כבשת הרש בעמונה

%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%9fמאת: משה מעין – יזם בארצות מתפתחות

לאחר פינוי עמונה בשקט, כמו זה שקיבל את פנינו בעת הביקור בה, ישובו 9 בעלי הקרקע הנשקפים מהתמונה – להתחבר לאדמתם משכבר.

 

 

בעת ביקור קצר בעמונה, היה חשוב לי להביט בדמותם של 9 בעלי הקרקע הפלסטינים. הקרקע נגזלה מהם בידי שליחיה של דת משה וממשלת ישראל – מתנחלי עמונה. לכן הדפסתי את תמונתם.

 

%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%99-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94

 

בעמונה, בשעת צהריים, המאחז הבלתי-חוקי נראה נטוש ממתנחליו, כאילו מחכה אדמת המקום לשובם של בעליה הפלסטינים. מצפון נשקף "בעל חצור" – ההר הגבוה ביותר בשומרון – ונוף שקט עוצר נשימה. לרגע נדמה שניתן להתעלם ממחלקת יס"מ (יחידת סיור מיוחדת של המשטרה) ורכבי משטרה נוספים, שהקיפו קבוצה מכובדת של חברי כנסת, שאליה הצטרפתי ב"סיור לימודי" בעמונה. השקט היה ביטוי למתח השורר במאחז עמונה, סביבה אלימה שאפילו נבחרי העם צריכים בה הגנה – מבניו המתנחלים בה.

 

 

בעוד שהפוליטיקאים הצהירו למצלמות, אני הבטתי בתמונה שצילמתי. ניסיתי להתוודע אל בעלי האדמה הפלסטינים, לשייך פנים לשם. עטאללה וחיר אללה עבד, ואלחפאד מוצטפא חמאד – הם קרובי משפחה. יש איזה דמיון בין השניים שבמרכז התמונה, זה בטח הם. ומי זאת מרים חסן עבד אלקארים חמאד? בתמונה מופיעות 3 נשים. זאת בטח הדמות העומדת ליד 2 בני משפחתה. בעת שעסקתי בניחושים, הבנתי כי אפילו אם העותרים – שעתירתם התקבלה בבג"ץ והפכה לפסק-דין חלוט – היו מבקשים להצטרף לביקור, לא היה כוח בעולם שיאפשר זאת.

 

 

השאלתם של השחקנים הראשיים בסיפור המקראי של "כבשת הרש", לבמה העכשווית ברמת חצור, בואך מאחז עמונה – בהירה וקלה: דוד המלך היא הממשלה, אוריה החיתי הם 9 נפשות הפלסטינים העותרים, נתן הנביא הם 3 השופטים העליונים, ובת-שבע היא אדמת עמונה הנגזלת. בניגוד לסיפור המקראי, שבו הודה דוד בחטאיו והתחיל לצום – ממשלת ישראל קיבלה אמנם את פסיקת בג"ץ החלוטה, אך במקום "לצום" היא מנסה לצמצם נזקים על-ידי תחמונים, שקרים והעמדת פנים.

 

 

רמת חצור הייתה כבר בעבר במה לאירועים אלימים. מקרה אחד, ששחקניו היו אבשלום ואמנון (אחיו למחצה) – נגמר גם הוא, כסיפור "כבשת הרש", ברצח. המקרה השני, שנזכר במגילה החיצונית "לבראשית" (אשר נתגלתה בקומראן), היה אמנם פחות אלים, אך יכול לשמש דוגמא מקומית לפתרון גזל קרקעות אחר, בהווה, בעמונה. רועי אברהם אבינו רבו עם רועיו של לוט על קרקעות מרעה. אברהם הציע ללוט לחלק את הקרקע בינהם, וכך היה. בניגוד למשל "כבשת הרש", שלפיו אי-אפשר היה להשיב את הגזל לאוריה, בעליו, ש"נהרג" בקרב – את הקרקע הנגזלת בעמונה ניתן עוד להשיב לבעליה.

 

 

וכדי שלרשימת מקרי האלימות בעמונה לא יתווסף עוד אחד – האחרון היה בפינוי 9 המבנים לפני עשור – מוטב לכולנו שהמאחז בעמונה יפונה באמונה, ובשיתוף פעולה של המנחלים המתגוררים בו כיום.

 

 

…ואז, בשקט, כמו זה שקיבל את פנינו בעת הביקור בעמונה, ישובו 9 הנפשות שדמותם נשקפת מהתמונה – להתחבר לאדמתם, ויפסיקו לחפש.

דוד שמרון אינו לבד

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

פרקליטים רבים מציעים שירותים לפוליטיקאים כמעט בחינם תמורת קשרים ולקוחות בסביבתם הפוליטית. לפרשה יש סקרים: הצעה לסקרים על פרשת הצוללת.

 

  

פרשת הצוללות העלתה למודעות תופעה מוכרת: עורך-דין ומאכער, שתדלן. גם ארגונים וגופים ציבוריים ועסקיים מעדיפים להיעזר בפרקליטי צמרת, המסוגלים לסגור עניינים. כשר ומסריח. הם ייצוגיים, רהוטים, יהירים, מתנשאים – ותקשורתיים. במידה רבה הם קובעים תקנים מוסריים בחברה: מה שאיננו אסור – מותר. להעצמת המוניטין, אחדים מרבים להופיע בתקשורת כמנחים, מרואיינים ופרשנים. פרקליטים מעדיפים להעביר את המערכה לזירה תקשורתית. חבל שוועדת האתיקה בקהילת המשפטנים אינה נוקטת עמדה אמיצה לגינוי התופעה.

 

 

אין פרשה ללא סקרים: בסקר ערוץ 2 בסוף השבוע, 59% אינם מאמינים לנתניהו שלא ידע על הקשר של עו"ד דוד שמרון לעסקת הצוללות, ו-47% אינם מאמינים לנתניהו שפעל בעסקת הצוללות רק משיקולי ביטחון.

%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8 

 

 

ידוע שסקרים מעסיקים מאד את נתניהו ועל-פיהם יישק דבר. הדרך היעילה להשפיע עליו היא להרבות בסקרים. הנה מספר שאלות לסקרי צוללות. הן חפות מזכויות יוצרים, מותר להשתמש בהן ואף להסתיר ממצאים לא רצויים…

 

 

האם אתה מאמין לטענת עו"ד דוד שמרון (בן-דודו, מקורבו ועורך-הדין האישי של בנימין נתניהו) שלא דיבר עם ראש-הממשלה על עניין הצוללות?

1.      בכלל איני מאמין. 2. איני מאמין. 3. מאמין. 4. מאמין מאד.

 

מה דעתך על התנהגותו של דוד שמרון בפרשת הצוללות?

1.      גרועה מאד. 2. לא גרועה. 3. טובה. 4. טובה מאד. 5. אין לי דעה.

 

הייתכן שבלשכת ראש-הממשלה ("אקווריום") לא ידעו על ניגוד האינטרסים של עו"ד דוד שמרון?

1.      לא ייתכן. 2. אולי ייתכן. 3. ייתכן. 4. לא יודע.

 

האם השתכנעת או לא השתכנעת מן ההסברים של ראש-הממשלה ועו"ד דוד שמרון על הצוללות?

1.      השתכנעתי מאד. 2. השתכנעתי. 3. לא השתכנעתי. 4. בכלל לא השתכנעתי.

 

האם לדעתך דוד שמרון יכול או אינו יכול להמשיך ולשמש יועצו האישי של ראש-הממשלה ונציג המתווך בעסקת הצוללות?

1.      אינו יכול להמשיך. 2. יכול להמשיך. 3. איני יודע.

 

ממי היית קונה או לא קונה רכב משומש/יד שנייה? (לחילופין: האם היית קונה או לא קונה צוללת מ-?)

ראש הממשלה בנימין נתניהו        1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

עו"ד דוד שמרון                          1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

ראש המל"ל יעקב נגל                 1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

היועץ המשפטי עמיחי מנדבליט    1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

פרקליט המדינה שי ניצן               1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך       1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

שר הביטחון אביגדור ליברמן        1. לא הייתי קונה. 2. הייתי קונה.

 

האם ייתכן שמי שדואג לביטחון המדינה גם גוזר קופון לעצמו?

1.      ייתכן מאד. 2. ייתכן. 3. לא ייתכן. 4. בכלל לא ייתכן.

 

מה עדיף בעיניך: ראש-ממשלה מושחת השומר על "ארץ ישראל השלמה", או ראש-ממשלה ישר-דרך שמוכן לתהליך מדיני עם הפלסטינים?

1.      ראש ממשלה מושחת. 2. ראש ממשלה ישר-דרך.

 

מי ראוי לקבל פרס ישראל בתקשורת?

1.      רביב דרוקר. 2. קלמן ליבסקינד. 3. אילנה דיין. 4. שרון גל. 5. לא יודע/אף אחד.

 

את מי מעדיפה הממשלה לנהל את תאגיד השידור (אם יקום)?

1.      אריאל סג"ל. 2. מיקי מירו. 3. אלדד קובלנץ. 4. רפי יהושע. 5. לא יודע/אף אחד.

 

מי היה פידל קסטרו?

1.      בעל רשת חנויות אופנה. 2. שחקן כדורגל. 3. זמר אופרה. 4. לא יודע/אף אחד.

 

 

השאלה האחרונה בודקת בורות, והיא חיונית כדי לחשוף את הקשר בינה לבין שאר השאלות.

 

גַּעֲגוּעִים לְיוֹסֵף הַמּוֹחֵל

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

בימי שנאה בין שני עמים החיים באותה כברת ארץ, אני מתגעגע ליוסף שידע להתעלות ולמחול אפילו לאחיו ששיקרו לאביהם והפקירוהו בבור

 

 

הַלּאֹ בָּרוּר וְהַלֹּא צָפוּי
נוֹתֵב דְּרָכַי,
פּוֹרֵס רִגְעֵי הַמְתָּנָה לְיוֹסֵף
הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְחוֹמֵל.

הַלֹּא בָּרוּר וְהַלֹּא צָפוּי
נוֹתֵב דְּרָכַי,
בְּתוֹך כְּרִיכֵי יָמִים מְדַמְּמִים
בַּחֲרִיצֵי פַּחַד עוֹרֵג לְיוֹסֵף
הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְחוֹמֵל.

 

%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%99%d7%95

 

 

יוֹסֵף לַחַץ יַד גְּרוּמָה,
יוֹסֵף שׁוֹחַח עִם לֵב מְאֻבָּן
שֶׁבִּקְּשׁוּ לוֹ מָוֶות.
יוֹסֵף סָלַח לַצּוֹעֲדִים בְּמִסְדַּר עוֹרְבִים צוֹרְחִים
וּפָרַס עַל רֹאשָׁם עָנָן לָבָן שָׁקֵט סוֹלֵח וּמוֹחֵל.

אֲנִי מִתְגַעֲגֵעַ לְיוֹסֵף הַחוֹלֵם שֶׁהָיָה לְמוֹחֵל.

 

 

מתנגד-משטר או משת"פ?

מאת: אולק נצר – ד"ר לפסיכולוגיה פוליטית

מה עוד צריך לקרות בארץ הזאת כדי שנבין שהשלטון עבר את הקו-האדום, ושנבין שעלינו להיות מתנגדי משטר, פן ניחשב לשותפי פשעיו?

