיו לחברה הערבית החיה בקרבנו שמור רק מקום של חברת עבדים.

 

 

ח"כ סמוטריץ' מאוהב בתמונת מתפללים מוסלמים כורעים ברך מחוץ להר הבית ושחים תפילה לבוראם למרגלות נעלי חיילים חמושים. לתמונת המתפללים הכורעים ברך בעת תפילה מול חיילים ושוטרים חמושים מגייס בצלאל סמוטריץ' את הנביא ישעיהו פרק ס', י"ד: "וְהָלְכוּ אֵלֶיךָ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנֶּיךָ וְהִשְׁתַּחַוּוּ עַל-כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ …". בצלאל סמוטריץ' רואה בתמונת המתפללים הכורעים ברך למרגלות חיילי צה"ל התגשמות חזון הנביא – "וְהִשְׁתַּחַוּו עַל-כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ".

 

 

אין מקום בכנסת ישראל למי שהופך את התנ"ך לכלי עזר בהסתה גזענית, שבה הוא מבטא כמיהתו לראות את החברה המוסלמית החיה בישראל הולכת שחוח ומשתחווה לכפות רגלינו שלנו, היהודים, בני הגזע העליון. אין מקום בכנסת ישראל למטיף לראיית החברה המוסלמית כחברת עבדים במדינת ישראל.

 

 

אין דבר נפשע יותר ממה שעושה בצלאל סמוטריץ למלים האבהיות של יצחק בברכה לבנו יעקב בספר בראשית פרק כ"ז: ממנשר ברכת אב זקן, שעיניו כהו מראות, המברך בחום אבהי את בנו, שואב בצלאל סמוטריץ גיבוי לשרטוט תוואי פוליטי בשנת 2017, לפיו המוסלמים הם אלה ההולכים, לשמחתו, שחוח בשערי הר הבית, כורעים ומשתחווים לכפות רגלינו.

ירושלים עיר השלום מייחלת לכך שאנחנו נחסום את פרץ הלאומנות המשיחית של חברי כנסת בישראל, המתרגמים את עולם הערכים והמוסר המקראי במלים המביישות את השפה העברית עת הם קורמים בעברית מובסת עור וגידים לחזון מפלצתי הרואה את המוסלמי כעבד.

 

 

מול חזון מפלצתי וגזעני של בצלאלל סמוטריץ אני שואל בכאב:

 

 

אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן

מִי לָקַח אוֹתָן?

 

אֵיפֹה שְׁנֵי לוּחוֹת הָאֲבָנִים

וּבָהֶם עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים.

 

אֵיפֹה הָאֶבֶן מִבֵֹית אֵל

וּבְלִבָּהּ סֻלָּם

 

אֵיפֹה הָאֶבֶן הַגְּלּוּלָה מִפִּי הַבְּאֵר בְּחָרָן

וְתוֹכָה אַהֲבָה

 

אֵיפֹה הָאֶבֶן יְגַר-שָׂהֲדוּתָא(*) מֵֵהַגִּלְעָד

וּבְפִיהָּ שָׁלוֹם.   

 

(*) בראשית ל"א , 47

מושחתים ומסיתים לרצח – נמאסתם!

מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך

ראש החמאס בעזה הנייה, וראש הממשלה בישראל נתניהו: שניכם מושחתים ומסיתים לרצח, ושניכם נמאסתם! לכו הביתה, או שאנחנו נוליך אתכם!

 

 

 

בשני העמים – בעם הערבי-פלסטיני ובעם הישראלי-יהודי – יש ימין קיצוני, רדוף הקמת התנחלויות על אדמות ערביות וכיבוש, בראשות מושחתים ומסיתים; ויש שמאל שוחר דמוקרטיה ושלום, בראשות מנהיגים אמיצים ואנשי רוח.

 

 

בעם הערבי-פלסטיני יש ימין קיצוני, מובל על-ידי החמאס והקיצוניים אף ממנו, בראשות יושב-ראש החמאס בעזה איסמעיל הנייה: מושחת ידוע ומסית קבוע – לרצח גם של פלסטינים שוחרי שלום וגם של יהודים, אזרחים וכוחות ביטחון.

 

בעם הערבי-פלסטיני יש גם שמאל שוחר שלום, בראשות הנשיא אבו-מאזן:  מנהיג אמיץ, שוחר מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שנגד האלימות מקדם בגלוי שיתוף-פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים.

   

 

בעם הישראלי-יהודי יש ימין קיצוני, מובל על-ידי המתנחלים ורבניהם והשר בנט, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו: מושחת ידוע ומסית קבוע – לרצח יצחק רבין, לרצח פלסטינים בגדה ובעזה, להרג ישראלים ערבים ובדואים, לפגיעה בארגוני הדמוקרטיה והשלום, ולהסטת התנגדותו מעצות הרגיעה של צה"ל ושל השב"כ – למפכ"ל המשטרה, שוחר ההתנחלויות והפגיעות בערבים ובבדואים.

 

בעם הישראלי-יהודי יש גם שמאל שוחר דמוקרטיה ו"טוב שלום מארץ-ישראל השלמה", בראשות המדינאים האמיצים ראשי "המחנה הציוני" אבי גבאי והח"כים ציפי לבני, עמיר פרץ ועמר בר-לב; ראשת מרצ ח"כ זהבה גלאון; בכירי "יש עתיד" הח"כים יעקב פרי ויעל גרמן; ובכירים מארגוני הדמוקרטיה והשלום.  

 

 

מושחתים ומסיתים לרצח – ערבים ויהודים – נמאסתם!

 

לכו הביתה – או שאנחנו נוליך אתכם! ראו הוזהרתם – אנחנו כבר בסיום ההיערכות! 

 

 

חמורו של משיח, אתונו של בלעם

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

"משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל" / אבל חמורו כבר נוער בחוצות / מזבל את שם ישראל / בין חומות הדמוקרטיה הפרוצות.

 

 

 

על גבו השחוק הוא נושא את ספרי החוקים

וכמו אתונו של בלעם

הוא חוזר אל ימים עתיקים

דולה ממשנה ותלמוד דווקא את "חוק הלאום".

 

 

זורה לרוח בניין תלפיות ומרבה שכבות של טיח.

"רש"י פירש: כי מוכן רב יוסף לישב בצל גללי חמורו של משיח".

שנים רבות נלחם העם להשתחרר מחרפה ומבוז

עד שבא הימין הנאור וקבע: הציונות הייתה סתם בזבוז.

 

 

 

 

 

 

לעמי העולם אין תרבות, חייבים לחזור לאחור. ראש הממשלה בלשון משולחת

מזהיר את הננס האירופי:

אתה ממש על עברי פי-פחת

היזהר מחרון אפי.

 

 

כה אמר הפרעוש ללביא:

שמעתי מפיו של אבי

שאתה סיפור מן העולם הישן

אני אולי נראה קטן, אבל מה זה חדשן.

