החיות שנתניהו גידל – וזרק…

arnon avniמאת: ארנון אבניקריקטוריסט, קיבוץ נירים מ"עוטף עזה" 

 

%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%a8%d7%a3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית, זית ויונה

  1. %d7%a4%d7%95%d7%95%d7%90%d7%96מאת: פוואז חוסיין – סופר ואיש חינוך מחורפיש

 

 

לי יש חלום / והוא – לחיות בשלום. // אך אם אין בית / שעל ידו עץ זית / ויונה עם שובך

 

 

 

 

 

 

לִי יֵשׁ חֲלוֹם,

וְהוּא – לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם.

אַךְ, אִם אֵין בַּיִת

שֶׁעַל יָדוֹ עֵץ זַיִּת

וְיוֹנָה עִם שׁוֹבָךְ,

הַמְקָרְבִים אוֹתוֹ חֲלוֹם –

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94

אָכֵן יִהְיֶה מְגֻחָךְ

לֹא לְנַסּוֹת

לנִטְֹעַ אוֹתוֹ עֵץ

וְלִבְנוֹת אוֹתוֹ בַּיִת.

 

אַחֶֶרת הַשָּׁלוֹם יִהְיֶה רַק בַּחֲלוֹם

וְאוֹתוֹ בַּיִת – שִׁבְעָה מְדוֹרֵי גִּיהִנוֹם;

וְהַזַּיִת – בּוֹדֵד וְעָצוּב בַּמָּקוֹם,

וְהַיּוֹנָה – עוֹלָה וְגוֹאָה לַמָּרוֹם.

 

 

 

בכפר קאסם, בעצרת הזיכרון לטבח

neomi razמאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

60 שנים נושאים איתם תושבי כפר קאסם את הכאב ואת הזעם ואת האבל. בחסות השלטון נטבחו 49 מהם, והם מתקשים לשכוח ומתקשים לסלוח.

 

 

מאחורי הבמה התנוססה כרזה ענקית ובה מאזניים: על הכף האחת דמויות אנשים מומתים, ועל הכף השנייה מטבע של 10 פרוטות (ה"קנס" שהושת על מפקד החטיבה, אלוף-משנה יששכר שדמי, שהיה אחראי להרג). הכיתוב על הכרזה קרא "לא נסלח ולא נשכח". ומשני צדי המאזניים – דמויות ניצבות כמאובנות, בטורים ארוכים; ועל דוכני הדוברים – נרות זיכרון דלוקים.

 

60-%d7%9c%d7%98%d7%91%d7%97-%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%9d

 

הייתי שם, בעצרת שנערכה במוצאי-שבת לזכר האירוע הנורא שהתרחש בכניסה לכפר קאסם, לפני 60 שנים. הייתי שם עם כ-6,000 נשים וגברים, צעירים וזקנים (ובהם כ-30 יהודים), כדי לזכור ולהזכיר.

 

 

48 אנשים – ילדים, נשים וגברים, ששבו מיום עבודתם בלי לדעת שהוקדמה בכפרם שעת העוצר (שהייתה נהוגה כחלק ממדיניות הממשל הצבאי דאז) בשל פתיחת מלחמת סיני. 48 אנשים, ועובר לפני לידה ברחמה של אישה הרה. כולם נטבחו בידי אנשי משמר הגבול. לחיילי מג"ב ששאלו מה ייעשה למאחרים את שעת העוצר החדשה שנקבעה בלא ידיעתם, ענה המח"ט "אללה ירחמו" (אלוהים ירחם על נשמתם). החיילים פירשו זאת כהיתר – ואף כהוראה – לרצוח את ה"מאחרים".

 

 

וכאילו לא די בכך, לאחר הטבח הוטל על הכפר "עונש": עוצר מוחלט של 3 ימים. כל הנרצחים נקברו על ידי אנשי הצבא, בלא ידיעתם ובלא נוכחותם של בני המשפחות. היישוב איבד בבת אחת 49 מתושביו, משפחות שכלו הורים וילדים. והשלטון הישראלי עשה ככל יכולתו כדי לכסות על ערוותו. מסך אפל הורד. ורק בזכות אנשים אמיצים, נאמנים לעקרונות מוסר ואמת – בראשות לטיף דורי ואנשי מפ"ם ומק"י, ואורי אבנרי ועיתונו "העולם הזה" – המסך הורם, והערווה נחשפה.

 

 

על המשפט של פושעי כפר קאסם נכתב רבות. פחות ידוע שבשנות הממשל הצבאי (שבאמצעותו שלטה המדינה באזרחיה הערבים) נאסר על אנשי כפר קאסם לערוך אזכרות מכל סוג שהוא, או לציין את יום הטבח. רק דבקותם של כמה מהם אפשרה קיומם של ימי זיכרון כאלו.  

 

 

על הבמה בעצרת, מאחורי המיקרופונים, ניצבו שניים מהצאצאים של הנרצחים בטבח בכפר קאסם. הרבה כאב והרבה זעם נשמעו מעל הבמה מפיהם של הקריינים, ומפי הדוברים האחרים: בכירי כפר קאסם – ראש העירייה עאדל בדיר; ח"כ לשעבר איברהים צרצור (רע"ם-תע"ל) ועיסאווי פרייג' (מרצ), שבני משפחותיהם נרצחו בטבח האכזר; מנהיג חד"ש הקודם מוחמד ברכה; והשייח' עבדאללה נימר דרוויש, המנהיג הרוחני של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שוחר הדו-קיום; וראש ועד ראשי הרשויות הערביות מאזן גנאים (שעמו נפגשנו בעבר עם פעילי מחנה השלום, ראש עיריית סח'נין).

%d7%9e%d7%90%d7%96%d7%9f-%d7%95%d7%a0%d7%a4%d7%aa%d7%9c%d7%99

כולם דיברו על הפצע הנורא, על ההתעלמות של כל ממשלות ישראל מהאחריות לטבח, ועל ההתייחסות הפוגענית המתמשכת של הממשלות כלפי ערביי ישראל. הדוברים גם בירכו בחום את האורחים היהודים שכיבדו את הטקס. אך אני חשתי בושה על שהיינו כה מעטים. לא היה אתנו איש מראשי "העבודה", ואפילו ממחנה השלום היינו בודדים.

 

 

על הבמה הומחזו תולדות היישוב על-ידי גברים, נשים וילדים, בדגש הטבח הנורא. תמונות 49 הנרצחים הוקרנו על מסך גדול, ושמותיהם נקראו בקול. קינה עוצמתית הושמעה מפיו של גבר, בקול שהרטיט את הלבבות. ניתן היה לחוש את הכאב ואת האבל ואת העצב, גם בלי להבין את כל המילים הערביות.

 

 

הטבח בתושבים הערביים התמימים שעשו חיילי מג"ב, בברכת מפקדיהם, הוא המעשה האיום ביותר שעשה השלטון באזרחי המדינה. כל רצח הוא בל ייסלח. רצח שנעשה בשליחות השלטון – על אחת כמה וכמה.

 

 

בסיום העצרת הועלו משני צדי הכרזה על הבמה – 2 דמויות ענק של יונים צחורות. הן אמרו – פנינו לשלום.

שום כלי תקשורת עברי לא הזכיר ולא סיקר את העצרת.

 

60 שנים לטבח כפר קאסם

%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%a3מאת: לטיף דורי – בעבר, מזכיר המחלקה הערבית של מפ"ם

ב- 29.10.1956 טבחו כוחות משמר הגבול 49 מתושבי כפר קאסם. סביב האירוע המזעזע הוקמה חומת השתקה. לטיף דורי היה הראשון לפורצה.

 

 

ב-29.10.1956 פתחה ישראל במלחמת סיני נגד מצרים. לקראת המלחמה הוקדמה שעת העוצר הרגילה, שהוטלה אז מדי יום על הכפרים הערבים בגבול ישראל-ירדן. תושבי כפר קאסם, שעבדו מחוץ לכפר, לא ידעו על הקדמת השעה. 49 תושבים, כולל נשים וילדים, נרצחו בדם קר על-ידי חוליה של משמר הגבול, בשובם מעבודתם בשדות. 13 אחרים נפצעו.

חומת שתיקה והשתקה הוקמה על ידי השלטונות ועל הכפר הוטל הסגר צבאי מלא, אך אני הצלחתי להסתנן אליו ב-1.11.56; נפגשתי עם המוכתר ודיע צרצור, ובבית החולים בילינסון גביתי עדויות מסמרות שיער מהפצועים (כיהודי יליד עירק שלטתי בערבית). שלחתי את העדויות למאות אנשים בכל רחבי הארץ. גם  חברי הכנסת תאופיק טובי ומאיר וילנר ממק"י, שביקרו בכפר ב-20.11, הפיצו את הידיעה על הטבח. זרם העדויות יצר לחץ אדיר שהובל על ידי תקשורת, ארגונים ציבוריים ואישים, והצנזורה נאלצה לחזור בה מסירובה להתיר את פרסום פרטי הטבח, אחרי 50 ימי השתקה (!).

 

 

הייתי הראשון לפרסם את הסיפור המלא בעיתון "על המשמר", ב-20.12.56, תחת הכותרת "קציר הדמים האיום בכפר קאסם".

 

 

כתוצאה מהלחץ הציבורי הועמדו המעורבים בטבח למשפט צבאי. שנתיים לאחר הטבח ניתן פסק הדין; הוא גם תעודה מזעזעת על הטבח הנורא, וגם תעודת כבוד למשפט הישראלי. אב בית הדין השופט בנימין הלוי קבע בין היתר ש"זדון דרוש לכל ביצוע של פקודה בלתי אנושית ובלתי חוקית, והקולר לביצוע תלוי גם בנותן הפקודה וגם במבצעיה".

הוא גם אמר: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל, מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור". הוא דחה את טענת הנאשמים "מילאנו פקודה". ל- 12 נאשמים נפסקו תקופות מאסר.

 

 אנדרטה לזכר טבח כפר קאסם

עם זאת, אל"מ יששכר שדמי, מפקד החטיבה שהיה אחראי על הגזרה, יצא בעונש ה"כבד" – קנס של 10 פרוטות, על עבירת "חריגה מסמכות". אף כי הוא היה זה שאמר, כשנשאל על ידי פקודיו מה לעשות עם התושבים שלא ידעו על הקדמת שעת העוצר ויאחרו לשוב לבתיהם, "אללה ירחמו". מאז הפך המושג "הגרוש של שדמי" למטבע לשון ברחוב הערבי, המצביע על עיוות הדין.

 

 

יתרה מכך – השלטונות הפכו את פסקי הדין לבדיחה עצובה: בסוף 1959 לא נשאר איש מ-12 הנאשמים במאסר, זאת לאחר שנשפטו לתקופות של מ-5 עד 17 שנים. בדומה לפושעי "המחתרת היהודית", הם קיבלו חנינה מנשיא המדינה דאז (יצחק בן-צבי), והממשלה דאגה להם למקורות פרנסה מכובדים. לנאשם מס' 1 שמואל מלינקי הוחזרה דרגתו, הוא הועלה לדרגת אלוף משנה וקיבל תפקיד בכור האטומי בדימונה. נאשם מס' 2 גבי דהאן הפך אחראי על תפקידים ביטחוניים מיוחדים בעיריית רמלה, כולל הטיפול בתושבי העיר הערביים.

 

 

חשוב לציין שבששת הכפרים הסמוכים, שגם לגביהם הוקדמה שעת העוצר, לא התרחש טבח. שם התירו המפקדים למאות אנשים ש"איחרו" את שעת העוצר להיכנס לבתיהם, היות שלא ידעו על הקדמת השעה. זאת למרות הוראת "אללה ירחמו" של מפקד החטיבה. כך הם שמרו על צלם האדם. הם ראו את הדגל השחור שהתנוסס מעל ההוראה בלתי חוקית. אותם צריך לזכור ולהוקיר.

 

 

הלקח המרכזי מהטבח הוא שעלינו להמשיך ולהיאבק לעקירת שורש הרע – שטבח כפר קאסם היה פרי הבאושים שלו – כאילו אויבי נצח אנו היהודים והערבים בארץ הזאת.

וכפי שכתב נתן אלתרמן בשירו "תחום המשולש", שהתפרסם בעיתון "דבר" ב-7.12.1956:

"לא תיתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר הכרה שלא יהום לעת מקרה כזה / ולא ישאל כיצד קרה מה שקרה, ואיך יכול היה לקרות מה שקרה / ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר".

 

ואני מדגיש:

תפקידנו לעשות הכל כדי שזה לא יקרה מחר.