 

 

ביום שישי נקראה הכותרת של מאמר-המערכת ב"הארץ": "הלבנת האפרטהייד". מאמצי הממשלה תוארו כ"ניסיון להלבין את פשעי ההתנחלויות". יום-יום מתרחשים פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וסתם התעללויות ומעשי דיכוי למען ההתנחלות.  במצב זה חייב אדם ישר לשאול את עצמו: מה עוד צריך לקרות בארץ הזאת כדי שגם אני אבין שהשלטון עבר את הקו-האדום, ושגם אני אבין שעלי להיות מתנגד משטר, פן איחשב לשותף בפשעים שלו?

 

 

אנחנו חיים כאילו לא עברנו שום קו-אדום, וכאילו אין חובה להגן עליו. אנחנו "מקטרים" על מעשי המשטר שאינם פוגעים בנו אישית, ומעלים את השחיתות השלטונית על ראש שמחתנו, כאילו השחיתות השלטונית אינה מובנית בעצם המשטר המדכא עם אחר. מצביעים לאוי-פוזיציה. הצעת תוכניות לפתרון מדיני הפכה לתחביב השמאל: שתי מדינות לשני עמים, מדינה אחת לשני לאומים ועוד-ועוד – כאילו ממשלת ישראל תהיה מוכנה לזוז מהמצב הקיים. אבל המציאות היא מציאות. אם לא נקבע לעצמנו מה צריך לקרות בה כדי שנבחין שהמשטר עבר את הקו-האדום – לא נבחין שגם אנחנו "מלבינים" את משטר ההתנחלות, בעצם נכונותנו להמשיך בחיים כאילו אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית נורמלית.

 

 

מי שיצליח לגייס את האומץ להודות שהשלטון עבר מבחינתו את הקו-האדום, עולם מושגיו ישתנה מייד ביסודו. הממשלה תיהפך לממשלה שלהם, לא שלנו. ישראל תיהפך מדמוקרטיה למשטר אפרטהייד שאין להשלים עמו, שלטון של רשע ואיוולת. ערכי יסוד בזהות העצמית, כמו מצפון, אחריות אישית וכבוד עצמי, יקבלו משמעות אחרת. השיח הציבורי יהיה שונה, למשל בחשיבות שמייחסים למשימה להפיל את נתניהו, כאשר בפינה מצפים כבר בנט, ליברמן, כחלון, דרעי וכדומה, כדי לרשת אותו.

 

 

עד היום שום מפלגה או ארגון היכולים להיחשב "על צד שמאל", לא נערכו לענות על השאלה מה לעשות ואיך, כשהמשטר עובר את הקו-האדום. כל מי שמבין שעברנו את הקו-האדום חייב להעביר מייד את השאלה הזאת לאנשים הקרובים והנאמנים עליו ביותר, ולדון איתם פנים-אל-פנים. אחרי שנשלים עם המציאות שבה המשטר עבר את הקו-האדום, עלינו להתארגן בהתאם. התארגנות סביב ההכרה שהמשטר הוציא לישראל את נשמתה הדמוקרטית והמוסרית – אינה אפילו מרי אזרחי, ואין בה שום דבר העלול לשבש את שגרת החיים הנוחים של מישהו. זאת רק הצעה לסתום את החור השחור הזה בפוליטיקה הישראלית: העובדה שציבור מתנגדי ההתנחלות לא הקים עד היום תנועה פוליטית הממוקדת כולה במשימה לשנות את המדיניות הזאת.

 

 

צריך להתארגן ב"תנועה לשחרור ישראל מהכיבוש". בצירוף המלים "שחרור ישראל מהכיבוש" יש שינוי-מושגים יסודי, לעומת התודעה השמאל-ציונית שבה ישראל היא עדיין "שלנו", דמוקרטית ומשוחררת. לעת בחירות, "התנועה לשחרורי ישראל מהכיבוש" תוכל לשקול הקמת רשימה לכנסת, אם שום מפלגה אחרת, או חבירת מפלגות, לא ייקחו על עצמם את התפקיד הזה.

 

 

בהתמודדות על נפש-העם, מתנגדי המשטר חייבים להציג תוכנית פעולה מדינית ברורה הניתנת ליישום מיידי, כזאת שכל הדרוש להגשמתה הוא שהממשלה תחליט על כך.

הנה חלופה מעשית:

(1) יוזמת שלום ישראלית עכשיו, עם הכרזה פומבית שאיננו רוצים לשלוט בעם אחר!

(2) הפסקת כל בניית התנחלויות חדשה, ופינוי מתנחלים מהשטחים מעכשיו – לא בכוח, אלא תמיכה באלה המוכנים להתפנות;

(3) השארת הצבא בשטחים, עד שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים שיבטיח את הביטחון. זה עושה את הטענה "אין פרטנר" ללא שייכת: לא צריך "פרטנר" כדי להוציא את דיבוק השליטה בשטחים מלבה של ישראל.

 

נתניהו בנט וליברמן 8.8

 

 

או-או: או שנהפוך עצמנו למתנגדי-משטר, או שנהפוך למשת"פים.

 

 

 

השריפה בחיפה כמשל

naomi tltshמאת: נעמי טש – אשת חינוך

בואו נדבר על השריפות המסתתרות בתקציב הדו-שנתי שנדון עכשיו במחשכים, בחסות העשן שמעל חיפה וזה שעולה מהאש הזרה שנתניהו ובנט הציתו.

 

 

עוד האש לופתת את חיפה, וכבר הבעיר נתניהו אש זרה משלו, שלגביה אין בכלל ויכוח מיהו המצית. הריהו עומד מול כל מיקרופון –  קודם להבעיר ואחר כך לבוא כמנצח לכבות. בתווך, מתחת למסך העשן, הוא מלבה מדורות קטנות, לא פחות מסוכנות.

 

 

אין בכלל ספק: לקחים מהשריפה ב-2010 נלמדו כמו במקרים רבים – לקראת המלחמה שהייתה. ארגון מערך הכיבוי הוא חשוב. התאום בין הגורמים המעורבים חשוב. אבל השריפה הנוכחית מלמדת שהרבה לקחים חשובים לא נלקחו בכלל בחשבון, ולא במקרה.

 

 

מניעה – מהמקרו אל המיקרו, ולהיפך. בתים רבים לא ערוכים בכלל לשריפה, ולא חשוב מה מקורה. אין למשל מטפים בחדרי מדרגות ובדירות. אם היו – אין מי שידע להשתמש בהם, למרות שכל דקה קובעת עד שמגיעים כוחות ההצלה. מערך הטיפול ביערות ממשיך להיות לקוי – משבילי האש, דרך עדרי עזים ביער לנקותו, ועד לביעור קוצים לפחות בקרבת מגורים. ראינו זאת הקיץ במו עינינו בירושלים. להזכירנו, קיץ 2016 שפע שריפות בירושלים. כשפניתי למכבי האש הודו בפני שכל ערב הם מוזעקים לכבות שריפות קוצים. הקוצים ממש ליחכו מדרכות וכבישים בתוך העיר ובעיבוריה. אין פלא שבמשך שבועות הסריחה בירתנו מריח של שריפה. אי אפשר לטעון שטרוריסטים לאומנים הסתובבו בירושלים והציתו את הקוצים החשופים לאור השמש, כראיה להזנחה פושעת של העיריה. רק במזל עברנו את הקיץ הזה בשלום.

 

 

כך גם מגורים בתוך חורשות אורנים – ללא הגנות על הבתים (חפשו בגוגל את כיפת המגילות הגנוזות במוזיאון ירושלים, ותבינו). כך גם טיפול לקוי בעצים, שכמוהו כהזמנה לטבע, ממש בתחנונים, שיבוא ויעשה את מה שאנחנו מזניחים. והוא אכן בא ועושה. (ב-2014 עשתה סערת שלג בלתי צפויה לכל העצים המוזנחים – גיזום ממש מקצועי). ההזנחה יקרה פי כמה מטיפול מבוקר ושיטתי, והזכרתי כאן רק דוגמאות על קצה המזלג.

 

 

השריפה בחיפה גם הוכיחה שהתרגיל שנעשה לאחרונה לקראת אפשרות של מתקפת טילים ממספר חזיתות בו-זמנית – אולי עבר בהצלחה "על יבש", אבל הוכח כבדיחה כשנבדק "על חם". נתניהו רוצה להקים מערך הצלה בינלאומי. באמת? וזה יגיע לכאן בזמן מלחמה? האם גם אז ירוצו כבאים הלוך ושוב  מצפון לדרום? מלבד נתונים אקלימיים סביבתיים, צריך לחשוב גם על המצב הגיאופוליטי.

 

 

כל ניסיון לקצץ היום בהוצאות – מכפיל ומשלש אותן מחר, ולא אמרנו מילה על עגמת הנפש שמחירה מי ישורנו. ההצבעה על התקציב הדו-שנתי שכפה נתניהו על כחלון (כפי שהוא כופה עליו כל עניין שחשוב בעיניו – ממתווה הגז עד לתאגיד ולחוק ההסדרה) עומדת ממש לפתחנו – על זה לא מדברים. הס שתיקה. אבל שם בין דפי התקציב – נחבאות השריפות הבאות בכל תחומי חיינו. איך מדכאים את הדיון הציבורי בתקציב? מנצלים כל הזדמנות שבאה ליד, בשיטת "הכה את היהודים והצל את המדינה". הפה שפתח נתניהו נגד הטרור הלאומני  נועד להסיט ולהסית כדי להרחיק כל דיון רציני בתקציב. איננו יודעים עדיין כמה מציתים בזדון התחילו את השריפות, או כמה כאלה הצטרפו בדיעבד. בסופו של יום רק בית המשפט יוכל לקבוע, אם בכלל.

 

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%94

 

אנחנו כן יודעים שלא נוכל למנוע אסונות בעתיד ללא ועדת חקירה מקצועית שתבדוק את הרשלנות בהפעלת אמצעי מניעה מגוונים, שלא ננקטו למרות ניסיון העבר. אנחנו כן יודעים שללא דיון ציבורי רציני בתקציב, וסילוק המדורות הקטנות שנתניהו כבר הצית שם עבורנו – עוד ועוד אסונות מחכים במעלה הדרך, מלווים באש הזרה של ההסתה שהיא בעצמה לאומנית.

 

 

 

ייעור חדשני נגד שריפות-יער

arie_s_isarמאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור הארץ

יש להחליף את עצי האורן המייערים את הרי-הגליל והרי-יהודה בעצי השקדייה. המכנה המשותף בין יערני הקק"ל לדינוזאורים: חסרון דחף החדשנות.

 

במאמרי כאן ב-25.1.2016, "ט"ו בשבט הגיע", הצעתי להחליף את עצי האורן המייערים את הרי הגליל והרי-יהודה בעצי השקדייה. במאמר העליתי זיכרונות מביקורי ביפן, שבו התארחתי בסוף-שבוע בביתה הכפרי של משפחה בעלת מטעי שקדים. כהידרו-גיאולוג (מדען שמתמחה בנושא מי-תהום) נימקתי במאמרי הנ"ל את הצעתי בכך שהחלפת היערות הצפופים של עצי האורן במטעי שקדיות – תביא לחלחול של כמויות גדולות יותר של מים עיליים (מי גשם ומי שיטפונות) למי התהום (מים תת-קרקעיים), ואותם ניתן לנצל על ידי קדוחים. ניצול מים אלו לגידול שקדיות יביא להגדלת ההכנסות של המעסיקים והעוסקים בגידול עצי-פרי, שלא לדבר על ייפוי הנוף בעונת פריחת השקדיות.

