איש השנה תשע"ו

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68.

פרס? הוא איש המדינה. רחבעם ("גנדי") זאבי בפשעיו, בקבלו מהממשלה את באב אל-וואד, ומאבק הפלמ"ח להחזרת האתר להרוגיהם, מקנים את הבחירה לזאבי.

  

 

בחירת "איש השנה" החלה בשבועון "טיים" ב-1927. בישראל אימץ אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", את מסורת "איש השנה" (בראש השנה העברי). במגזין "על צד שמאל" חידשתי את המסורת ב-2011, ומ-2012 הכפלתי אותה ל"איש השנה" בראש השנה העברי ובראש השנה הכללי בכל שנה. ל"איש השנה" של 2011 בחרתי באהוד ברק (רומס השמאל); של 2012 – באביגדור ליברמן (החשוד); של תשע"ג – ברודינה מוסלח (מנהלת "נגב טקסטיל" בשדרות, שנסגר); של 2013 – בג'ון קרי (מזכיר המדינה, דוחף שיחות ישראל-פלסטין); של תשע"ד – בתושבי הנגב המערבי ועזה (אחרי "צוק איתן"); של 2014 – בבנציון (בנצי) גופשטיין (ראש "להב"ה"); של תשע"ה – יעקב ליצמן (סגן שר הבריאות); ושל 2015 – מאיר אטינגר (ראש מחתרת "המרד").

 

 

לקראת תשע"ז הגענו ל"איש השנה" של תשע"ו. שמעון פרס? לא, הוא איש המדינה השפויה (בחריגים מעטים). ממשלת הימין הקצתה מיליונים להקדיש את באב-אל-וואד לזכר זאבי. ראשי עמותת הפלמ"ח פנו לנתניהו וביקשו להחזיר את האתר להרוגי הפלמ"ח בקרבות שם, והממשלה סירבה. באפריל השנה נחשף רחבעם ("גנדי") זאבי בפשעיו (נפרט בהמשך), והממשלה המשיכה להכין את "מקדשו" בבאב אל-וואד לקראת 15 שנה לרצח זאבי. חצי שנה אחר-כך, בשבוע שעבר, החליטו ראשי הפלמ"ח להיאבק להחזרת באב אל-וואד להרוגיהם בשטחו. אירועי השנה הללו מקנים את "איש השנה" תשע"ו – לרחבעם ("גנדי") זאבי.

 

גנדי

 

זאבי נולד ב-20.6.1926 בירושלים. את הכינוי "גנדי" קיבל בקיבוץ גבעת-השלושה, כשהגיע לחדר האוכל רזה, יחף, מגבת למותניו, ותספורת קרחת בראשו. משם עבר לגימנסיה העברית רחביה בירושלים. הוא מחק מחייו את אחותו רחל, שהתאהבה בשוטר בריטי בירושלים וירדה עמו ללונדון (לאחר 55 שנה ניסה זאבי בביקור בלונדון ליצור עמה קשר, והיא סירבה). זאבי נרצח בירושלים המזרחית ב-17.10.2001 בידי 3 מתנקשי "החזית העממית", כנקמתם על הריגת מזכ"ל ארגונם אבו עלי מוסטפא על-ידי ישראל חודשיים קודם לכן.

 

 

זאבי הצטרף ל"הגנה", שירת בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות לחם בצפון בחטיבת יפתח. בקרבות מלכיה הגנה מחלקה בפיקודו על "גבעת העץ" מבלי להתחפר. הערבים ירו עליהם רימונים והרגו ופצעו רבים. בערב נסוגה כל הפלוגה והשאירה בכפר הערבי נפגעים שלא הצליחה לפנות. זאבי הועבר לגולני ומונה למפקד גדוד 13. במאי 1951 נשלח הגדוד לקרב אל-מוטילה, לסלק כוח סורי שחדר לצפון-מערב הכנרת. הקרב נמשך 4 ימים, והמג"ד זאבי ניהלו מהעורף, מ"וילה מלצ'ט" בכנרת. , אלא במחלקת ההדרכה ובאג"מ.

 

 

יעקב ("יענקל'ה") ניר (מרחובות) סיפר לי ששבוע אחרי מלחמת סיני (ב-1956), טיפס ראשון בתפקיד לג'בל קתרינה, הגבוה מכול, וראה את זאבי וחייליו עולים לג'בל מוסא, הגבוה פחות. והנה פרסם זאבי בעיתון "במחנה" כי הוא עלה ראשון לג'בל קתרינה. ניר זוכר שנדהם איך קצין בכיר מסוגל לשקר.  

 

 

זאבי מונה למפקד הבקעה. כצנחנים צעירים במילואים ראשונים שירתנו בבקעה ב-1968 באזור הג'יפטליק, יורים במרגמות. חברי יוסי ("אברשה") אברמוביץ' (מקיבוץ משמר דוד) ואני זוכרים את המח"ט זאבי מבקר אותנו. אחד מעוזריו זרק סיגריה ליד ערימת ה"מטענים" הצמודה למרגמה (ה"מטענים" לא מתפוצצים, אלא נדלקים כמדורה ונכבים מיד). כולנו חייכנו וה"מטענים" כבו. זאבי לא קרא לנו להתחפר. הוא פשוט נעלם. אחרי דקות יצא ממעבר-מים מתחת לכביש…

 

 

 ב-1968 מונה זאבי לאלוף פיקוד המרכז, ובלט במרדפים בבקעת הירדן עם עיתונאים וזמרים, בהחזקת אריה בפיקוד, ובמניעה מלהקת הנח"ל לשיר את "שיר לשלום" (שכתב יעקב רוטבליט) בטענה שהשיר "מכיל תכנים תבוסתניים".

  

 

ב-1974 שוחרר זאבי מצה"ל. הוא מונה ליועץ לענייני מודיעין, אך ב-1976 התפטר בהתנגדות להסכמי הביניים עם מצרים.

 

 

זאבי התיידד עם פושעים מ"רשימת ה-11" של ראשי הפשע המאורגן. המשטרה הקליטה אותו מקבל טלפון מהפושע טוביה אושרי (שהסתתר, עם חברו רחמים אהרוני, אחרי שרצחו את עמוס אוריון ועזר כהן) – "אתה יכול להגיע?". זאבי ענה: "אם צריך". ח"כים רבים דרשו משר הפנים והמשטרה יוסף בורג להימנע מלמנות את זאבי למשרה במשרדו. רבים התנגדו גם למינויו למנהל מוזיאון ארץ ישראל. ב-2015 הודו הפושעים אהרוני ואושרי (בתחקיר עיתונאי) שזאבי הגיע באותו לילה למקום המסתור שלהם וניסה לאתר עבורם אנייה להימלט מהארץ, ואחר-כך טס למסתור שלהם באמסטרדם והעביר להם מידע מהחקירה שהתנהלה נגדם.

%d7%90%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9a

 

 

ב-1987 הודיע זאבי על תמיכתו ב"ארץ ישראל השלמה" וב"טרנספר מרצון" לערביי הגדה המערבית. כתקדימים הציג טרנספר של 3 מיליון תושבים בהסכם יון-טורקיה, "טרנספר" (בהגדרתו) המתנחלים היהודים מסיני בשלום עם מצרים, ו"טרנספר בכפייה" שביצעה ישראל במלחמת העצמאות. זאבי אמר: "אם הטרנספר אינו מוסרי – כל הציונות אינה מוסרית, כי היא קמה וצמחה והייתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר". עמדותיו ספגו ביקורות רבות בטענת גזענות ואי-לגיטימיות.

 

%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%a1%d7%a4%d7%a81

 

ב-1988 הקים זאבי את מפלגת "מולדת" והובילה עד הירצחו. בכרטיס החבר של "מולדת" כתב "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". זאבי, עם 2 מנדטים, תבע מראש הממשלה שמיר להתמנות לשר המשטרה ולקיים משאל-עם על טרנספר. שמיר סרב, זאבי נשאר באופוזיציה, וב-1991 הצטרף לממשלה כשר בלי תיק. בעיתונות התפרסמו מחאות רבות. ב"ידיעות אחרונות" התפרסמה "עצומת גנדי" בחתימת קציני צה"ל בכירים בעבר ובהווה, ובראשם הרמטכ"לים לשעבר יצחק רבין, חיים בר-לב ומוטה גור, באומרם שאינם שותפים לדרכו הפוליטית של זאבי אך דוחים "הכפשה" נגדו. ב-1992 התנגד זאבי ל"ועידת מדריד" והתפטר מממשלת שמיר. בכנסת ה-13 עלה ל-3 מנדטים, אך התפצל ל-3 סיעות יחיד… זאבי התנגד לחתימת ממשלת רבין על "הסכמי אוסלו" ולשלום עם ירדן, והשתתף בעצרת הימין נגד רבין בכיכר ציון בירושלים, שבה כינה את ממשלת רבין "ממשלת מינכן היהודית".

 

 

"מולדת" התנגדה גם לתמיכת נתניהו בהסכמים עם הפלסטינים. בבחירות לכנסת ה-15 התאחדה "מולדת" עם "חרות" ו"תקומה" לסיעת "האיחוד הלאומי". כשבני בגין ראשון וזאבי שני ברשימה, ובפברואר 2000 התאחדו "האיחוד הלאומי" ו"ישראל ביתנו" של ליברמן ל"בלוק פרלמנטרי". לאחר בחירות 2001 זאבי מונה לשר התיירות בממשלת שרון. יום לפני הירצחו הודיע זאבי, יחד עם השר ליברמן, על התפטרותם מהממשלה בשל התנגדותם ליציאת צה"ל משכונות אבו-סניינה וח'רת א-שייח בחברון (ההתפטרות טרם נכנסה לתוקף בעת שנהרג).

 

 

על שמו של זאבי נקראו כ-15 אתרים בישראל ובגדה הערבית: גשר בנתיבי איילון ברמת-השרון; טיילות באשדוד, בראשון-לציון, בהר הזיתים בירושלים ובאילת; היישוב "מרחב עם" בנגב, "מחנה רחבעם" ברמלה וכביש הבקעה; המאחז הבלתי-חוקי "מעלה רחבעם" בגוש עציון, גבעה בהתנחלות "בית-חגי", בית-הכנסת העתיק באום-אל-קנאטר, ו"קשתות רחבעם" ברמת-הגולן; ורחובות, כיכרות וגנים ציבוריים בערים אחדות. כל שנה מעניק משרד החינוך פרס על שמו למצטיינים בלימודי ארץ ישראל, בבקעה מתקיים "מרוץ הלפיד" לזכרו, ורשות הדואר פרסמה ב-2002 בול לזכרו.

 

 

מפלגות הימין חוקקו את "החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה 2005". מורשת הרצל או ז'בוטינסקי מתוקצבת ב-350,000 ₪ בשנה. למורשת זאבי הקצתה הממשלה ב-2008 כ-5 מיליון ₪ להנצחת זאבי בשימור "נווה-אילן ההיסטורית" (קיבוץ-משלט שהוקם ב-1946 בפקודת בן-גוריון לשמירה על הדרך לירושלים, התפרק ב-1956, וב-1973 קם על בסיסה מושב נווה-אילן. כתבתי חוברת לזכר הקיבוץ). ותיקי "נווה-אילן ההיסטורית" התרעמו מדוע יוקדש קיבוצם שהוקם בעזרת השכנים הערבים מאבו-גוש, לטרנספריסט שונא ערבים, שכלל לא לחם באזור. הממשלה התעקשה, והקימה "קואליציה" של משרדי ממשלה וארגונים אחרים לשימור האתר. "הציל את המצב" בנו של זאבי, פלמ"ח (!), שדרש מכולם לציית רק להוראותיו, והחלטת הממשלה בוטלה. ב-2012 נטלו את ההחלטה נתניהו, השר יעקב נאמן, ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ח"כ דוד רותם ("ישראל ביתנו"), והעבירוה לבאב-אל-וואד…  אנשי משרד האוצר חישבו שהעלות התקציבית הישירה של החוק תעלה למשלם המסים יותר מ-10מיליון ש"ח בשנה.

ב"ערכות ההנצחה" המופצות במאות בתי ספר מוצג זאבי כ"איש עקרונות, אידיאליסט, בעל צדדים מגוונים באישיותו: לוחם ואיש ספר, מנהיג ישר, חד ואמתי. …רעיון הטרנספר של גנדי מתבסס על כמיהתו לשלום יחד עם הבנת הבעיה הדמוגרפית והרצון לחיות במדינה דמוקרטית שבה אין שני סוגי אזרחים, אדונים ועבדים". "הארץ" חשף שלעמותת בנו החרדי של זאבי זרמו 2.5 מיליון ש"ח מקופת חולים מאוחדת, ושעמותת הבן הבכור פלמ"ח נמצאת בתביעה משפטית מהמנכ"לית הקודמת נגד פלמ"ח והאלמנה יעל זאבי.

 

 

באפריל השנה פרסם תחקיר על זאבי העיתונאי עמרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" בערוץ 2, וחשף תלונות של נשים, כולל חיילות ששירתו בפיקוד זאבי, על אונס והטרדות מיניות שלו. סיפרו על כך גם רבקה מיכאלי (ממסיבה שלו שהשתתפה בה) וקצין מטה בפיקוד המרכז. הפושע טוביה אושרי סיפר שזאבי ביקש ממנו "לטפל" בכתבת "ידיעות אחרונות" סילבי קשת, לאחר שפרסמה כתבה ביקורתית עליו, ובעקבות זאת הונחה פצצה בפתח ביתה. השר לשעבר רפי איתן ייחס לזאבי ירי ב-2 בדואים חפים מפשע בנגב, שגרם למותו של אחד מהם. איתן הבר סיפר שזאבי הצמיד אקדח טעון ולא נצור לרקה שלו. בני משפחתו של זאבי ביקשו מבית המשפט למנוע את שידור התחקיר, ונדחו.