 

מה השתנה אצלנו? פרק ג'

 shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

ישראל חייבת להבין שללא פתרון מקובל על 2 הצדדים נדע אינתיפאדה אחת לאחר השנייה, בעולם שמוכן פחות ופחות לעמוד לימין ישראל.

לפני ימים ספורים נמצא מי שהטיח כנגדי: אילו מנעתם מן הרב לווינגר וחבורתו לעשות את ליל הסדר בחברון (ב- 1968), או לפחות אילו גירשתם אותם מיד, למחרת ליל הסדר, לא היינו עומדים היום בגדה ה מערבית כפי שאנו מצויים, בדרך ללא מוצא. אכן, היה בעוכרינו, באותה עת, צרוף נסיבות אומלל. הדרך לטפל בחבורה הייתה בתגובה מידית, ולא היה מי שיגיב על המעשה. מפקד האזור, רפאל ורדי, לא ידע כלל על ליל הסדר המתוכנן. שר הביטחון, משה דיין, היה מאושפז בבי"ח שיבא, מנוטרל ובמצב קשה לאחר התאונה הארכיאולוגית שלו; ואילו אני, אבי נפטר בלילה שלאחר ליל הסדר ולא תפקדתי בימי השבעה. חלל זה נוצל היטב על-ידי חבורת המתנחלים ועל-ידי שרי הממשלה – בראשם יגאל אלון ומנחם בגין – שביקשו לקבוע עובדה בחברון.

 

אינני משלה את עצמי. אפילו מנענו את ההצלחה מחבורת לווינגר, היו אלה מנסים שוב, בעיתוי בלתי צפוי ובמקום אחר. לא היה בידי מערכת הממשל הצבאי לגבור על הלהט הציבורי ביישוב היהודי לאחר מלחמת ששת הימים, ללא תמיכה נרחבת של ממשלת ישראל. יחד עם זאת, אני מבקש להזכיר ולציין 3 נקודות:

  • בעת מעשה, ב-1948, הייתה חברון – בהנהגת מוחמד ג'עברי, ראש העירייה – העיר הידידותית ביותר ומשתפת הפעולה עמנו, שלטונות הממשל;
  • גם לאחר הגיבוי למתנחלי חברון, חיפשנו פתרונות שלא להושיב יהודים בתוך העיר הערבית. למטרה זו בחר דיין בקריית-ארבע כעיר שכנה, אולם במיקום שמחוץ לתחום העירוני של חברון הערבית.
  • כניסת יהודים ל"בית הדסה" בלב העיר הערבית, אושרה בידי מנחם בגין, ראש הממשלה, 11 שנים מאוחר יותר, ב-1979. שם, וכך, נוצרו החיכוך והעימות הבלתי נמנע, שממנו אנו סובלים גם היום.

 

%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%97%d7%9c-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%a4%d7%9c%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%99מאז חלפו כמעט 50 שנים. מלחמת יום הכיפורים ערערה את היציבות. היא הביאה לנפילת שלטון המערך בישראל ולהעלאת גח"ל, היא הולידה את גל ההתנחלויות הענק בגדה המערבית, וחיסלה את האפשרות של הסכם מדיני על בסיס שתי מדינות ושני עמים, זה לצד זה. הכשלנו את שיחות האוטונומיה, שהיו הנדבך האזורי בהסכם שחתמנו עם הנשיא סאדאת, ונוצרה בשטח מציאות חדשה של שני לאומים בארץ אחת, של עם יהודי שולט ועם פלסטיני נשלט. במסגרת השינויים וההתפתחויות בזירה המקומית ובעולם נולדו אפשרויות חדשות ונוחות לישראל, אפשרויות להסדר אזורי. אך אפשרויות אלה חסומות – אף מנהיג ערבי לא יהיה מוכן או מסוגל לקדם מהלך מדיני עם ישראל קודם שיימצאו פתרון לחלוקה מקובלת ומוסכמת של האתרים הקדושים לאסלאם וליהדות, ופתרון לדרך החיים לשני העמים.

  

בימים אלה עוברת עלינו האינתיפאדה השלישית. אין חשיבות מה היה הגורם המקומי שהביא לתחילתה. אין גם משמעות אם אינתיפאדה זו תדעך מכוח עצמה או אם נצליח לדכאה. ישראל חייבת להבין שללא הסדר/פתרון אשר יהיה מקובל על 2 הצדדים נדע אינתיפאדה אחת לאחר השנייה, וכל זה בעולם הנדרש להתמודד עם בעיות אסלאם משל עצמו, עולם שהוא מוכן פחות ופחות לעמוד לימין ישראל. ראשי הממסד הביטחוני בישראל מבינים זאת, אך הם עומדים חסרי אונים מול דעת קהל מתלהמת ודרג מדיני שנשלט בידי ימין קיצוני.

 

חלפו 50 שנים מאז מלחמת ששת הימים. בכל 3 הזירות – הבינלאומית, האזורית והפנים-ישראלית – השתנו הדברים מן היסוד. ועודנו מצויים בעיצומם של תהליכים אלה. אם לא נכיר במציאות ולא נפעל נכונה, ומיד, עלולות התוצאות להיות הרות-אסון לישראל.

הטראמפית הישראלית

%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%a8%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

מה יעשה טראמפ אם יפסיד בבחירות, כפי שמנבאים הסקרים? הוא כבר הודיע: הוא יכיר בתוצאות – אבל רק אם ינצח.

זה נשמע כמו בדיחה. אבל זה רחוק מאוד מלהיות בדיחה. טראמפ הכריז כבר שהבחירות מזויפות, שהמתים מצביעים (וכל המתים תומכים בהילרי קלינטון); שוועדות-הקלפי משוחדות ושמכונות-ההצבעה מזייפות; לא, זאת לא בדיחה. לגמרי לא.

 

זאת לא בדיחה, מפני שטראמפ מייצג עשרות מיליוני אמריקאים, בני השכבות הנמוכות של הציבור הלבן, שהאליטה הלבנה קוראת להם WHITE TRASH" – אשפה לבנה". בלשון יותר מנומסת קוראים להם "אנשי הצווארון הכחול". כלומר: פועלים פשוטים, בניגוד לאנשי "הצווארון הלבן", שהם אנשי המשרדים. אם עשרות המיליונים של בעלי הצווארון הכחול יסרבו להכיר בתוצאות הבחירות, הדמוקרטיה האמריקאית תהיה בצרות. ארצות-הברית עלולה להפוך ל"רפובליקת בננות", כדוגמת אחדות משכנותיה מדרום, מגדלות הבננות, שמעולם לא הכירו דמוקרטיה יציבה.

 

בכל מדינות-הלאום המודרניות, שיש בהן מיעוטים לאומיים, קיימת הבעיה הזאת. המעמד התחתון של העם השליט שונא את המיעוטים. בני-המיעוטים דוחקים אותם ממקומות-העבודה הירודים. וחשוב יותר: למעמד התחתון של העם השליט אין דבר להתגאות בו זולת השתייכותו לעם השליט. מחוסרי-העבודה הגרמנים הצביעו בעד אדולף היטלר, שהעלה אותם למעמד של "עם אדונים" ו"גזע ארי". הם העלו אותו לשלטון, וגרמניה נהרסה עד היסוד. וינסטון צ'רצ'יל האחד והיחיד אמר, כידוע: "הדמוקרטיה היא שיטה רעה. אבל כל שאר המשטרים שנוסו רעים יותר."  בכל הנוגע לדמוקרטיה, ארצות-הברית שימשה דוגמה לעולם. כבר בשנותיה הראשונות היא משכה את שוחרי-החופש בעולם כולו. לפני כמעט מאתיים שנה כתב איש-רוח צרפתי, אלכסיס דה-טורקוויל, ספר קלאסי מלא-הערצה בשם "הדמוקרטיה באמריקה".

הדור שלי גדל כמעריץ של הדמוקרטיה האמריקאית. ראינו איך הדמוקרטיה האירופית קורסת ושוקעת בבוץ הפשיזם. הערכנו את אמריקה הצעירה, החזקה, שהצילה את אירופה בשתי מלחמות-עולם, ובכל פעם מתוך אידיאליזם טהור. אמריקה הדמוקרטית ניצחה את הנאציזם ואת המיליטריזם היפאני, ואחר-כך את ברית-המועצות הבולשביקית. היחס הילדותי הזה שלנו פינה את מקומו להערכה יותר מפוכחת. למדנו על השמדת האינדיאנים ועל העבדות. ראינו שמדי פעם נתקפת אמריקה במעין התקף של שיגעון, כמו רדיפת המכשפות בסאלם וכמו התופעה של ג'ו מקארתי, האיש שגילה קומוניסטים מתחת לכל מיטה. השתתפתי בוושינגטון בהפגת-חצי-המיליון נגד מלחמת-הזוועה בווייטנאם. אבל ראינו גם את מרטין לותר קינג, ראינו את הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, ועכשיו אנחנו עומדים כנראה לחזות בנשיאה-האישה הראשונה, הילרי קלינטון. הכול תודות לפלא הזה: הדמוקרטיה האמריקאית.

 

והנה בא האיש הזה, דונלד טראמפ, ומנסה לקרוע את החיבורים העדינים המחזיקים את הדמוקרטיה הזאת כדמוקרטיה חיה ומתפקדת. טראמפ מסית גברים נגד נשים, לבנים נגד שחורים והיספאנים, עשירים-כקורח נגד אוכלי לחם-חסד. טראמפ זורע שנאה הדדית על כל צעד ושעל, מסית ציבור נגד ציבור. יתכן שהעם האמריקאי ייפטר מהצרה הזאת וישלח את טראמפ חזרה למאורה שממנה הגיח, מאורת הטלוויזיה. יתכן שטראמפ ייעלם כחלום רע, כפי שנעלמו מקארתי וקודמיו. הלוואי. אבל יש גם אפשרות הפוכה – שטראמפ יגרום לארצות-הברית נזק שכמוהו איש לא הצליח לגרום בעבר. קריסת הדמוקרטיה, שבירת האחדות הלאומית, התרסקות למאות רסיסים.

 

%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%a8%d7%92%d7%91האם יש לנו בישראל תופעה שניתן להשוותה לעליית טראמפ האמריקאי? האם ישנו טראמפ ישראלי? אכן, יש ויש. אבל טראמפ הישראלי הוא טראמפית. קוראים לה מירי רגב. היא דומה לטראמפ המקורי מבחינות רבות. היא קוראת תגר על "האליטות הישנות" בתל-אביב כשם שטראמפ מטיף נגד האליטות בוושינגטון. היא משסה יהודים נגד ערבים, מזרחים נגד אשכנזים, חסרי-תרבות נגד בעלי-תרבות, עניים נגד כל השאר. היא קורעת ופורמת את החיבורים העדינים בין מגזרי הציבור הישראלי. היא לא היחידה, כמובן, אך היא עולה על כל האחרים.

 

בתום הבחירות לכנסת ה-20, שנערכו במארס 2015, כאשר קמה הממשלה החדשה, הסתערה על המדינה חבורה של פוליטיקאים ימניים, כחבורה של זאבים רעבים. אנשים ונשים בלי חן והדר, אכולי התשוקה להתבלט בכל מחיר, דואגים לעצמם ולעצמם בלבד. הם מתחרים זה בזה בציד כותרות וביצירת פרובוקציות. בקו הזינוק היו כולם שווים – שאפתנים, מבעיתים, חסרי-מעצורים. אבל בהדרגה גוברת מירי רגב על כולם. כל מה שהם עושים, היא עושה יותר. על כל כותרת של עמיתיה, היא משיגה חמש. על כל גינוי שלהם בתקשורת, היא משיגה עשרה. בנימין נתניהו הוא גמד, אבל בהשוואה לכל אלה הוא ענק. כדי להישאר כזה, הוא דאג להקיף את עצמו באפסים ולתת לכל אחד מהם את התפקיד הבלתי-מתאים לו ביותר. למירי רגב, אישה גסת-רוח, וולגארית ופרימיטיבית, הוא העניק את משרד-התרבות-והספורט.

 

רגב, בת 51, היא אישה יפת-תואר, בת לעולים מצפון-אפריקה. היא נולדה בשם מירי סיבוני בקרית-גת – מקום שיש לי אליו קשר מיוחד. במלחמת תש"ח נפצעתי קשה במקום זה, שנקרא אז עיראק-אל-מנשיה. אחד מארבעת החיילים שהצילו את חיי נקרא סיבוני. מהיום הראשון בתפקיד זה היא מספקת לתקשורת זרם בלתי-פוסק של סקנדלים ופרובוקציות, וכך היא מאפילה בהדרגה על עמיתיה, שאינם יכולים להתחרות במרץ ובכושר-ההמצאה שלה. היא הכריזה בגאווה שהיא רואה את תפקידה בחיסול מתנגדי הימין בחיי התרבות, ואף הוסיפה שהליכוד נבחר למען מטרה זו.