 

 

אתה מסוגל לטרוף את כול הכלכלה

אבל אני מסוגל להטריד עד טירוף

ראה מה עושה הממשלה

איזה חן, איזו שחיתות, איזה מעוף.

דתי תָרְיָ"גִי אדוק

מאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

תָרְיָ"גִי מתנגד להיגד הפילוסופי "יהדות כתרבות" ולא יכול ללמד תרבות לחופשיים, כי התרבות היא מכלול שבו הדת היא רק חלק ממרכיביו.

 

 

 

במהלך הדורות בגלות, וב-200 השנים האחרונות, התרחשו אירועי יצירה שתריָ"גִִי רבני אינו כשיר להורות אותם לחופשיים. כהגדרת ההיסטוריון יגאל עילם, "תרבות היא הסביבה המלאכותית שיצר האדם בתוך הטבע, והנשלטת על ידו; היא כוללת את כל יצירות האדם, בחומר וברוח ובארגון חברתי". התרבות היא מכלול המעשים שהתודעה האנושית, מותר האדם, יוצרת על פני האדמה, כדי להגשים את מָאָווייֶה האנושיים. אציג את התרבות ב-3 רבדים:

 

* רובד החלום: הייעוד האנושי. שאיפת התרבות ביצירתה המורדת בטבע הבריאה של "החד-גדיא".

 

* רובד הפירוש: אורחות החיים, כללי מותר ואסור. החוקה והמוסכמות ליחיד ולחברה, הנגזרים מהחלום. כאן שדה המחלוקת בין 2 התרבויות, על יסוד-היסודות: מקור הסמכות והאחריות הוא האדם הריבוני, או האל וכוהניו?

 

* רובד האמנות: המחאה על השקר והפער שבין החלום למציאות. מההתנגדות ואי-הנחת מהמצוי עולות יצירות הרוח והאמנות, המעידות על מותר האדם. 

 

 

גם היסודות האנושיים וגם הארגון המדומיין של היקום והבריאה, מצויים גם בתרבויות האחרות. סיפורי המבול בעלילות גילגמש: "הוצאתי ואשלח את היונה והעורב…"; וחוקי חמורבי, הדומים לחוקי התורה: "…לבל יעשוק החזק את החלש ממנו… ומצוות השָבָתוּ (השבת) שציווה";  ובמצרים המלך אחנאתון: "אלוהים (אתון) הוא אחד ויחיד ואין אל קיים מלבדו, לא ניתן לדמותו בפסל או בכל תמונה…"; ותרבויות מצרים ואשור ובבל ופרס והיוונים והפלשתים: "..הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלישתים מכפתור…" – כולם היו קרקע הצמיחה של התרבות העברית, שהוסבה ליהודית. מה לאיש תָרְיָ"גִי למסור על השפע התרבותי הזה, שהזין את תרבויות עמי האזור?!

 

 

ואיך אפשר היום בלי הספרים: "מאין באנו", מישראל קנוהל; "מוצא העם העברי ואמונתו", מאהרון תומר; "לקרוא מחדש את התנ"ך", מאיליה ליבוביץ'; "ולא כך כתוב בתנ"ך", מיאיר זקוביץ ואביגדור שנאן; "יהודים ומילים", מעמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר – כל אלה חיוניים לידיעה ולהבנה. ומה למלמד תָרְיָ"גִי, בוגר ישיבה דתציונית, ולעושר התרבותי הזה?! ב"קיצור תולדות יהווה" מיגאל בן-נון לומדים בפליאה איך ליקטו מכל התרבויות ו"גִייְרוּ" עם ערך מוסף יסודות לתרבות העברית.

 

 

לאורך הדורות, תרבות עברית/יהודית פגשה את תרבויות יוון, ורומא והנצרות והאסלאם וספרד ואנגליה, ובסוף המאה ה–19 – את ארה"ב. מול העושר התרבותי, איך נהגה התרבות היהודית? על כך לא יכול לדון רבני עם תלמידים ריבוניים. איך יוכל להסביר שגולים מספרד הקדימו מודרנה לקהילות אחרות ואף לעמי אירופה, וחבורה מהם בוונציה טענה שהתלמוד ניוון את היצירה היהודית?! מנגד לענקים האלה עלתה תופעת החסידות במזרח אירופה.

 

 

ובעת הנאורות, במאות 18-19, שבהן צעירים מרדו באורתודוקסיה ופרצו אל המודרנה, התחוללה מלחמת תרבות שהציבה את הזהות היהודית שהקימה מדינה ריבונית לעם ישראל, המחאה נגד ההיסטוריה היהודית והאורתודוקסיה של "החדש אסור מן התורה". מביאליק לביאליק: מ"כולם נשא הרוח כולם סחף האור", אל ההתקוממות: "אם-אסף האל מעמנו את-ידיו וארונו ממקומו לא-ימוש – נעל-נא אפוא בלעדיו". מה יכול לספר מלמד רבני תרי"גי על המרד הציוני נגד האורתודוקסיה ועל התפרצות עוצמת היצירה של ההולכים למודרנה, שאי-אפשר היום לתאר את התרבות המערבית בלעדם?!

 

 

מה נותר למלמד רבני מגייר חופשיים "מהבית היהודי" לעשות בבית-הספר החופשי? לספר, כראוי, על קטעי מסורת, בתנאי שיוכשר לענות לשאלות של אחד מעשרה תלמידים חופשיים: על מה ראה אלוהים להכביד את לב פרעה? איך המואבית האסורה בקהל ישראל היא אם השושלת של המלך המשיח? ומה עושים כאשר האמונה לא תואמת לשכל האנושי? צריך מאד, וחיוני, ללמד תרבות יהודית לחופשיים. זו מטלה שיש להעמיס על המורים והמחנכים והסופרים הישראליים – החופשיים.

 

סופיקרטיה במקום דמוקרטיה

מאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור-הארץ

בתגובה למאמרם כאן של הזוג שפר "מהי באמת דמוקרטיה?", הכותב מציע "סופיקרטיה", ממשל החוכמה, שבו זכות הבחירה תהיה לפי רמת ההשכלה.

 

 

מדינת ישראל, והנגב בפרט, עומדים בפני הבעייה הדמוגרפית. הריבוי הטבעי של הבדואים בישראל עומד על 4.5-5% בשנה, מהגבוהים בעולם. אוכלוסייה זו תוכפל תוך 12 שנה! בקרב היהודים בישראל הריבוי הטבעי הוא כ-1% בשנה, ועם הצטמצמות העלייה יקטן עוד יותר. הגיע הזמן לשאול: מה תהא ההתפתחות בעתיד?