%d7%91%d7%95%d7%90%d7%99

 

 

בשבוע שעבר החליטו, כאמור, ראשי עמותת הפלמ"ח – בראשות האלופים מיל' צבי זמיר (ראש המוסד לשעבר), שייקה גביש ועמוס חורב, קמב"ץ חטיבת הראל אליהו סלע "רעננה", השר לשעבר רפי איתן, תא"ל מיל' מוטק'ה בן-פורת, לוחם הפלמ"ח המשורר חיים גורי שכתב את "באב אל-וואד", ורבקל'ה קרמק חברת להקת הזמר של הפלמ"ח – לפתוח במאבק להחזרת באב אל-וואד ליותר מ-400 הרוגיו באזור. הם אינם מזכירים את זאבי. אבל בעצומה שפורסמה בסוף השבוע מרבים 7,000 החותמים (תוך ימים!) להזכיר את בני משפחותיהם הפלמ"חניקים שנהרגו סביב באב אל-וואד במלחמת העצמאות, ואת זאבי על עבירותיו. אתם מוזמנים לחתום על עצומה להכרזת ח'אן שער הגיא כמוקד הנצחה לאנשי השיירות לירושלים ב-1948.

 

ראש השנה, יום הדין והצדק

moshe yehudaiמאת: משה יהודאי – רב, "רבנים למען זכויות אדם"

ראייה אחרת לראש השנה, מייצג את ערכי הצדק, מעורר יראה מגזר-הדין שיוטל עלינו אם לא נעבור בהצלחה את תהליך התשובה.

  

 

ישעיהו ליבוביץ' המנוח לימדנו שלבני-אדם יש צרכים שאותם הם מנסים למלא בצורה המיטבית, אך בקרב חלק מהם קיימים גם גורמים נוספים, נרכשים, עקרונות מופשטים שבהם הם מחזיקים ומאמינים – ערכים. הדוגמא האהובה על ליבוביץ' הייתה ההבדל הקיצוני בין הערך שבו החזיקה אלינור רוזוולט (אשת הנשיא ה-32 של ארה"ב) שלפיו לכל ילד בעולם חייבת להיות מובטחת כוס חלב יומית – לבין הערך היפאני המסורתי שאותו ביטא באותה עת (1944) הגנרל היפאני טוג'ו, שלפיו האידאל הנשגב הוא מוות למען הקיסר.  

 

 

השבת, החגים, המועדים וימי הזיכרון אמורים להקנות מערכת ערכים, ובכך עיקר חשיבותם. היראה שבימים הנוראים אינה חייבת להיות, אפוא, פחד מאימת גזר הדין, אלא יראת כבוד לערכים שמועדים חשובים אלה אמורים להקנות. הרעיון המרכזי העובר כחוט השני בימים הנוראים הוא האפשרות, היכולת ואף הצורך של כל אדם לשנות את התנהגותו. כך תיאר זאת בתמציתיות הרמב"ם: "ּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה – שֶׁיַּעֲזֹוב הַחוֹטֶא חֶטְאוֹ, וִיסִרֶנּוּ מִמַּחְשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, וְכֵן יִתְנַחַם עַל שֶׁעָבַר, וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, וְצָרִיךְ לְהִתְווַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ". כלומר: חשבון נפש וחרטה, החלטה לשנות התנהגות פסולה, ואז וידוי, וכמקווה – שינוי ההתנהגות.

 

 

לדעתי, אם בעולם יהודי אידאלי תעבור הקהילה את התהליך הסבוך הזה, אם כל, או לפחות רוב, בני האדם ישפרו את התנהגותם האחד כלפי השניתגבר מידת הצדק בחברה כולה. בתפילה המפורסמת "ונתנה תוקף" יש ביטוי מובהק ליראה: החשש מפני ענישה, הבקשה לרחמי הבורא, הדיין היושב ביום-הדין לפקוד על צבא מרום בדין, וכותב את גזר דינו. השורש החוזר כאן בצורות שונות, דין, נתן לחג את אחד משמותיו – יום הדין. ואני מציע: חג הצדק.  

 רבנים למען זכויות אדם

קיימת תפילה אחרת, חשובה הרבה יותר לטעמי: "עלינו לשבח". היא נוצרה לראש השנה, ונאמרת כיום במשך כל השנה. היא נפתחת בשבח לבורא העולם: "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית", אך הקטע השני בה חשוב הרבה יותר. מובע בו, בצורה פיוטית מאד, רעיון חשוב נוסף: התקווה ליום שבו תשרור מלכות אלוהים על פני העולם כולו: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך".                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

                                                                                                                                                                                                                                                                                                     מלכות אלוהים היא המצב הנכסף שאנו כה רחוקים ממנו. יש להתקדם אליו, ובו ישררו צדק ושלום מוחלטים. מהות קיומה של היהדות היא לקרב מצב זה על-ידי קיום המצוות המוסריות שבין האדם לחברו, וכך להביא לשיפור מתמיד במצב החברה האנושית ליתר צדק וליתר שלום בארץ בעולם. בימים אלה, לנוכח הזוועות בסוריה שדומות להם התרחשו ומתרחשות בעולם לעתים כה קרובות, אין צורך להכביר מלים עד כמה אנו רחוקים מכך. מאוויים אלה מתבטאים בתפילה זו קודם כל בהבעת התקווה לחיסול הרע: "להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון", ואז השיא: "לתקן (או בגרסה תימנית: לתכן) עולם במלכות שדי".

 

 

זאת מהותו של ראש השנה: יום הדין – כלומר יום הצדק, חג הצדק. זהו היום שבו אנו מקווים ומתפללים לא רק לסליחתו של הקדוש-ברוך-הוא על חטאינו הפרטיים וליכולתנו שלנו לסלוח לזולתנו – אלא לשיפור המצב החברתי הכללי, לתיקון עולם במלכות שדי ליום שבו יתנהל העולם על פי מידת הדין, מידת הצדק. ויסוד מוסד לצדק הוא מימוש זכויות האדם הכלל-עולמי, ובראשן שמירת חיי אדם באשר הוא.

  

 

 

תכלה שנה ומפגעיה התקשורתיים

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

שלושה מפגעים עיקריים ראויים לציון בשנה החולפת: התוכן השיווקי שמזנה את התקשורת, שידורי רדיו נחותים ומגיבים שכירים שמזהמים את השיח הציבורי.

 

 

תוכן שיווקי/פרסומי: מדובר במאמרים, ברשימות ובכתבות הנראים כחומר מערכתי, אך להבדיל הם נקנו בכסף. קשה להבחין בין כתבה פרסומית לבין כתבה מערכתית רגילה. כתבה פרסומית אמורה לשבח מוצר או שירות תמורת תשלום נאות. לא רק גופים מסחריים משלמים תמורת פרסום אוהד. גם משרדי ממשלה, עמותות וגופים ציבוריים עושים זאת: משרד התחבורה שילם 3 מיליון ש"ח לערוץ 2 עבור כתבות אוהדות וראיונות עם השר. צמצום שוק הפרסום והתחרות החריפה בין עיתונים בתשלום לבין יומון חינם אילצו מו"לים לבקש מקורות מימון נוספים. אחדים מהם מוכרים שטחי פרסום וזמני שידור לכל המרבה בתשלום. האתנן פוגע אנושות באמינות התקשורת, ואחראי לא מעט לאובדן אמינות. לאחרונה החליטו ב- Ynet להוסיף לכתבה פרסומית או למסע-מטעם הבהרה כגון: "בשיתוף עם…", "התוכן בחסות….", וכולי. אלא ש"שיתוף" כמוהו כ"דמי חסות". מי שמעוניין להכניס לשוק מוצר חדש עלול לגלות שהספקים הוותיקים נהנים מ"שיתוף" עם עיתון, אשר ימהר לפרסם מה פגום במוצר חסר הגיבוי התקשורתי. לחילופין, שרים שמקיימים "שיתוף" עם עיתון או ערוץ שידור זוכים ב"איתרוג" נדיב.

"רדיו זבל": הכוונה לרדיו המשדר תכניות מלל שכוללות שיח גס רוח, משפיל ומעליב. בשבוע שעבר הוגשה עתירה נגד הרשות השנייה, עורך-דין יורם שפטל ו"רדיו ללא הפסקה". נאמר בה: "שפטל, אשר עשה לו שם של איש גס רוח, בוטה ומשתלח, הפך את תכניתו גם לבמה להשתלחות בבית המשפט העליון ושופטיו, ולמעשה בכל גורם שאינו 'מתיישר' עם עמדותיו הקיצוניות". עד כה ודאי רבים מסכימים עם העותרים. אלא שבעתירה מצוטטת התבטאות של עו"ד שפטל מיוני 2015: "זהבה גלאון היא… חלאת המין אנושי בהתגלמות הכי בזויה של המושג הזה… צואה ורפש שמוציאה מתוך הלוע הטמאה והבוגדנית שלה". מעניין כמה מסכימים כעת עם מגישי העתירה.

שידור

יש כנראה רמות כפולות ומשולשות בכל הנוגע להסתה ולאלימות מילולית. על פחות מזה הורד רון קופמן מלוח השידורים של אותה תחנה, וגידי אורשר הושעה מתכניתו בגלי צה"ל. כך נימקו בשעתו את השעייתו של רון קופמן: "שדרני התחנה מחויבים להשתמש בלשון נקיה ולהימנע כליל ממילים וביטויים שיש בהם משום עלבון אישי והסתה כלפי אדם, קבוצה באוכלוסייה, או גוף כלשהו. עקרונות אלו תקפים גם בעת מתיחת ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ואינם שוללים כהוא זה את חופש הביטוי הנהוג בתחנה". הכל תלוי מי מסית נגד מי. מה שמותר לנו – אסור לאחרים. רק הם מסיתים, קל יותר לבוא בתביעה לפייסבוק ולדרוש ממנה לחסום מסיתים, מאשר לנקות את האורוות בבית. העתירה של מרצ הייתה מיותרת אילו קברניטי התחנה נהגו בהתאם לתגובתם לעיל, ומועצת הרשות השנייה הייתה מיטיבה לפקח על הרדיו האזורי. שידורי רדיו זבל תורמים להתבהמות השיח הציבורי.

 

שכירי מקלדת: לא ניתן להתעלם מחלקם של מגיבים בשכר להתבהמות השיח הציבורי. סוכנויות ויחצ"נים מעסיקים מגיבים כדי לעקוב אחרי הנכתב ברשת על הלקוח ולהגיב. שכירי מקלדת משתלטים על השיח הציבורי ומשליטים סגנון בוטה ומעליב. הם מכסים על בורותם בטקטיקה של "שיימינג" על המוזכרים ברשימה; מרבים להתייחס לדמות ולא לנושא, מעליבים ומשפילים אותו, ממש כמו השדרים ברדיו הזבל. אחרים מתייחסים לנושא הרשימה, אך טועים ומטעים בעובדות. שכירי המקלדת אמורים להבנות אווירה אוהדת, ולעיתים גם הסכמה מזוייפת, סביב סוגיה או איש ציבור. כך, התמיכה הציבורית בבנימין נתניהו מיוחסת לצבא המגיבים בשכר שהוא מעסיק. בתחילה הוערכו התגוביות (טוקבקים) כתרומה לדמוקרטיה בשיח הציבורי, אך כיום הן נכתבות בידי שכירי מקלדת. הם כמעט מחניקים את המגיבים העצמאים ומשתלטים על השיח הציבורי. מגמות אלו מחריפות ערב בחירות, והתגוביות הופכות לחלק מתעמולת הבחירות. מן הראוי היה שהועדה לשינויים בתעמולת בחירות תתייחס גם לסוכנויות התגובות בתשלום.

שנה טובה וחפה ממפגעים בתקשורת!   

פניה של "ישראל ביתנו"

nina_frishמאת: נינה פריש – פעילת שלום, 65

לאחר שהוחלט להגיש כתבי אישום נגד אנשי "ישראל ביתנו" – כך נראית "ישראל ביתנו", כך נראה אביגדור ליברמן, וכך נראית ממשלת נתניהו

 

ב-1999 פרש  אביגדור ליברמן מ"הליכוד" והקים את מפלגת "ישראל ביתנו". שנתיים מאוחר יותר הוא חבר למפלגת "האיחוד הלאומי" של רחבעם זאבי (מי שנודע כבעל קשרים עם אנשי עולם תחתון, ולאחרונה – באפריל 2016 – נחשפו אודותיו גם ידיעות על מעשים חמורים של פגיעה בנשים).

בטרם הקים ליברמן את מפלגתו הוא הקים חברות עסקיות, שמיליוני דולרים הוזרמו לתוכן ומהן במהלך השנים. משטרת ישראל חקרה את ההתנהלות בעסקים אלו במשך זמן ממושך, ונצברו בה אין ספור ראיות למעשים פליליים לכאורה, אך היועץ המשפטי לממשלה באותן שנים (יהודה וינשטיין) קבע שאין די ראיות, והתיק נגד ליברמן נסגר.