 

 

כיום, לאחר מכת השריפות ביערות כתוצאה מהיובש, עקב הרוחות המזרחיות והבערה של עצים (אם כתוצאה מרשלנות ואם כתוצאה מחבלה מכוונת), נוספה סיבה נוספת להחלפת היערות של עצי-האורן במטעי עצי-פרי. עם זאת, אני מודע לכך שגם השריפות (אשר למרבה המזל הביאו רק לאובדן רכוש, ולא חיים), לא יביאו את אנשי הייעור להסיר את התנגדותם לדילול ולבירוא היערות, ולשתילת עצי-פרי במקום עצי-הסרק.

 %d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a4%d7%94

 

כמדען-הידרו-גיאולוג, את גיל הסלעים (בעשרות מיליוני שנים) שבחללים שלהם זורמים מי-התהום אני קובע על סמך המאובנים שבונים את הסלעים (וראו בדוקטורט שקיבלתי עבור הגשת מחקר "על משאבי מי התהום באזור שפלת החוף"). אני נוטה לחפש תשובה לשאלות בנות זמננו בהיסטוריה של עולם החי. אני מוצא קשר בין היערנים לבין האירועים בתקופות הקדם-היסטוריות, לדינוזאורים (מיוונית: דינוס = אימה, זאורוס = לטאה), "לטאות האימה" הענקיות אשר שלטו בעולמנו במשך כ-150 מיליון שנים, ונכחדו (ברובן) לפני כ-65 מיליון שנה (עקבות בסלע של חיות אלו ניתן לראות באחת החצרות במושב בית-זית). לדעתי המכנה המשותף בין יערני הקק"ל לדינוזאורים היא התאבנות המחשבה וחסרון דחף החדשנות.

 

 

 

בנט וערביי ישראל…

%d7%9e%d7%99-%d7%a9%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a3

 

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, קיבוץ נירים, 'עוטף עזה'

 

השבט החילוני

uzi ornanמאת: עוזי אורנן – פרופ' לבלשנות, יו"ר עמותת "אני ישראלי"

 

כבוד נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין תמך בארגון "תקוה ישראלית" שיצא לאחרונה בקריאה להכיר ב"ארבעה שבטים", הקיימים זה בצד זה במדינת ישראל: חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים וערבים.

 

הרעיון יפה ומעניין, אבל השאלה העיקרית נותרת: האומנם מוכר אצלנו שבט חילוני?  הם לא מוכרים בחוק. החוק קובע לאיזה "שבט" שייך כל אדם, ולפי החוק כל מי שנקרא "יהודי" הוא יהודי מטעם גזעני מובהק: מי שנולד לאישה יהודיה, או התגייר, ובתנאי שאין לו דת אחרת.

 

 

החילוניים כלל אינם מוכרים גם בציבור כ"שבט". מה שפוגע בחילונים הוא שבעיני שני הגופים הדתיים – החרדים וה"דתיים-לאומיים" – החילונים אינם נחשבים כגוף חברתי לעצמו. הדתיים משני הגופים האלה חושבים שכל חילוני הוא בעצם יהודי, שמשום מה הוא אינו שומר מצוות. וההגדרה בחוק אכן קובעת שגם אם הילד גדל במשפחה חילונית הרי הוא בעצם "יהודי שלא שומר מצוות."  

 

מה פלא שאם כך, כל מי ששייך למחנה דתי ומתמנה לבעל סמכות ציבורית, כגון שר-חינוך, פועל כלפי חילוניים כאילו הם אינם קיימים, ומתייחס אליהם כאילו הם שייכים לדת היהודית.

 

לכן, כאשר פעיל דתי כזה נהפך לשר – הרי מכוח עמדתו הוא מקפיד לתת גם לילדים שמשפחתם חילונית "חינוך יהודי", כך, הוא מקווה, כעבור זמן מה ייהפכו גם המשפחות החילוניות לראות עצמן כבני הדת היהודית,

 

השר הדתי מסווה את החינוך לערכי הדת היהודית כאילו זה חינוך ל"לאום יהודי", וכך הוא מבסס אותו על תפיסה שקרית של "לאום".

 

ההגדרה הברורה של ארגון האומות המאוחדות (הנוגעת לציבור החילוני) קובעת שבישראל, כמו בכל מדינה, קיים "לאום מדינה" הכולל את כל אזרחיה, מכל מוצא אתני ומכל דת שהיא. הרי זה כלל ברור לחברות האו"ם: אין למוצא האתני או לדת שום קשר ללאום. 

הלאום אינו נקבע על פי המוצא ולא על פי הדת. כך למשל, יהודי אזרח צרפת הוא בן הלאום הצרפתי.

 

על כן, לפי קנה המידה הכללי הזה "העם היהודי" איננו לאום, אלא קבוצה שחבריה שייכים ללאומים שונים לפי המדינה שבה הם גרים. ואכן למעשה, אין תנועה של יהודים המוותרים על היותם חברים בלאום המדינה שלהם. הם גם שומרים בנאמנות על הדרכון המעיד על היות כל אחד מהם חבר בלאום המדינה שלו, המפיקה את הדרכון. 

 

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99

עמדה זו של השלטון ושל הדתיים למיניהם מעמידה את הגוף החילוני בישראל ללחץ בלתי פוסק מצד הדתיים. השלטון הוא שהפך הרבה מצוות יהודיות לחוקי מדינה ישראליים (!). כל אלה תובעים מן החילוני וגם מפתים אותו שיפסיק להיות חילוני. מצב זה פירושו שהגוף החילוני נתון למשיסה לדתיים. ארגון תקוה ישראלית שהנשיא מעודד את קיומו חייב להגן על החילוניים !

  

יתר על כן: המצב החוקי של הדמוקרטיה הישראלית מעמיד את הגוף החילוני במעמד בלתי אפשרי. למשל, גוף חילוני כ"אני ישראלי" רוצה להגיע למעמד של גוף משפיע במדינה בדרכים דמוקרטיות וחוקיות בלבד. איך תוכל "אני ישראלי" להציע רשימה לכנסת אם חובה על כל חבר ברשימה להסכים מראש לכך  ש-

 "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה במפורש או כמשתמע אחד מאלה: 1.שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ". 

 

"אני ישראלי" אינה סבורה ש "קיומה של מדינת ישראל היא כמדינתו של העם היהודי". אם היא תקים רשימה שתלך לבחירות לכנסת, האם רשימה זו לא תאושר ?

 

 

 

צועדים יחד לעתיד משותף

azriel nativמאת: עזריאל נתיב – מפתח טכנולוגיות, קיבוץ ניר-דוד

במסגרת חברותי בתנועת "צועדים יחד לעתיד משותף", השתתפתי בדיונים ובחוגי-שיח בין יהודים לבין ערבים, כדי ליצור אווירה של פיוס.

 

  

בדיונים אלה שמעתי מכמה דוברים ערבים ישראלים התבטאויות בוטות מאד וטענות שהעלו בדבר היותם חשים גם עתה את הנכבה. הללו היו בדרך כלל נכדים למי שגורשו על-ידי צה"ל בתש"ח מבתיהם, ונאלצו לעבור לחיות בישוב אחר. מבחינתם, פיוס בינם לבין מדינת ישראל ייתכן רק בתמורה להחזרת אדמותיהם. אנחנו מכירים את התמונה של נכדים של פליטי פלסטין המנופפים במפתח הבית שסביהם נטשו. אנו תמהים על-כך שהנכדים מצפים לחזור לבית שכבר אינו קיים, מן הסתם. בעשרות השנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות נכתבו על-ידי ערבים פלסטינים תיאורים מכמירי-לב אודות געגועיהם אל הבית ואל עץ התאנה שהצל עליו. כיום, הדור השלישי של הפליטים הוא הפעיל –  זהותו הפלסטינית עדיין חדה ובועטת.

 

 

בקרב הפליטים החיים במדינות ערב איננו יכולים לפעול. השאלה היא האם אנו יכולים לפעול  בקרב ערביי מדינת ישראל, בדרך שתכבד אותם, אך תדע להציב להם גבולות? ממשלות ישראל לדורותיהן הפקיעו הרבה אדמות מכפרים ערביים. בעשורים הראשונים לאחר הפקעת הקרקעות גרם החסר בקרקע חקלאית למעבר כפוי של רוב הגברים הערבים לעבודה בבניין ובתעשייה במקום בחקלאות. עם זאת, ברור שגם אלמלא הפקעת האדמות לא היה מנוס מהסבה מקצועית זו. עקב הריבוי  המהיר באוכלוסייה הערבית (הודות לתברואה משופרת), הקרקע החקלאית לא הייתה יכולה לספק פרנסה לכולם. מבחינה זו, כמעט שאין הבדל בין הערבים החיים בישובים שבהם נולדו סביהם, לבין הפליטים שנעקרו ממקומם וחיים בערים שונות בישראל. אצל אלה האחרונים נותרו הגעגועים אל הבית שהיה. כאן מוטלת עלינו החובה להישיר מבט אל חברינו הערבים ולומר- עד כאן!

 

 

גם לצעירים הערבים שנולדו בכפרים שבהם סביהם נולדו אין אפשרות לחיות בבית של הסבא והסבתא, כי אין הבית יכול להכיל את כל צאצאי המשפחה. הורי הצעירים של היום בנו בתים על חלקת קרקע שקיבלו מאביהם עבור המשפחות שהקימו. ילדיהם שבגרו והקימו משפחות בנו גם הם בתים למשפחותיהם. כך הפכו הכפרים לישובים בעלי צביון כמעט עירוני – בית נוגע  בבית, ובין הבתים התגבשו משטחי בטון ואספלט לכלי הרכב. להם אין לאן להתגעגע, בעוד  שפליטי צפוריה, החיים בשכונת צפוריה בנצרת, מתגעגעים אל בית סביהם הנטוש.

 

צועדים יחד

 

לדעתי אין מקום לחשוב על החזרת קרקעות, אך עליי לומר למה אנחנו מחויבים כן, "תנועת צועדים יחד לעתיד משותף": אנו מחויבים לעתידם של אזרחי מדינת ישראל הערביים: אנו מחויבים שכל ילד וילדה ערבים יזכו לאותם שירותים מטעם המדינה, שאזרחיה היהודים מקבלים ממנה. אנו מחויבים שכל ילד וילדה ערבים יזכו לא רק למזון, קורת גג ושרותי רפואה שווים לאלה של היהודים – אלא שיקבלו גם חינוך והשכלה ראויים, שיאפשרו להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד, ללא "תקרת זכוכית".

 

 

שלום ודמוקרטיה

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך

בכפר ירכא הדרוזים אירחו אמש ערבים, יהודים ופלסטינים, וקראו יחד לשלום של שתי מדינות לשני העמים, למדינה שפויה, לשוויון ולדמוקרטיה.

 

 

שוחרי שלום התאספו אתמול. שגרתי? היוזם היה הפעם דרוזי – חאתם חסון, פעיל ציבור משפרעם; העצרת התרחשה בירכא (ממזרח לעכו); המארח היה ראש מועצת ירכא והיב חביש; והמשתתפים היו 500 דרוזים, ערבים, יהודים ופלסטינים. שגרתי?

 

 

פתח שייח' זיידאן עטשי, בעבר ח"כ "שינוי" וקונסול ישראל בניו-יורק, והיום ראש קרן הסיוע לצעירים הדרוזים: "אנחנו רוצים ללחוץ על ראשי ממשלות ישראל ופלסטין לשבת למשא-ומתן עד שיצא עשן לבן, כמו שעשו ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת".   

 

 

מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל וח"כ חד"ש לשעבר, קרא: "אני מברך את חברינו היהודים שהגיעו לכאן כדי לסמן את מחויבותם העמוקה לשלום הישראלי-פלסטיני. ההתכנסות נותנת תקוות, מול אש הכיבוש וההתנחלויות והשריפות הפוליטיות. אם נוכל להגיע לדו-קיום – נוכל לטפל בשריפות האחרות".