 

 

בדמוקרטיה כישראל, גידול האוכלוסייה והירידה ברמת החיים כופים על המיעוט המפותח, היצרני, לתמוך במערכת הטפילית. על סכנה זו עמד פרופ' ארנון סופר, בעל הקתדרה לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, בספרו "ישראל דמוגרפיה 2003–2020 סיכונים ואפשרויות". לפיו, העלייה בריבוי האוכלוסייה שעבורה הדמוקרטיה היא רק אמצעי ליהנות מהטבות כלכליות – תביא להתמוטטות השלטון הדמוקרטי. הסכנה בולטת בהגדלת התרבות דתית קיצונית, יהודית או מוסלמית. התרבות יהודית דתית בישראל עלולה לגרום, למשל, לחקיקה האוסרת עליית יהודים רפורמיים. בית-המשפט העליון יערער על חוק כזה, אך מה יהיה הרכבו כאשר הריבוי הטבעי ימשיך לגדול?

 

 

האם ניתן לעשות משהו בנושא בדרך דמוקרטית? ירידה בריבוי הטבעי קשורה בעלייה ברמת ההשכלה, הדורשת השקעה כספית. המשוואה לא ניתנת למימוש במגזרים הדתיים-מסורתיים הנוקשים, כחרדים היהודים והמוסלמים. האיסור בחינוך הנשים ימשיך להעלות את רמת הריבוי הטבעי. מעגל קסמים זה ניתן לעצירה רק בחוקים שיחייבו חינוך שווה לשני המינים. העבר מלמד שחוק כזה ניתן לעקוף בקלות על-ידי נישואים מוקדמים של הבנות או הגבלת החינוך לבנות.

 

 

הדרך להבטחת העקרונות של הדמוקרטיה, ומניעת התפתחות של שלטון הרבנים והאימאמים, היא הפיכת המשטר הדמוקרטי ל"סופיקרטיה", ממשל החוכמה (ביוונית: "סופיזם" = חוכמה, "קרטוס" = ממשל). בסופיקרטיה תהיה זכות הבחירה לפי רמת ההשכלה. במשטר זה, למשל, זכות הבחירה תהיה רק ליודעי קרוא וכתוב, ויהיה דירוג של משקל הבוחר לפי רמת השכלתו. משקל הצבעה של בעל ידע מינימלי בקריאה ובכתיבה יהיה "חצי קול": בוגר בית-ספר יסודי יהיה בעל זכות בחירה אחת, בוגר תיכון – בעל שתי זכויות, ובוגר אוניברסיטה – בעל שלוש זכויות. זכויות ההצבעה יעלו בהתאם לרמת ההשכלה. פרס ישראל לא יישקל רק בכסף, אלא גם במתן עשר זכויות בחירה.

 

 

במילים אחרות, מוצע בזאת לשקלל את זכות הבחירה לפי רמת ההשכלה: ככל שתעלה רמת ההשכלה של הבוחר במוסדות ההשכלה הממלכתיים, כך יעלה משקל הקול שלו בקלפי בהצבעה למוסדות הממלכתיים. למותר לציין: הנבחרים לכנסת יוכלו להיות רק אלה שרכשו השכלה ברמה אוניברסיטאית. הבחירות תהיינה מתוכנתות מראש: המחשבים ישקללו את הקול של כל בוחר לפי נתוני המחשב שיכללו את רמת השכלתו, ורק אחר-כך יזינו את ההצבעה למפקד הכללי. ההשכלה – בישיבות החרדיות וב"מדרסות" המוסלמיות – תיחשב רק אם תכלול, במקביל לעלייה בידע הדתי, גם התקדמות בידע ובהשכלה כללית, בהתאם לסולם שאותו תקבע האקדמיה הישראלית למדעים.

 

 

צורת השלטון הזו, ה"סופיקרטיה", הייתה נהוגה בקהילות היהודיות, שבהן נבחרו מנהיגי הקהילה הרבנים בהתאם להשכלתם. אלא שבהצעה שכאן התהליך לא יסתגר בארבע האמות של החינוך היהודי המסורתי – שהתמקד בהתמחות-יתר בפלפול ובידיעת ההלכה – אלא יתבסס על רמת ההשכלה הכללית והדתית, ויכוון להתפתחות חברה תבונית, משכילה ומתוחכמת.

 

יום הדיור הציבורי…

מאת: דב חנין – עו"ד ד"ר, ח"כ "הרשימה המשותפת".

"יום הדיור הציבורי" צוין היום לא בעיירות הפיתוח, רק בכנסת… נערך כנס של שדולת הדיור הציבורי בכנסת בראשות ח"כ אורלי לוי-אבקסיס ובראשותי.

 

 

 

בפתיחת הכנס אמרתי: ״המלחמה שניהלה ח״כ אורלי לוי-אבקסיס כדי שהיום הזה יתקיים, מעידה בעיקר על הכוח הרב שיש לאזרחים לבטא את המציאות הקשה של חייהם. זה לא יום פופולארי במיוחד בבניין הזה, ודווקא בגלל זה הוא חשוב כל-כך.יש הרבה הישגים בתחום הדיור הציבורי שהשגנו לאורך השנים, בראשם חוק השקיפות בדיור הציבורי שמגן על זכותכם לדעת בדיוק מה קורה ביחס לזכאות לדירה. אבל בפועל החוק לא ממומש, וזו שערורייה נוראה. גם העלייה של 21% במספר הממתינים בתור לדיור ציבורי מעידה על המצב הקשה של הדיור הציבורי בישראל.

 

 

"הקריטריונים הבלתי אפשריים הפכו את הפתרון החברתי החשוב הזה ללא נגיש כלל. היום הקריטריונים פתאום מתעסקים בקצבאות, במבחני הכנסה, במספר הילדים, ועוד קריטריונים לא הוגנים ולא רלוונטיים. …והסיבה לכל זה היא לא גזירת גורל משמיים או צו אלוהי, אלא מדיניות הממשלה שהחליטה שלא צריך כאן דיור ציבורי, אלא רק שוק דיור חופשי. …הייאוש הוא האויב הגדול ביותר שלנו. רק אם אנחנו נאבקים ומשמיעים את קולנו – אנחנו גם מנצחים!".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בדיון בוועדת הכלכלה השתתפו שר השיכון יואב גלנט, ויושבת-ראש הוועדה המקצועית לבחינת המדיניות של משרד השיכון בנושא הדיור הציבורי, הגברת אורנה ברביבאי. הודיתי לגברת ברביבאי על עמדתה שלפיה יש לעצור את הפינויים: ״כשאנחנו מדברים על פינויים צריך להבין כי מדובר על החוליה האחרונה בשרשרת, שאצלה קיימת המצוקה הקשה ביותר. יש עשרות אלפי משפחות שמתחרות על אותה דירה. כדי לפתור את המצב הזה הפתרון היחיד חייב להיות הגדלת מלאי הדירות, בין אם ברכישה ובין אם בבנייה. 1,000 הדירות שרכש המשרד בשנה האחרונה הן חיוניות, אך הן אינן מספיקות. בשביל לשים סוף לבעיה הקיימת צריך שיהיו פה עוד 100,000 דירות. אבל בשביל זה לא מספיק ששר השיכון יגיע לוועדה ויצהיר שזו כוונתו, אלא ראש הממשלה צריך להגיע בעצמו ולהודיע שזהו סדר העדיפות של ממשלתו, ולפעול בהתאם גם מבלחינה תקציבית".