 

בכל העולם תומכת הממשלה במוסדות התרבות ובאנשי התרבות, מתוך אמונה שחיי התרבות הם נכס לאומי שלא יסולא בפז. מספרים על שארל דה-גול, הנשיא הלאומני של צרפת, שאנשי-המודיעין באו אליו וביקשו לאסור את הפילוסוף הדגול ז'אן-פול סארטר, שהעניק תמיכה רוחנית ומעשית ללוחמי-השחרור האלג'יריים. דה-גול סירב ואמר: "גם סארטר הוא צרפת!" איפה דה-גול ואיפה מירי רגב. היא איימה לשלול תמיכה ממשלתית מכל מוסד ואדם המתנגדים למדיניות הממשלה הימנית-קיצונית. היא דרשה לאסור הופעה של אמן ערבי שקרא משירי מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הנערץ של האזרחים הערבים ושל כל העולם הערבי. היא דורשת מכל מוסדות התרבות לערוך הופעות בשטחים הכבושים, אחרת יפסידו את המימון הממשלתי החיוני. השבוע נודע שאחד המבצרים של התרבות הישראלית נפל: "הבימה", התיאטרון הלאומי, נכנע והסכים להופיע בהתנחלות קריית-ארבע, קן הפשיזם הישראלי. אין יום שבו אין בתקשורת ידיעה על מעללים חדשים של מירי רגב. עמיתיה מתפוצצים מקנאה.

 

בסיס הטראמפיזם הישראלי, ובסיס הקריירה של מירי רגב, הוא עולם הרגשות של הציבור המזרחי – רגשות של שנאה וקנאה כלפי הציבור האשכנזי, שהפלה את המזרחים לרעה והתייחס אליהם כאל "ישראל השנייה". מאז שאותם טירונים יוצאי-מרוקו הצילו את חיי במקום-הולדתה של מירי רגב, כתבתי הרבה רבבות מילים על טרגדיה זו, שהייתי עד לה מיומה הראשון. הרבה עוולות עשה היישוב הוותיק לעולים החדשים, לרוב בלי כוונה. אך על העוול העיקרי כמעט ולא מדברים. כל ציבור זקוק לגאווה עצמית, שמקורה בהישגיו בעבר. הגאווה הזו נשללה מהציבור המזרחי, שהגיע לארץ אחרי מלחמת תש"ח. התייחסו אליו כאל אנשים חסרי-תרבות, חסרי עבר, "שוכני מערות בהרי האטלס". היחס הזה היה חלק מהבוז לתרבות הערבית, בוז המושרש עמוק בתנועה הציונית. זאב ז'בוטינסקי, אבי-אבותיו של הליכוד, כתב מאמר של בוז תהומי לתרבות המזרחית, היהודית והאסלאמית. הוא ראה בגישתה הדתית מחסום לקדמה האנושית והלאומית. מאמר זה נשכח והושכח.

 

העולים מהמזרח הגיעו למדינה שהייתה חילונית קיצונית, מערבית קיצונית. המדינה הייתה גם אנטי-ערבית ואנטי-אסלאמית קיצונית.  העולים החדשים הבינו חיש מהר שעליהם להיפטר מתרבותם הדתית-מסורתית, כתנאי לקבלתם לחברה הישראלית. הם למדו שעליהם להתרחק מכל דבר ערבי, מהמבטא שלהם, מהשירים שלהם, אם הם רוצים להיקלט בעם שקם בארץ. לפני לידת הציונות – תנועה אירופית בכל רמ"ח אבריה – לא שנאו היהודים בארצות-המזרח את שכניהם המוסלמים. רחוק מזה. כאשר גורשו היהודים מספרד הקתולית, לפני כ-600 שנה, רק מיעוט קטן היגר לאירופה. הרוב העצום היגר לארצות האסלאם, והתקבל בזרועות פתוחות בכל רחבי הממלכה העות'מאנית.

 

לשיא הפריחה הגיעו יהודי המזרח בספרד המוסלמית, שם השתלבו בכל שדרות החברה והשלטון. גדולי אנשי-הרוח של "תור הזהב" דיברו ערבית. רבים מהם זכו בהערצת המוסלמים לא פחות מכפי שזכו להערצת היהודים. הרמב"ם, הנחשב לגדול אנשי-הרוח של היהדות המזרחית, דיבר ערבית והיה רופאו האישי של גדול המצביאים המוסלמים, צלאח-אל-דין, שניצח את הצלבנים. לפני כן, כאשר כבשו הצלבנים את ירושלים ואת הארץ כולה, הם שחטו את המוסלמים ואת היהודים ביחד. סעדיה גאון, מגדולי יהדות בבל, תרגם את התורה לערבית. אפשר להמשיך ברשימה עוד ועוד. טבעי היה למזרחים להתגאות בעבר מפואר זה, כשם שיהודי גרמניה התגאו בהיינריך היינה ויהודי צרפת במרסל פרוסט. אולם האקלים בארץ חייב אותם לוותר על כל מורשתם, להתכחש לתרבותם, ולהעמיד פנים כאילו הם מעריצים את תרבות המערב. רק לזמרים המזרחיים הייתה עדנה, תחילה כזמרי חתונות ואחר-כך ככוכבי התקשורת. ליתר ביטחון הם קוראים ליצירותיהם "שירי הים התיכון".

 

אילו הייתה מירי רגב אשת-תרבות, ולא רק שרת-תרבות, היא הייתה משקיעה את כל המרץ העצום שלה בהחייאת התרבות הזאת ובהחזרת הגאווה לציבור המזרחי. אבל זה לא מעניין אותה. ויש, כמובן, גם סיבה אחרת למחדל זה. התרבות המזרחית הזאת קשורה בכל נימי נפשה לתרבות הערבית-אסלאמית. אי-אפשר להחיות תרבות זו מבלי להצביע על הקשר ההדוק בין יהדות-המזרח והעולם הערבי במשך מאות רבות של שנים, שבהן עמלו מוסלמים ויהודים, זה לצד זה, להעשיר את התרבות האנושית, הרבה לפני שהעולם שמע על שייקספיר וגתה. תמיד האמנתי שזהו תפקידו של דור חדש של שוחרי-שלום, שיקום בקרב הציבור המזרחי.

 

באחרונה הגיעו צעירים מבני הציבור המזרחי לתפקידי-מפתח במחנה השלום. אני תולה בהם הרבה תקוות. הם יצטרכו להיאבק בשרת התרבות המזרחית – שרת-תרבות שאין לה דבר עם תרבות, ואישה מזרחית שאין לה שורשים מזרחיים אמתיים. אני מייחל לתקומה יהודית-מזרחית בארץ מפני שהיא יכולה לקדם את השלום הישראלי-ערבי ומפני שהיא יכולה לחזק מחדש את החוטים המתרופפים בין המחנות השונים במדינה. כאדם לא-דתי, אני מעדיף את הדתיות המזרחית, שהייתה תמיד מתונה וסובלנית, על פני הקנאות הציונית-דתית, שהייתה תמיד אשכנזית. תמיד העדפתי את הרב עובדיה יוסף על פני הרבנים קוק, האב והבן, כשם שאני מעדיף את אריה דרעי על פני נפתלי בנט. אני מתעב את דונלד טראמפ והטראמפיזם, ואני סולד ממירי רגב וה"תרבות" שלה.

 

 

 

מרי אזרחי ובית משוגעים!

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך

זה הזמן לכל שוחר הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – להצטרף לפעילות. ככל שנרבה, נתחזק לפגוע בממשלה המשוגעת. כתבו, ונזמין אתכם לפגישות העבודה שלנו.

 

 

ראש הממשלה (ושר התקשורת!) בנימין נתניהו מפעיל את כל כוחו, ואת כל השרים והח"כים הנכנעים לכל גחמותיו, ואף מסכן את הממשלה שלו – כדי לחסל את תאגיד השידור החדש, "כאן", זה שהוא והקואליציה שלו חוקקו, מחשש שיהיה גוש שידור עצמאי. אז מה אם שוב יפוטרו מאות עיתונאים ויוקרבו שוב מיליארדים שקלים?

בינתיים הוא מתעלם מארה"ב, מהאו"ם ומכל העולם שלא יכולים יותר לשאת את המשך הכיבוש הישראלי וההתנחלויות.

בינתיים הוא מבעיר הכול – ובלבד שנשכח מה"בדיקה" הפלילית של המשטרה נגדו ונגד בני משפחתו… 

 

 

שר הביטחון אביגדור ליברמן ממשיך לחיות בהתנחלות בגדה המערבית ולתמוך בכל ההתנחלויות, אך מאיים (שוב!) על סילוק ממדינת ישראל של עיר במדינת ישראל שחיים בה רבבות אזרחים של מדינת ישראל – אום אל-פחם.

בינתיים הוא מתעלם מהתחדשות האינתיפאדה השלישית, מהטילים והמנהרות מעזה, ומהמצב הביטחוני בצפון, ומתחקיר של צה"ל שמצא שכוחות צה"ל ומג"ב יכלו לא להרוג נערים פלסטינים ב-4 תקריות בגדה המערבית.

בינתיים הוא מבעיר הכול – ובלבד שנשכח מהחקירה הפלילית של המשטרה נגד ראשי מפלגתו… לשעבר…

 

 

 

שר החינוך נפתלי בנט וכל חבר מרעיו ב"בית היהודי" ובעיקר בכל ההתנחלויות, זוכר שלעמונה נותרו (לה – ולו!) פחות מחודשיים להתפנות לפי פסיקת בג"ץ מאדמה פלסטינית פרטית, ומבטיח מרי אזרחי – "חוק ההסדרה" הלא-חוקי, ו"דם ואש ותמרות עשן".

בינתיים הוא ממשיך להתעלם מהזנחת אלפי מורים במערכת החינוך מקבלת מלוא משכורותיהם הזעומות, ומהרשעתו על-ידי מבקר המדינה בהתנהלות בחירות פושעת וקניסתו במיליון ו-850,000 ₪ – מכספינו (כספי הבחירות למפלגות).

בינתיים הוא מבעיר הכול – ובלבד שנשכח מהעובדה שהוא פועל למרי אזרחי! 

 

 

והתיאטרון הלאומי "הבימה" מחליט להופיע בהצגה בגדה המערבית בהתנחלות היחידה שהוקמה בלב עיר פלסטינית, קריית-ארבע. אפילו מירי רגב מפחידה…  

 

ובמדינת הגמדים, בית המשפט – התקווה האחרונה לדמוקרטיה! – קובע שח"כ הליכוד הצעיר שנתניהו הריץ לכנסת, אורן חזן, צרך סמים, ניהל בבולגריה בית הימורים, וכנראה ניהל גם שירותי מין.

 

אפשר לסבול קואליציה כזו? ממשלה כזו?!

 

והאופוזיציה? יש "מפלגת העבודה", "יושבת-ראש האופוזיציה"?

ו"יש עתיד"? יש עתיד? ח"כ יאיר לפיד, המתיימר להוביל לראשות ממשלה, על כל הנ"ל – השמיע קול?

 

אפשר לסבול אופוזיציה כזו?!

 

אפשר לוותר על הדמוקרטיה, על הביטחון ועל השלום?

 

ב-4 החודשים האחרונים הקמנו את "הקבוצה הדמוקרטית" – קיבצנו בכירי ביטחון (במילואים כמובן) ואקדמיה, כלכלנים ומורים, חקלאים וסופרים – נשים וגברים, יהודים וערבים, עירוניים ובני ההתיישבות העובדת, אנשי מרכז ואנשי שמאל – שעמלים לחזור לשמירת הדמוקרטיה, הביטחון והשלום. לאחר התייעצויות רבות הגענו לסיכוי הסביר להחלשה דמוקרטית דחופה של הקואליציה, ולניצחון נגדה בבחירות הבאות: חבירה של מפלגות מהאופוזיציה לגוש נחוש.