 

 

המשיכו בקריאות לשלום מאזן גנאיים, ראש עירית סחנין ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות; עבד אללה אבו-מערוף, ח"כ ירכא ("הרשימה המשותפת"); שכיב שנאן, ח"כ לשעבר מחורפיש; מוחמד עלי טאהא, הסופר; שייח' סלמאן דגש, משורר ממע'אר; שייח' עוני תומא, ראש מועצת כפר יאסיף; ושייח' חאתם חלבי, שופט בית הדין השרעי הדרוזי: "על מדינת ישראל לחזור להשקעה באדם ובמדע, לא בעוינות ובמלחמה".  

 

%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%9b%d7%90

 

בלט ד"ר אחמד מגדלאני, נציג הרשות הפלסטינית, חבר הוועד הפועל של פת"ח: "אנחנו כאן נושאים מסר של שלום אמתי. מחמוד עבאס (אבו מאזן) מעריך אתכם על שאתם רוצים לקדם את השלום המשותף. הנהגת העם הפלסטיני מושיטה ידה לשלום. הכנס בהשתתפות נציגים מכל העדות והעמים, דרוזים, ערבים ואחינו-שכנינו היהודים, הוא ההוכחה שאפשר אחרת. אנחנו רוצים בהקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית, לצד מדינת ישראל".   

 

 

המארחים כיבדו אותי כדובר יהודי, "ממקימי 'שלום עכשיו' ומרכז 'הקבוצה הדמוקרטית'": "אני מבקש סליחה ש-50 שנה אני פועל להשגת שלום וטעיתי בדרך: מפגשי יהודים-ערבים, הפגנות, מצעדים, ואפילו חינוך – ככה לא עושים שלום. סליחה שהבנתי רק באיחור ששלום משיגים רק דרך הפוליטיקה, בסילוק דמוקרטי של ממשלת הימין. אני נשבע כאן, וקורא לכל שוחרי השלום בישראל להישבע: בבחירות הקרובות נצביע רק למפלגות מהאופוזיציה שיחברו: מרכז ושמאל, יהודים וערבים ודרוזים. רק כך נוכל להפיל את הימין ולהשיג שלום".   

 

 

המשיכה חברתי ארלט מינצר, המשוררת והד"ר לפסיכולוגיה, ילידת עירק: "זכות וכבוד להיות כאן עם יפי-נפש אמתיים הפועלים למען שוויון ודו-קיום. אלכסנדר פן קרא בשירו 'אֲנַחְנוּ בְּעַד! אֲנַחְנוּ גְּדוּדֵי הַשָּלוֹם בַּמִּצְעָד! כָּל הַמְהַסֵּס וְניִצָּב מִן הַצַּד – קָדִימָה, עִמָּנוּ צְעַד!'. ואוסיף את שירי 'דְבר מכלוף אביטאן' (האינטלקטואל היהודי ממרוקו):

עֲדַיִן מַאֲמִין, אֵין זֶה חֲלוֹם –

הָיוֹם יַגִּיעַ וְאוֹרוֹ בָּהִיר,

שַׁלְהֶבֶת אַהֲבַת-אָדָם תָּאִיר

חָזוֹן שֶׁל דַּעַת, אַחֲוָה, שָׁלוֹם.

יָקוּם אָז סֵדֶר עוֹלָמִי חָדָשׁ,

יִכּוֹנוּ בּוֹ הַצֶּדֶק וְהַיֹּשֶׁר,

כָּל יְלוּדֵי-חַוָּה יִזְכּוּ לְאֹשֶׁר,

בְּנֵי כָּל עֵדָה וְדָת, נָקִים מִקְדָּשׁ –   

יָבוֹא  בּוֹ  יְשַׁעְיָהוּ  הַנָּבִיא,           

גַּם הָרַמְבָּ"ם, אֲרִיסְטוֹ, עַמִּיחַי,

וְרוּמִי, גַּנְדִּי, לוּתֶר קִינְג, אַחַי,

תֶּרֶזָה, הֵלֶן קֶלֶר, בְּנוֹת-אָבִי.

בְּדֶרֶךְ שֶׁל קִדְמָה וּפִילוֹסוֹפְיָה,  

תִּצְעַד הָאֱנוֹשׁוּת אֶל הָאוּטוֹפְּיָה". 

 

 

נשאו דברים גם יעקב קרקוקלי, נציג עולי עירק; אלי ספרן, נציג "פורום ארגוני השלום"; ד"ר ריחאב עבד אל-חלים ונאדיא חמדאן, נציגות "נשים עושות שלום"; ועינת מילק, נציגת "עוז ושלום" (שדיברה לאחר צאת השבת): "בשבת זו יהודים ברחבי העולם קראו על יחסי האחווה בין ישמעאל לעשו, שהסכימו לחלוק את באר המים!".

 

 

ריבוי הדוברים דחה את תכניתנו לשוחח בסיום עם מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל; ומאזן גנאיים, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, על היערכות נגד חוק ה"הסדרה" ובעד חבירת מפלגות מהאופוזיציה להורדת הימין. סיכמנו על מפגש קרוב בנושא בת"א, פרטים יבואו. מעוניינים להשתתף? כתבו לי (ציינו שמות מלאים, עיסוק/דרגת מיל'/מעמד אקדמי, ויישוב מגורים): zar89@netvision.net.il

  

 

בינתיים – הירשמו מהר להשתתפות בדיון בוועדה המיוחדת של הכנסת לחוק ה"הסדרה", מחר ומחרתיים:

יום שני 28.11 בשעה 10:00-14:00להרשמה

יום שלישי 29.11 בשעה 09:00-11:00להרשמה

יום שלישי 29.11 בשעה 12:00-14:00להרשמה

נציגי ארגונים שיכולים לשאת דברים בוועדה מוזמנים לפנות היום: shmulik@shatil.nif.org.il

 

חוק "ההסדרה"? – לעולם לא! 

 

 

גזענות

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות ושלום

אזרחי ישראל בדואים סולקו מאדמתם ולפני 60 שנה יושבו באום אל-חירן ובעתיר, אך ללא מעמד חוקי ליישוביהם. עכשיו טוענים שהם פולשים!

    

 

החרדה גדולה. יושבים אזרחים ישראלים בבתיהם כשצווי הריסה מרחפים מעל ראשיהם, צווים העלולים להתממש בכל יום. מה יהיה אתם? לאן ילכו? היכן יגורו? אף אחד לא מציע להם מגורים חלופיים. הם הרי לא מתנחלים שהתיישבו באדמות לא להם, בניגוד לחוק הישראלי ובניגוד לחוק הבינלאומי. הם אזרחי ישראל. פשעם היחיד הוא שנולדו בדואים במדינת היהודים. הם סולקו מאדמתם – שנגזלה מהם – ב-1949. ממשלת ישראל העבירה אותם ממקום למקום פעמיים, עד שלבסוף הושיבה אותם, לפני 60 שנה, באום אל-חירן ובעתיר. רק דבר אחד לא עשתה הממשלה: הממשלה לא נתנה מעמד חוקי ליישובים שיצרה. עכשיו הממשלה טוענת שהם פולשים! פולשים לישובים שהממשלה עצמה הושיבה אותם בהם לפני 60 שנה!

  

 

מדוע כל כך חשוב לממשלה לסלקם מהישובים שבהם הושיבה אותם? מי שמגיע לאום אל-חירן רואה מסביב שטח עצום, ריק מאדם. אבל מסתבר שממשלת ישראל החליטה להקים ישוב יהודי, חירן שמו, דווקא במקום שבו שיכנה את תושבי אום אל-חירן, ולנטוע יער דווקא במקום שבו ממשלת ישראל הושיבה את תושבי עתיר! מדוע ממשלת ישראל עושה זאת? לצערי, התשובה הפשוטה היא: ממשלת ישראל עושה זאת מכיוון שהיא יכולה. היא יכולה, מכייוון שאין מספיק אזרחים המתנגדים למעשים הגזעניים האלה.   

 

%d7%90%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%9c-%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%90%d7%9f

 

פעם יצאה עצרת האו"ם בהצהרה שערורייתית: הם החליטו שהציונות היא גזענות. העלבון היה צורב. איך אפשר להאשים את מדינת העם היהודי שסבל כל כך מגזענות – בגזענות!? ואכן, כעבור מספר שנים ביטלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטתה השערורייתית. בשנות השמונים, כנסת ישראל חוקקה חוק נגד גזענות. אני חושש שחוק זה מתנגד להסתה גזענית, ולא למעשה גזעני. החוק מגן למעשה על מעשיה הגזעניים של הממשלה. אף אחד לא יוכל לדרוש להוציא אל מחוץ לחוק את ממשלת ישראל בגלל מעשיה הגזעניים. כאשר ממשלה מסלקת אזרחים בדואים ממקום מושבם, כדי ליישב אזרחים יהודים במקומם – זה מעשה גזעני. לעקור בני אדם מאדמתם ולנטוע יער על אותה אדמה – זה מעשה בלתי אנושי. אם הם היו מתנחלים, בוודאי שהממשלה לא הייתה מגרשת לפני שהייתה מוצאת להם מקום חלופי שיתאים לדרישותיהם.

 

 

ממשלת ישראל קובעת במעשיה שההחלטה השערורייתית של האו"ם שהציונות היא גזענות – לא הייתה מוטעית. אזרחי ישראל שלא זועקים על מעשה העוול הנורא, מגבים להלכה ולמעשה את הממשלה במעשיה הגזעניים.

  

 

"מקל שקד וסיר נפוח"

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%96%d7%99%d7%95מאת: יהודה זיו –  גאוגרף, לשונאי, חוקר טבע וחבר ועדת השמות הממשלתית

ראו-נא גם ראו את "סָרַת" התרבות והספורט, …בימים אלה ממש מיהרה להצטרף אליה, בתרועה ובקול שופר, מי אם לא…"סָרַת המשפטים"?

  

  

"לֵיכָּא מִידֵי דְּלָא רְמִיזֵי בְּאוֹרַיתָא!" [=ארמית: "אין לך תכונה שלא נרמזה בתורה!"] – כך אמרו חֲזָ"ל.  

בין היתר נאמר בה: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חַזִּיר – אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת [=חָסְרַת] טַעַם" (משלי, י"א:22), בפרט ואף בכלל!

 

 

ואכן, ראו-נא גם ראו את "סָרַת" התרבות והספורט,  

בשורה ארוכה ורצופה של אירועים קולניים ולוהטים –

כשבימים אלה ממש מיהרה להצטרף אליה,

בתרועה ובקול שופר, מי אם לא…"סָרַת המשפטים"?

 

%d7%a8%d7%92%d7%91-%d7%95%d7%a9%d7%a7%d7%93

 

פניה מועדות אל בית-המשפט העליון,

כשהיא מניפה אל-על מקל-חובלים כבד –  

"שוקדת על דברה לעשותו", בנוסח ירמיהו –  

ככתוב שם: "אני רואה 'מַקֵּל שָׁקֵד'!".

וכדי שיהיה הדבר הרבה יותר בטוח –

נאמר שם, כזכור, גם: "אני רואה סִיר נָפוּחַ!"…  

כי מדרום תיפתח הרעה?

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

כל יום שעובר ללא התקדמות מקרב את סכנת הקריסה של רצועת עזה; זו שעלולה להביא 2 מיליון תושבים לפרוץ לעבר שטח מדינת ישראל.