 

 

הדגשתי גם כי "למילה 'פולשים' אין מקום בלקסיקון שלנו. אנחנו מדברים על חייבים, על ממשיכים, על אנשים במצבי מצוקה. המילה 'פולשים' פשוט לא מתאימה כאן. אסור לשלול את קורת הגג מאנשים. באותה מידה, נכון פעלנו כששמנו סוף לתופעת ניתוקי המים. אנשים זכאים לבית, ממש כמו שהם זכאים למים ולאוויר לנשימה. הרי הממשלה לא תעלה על דעתה להפסיק את אספקת האוויר לאנשים עד שהם ייחנקו".

 

 

מהי באמת דמוקרטיה? 

מאת: נעמי וגבי שפר – עובדת-סוציאלית ופרופ' למדע המדינה

אנחנו חיים ב"דמוקרטיה אוטוריטארית", סמכותנית: נתניהו שולט במרבית ההחלטות וההתרחשויות בתחומים הפוליטיים והביטחוניים, וגם נגרר על-ידי הקיצוניים כדי לשמור על מעמדו.

 

 

 

במדינות רבות מתרחשים בשנים האחרונות שינויים שונים – באידיאולוגיה, בחברה, בפוליטיקה, בכלכלה, ובעקרונות ההשתייכות של האזרחים. לאור השינויים האלה, עולה השאלה בדבר מצב המערכת הפוליטית בישראל: מהי מהותה של דמוקרטיה לאמיתה? באחרונה מתרבות בספרות המקצועית ובאמצעי התקשורת ההגדרות לגבי מהות הדמוקרטיה.

 

 

אחת ההגדרות היא "דמוקרטיה פורמאלית", רשמית. לפיה, יש אמנם בחירות לפוליטיקאים, אולם בידי הנבחרים מצויות האפשרויות לקבל החלטות באמצעות מנגנונים כבתי-נבחרים, ממשלות ורשויות מקומיות – ללא כל הכרח להתייעץ עם האזרחים.

 

 

הגדרה עכשווית נוספת נקראת על-ידי מבקריה "הדמוקרטיה האוטוריטארית", הסמכותנית. לפיה, דמוקרטיה מתמקדת ביכולת ה"מנהיגים" לנהל את ענייני הקהילות המקומיות והמדינות רק על פי דעתם.

 

 

גישה אחרת היא ההבחנה בין "דמוקרטיה ליברלית" לבין "דמוקרטיה טוטליטרית", רודנית: הבחנה בין משטרים שבהם המנהיגים מביאים בחשבון את רצונות האזרחים – לבין משטרים שבהם המנהיגים אינם מתייחסים לצרכי האזרחים.

 

 

קיימים גם משטרים המכונים "דמוקרטיים לאומניים", המעניקים זכויות שליטה רק לבעלי השקפות לאומניות קיצוניות. חלים בה גם תהליכי הדתה – השתלטות מנהיגים דתיים על השלטון במדינות שבהן המשטר הוא דמוקרטי רק למראית-עין.

 

 

פרשנויות בעייתיות כאלה על מהות המשטר, במדינות המגדירות את עצמן כדמוקרטיות – אופייניות גם לישראל. הגדרת "הדמוקרטיה הפורמאלית" אופיינית להערכת הדמוקרטיה הישראלית על-ידי צופים שאינם בוחנים את המצב לעומקו. הם לא יכולים להשפיע על התהליכים הפוליטיים, הכלליים והשלטוניים בישראל, ועל ההחלטות המתקבלות ומבוצעות על-ידי המנהיגים.

 

 

אין ספק שבישראל ההגדרה "דמוקרטיה אוטוריטארית", סמכותנית, תקפה ביותר. ב-10 השנים האחרונות נתניהו אמנם שולט במרבית ההחלטות וההתרחשויות בתחומים הפוליטיים והביטחוניים, אך גם נגרר בהחלטותיו על-ידי הקיצוניים, כדי לשמור על מעמדו. כל מערכות השלטון מונחות ומופעלות על-ידי ראש הממשלה ומקורביו, ואין ספק שבישראל הדמוקרטיה איננה "ליברלית". בישראל אין התייחסות דמוקרטית-ליברלית, המשתפת בנושאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים את כלל האוכלוסייה – כולל נשים, קבוצות אתניות, פלסטינים וכולי. לכן, ניתן להגדיר את מדינת ישראל כדמוקרטיה "טוטליטרית", רודנית. תהליכי הלאומנות וההדתה בישראל פוגעים קשות במהות הדמוקרטיה הליברלית.

 

 

לפיכך, חייבים לחפש את המשמעות הבסיסית ביותר של דמוקרטיה, ולהקנות אותה לאזרחי ישראל.  חייבים לצפות שהישראלים, על כל המאפיינים האישיים והחברתיים שלהם (גברים ונשים, יהודים ופלסטינים, עשירים ועניים, אזרחים ותיקים וחדשים, דתיים וחילוניים וכולי) – ידעו מהי המשמעות הבסיסית של משטר דמוקרטי ויפעלו לממשו.

 

 

באופן בסיסי ומשמעותי, "דמוקרטיה מהותית" מוגדרת כיכולת המלאה של כל אזרחי המדינה לקבוע את המדיניות של השלטון. יש צורך במפלגות שמארגנות את כל האזרחים ופועלות למענם, יש צורך במוסדות שלטון הנענים לכל האזרחים, יש צורך בחלוקת תפקידים שלטוניים, ואסור שיהיו  טוטליטריים, רודניים. יש לדחות תהליכי לאומנות והדתה, הקובעים את דפוסי השלטון והתנהלותו בישראל.

 

 

לפיכך, יש להעניק את המדיניות, ואת דרכי ההתנהלות, של המערכות החברתית, הפוליטית והכלכלית; ולשנות את דפוסי היסוד בדרכים שתהיינה מקובלות על האזרחים. ההגדרה של דמוקרטיה אמתית כזו היא "דמוקרטיה ישירה". הליכה בדרך זו תשפר את מצב האזרחים ולא תאפשר השתלטות של פוליטיקאים בודדים ומקורביהם על המערכת המדינתית. הליכה כזו גם תתגבר על הצרות המאפיינות את ישראל היום: חוסר שוויון חברתי וכלכלי, הפליית קבוצות – בעיקר קבוצות מיעוט, העדפת האינטרסים של פוליטיקאים ומקורביהם – ושחיתות.