אביגדור ליברמן נחלץ בעור שיניו מעמידה למשפט פלילי. עורכת הדין אביה אל מפרקליטות המדינה, שהכינה את כל המידע בתיק, סברה שהחלטה זו היא שגויה לחלוטין (ואף כתבה על כך ספר בשם "תיק ליברמן", הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, דביר).

אך "ישראל ביתנו" המשיכה להיות מושא לחקירות משטרה. בשנת 2014 נחשפו פרשות שחיתות, שהתרחשו בשנים 2009 ל-2014 – שנים שבהן הייתה המפלגה שותפה לקואליציה. בפרשיות אלו היו מעורבים בכירים במפלגתו של אביגדור ליברמן – החל מסגנית השר פאינה קירשנבאום, דרך השר לשעבר סטס מיסז'ניקוב, וכלה באישי ציבור ולוביסטים המקורבים למפלגה.

שלישיית ישראל ביתנו

באותן שנים כל מיני גופים ציבוריים, שהיו זכאים לתקציבים שעליהם "ישבו" אנשי "ישראל ביתנו", נדרשו "להקצות כספים לאנשי המפלגה" או לדאוג למינוי של מקורבים לתפקידים ציבוריים. דובר במספר רב של אנשים וגופים שהיו מעורבים בפרשיות אלו.

אתמול סוף סוף נמסר על ידי היועץ המשפטי לממשלה ועל ידי פרקליט המדינה, ששר התיירות לשעבר וסגנית שר הפנים לשעבר, יחד עם 14 עובדי ציבור בכירים, יועמדו לדין על עבירות שחיתות. נמסר גם שיש עוד חשודים רבים שחקירותיהם לא הסתיימו

פאינה קירשנבאום (שהייתה גם מזכ"לית של המפלגה), והשר לשעבר מיסז'ניקוב, יועמדו לדין על קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים. כל אחד מהם יואשם גם בסעיפים נוספים (מיסז'ניקוב – בשימוש בקוקאין בהיותו בתפקיד ובשיבוש הליכי משפט; וקירשנבאום – בעבירות מס ובהלבנת הון).

גם נגד מי שהיה ראש מטה "ישראל ביתנו" דוד גודובסקי, יועצו של ליברמן ומנכ"ל משרד החקלאות בעבר רמי כהן, הלוביסט המקורב לליברמן ישראל יהושע, היועצת הפרלמנטרית של קירשנבאום  – יוגשו כתבי אישום.

עבירות שוחד, הלבנת הון, מירמה, הפרת אמונים – הם מונחים חוזרים ונישנים כשמדובר באנשי מפלגתו של אביגדור ליברמן. את כולם מינה "הבוס" לתפקידיהם. הוא השליט היחיד במפלגתו, ולכן – מן הסתם – כל אחד מהם נבחר על ידו.

אז זו היא המפלגה שבנימין נתניהו צירף לממשלתו כדי "לייצבה". וזה הוא האיש שהוא מינה להיות אחראי על בטחון המדינה.

אבוי לנו.

פרס שחקנית השנה למירי רגב

naomi tltshמאת: נעמי טש – אשת חינוך, 67

היא מתנה אהבים עם המצלמות, היא רגישה על הבמה כמו דג במים, היא עוברת היטב את המסך. קבלו את שחקנית השנה מירי רגב.

  

 אולפני סוף השבוע שוב לא יכלו לה למירי רגב. באחד מאולפני השבת שבו נלעסה הפרשה האחרונה של רגב, ישב בצד בשקט האלוף במילואים איתן בן-אליהו. אחרי שמוצה הדייש בעניינה, העיר האלוף (הציטוט מזיכרוני): אני זוכר את תת-אלוף מירי רגב כדוברת צה"ל ולא זכור לי דבר מגינוניה הנוכחיים… אכן, קצר וקולע. רגב היא שחקנית שיודעת להיכנס היטב לתפקיד ולבצע אותו במדויק בהתאם לסוגה (ז'אנר) ולהוראות הבמאי. אין אזרח ישראלי שיישאר אדיש.

 

 

ביום ראשון, אתמול, הייתה רגב עדיין נושא לשיחה אצל הירקן, שלא התאפק להעיר כמה הערות עוקצניות בגנות המנסים לבוז לה לשווא. בן זוגי נכנס לשיחה, ואני מילאתי פי מים. הירקן לא הבין את אדישותי וניסה לגרור אותי לשיחה, אבל אני סירבתי בנימוק שהסיפור לא מעניין אותי. "בסך-הכול", הסברתי לו, "מדובר בעוד שחקנית שעלתה על הבמה, וגררה את העמיתים שלה למחזה שלא היא כתבה ושלא היא ביימה. השחקנים האחרים נגררו אחריה בקלות, כי שחקנים הם שחקנים, וביחד סיפקו שעשועים לקהל, שמצדו 'נתן' כפיים לכוכבת, בלי שהיה לו מושג על מה שמתרחש במציאות מאחורי הקלעים".

 

נתניהו ומירי רגב

 

לדוגמא, שאלתי את הירקן אם מתאים לו לשלם שנים לביטוח לאומי רק כדי להגיע לגיל זקנה, ולגלות שמצבו הכלכלי לא מצדיק להעניק לו קצבת זקנה. "לא מתאים לי, על מה את מדברת?". מובן שהוא לא שמע על ההצעה של 'כולנו' שמוביל חה"כ אלאלוף . באחת נמחק חיוך המנצחים מעל פני הירקן, והוחלף בהבעת מבוכה וכעס. הוא כבר לא יודע למי להצביע. את נתניהו מחק מזמן, ובפעם האחרונה הצביע לכחלון "שבאמת מאכזב, לא אצביע לו שוב". הירקן הזה, אל תראו אותו ככה. אותו לא מהפנטים בקלי קלות עם מופעי אימה. מי שמתייחס אליו ככה מעליב אותו ומעצבן אותו. הוא משוטט שנים בערבות המרכז ומתאכזב כל פעם מחדש, תמיד יש מצחיקן תורן שמבקש לתת לו סיכוי, עד שנגמר המחזה והאיפור נמחק.

 

 

התקשורת מעדיפה לקדם את מה שמתרחש על הבמה לאור הזרקורים. כל המשתתפים זוכים לנתח שלהם, ובינתיים הצעתו של אלאלוף נלחשת אי שם במדורים הכלכליים שמי בכלל קורא אותם. ועוד אומרים שהתקשורת שמאלנית, בשעה שאפילו השמאל איננו שמאל ("לא שמאל ולא ימין"). אם יש שמאל, הוא תמיד "השמאל הקיצוני". ביחס למה? הרי אין שמאל מימינו, ואחריו נמצא מיד בסרגל-הטווחים ה"לא שמאל ולא ימין". היטיב לנסח זאת תומר אהרון "בגב האומה" – בגן לימדו אותו שיש צד שמאל וצד ימין, והנה ראה זה פלא: עכשיו הוא מרגיש נכה – נעלם לו הצד השמאלי. לשווא הוא מנסה לשכנע את הרצוג לדבר שמאל, ממש מתחנן לפניו שלא יתעלם מחלק גדול וחשוב בגוף. לשווא.

 

 

מאחורי הקלעים חילקו בינתיים מחדש את כל הקלפים. מירי רגב ביצעה על הבמה את תפקידה החדש – לצעוק בקולי קולות, כדי לעמעם את רשרוש השטרות בצד הלא-מואר של הבמה. ובעוד שהקהל נותן כפיים, "מישהם" שולחים ידיים לכיסיו השמאליים והימניים – ומרוקנים את הארנקים. מעבר להרים במזרח, בחסות ההצגה הכי טובה בעיר, בליכוד רוקחים עכשיו את חוק ההסדרה. מי ששנים גררו את מרכולתם הגנובה מבית משפט לבית משפט, בוכים עכשיו – בעוד קריצה נכלולית – על סילוקם מבתים שבהם הם מתגוררים שנים. גם שחקנית השנה "בוכה" איתם, כשהיא צוחקת כל הדרך אל הבמה. מצעד השלטון – הרחק מעבר לגבולות הדמוקרטיה – ממשיך לצעוד באין מפריע.

 

 

תובנות מעודדות לשנה החדשה

miki gurמאת: מיקי גור – כלכלן, 68

ערב ראש השנה תשע"ז, ספירת מלאי מלמדת כי יש עדיין סיכוי להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים ואסור לחדול מהמאמצים להשגתו. 

 

 

״ילדי בניו-יורק ואני מקווה שיישארו שם״, אומרים לי לעתים חברים שהתייאשו מהמדינה. לשיטתם נגזר גורלה של ישראל להיות מדינת אפרטהייד, מדינה בלתי מוסרית, ואין הם חפצים שילדיהם יחיו במדינה שכזו.

 

 

כשלעצמי אני מסרב להתייאש, ומאמין שניתן להחזיר את מדינתנו למסלול שפיות. לקראת ראש השנה תשע״ז, ליקטתי 6 תובנות המלמדות שיש עדיין סיבות טובות לשמור על ראיית טוב:

 

 

א. חזון "ארץ ישראל השלמה" פשט את הרגל. למעט מפלגת "הבית היהודי", אין בישראל מפלגה התומכת רשמית בסיפוח הגדה המערבית. בנימין נתניהו הצהיר: ״נסכים להקמתה של מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית״. משה כחלון אמר: ״צריך תהליך מדיני. בסוף יהיו כאן שתי מדינות״. אפילו אביגדור ליברמן הכריז: ״גם אני תומך בהקמתה של מדינה פלסטינית״. ייתכן שמנהיגים אלה, המייצגים יותר ממיליון וחצי מצביעי ימין (46 מנדטים), מוכנים לתת לפלסטינים לא יותר מאשר מספר בנטוסטנים עלובים, אבל מכלל הלאו ניתן להבין את ההן: רוב מכריע בציבור תומך בחלוקת הארץ.

 

 

ב. מנהיגי הימין הפתיעו בעבר. מי חלם שמנחם בגין יוותר על כל סיני, עד המילימטר האחרון? זמן קצר לפני הסכם השלום עם מצרים הכריז בגין שהוא מעתיק את מקום מגוריו להתנחלות "נאות סיני"… מי חלם שאריאל שרון, שטבע את הביטוי ״דין נצרים כדין תל-אביב״, יחריב את כל ההתנחלויות ברצועת עזה וייסוג באופן חד-צדדי לגבולות 67'? הסיכוי קלוש, אך אינו אפס: גם בנימין נתניהו, הרוצה להירשם כמנהיג דגול בדפי ההיסטוריה, עשוי להפתיע ולהשיג הסכם עם הפלסטינים.

 

 

ג. להסכם שלום מובטח רוב במשאל עם. הדור החדש בישראל שקוע בבעיות היום-יום, פרנסה ותעסוקה, השכלה וקריירה, הקמת משפחה וגידול הילדים, דיור וחינוך. תם עידן האידאולוגיות הגדולות. לרוויזיוניסטים אין דור המשך. כל הסכם שיובא למשאל-עם ויציג לאזרחי ישראל שלום ושגשוג כלכלי תמורת ויתור על שטחיםיזכה לרוב גדול.

 

 

ד. חילופי שלטון אפשריים בהחלט. בכנסת ה-16 זכה הליכוד ב-38 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-17, לפני 10 שנים, זכה הליכוד בראשות בנימין נתניהו ב-12 מנדטים בלבד. אהוד אולמרט היכה את נתניהו שוק על ירך, ולא מן הנמנע שתסריט זה יחזור על עצמו בבחירות הבאות. יש סימנים לכך שנתניהו הולך ונחלש. מחנה דמוקרטי חדש שיחבור את מפלגות האופוזיציה יכול בהחלט לנצח בבחירות לכנסת ה-21, להחליף את שלטון הליכוד, ולהשיג סוף-סוף הסכם שלום עם הפלסטינים. %d7%94%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%aa

ה. העולם הערבי מקבל את ישראל. בעבר הלא-רחוק דגל העולם הערבי ב"שלושת הלאווים" של ועידת חרטום: לא לשלום, לא למשא-ומתן, לא להכרה בישראל. כיום התהפכו היוצרות: כל 22 מדינות הליגה הערבית הציעו את "יוזמת השלום הערבית", וישראל מסרבת אף לדון בכך. העולם הערבי מכיר בישראל, רוצה במשא-ומתן, וחלקו אף חפץ בשיתוף פעולה כלכלי ובטחוני. לפלסטינים מובטחת "רוח גבית" אם וכאשר יעמדו לפני החלטה על סיום הסכסוך וחתימה על הסכם שלום.

 

 

ו. לא לעולם חוסן. בחלוף 46 שנה הצליח העולם להכריע את משטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה. כל מדינות העולם, ללא יוצאת מהכלל, מתנגדות להמשך השליטה הישראלית בשטחים ומתנגדות להתנחלויות. העולם, אולי באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם, עשוי להפתיע ולכפות על ממשלת ישראל לשים קץ לכיבוש, שבשנה הבאה ימלאו לו 50 שנה.

 

 

הנה כי כן, לקראת ראש השנה תשע"ז "עוד לא אבדה תקוותנו" שנשכיל לתת לפלסטינים את מדינתם ואת חרותם, ונגיע להסכמי שלום עם כל אויבינו.

 

 

 

 

חייבים לתפוס איתו טראמפ

eliyahoo-koufmanמאת: אליהו קאופמן – רב אורתודוכסי

טראמפ הוא האיש הנכון לנשיאות ארה"ב. עמידתו התקיפה חשובה מאוד כדי להיות מנהיג עולמי וגם כדי לסייע לישראל ולפלסטינים בפתרון הסכסוך.