 

 

לפני יותר מ-11 שנים, פינתה ישראל את רצועת עזה – פונו ההתנחלויות שהוקמו ופונו כל כוחות הביטחון. היו אמנם רבים שהתנגדו לפינוי, אך דומני, במבט לאחור, שהרוב בישראל אומרים היום "ברוך שפטרנו…"! למרות שהיו לי הסתייגויות מדרך ביצוע הפינוי, גם אני שותף להרגשת ה"ברוך שפטרנו". דא עקא – לא נפטרנו מן הרצועה, ומה שמתפתח שם היום מהווה איום על ישראל, מן החמורים והמדאיגים שידענו. ומה שמטריד במיוחד: ממשלת ישראל מתעלמת מן האיום ומתייחסת לנושא כאילו באמת נפטרנו מן הרצועה ומבעיותיה.

 

 

נתחיל בעולם: הגישה הרווחת בעולם היא שרצועת-עזה עודנה שטח כבוש בידי ישראל. שם אין רואים בהוצאת הכוחות ב-2005 פינוי. זו לא הייתה אלא היערכות שונה של הכיבוש, תוך המשך שליטה ישראלית מוחלטת על השטח ועל האוכלוסייה.

 

 

בטווח המידי, ישראל מזהה ברצועה 2 איומים צבאיים: איום המנהרות, ואיום הרקטות המסוגלות לפגוע כמעט בכל נקודה במרכז ובדרום המדינה. אלה הם 2 איומים שאין לנו להם מענה משביע רצון. אך איומים אלה אינם אלא משחק-ילדים לעומת האיום האסטרטגי העלול לקום עלינו בשנים הקרובות: התפרקות "מדינת הרצועה", התפרקות שתיפול על ראשנו.

 

רצועת עזה

 

יש היום ברצועה כ-2 מיליון תושבים מקומיים, הדחוסים בתוך שטח של כ-360 קמ"ר. אלה סגורים מכל עבר, ביבשה, בים ובאוויר. אין ל"מדינת-הרצועה" מקורות הכנסה, והיא חיה מתמיכת  סוכנות הסעד של האו"ם, ומתרומות של מדינות ערביות במפרץ. אלה גם אלה מאפשרים היום תנאי קיום מינימאליים. מאגר מי השתייה העומד לרשות תושבי הרצועה מתכלה והולך. מי הים חודרים וממליחים את מי התהום, ואין אף מקור-חוץ המספק לתושבים מים מתוקים. על החקלאות המקומית – מזמן נאלצו לוותר. לעת חרום תידרש ישראל לשמש מקור המים המידי והיחיד לאוכלוסייה המקומית.

 

 

לא פחות מדאיג – העדר תחנות כוח מספיקות. עיקר החשמל המגיע כבר היום לרצועה מקורו בישראל, אך ישראל, מסיבותיה היא, איננה מוכנה – ואולי אף איננה מסוגלת – להגדיל משמעותית את אספקת החשמל. אין עתיד לרצועה ולאוכלוסייתה ללא תחנות כוח אשר תאפשרנה להקים במקום מתקנים להתפלת מי הים, ואי אפשר לדחות את הקמתו של נמל ימי אשר ישמש את קשרי הרצועה עם העולם.

 

 

כל יום שעובר ללא התקדמות בכיוונים אלה מקרב את סכנת הקריסה, מקרב את המשבר שעלול להביא את 2 מיליון התושבים לנסות ולפרוץ החוצה, והכיוון היחיד שקיים עבורם הוא מזרחה, לעבר שטח ישראל. ובל נשלה עצמנו כי הגדר שהקמנו תחסום עשרות אלפי פלסטינים שיסתערו על הרצועה בניסיון נואש לישועה.

 

 

הגישה הרווחת היום בירושלים היא – שאין זה מענייננו. מרגע שפינינו את הרצועה חדלנו לשאת באחריות. גישה זו לא תעמוד בעת משבר, ואם לא תינקט יזמה מיד – יפרוץ המשבר במועד קרוב. ישראל איננה יכולה להתעלם מן הבעיה, ועלינו להפריד לפחות בין בעיות הביטחון השוטף לבין הצורך לפעול מיד למניעת הקטסטרופה.

 

 

אכן, ישראל לא תוכל – ואף לא תידרש – להתמודד לבד עם הבעיה. אך ישראל יכולה וחייבת להעלות את הבעיה, ועליה ליזום הקמת קואליציה בינלאומית – עם או"ם, עם המעצמות הגדולות, עם מצריים ותורכיה ועם שאר מדינות ערב – לפרויקט אדיר זה של בעיות רצועת עזה.

 

 

במאמר שפרסמתי לפני שבוע קראתי לנשיא ארה"ב להיכנס לפעולה באזורנו, תוך ייזום צעדים קטנים וחלקיים. ייתכן שאפשר להציע לדונאלד טראמפ לעמוד בראש תכנית בינלאומית זו להצלת רצועת עזה, תכנית אשר  תעניק לו מעמד ויקרה בינלאומיים.  

     

קריאת המואזין

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

בתקופה שבה גלה הנביא מוחמד ממכה למדינה עמד המואזין הראשון על גג ביתו, קרא למאמינים לבוא לתפילה והשמיע קריאתו בהליכה ברחוב.

 

 

כאשר האסלאם הפך לדת המדינה, נבנו צריחים. התכלית המקורית של הצריח הייתה לאוורר את המסגד, להניח לאוויר החם לצאת ולאוויר הקריר להיכנס. המואזין טיפס למעלה והשמיע משם את ה"אזאן", הקריאה לתפילה. לעתים נבחר אדם עיוור, כדי שלא יוכל להציץ למטה, לתוך הבתים (המילים הערביות קשורות לשורש העברי אז"ן). בדורות האחרונים הקלו הרמקולים על עבודת המואזין. בימינו, המואזין יכול לשבת במסגד למטה ולהשמיע את קריאתו בעזרת המיקרופון. אם משתמשים בהקלטה, המואזין מיותר בכלל. בכל אופן, קול המואזין צריך להישמע 5 פעמים ביממה, בזמנים קבועים, ולקרוא למאמינים לתפילה – אחת מ-5 המצוות הקדושות ביותר באסלאם.

 

 

הקריאה הראשונה מושמעת לפני עלות השחר. וכאן הבעיה. מאז שנכבשה ארץ-ישראל בשנה 636 על-ידי צבאות הח'ליף עומר, קול המואזין נשמע 5 פעמים ביום בערים ובכפרים (מלבד הנוצריים). אם ינצח יאיר נתניהו – לא עוד. יאיר נתניהו (25) הוא יורש-העצר במשפחה המלכותית הישראלית, בן-התפנוקים של אמו השתלטנית, מסתובב בלוויית כמה שומרי-ראש, על-חשבון משלם-המסים (זה אני). הוא נראה כצעיר נעים, אם כי חסר כישרונות מיוחדים. הוא אוהב מועדוני-לילה ומותרות. הוא גם אוהב לישון. אך איך יכול אדם לישון בקיסריה אם המואזין בכפר הערבי הסמוך מעיר אותו בארבע בבוקר? זאת אינה רק הבעיה של יאיר. יהודים רבים ברחבי הארץ גרים בקרבת מסגדים, בייחוד בערים המעורבות, כגון ירושלים, חיפה ויפו. המואזין מעיר אותם באמצע חלומותיהם המתוקים ביותר, בדיוק כאשר הצעירה היפהפיה עומדת להיכנע לו (או להיפך, אם זו חולמת).

 

 

המתעוררים יכולים להתרגז, אבל אינם יכולים לשנות את המצב. חוץ מיאיר. הוא יכול. הוא שכנע את אביו להציע חוק שיאסור על השימוש ברמקולים בבתי-תפילה. כאשר השדולה הדתית היהודית רבת-העוצמה התנגדה להצעה, מפני שהייתה אוסרת גם את הרמקולים המכריזים על כניסת השבת בשכונות שלה, שונתה הצעת-החוק כדי שתחול על המוסלמים בלבד. אבל בית-המשפט העליון עלול לפסול את החוק המתוקן, בגלל ההפליה הבוטה הכלולה בו. בינתיים ממשיך יאיר להתעורר בכל בוקר משנתו )למעשה כבר קיים חוק האוסר על גרימת רעש לפני 7 בבוקר, אבל הוא לא מופעל).

 

%d7%9e%d7%a1%d7%92%d7%93

 

כל זה נשמע קצת מצחיק. אבל זה לא. הדבר מסמל את אחת הבעיות הקשות ביותר במדינה. 75%  מהישראלים הם יהודים כשרים. 21% הם ערבים, רובם מוסלמים, האחרים נוצרים. השאר הם יהודים-לא-יהודים – למשל, כאלה שאבותיהם יהודים ואמותיהם לא. מהו המצב של המיעוט הערבי הגדול, במדינה המגדירה את עצמה רשמית ומשפטית כ"יהודית ודמוקרטית"? הערבים הם אזרחי המדינה, בעלי כל הזכויות הכרוכות באזרחות. אבל האם הם באמת ישראלים? האם הערבים יכולים באמת להיות אזרחים מלאים במדינה "יהודית"?

 

 

גרוע יותר: ישראל היא אי קטן, אם כי רב-עוצמה, בים המוסלמי. יש לה חוזי-שלום עם 2 מדינות ערביות, מצריים וירדן, אך היא לא התקבלה מעולם על-ידי המוני העמים הערבים. מאז 1948, מספר מדינות ערביות נמצאות עדיין רשמית במצב-מלחמה עם ישראל. גרוע עוד יותר: ישראל כובשת ומדכאת עם ערבי שלם, העם הפלסטיני. בני העם הזה משוללים כל הזכויות הלאומיות והאנושיות. האזרחים הערבים בתוך ישראל רואים עצמם כחלק מהעם הפלסטיני הזה. באחרונה הם בכלל מעדיפים לקרוא לעצמם "פלסטינים אזרחי מדינת-ישראל". בארצות רבות בעולם יש מיעוט לאומי, אחד ויותר, וכל אחת מהן משתדלת להתמודד עם הבעיה בדרכה שלה. אך מצבו של המיעוט הערבי – סליחה, הפלסטיני – בישראל, הוא מיוחד במינו.

 

 

בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה הייתה תקווה ש"הערבים הישראליים" (הם ממש שונאים את המונח הזה) ישמשו כגשר בין ישראל והעולם הערבי. אחד מידידיי הערבים סירב באדיבות, ואמר: "גשר זה דבר שדורכים עליו". כל עוד היה דויד בן-גוריון בשלטון, האזרחים הערבים היו כפופים ל"ממשל צבאי", שבלי הרשאתו לא יכול היה ערבי לצאת מכפרו או עירו או לעשות כמעט שום דבר. זה עזר גם ללחוץ על הערבים להלשין איש על רעהו. אחרי מאבק ארוך שלנו בוטל הממשל הצבאי ב-1966. אבל הבעיה הבסיסית של המיעוט הערבי לא נפתרה. במדינה שיש בה מיעוט לאומי גדול, על הרוב לבחור בין 2 אפשרויות: או להעניק לכל האזרחים זכויות שוות מכל הבחינות, או להעניק למיעוט מעמד לאומי מיוחד, עם מידה כלשהי של אוטונומיה. ישראל עשתה מה שהיא עושה תמיד כשהיא עומדת לפני הברירה בין שתי אפשרויות: היא לא בוחרת. השאלה נשארה פתוחה.