 

 

אזרחי ישראל, והארגונים החברתיים והפוליטיים המייצגים אותם – חייבים לפעול מיידית, ובאופן משמעותי, למימוש הכרחי זה של הפוליטיקה כאן.

 

 

כשהעם דורש "ביבי הביתה!", ביבי צולל לערוץ 20…

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט; "עוטף עזה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תן במלכודת

מאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בין-לאומיים

התנינ-יהו במלכודת תיקי 1000, 2000, 3000 ו-4000. מה נשאר? להסיט דעת-קהל: ל"מקורבים", לערוץ 20, לעוד נסיעה לחו"ל – ולעוד טרור…

 

 

לילות הם היו מייללים

תנים שנלכדו בפח.

כמו נשיא או ראש ממשלה, אומללים

שנפלו ממפח אל מפח.

 

 

 

 

 

זה, ש"לא היה לו כלום, אין לו כלום ולא יהיה".

דברים במרומי עולמו הוא לא שומע

על מעשי שימרון, קרובו שיחיה,

הוא לא יודע.

 

כמו טראמפ פטרונו הוא שונא תקשורת.

אבל בעת מצוקה אל הטלוויזיה – ערוץ 20! – הוא רץ

ומעיף שם סטירות כאדם מוכה חמרמורת

בבריטון זועף ונחרץ.

 

הוא שוב שופך מרירתו על  כול העולם ואשתו

(לא על שרה),

כדרכו רהוט ונמרץ

הוא חושף את כול אשמתו (עיקר וטפל – וגם בררה).

 

זה לא הוא שהזמין צוללות.

משרד התקשורת? בכלל לא שלו.

"בזק", גנור ואלוביץ'? סתם שמועות מאתמול,

כזבים שהפיצו אויביו, הנוהרים באוטובוסים משמאל.

 

הכול ידוע, אין פה כול חדש

משה סנה כבר כתב הכול:

"אם הנימוק חלש –

יש להרים את הקול!"

 

לידיעת העיתונאי יועז הנדל

מאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

בימים ש-3 ערבים ישראלים קטלו שוטרים בהר הבית והאיצו שנאה, חשוב קולו של האב השכול בסאם עראמין, ולא הלעג של הנדל.

 

 

 

לעבר בסאם עראמין – האב הפלסטיני השכול מבתו עביר, שהחליט להקדיש את חייו לפעילות לשלום ולא להרג ולנקם – מצא לנכון העיתונאי יועז הנדל לבטא נימה של זלזול ולעג, בתכניתו "שבע אקטואלי". בית-המשפט המחוזי בירושלים קבע: "שוטרי משמר הגבול ירו בילדה עביר תוך הפרת הוראות הפתיחה באש, ללא כל הצדקה". ראוי היה שיועז הנדל, שהזמין לתכניתו בערוץ השידור הציבורי את בסאם עראמין, פעיל מרכזי ב"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען פיוס ושלום", יקרא לפחות את הקביעה הנחרצת של בית משפט בישראל. ראוי היה שבעת הריאיון של יועז הנדל עם האב השכול, תהיה מונחת לנגד עיניו קביעת בית-המשפט: "הנערה (בתו) נפגעה מירי ברחוב בו לא הייתה הפרת סדר", וכן "עביר (בת ה-10!) וחברותיה הלכו ברחוב ממנו לא היה יידוי אבנים ולא הייתה סיבה נראית לעין לירות לכיוון הזה".

 

 

כשיועז הנדל דיבר על ארון ספרים אנושי ועל התקווה לחיים אחרים בארץ, חבל שהוא לא ראה בבאסם עראמין וברמי אלחנן – הרואים את עצמם כאחים, אבות לכאב השכול על אובדן ילדים רכים מטרור שקטל את חיי ילדיהם – את המבטאים היפים ביותר של מחויבות להיחלצות ממציאות מדממת אין-סופית. חבל שלעבר בסאם עראמין, שיחד עם רמי אלחנן ועוד מאות הורים שכולים החליטו להקדיש את חייהם לשלום ולא לפעילויות נקם להמשך קטל חיים – יועז הנדל מצא לנכון להפגין זלזול מוחצן.

 

 

מצד אחד עמד בסאם עראמין, שצלף משמר הגבול קטל מ-20 מטר את חיי בתו בת ה-10. האב מדבר לעבר מחר של שלום, בשיח המכיל גם את כאבם של יהודים שחיי יקיריהם נקטפו, וכולם מבקשים לייחד מעמד של זיכרון ותקווה למציאות אחרת. מנגד עמד יועז הנדל, המראיין, שהפגין כלפי השיח המכיל כאב של שני העמים – שפת-גוף מבזה ופוגענית, במיוחד כלפי בסאם עראמין.

 

 

בימים ש-3 צעירים ערבים ישראלים מאום אל-פחם קטלו חיי אדם בהר הבית, חיי שוטרים ישראלים דרוזים, בימים של שנאה חסרת מעצורים העלולה להביא אותנו לסחרור דמים – יש חשיבות מרובה לקול הכן והכואב של האחים לשכול בסאם עראמין ורמי אלחנן. מי שמצא לנכון להביע נימה של לעג לכאב המכיל של השניים, העיתונאי יועז הנדל – אינו ראוי להיות מגיש בתוכנית טלוויזיה של השידור הציבורי.

  

 

 

פעלתנות אזרחית – עכשיו

מאת: יזהר גיל אור – פעיל חברתי

בואו נציע הצעות מעשיות, החל מנוכחות רעיונית במדבקות-רכב, ודווקא עכשיו, כאשר בכירי הימין מנצלים את הפיגוע לחזור להסית נגד ערביי ישראל.

 

 

 

כיצד תפעל קבוצת שמאל – שבה תופסים ערכי הדמוקרטיה והשוויון מקום מרכזי – באפשרות לדו-שיח עם קיצוניים בימין כח"כ סמוטריץ' או דניאלה וייס? לשאלה זו השיב דניאל בלטמן ב"הארץ" מ-30.6.17 (יום שישי לפני שבועיים), כך (ההבלטות הן של המערכת): "רוב הציבור בחברות דמוקרטיות משבריות נוטה לקבל הפרת נורמות דמוקרטיות ומוסריות על-ידי השלטון – כאשר הוא משוכנע שהדבר חיוני ליציבות המשטר והמדינה. …אזרחים במדינות אמריקה הלטינית הפנו מבטם הצדה נוכח 'היעלמותם' של מתנגדי המשטר, משום שהם היו משוכנעים שזה היה נחוץ למלחמה בקומוניזם. אבל הליך זה הוביל את החברות הללו להתפוררות ולאטומיזציה. אנשים מגיבים כך …גם משום שהם מאמינים כי זהו האינטרס שלהם לטווח ארוך. הם נעשים יותר ויותר קהים למחויבות הדמוקרטית, ויחסם למדינה נהיה אינסטרומנטלי, בחזקת מערכת נטולת ערכים שתפקידה לספק ביטחון פיזי ושגשוג כלכלי בלבד…".