בהמולה המתקיימת סביב השאלה מי יהיה הנשיא הבא בארצות-הברית, יש להתבונן גם מזווית ה"ריאל–פוליטיק", ולא רק מזווית ה"פוילשטיק". אל מול פוטין הדיקטטורי חייבת ארצות-הברית להעמיד אישיות תקיפה. כל היסטוריון יודע שהמושגים "דמוקרטיה" ו"ליברליזם" ברוסיה הם עניין נזיל ומשתנה. לא מזמן עוד היינו ב"סרט" שנקרא "הדמוקרטיות העממיות" של ברית-המועצות; ומה שמתרחש כיום בחצי האי קרים באוקראינה וקריעת חבלי ארץ מגרוזיה הם תזכורת לימי הצאר הרוסי וגם לימיו של הרודן סטאלין.

הנשיא אובמה לא הצליח לייצר מנהיגות עולמית תקיפה. גם הנשיאים ממשפחת בוש לא עשו זאת, וגם בעלה של הגברת קלינטון. קשה להאמין שגברת מזדקנת תצליח לדגדג את פוטין, ואולי היא גם תאבד את הבכורה לרוסיה, דווקא בימים שלאחר התפרקות ברית-המועצות.

מימי היטלר ועד היום כמעט עברה מהעולם הפוליטיקה של המנהיגים האימתניים שבאמת מתכוונים לעשות את מה שעליו הם מצהירים. מנהיגי שוליים כאלה – כמו אידי אמין, סאדאם חוסיין וקאדפי – עברו מן העולם, ואילו קסטרו הרים ידיים. לעומת זאת אנחנו משופעים במנהיגים "מאיימים", שיודעים שביום שלמחרת בחירתם הם יהפכו מניצים ליונים. כך היה עם דה-גול הצרפתי; הוא הוביל את הדרישה להמשך הכיבוש באלג'יריה ועלה בכוח הימין הצרפתי, אך עם עלותו לשלטון הוא החזיר את המהגרים הצרפתים מאלג'יריה. גם בגין, שזוהה עם הפאשיזם, הפך את עורו בהחזירו למצרים את שטחיה הכבושים, תוך פינוי המתנחלים. אפילו אחמדניג'אד ה"נורא" רצה להגיע להסדרי שלום.

ה"הצגה" הפוליטית ה"קנאית" בימינו היא מעין "תחזיקו אותי". זו היא פוליטיקה שמטרתה להגיע לשלטון על גב ההמון שונא המיעוטים, ולנהל את השלטון בשקט. כך, למשל, החליף גם נתניהו את דעתו מ"שתי גדות לירדן"  ל"שתי מדינות".

דונלד טראמפ

עלייתו של דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב לא תביא לשום עימות עולמי. פוטין פשוט יבין את מקומו, וארה"ב תחזור לנהל את העולם בצורה מאוזנת. טראמפ לא יגרש אפילו מוסלמי ו/או היספני אחד; אך מנגד גורמי הטרור יבינו שהם יהיו חייבים "להוריד פרופיל" בעידן של נשיא תקיף. גם במזרח התיכון יהיה סדר שונה; ומה שלא הצליחו לעשות אובמה וקודמיו, בהקשר לשלום ישראלי – פלסטיני, יעשה האיש שהעולם המוסלמי כל כך פוחד ממנו. טראמפ הוא האיש היחיד שמסוגל לכפות מדינה פלסטינית ופינוי התנחלויות על נתניהו. הפוליטיקה האנטי-מוסלמית שלו בארה"ב איננה פוליטיקה אנטי-ערבית במזרח התיכון.

ואסיים בסיפור בן כמעט 40 שנה – סיפור על איש ימין שבשיא קיצוניותו כבר תכנן את מהפכו הפוליטי. בבחירות 1977 התמודדה רשימת "שלומציון", שבראשה עמד אריאל שרון. עם הקמת הרשימה פנה שרון למספר אישים כדי שיצטרפו לרשימה שלו. בין אלה שאליהם פנה היו שני אנשי שמאל ידועים: העיתונאי עמוס קינן וחבר הכנסת ("העבודה") יוסי שריד. השניים נדהמו מההזמנה ושאלו את שרון לפשר הרעיון. שרון ענה בפשטות כי דעתו הפוליטית היא כדעתם – ישראל תקים לבסוף מדינה פלסטינית, ואת המתנחלים יפנה הצבא. אלא שהוא חפץ קודם להכות בערבים, כדי שלאחר השלום שיושג והפינוי שיעניק הם יפחדו לתקוף שוב את ישראל. וזאת בשונה מהם – החפצים לתת לערבים מיד את המדינה הפלסטינית – מה שיגרום להם לראותאת ישראל כחלשה ולהביאם להמשך המלחמה. והשאר – היסטוריה.

 

 

 

"ההודאה"

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

לפני שתראו בתיאטרון יפו, במה לתרבות עברית-ערבית, הצגה של מוטי לרנר והבמאי סיני פתר, קיראו הודאה של האב דני פתר ז"ל.

 

 

 

מומלץ לחזות בהצגה – זהו שיח המכיל זה את כאבו של זולתו. מומלץ ליטול חלק בשיח העלילה הקשה בין השיח היהודי – הרואה ב-1948 מאבק לעצמאות, לשיח הפלסטיני – הרואה ב-1948 את אסונו. כי רק שיח מכיל עשוי להביא בעקבותיו את הפיוס המיוחל. ההצגה מטלטלת את הצופה במשך שעה וארבעים דקות בעקבות תיאור ההתרחשויות שקרו בכפר טנטורה, בשפלת החוף, ב-1948.

 

 

%d7%94%d7%94%d7%95%d7%93%d7%90%d7%94אבל טרם לכתכם להצגה, אני ממליץ בפני הקוראים לקרוא את הודאת אביו של הבמאי, דני פתר ז"ל, שהלך מאתנו לפני כשנה. את הודאה כתב בדם לבו מי שהיה לוחם פלמ"ח בקרבות בדרך לירושלים ונפצע קשה בידו (ועד יום מותו סבל משיתוק ביד) וממקימי קיבוץ צרעה שהוקם בתש"ט בהרי ירושלים על אדמות כפר ערבי שנחרב. כתב דני פתר בהודאתו: "אנו מייסדי צרעה לא השתתפנו בכיבוש הכפר ובהריסתו, ולא גירשנו את תושביו. היה לי קל לקבל את התיישבותנו בכפר ההרוס כהמשך מחויב המציאות של המלחמה על השליטה בדרך לירושלים. גם כשידעתי על תכנית ד' – על הריסת בתים וגירוש מאות אלפי ערבים – לא קשרתי דברים קשים אלה עם התיישבותנו בצרעה. היום, כשאני מודע כבר לנכבה הפלסטינית, אינני יכול ואינני רשאי לנתק את התיישבותנו בצרעה הערבית מחלקנו שלנו בגורלו של העם הפלסטיני" (את הודאתו של דני פתר ז"ל תוכלו למצוא בספרו הביוגרפי "הלב בצד שמאל", בעמוד 56).

 

 

דני פתר ז"ל נשאר נאמן בהודאה שלו לאמת שלו: "לולא היה קיים הפלמ"ח בחודשים הראשונים אחרי החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אילולא היו לו כוחות לחימה ותושייה, הייתה המדינה שאך זה קמה מובסת מיד לאחר פלישת צבאות ערב". ולצד אמת זו הציג דני פתר באומץ רב אמת נוספת: "עובדות אלו לא מנעו מהפלמ"ח לבצע הוראות של הדרג המדיני של הריסה וגירוש". ההודאה הכילה גם את דני פתר המורה והמחנך: "אין ספק שהחינוך הלאומני האנטי-ערבי מילא גם הוא תפקיד. אנחנו, שהיינו אז מייסדי צרעה בני עשרים, ראינו את המציאות שסביבנו דרך עין אמיצה אחת, לא ראינו כלל את צדה השני של המציאות הקשה שבה היינו נתונים".

 

 

אני מייחל ליום שכל החברה הישראלית תאמץ את התובנה של דני פתר ז"ל בהודאה שלו: "כי תנאי הכרחי לפיוס אמת בין ישראלים לפלסטינים הוא הכרה ישראלית בחלק שלה בטרגדיה של העם הפלסטיני, שעל אדמתו ועל חורבותיו הקמנו את מדינתנו".

 

 

 

חוק ההסדרה. ו"גנדי".

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

שלישיית "הגשש החיוור" השכילה לתת שם ל"חוק ההסדרה": ישראבלוף… וקריאת באב אל-וואד על שם "גנדי" תטמא את קדושת האתר.

 

 

אינני משפטן, ואינני יודע מה שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה בטענתו כי לא יוכל להגן על החוק בבג"צ. לכאורה הצעת החוק נראית הגיונית וסבירה – מבנים שהוקמו בעידוד המדינה ובתום-לב על קרקע פרטית, ועם הזמן אוכלסו על-ידי בעלים חדשים, לא יפונו. במקום זאת יידרש בעל הקרקע החדש לפצות את בעלי האדמה, ואף בערך גבוה משמעותית מערך הקרקע בשוק. כך – טוענים יוזמי ההצעה – נוהגים כמעט בכל מדינות העולם. כך נמנע הצורך מפינוי הדיירים, מהריסת בתיהם ומבניית בתים חדשים.

 

 

אני נמנה עם המתנגדים לחוק (לא משיקולים משפטיים שכאמור אינני מתמצא בהם) אלא בעיקר מנימוקים פוליטיים. הכנסת איננה מוסמכת לחוקק את החוק. עמונה, עופרה ושאר האדמות שנבנו בדרך זו, אינן מצויות בשטח ישראל.

 

 

המעמד החוקי של השטח (ואני מדגיש "חוקי", ללא קשר לסנטימנט ההיסטורי והדתי שיש למקום) הוא "שטח כבוש/מוחזק", כאשר הריבון בשטח הוא המפקד הצבאי הכובש. היום, בפועל, זהו מפקד פיקוד המרכז. זוהי מציאות רשמית. כולנו יודעים כי "הריבון" הצבאי איננו ממש עצמאי בהחלטותיו. הוא כפוף לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולממשלת ישראל. אפשר להניח כי אם יונחה להוציא צו ברוח חוק ההסדרה, צו שיחול על כל שטחי הגדה המערבית, הוא אכן יעשה כן.

 

 

אינני יודע אם התנגדות היועץ המשפטי לממשלה היא רק רשמית, בשאלת מיהו הגורם המוסמך לחוקק – או לפרסם – את הצו המבוקש. %d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%94

 

 

 

 

 

 

 

 

ההתנגדות שלי לחוק – או לצו – היא מוסרית. הערבים הפלסטינים אשר על אדמותיהם נבנו בתי המתנחלים – אינם אזרחי ישראל. כולם, ללא יוצא מן הכלל, רואים את עצמם תושבי השטח הכבוש, אויבי ישראל. כולם חיים תחת איום האוסר עליהם למכור אדמות שלהם לכובש הישראלי, ובידיעה חד-משמעית כי מי מהם שיעשה כן, אחת דינו – הוא יוצא להורג. וכך, בין אם זה יהיה "חוק ההסדרה" או "צו ההסדרה", אף לא אחד מבעלי האדמות יעז להסתכן ולקבל את הפיצוי הכספי, שכמוהו כמכירת אדמתו.

 

 

אפשר לומר, בלשון צינית, כי ישראל תשיג בדרך זו הישג כפול ומכופל – גם אנו ממשיכים להחזיק באדמות, גם היינו הגונים ונדיבים והצענו פיצוי כספי מושך, וגם – בסופו של דבר – הכסף נשאר בידינו. אם פתרון זה הוא כל כך פשוט ומושך, אז למה לא לתפוס בדרך זו עוד ועוד קרקעות?…

 

 

הפיתרון הנכון למי שאיננו מוכן להחזיר את האדמה לבעליה הפלסטינים הוא החלת החוק הישראלי לגדה המערבית – הפיכת האדמה וכל תושביה לחלק מישראל. ולכך איננו מוכנים (בינתיים?).

 

 

ועד אז, שלישיית "הגשש החיוור" השכילה לתת שם ל"חוק ההסדרה". הם קראו לזה ישראבלוף…

– – – – –

הקרב במלחמת העצמאות על ירושלים, והמערכה על הדרך לבירה, היו השולטים בפרקי מלחמת העצמאות. באב אל-וואד, שירו של חיים גורי, הוא המוכר בשירי המלחמה. עם אלה מזוהה חטיבת הראל-פלמ"ח.

 

ממשלת ישראל מבקשת להנציח את זכרו של האלוף רחבעם זאבי ("גנדי"). זכותה. אך לא בבאב אל-וואד!

רחבעם זאבי לא היה איש חטיבת הראל, הוא לא לחם בירושלים ולא על הדרך אליה. קריאת אתר זה על שם זר, על שם "גנדי" – תטמא את קדושתו.

 

 

 

 

המיתוס של סיזיפוס

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

שמעון פרס הוא מתחזה גאוני. כל חייו עמל על תדמיתו. רוב המאמרים לרגל מחלתו נוגעים באיש המדומה, לא באיש האמתי.

 

 

 

כמו שאומרים האמריקאים: הוא כל-כך PHONEY, שזה הפך לאמתי.