 

 

האם באמת יכולות להתקיים זכויות שוות במדינה הקוראת לעצמה "יהודית ודמוקרטית"? מובן שלא. החוק החשוב ביותר, "חוק השבות", מעניק לכל יהודי בעולם את הזכות האוטומטית להגר לישראל. בניגוד לרושם הכללי, החוק הזה אינו עומד לבדו. הוא קשור בחוקים אחרים. בין השאר הופך עולה יהודי אוטומטית לאזרח המדינה (אלא אם כן הוא מסרב במפורש). לא-יהודי המבקש לזכות באזרחות צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע, ולא בטוח שנצליח. זה גם קשור בזכויות חומריות מסוימות. לערבים אין, כמובן, זכויות אלה. הרכוש העצום, נייד ולא נייד, שהשאירו אחריהם 750,000 הפליטים הערבים שברחו או שגורשו במלחמת 1948 ואחריה, הופקע ללא פיצויים.

 

 

אם אין שוויון אמיתי, מה בדבר האפשרות השנייה: להעניק להם מעמד רשמי של מיעוט לאומי, עם מידה כלשהי של אוטונומיה? עובדה אירונית היא שאבי-אבות הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, היה בצעירותו מחבר "תכנית הלסינגפורס", שכללה מעמד מפורט לכל המיעוטים ברוסיה הצארית. תכנית זו, ששימשה גם בסיס לעבודת-הדוקטורט של ז'בוטינסקי, הציעה אוטונומיה לכל מיעוט לאומי, גם למיעוט – כמו היהודי – שאין לו טריטוריה. זאת הייתה יכולה להיות תכנית מצוינת לאזרחים הערבים בישראל, אך הליכוד, כמובן, אינו חולם על זה. כמו האנטישמים ברוסיה הצארית, אנשי הימין בישראל מתייחסים אל המיעוט הערבי כאל "גייס חמישי" פוטנציאלי, כך שכל אוטונומיה שתוענק להם מהווה סכנה למדינה. חובבי התנ"ך יכולים להשתעשע בדברים שאמר פרעה מלך מצריים על בני-ישראל (שמות א'): "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו". עכשיו אנחנו ממלאים את תפקיד פרעה והערבים הם בני-ישראל של ימינו.

 

 

אז מהו המצב האמתי של הערבים בישראל? זה לא מצב של שוויון אמיתי, כפי שטוענת התעמולה הציונית, וגם לא מצב נוראי של דיכוי וסבל, כפי שטוענים שונאי-ישראל. המצב האמתי הוא הרבה יותר מורכב. השבוע הייתי בסופרמרקט תל-אביבי, אספתי כמה מוצרים ופניתי לשלם בקופה. שם שירתה אותי צעירה יפת-מראה, שדיברה עברית מושלמת ונהגה באדיבות רבה. הופתעתי לשמוע שהיא ערביה. לא מכבר שכבתי בבית-חולים בתל-אביב (שכחתי בגלל מה). מנהל המחלקה היה ערבי, וכך גם רבים מהאחים. בניגוד לתדמית של הערבי הפראי, מוסכם בארץ שאחיות ואחים ערבים עדינים הרבה יותר מעמיתיהם היהודים. בבית-המשפט העליון מכהן שופט ערבי מכובד, היושב גם בוועדה למינוי שופטים חדשים. הערבים משולבים היטב בכלכלה הישראלית. יתכן שההכנסה הממוצעת שלהם נמוכה קצת מההכנסה של היהודים, מה גם שרבות מהנשים הערביות אינן עובדות. אך רמת-המחייה הישראלית, כולל הערבית, גבוהה בהרבה מזו הקיימת בארצות הערביות השכנות.

 

 

אני חושב שהאזרחים הערביים "התישראלו" (נעשו דומים לישראלים) הרבה יותר מכפי שנדמה להם. רק כשהם מבקרים בירדן, למשל, הם חשים עד כמה הם שונים (וגם חשים שהם עליונים). אמנם, אין הם נהנים מאוטונומיה, אך למעשה קיימת "ועדת המעקב" המאחדת את כל הרשויות המקומיות והעמותות הערביות, ויש הרשימה הערבית המשותפת, שהיא הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

 

 

זהו הצד האחד של המטבע. הצד השני הפוך בדיוק. האזרחים הערביים חשים בכל יום שהם שונים מהיהודים, שמזלזלים בהם ושמפלים אותם לרעה. אפילו השמאל היהודי אינו חולם על הקמת קואליציה שתכלול את הסיעה הערבית. בציבור הערבי בישראל מתנהל ויכוח נסתר. ערבים רבים סבורים שהסיעה שלהם בכנסת צריכה לטפל יותר במצב הערבים בתוך ישראל מאשר במצב האחים המדוכאים בשטחים הכבושים. יש פתגם ביידיש: "קשה להיות יהודי". במדינה היהודית, "קשה להיות ערבי".

 

 

כל הבעיות האלה מוצאות, איכשהו, ביטוי בחוק המוצע להשתקת הרמקולים של המואזינים. אפשר היה, כמובן, לפתור את הבעיה בהידברות ובהבנה הדדית. בכל הערים והכפרים הערביים, הציבור רוצה לשמוע את קול המואזין, גם אם רבים מהתושבים אינם קמים לתפילה. בשכונות בעלות אוכלוסייה לא-מוסלמית או מעורבת, אפשר להשתיק את הרמקולים בהסכמה הדדית, או לפחות להנמיך את קולם. אך עובדה היא שלהגשת הצעת-החוק לא קדמה שום הידברות. לכן, עצתי ליאיר: שכאשר הוא מתעורר ב-4 לפנות בוקר, אולי יקדיש את השעה הבאה למחשבה על איך אפשר להשיג הסכמה בין היהודים ושכניהם הערביים בעניין עוצמת הקול של המואזין.

 

 

בינתיים הגבירה הצעת-החוק את עוצמת השנאה בין האזרחים. כאשר פרצה השבוע אש במוקדים רבים בארץ, האמינו רבים מהמוסלמים שזוהי נקמת אללה, ואילו אבא-של-יאיר טוען שאללה נעזר באזרחים ערבים שהציתו את האש.

 

הציונות, הרצל והדמוקרטיה

david_sandovskyמאת: דוד סנדובסקי – עו"ד

בדגל, בסמל ובהמנון מוגן כבוד "מותגים ערכיים" ממלכתיים. נחוצה הגנה בתיקון החוק גם על מותגי "הציונות" ו"הרצל", נגד רבנים קיצוניים המבזים אותם.

 

 

בישראל מתחוללים תהליכים בעייתיים של התעצמות אידיאולוגיות יהודיות קיצוניות, המכפישות את הציונות ואת הרצל. רבנים קיצוניים וקבוצות חסידיהם הקיצוניים עוסקים בעוצמה בביזוי הציונות והרצל. זאת, בשל התנגדות מהותית לקיום האתוס הציוני הדמוקרטי והחילוני, ורצונם לנתץ אותו. במקום מדינת לאום ישראלית ודמוקרטית, הרבנים הקיצוניים רוצים מדינת הלכה תיאוקרטית, שתהפוך למלכות בית דוד המשיחית והקדושה, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שבמרכזה יעמוד בית המקדש בהר-הבית. ישי שריד, בספרו "השלישי", תאר את תרחיש המשיחיות המדומיין שעלול להפוך למציאות מסויטת, ואת הסוף המר המשוער.

 

 

התפיסות המשיחיות הקיצוניות גורסות "עם לבדד ישכון", "עם בחירה", "מצדה" ו"מלחמת אחרית הימים" (מקבילה של "מלחמת גוג ומגוג" הנוצרית). מדובר בחזיונות הרס אסוני, המתדלקים את אמונות הזרם האוונגליסטי המשיחי בנצרות. גם משיחיים נוצריים אלה, כמו אלו היהודים, גורסים "קירוב-הקץ", הקרוי גם "אחרית-הימים". לשיטת ולאמונת האוונגליסטים זה אמור להביא ל"שיבתו של ישו". לאמונתם זה מותנה בהקמת בית מקדש שלישי יהודי בהר-הבית, שייצור נַפָּץ שיביאו לסיטואציות "גוג ומגוג".                                                

ההקצנות המשיחיות היהודית והאוונגלית שזורות זו בזו. זה יוצר תשתית לפיצוץ הרה-גורל, שמהשערה דמיונית עלול להפוך למציאות נוראית.

 

 

ההקצנה היהודית בישראל מובלת בידי רבנים והוגי-דעות דתיים משיחיים קיצוניים. אלה משפיעים באופן שלילי על צאן מרעיתם, על-ידי דרשות קיצוניות. התכנים המשיחיים פוגעים בכבוד הרצל והציונות, תוך העלבתם ויצירת תודעה כוזבת נגדם. המעוניין לקבל מושג על העוצמה של הכפשת הרצל והציונות יכול להקיש בגוגל את הערך "רבנים מנאצי הרצל והציונות", או ערכים דומים.

רבנים

 

 

צו השעה – פעולות מנע מקדימות:

1.      הטיפול המונע: הכללת שמירת כבוד הערכים המותגיים "הרצל והציונות" בחוק הדגל, הסמל וההמנון, על-ידי תיקונו. לפי החוק האמור תחשבנה פגיעות בכבודם של אלה לעבירות פליליות. החוק קובע עונש מרתיע, הן במאסר עד 3 שנים והן בקנס עד 58,400 ₪, על כל פעולה פוגענית ומבזה נגד ערכים אלה.

2.      התמודדות אוכפת על-ידי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.

3.      בגדה המערבית ייאכף החוק לפי האילוצים והעקרונות המשפטיים גם על-ידי צה"ל, עקב היות השטח כבוש לפי הדין הבינלאומי.

4.      צה"ל יהיה חייב לאכוף את החוק על המשרתים בו, תוך שימוש במערכות המשפט והמשמעת העומדות לרשותו.

5.      צה"ל אמור לרסן שימוש בתכנים בעייתיים על-ידי הרבנות הצבאית, בכל הנוגע לערכים "הרצל" ו"הציונות".

6.      צה"ל אמור לעודד את חיל החינוך בכל הנוגע להעצמה חיובית של מורשת הרצל והציונות בקרב המשרתים בו, כדי ליצור נוגדנים תודעתיים למשיחיות קיצונית מסוכנת. הרמטכ"ל מנסה ככל יכולתו ללכת בכיוון זה.

7.      גם במערכת החינוך הישראלית, על כל רבדיה, יש לשים דגש על הנחלת ערכי הליבה "חזון הרצל", "ציונות", "דמוקרטיה" ו"ממלכתיות", כדי ליצור נוגדנים לתהליכים משיחיים וקיצוניות הרסנית.

 

 

 הציונות, הרצל והדמוקרטיה – לא משיחיות דתית קיצונית.

 

חוק ה"הסדרה"? – לעולם לא!

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך

בשבת ניערך בירכא נגד חוק ה"הסדרה", עם ראשי ארגוני שלום דרוזים, ערבים, יהודים ופלסטינים. בכנסת נמשיך בימים שני ושלישי הקרובים.

 

 

הפעם אסתפק במאמר קצר מאד. לאחר הפעלת יחידת הג'יפים "שלי" באש בהרי-יהודה, חיוני להיערך להפלת חוק ה"הסדרה"!

 

 

לפני שבוע פרטתי והסברתי את הפשעים בחוק ה"הסדרה", במאמרי כאן "חוק הגזל". היום – נתארגן להפלתו!