נפגשנו עם ניצב ותא"ל מיל' שאול גבעולי, בעבר קצין חינוך ראשי; עם אלוף מיל' שלמה גזית, בעבר ראש אמ"ן; עם תא"ל מיל' גדי זוהר, נשיא המועצה לשלום ולביטחון; ועם אל"מ מיל' עמר בר-לב, בעבר מפקד סיירת מטכ"ל (והיום ח"כ "העבודה"). אחריהם נפגשנו עם שרים בכירים וחכמים ממשלת רבין, יאיר צבן (מפם) ועוזי ברעם ("העבודה"). לאחרונה התחלנו להיפגש עם מדינאים ופוליטיקאים מכהנים. פתחנו בח"כ ציפי לבני, ובשבועות הקרובים ניפגש עם בכירי "העבודה" ו"יש עתיד", ואחריהם עם בכירי מרצ ו"הרשימה המתקדמת" (ללא בל"ד).

 

מדברים על כך (בשקט) בכל המפלגות.

הקבוצה הדמוקרטית

 

 

זה הזמן לכל שוחר הדמוקרטיה, הביטחון והשלום – להצטרף לפעילות. ככל שנרבה – נתחזק לפגוע בממשלה הימנית המשוגעת. כתבו למייל zar89@netvision.net.il, עם שם מלא, עיסוק, דרגת מיל'/תואר אקדמי, ויישוב מגורים – ונזמין אתכם לפגישות העבודה שלנו.

 

לא מוותרים על הדמוקרטיה, לא מוותרים על הביטחון, לא מוותרים על השלום.

 

 

 

ליום הזיכרון לטבח כפר קאסם

milgromמאת: ג'רמי מילגרום – רב, "רבנים למען זכויות האדם"

דבר תורה לפרשת השבוע "בראשית": מרצח קין והבל, ליום הזיכרון ה-60 לחללי טבח כפר קאסם בידי חיילים ישראלים, בשבת הקרובה 29.10.

 

 

השבוע, ובתחילת ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ…" [1:1], ואחריו 2 סיפורי בריאה, אדם וחוה בגן עדן וכולי. אין כאן אזכור של העם היהודי, כי אברהם מופיע 11 פרקים מאוחר יותר, כך שהסיפור המקראי הוא עדיין כלל-עולמי, על כל אחד מאתנו. בנוסח יש יסוד למתן דין-וחשבון לאלוהים, ושאלות קשות לשאול את האדם: [אדם] "אַיֶּכָּה?" (בראשית פרק ג), ו[קין] "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" (בראשית, פרק 4).

 

 

זוהי הנחה של אחווה בתוך המשפחה האנושית, שיוצרת בסיס לאחריות כלל-עולמית לחיי אדם. זיכרון הילדות שלנו הוא שאנו מבלים עם אחינו באותו קן, יישאר אתנו לאורך כל חיינו. אבל המשמעות הרחבה יותר של מיתוס הבריאה המקראי היא בקביעה שלמרות כל ההבדלים – כולנו אחים, והשתמטות האח מאחריות – "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" – היא תשובה שאינה מתקבלת אף פעם.

 

 

%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%9d

 

 

10 הקריאות של ספר בראשית הן "רק" סיפורי משפחה – של אדם וחוה, של נח, של אברהם שרה והגר, של יצחק ורבקה, של יעקב לאה ורחל, בלהה וזילפה. אבל המשפחות הללו תגדלנה לאומות, ומה שהחל כאלימות במשפחה, בקרוב יהיה בהיקף של שפיכות דמים רבה.

 

 

ספר בראשית מציע לנו 3 סיפורים כאלה: סיפור המבול, שהיא אלימות אלוהית; בפרק 14 מלחמות בינלאומיות, ולפיכך נאלמות; ובפרק 34 שוב סיפור משפחתי, ולכן הרבה יותר רגשי. אני מביא את הסיפור העצוב הזה של האלימות, מפני שבשבת הקרובה, שחלה ב-29 באוקטובר, אנו לא רק נקרא על הרצח הראשון בהיסטוריה – אלא נציין גם את יום השנה ה-60 לטבח בכפר קאסם.

 

 

מה שמאפיין את הפרות זכויות האדם הוא שכולם כרוכים בדרגות שונות של העלמה או מחיקה, הכנעה של אחרים והשפלתם כל הדרך, עד לקצה של רצח עם. כשבכפר קאסם מבכים את 49 האחים והאחיות שנהרגו באותו יום, הם עושים מאמץ מודע כדי לשחזר את פניהם לציבור הישראלי. השלטון, לעומת זאת, עשה אז כל מאמץ להסתיר את הטבח. 60 שנה מאוחר יותר, השלטון מנסה עדיין להציל את כבודו על-ידי סירוב לחשוף מי בצמרת עמד מאחוריו.

 

 

כמי שהיה שם ברוב ימי הזיכרון השנתיים בעשורים האחרונים, אני יכול להעיד כי הצטרפות לאנשי כפר קאסם ביום זה הופכת לחוויה מרגשת ובלתי נשכחת. זוהי הדרך הכי משמעותית לבטא שלום של שבת, ועבור אלה ששמירת השבת שלהם מונעת מהם נסיעה בשבת – אירוח פלסטיני אגדי מוצע בחפץ לב.

 

 

שבת שלום!

 

מדוע הם נגד תאגיד השידור?

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

היוזמה לסגירת התאגיד, כיתר הסחרירים אונסק"ו ו"בצלם", נועדו להסיח את הדעת מחקירת נתניהו. תקשורת מוחלשת אינה פנויה לחקירת ראש ממשלה.

  

 

לו הייתי פעיל חברתי הייתי מתחיל את המאמר כך: "כל פעם שהוא מריח מצוקה פוליטית או משפטית, משרתו הנאמן נשלח לחזית. הוא כבר יעשה את העבודה השחורה ויחטוף מכל הכיוונים". אני לא פעיל חברתי, אבל מאחל לח"כ דוד ביטן שלא יצליח לסגור את תאגיד השידור החדש, כרצון אדונו. כל מי שמצליח מדי גם עף מסביבתו של נתניהו. גם הפעם התקשורת נפלה בפח. היוזמה לסגור את התאגיד היא סחריר ("ספין"), כרבים בימים האחרונים. מפזרים טיעונים מופרכים ועובדות שקריות. בתחילת נובמבר אמור היועץ המשפטי להסביר לבג"ץ מדוע אינו מורה על פתיחת חקירה פלילית נגד נתניהו ובני ביתו. התקשורת מסוגלת ללחוץ על היועץ המשפטי פן ימסמס את החקירה בטיעון התיישנות.

%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%98%d7%9f

  

יש דרכים להוריד את התקשורת מהנושא: 1. להשביע את כלב השמירה בסחרירים שונים. באונסק"ו ו"בצלם" האכילו נתניהו ומקורביו את התקשורת בעובדות כוזבות ובטיעונים תעמולתיים. נתניהו ממשיך לטעון שבהחלטת אונסק"ו שוללים את קשר היהודים להר הבית. הוא מסתיר את העובדה שמדינות ערב המתונות יזמו את ההחלטה. בניגוד לטענתו של שגרירנו דני דנון, האו"ם אינו מממן את "בצלם". 2. אפשר לאיים, להחליש ולהעסיק את התקשורת: תתעסקו בהישרדותכם ולא בהישרדותי הפוליטית. כך נוצר מאבק הישרדות בין עובדי רשות השידור הישנה לבין עובדי התאגיד החדש. גם אם יוחלט על סגירת התיקים נגד נתניהו ובני משפחתו בנימוקים מלומדים, הסחריר של תאגיד השידור יועיל באילוף הסוררת הגדולה, התקשורת. אם לא תצייתו לי, יבולע לכם…

 

האיום לסגור את תאגיד השידור פחות מדאיג אותי. מומחים שעיינו בהצעתו של ח"כ ביטן התרשמו שמדובר במסמך שרלטני גדוש נתונים בלתי-מדויקים ומטעים. זה מטריד יותר. מדובר במסמך שאופייני לקבלת החלטות גם לגבי מתווה הגז? ויוקר הדיור? מפברקים נתונים ומגוננים עליהם, עד שמאמינים בהם.

  

הנה כמה "טיעונים" הנלווים להצעה:

 

ביטול התאגיד יחסוך 2 מיליארד ש"ח ויותר. שידור ציבורי, ככל שירות אחר, לא נמדד רק בכסף. לפי ההיגיון הכלכלי אפשר לבטל כמה משרדים, על השרים וסגניהם, ולחסוך לא רק כסף אלא גם "פדיחות" מדיניות. את הכסף הנחסך אפשר להשקיע בחינוך וברווחה. טיעון מביך בימי שביתת המורים… כסף יש, אלא שהוא מחולק בסדר עדיפויות מעוות.

המצב ברשות השידור השתפר מאז הוחלט על סגירתה. עוד נימוק טעון הוכחה. נראה שהפוליטיזציה הנוכחית ברשות השידור משביעה רצון. השינוי מפחיד ומדאיג, פן יישמטו המושכות מידי הממסד הנוכחי. נרקמה קואליציה מעניינת של אינטרסים בין הממשלה לבין הסתדרות העובדים הכללית, בין נ' לנ' – בין נתניהו לבין ניסנקורן.

התאגיד החדש אינו מוכן לשידור במועד. הטיעון מזכיר את מי שרצח את הוריו ומתבכיין שהוא יתום. כל הזמן התקילו את מקימי התאגיד, וכעת טוענים שהוא לא מוכן. לתאגיד יש כבר לוח שידורים לינואר הקרוב!  

התאגיד אינו מייצג את כל שכבות הציבור. "מנטרה" ממשנתה הרוחנית של השרה מירי רגב, שחוזרת על עצמה ונקלטה בהצלחה בציבור הרחב. אף גוף יוצר אינו אמור להיות ייצוגי, אלא מקצועי, איכותי ופתוח לכישרונות. מאז שחובשי כיפה שינו את עמדתם כלפי התקשורת, הם מציפים עיתונים, ערוצי שידור ותעשיית הקולנוע. הכיצד יודע השלטון את מי כבר גייס התאגיד? האם הספיק לשתול מלשינים?

  

בסוף השבוע "אוהל הדוד ביטן" הנפיק סחריר מטופש נוסף. בראיון לערוץ 2 בישר המשרת הנאמן שהוא בוחן משפטית שלילת האזרחות של מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד. מדוע הם לא חושבים לפני שהם פותחים את הפה?

 

ח"כ ביטן מתיר את דמו של חגי אלעד

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

יושב-ראש הקואליציה ויושב-ראש הליכוד ח"כ דוד ביטן החליט שיש לפעול להתרת דמו של האזרח הישראלי חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם".

 

 

 

בהופעה בערוץ 2 ח"כ ביטן הבהיר שיבחן משפטית אפשרות לשלול אזרחות מחגי אלעד, ושיחפש לו אזרחות אחרת. ח"כ ביטן משוכנע שאיננו מבינים שהוא עורך לנו "ניסוי כלים" בשרות ראש הממשלה, כדי לבחון עד לאן אפשר להגיע בניפוץ מסגרות הדמוקרטיה. ח"כ ביטן החליט עם ראש הממשלה להשתלח מעוצמות השררה השלטונית בחגי אלעד, שדבריו במועצת הביטחון של האו"ם הם לדעתם "בגדר הפרת אמונים בוטה של אזרח ישראל כלפי המדינה". הכוח של ח"כ ביטן וראש הממשלה נמצא בידיהם, לכן הם יכולים לדעתם להוציא לפועל את כל תכני ההשתלחות הפרועה, כפי שהתנסח ח"כ ביטן ביוהרה רבה בערוץ 2. ח"כ ביטן מדביק לחגי אלעד תוויות של בגידה והפרה בוטה של האזרח כלפי מדינתו, למשמע קריאתו לחברות במועצת הביטחון "לפעול לסיום הכיבוש בגדה המערבית", במציאות שבה חיים פלסטינים ללא אזרחות כבר 49 שנים. ח"כ ביטן אף הוסיף שאם הוא היה שר הפנים, לא הייתה לו בעיה לשלול אזרחות ממי שנאם במועצת הביטחון.