 

 

לכאורה יש בינו לביני קווי-דמיון אחדים. הוא מבוגר ממני ב-39 יום. הוא הגיע לארץ כמה חודשים אחריי, כששנינו היינו בני 10. אני נשלחתי לנהלל, הוא נשלח לבן-שמן. אפשר לומר ששנינו אנשים אופטימיים. שנינו היינו פעילים כל ימי חיינו. אך בזה נגמר הדמיון. אני באתי מגרמניה, שם היינו משפחה אמידה. בארץ הפסדנו במהרה את כל כספנו, ואני גדלתי בעוני רב. פרס בא מעיירה בפולין. משפחתו הייתה אמידה גם בארץ. לי נותר מבטא גרמני. לפרס נותר מבטא פולני כבד.

 

 

כבר בילדות היה בו משהו שמשך אליו את איבת בני-גילו. בבית-הספר היהודי בעיירה וישניצה היו חבריו רגילים להכות אותו. אחיו, הצעיר ממנו, נהג להגן עליו. "מדוע הם שונאים אותי?" היה שמעון שואל את אחיו, כפי שזה סיפר לימים. בבן-שמן היה שמו עדיין פרסקי. אחד המורים יעץ לו לשעבר את השם, כפי שעשינו כמעט כולנו. הוא הציע לו את השם "בן אמוץ", שמו של ישעיהו הנביא, אך בחור בשם מוסיה תהילימזעגר ("קורא תהילים") הקדים אותו והפך לדן בן-אמוץ. המורה הציע לו את השם "פרס", שמו של עוף דורס.

 

 

נפגשנו לראשונה כשהיינו בני 30. הוא כבר היה מנכ"ל משרד הביטחון. אני הייתי עורך של שבועון שהסעיר את המדינה. פרס הזמין אותי למשרד-הביטחון כדי לבקש ממני לגנוז מאמר מסוים. זה היה סיפור של אי-אהבה ממט ראשון. הוא לא אהב אותי. אני ממש לא אהבתי אותו. היחס שלי אליו נקבע עוד קודם לפגישה זו. ב-1948 שירתתי ביחידת קומנדו שנודעה בשם "שועלי שמשון". כולנו, החיילים הקרביים באותה מלחמה, שנאנו את בני-גילנו שלא התגייסו. אחד מאלה היה שמעון פרס. הוא נשלח על-ידי דויד בן-גוריון לרכוש נשק בחו"ל. זה היה תפקיד חשוב, אך גם אדם בן 60 יכול היה למלא אותו בהצלחה. הכתם הזה רבץ על פרס במשך שנים רבות. בגללו תעבו אותו בני-גילנו, שאהבו את יצחק רבין, את יגאל אלון ואת חבריהם.

 

 

שמעון פרס פוליטיקאי מלידה, פוליטיקאי אמיתי – ולא שום דבר מלבד פוליטיקאי. זה התחיל כבר בבן-שמן, כפר-הנוער החקלאי. כפי שציין גדעון לוי במאמר מצוין, פרס היה שם "ילד חוץ", נער "גלותי", צעיר שהיה שונה מכל הצברים השחומים והחסונים שסביבו. החבר'ה לא חבבו אותו גם משום פניו הלא-מושכים וגם משום המבטא הפולני הכבד. למרות זאת כבש את ליבה של סוניה, בת המורה לנגרות, ונשא אותה לאשה. הוא השתוקק בכל ליבו להערכה, לאהבה, שיקבלו אותו כאחד מהחבר'ה. לכן הצטרף ל"נוער העובד", ארגון-הנוער של ההסתדרות, ונכנס לפעילות בכל המרץ האדיר שהיה לו כבר אז. מכיוון שהצברים לא ששו לפעילות פוליטית, הפך פרס למדריך.

 

 

ההזדמנות הפוליטית הראשונה של פרס באה אחרי שסיים את לימודיו בבן-שמן והצטרף לקיבוץ. במפא"י, מפלגת-פועלי-ארץ-ישראל, ששלטה ביישוב העברי שלטון ללא-מצרים, פרץ פילוג. הדור הצעיר הצטרף ל"סיעה ב'" האופוזיציונית. פרס היה כמעט היחיד בקרב הפעילים שנשאר נאמן למפא"י, וכך משך את תשומת-לבו של המפקח המפלגתי, לוי שקולניק, שנודע לימים כלוי אשכול. זה היה מהלך פוליטי מבריק. חבריו בזו לו, אך פרס הגיע קרוב מאוד למנהיגי היישוב. אשכול העביר אותו לדויד בן-גוריון, וכאשר פרצה מלחמת תש"ח שלח אותו בן-גוריון לאמריקה לרכוש נשק. מאז הפך פרס ליד-ימינו של בן-גוריון, העריץ אותו וחיקה אותו – ובעיקר היה שפוט שלו, ממשיך דרכו.

 

 

דויד בן-גוריון כפה את השקפת-עולמו על המדינה החדשה, ועד היום המדינה מתנהלת על-פיה. שמעון פרס היה אחד המוציאים-לפועל העיקריים. בן-גוריון לא האמין בשלום עם הערבים. עיקר תפיסתו הייתה שהערבים לעולם לא יעשו שלום עם "המדינה היהודית", ושהשלום יתכן רק בעוד כמה וכמה דורות, אם בכלל. משום כך זקוקה ישראל לבעל-ברית מערבי חזק. בעל-ברית כזה יכול היה לבוא רק מבין המדינות הקולוניאליות, שחששו מפני הלאומיות הערבית. זה היה מעגל-קסמים: כדי להתגונן מפני הערבים זקוקה ישראל למדינה קולוניאלית אנטי-ערבית, ההתחברות עם המדינה הקולוניאלית מגבירה את שנאת הערבים אליה, וכך הלאה. עד עצם היום הזה.

 

 

בעלת-הברית הראשונה, בריטניה, אכזבה כאשר החליטה לחבק את הלאומיות הערבית. אבל ממש ברגע הנכון הופיעה בעלת-ברית אחרת: צרפת. לצרפת הייתה אז אימפריה אדירה בצפון-אפריקה. התושבים הערבים התקוממו. ב-1954 פרצה מלחמת-השחרור האלג'ירית. באופן רשמי הייתה אלג'יריה "חלק מצרפת", והמלחמה התנהלה בשני הצדדים באכזריות איומה. צרפת חיפשה באופן נואש בעלת-ברית. אף לא מדינה אחת הייתה מוכנה לתמוך בה ב"מלחמה המלוכלכת" – זולת אחת. בן-גוריון פחד פחד-מוות מפני המנהיג המצרי החדש, גמאל עבד-אל-נאצר, שאיחד את כל התנועה הלאומית הערבית. לא עוד אפנדי ערבי קשיש, בן דורו של בן-גוריון, אלא מנהיג ערבי מסוג חדש, צעיר, נמרץ, כריזמטי. בין השאר תמך "נאצר" בלוחמי-השחרור האלג'יריים. צרפת, מצידה, הושיטה את ידה לישראל, וזו נענתה בשמחה.

 

 

מעגל-הקסמים פעל היטב: ישראל תמכה בממשלת-הדיכוי הצרפתית, הדבר הגביר את שנאת העולם הערבי כולו לישראל, זה הכריח את ישראל להגביר את קשריה עם המדכאים. לשווא הזהרתי אז מפני ברית הרת-אסון זו. שמעון פרס הצעיר היה השליח של בן-גוריון לצרפת. בעזרתו הגיעה הברית לממדים שלא יתוארו. לדוגמה: האו"ם דן בבקשה להקל על תנאי-המאסר של המנהיג האלג'ירי השבוי, אחמד בן-בלה. כל המדינות תמכו. הקול היחיד שהצביע נגד ההצעה היה הקול הישראלי (צרפת עצמה החרימה את הדיון). גולת-הכותרת של ברית לא-קדושה זו הייתה ההתקפה המשולשת של צרפת, בריטניה וישראל על מצריים ב"מבצע קדש". המבצע עורר זעם עולמי עצום, ארצות-הברית וברית-המועצות גינו אותו בחריפות, ושלושת הקושרים הוכרחו לסגת. ישראל נאלצה לוותר על כל חצי-האי סיני שכבשה.

 

 

בצרפת חזר שארל דה-גול האגדי לשלטון. הוא הבין שעל צרפת לשחרר את אלג'יריה. פרס המשיך להפליג בשבחה של צרפת וקבע שהברית שלנו עם צרפת אינה מבוססת על אינטרסים, אלא על ערכים עמוקים (פרסמתי אז את נאומו, ולכל משפט הוספתי תשובה משלי. ניבאתי שברגע שתסתיים המלחמה באלג'יריה, צרפת תשלח את ישראל לעזאזל כדי להחזיר לעצמה את מעמדה בעולם המוסלמי. וכך, כמובן, קרה). אחד מפירות הברית עם צרפת היה הכור בדימונה. האגדה מספרת שהוא ניתן לפרס כהבעת-תודה. האמת היא שהכור היה חלק מהעסקה בין ישראל לצרפת, וגם שימש לעידוד התעשייה הצרפתית. החומרים שהיו דרושים לייצור פצצה אטומית הושגו על-ידי ישראל במקומות שונים בדרכי רמייה וגניבה. בסך הכול, מכל הקשר עם צרפת יצאה ישראל מפסידה. התהום בינה ובין העולם הערבי התרחבה עוד יותר.

 

 

שמעון פרס הצטיין – כאיש-מלחמה. חייו של שמעון פרס דומים לעלילת סיזיפוס מהאגדה היוונית הקדומה, האיש שהאלים גזרו עליו לגלגל כל חייו אבן כבדה לראש ההר. בכל פעם שסיזיפוס התקרב לפסגה נשמטה האבן מידיו והתגלגלה למטה. אחרי מבצע סיני דרך כוכבו של פרס לגבהים חדשים. אדריכל היחסים עם צרפת, האיש שהשיג את הכור האטומי, התמנה לסגן שר-הביטחון, והיה בדרכו למקום חשוב בממשלה – כאשר לפתע נהרס הכול. בן-גוריון הודח מהשלטון בעקבות גילוי "עסק הביש", והחליט להקים מפלגה חדשה בשם רפ"י. פרס ומשה דיין ממש לא התלהבו, אבל לשניהם לא הייתה ברירה. בן-גוריון שלט בחייהם. בן-גוריון לא היה פעיל בהקמת רפ"י, דיין כדרכו לא עשה כלום, ואילו שמעון פרס החרוץ עמל מבוקר עד ערב. הוא חרש את הארץ, הופיע בכל עיירה ובכל כפר. אבל התוצאה הייתה מאכזבת: מפלגת רפ"י, בראשות ה"זקן" האגדי, בעלת שלל של שמות נוצצים, זכתה ב-10 מנדטים בלבד ונשארה באופוזיציה, חסרת-אונים. האבן של פרס התגלגלה למטה.

 

 

ואז באה הישועה. עבד-אל-נאצר ריכז את צבאו בסיני, בישראל פרצה בהלה, רפ"י הצטרפה לממשלת-חירום. אבל משרד-הביטחון המיוחל לא נמסר לפרס, חסר הכריזמה, אלא למשה דיין הזוהר, בעל הרטייה השחורה, שהפך לגיבור לאומי ועולמי. פרס הפך לשר זוטר. במשך 6 השנים הבאות עמד פרס בצל. ואז פרצה מלחמת יום-הכיפורים, מעמדו של דיין התרסק, בארץ פרצו מחאות המוניות, ולבסוף נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין להסתלק. ומי עמד לרשת אותם כראש-הממשלה הבא? הכול הצביע על פרס. הוא לא היה אחראי לאסון יום-הכיפורים, הוא היה איש-ביטחון, הוא היה צעיר ומבטיח, האבן התקרבה סוף-סוף לפסגה. ואז קרה דבר שלא ייאמן: פתאום הופיע יצחק רבין משום-מקום וחטף את הכתר, ממש מתחת לאפו של פרס. השנאה בין השניים, שהחלה במלחמת תש"ח, הפכה עכשיו לאיבה. אך בניגוד לרצונו נאלץ רבין למנות את פרס לשר-הביטחון, ובין השניים החלה מלחמת גוג-ומגוג.

 

 

כשר-הביטחון וכשליט השטחים הכבושים עשה פרס את הכול כדי להכשיל את ראש-הממשלה, ואילו רבין שמח על כל כישלון של שר-הביטחון שלו. פעם הכריז פרס על בחירות בעיריות בגדה, מתוך מגמה להשליט בהן את המכובדים הקשישים. התוצאה הייתה הפוכה: בכל מקום נבחרו אנשי אש"ף, "ארגון הטרור" האסור. למחרת היום הזדמנתי למשרדו של רבין. מצאתי אותו חוגג ממש. אנשיו של פרס, ובראשם הדובר, פעלו יום ולילה כדי להשמיץ, לאתגר ולהרגיז את רבין. במציאות זו עשה פרס את הדבר המחפיר ביותר בחייו, מעשה היסטורי שאין עליו כפרה. עד אז הוקמו התנחלויות ספורות בשולי השטח הכבוש. פרס שתל את ההתנחלויות הראשונות בלב הגדה המערבית, וכך הפך לאב-המייסד של האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה. לנגד עיניו של פרס לא עמד שום עיקרון. הדבר נעשה אך ורק כדי לחתור תחת רבין השנוא. גם רבין עצמו הבין זאת. הוא אימץ לעצמו את אחת ממטבעות-הלשון הצורבות שלו: "חתרן בלתי-נלאה", שדבק בפרס במשך שנים רבות.