 

%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%a9%d7%a7%d7%93-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%98

 

 

בשבת, מחרתיים, בשעה 15.30, נגיע לעצרת שלום דרוזית-ערבית-יהודית-פלסטינית בכפר הדרוזי ירכא (ליד עכו), באולם הספורט באזור התעשייה. ינאמו בעצרת: שייח' זיידאן עטשי, בעבר ח"כ "שינוי" וקונסול ישראל בניו-יורק; והיב חביש, ראש מועצת ירכא; נציג מטעם הרשות הפלסטינית; מאזן גנאיים, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות; "הקבוצה הדמוקרטית" נפתלי רז, ממקימי "שלום עכשיו" ומרכז הקבוצה, וארלט מינצר, משוררת וד"ר לארכיאולוגיה; מ"נשים למען שלום" ד"ר ריחאב טלאל עבד אל-חלים ונאדיה חאמדן; וראשי ארגוני שלום נוספים שיגיעו.

 

 

בסיום העצרת ניערך נגד חוק ה"הסדרה", ובעד חבירת מפלגות מהאופוזיציה להחלשת הימין הקיצוני, במפגשים שתאמתי עם יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל מוחמד ברכה; ועם יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות מאזן גנאיים.

 

 

הירשמו כבר להשתתפות בדיון בוועדה המיוחדת של הכנסת לחוק ה"הסדרה", בימים שני ושלישי הקרובים:

יום שני כ"ז בחשוון התשע"ז, 28.11.16 בשעה 10:00-14:00להרשמה

יום שלישי כ"ח בחשוון התשע"ז, 29.11.16 בשעה 09:00-11:00להרשמה

יום שלישי כ"ח בחשוון התשע"ז, 29.11.16 בשעה 12:00-14:00להרשמה

– ארגונים שיכולים לשלוח נציגות ונציגים לשאת דברים בוועדה מוזמנים לפנות לשמוליק shmulik@shatil.nif.org.il

 

הודיעו לי לאלתר על השתתפות בעצרת בירכא, כולל להסעה בשבת ב-14.00 מת"א, ובדיון בכנסת על חוק ה"הסדרה" (ציינו שמות מלאים שלהם, עיסוק/דרגת מיל'/מעמד אקדמי, ויישוב מגורים).  

 

חוק "ההסדרה"? – לעולם לא! 

 

נפתלי רז (מרכז "הקבוצה הדמוקרטית"), 054-5494172, zar89@netvision.net.il .

  •  

     

 

תאגידי שחיתות ישראלים

Amos Arkiaaמאת: עמוס אריכא – צייר וסופר עברי

חייבים לחקור את מה שנראה כשחיתות ב"חצרו" של ראש הממשלה, כדי שנפסיק להיות כלואים בצוללת אטומה, נתונים לחסדי רב-החובל הכל-יכול שלה.

 

 

מזה כשני עשורים החלה להתפתח בישראל תרבות פלילית שאינה כרוכה באלימות פיזית, אך מסוכנת לאין שיעור מתרבות ארגוני הפשע.

 
אני מתכוון לאנשים "מן השורה", שמתארגנים בדרכים שונות, ומסכימים בינם לבין עצמם לבצע עבירות על חשבון הציבור; זאת בקנה מידה שמדרדר את מדינת ישראל לרמת שחיתות שמסכנת ממש את קיומה, ואפילו עוקרת משורש את הצידוק ההיסטורי לשיבת ציון.

 
לצורך העניין ולהבהרת מידת חומרתו אכנה קבוצות אלה "תאגידים שהוקמו אד-הוק", ואשר הגשימו בעליל את חלומם הרטוב של ברוני המאפיה האמריקאים; הללו הבינו כי לצורך קיומם הם זקוקים ליצירת קשרים גלויים וחסויים עם מערכות הניהול הציבורי, קרי פוליטיקאים ברמות הגבוהות ביותר, שופטים וקציני משטרה מושחתים.  שחיתות זאת איננה יכולה להתקיים בלי יועצים – יועצים משפטיים מהשורה הראשונה.

 
גם בישראל ניסו פושעי המאפיות להתחכך עם אנשי ממשל בכירים. הם שיתפו פעולה עם רבנים ומנהיגים דתיים נוכלים, שהצליחו לרכז בחצרותיהם וסביב טקסיהם שרים, ח"כים, אילי הון, קציני משטרה וצבא בכירים, ועוד אחרים בעלי השפעה. בין המכובדים שנעשו שם בני בית, וחברו לנישאים מעם, נמצאו כמובן גם ברוני המאפיה הישראלים.

 
פרשת הנוכל פינטו תעיד על אמיתות התיאור ששטחתי כאן רק על קוצו של יוד. ראוי היה אז שתיפתח חקירה מקיפה של הפשע המאורגן ונוכלי הדת. זה לא נעשה והשאלה מדוע, נותרה פתוחה.

 
לעומת הפשיעה "העממית" הזאת התפתחה תרבות אנשי מימשל, שהקימו לעצמם קבוצות שעניינן הוא תאוותנות חסרת-מעצורים לממון. ניתן להצביע על איגודים מסוכנים כאלה בתוך "קודש הקודשים" של מפלגות פוליטיות כדוגמת "ישראל ביתנו" וש"ס.

 
זאת היא פשיעה אליטיסטית, שאינה זקוקה לחפש קשרים בשלטון, שכן היא עצמה חלק בלתי-נפרד מהשלטון המושל בגורלנו, השוטים השקופים.

 
כל הנאמר לעיל הוא בגדר פתיח לאיש ושמו רב-החובל נמו נתניהו, או בשמו המוכר – ביבי נתניהו. מיום שהופיע בזירה הפוליטית שלנו נפל דבר: מעולם לא היה מנהיג פוליטי כמותו, לא ברמה של שר מושחת ולא ברמת ראש ממשלה, שאולי אף סרח.
ברבות השנים דבקו בו בעקשנות סיפורים על קירבה חשודה לתאגידים מושחתים ולאנשים ששובלם מדיף צחנת-חנק, והם מאותם שאינם ראויים להיכנס לבתינו, אבל הם נכנסו לביתו – בכבוד.

 

 

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%a8

 
לצערו ולצערנו, נחשף בימים אלה מראה המחשיד שמאחורי הקלעים הוקם "תאגיד" נכבד כזה למטרת שחיתות מובהקת, שכנראה זכה בעצימת-עין מצד ראש הממשלה, במלים אחרות: הכוונה לפרשת הצוללות והספינות להגנת שדות הגז.
אם יסתבר כי אכן יש ממש בהשערה זו, שנועדה להיטיב עם דמויות מסוימות בסכומי עתק מכספי הציבור, כי אז אי-אפשר להימלט מהכרת מצבנו שהוא זהה במובנים מסוימים לאנשי הצוללת האגדית "נאוטילוס" מספרו האלמותי של ז'ול ורן הצרפתי "20,000 ליגות במצולות ים" (ליגה היא מידת אורך ימית עתיקה; הספר התפרסם בשנים 1869-70).

 

רב החובל נמו הוא האיש שתכנן את הצוללת המסתורית לחיות בה את חייו עד מוות; כל העולה לסיפונה מעולם לא יוכל לפרוש ממנה. הוא יכול לחיות בתחומיה כרצונו, אך יהיה לכוד לתמיד בצוללת, שיצר הסופר בדמיונו הלוהט. בשלב מסוים נמו מבהיר לניצולים שאסף, לאחר שטיבע את אנייתם, כי הוא הכל-יכול השולט בגורלם, וכך אמר: "אני הצדק, אני המשפט, אני הסובל…"

 

דומני שזה תיאור קולע וחד לגבי דמותו של הרב-חובל נמו-ביבי, זה המוביל את הצוללת בה אנחנו כלואים – אחים לגורל אחד, לבלתי נודע – לאבדון.

 
את חקירת "התאגיד" הזה אין למסמס – יהיה אשר יהיה, מכיוון שלא ניתן להמשיך לשוטט בצוללת האטומה שלנו המנותקת מהעולם ללא תכלית.

סיכויי השידור הציבורי

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

אין שידור ציבורי במימון השלטון. האגרה היא מעין מס רכוש. אוי לשידור ציבורי שתלוי במיסוי דירה שלישית ובמצבי-רוח ברחוב בלפור.

 

 

 

בימים אלה ננטשת מלחמת עולם על גורל השידור הציבורי בישראל. בניסיון בדמוקרטיה המערבית נראה שקיום שידור ציבורי מותנה לפחות ב-4 תנאים עיקריים:

 

 

מסורת דמוקרטית איתנה: שידור ציבורי אינו יכול להתקיים במקום שבו אין הכרה בתפקיד התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה. תפקיד התקשורת הוא לנקות את אורוות השלטון, לנפץ סחרירים וניגודי-עניין של ראש הממשלה ושריו, כבפרשות הצוללות ומתווה הגז. עצוב שמיעוט קולני מטעם מסית נגד התקשורת העושה מלאכתה בנאמנות. שידור ציבורי אינו אפשרי כאשר לשרת התרבות מירי רגב הבנה בעייתית בדמוקרטיה: "מה שווה תאגיד שידור אם אנחנו לא שולטים בו?", ו"מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים? לא נבחרנו להיות עבדים של פקידים, לא ייתכן שלראש הממשלה ולשרים אין שליטה על המינויים והתאגיד".

 

 

%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%99תמיכה בשידור ציבורי: השידור הציבורי אמור לשרת את הציבור, לא את השלטון. השלטון חזק דיו ומצויד בכוחות אדירים. ראש ממשלה ושריו משפיעים עלינו ועל מחשבותינו מדי יום, ובהצלחה ניכרת. השידור הציבורי אמור לאזן את הכוחות ולחסן אותנו מניסיונות שכנוע של מכונות היח"צנות בשירות השלטון. שידור ציבורי אינו יכול לעמוד במשימותיו כשפוליטיקאים, כיושב-ראש הקואליציה ח"כ דוד ביטן, נושפים בעורפי שדרים וסופרים גולגלות לפי תוויות פוליטיות. כשראש הממשלה מנהל "עליהום" שגיוני נגד התקשורת, מתמעטים הסיכויים לשידור ציבורי. גם אם יקום התאגיד, ספק אם יהיה ציבורי לחלוטין. ראשי התאגיד נכנסו כבר למגננה כדי להוכיח איזון פוליטי.

 

 

אין שידור ציבורי ללא אגרה: ללא אגרה השידור הציבורי אינו שלך אלא של המממן, השלטון. האגרה היא מעין חוזה בין הציבור לבין השידור. האגרה מבטיחה את מימון השידורים, ועלותם אינה תלויה במספר המאזינים. כך גם אפשר להפיק תכניות יקרות, גם למען המיעוטים. מאות מאזינים ל"מסך עולה" ראויים למשדר איכותי כמיליוני הצופים בכדורגל. האגרה משחררת את השידור הציבורי מאימת המדרוג ומאפשרת לו מגוון משדרים. שידור ציבורי אמור לשקף את הלכי הרוח בציבור, ולא לייצג את הרכב הסיעות בכנסת. האגרה מבטיחה עצמאות כלכלית ופוליטית ואי-תלות בשלטון. מצער שבאבחה של פופוליזם בלתי שקול ביטל השר גלעד ארדן את האגרה, וחיסל למעשה את השידור הציבורי בישראל. אוי לשידור הציבורי התלוי במיסוי הדירה השלישית או במצבי רוח ברחוב בלפור.