%d7%90%d7%9c%d7%a2%d7%93-%d7%91%d7%99%d7%98%d7%9f-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95 

 

 

 

 

 

 

 

אני רוצה להמליץ בפני ח"כ ביטן ושולחו ראש הממשלה להרחיב את מעגלי התרת הדמים, ולהוסיף לרשימת המועמדים לשלילת אזרחות כל מי שנאבק כדי לשים קץ למציאות החיים שעליה דיבר חגי אלעד בעצרת האו"ם, כולל את מחבר השיר המובא להלן, אותי. לידיעת השוללים אזרחות: השיר תורגם לאנגלית והופיע בתמליל שירה עברית נגד הכיבוש במחלקה לספרות כללית באוניברסיטת טורונטו בקנדה. השיר הציג בפני סטודנטים קנדים את צה"ל ואת חייליו בהר חברון, בשכם ובעמק דותן (משירות מילואים שלי ב-1970), כפי שמתייחס יעקב אבינו למעשים צבאיים נפשעים של בניו, שמעון ולוי, בילידי הארץ: "עֲכַרְתֶּם  אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִיזִי…" (בראשית ל"ד 30). על המעשים הנפשעים והלא-מוסריים של שמעון ולוי, יעקב החליט לא להסתפק ב"כביסה מלוכלכת" בתוך הבית, אלא הותיר הצהרה פומבית לדורות במסמך ששובץ בספר הספרים, המופנה עד היום לכל עמי תבל: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם, בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי…" (בראשית מ"ט 5).

 

ח"כ ביטן – ארון הספרים היהודי סולד מפעולתך האנטי-דמוקרטית, לשלילת אזרחות ישראלית מחגי אלעד, פעולה שיש בה למעשה התרת דם. ח"כ ביטן – אולי תציע לשלול אזרחות מפרעית מירמיהו הנביא, שבעיצומה של המלחמה יצא נגד ראשי הממלכה המובילים את העם למלחמה מיותרת. ירמיהו נלחם נגד דעת קהל עוינת, שיחד עם השררה השלטונית הגדירו אותו כ"בן מוות". כך נהגו לפניו גם כלפי מיכה המורשתי וכלפי הבוקר, הנוקד ובולס השקמים מתקוע: "חוזה לך ברח…" (בלשוננו – עוף לנו מהעיניים).

 

ח"כ ביטן וראש הממשלה: הנה השיר הנ"ל שלי, כבסיס עבורכם לשלילת אזרחותי:

 

שֵׁרוּת מִלּוּאִים בַּגָּדָה

 

מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן הָאוֹרֶה תְּאֵנָיו

יָרַד הַטּוּר לִירִיחוֹ הַגּוֹדֶדֶת תְּמָרֶיהָ

עָלָה לִשְׁכֶם הַמּוֹסֶקֶת מְגָדֶיהָ

פָּנָיו לְעֵמֶק דּוֹתָן הַנּוֹשֵׁק עֲדָרָיו.

 

לא בִּכְלֵי גָּדִיד וּמָסִיק בָּאנוּ

גַּם לא שְׁלוֹם אַחִים וּשְׁלוֹם הַצֹּאן

נָשָׁאנוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן דּוֹתָיְנָה.

 

בֲּבוֹא הַטּוּר אֶל פָּרָשַׁת דְּרָכִים

תּוֹעֶה כְּיוֹסֵף בַּשָּׁדֶה

בִּמְבוֹא אַחַד הַכְּפָרִים

תּוֹהֶה

בּוֹהֶה

וְשׁוֹאֵל

 

"מַה תְּבַקֵּשׁ?"

– עֵמֶק דּוֹתָן הִרְכִּין רֹאשׁ

חָפְרוּ פָּנָיו בִּנְשֹׁוֹא הֵד קוֹל

אָבִי יַעֲקב –

"עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי

בְּיוֹשֵב הָאָרֶץ" *.

 

 

* בראשית ל"ד 30

 

הפלגות עצב

arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת וד"ר לפסיכולוגיה

"שירי-מרובע" (צורה מהשירה הפרסית הקדומה), והפלגות אהובות עצובות, מקדיש העורך נפתלי רז לנפתלי פריד, בן-דודו, בן-גילו ובן-שמו, שנפטר החודש.  

 

דייג

 

מַשְׁלִיךְ חַכָּה לְיָם סוֹעֵר,

בָּהּ נִלָּכֵד וּנְפַרְפֵּר;

לִבּוֹ בַּקֶּרֶס, פִּיתָּיוֹן –

דַּיָּג הָעֶצֶב, הַמְּשׁוֹרֵר.

 

 

דג

 

דַג קָטָן נִסְחָף בַּשֶּׁצֶף

בְּלִי תַּכְלִית, יָמָיו כְּקֶצֶף,

בְּדִידוּתוֹ, עָמְקָהּ כְּיָם,

כְּלִבִּי הַשָּׁח בְּעֶצֶב.

%d7%93%d7%99%d7%92

 

 

פורום ארגוני השלום זוכר?

booma-inbarמאת: בומה ענבר – פעיל שלום וזכויות אדם 

הפורום זוכר שתפקידו לקדם שלום עם שכנינו הפלסטינים? ושארגונים שפועלים שנים למען זכויות האדם בשטחים הכבושים ולמען שלום, אינם חברים בפורום?

  

 

לצערי הרב נראה לי, כפעיל שלום ותיק, ש"פורום ארגוני השלום" מחפש לעשות שלום רק בתוך ישראל, מתוך רצון להיות ב"הסכמה הכללית", שכלל איננה. "פורום ארגוני השלום" שוכח שתפקידו העיקרי הוא לקדם שלום ולעשות שלום עם שכנינו הפלסטינים. לכן כותב לנו יו"ר "פורום ארגוני השלום", ידידי יובל רחמים, על "חקירה ולימוד משותפים של סוגיות וחסמים לשלום בחברה הישראלית". אה? זה תפקידנו? השלום יעשה אך ורק עם הפלסטינים, ולא רק בינינו הישראלים!

 

 

ברור שלכל "ארגון שלום" יש "אגו" ארגוני משלו, ולא ניתן לאגם את כל הארגונים. רוב "ארגוני השלום" ממילא מדברים, צועדים ומפגינים, אך לא עוסקים בעשיית שלום אמתית עם שכנינו הפלסטינים. הרי אנחנו מדברים כבר 50 שנה!

 

%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%9f%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d

 

לצערי המילים "כיבוש", "סיום הכיבוש" ו"שלום" נעלמות מהתכניות ומלוחות-הזמנים של רוב "ארגוני השלום", מפחד ראשיהם ששימוש במלים אלו יהפכו אותם ל"שונאי ישראל". והרי מובן שהכול נעשה בידינו מתוך דאגה למדינת ישראל, שהרי אין לנו ארץ אחרת! ראו אפילו אצל "נשים עושות שלום", שהרשימו מאד בצעדות ובהפגנה שלהן, ויש להן חשיבות מיוחדת בהשמעת הקול הנשי למען הסכם מדיני. באתר שלהן תמצאו "עקרונות התנועה" ו"עקרונות הפעולה ומסרים מרכזיים" – אבל לא תמצאו את המלים "כיבוש" ו"סיום הכיבוש" ו"שלום"! כך יקדמו הנשים את השלום?

 

חלק גדול מ"ארגוני השלום" הפועלים שנים למען זכויות האדם בשטחים הכבושים, למען פיוס ולמען שלום, למניעת שכול נוסף באזורנו, ולמען סיום הכיבוש – אינם חברים, ואף לא שותפים, ב"פורום ארגוני השלום"? למה? הייתי שמח לדעת זאת! אני מזדהה עם "בצלם" והמנכ"ל האמיץ והחכם שלה חגי אלעד. התנגדות לכיבוש היא חובתנו המוסרית.

 

 

הורינו לא הכינו לכיבוש ולהתנחלויות. הורינו בנו את מדינת ישראל, הדור שלנו דפק את מדינת ישראל (במלחמות ובכיבוש), והילדים שלנו אוכלים את הח… – ובורחים מכאן!

 

 

ממשלות חותמות הסכמים (לו יהי). אנשים – עושים שלום!

 

אל תגידו לא ידענו

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות אדם ושלום, 68

ישראלים גילו שמתנחלים מהמאחז הבלתי-חוקי "גבעת סלעית" בונים מאחז חדש 300 מטר מהכפר הפלסטיני אל-חמה, שצה"ל הרס בטענת אי-חוקיות…

 

 

ביום שני לפני שבועיים, 10.10.16, גילו פעילי זכויות אדם שמתנחלים שהגיעו מכיוון המאחז הבלתי-חוקי (הימין קורא לכך "בלתי-מורשה"…) הנקרא "גבעת סלעית", החלו לבנות מאחז בלתי-חוקי חדש – במרחק 300 מטר מהכפר הפלסטיני אל-חמה, שצה"ל הרס בטענה שנבנה באופן לא-חוקי…

 

%d7%92%d7%91%d7%a2%d7%aa-%d7%a1%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%aa

 

המאחז הבלתי-חוקי "גבעת סלעית" נמצא בבקעת הירדן, ליד ההתנחלות הבלתי-חוקית (נזכיר שאין התנחלות חוקית) הנקראת "מחולה".

 

 

 

כל הפניות של פעילי זכויות האדם – אזרחי ישראל שומרי חוק – אל צה"ל ואל המשטרה, לעצור את הבנייה הבלתי-חוקית החדשה של המתנחלים למאחז בלתי-חוקי חדש שלהם – לא עזרו. המתנחלים מהמאחז הבלתי-חוקי "גבעתך סלעית" ממשיכים בבניית המאחז הבלתי-חוקי החדש, שיהפוך ברבות הימים להתנחלות חדשה – כך אנו למדים מן ההיסטוריה…

 

לשאלות ולברורים: amosg@shefayim.org.il . אנא הפיצו זאת לכל עבר!

תודה ושלום,

עמוס גבירץ.

 

 

שמחת תורה למצוות החברתיות

moshe yehudaiמאת: משה יהודאי – רב, "רבנים למען זכויות האדם"

אחד הטקסים החשובים בעת העלייה-לרגל נקרא "שמחת בית השואבה", ובחג הבא מיד אחרי סוכות, שמיני עצרת, נוספה בימי-הביניים "שמחת תורה".

 

 

מבין שלוש הרגלים, סוכות הוא השמח ביותר. שלוש פעמים ציוותה התורה לשמוח בחג זה, הנקרא בתפילה "זמן שמחתנו", לעומת פעם אחת בשבועות ואף לא פעם בפסח. בראשית המגילה הנקראת בסוכות, "קוהלת", אנו מוצאים את פסוק הכותרת המטיל ספק בשמחה: "לִשְׂחוֹק, אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה?" (קוהלת ב' ב'). הסבר נאה לשמחה קושר את סוכות לימים הנוראים, חגי חשבון הנפש. בסופם אמורה לבוא ההזדככות, הכנה נאותה לחגיגת האסיף החומרית, ובתומה תבוא גם השמחה הרוחנית, השמחה שבמקור הרוחניות היהודית, התורה.

%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94

רוב קוראי המגזין הם, מן הסתם, יהודים חילוניים, ותמהני באיזו מידה שמחות אלה, ובעיקר הרוחניות שבהן, מדברות אל לבם. האם תופעת ההדתה הכופה המורגשת בשנים האחרונות בישראל גוררת עמה התנכרות למקור הדת והדהתה, לתורה? האם אין כאן תופעת המים העכורים העשוייה לגרור את הנטייה לשפכם, ביחד עם תינוק היהדות? ואם כן, האם ומדוע על היהודי הנאור לשמוח בתורה?

 

 אין חולק על-כך שהתורה היא לא רק מקור הדת, אלא גם מקור התרבות היהודית על כל גילוייה המאוחרים. בראשם הלשון והספרות העברית, גם כשהם משמשים לביטויים החילוניים והאנטי-דתיים ביותר. הגילויים הנפלאים בתורה הם במרכז התרבות הכלל-אנושית, המערבית לפחות. הרעיון הדתי באמונה באל-אחד מבוטא בסיפורים המקראיים וברוב המצוות חברתיות. אך אין להתעלם מהעובדה שלצדם יש בתורה, ובתנ"ך כולו, גם יסודות זרים להשקפת העולם החברתית המודרנית, ואולי להשקפה הסוציאל-דמוקרטית.

 

ניקח כדוגמא את הרעיון של יום המנוחה השבועי, שמקורו בנאמר בתחילת התורה בסיפור האגדי על בריאת העולם, כאשר אלוהים שבת מכל מלאכתו ביום השביעי. בעשרת הדיברות נאמר במפורש: "לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ' ט-י). נהיה מודעים לכך כי בגרסה השנייה של הדיברות, בספר דברים, ניתן טעם שונה לחלוטין מהדתי שבשמות: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ" (ה' י"ג). טעם חברתי מובהק!