  

 

להבנתי, בלטמן כתב על פעלתנות אזרחית, אקטיביזם, ועל העובדה שדו-שיח מצריך שני צדדים. כאשר אין בסיס לדו-שיח, השיח עם הימין – בנוסח המפגש של עיתונאי "הארץ" יוסי קליין עם דניאלה וייס – משרת לא את דעותיו של קליין אלא רק את כוחות האופל, את ישראל כמדינת אפרטהייד. מדובר לא רק במשטר מזהם, אלא גם בזיהום של המונח "יהדות" שבה בית הלל ובית שמאי הפכו לבית גזעני ולאומני, מול בית "בני אדם נולדו בצלם". במקום שבו ארגון כמו "בצלם" מסומן, גם צלם האדם נרמס בראש חוצות. הדרך להתמודד נגד זה היא לפעול, לעבור לאלתר לפעלתנות פוליטית. אם לא נהיה שלובי ידיים ולא נפעל יחדיו – נהפוך להיות קשורי ידיים.

 

 

אני מבקש לומר כך: המאבק בין המחנה שאני מכנה "ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין", לבין המחנה של "ישראל בהבדלי דת, גזע ומין" – הוא מאבק שאסור להשאירו לבחירות. לאחר 50 שנים מ-1967 הפך עקרון השוויון בפני החוק לעקרון אי-השוויון בפני החוק ובפני השלטון. ההוויה הדמוקרטית רוקנה מכל. מה עושים כדי לקדם את תמונת העולם שבה אנו מאמינים?

 

 

נכון שבמפלגה שלי, "העבודה", נבחר גבאי, ונכון שגם אני חשבתי שח"כ עמיר פרץ עדיף. אבל גם אם ח"כ עמיר פרץ היה נבחר, כפי שהצבעתי – האם היינו מחכים לראות מה ילד יום? היינו מחכים שהנבחר יעשה לנו את העבודה? ואולי גם מנהיג זקוק לרוח גבית תומכת? האם זה לא גורלי מדיי וחשוב מדיי לכולנו, כדי שנעבור לפעלתנות אזרחית? האם אנחנו מבינים את הצורך בפעלתנות פוליטית מסוג זה? האם אנחנו מוכנים לאחוז ידיים? לפעול גם לפני בחירות? ליצור נוכחות ברחוב? להתחיל אפילו ממדבקה על המכונית, או כרזה על מרפסת הבית? אני רואה בכל פגוש מכונית של אדם התומך בדמוקרטיה ובהפסקת הכיבוש – מקום שעליו כדאי שתהיה מדבקה פוליטית. אני רואה בכל מפגש בסלון עם אורחים הזדמנות לדון בנושא הבוער ששמו הלא-קולע הוא "כיבוש", והוא צריך להיקרא "איך מסיימים את שלטון האפרטהייד", עבור עתיד טוב יותר לכולנו כבני-אדם.

 

 

 

לכן, אני רוצה להציע כאן, במגזין "על צד שמאל", דיון שבו כולנו – הכותבים והקוראים – נציע הצעות מעשיות לפעלתנות אזרחית, החל ממדבקות בנושא שעליו מדובר, ושלטי-פרסום שייתלו מחלונות וממרפסות של הבית. הבה נאחד מוחות יצירתיים למעשה היוצר כוח פוליטי ערכי. הבה לא נישאר רק בעלי דעה חכמים, אלא גם נשלב ידיים ונפעל! הבה לא נסתפק במאמרים שאומרים שמים מכבים את האש, אלא גם נטרח לשפוך מים על האש! הבה נוסיף לערכים שלנו פעולה למען השינוי שכולנו רוצים בו – מדינת ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין.  

 

 

מה אתם חושבים? עם אלו מילים הייתם מתחילים – על מדבקה על הרכב או כרזה מהמרפסת?

 

 

 

תנו לו ללכת

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

על הישראלי היהודי שצילם בכור בדימונה, הפיץ בעולם, וישב 18 שנים בכלא; ועל 3 הישראלים הערבים שהרגו בהר-הבית חיילי מג"ב.

 

 

 

ראיתי בימים אלה כותרת באחד העמודים הפנימיים של העיתון – "ואנונו נדון ל-120 שעות עבודות-שירות כי נפגש עם אזרחים זרים". המערכת הביטחונית ממשיכה לרדוף אותו. דומני כי מרדכי ואנונו הוא האזרח הישראלי היחיד שנגזרו עליו הגבלות חמורות, לאחר שהשלים את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו – 18 שנים בכלא, הגבלות שאין להן מועד תפוגה אלא ביום פטירתו. ואנונו היום בן 63, מכאן שהגבלות אלה תמשכנה לרדוף אותו לפחות עוד 25-20  שנים. אין לי טענות על מעצרו והעמדתו לדין. ואנונו עבד בכור בדימונה, הבריח פנימה מצלמה וצילם תמונות מרשיעות. משפוטר מעבודתו בכור ירד מהארץ ומסר את הצילומים לפרסום ב"סאנדיי-טיימס" הלונדוני. ואנונו נחשף ב-1986, הובא ארצה, נשפט והורשע, ונדון ל-18 שנות מאסר. היה זה גזר-דין חמור, גזר-דין שנועד להעניש, ובעיקר – להרתיע.

 

 

מאז החשיפה ב-1986 חלפו  יותר מ-30 שנה. ואנונו איננו מעודכן בנעשה היום בדימונה והוא מנותק מכל מידע חדש. ישראלים רבים, רובם מבכירי המערכת המדינית והביטחונית בישראל, התבטאו אין ספור פעמים על תכנית הגרעין של ישראל. אף לא אחד מהם לא נחקר ולא הועמד לדין.

 

 

להלן המגבלות שהוטלו על ואנונו מאז סיום ישיבתו בכלא, לפני כ-15 שנים: איסור יציאה מן הארץ, איסור לדבר עם אזרחים שאינם ישראלים, איסור שיחה עם עיתונאים, איסור כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, איסור החלפת כתובת מגורים ללא קבלת אישור מוקדם, וסירוב משרד הפנים להיענות לבקשתו לבטל את אזרחותו הישראלית. על הגבלות אלה – ויש מי שמדקדק ומקפיד שיישמרו – הועמד מרדכי ואנונו מספר פעמים לדין, ואף חזר ונדון למספר חודשי מאסר נוספים. מערכת המשפט הישראלית רודפת אותו.