 

 

קברניטים בעלי שיעור קומה: זהו התנאי ההכרחי, בני-אדם הם הקובעים. שידור ציבורי תלוי באיכויות. מאז ראשיתו – מישראל גלילי בשנות ה-60', והמשך בשמעון פרס, בזבולון המר, בשולמית אלוני ועד בנימין נתניהו – היה השידור הציבורי יעד ללחצים פוליטיים. רק בזכות מנהלים בעלי עמוד שדרה זכינו ברגעי חסד של שידור ציבורי. איכות השידור הציבורי נקבעת על-פי גיוס שדרים איכותיים, לא לפי דעותיהם הפוליטיות. בצדק השידור הציבורי מזוהה עם תאגיד השידור הבריטי שעוצב בתחילת 1920. למנכ"ל הבי-בי-סי התמנה ג'ון ריית, סקוטי פרבסטריאני מאמין, בעל ראייה חינוכית ובעל חזון מיוחד. הבערות אז באנגליה הייתה גבוהה ומסוכנת יותר מהבורות המתפשטת כיום בישראל, כמחצית מבני-הנוער שם חסרו מיומנויות בסיסיות של קריאה וכתיבה. לכן הרדיו נתפס כמכשיר חינוכי יעיל כדי להגיע לצעירים ולמבוגרים ולהפיץ השכלה ודעת לכול, ב-3 יעדים מרכזיים לשידור הציבורי כבר בראשיתו: מידע, חינוך ובידור, בסדר עדיפויות זה.

 

 

הנסיבות החברתיות והתקשורתיות שונות לחלוטין כיום, אך האתגרים נותרו בעינם גם בעידן של שפע תקשורתי: השידור הציבורי חייב להנחיל מידע פוליטי ולחנך לערכים דמוקרטים. עליו להיות חלוץ הטכנולוגיות התקשורתיות, ולשדר בערוצים השונים והמתגוונים. השאירו את הבידור לשידור המסחרי.

 

 

"קול ישראל" נותר טוב יותר מערוץ 1, ושרד ניסיונות סירוס, אולי משום שהבריטים הניחו את התשתית לרדיו הציבורי עוד בתקופת המנדט…

 

שמאל וימין במדינת הלאום

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות ושלום

עיקר התמיכה במפלגות הימין בא מהשכבות החלשות. ניתוח התופעה הביא אותי למחשבות על התפיסות השונות למדינת הלאום בין ימין לשמאל.

                                                                                                                            

 

 

 

שנים של צפייה בשלטון הימין, ובמיוחד בזה של נתניהו, מעלים את השאלה איך זה שהם נבחרים פעם-אחר-פעם בידי אלה ששלטונם פוגע בהם הכי קשה. הרי מדיניות ההפרטה שלהם מערערת ומחלישה את הישגי "מדינת הרווחה", שגרמו לישראל להיות אחת מהמדינות בעלות רמת השוויון מהגבוהות בעולם. והנה, מאז עלה הליכוד לשלטון ב-1977 הידרדרנו להיות אחת המדינות בעלות רמת השוויון הנמוכה בעולם המערבי. ובכל זאת, עיקר התמיכה במפלגות הימין בא מהשכבות החלשות, אלה שנפגעות הכי קשה ממדיניותו החברתית-כלכלית.

 

 

ניתוח התופעה הביא אותי למחשבות על התפיסות השונות בין ימין לשמאל ביחס למדינת הלאום. אחד מהתפקודים החשובים ביותר של מדינת הלאום: הקניית תחושת הביטחון. כאן המחלוקת המרכזית בין השמאל לימין. תפיסת הביטחון של הימין אומרת שהמדינה צריכה לספק הגנה לתושביה מפני אויבים המאיימים עלינו מבחוץ ומפני אויבים המאיימים עלינו מבפנים (פושעים). תפיסת הביטחון של השמאל אומרת שלצד ההגנות מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, המדינה צריכה לספק ביטחון כלכלי לכל התושבים.

 

 

ואכן, בזכות המאבקים בשמאל למען מעמד העובדים, זכתה התנועה הסוציאליסטית לצבור כוח פוליטי, שהעניק לה פעמים רבות את השלטון במדינות הדמוקרטיות. חולשתה נבעה מהנטיות הכלל-עולמיות שלה. פעילות שלום, זכויות אדם והתנגדות לכיבוש – שחשובים לשמאל, מקבעים לו תדמית של דאגה לאויבים, והעדפתם על פני בני עמם.

 

 

%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%93לימין יש בעיה קשה במדינות הדמוקרטיות. הוא צריך לקבל את תמיכתם של הנפגעים ממדיניות הכלכלית חברתית שלו, כדי שיוכל לזכות בשלטון. הדרך לכך כפולה: הוא צריך להוכיח שגם השכבות החלשות נהנות ממדיניותו – "העושר מחלחל למטה"; והוא מבליט את האיומים מבחוץ על החברה, תוך שהוא שולל הכשר לשמאל בגלל העמדות הכלל-עולמיות שלו.  

 

 

לשמאל קרה "אסון": הוא הצליח ליצור מציאות של הבטחת החיים מהצד הכלכלי בארצות המערב. נוצרה תחושה כללית, שאין יותר מתרסים לעלות עליהם. עכשיו החל תהליך של מעבר מחברה מגויסת לחברה נהנתנית. זה מנוצל כמובן בידי הימין, שהחל בתהליך של קיצוצים במדינת הרווחה. לאסוננו, גם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות החלו להשתתף בתהליך, תוך שחדלו להיות שמאל והפכו למרכז. שרידי השמאל החלו להתרכז בענייני שלום וזכויות אדם.

 

 

ההתפתחות המהירה של המדע והטכנולוגיה יצרו מציאות חדשה. עכשיו התחבורה נעשתה המונית ומהירה, ובתוספת התקשורת האלקטרונית החל תהליך הגלובליזציה. תעשיות החלו לעבור בהמוניהן מהעולם התעשייתי לעולם השלישי. זה מציע עבודה הרבה יותר זולה ללא תנאים לעובדים, כאשר קל לשנע את הסחורות לעולם הראשון. בנוסף החלה תופעה של מהגרי עבודה ופליטים מ"העולם השלישי" ל"עולם הראשון". אלו עובדים בשכר נמוך הגורמים לירידת השכר של אנשי הצווארון הכחול. תהליך מהיר של מיכון במפעלים שנותרו בארצות העולם הראשון. כל זה יצר פגיעה קשה במעמד העובדים, שרוב השמאל נטשם. עכשיו הרבה יותר קל לימין לזכות בשלטון, באין חלופה רצינית מצד השמאל.

 

 

רק אם השמאל יתעשת ויחזור להציע ביטחון כלכלי לכולם – הוא יוכל לחזור לעמדת הנהגה.   
 

 

"בִּינּוּי" עמונה ב-25.12.16

eran grafמאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

דמוקרטיה יהודית / היא דמוקרטיה ייחודית / שבה לרע וגם לטוב (?) / מִיעוט כופה עצמו על רוב / לחיות כמו בימי-ביניים / לפי בֶּסְט-סֶלֶר בן-אַלְפַּיִם.

 

 

 

 

רוה"מ מוכר את בכורתו / לַזוטרים בממשלתו

יען אצלו חשוב מכול / בְּארץ זו לָעַד למשול;

כשלאותם הזוטרים / יש אינטרסים די צרים

ביבי ימשיך בשלטונו / ושותפו ימשיך זדונו.

 

%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%a9%d7%a7%d7%93



חוד החנית של הדורבן / אשר אנחנו לו קורבן,

הם בנט ומרת שקד, / עטים אותנו לְשַׁפֵּד.

 

בנט עושה חריש עמוק / בכל אזרח מגיל תינוק

כל חינוכו מִשְׁנָה סדורה / לאומנות על פי תורה,

כשלמורים המשת"פים / גומל בתועפות כספים.

 

שקד בִּשלב חריש-עמוק / במערכת דין וחוק.

חותרת היא בשלב ראשון / צַווֵּת הרכב בית-דין עליון,

שבץ שופטים העליונים / אנשי ימין, מתנחלים.

הן זו דַרְכּוֹ של דג, לִבְאוֹשׁ / על-פי ניחוח של הראש,

הרכב כזה יש בו סיכוי / חוקק כל חוק נכלול, בזוי,

שמשרת הנפתולים / של חרדים, מתנחלים.

 

אבל כל האמור לעיל / תושבי עמונה לא גואל

מִצַּו פִּינוי אשר נגזר / ושוב אוּשׁרַר על-אף עֲרָר[1].

מתנחליה מאיימים / הַגֵּב במהומת דמים

מול ניסיון פינוי בכוח, / תגמול שלא נוכל לשכוח.

 

עָתְרוּ לבית משפט עליון / לדחות פינוי [צעד ראשון],

בג"ץ חזר, פסק חדות: / יש את עמונה לפנות.

 

ומכשלא נותרה ברירה / יזמו את "חוק ההסדרה":

ולקורא האִיְגנֹורָנְטִי / נסביר שזהו חוק סֶמָנְטִי:

קרקע פרטית פשוט תוחרם / תמורת פיצוי שישולם:

שיעור פיצוי האמתי / יקבע שמאי הממשלתי…?!

עוד פעולה דמוית כיבוס / מצד ממשלת הכיבוש.

 

גם היועץ המשפטי / היה נחוש וְהֶחְלֵטִי;

קבע: הלכתם די רחוק, / החוק הוא חוֹקֶן ולא חוק!

שכן כולו חורים וסדק / ולא עובר מבחן הצדק.

 

כיבוש נאור קבע כללים / כיצד שלל פה שוללים:

להתנחל רשות נתנה / רק על אדמות המדינה!

דין מדינה אינו הפקר, / חוזר בג"ץ ומאשר:

עמונה היא פשוט פלישה / לרשות הפרט, בלי רכישה,

כי בעלי האדמה / כלל לא הביעו הסכמה

שרכושם יהא מכיר / ואין פה שאלת מחיר.

 

עמונה, מה בעיותיה? / קרקע שתחת לְבַתֵּיהָּ!

שהיא, על-פי צו משפטי, /  מוגדרת כרכוש פרטי;

עליה זָר הבא לִבְנוֹת / הנו כמשתתף בשוד!

 

בכנסת ישראל הזאת / יש אסופת מבחר מוחות,

רעיונות משם, בהלם / יכלו הַכּוֹת חכם של חלם.

על כן זה רק ענין של זמן / יציע ח"כ מֵבִין ענין

הצעתו המדהימה: /  החליפו את האדמה!

הניפו הבתים אל-על, / (בקרוונים זה די קל)

בשוּפֶל אוֹפַנִּי חוֹפְנִים / עופר מתחת בנינים;

האדמה נִשֵׂאת מכאן / אל מען בעל-הקושאן[2]

ושם נפרקת מול דלתו / וכך הושבה לו נחלתו.

 

תַּחְתֵּי הבית בּוֹר עֵרוֹם / שאותו תסתום אדמת לאום

אשר תובא, בְּצַו גואל / משבוּת-רחל או מבית-אל.

בדרך חוק עכשיו יכון / ישוב עלי אדמת לאום.

 

לח"כ אחר, פררוגטיבה[3] / להצעת אלטרנטיבה:

חושב הוא כך, בִּמְטוּתָא / שיש עוד אפשרות פשוטה:

אודֶה, בטרם אדבר כֹּה / לח"כ הדוקטור, גברת בֶּרְקוֹ:

הסבירה לחברי הכנסת: / לערבים יש פגם בלסת

כך פּ' דגושה היא מבוטאת / באופן שנשמע כמו בּ';

עצה טובה על-כן עִמִּי: / פְּנוּ לבית-דין המקומי

ודאי יגזור בְּהַאי לִשְּׁנָא[4]: / פקודת "בִּינוי" לעמונה!

זה יכתב אמנם "פִּינוּי" / אבל לָאֹזֶן – צו "בִּינוּי"!…

[1] ערר = ערעור

[2] תעודת בעלות על הקרקע

[3] זכות להצעה מיוחדת

[4] בארמית "בלשון זו"