 

 וממצוות השבת, למצוות השמיטה והיובל, הלקט השכחה והפאה וכל יתר המצוות החברתיות, שלטעמי הן עיקרה וסיבת קיומה של היהדות, שמטרתה ככתוב בתפילה היא לתקן עולם במלכות שדי! סיבה טובה לייחד יום בשנה ולהיות גאים ושמחים על כך שמקור תרבותנו (בין אם אנו מאמינים ובין אם יהדותנו היא תרבותית בלבד) הוא קובץ של 5 ספרים הנלמדים באופן רצוף במשך יותר מאלפיים שנה, ותוכנם הוא גם המקור וספר קודש לנוצרים וליהודים, ומקור השראה מרכזי למוסלמים – רוב בני האדם על פני כדור-הארץ!

 

אבל כאמור, הטלית אינה כולה תכלת. לימוד ביקורתי של התורה יגלה בה גם זוויות שאינן יכולות להתקבל על דעתו ועל מצפונו של היהודי השכלתן, הנאור, המודרני, הקורא הטיפוסי, כאמור, של מגזין זה.

 

 אני מאמין שהתורה היא ממקור אלוהי, אך לא כמתואר בסיפור הידוע על מסירתה למשה בסיני אלא כהשראה אלוהית. היא הייתה נחלתם, כשם שהיא נחלתם של הנביאים, המשוררים והאמנים בכל דור ודור. איני מקבל כ"תורה מסיני" את סיפוריה כאמת היסטורית, אלא כאמור כמיתולוגיה היהודית, שכנתן של סיפורי מיתולוגיה מזרח-תיכוניים קדומים אחרים. אני דוחה לחלוטין את המצוות הכרוכות בהתנשאות לאומית ודתית, בשפך דם אדם ובעל חי, כמצוות הלחימה או הקרבת קרבנות. אך אני מאמץ בשמחה את יסודות האמונה ואת המצוות החברתיות, בהתאמה לזמננו ולמושגינו הנאורים. ועל כך עוד ידובר.

 

על כן אני שמח בשמחת תורה, שמחה בוגרת ומפוכחת. מועדים לשמחה! 

 

 

 

מה קרה לאמריקה

alon-ben-meirמאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדע המדינה באוני' ניו-יורק

כמה מהזוועות הבלתי-נתפסות המתחוללות בסוריה נחרטות בתודעת הציבור האמריקני? הנשיא אובמה מסרב לקום כדי לעצור אימה בל תשוער זו.  

 

 

אלפי גברים, נשים וילדים הולכים ונשחטים מדי שבוע. יותר מ-50,000 ילדים סוריים מתחת לגיל 15 נהרגו עד כה. 2.5 מיליון ילדים נמקים כיום במחנות פליטים, לרבות 306,000 שנולדו מאז פריצת מלחמת האזרחים ב-2011. יותר מ-8 מיליון ילדים סוריים זקוקים נואשות למזון ולטיפול רפואי. יותר מ-15,000 ילדים סוריים חצו את גבולות המדינה לבדם, רבים הופקרו למוות. 1 מכל 3 ילדים חווים אלימות קשה, ול-2.6 מיליון ילדים אין גישה לשירותי חינוך בסיסיים. מחיר הדמים מרודד למספרים קרים, שכבר אינם מעוררים תהודה. אינספור ילדים סוריים ממתינים כצאן לטבח על מזבח פשיטת רגלה המוסרית של הקהילה הבינלאומית.

%d7%a8%d7%a6%d7%97-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94

 

 מה קרה לאחריותנו המוסרית? כיצד ניתן לצפות מהצד בהשמדת העיר אלפו, ולאפשר לטבחם היומיומי של מאות נשים וילדים חפים מפשע? אני בוכה על כל גופה של ילד שמעולם לא ידע מה התחולל סביבו. אין מילים לתאר את הזוועות והאכזריות המתחוללות בסוריה, ובכל זאת, הקהילה הבינלאומית מתייחסת אליהן באדישות. האם נוכל להרשות לעצמנו להמשיך לשתוק? אם לא נקום אנחנו נגד הטירוף הזה, מי כן יעשה זאת? כמה פעמים נוספות תנסה ארה"ב להביא להפסקת אש עם רוסיה, רק כדי שתופר שוב ושוב? פוטין הינו רודן חסר רחמים ורמאי, בלי מצפון ובלי הגינות אנושית. שאיפותיו במזרח התיכון עולות מבחינתו על חייו של כל אזרח סורי; האיש פשוט מושחת מוסרית מיסודו.

 

רק לאחרונה, ג’ון קרי הביע תסכול עמוק מגישתו של ממשל אובמה לפתירת הסכסוך, וציין כי דיפלומטיה שאינה מגובה על-ידי איום אמין בשימוש בכוח נידונה לכישלון. זו דווקא הסיבה מדוע פוטין ואסד חשו כי ניתן היה להם להפר את הפסקת האש השנייה ללא חשש לענישה. ההימנעות מפעולה מענישה, לאחר שאסד חצה את הקו האדום של אובמה והשתמש בנשק כימי ב-2013, אפשרה לו ולפוטין להרוג ולהשחית מבלי להירתע.

 

עוד כמה זמן נוכל להרשות לעצמנו לצפות מהצד ולאפשר לטבח של גברים, נשים וילדים? על אובמה לאכוף מידית אזור אסור לטיסה, בשיתוף טורקיה שלהוטה לעשות זאת, לאשר הפצצת מסלולים בבסיסי חיל האוויר הסורי, ולספק למורדים המתונים (כצבא הסורי החופשי שארה”ב תומכת בו) רקטות להפלת מזל”טים ומסוקים, במטרה לשים קץ להטלת "פצצות חבית" שהורגות ללא הבחנה, ולמנוע התקפות רוסיות על אזורים הנשלטים על ידי המורדים. המאבק נגד דאע"ש הכרחי, אבל אסור היה מלכתחילה לעשותו על-חשבון המורדים ועל חשבון אינספור אזרחים חפים מפשע. אי-נכונותו של אובמה לנקוט בצעדים צבאיים חזקים הובילה להתפוררות סוריה, כהמשך למלחמתו הנוראית של הנשיא בוש בעיראק. נקיטת צעדים צבאיים החלטיים איננה מסכנת את חייהם של רבים מחיילינו, והיא לא תגרום נזק משני כבד.

 

 השאירו לפוטין להרחיב את ידו החופשית למדינות אחרות באזור, ולחדור בצורה מסוכנת לתחום השפעתה הגיאופוליטית של ארה”ב. איראן לא תהסס להגדיל את תמיכתה באסד, ולהרוג כמה מורדים שרק תוכל “בשם אללה”, ולשאוב תעוזה מחודשת לאיים על מדינות המפרץ ולהגביר את פעולתה הצבאית בתימן, במטרה להשיג הגמוניה אזורית. לאסד לא תהיה סיבה להתפשר, והוא יוסיף להילחם עד המורד האחרון כדי להבטיח שיהיה חלק מרכזי בכל פתרון עתידי. אסור להיכנס למשא-ומתן עם פוטין על הפסקת אש חדשה בטרם מבצע צבאי כנ”ל, ויש להתנות כל משא-ומתן עתידי בהפסקת פעולות האיבה על-ידי פוטין ואסד.

 

הפקרת סוריה לגחמות פוטין ואסד הן בגידה בערכינו המוסריים היקרים ביותר. מורשת אובמה עומדת על הכף. אסור לאובמה לצפות באדישות בהתפוררות מדינה שלמה וברצח עמה, לפגוע קשות במעמדה הבינלאומי של ארה”ב, ולאפשר לאמריקה לרדת אל מקום שממנו דמויות כדונלד טראמפ לא מסוגלות לעלות..
 

 

פרק ב' – מה השתנה באזורנו

שלמה גזיתמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

קשה להניח שבטווח הארוך תישאר ישראל מחוץ למשחק. אנו חבוקים בעימות הנצחי שלנו עם הפלסטינים – ברצועת עזה, בטרור הפלסטיני, ובלבנון.

 

לפני כ-40 שנה, כראש אמ"ן, התחלנו לחפש סימנים-מעידים לשלום. ה-TRIGGER, הגורם המניע, היו ידיעות שקיבלנו, בעיקר מדיפלומטים זרים ומחוקרים אקדמיים שהגיעו ממצריים, שטענו שאיננו קוראים נכון את המדיניות המצרית. החלטתי על היערכות איסופית ומחקרית בכיוון זה, וכללנו את "מדד השלום" בכל אחת מהערכות המודיעין שקיימנו. ההערכה שלנו נותרה עקבית: יתכן שיש שינויים קלים בהלך הרוחות במצריים, אך איננו רואים תפנית מדינית. ואז, בנובמבר 1977, הגיע סאדאת. שוב ושוב שאלתי את עצמי – למה טעינו? ויש לי היום תשובה ברורה – אנוואר סאדאת, נשיא מצריים, היה חופשי לקבל את החלטותיו האסטרטגיות, המשטר המצרי לא חייב אותו לגייס תחילה את תמיכת דעת הקהל. הוא ידע כי הרוב המוחלט בבחירות במצריים מובטח לו. וזאת לא הבנו.

 

מצריים של היום, וכמוה כמעט כל מדינות ערב שבאזורנו, ידעו  מהפך, הן חוו  את ה"אביב הערבי". ובעקבות "אביב" זה התהפכו היוצרות. מצריים, וכמוה כל מדינות האזור, לא הפכו לדמוקרטיות, אך שליטיהן מתייראים היום מאימת הכיכר. כיכר תחריר בקהיר של היום לא הייתה מאפשרת את השלום שהושג ללא עוררין לפני ארבעים שנים. אולם מבחינתנו אין זה השינוי היחיד. מפע"מ, המפקדה הערבית המאוחדת, זו שהעמידה בפנינו איום של מתקפה צבאית כוללת, נעלמה. צבאות ערב סביבנו, כולם ללא יוצא מן הכלל, איבדו את הלכידות ואת היכולת ליזום מהלך צבאי. ה"כיכר" משפיעה גם בכיוון זה. ואין זו תופעה חולפת, לפחות לא בעתיד הקרוב, הנראה לעין.

 

בכך לא הסתיימה הפרשה. החלה התפוררות של המסגרות המדינתיות: ראשונה התפוררה אפגניסטן, אחריה באו עיראק, לוב, וסוריה, ובמידה מסוימת אף תורכיה. ולהתפוררות זו שתי מגמות: האחת היא החתירה של המרכיבים האתניים השונים לעצמאות, או לפחות למעמד חדש אשר יקנה להן זכויות לאומיות. אך בה בעת נולדה התנועה האסלמית המהפכנית, ארגונים הפועלים עם שמות שונים, אך עם מטרה זהה: לכפות את האסלאם הקיצוני, הפונדמנטליסטי, על  עמיהם הערבים, כאשר מטרת-העל היא לכפות את האסלאם גם על "האחר", על כל הכופרים, על כל בעלי הדתות האחרות שבעולם המערבי החופשי. בשוליים ניצבת איראן, שהייתה הראשונה שאימצה משטר אסלאמי קיצוני. זוהי מעצמה אזורית החותרת לייצב את עצמה עם נשק גרעיני, והממלאת תפקיד מרכזי בארגון ובתמיכה בפעילות הארגונים האסלאמיים הקיצוניים.

 

%d7%9e%d7%9d%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aaמצבה של ישראל, בשלב זה לפחות, הוא טוב. בשונה משנות ה-70 של המאה שעברה, היום אין איום צבאי של מתקפה כוללת לחיסולה. גם הארגונים הקיצוניים מתמקדים בשלב זה בתוך המדינות שלהם ונמנעים מלפעול ולהתעמת אתנו, אלא שלא לעולם חוסן. קשה להניח כי בטווח הארוך יותר תישאר ישראל מחוץ למשחק. אנו חבוקים בעימות הנצחי שלנו עם הפלסטינים – ברצועת עזה, בטרור הפלסטיני, ובלבנון. אף כי הגוף המאיים עלינו שם הן החבורות השיעיות של חיזבאללה, מאבקם נגדנו הוא בשרות הפלסטינים.

 

זו תמונת האזור שבו מצויה היום ישראל. בשלב זה אנו כמעט לגמרי מחוץ למשחק. אף על פי כן, לאורך ימים נושפע יותר ויותר מן המתרחש בעולם. אנו בעלי עניין ברור לראות את ניצחון העולם החופשי. כישלון של עולם זה, חלילה, לא יפסח גם על ישראל.

 

פרק ג', אחרון, של "מה השתנה אצלנו?" – בשבוע הבא.

 

 

 

מהומת ההלוויה

%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%a8%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

שמעון פרס היה נהנה מזה. מלחמה ציבורית קמה על ההלוויה שלו. חברי-הכנסת הערביים לא השתתפו. אז מה? גם אני לא השתתפתי…

 

  

פרס ואני לא חיבבנו זה את זה, והשתתפותי בהלוויה הייתה בבחינת צביעות. אני לא אוהב צביעות.