 

 

זמן קצר לאחר מכן נאלץ רבין לקרוא לבחירות מוקדמות, מפני שלהק של מטוסים מארצות-הברית הגיע לישראל בערב שבת, והמוזמנים לא יכלו להגיע הביתה לפני כניסת החג. הדתיים הפילו את הממשלה. רבין עמד, כמובן, בראש הרשימה של מפלגת-העבודה. אז קרה משהו. עם סיום תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון הותיר רבין אחריו חשבון-בנק, דבר שהיה אז אסור. האשימו את לאה רבין. כג'נטלמן נטל יצחק את האשם על עצמו והתפטר. פרס הפך למס' 1. סוף-סוף התקרבה האבן לפסגה. במוצאי יום-הבחירות כבר חגג פרס את נצחונו – ואז, באמצע הלילה, קרה דבר שלא-ייאמן: מנחם בגין, שרבים ראו בו פשיסט, ניצח. שוב התגלגלה האבן למטה.

 

 

ערב מלחמת-לבנון הראשונה (שבמהלכה נפגשתי עם יאסר ערפאת) הציעו מנהיגי האופוזיציה, רבין ופרס, לבגין לפלוש ללבנון. המלחמה הסתיימה בטבח סברה ושתילה, בגין לקה באלצהיימר והתפטר, יצחק שמיר תפס את מקומו. החלה תקופת-ביניים, שבה לא יכלה אף אחת משתי המפלגות הגדולות לשלוט בלי השנייה. הושג הסכם רוטציה. כשהוא כיהן כראש-הממשלה השיג פרס את אחד ההישגים החיוביים הגדולים של חייו: הוא הדביר אינפלציה של 3 ספרות והנהיג את השקל החדש. האבן שוב עלתה במעלה ההר, ואז קרה דבר מכוער. 4 נערים ערביים חטפו אוטובוס מלא בנוסעים יהודים והסיעו אותו דרומה. בהסתערות על האוטובוס נהרגו 2 מהחוטפים. ההודעה הרשמית קבעה שכל ה-4 נהרגו בהסתערות. פרסמתי תצלום (של ענת סרגוסטי, צלמת "העולם הזה") ובו נראה בבירור ששני חוטפים הובלו מהמקום כשהם בחיים. התברר שהם נרצחו בדם קר. במהלך פרשה זו ירש פרס את שמיר. הוא השיג חנינה לרוצחים, וביניהם ראש השב"כ.

 

 

כאשר רבין חזר לשלטון, התמנה פרס לשר-החוץ. באחד הימים הודיעו לי שמר פרס מבקש להיפגש איתי. זה היה די בלתי-רגיל, מפני שהאיבה בינינו כבר הפכה לחלק מהפולקלור. במשך שעה שלמה הרצה לי פרס על הצורך לעשות שלום עם אש"ף. מכיוון שזה היה הנושא המרכזי של חיי במשך שנים רבות, זה היה משונה. התאפקתי בקושי מלפרוץ בצחוק. אז גילה לי פרס בסוד על המשא-והמתן שהתנהל באוסלו וביקש ממני להשתמש בהשפעתי ולשכנע את רבין. פרס אכן תרם את חלקו להשגת ההסכם, אך היה זה רבין שקיבל את ההחלטה הגורלית – ושילם על כך בחייו. בדמיוני אני רואה את הרוצח ממתין לרבין לרגלי המדרגות כשהאקדח הטעון בידיו. הוא נתן לפרס לעבור במרחק של כמה צעדים ממנו, והמתין לרבין, שירד כעבור דקות אחדות.

 

 

לפני כן החליטה ועדת פרס-נובל להעניק את פרס-השלום לערפאת ולרבין. ידידיו של פרס בעולם הרעישו עולמות, עד שהוחלט להעניק את הפרס גם לפרס. לפי ההיגיון היו צריכים להעניק את הפרס גם לאבו-מאזן, שחתם על ההסכם יחד עם פרס, אך תקנון הפרס מאפשר רק שלושה חתנים. אבו-מאזן נשאר בחוץ. אחרי מות רבין ירש שמעון פרס זמנית את ראשות-הממשלה. אילו הכריז מיד על בחירות היה נוחל ניצחון אדיר. אבל פרס לא רצה לנצח בזכות רבין, אלא בזכות עצמו. הוא דחה את הבחירות בחודשים אחדים, שבהם ערך מבצע צבאי ביש-מזל בלבנון. ביום הבחירות ניצח בנימין נתניהו (הדבר הוליד את אחת הבדיחות שלי: "אם אפשר להפסיד בבחירות, פרס יפסיד. אם אי-אפשר להפסיד בבחירות, גם אז יפסיד פרס").

 shimon_peres_in_brazil

 

בכל מערכות הבחירות קיללו את פרס והתעללו בו. פעם התלונן על "ים של תנועות מזרחיות", דבר שהגביר את שנאת הציבור המזרחי כלפיו. בתקופה זו עשה פרס מעשה נבון: הוא עבר ניתוח פלסטי ששיפר את מראהו בהרבה. הבושה הסופית באה כאשר הציג פרס את מועמדותו לתפקיד נשיא-המדינה. הכנסת בחרה בעסקן בלתי-חשוב של הליכוד, משה קצב. זה היה עלבון צורב. היה נדמה שבזה גמר פרס את הקריירה. אך אז קרה שוב דבר שלא-ייאמן: קצב הורשע במעשה אונס. בהתקף של חרטה, בחרה הכנסת בפרס לנשיא המדינה.

 

 

סוף-סוף הגיעה האבן לראש הגבעה. סיזיפוס ניצח אחרי הכול. האיש הבלתי-נלאה שלא ניצח מעולם בבחירות הפך בן-לילה לאהוב העם. אישים בינלאומיים עמדו בתור כדי להיפגש אתו. פרס, שהיה ברוב ימי חייו איש מלחמה, הוכתר כ"איש השלום", חוזה "המזרח התיכון החדש". כנשיא-המדינה היו לפרס שנים אחדות של אושר. הוא נהנה מהתפקיד ומאהבת הציבור. ואז לקה בשטף-דם במוח ושקע בתרדמת. אני מקווה שיחלים. כבר לא עושים כאלה.

 

 

למה התכוון אהוד ברק?

uri hopertמאת: אורי הופרט – עו"ד ד"ר

לאחרונה "מפציץ" אהוד ברק את כלי התקשורת, בארה"ב ובישראל, במתקפה חזיתית נגד בנימין נתניהו, ומאשים אותו בסיכון של ביטחון המדינה.

 

 

 

ברק מאשים את נתניהו בהעכרת היחסים בין ישראל לארה"ב, ובאבדן חלק גדול מהמענק האמריקאי ל-10 השנים הקרובות. האומנם? אהוד ברק הוא בעל איתור גבורה אישי מיוחד, וכיהן כרמטכ"ל, כשר ביטחון וכראש ממשלה. לכן, ראוי להקשיב לו ולהבין את אזהרותיו, אף אם רבים מסתייגים מאישיותו.

 

 

אבחן את ההתרחשויות עד כה:

 

א. ממשל אובמה ניהל משא-ומתן קשה עם איראן, כדי לחסל (ולו לתקופה) את האיום הגרעיני.

 

ב. מגמת ארה"ב הייתה לבנות חזית מזרח-תיכונית ישראלית-סונית, ישראל-הפלסטינים-מצרים-ירדן-סעודיה-מדינות המפרץ. חזית זו הייתה אמורה להיות ההישג העתידי מול איראן.

 

ג. המתנחלים, הימין הישראלי והמפלגה הרפובליקאית בארה"ב (במיוחד האוונגליסטים) חברו יחד כדי להכשיל את אובמה.

 

ד. נתניהו נדבק לתפיסה משיחית של "ארץ-ישראל השלמה", ובכפוף לסייגים תיאולוגיים הזדהה עם ישו היהודי בהנהגת ממלכת יהודה שתחליף את הממשל הציוני-חילוני.

 

ה. נתניהו התחזק בהתנגדותו לאובמה, וזכה לתמיכה פוליטית בלתי-שגרתית של הימין האמריקאי.

 

ו. התנגדותו של נתניהו לאיראן התפרשה על-ידי המפלגה הרפובליקאית כמכת-מוות כלפי אובמה שנוא נפשה, ושירתה את המתנחלים.

 

ז. מאבקו של נתניהו נגד איראן מנע חזית ישראלית-סונית, ויצר תקווה אצל הרפובליקאים ואצל הימין הישראלי שהחזית המתוכננת לא תקום, ושגם חוזה עם איראן ייכשל.

 

ח. אובמה ניצח! הוא התגבר על החומה של הקונגרס האמריקאי למרות שנתניהו העז לנאום בקונגרס!

 

ט. הכשלתו של נתניהו את ההסכם עם הסונים והפלסטינים, יצר כישלון אסטרטגי של המדינה הציונית.

 

י. המפלגה הרפובליקאית האמריקאית התפוררה בפטירת הכומר פאוול, מנהיג האוונגליסטים, וכניסת טראמפ למרוץ הנשיאות.

 

י"א. נתניהו נשען לנשיא רוסיה ולאדימיר פוטין, יריבה של ארה"ב, וארה"ב כבלה את ישראל בהסכם מתוחכם: כבילת ישראל בתמיכה הכספית האמריקאית, ומניעת חזרתה לתמיכות נוספות ולתעשיית הנשק האמריקאית.

 

 %d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a8%d7%a7

 

המסקנות שלי:

 

  • נפסל פתרון מזרח-תיכוני להשכנת שלום עם העולם הסוני והפלסטיני, בשל מאמציו של נתניהו ובשל אויביו הרפובליקאים של אובמה.

 

  • נפסלה התמיכה האוונגליסטית ושקעה הקואליציה האוונגליסטית הידועה כ-Moral majority.

 

  • הכלכלה הישראלית, ועובדיה המוכשרים בתחום הביטחון, איבדו תמיכה אמריקאית לטווח ארוך, דבר שחיזק את תלותה של ישראל בארה"ב ועלול להביא לאי-שקט בתעשייה הישראלית.

 

 

אם הבנתי נכון את אהוד ברק – אשמח לשמוע את דעתו – בנימין נתניהו משך את השטיח מתחת לרגלי ארה"ב, ובנה בעולם כולו מציאות מדאיגה ועוינת. ישראל בהנהגתו היא "מדינה בלתי אפשרית" מנודה. השאלה הגורלית כעת היא מה הלאה, Quo vadis, ולמי הכוח לשנות את הכיוון. נתניהו, כלהטוטן מילים מוכשר, מודע בוודאי למציאות. האם במטה הקסם של מילים הוא יביא להשגת מטרותיו? ההיסטוריה מכירה גאוני חוכמת דיבור שכשלו.

 

 

ימים יגידו אם בנימין נתניהו יצר היסטוריה כלבבו, או שאהוד ברק ניפץ את הלהטוטן הימני.

 

 

ממשלת צרעת עולמית

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68

מזכ"ל האו"ם ונשיא ארה"ב: נתניהו מוביל לצרעת. חבירה של מפלגות אופוזיציה תציל. הצטרפו לדיון בנושא עם ח"כ ציפי לבני ו"הקבוצה הדמוקרטית". 

  

 

בפתיחת העצרת הכללית של האו"ם שלשום (יום ג' 20.9.16), על הסכסוך הישראלי-פלסטיני קבע מזכ"ל האו"ם באן קי-מון: "זה טירוף להחליף את פתרון שתי המדינות במדינה אחת. זה רע מאד. זה ימנע מהפלסטינים חופש ועתיד מוצדק, וירחיק את ישראל מחזון מדינה יהודית ודמוקרטית – לעבר בידוד עולמי גדול יותר". ממשלת ישראל היא היחידה שהתנגדה לדבריו על ישראל של מזכ"ל האו"ם.

 

 

בנאומו (האחרון) באו"ם הכריז שלשום נשיא ארה"ב ברק אובמה, "מנהיג העולם", ש"מוטב אם הפלסטינים יתנערו מההסתה ויכירו בלגיטימיות של ישראל, ושישראל תכיר בכך שאינה יכולה לכבוש ולהתנחל באדמות הפלסטיניות באופן קבוע". ממשלת ישראל היא היחידה שהתנגדה לדבריו על ישראל של נשיא ארה"ב.

 

 

בשיחתו אתמול עם נתניהו הציג הנשיא אובמה "דאגה עמוקה מהבנייה בהתנחלויות", הזהיר מ"ההשפעה ההרסנית על ההתנחלויות", והוסיף כי הוא חושש לחזון שתי המדינות ומודאג מהתפרצות של אלימות. נתניהו השיב: "זו לא הבעיה, ההתנחלויות הן לא שורש הסכסוך"… גורם בכיר בפמליית נתניהו הגיב: "לא דיברו על הפיל שבחדר – מה אובמה יעשה אחרי שהוא לא יצטרך לדאוג מהבחירות".

 

 

נשיא ארה"ב פאר ב-8 שנות כהונתו את מדיניותו הדמוקרטית-ליברלית: חוקק רפורמה במערכת הבריאות; שיפר את הכלכלה והקטין אבטלה; מינה 2 שופטות לבית-המשפט העליון (היספנית ויהודייה); קידם את הסחר החופשי הגדול בהיסטוריה ("השותפות הטראנס-פסיפיק"), איפשר ללהט"בים לשרת בגלוי בצבא; חידש יחסים עם ונצואלה ועם קובה; לחם בטרור והביא להרג אוסמה בין-לאדן; ועצר את הגרעין האיראני. הנשיא לא הצליח במזרח-התיכון, בשל התנגדות נתניהו לשלום עם הפלסטינים ועם "יוזמת השלום הערבית", וגם בשל המלחמות באפגניסטן, בעירק ובסוריה. 