 

 

אך בעולם יש הרואים בואנונו גיבור הנלחם בהפצת הנשק הגרעיני. אלה קראו אף להעניק לו פרס נובל לשלום. האיחוד האירופי גינה את ממשלת ישראל על דרך הטיפול בו, וארגוני זכויות האדם, ובהם "אמנסטי אינטרנשיונל", מגנים את ממשלת ישראל על התנכלותה לאסיר מצפון. ואנונו זכה גם לפרסים ולתוארי כבוד בזירה הבינלאומית. ב-2010 הוענקה לו מדליה על-ידי "הליגה הבינלאומית למען זכויות אדם" על-שם קרל פון אוסיצקי. בשנת 1977 הועלתה ההצגה "אדון V" המתארת את חייו של מרדכי ואנונו. ההצגה זכתה לציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו; זכתה לשבחים בלונדון, בפסטיבל אדינבורו, בארצות הברית, בגרמניה ובקהיר; והופיעה בפסטיבל לתיאטרוני אוניברסיטה באוניברסיטת קלן שבגרמניה.

 

 

 

דמותו של ואנונו, עם המגבלות האכזריות שמטילה עליו ישראל, גורמת לנו נזק מדיני והסברתי מיותר. אינני יודע מי מוסמך לשים קץ לפרסה הזו. חוששני כי לא יהיה זה המלמ"ב – הממונה על הביטחון במערכת הביטחון – הנוקם והנוטר. ככל הנראה צריכה לעלות בקשה זו על שולחן נשיא המדינה. הגיעה השעה להניח למרדכי ואנונו. הגיעה השעה לשחרר את ואנונו מכל הגבלה. יש לאפשר לו לוותר על אזרחותו הישראלית, על דתו היהודית – ועל כבילתו לתחומי ישראל. הגיעה השעה לתת לואנונו ללכת.

 

  • – – – –

 

על הפיגוע בהר הבית – אסתפק עתה ב-2 הערות:

 

  • במסמך שפרסמה מחלקת המחקר באמ"ן – אגף המודיעין בצה"ל – ב-9 ביוני 1967, בלב מלחמת ששת הימים, נקבע במפורש שהר-הבית קדוש ל-3 הדתות המונותאיסטיות. הוצע להעניק לאגן הקדוש מעמד "ותיקאני", באחריות נציגות מ-3 הדתות. המציאות בשטח מוכיחה עד כמה צדקנו בהמלצתנו זו.

 

  • אתמול, בהר הבית, היו אלה 3 מחבלים צעירים, ערביי ישראל. ממשלת ישראל חייבת לעשות הכול שלא לדחוף את ערביי ישראל לעימות, ולמעורבות פעילה במאבק הישראלי-פלסטיני.

 

 

 

אבי, איציק וביבי

מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

העניין יכול היה להיות בדיחה, אלמלא היו הדברים מתרחשים במציאות. הישראלים נפלו בפח כולם, ימין ושמאל ומרכז וכל העיתונים ותחנות-הטלוויזיה.

 

 

 

כולנו הבנו שאונסק"ו, הענף התרבותי של האו"ם, החליט שמערת-המכפלה היא אתר-מורשת פלסטיני. אני מודה שגם אני נפלתי בפח. החדשות היו כל-כך נחרצות, כל-כך חד-משמעיות, כל-כך אחידות, שגם אני קיבלתי אותן ללא היסוס. נכון, הן היו קצת מוזרות, אבל העולם מלא דברים מוזרים. מערת-המכפלה אינה מערה כלל, אלא בניין גדול בחברון. הערבים קוראים לו "מסגד  איברהים", ולעיר הם קוראים אל-חליל ("הידיד", על שם אברהם ידיד-אללה). בהתאם לתנ"ך, אברהם קנה את המקום מבעליו כדי לקבור בו את שרה, אשתו. כאשר נאסף אל אבותיו, גם הוא נקבר שם, ואחריו נקברו שם בנו יצחק ורבקה אשתו, ואחריהם נכדו יעקוב ולאה אשתו (אשתו האחרת, רחל, אמורה להיות קבורה בדרך לבית-לחם).

 

 

והנה קבע אונסק"ו, הענף האנטישמי לענייני-תרבות של האו"ם האנטישמי, שזהו אתר קדוש  פלסטיני! האם אין גבול לשנאות היהודים?! צונאמי של זעם הציף את ישראל. היהודים היו מאוחדים במחאתם. כל אחד ביטא את זעמו בקול רם ככל האפשר. למען האמת, רק לעיתים רחוקות יש אצלנו אחדות כזאת. אילו הייתי עוצר רגע כדי לחשוב, הייתי תופס שכל העניין הוא קשקוש. אונסק"ו אינו קובע שאתרי-המורשת שבהם הוא בוחר שייכים לאומה זו או אחרת. אתרי-מורשת עולמיים שייכים לעולם כולו. כעניין של שיגרה, אמנם מציין הארגון באיזו ארץ נמצא האתר הנבחר. הכנסייה הקדושה בנצרת נמצאת בישראל, אבל אינה "שייכת" לישראל. הקברים של רבנים יהודיים חשובים ברוסיה ובמצריים – אינם שייכים לישראל. אונסק"ו לא קבע שמערת-המכפלה שייכת לפלסטינים. הוא פשוט קבע שהאתר ממוקם בפלסטין. למה בפלסטין? מפני שלפי החוק הבין-לאומי נמצאת העיר חברון בפלסטין, ארץ שהוכרה על-ידי האו"ם כמדינה תחת כיבוש. גם על פי החוק הישראלי, חברון אינה חלק מישראל, אלא אזור הנמצא תחת כיבוש צבאי ישראלי.

 

 

אני אסיר תודה לעידן לנדו, פרופסור ישראלי-לשעבר החי בארצות-הברית, שהטריח את עצמו וקרא את הטקסט המקורי של ההחלטה ושלח אותו אלינו באי-מייל. ברגע שקראתי אותו הכיתי על המצח. איך יכולתי להיות כל-כך טיפש? החלטת אונסק"ו הוגנת ומדויקת. נאמר בה שהאתר קדוש ל-3 הדתות המונותיאיסטיות, דבר שהוא נכון בעליל. הרי משום כך ביצע מתנחל יהודי בשעתו טבח בעשרות מתפללים מוסלמים בשעת תפילתם. ומשום כך קיימת שם התנחלות של יהודים פנאטיים.

 

 

האם האתר קדוש באמת? זוהי שאלה אווילית. כל מקום הוא קדוש כאשר יש בני-אדם המאמינים שהוא קדוש. האם אברהם ובני ביתו באמת קבורים שם? גם זה לא חשוב. הרבה אנשים – ואני ביניהם – מאמינים שהחלק הראשון של התנ"ך, עד לתקופה האשורית, אינו אלא ספרות. זה לא גורע מאיכותו המופלאה של הספר, שהוא היצירה הספרותית היפה ביותר בעולם. גם אם נניח לרגע שאברהם, יצחק ויעקב אכן היו בני-אדם אמתיים, הרי יש ספק גדול לגבי מקום קבורתם. ארכיאולוגים רבים סבורים שקברם נמצא במקום אחר בחברון, ולא בבניין הקרוי עכשיו מערת-המכפלה, שבו קבורים שייח'ים מוסלמים. יהיה הדבר כאשר יהיה, מיליונים מאמינים שהאבות התנ"כיים קבורים במערת-המכפלה. בעיניהם, זהו מקום קדוש, והוא נמצא בפלסטין הכבושה.