 

 חברי-הכנסת של "הרשימה המשותפת" החליטו להחרים את האירוע. הם טענו שפרס הקדיש את מרבית חייו למלחמה בערבים בכלל, ובפלסטינים בפרט. ההחלטה להחרים את ההלוויה גרמה לסערת מחאות בקרב הח"כים היהודים. איך הם מעזים? החרמת פרס המת כמוה כמו החרמת המדינה! צריך לגרש את הח"כים הערביים מהכנסת! צריך לצאת מאולם המליאה כשהם נואמים! (מוזר שאיש לא הציע עדיין לאסור אותם). החלק המעניין באמת בפרשה זו הוא הוויכוח שבין הערבים לבין עצמם. אזרחים ערביים אחדים גינו את החלטת "הרשימה המשותפת". מיד האשימו אותם שהם "ערבים טובים", כינוי משפיל לערבים המבקשים למצוא חן בעיני הרוב היהודי. הוויכוח נמשך. הוא נוגע לשורש הקיום של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, המונה כ-20% מאוכלוסיית המדינה.

  

כל זה מחזיר אותי לחוויה מימי ילדותי. תשע וחצי השנים הראשונות בחיי חייתי בגרמניה הדמוקרטית, שנקראה "רפובליקת ויימאר" (על שם העיר שבה נוסחה החוקה שלה, ושבה חיו אחדים מגדולי-הרוח הגרמניים). אחר-כך חייתי חצי שנה בגרמניה הנאצית. היינו "יהודים גרמנים". כלומר, גרמנים מכל הבחינות, יהודים מבחינה דתית. למעשה פירוש הדבר היה שהיינו גרמנים, אבל גרמנים מסוג אחר, סוג שהיה שייך אך לא לגמרי שייך, ושהיה באותה שעה שייך גם לדבר שנקרא "העם היהודי". אני נזכר לעיתים קרובות בחוויה חשובה בחיי: אירוע פטריוטי בגימנסיה, זמן-מה לאחר שהנאצים הגיעו לשלטון. כל ילדי בית-הספר התאספו באולם-הכינוסים הגדול, ובסוף האירוע קמו כולם כדי לשיר את שני ההמנונים: ההמנון הלאומי הגרמני וההמנון הנאצי. מכיוון שהייתי תלמיד בכיתה הנמוכה ביותר בגימנסיה וגם כל חבריי לכיתה היו מבוגרים ממני, הייתי הילד הקטן ביותר בבית-הספר. הייתי גם היהודי היחיד. מבלי לחשוב קמתי כמו כולם, אך לא הרמתי את ידי למועל-היד הנאצי ולא שרתי ככל האחרים. ילד אחד קטן בין מאות ילדים גדולים ממנו. כאשר נגמרה החגיגה, ניגשו אלי כמה מהילדים הגדולים יותר ואיימו לשבור לי את העצמות אם זה יקרה עוד פעם. למרבה המזל, עזבנו את גרמניה מספר ימים לאחר מכן.

  

יתכן שאירוע זה עוזר לי להבין את הרגשות של האזרחים הערביים במדינה. הם בוודאי שואלים את עצמם מי הם – ישראלים? ערבים? פלסטינים? ערביי ישראל (מונח שהם מתעבים)? אזרחים פלסטיניים של ישראל (כפי שהם מעדיפים להיקרא לאחרונה)? כל אלה ביחד? או שמא אף לא אחד מאלה? אחרי מלחמת תש"ח, שבה נוסדה ישראל ושבמהלכה ברחו וגורשו כ-700,000 ערבים (ולא הורשו לחזור), מנתה האוכלוסייה של המדינה החדשה כ-650,000 נפש, מהם 20% ערבים. הפלא ופלא, למרות העלייה היהודית האחוז הזה לא השתנה מאז, חרף שיעור-הילודה הגבוה בציבור הערבי. אחרי קום מדינת-ישראל, כל הערים והכפרים הערביים היו כפופים ל"לממשל צבאי", מצב שלא חל על שטח, אלא על התושבים הערביים בלבד. הערבים לא הורשו לצאת מעריהם ומכפריהם בלי רישיון בכתב של הממשל, גם אם רצו רק לבקר בן-דוד בכפר סמוך. שום עסקה – החל בקניית טרקטור וכלה ברישום הבת לבית-הספר למורות – לא הייתה אפשרית בלי אישור בכתב של הממשל. משטר נתעב זה נמשך 18 שנים. מחנה-השלום היהודי והמפלגה הקומוניסטית (שהייתה ברובה ערבית) היו פעילים למען ביטולו. השתתפתי בעשרות הפגנות. המצאתי אפילו את סמל המבצע: האות X. כל עוד  דוד בן-גוריון, ושמעון פרס לצדו, היו בשלטון, המחאות שלנו לא נשאו פרי. הממשל הצבאי בוטל רק אחרי ששניהם נבעטו החוצה על-ידי מפלגתם. השב"כ (שנקרא אז שין-בית) תמך בביטול. הוא טען שהממשל הצבאי מזיק יותר מכפי שהוא מועיל, והשרות יפעל ביתר יעילות בלעדיו. במשך השנים ההן הייתי קשור מאוד לציבור הערבי בישראל. היו לי ידידים בהרבה כפרים וערים. במערכת "העולם הזה" היו חברים ערבים, דבר שלא היה מקובל בזמן ההוא, וכאשר הקמתי מפלגה חדשה, "העולם הזה – כוח חדש", היו בה מועמדים ערבים וגם בוחרים ערבים. למרבה הצער, התמעטו קשרים אלה אחרי מלחמת ששת-הימים (1967), כאשר כבשה ישראל את רצועת-עזה ואת הגדה המערבית. התמסרתי לגמרי לצורך להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל ולהיאבק על זכויות-האדם בשטחים הכבושים.

  

%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9dאז מהו מצבם של האזרחים הערבים במדינת-ישראל עצמה? יש 2 תיאורי מצב: האחד, שהם שווים לכל שאר האזרחים במדינה "היהודית והדמוקרטית". התיאור האחר הוא שהם מיעוט מדוכא, הסובל מהפלייה לרעה בכל התחומים ושהם חיים במצוקה מתמדת. איזה משני התיאורים נכון? לדעתי, לא זה ולא זה. לפני שנים, הרבה לפני שאביגדור ליברמן הפך לשר-הביטחון והיה עדיין חופשי לדבר ככל העולה על רוחו, הוא השמיע הצעה מדהימה: להקים ישות פלסטינית לצד ישראל ולצרף אליה את אזור המשולש, שתושביו ערבים. תמורתו היו צריכים לספח לישראל את גושי ההתנחלות בגדה. לפי ההצעה היו רבים מהאזרחים הערבים של ישראל אמורים להפוך לאזרחי הישות הפלסטינית, יחד עם כל רכושם, אדמותיהם, כפריהם ועריהם. מה רע? אך האזרחים הערביים בישראל ענו בהתפרצות של זעם. אף קול ערבי אחד לא הושמע בזכות ההצעה. כולם רצו להישאר בישראל. מדוע? ההכנסה הממוצעת של אזרחי ישראל, ובכללם האזרחים הערבים, גדולה פי 10 ויותר מזו של הערבים בארצות השכנות ובשטחים הכבושים. זכויות האדם והאזרח בישראל נראות להם בטוחות יותר.

 

יש בישראל מנהלים ערבים של מחלקות בבתי-החולים. גם האחים הערביים בבתי-החולים זוכים לשבחים. יש שופט ערבי מכובד בבית-המשפט העליון, השולח שרים יהודים לבית-הכלא. יש פרופסורים ערבים באוניברסיטאות. אם כן, האם הערבים נהנים משוויון-זכויות? בהחלט לא. הערבים מופלים לרעה כמעט בכל התחומים. העיריות הערביות מקבלות פחות הקצבות ממשלתיות מאשר שכנותיהן היהודיות. רמת בתי-הספר הערביים נמוכה יותר מזו של היהודים (אם כי אחדים מבתי-הספר הערביים הגיעו לפסגה). כפרי הבדואים נהרסים ותושביהם מועברים בכוח למקומות אחרים. שום מפלגה יהודית אינה חולמת על הקמת קואליציה עם מפלגה ערבית. רמת-החיים הממוצעת של האזרחים הערבים ירודה מזו של האזרחים היהודים, אף שהיא גבוהה מזו הקיימת בשטחים הכבושים וברוב הארצות הסמוכות. וחשוב יותר: מזכירים לאזרחים הערבים על כל צעד ושעל שזוהי "מדינה יהודית", שהמדינה אינה שייכת להם, שהם לכל היותר נסבלים. מכריחים את ילדיהם לשיר את המנון המדינה ("נפש יהודית הומיה…"), דבר המזכיר לי את התקרית ההיא בילדותי. הדגל ושאר סמלי המדינה הם יהודיים בלבד (קנדה החליפה בשעתו את דגלה והמנונה הלאומי כדי שהמיעוט הצרפתי שלה ירגיש בבית). אבל ידידים ערביים סיפרו לי בסוד שכאשר הם מבקרים את קרוביהם בשטחים הכבושים, הם חשים רגש של עליונות. אבל כאשר הם מבקרים בשפת-הים של תל-אביב, אירוע נדיר למדי, הם לא מעזים לדבר ערבית.

 

בסך הכול – תמונה מעורבת מאוד, הרחוקה מהתמונה הפשטנית של כל אחד משני הצדדים. אין מיעוט לאומי בעולם שהוא מאושר לגמרי. נראה שזה מצב הנוגד את הטבע האנושי. בשנים הראשונות של המדינה, המיעוט הערבי היה כנוע. רוב חברי-הכנסת הערביים היו סוכנים של מפלגות ציוניות. ח"כ אחד, עבד-אל-עזיז אל-זועבי (מפ"ם) אמר: "המדינה שלי לוחמת בעם שלי". כמעט כל היהודים בישראל, וכמעט כל המפלגות היהודיות, הכחישו אז בתוקף את עצם קיומו של העם פלסטיני. "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!" הצהירה גולדה מאיר. אני ביליתי אלפי שעות מחיי בניסיון לשכנע יהודים שאכן קיים עם פלסטיני, ושלעולם לא נדע שלום אם העם הזה לא יזכה בעצמאות. הימים ההם עברו מזמן. האזרחים הפלסטיניים של מדינת-ישראל מהווים כיום ציבור זקוף-קומה (בת אחרת של משפחת אל-זועבי, חנין, משגעת את היהודים בתעלולים פרובוקטיביים). אך אם קיווינו במשך שנים רבות שהציבור הערבי הזה יהווה "גשר" בין ישראל ובין העולם הערבי, התקווה הזאת נכזבה מזמן ("גשר הוא דבר שדורכים עליו," אמר לי פעם ידיד ערבי). גרוע יותר, התהום בין האזרחים הערבים ובין האזרחים היהודים בתוך ישראל מתרחבת והולכת, מעמיקה והולכת.

  

בעיניי זו טרגדיה. אילו היו כל הדעות הקדומות האלה נעלמות, ואילו קם שלום בין ישראל ופלסטין, היהודים והערבים בישראל עצמה היו מתמזגים בקלות בציבור כלל-ישראלי אחד. דבר אחד בטוח לגמרי: לא יהיה שינוי לטובה בישראל, לא שינוי הממשלה ולא שינוי המדיניות, אלא אם כן האזרחים הערבים ונציגיהם יהפכו לחלק בלתי-נפרד של תנועת-שלום גדולה ומאוחדת, תנועה שבלעדיה אין תקווה.

 

 

ואני, כידוע, אופטימי.

 
 

תודה ל"נשים עושות שלום"

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

ב"מצעד התקווה" השתתפו אלפי נשים ישראליות ופלסטיניות, שנחושות להמשיך להיאבק לכינון הסכם מדיני, כדי להוציא את שני העמים ממעגל הדמים והשכול.