 

 

ומה עשה ראש הממשלה נתניהו, ב-10 שנות כהונתו הימנית-קפיטליסטית? חיזק את כיבוש הגדה המערבית ואת הרחבת ההתנחלויות והמאחזים; קלקל כל ניסיון לשיחות שלום עם הפלסטינים ועם "יוזמת השלום הערבית"; קלקל את יחסי ישראל עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי ועם האו"ם ויצר בעולם דימוי של ישראל מצורעת; הפעיל מלחמה כושלת על עזה; זרק מהממשלה מפלגות מרכז, ומהליכוד – שרים שוחרי-דמוקרטיה; זרק שר ביטחון מנוסה ומינה שר ביטחון טירון; נכשל במאבק בטרור, נכשל בתיקון "הקפיטליזם החזירי", נכשל בצמצום מחירי הדיור, ונכשל בדמוקרטיה.

הקבוצה הדמוקרטית

ניתן לרפא את הצרעת! אנחנו, חברי "הקבוצה הדמוקרטית" – 80 חרדים לביטחון ישראל ולדמוקרטיה, אנשי ביטחון, אקדמיה וכלכלה – הבנו שחבירה במפלגות אופוזיציה תגדיל את כוחם בכנסת, תחליש את הימין הקיצוני המצרע, ותחליפו בבחירות 2019.

 

 

פגשנו להתייעצויות בנושא בכירי ביטחון: שאול גבעולי, ניצב ותא"ל מיל', בעבר קצין חינוך ראשי; שלמה גזית, אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן; גדי זהר, תא"ל מיל', נשיא המועצה לשלום ולביטחון; עמר בר-לב, אל"מ מיל', בעבר מפקד סיירת מטכ"ל (וח"כ "העבודה"). נמשיך בפגישות עם אמנון רשף, אלוף מיל', יו"ר "מפקדים למען ביטחון ישראל"; גבי אשכנזי ובני גנץ, הרמטכ"לים הקודמים של צה"ל; ודורון אלמוג, אלוף מיל' וחתן פרס ישראל.

 

 

התייעצנו גם עם שרים בכירים בממשלת רבין, יאיר צבן (מרצ) ועוזי ברעם ("העבודה", ויועץ אסטרטגי התומך בחבירה).

 

 

השבוע נתחיל בפגישות עם ח"כים בכירים מכל מפלגות האופוזיציה, וראשונה – ח"כ ציפי לבני ("התנועה"), בעבר שרת משפטים ושרת החוץ ומרכזת שיחות השלום עם הפלסטינים, והיום פעילה לחבירה במפלגות אופוזיציה. אחרי החגים ניפגש עם ח"כ יעקב פרי ("יש עתיד"), בעבר ראש השב"כ; ועם ח"כים בכירים מכל מפלגות האופוזיציה.

 

 

הנכם מוזמנים למפגש ולדיון בת"א ביום רביעי 28.9 בשעה 19.00, עם ח"כ ציפי לבני. עד כה נרשמו למפגש 50 איש, אנשי ביטחון, אקדמיה וכלכלה.  הודיעו לנו השתתפות (עם שם, עיסוק/דרגת מיל'/תואר, וישוב מגורים) – ונודיע את מקום המפגש.

 

 

למאמר קצר בנושא לקראת הדיון לחצו כאן: לסלק את הימין – בחבירת מפלגות אופוזיציה

 

 

נתגבר על הצרעת, ונחזור לישראל דמוקרטית.

  

 

בפלמ"ח, לא ב"גנדי"!

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

כבוד הנשיא מר ראובן ריבלין, באב אל-וואד היא לוחמי הפלמ"ח המפוארים, ולא זאבי "גנדי", מפקד כושל, שונא ערבים ואוהב הטרנספר.

 

 

לכבוד

נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין,

ירושלים.

 

 

אני מבקש להזעיק את התערבותך למנוע את הפגיעה הקשה בחטיבת הראל בידי הממשלה המבקשת להנציח את באב אל-וואד על-שם רחבעם זאבי "גנדי", ולא על-שם לוחמי הפלמ"ח שפרצו דרכו לירושלים. כבוד הנשיא, "חטיבת הראל היא התקומה". רק מי שחוויית התקומה התעמעמה אתו יכול להרכיב את האיש "גנדי" על החטיבה הזאת, שהוא ההיפוך המלא של לוחמיה ומפקדיה. הפלמ"ח בגיבורים והראל גיבורי הגיבורים: בלילה לוחמים ובבוקר קוברים. ביום לוחמים ובלילה קוברים.

 

 

חטיבת הראל היא שמעון אלפסי, שעל הקסטל נתן את הפקודה האחת והיחידה בהיסטוריה האנושית: "המפקדים יחפו על נסיגת החיילים". מי בעולם שמע כזאת? ואת מורשתם הלאומית של שמעון אלפסי, גיבור בגיבורים, וחבריו – יוספל'ה טבנקין, יצחק רבין, הל"ה, אריה טפר, דדו אלעזר ורבים כמותם – הממשלה מבקשת לכסות ב"גנדי" ובמורשתו. "גנדי" הוא היפוכם של אלה. מעלליו הרעים של "גנדי" ידועים לציבור מהטלוויזיה. לנו הוא מוכר כמפקד שדה כושל, נעלם מקרב, שונא ערבים ("ישמעאלים") במילים ובמעשים פסולים ובישים אחרים.

 

 
%d7%92%d7%a0%d7%93%d7%99-%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9fלקרוא לבאב אל-וואד, שעשרות "הראלים" נפלו על השער הזה לירושלים, לא על-שם שמעון אלפסי, ולא על-שם יצחק רבין, ולא על-שם יוספל'ה טבנקין, ולא על-שם אריה טפר מגלה דרך בורמה, ולא על-שם דדו אלעזר, ולא על-שם חטיבת הראל – אלא על-שם רחבעם זאבי "גנדי" שלא לחם כאן אתם, וגדולתו הפוליטית – שהיה אוהב ארץ ישראל עד טרנספר.

 

 

כבוד הנשיא, רבע מלוחמי הפלמ"ח נהרגו. ואנחנו החיים כי אחרים נהרגו במקומנו, לא אהבנו את הארץ? וזה ש"אהבתו" של "גנדי" הייתה לתורת הטרנספר – טיהור אתני, לפי נתניהו – אותו נכתיר על פלמ"ח הראל? שיר התפילה באב אל-וואד של חיים גורי, הבית האחרון: "…יום יבוא ורקפות תפרחנה / אדם כלנית בהר ובמורד / זה אשר ילך בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו, באב אל-וואד".

 

 

אם חלילה הממשלה תתעקש על הרעה הזאת, ובעתיד היחידה של נכד או נין שלי – שכל אחד מהם יידע כי סבא או סבא-רבא מדור התקומה היה בפלמ"ח – תבקר בבאב אל-וואד על-שם "גנדי", הוא ילך לגוגל וימצא את "גנדי" על מעלליו ועל תורת הטרנספר. ואז הנכד או הנין שלי יאמר לעצמו: לא ייתכן שסבא היה יחד עם האיש הזה. ולא ייתכן שממשלה וציבור שידעו, החליטו להנציח את המקום לא על-שם חטיבת הראל אלא על-שם ה"גנדי" הזה.

 

 

כבוד הנשיא, אני – בשם רבים מאד – פונה ומבקש את תשומת לבך למנוע את הפגיעה החמורה בפלמ"ח בכלל ובחטיבת הראל בפרט. אלה מגש הכסף, בלי מורשת "גנדי".

 

 

בכבוד רב, שנה טובה,

צביק'ה, הפלמ"חניק.

עמונה כשבר בין טירוף לשפיות

Amos Arkiaaמאת: עמוס אריכא – צייר וסופר עברי

זמן קצר לאחר חגי השנה העברית תשע"ז נמצא עצמנו שוב מול הכת עמונה, שהופכת אותנו על-כורחנו שותפים לפשעים נגד האנושות.

 

 

מיום ליום מבעירים משיחיים מדורות לוהבות על גבעות הגדה המערבית. אלה הם איתותי מרי שיעמידו את ממשלת ישראל במבחן עליון בין כניעה לסחרחורת אובדנית של עובדי אלילים, לבין מדינת חוק. אין הגדרה אחרת לסיום מסע ההתנחלויות הפורע פרעות בעתידה של מדינת ישראל. מדינת יהודה שנולדה בחטא מסכנת את המסע הציוני העברי, שאין דומה לו בהיסטוריה המוכרת של האנושות.

 

 

סימניה הראשונים של פרשת ההתנחלות ניכרו כבר זמן-מה לפני מלחמת ששת הימים. כשנתיים-שלוש לפני המלחמה הזאת החל פרק של מסיונריות יהודית כוחנית ברחבי הערים הגדולות של המדינה. שלוחים מכת חב"ד יצאו לחייב עוברים ושבים, כמעט בכוח-זרוע, את טכס הנחת תפילין. אולי רבים אינם זוכרים כיצד היו אלה גוררים גברים ונערים ברחובות הראשיים אל חדרי מדרגות, היכן שהצליחו לשכנע את המופתעים להניח תפילין. אחר-כך נוספו סימנים נוספים ששיאם היה בששת הימים כאשר שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל שעט בתקיעות שופר לעבר הר הבית.

 

 

מכאן והלאה, במחצית שנות השבעים של המאה העשרים, החלה להתפשט לכל עבר תנועת המשיחיות שדימתה תהליך בריאה מחדש את היהדות השחוקה, אך הפכה למסע כיבוש אכזרי של עם שכן. מסע מכוער המטיל בכולנו אות קין של בני העם הקורא לעצמו, "עם הספר", או לחילופין "אור לגויים". כבר אז התפרץ השיגעון הגדול של המשיחיות השקרית החדשה. מול עינינו נולדה תנועה משיחית אכזרית מרגעיה הראשונים, שהניפה דגל של מדינה תיאוקרטית, מדינת יהודה, שקראה תיגר בוטה ואלים כנגד מדינת החוק העברית אליה התכוונו האבות המייסדים. אז נולדה ישראל מחדש כמדינה פיראטית לכל דבר, ואף גרוע מזה, נהיינו לעם השולט בכוח זרוע ורגל, מונפת בעם אחר. את שעשו לנו הגויים, באו המתנחלים והוכיחו כי אינם נופלים מהם.

 

 

פעם אחר פעם הדגישו המשיחיים האלה כי הם שליחי המדינה ועושים בשמה. ואכן, אלה הפליאו לעשות ולבנות לעצמם ערי מסכנות, כש"העברים" שלהם הם הפלסטינים של ימינו. למגינת לב, להוציא מיעוט, מרביתנו נחשפו חסרי יכולת להתמודד עם הגזל הנורא שנעשה בשמנו בכדי לבנות את מדינת החווילות המפוארות שאין דומה להן; מדינה שקמה על אדמות פלסטניות שדודות ועל מאות מיליארדי שקלים, שבמקום לטפח את תושבי הארץ מדרום עד צפון נשפכו יום ולילה על הרחבת התנחלויות מפוארות, תוך רמיסת האפשרות של מימוש חזון שתי מדינות לשני עמים.

 

 

%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%99-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%9f%d7%a0%d7%94זמן קצר לאחר חגי השנה העברית תשע"ז נמצא את עצמנו בפעם נוספת מול צומת הכת הקרויה עמונה, שמתעמרת בכולנו והופכת אותנו על-כורחנו שותפים לפשעים חמורים נגד האנושות. עמונה כמשל בהתעמתותה הכוחנית לכופף את מדינת החוק, תהיה סמל במאבק האימים הזה בין בני אור לבני חושך, בין מדינה ראויה לבין כזו שהכורת עולה עליה מקרב נצלניה המשיחיים. האל של תושבי עמונה ניצב בפתח נכון להתעלל בכולנו בפעם נוספת, כדרכו בקודש. ההתגייסות המשולהבת  של נבחרי הליכוד להשאיר את עמונה בלב הגזלה המבישה של האדמה הפלסטינית, היא הוכחה נאמנה לאין-אונות של ממשלת נתניהו הימנית להנהיג את המדינה. הממשלה הזאת אטומה לקול ההיסטוריה, אבל גם לקולות השפויים של נביאי ישראל. בכך ייגזר דין כולם.

 

 

 

פרס, מפוליטיקאי שנוא למדינאי מהולל

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

שמעון פרס התגלה כמדינאי מוערך רק כאשר השתחרר מאימת הבחירות. התהילה ההיסטורית נרכשת בעשיית שלום ולא בשדה הקרבות.