 

 

אבל אם אתם מתייחסים לתנ"ך כאל ספר של אמת צרופה, כדאי לכם לקרוא את פסוק 9 בפרק כ"ה בספר בראשית: "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע …ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת-המכפלה". כאשר סיפרתי זאת לאנשים שלמדו בבתי-ספר ישראליים, הם הזדעזעו עד עומק נשמתם, מפני שפסוקים אלה אינם מוזכרים לעולם בבית-ספר ישראלי. פסוקים אלה לא קיימים. מדוע? מפני שישמעאל הוא אבי הערבים, כמו שיצחק הוא אבי היהודים. למדנו ששרה אמנו, המתוארת בתנ"ך כאישה די מפלצתית, שכנעה את בעלה הכנוע, אברהם, לשלוח את פילגשו, הגר המצרית, ואת בנם, ישמעאל, למדבר, כדי שימותו שם מצמא. אבל אלוהים שלח מלאך שהציל אותם, והם נעלמים (אך התנ"ך מקפיד למסור רשימה של צאצאיהם). הגילוי שהתנ"ך אומר למעשה את ההפך הגמור מהתיאור הזה, אכן גורם לזעזוע. אז ישמעאל לא נעלם כלל וכלל, אלא השלים עם אחיו יצחק ושניהם ביחד קברו את אברהם אביהם. זה משנה את הסיפור לגמרי. פירוש הדבר הוא שגם לפי התנ"ך יש לערבים זכות על מערת-המכפלה, ממש כמו ליהודים ולנוצרים.

 

 

אינני מאמין שבנימין נתניהו קרא אי-פעם את הפסוק שהזכרתי. הוא יודע רק מה שכל  ילד ישראלי יודע: את הגרסה הדתית הפשוטה. השבוע, בשיא ההיסטריה בעניין אונסק"ו, נתניהו עשה דבר תימהוני: באמצע ישיבת הקבינט שלף נתניהו מכיסו כיפה, חבש אותה לראשו וקרא מהתנ"ך (לא את הפסוק הנ"ל, כמובן). הוא נראה ממש מאושר. הנה הוא הראה לגויים המנוולים מה הם באמת: כולם אנטישמים. האם נתניהו באמת מאמין (אני דווקא מאמין שהוא מאמין) שהחלק הזה של התנ"ך הוא היסטוריה? אם כן, יש לו מוח של ילד בן 10. ואם אינו מאמין, הוא רמאי. בכל מקרה, הוא דמגוג מוכשר מאוד. הוא לא לבד. רחוק מזה. נשיא המדינה, אדם מאוד נעים, חזר על ההאשמות של נתניהו כלפי אונסק"ו. כך עשה גם יו"ר הכנסת, עולה מברית-המועצות.

 

 

עברו 4 ימים עד שקומץ של פרשנים ישראלים התחילו לצטט את הטקסט האמתי של החלטת אונסק"ו. הם לא התנצלו, כמובן, על מה שכתבו ואמרו קודם לכן. אך לפחות התחילו לצטט את הנוסח האמתי. בשקט-בשקט הצטרפו אליהם פרשנים נוספים. רבים מהקולגות שלהם נמנעו גם מכך. לציון מיוחד זכאי כרמל שאמה-הכוהן, שגריר ישראל באונסק"ו. נכון, הוא לא ידוע כמאור הגולה. למעשה נשלח לאונסק"ו כדי לאפשר לאיש-חסותו של שר-החוץ דאז לתפוס את מקומו בכנסת (שמו האמתי הוא שאמה, אבל יש לשם זה צליל ערבי, ועל כן הוא הוסיף לו את "הכוהן"). שאמה-הכוהן התרגש מאוד במהלך הישיבה של אונסק"ו. הוא נכנס לקרב של צעקות עם הנציג הפלסטיני, ואז קפץ לבמת היו"ר וצעק גם עליו.

 

 

ויליאם שקספיר היה קורא לכל הפרשה הזאת "רוב מהומה על לא מאומה", אלמלא היו לה 2 היבטים חמורים. היבט אחד: הפרשה מראה עד כמה קל לגרום לכל היהודים בישראל – לכולם, בלי יוצא מהכלל! –  להתלקח בחימה שפוכה. פוליטיקאים ופרשנים, מהשמאל, מהימין ומהמרכז, מערבים ומזרחים, דתיים וחילונים, מתאחדים במאסה רוטטת אחת, גם כשהעילה כוזבת לחלוטין. להתלקחות כזאת יכולות להיות תוצאות חמורות מאוד. כל הבלמים נעלמים במחי-יד.

 

 

ההיבט השני מסוכן עוד יותר. בשיא הצונאמי עלתה בי לפתע המחשבה שבעצם כולם נהנים מאוד. ואז הבנתי מדוע. במשך מאות שנים היהודים באירופה נרדפו, גורשו ועונו. זה היה חלק מהמציאות. הם התרגלו לזה. האנטישמיות מכל הסוגים, ובכללם הסוג הרצחני ביותר, הייתה חלק מהמציאות של חייהם. הסדיזם של הגויים נתקל במזוכיזם של היהודים (כפי שציינתי בעבר, זה היה חלק מהתרבות הנוצרית המערבית, שנבע אולי מתיאור הצליבה בבשורה החדשה. באסלאם זה לא קיים, מפני שהנביא מוחמד ציווה על המאמינים להעניק חסות לשני "עמי הספר", היהודים והנוצרים).

 

 

מאז מלחמת-העולם השנייה וימי השואה, האנטישמיות האכזרית הישנה נעלמה, או לפחות ירדה למחתרת. אבל היהודים לא התרגלו לזה. הם בטוחים שהאנטישמיות מתחבאת באיזשהו מקום, ושהיא עלולה לצאת מן החור בכל רגע. כאשר זה קורה, או כאשר נדמה שזה קורה, היהודים מגיבים ב"אמרתי לכם!". בישראל זה מסובך יותר. אחת ממטרות הציונות הייתה לשחרר את היהודים מהתסביכים ה"גלותיים", ולהפוך אותנו לעם נורמלי, "עם ככל העמים". מסתבר שזה לא כל-כך הצליח. או שזה הצליח אך נמצא עכשיו בנסיגה, בעידן נתניהו ודומיו. הפרשה הזאת גרמה אושר ליהודים רבים. הם אומרים לעצמם: "צדקנו! כל הגויים אנטישמים!".