 

 

 

תודה ל-20,000 הנשים, שעלו לרגל בחג סוכות לירושלים במצעד שלום מרגש, והעניקו לירושלים חן נשי של חיים ושלום. היום הזה החל בצעדה בצפון ים המלח ובתפילה לשלום של אלפי נשים, ישראליות ופלסטיניות. היום הסתיים ב"מצעד התקווה" שבו השתתפו אלפי נשים שנחושות להמשיך להיאבק לכינון הסכם מדיני, כדי להוציא את שני העמים המחלקים את כברת הארץ היקרה לנו ממעגל הדמים והשכול.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9d

 

על הבמה מול בית ראש הממשלה הופיעה קבוצת נשים מרשימות. ריגשה אותי במיוחד ההופעה המשותפת על הבמה של הרבנית הדסה פרומן, אשת הרב מנחם פרומן ז"ל; וכלתה מיכל, שנפצעה קשה בפיגוע טרור בהיותה בחודש החמישי להריונה שהופיעה עם תינוקה החמוד בזרועותיה. כולן ממשיכות לחיות בהתנחלות תקוע. גם אם אינני מסכים עם גישתה של מיכל לפתרון הסכסוך, כבשה אותי התובנה שלה. בדבריה בפני הנאספות (וגם נאספים) הדגישה כי "החיים הם השלום. החיים כאן יתאפשרו רק אם נפסיק להיות קורבנות של טרור, של כיבוש, וכולנו צריכים להתגבר ולהתחיל לעבוד קשה למען החיים כאן". נגעה בי תובנתן של האם ושל בתה – הן רואות בכל בני העמים החיים כאן כברואים בצלם. נגעה בי הפתיחות וההכרה שלהן גם לכאבו ולסבלו של האחר. בנקודת המוצא שלהן אין התנסחות לאומנית משיחית ואין התנשאות על פני האחר, אלא הרצון לחיים משותפים של שני העמים בארץ הזו.

 

 

נראה לי שליום הנשי היפה שהעניקה תנועת "נשים עושות שלום" לירושלים, אפשר לשזור גם שורות מעטות משירו של מחמוד דרוויש "יבוא יום אחר", שיר על יום נשי אחר:

 

יָבוֹא יוֹם אָחֵר, יוֹם נָשִִׁי

שָׁקוּף בְּדִמּוּי, מֻשְׁלָם בִּיצִירָה,…

…וְהַיּוֹנָה תָּנוּם אַחַר הַצָּהֳרַיִִם בְּטָנְק נָטוּשׁ

אִם לֹא תִּמְצָא קֵן קָטָן בְּמִיטַּת זוּג אוֹהֲבִים…

 

(מתוך "אַל תִּתְנַצֵּל עַל מַה שֶׁעָשִׁיתָ", הוצאת "קשב לשירה". מערבית: אהוד הורביץ).

 

 

אני מאחל לתנועת "נשים עושות שלום" שיצליחו לזכות את 2 העמים המחלקים כברת ארץ זו במציאות חדשה; שיונה תנום בטנק נטוש ותמצא לה גם קן במיטת אוהבים, שלא ידעו עוד מציאות של מעגלי דמים חוזרים ונשנים.
 

 

 

תאומתי – לנשיאות!

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68

הילרי תהיה נשיאת ארה"ב. "תאומתי" – בגיל, בניסיון, בפוליטיקה, בעמדות מתקדמות ובקשרים עם הערבים. זה טוב לארה"ב, לעולם, לישראל ולשלום.  

  

 

לפני שנה וחצי, ב-9.4.2015, כתבתי כאן מכתב-מאמר לגברת קלינטון, בכותרת גבירתי-תאומתי, הצלחתך – הצלתנו. הסברתי לגברת קלינטון, ולכם הקוראים, איך היא "תאומתי": בטקס השלום עם ירדן, בערבה, ב-26.10.1994, ברכו אותי 5 ילדי ליום-הולדתי ה-47 – "אבא, אין מתנה טובה בשבילך ליום-הולדת מהסכם שלום, ואין טוב בשבילך – חוקר הנבאטים ומעריץ פטרה –  משלום עם ירדן". התמוגגתי. ואז פרסם אחד העיתונאים בטקס שגם אשת נשיא ארה"ב, הגברת הילרי קלינטון, חוגגת בטקס יום-הולדת 47! גיליתי תאומה!

 

 

במכתבי הפצרתי בתאומתי להכריז על "ריצתה" לנשיאות ארה"ב, למען מדינתה ולמען מדינת ישראל. את המכתב-מאמר, שפרסמתי כאן בעברית ובאנגלית, שלחתי ישירות אל תאומתי (הן לכתובת המייל הפרטית שלה, והן דרך שגרירות ארה"ב בישראל). תשובה ממנה לא קיבלתי (האם לכן הסתבכה בפרשת המייל הפרטי שלה?…), אבל שמחתי שהזדרזה להכריז על התמודדותה לתפקיד. מאז אני עוקב בקפדנות על מרוץ הבחירות שלה, כולל כל עימותיה הטלוויזיוניים, ומשוכנע כל הזמן – למרות פרשיות-מה שעברה – שהיא תזכה בבחירות ותתמנה להיות נשיאת ארה"ב. אחרי נשיא שחור ראשון – חכם, אנושי, ישר, מרחיק ראות, חברתי ושוחר שלום, תזכה ארה"ב גם בנשיאה אישה ראשונה – חכמה, אנושית, ישרה, מרחיקת ראות, חברתית ושוחרת שלום. אני לא "חסיד שוטה" שלה. לא אהבתי את התעלמותה מבגידותיו המיניות של בעלה, התנגדתי לתמיכתה בכניסת ארה"ב למלחמה בעירק, וביקרתי את חוסר-הזהירות שלה בהתכתבויות מדיניות חסויות מכתובת המייל הפרטית שלה. אבל אפילו לינקולן, רוזוולט, קנדי, אובמה, צ'רצ'יל, גנדי, דה-קלרק, מנדלה, סאדאת, חוסיין, בן-גוריון, רבין ופרס – לא היו מושלמים. הילרי קלינטון תהיה נשיאה מצוינת. רוצים – כמוני – לעזור לה לזכות? שכנעו כל אזרח ארה"ב – ישראלי ואמריקאי – להצביע לה. כתובת המטה שלה באינטרנט: https://www.hillaryclinton.com/ .

 

הילרי קלינטון

 

ולפני 8 חודשים, ב-11.2.2016, כתבתי כאן מאמר בכותרת "הילרי קלינטון לנשיאות, למען ישראל!"

גם היום אני משוכנע שבחירתה לנשיאת ארה"ב עשויה להציל – לא פחות! – את מדינת ישראל. זאת מכיוון שהילרי קלינטון תהיה אז בעלת 5 התכונות ההכרחיות לצורך השגת הסכם שלום היסטורי בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים והעולם הערבי כולו: נשיאת ארה"ב, בעלת ניסיון רב כמזכירת המדינה (= שרת החוץ), בעלת עמדות מתקדמות, אוהדת מאד את מדינת ישראל, ובעלת קשרים טובים בעולם הערבי. היום אוסיף תכונה הכרחית ששית: אחרי התנהגותו הבוטה של נתניהו נגד הנשיא אובמה, נגד הפלסטינים ונגד ערביי ישראל, הגברת קלינטון מתעבת אותו, ועמו את בנט וליברמן.   

 

 

התרסקות צפויה לרפובליקאי דונלד טראמפ, הגזען הבהמי והתככן בפוליטיקה ובכסף, שאפילו חסידי "מסיבת התה" השמרנים מתנגדים לו. מעניין הדמיון עם הרפובליקאי שלנו, הגזען הבהמי והתככן בפוליטיקה ובכסף בנימין נתניהו, שאפילו חסידי הליכוד מתנגדים לו. אין לי ספק שגם הוא צפוי להתרסקות, הגם שבישראל לא צפויות בחירות קרובות.

 

 

לשוחרי דמוקרטיה ושלום ישראלים יש חובה לפעול במשך 3 שנים, בכל אמצעי דמוקרטי, נגד נתניהו-בנט-ליברמן – ולעזור במשך 3 שבועות לתאומתי הילרי קלינטון.

אונסק"ו, נתניהו, ואמת בתקשורת

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

אין בהחלטת אונסק"ו שלילת הקשר בין העם היהודי להר הבית. המסע נגדה נועד להסיט את תשומת הלב מהקריסה הדיפלומטית של מדיניות נתניהו.

 

 

בשבוע שעבר התפרסמה ב"קול ישראל" הידיעה הבאה:

"ועדת החוץ של ארגון אונסק"ו אישרה אתמול את הצעת ההחלטה השוללת את הקשר בין העם היהודי להר הבית. ההצעה מזכירה את הר הבית רק בשמו הערבי ומגנה את פעילותה הביטחונית והארכיאולוגית של ישראל במקום. הוועד המנהל של אונסק"ו יתכנס ביום שלישי כדי לאשר את הצעת ההחלטה, ומקור בכיר אמר כי אין להוציא מכלל אפשרות שנוסח ההחלטה ישונה עד מועד ההצבעה".

 

פרסומת

כעבור זמן קצר הגיעה גם תגובתו של ראש הממשלה. שימו לב למשפטים הזהים:

"ראש הממשלה בנימין נתניהו מגנה בחריפות את הצעת ההחלטה שאישרה ועדת החוץ של ארגון אונסק"ו השוללת את הקשר בין העם היהודי להר הבית. נתניהו אומר כי אונסק"ו קיבל עוד החלטה הזויה, האומרת שלעם ישראל אין קשר להר הבית ולכותל. לדבריו, לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית ושלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת איבד אונסק"ו את מעט הלגיטימיות שנשארה לו".

 

אלא שהמעיין בטיוטת ההחלטה של אונסק"ו יופתע לגלות – שלא דובים ולא יער.

 

אמנם המסמך עוין לישראל: יש בו שימוש במינוחים ערביים, ומנסחי המסמך מדגישים את אופיים המוסלמי של המקומות הקדושים (כצפוי); מפורטים בו מעשי האלימות של ישראל ב-3 מקומות קדושים – הר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה – וגם בעזה, ויש בו ביטויים חריפים. כך בסעיף 38 "מגנים את ישראל על מעגל האלימות, מאז אוקטובר 2015, בהקשר למעשי אלימות מתמידים של מתנחלים וקבוצות קיצוניות נגד פלסטינים לרבות ילדי בית-הספר".

 

אלא שאף אחד מבין יותר מ-40 סעיפיה אינו שולל את הקשר בין העם היהודי להר הבית ולכותל.

 

אז מניין האמירה של נתניהו שההחלטה באונסק"ו שוללת את הקשר בין העם היהודי להר הבית והכותל?

 

מנתניהו משוגע

מה פשר הפער בין הצעת ההחלטה לבין מה שמיוחס לה?

 

הכיצד כל התקשורת הישראלית, ללא יוצא מן הכלל, דיווחה בקול אחד שאונסק"ו שולל את הקשר בין העם היהודי להר הבית והתעלמה מפרטים אחרים בהצעה? כך עובדים עלינו ללא בושה, כך בונים קמפיין. כך קובעים מה לחשוב.

 

תחילה מעוותים ומסתירים מידע. מי שמתלוננים השכם והערב על הטיות בתקשורת, מטים בעצמם את העובדות ומסננים מה שלא נוח להם; בהמשך יוצרים הסלמה מילולית ומייחסים משמעויות חמורות; ולבסוף, מנסים לגייס את דעת הקהל בארץ ובעולם לטובת פעולה נגדית.

 

כך היה עם איראן, כך כיום לגבי החלטת אונסק"ו. אותה שיטה עובדת כעת גם לגבי "בצלם" ו"שלום עכשיו", לאחר שנציגיהם השתתפו בדיון על הכיבוש באו"ם.

 

החלטת אונסק"ו היא מפלה נוספת לדיפלומטיה השחצנית של ישראל בניצוחו של בנימין נתניהו. לכן, כדי לכסות על הכישלון הצורב, כדאי לעוות את משמעות ההחלטה עד כדי גיחוך. כך ניתן גם להכין את הציבור לקראת החלטות קשות, לאמור: כולם נגדנו, שוללים לא רק את זכותנו להתנחל בשטחים, אלא גם את הקשר בין העם היהודי להר הבית. הדימוי של עם נרדף נוח להסברת פנים, אך ממאיס את ישראל בחוץ.

 

נראה שקל ונוח יותר לעיתונאים לקרוא את הודעות הממשלה מאשר לקרוא את המסמך הארוך ולהבינו. כל מי שמערער על הקו הממשלתי עלול להיחשב כמשתף פעולה עם האויב.

 

 לסיכום, מוטב להטיל ספק במה ששופרות התעמולה מפמפמים, אם במישרין, ואם באמצעות עיתונאים ופרשנים שחוקים – מעניין שבסוף השבוע נרשמה נסיגה קלה בלהט התעמולה הישראלית! לא עוד החלטת אונסק"ו שוללת, כי אם מתעלמת מהקשר בין העם היהודי להר הבית!