 

 

 פרס שימש דוגמה מצוינת כיצד ממצבים דימוי מחדש של פוליטיקאי, וכיצד מחוללים שינוי בדעת-הקהל. פרס חולל מהפך בתדמיתו הציבורית: מביטחוניסט מקים הכור בדימונה – לרודף שלום; ממקים התנחלויות – ל"פשע אוסלו" בעיני היריבים; מפוליטיקאי מושמץ – למדינאי מהולל. הכיצד? נראה שפרס הגיע לשיאים מחוץ לפוליטיקה התחרותית, הן כעוזרו של בן-גוריון ומנכ"ל משרד הביטחון והן כנשיא המדינה. לעומת זאת, הוא היה פוליטיקאי בלתי-בחיר: "אני שומע את חבריי אומרים 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?" פנה בנאום ההפסד בכנס תומכי "העבודה" שהשמיצו אותו. והקהל השיב: "כן!". כתלמידו של בן-גוריון הוא לא ידע להתחנף להמונים וליצור קשר עם מזרחיים. אך בשונה ממורו הדגול, פרס לא ידע לגייס את הציבור בהחלטותיו. משחקי המלים שלו, "אנשים עם פנטזיות עושים דברים פנטסטיים", "אני לא מקווה לתלות אלא תולה תקוות" – לא הוסיפו לאמינותו. היו שראו בו טכנוקרט מנוכר שאינו מסוגל לתקשר עם ההמונים. גם חבורת העיתונאים שקיבץ סביבו בקריירה הפוליטית, "יונייטד פרס", לא הצליחה לחבב אותו על הציבור.

 

 

במערכות הבחירות פרס היה כישלון ומטרה לניגוח. במפגשים עם ההמונים התקשה לשדר אליהם, ולעיתים אף התעמת: "אנחנו לא מפחדים מכם. לא מהפשיזם ולא מהחומייניזם ולא מהתנועות המזרחיות שלכם. …עם תנועות מזרחיות מתווכחים? תתביישו לכם! אל תקלקלו את שם בית שמש! ככה נראה העם של בגין. שיכורים. …כזה עם אתם רוצים, או עם מתורבת? …עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות? עם תנועות מזרחיות, ככה? מי שלא רוצה שישראל תיהפך למדינה ערבית, אל יצביע בעד החבר'ה הנלהבים האלה!". התגלגלו שמועות מכפישות עליו: יש לו אימא ערביה, יש לו מניות בתדיראן, וכולי. במערכת הבחירות לכנסת ב-1996 הפריחו בליכוד את הסיסמאות "פרס יחלק את ירושלים" ו"אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס". גם במפלגתו לא זכה להערכה רבה, בייחוד לאחר שיצחק רבין כינה אותו "חתרן בליתי נראה" בספרו "יומן שירות". התרגילים הפוליטיים, בכללם ה"תרגיל המסריח" בתחילת 1970 להפלת הממשלה, רק העצימו את תדמיתו השלילית כתככן.

 

 

%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%9f-%d7%a4%d7%a8%d7%a1-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%94כעבור שנים הפך שמעון פרס לנשיא פופולארי ומוערך. אפשר ושוב התברר שזיכרון הציבור קצר. גם יריביו השתנו ופסקו להסית נגדו, ולו משום שכנשיא פרס כבר היה מנוטרל מבחינה פוליטית. בזווית הזמן, שיעור קומתו של פרס עלה ככל שליקוי מאורות פקד את הפוליטיקה הישראלית ונמוכי מצח נכנסו לכנסת ולממשלה. מעורבותו של פרס בתהליך השלום ודבקותו בו הנציחו אותו בדפי ההיסטוריה כמדינאי בינלאומי משכמו ומעלה.

 

 

ללמדנו שדעת הקהל יכולה להשתנות. גם אם כיום שורר אקלים ימני-לאומני, עדיין אפשר לקוות לשינוי בעתיד. אופנות פוליטיות משתנות לפי מי שמוביל את המדינה. דעת הרוב משתנה לעיתים מקצה לקצה. כיום קולות הימין הם השולטים והאופנתיים. פוליטיקאים מתבשמים מריח הסקרים, כדברי פרס, אך מנהיגים מסוגלים לעשות תפנית פרסה ללא חשש מדין הבוחר. כך עשה דוד בן-גוריון בנסיגה מסיני ב-1956/7, מנחם בגין החזיר את כל סיני למצרים ב-1979, ואריאל שרון מימש את ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005 – כל פעם ללא התנגדות משמעותית. התהילה ההיסטורית נרכשת בשדה השלום ולא בחזית המלחמה. פוליטיקאים עושים מלחמה, מדינאים משכינים שלום. אולי זהו מקור העידוד, לא רק של שמעון פרס. במילותיו: "פסימיים ואופטימיים מסיימים באותו אופן, אז למה לא להיות אופטימי?".

 

 

 

גם אני רוצה להעיד במשפט אלאור אזריה

נעמי3מאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

הייתי אומרת לראש הממשלה ולשריו: תדאגו שאזריה לא ישלם עוד על מעשיכם. תדאגו שאף חייל בצה"ל לא יידרש לשלוט בפלסטינים.

 

 

 

גם אני רוצה להיות מוזמנת לעדות במשפטו של אלאור אזריה, החייל שהרג מחבל פצוע בחברון. גם לי יש מה להגיד. כמעט מדי יום אני רואה את פרצופו העגום של החייל הצעיר, ואת בני משפחתו המנסים לגונן עליו. כמעט מדי יום אני שומעת על אדם זה או אחר – מתנחל או קצין – שאמר, שקבע, שהעיד, שהביע את דעתו. השבוע שמעתי על האב המסור שהצדיע לקצינים בכירים שהעידו: כן, חיילי צה"ל מאז ומקדם הורגים – הורגים טרוריסטים, הורגים שבויים, הורגים חפים מפשע גם.

 

 

גם לי יש מה לומר. אני רוצה לומר שכואב ליבי על אלאור אזריה. כואב ליבי על הוריו ואחיו. כואב ליבי על החייל הצעיר שהלך במצוות כל מורי הדרך במדינה הזו, ולאור תורותיהם – "תתגייס לצה"ל", הם אמרו לו; "תתגייס להגן על מדינתך", הם אמרו לו; "עבודת קודש היא", הם אמרו לו. וממשיכים לומר. "הערבים הם אויבינו", הם אמרו לו. "ערבי טוב הוא ערבי מת", הם אמרו ואומרים לו. איש לא אמר לו: "בצבא הזה שאליו תתגייס, כל הסיכויים שתעשה דברים שנוגדים את כללי המוסר היהודי ואת הצדק". איש לא אמר לו: "הצבא הזה, שאליו אתה מייחל לבוא, מדכא אנשים אחרים, פוגע בהם, משפיל אותם והורג בהם".

 

 

ואלאור אזריה האמין למה שהם כן אמרו. ואלאור אזריה רצה להיות מקובל ומוצלח ומעוטר. ומה הוא מקבל? ייסורים מתמשכים כנאשם. כולם צופים בו. יש המלטפים אותו ויש החובטים בו. אלאור אזריה עשה את מה שהוא חשב שהוא מצופה לעשות – הרג ערבי, אחרי שעשה גם לפני כן כל מה שהוא וחבריו מצופים לעשות – לשלוט בפלסטינים, להקטין את מרחב המחייה שלהם, להתנשא מעליהם, להגביל אותם ככל שאפשר.

 

 

%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a7אלאור אזריה הוא החייל המושלם של ממשלות הכיבוש לדורותיהן. ואלאור אזריה הוא הש"ג שנשלח לשלם על מעשיהן. הוא חטא. הוא הרג מי שכנראה לא הייתה בו שום סכנה עוד. אבל הוא לא חטא בכך שהוא נשלח לעשות את מלאכת הכיבוש. הוא גם לא חטא בכך שהוא צולם. וכל מי שפשעיהם אינם מצולמים אינם זכים ממנו. אילו יכול היה הצלם להנציח את ממשלות ישראל החוטאות, אילו רק יכול היה, אולי אז היו הממשלות מושבות על ספסל הנאשמים ונשפטות על פי חוק. אבל ממשלות ישראל מתחבאות מאחורי גבותיהם של חיילים כאלאור אזריה – חייל אחד שנושא על כתפיו הצעירות את כל עוולות הכיבוש והשלטון הישראלי. כאילו הוא יזם אותו, כאילו הוא הנציח אותו.

 

 

אלו הדברים שהייתי רוצה לשאת במשפטו של אלאור אזריה. והייתי מוסיפה לומר לראש ממשלת ישראל ולשריו: עליכם לדאוג לכך שאלאור אזריה לא ישלם עוד על מעשיכם ועל מחדליכם. עליכם לדאוג לכך שאף חייל בצבא ההגנה לישראל לא יידרש לשלוט בפלסטינים, לחדור לבתיהם, להשפיל אותם. עליכם לדאוג לכך שילדי ישראל – גם נכדי – יגדלו להכיר בערבים כבני אדם ובפלסטינים  – כעם שלו זכות למדינה, בדיוק כמונו. עליכם לדאוג לכך שחיילי צבא ההגנה לישראל יגנו על גבולות שהעולם יכיר בהם, שיעמדו אל מול צבאות, אם צריכים. אך לא ייאלצו לשטר בתחומי מחייה של אזרחים.

 

 

הגיע הזמן שתאמרו – נתניהו, ליברמן, בנט – לעצמכם ולכולנו: איננו רוצים עוד שאלאורים ישלמו על מעשינו ועל מחדלינו. זה הוא תפקידנו למנוע זאת. ולכן – נסיים את הכיבוש הזה, שעל מזבחו נופלים חיילים ואזרחים ללא הצדקה.
 

 

 

.

הכנה למתקפת שלום

yona_bargorמאת: יונה ברגור – ד"ר למערכות מידע, "פורום המשפחות השכולות למען שלום" 

היום, יום ד' 21.09, הוא "יום השלום הבינלאומי", המזמין את אנשי העולם לכבד אלה את אלה ולהתאחד בנושא השלום בעשייה.

 

 

"יום השלום הבינלאומי" נקבע ליום השוויון הסתווי, כשכמות האור בכדור-הארץ בחלקו התחתון שווה לכמות בחלקו העליון, וכדור-הארץ נמצא שוויוני בכמות האור.

 

 

אתמול השתתפנו בתרגיל העורף הלאומי, כהכנה ל-230,000 רקטות, 400 אזרחים הרוגים ו-750,000 תושבים שעלולים להתפנות מבתיהם. תרגלנו "מרחבים מוגנים", ממ"דים וחדרי מדרגות, עם הילדים ועם הקשישים. מתיחת הפנים המשמעותית של ההתרעה מוענקת במאות מיליוני שקלים שהשקיע פיקוד העורף, כדי לשמר את ההכנות למלחמה הבאה. בכוכב שלנו לעולם לא נזכה לתרגולת של גידול ילדים באווירת רגיעה, יחד עם רוב אומות העולם, כדי להעלות על נס את משאת הנפש "שלא תהיה למוות ממשלה".

 

 

חברי ואני למשאת נפש זו מצפים שבמקום צפירות אזעקה דווקא בערב יום השלום, יישמע קול תרועה כדי לתרגל הזזת אוכלוסין מההתנחלויות אל תוך גבולות המדינה, במקום לתרגל פינוי של 750,000 תושבים אל אזורים רגועים. היינו מצטרפים לקריאת פיקוד העורף למפגשי המונים ישראלים-פלסטינים משני צדי החומה. אפילו היינו מתרגלים הריסה של חומת האיבה, אבן אחר אבן. אם זה יהיה אופיו של "יום השלום", בשנים לאחר מכן ניתן יהיה לטפח תרגולים נוספים כמפגשי ספורט, טיולי נוער, ביקורים בחופי הים ובקבר יוסף, ותכניות בישול משותפות בטלוויזיה.

 

 

%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-1חובה עלינו לתרגל את העורף ליום פקודה, ולתרגל את הציבור לבוא השלום. תרגילי מדיניות שלום חייבים להתקיים כדי להכין את עם ישראל לקראת "משבר השלום", גם אם זה רק חלום עכשיו, ממש כפי שאנו נאלצים לתרגל את מוראות המלחמה הבאה, גם אם אנחנו מקווים שהיא לא תקרה. כשם שתרגיל העורף הלאומי מיועד להטמיע בתודעת הציבור את החרדות מהלוויות המוניות, מהובלת פצועים לבתי-החולים ומבתים הרוסים, כך תרגיל ההכנה לשלום ב"יום השלום" נועד לחזק את התקוות שהשלום אינו רק משאת נפש אלא צורך קיומי של מדינת ישראל. עלינו להסתגל לתפישת העולם ש"טובים ייסורי השלום מכאבי המלחמה" – דברי יצחק רבין ז"ל – במקום להכין את עצמנו רק לסיבובי המלחמות הבאות.

 

 

ביום השלום אנו חייבים להחליף את התקליטון של צוותי החשיבה והתכנון של צה"ל, המזינים אותנו באומדנים של מחירי המלחמה הנוראים. אני שואל שוב ושוב – מה עם מחיר השלום? הכיצד שרק מעטים מעלים אפשרות זו על דעתם? רוב אלו שמוכנים לשלם את מחיר המלחמה, אינם מוכנים לשלם את מחיר השלום. מחיר השלום אינו רק תרגיל מחשבתי. מחיר השלום הוא מהלך מדיני פורץ דרך, הנכונות שלנו לא להביס את התנועה הלאומית הפלסטינית באמצעים צבאיים – אלא בוויתור על הכיבוש, ויתור על המצור, ויתור על ההתנחלויות וויתור על המשיחות של ארץ ישראל השלמה. רק כך נחסוך במחירי המלחמה, השכול, ואובדן צלם האנוש בחברה הישראלית.

 

 

מחיר השלום הוא מחיר שתושבי ישראל, תושבי הרשות הפלסטינית ותשובי עזה יהיו מוכנים לשלם, כאשר תרגילי ההכנה לקראת שלום יהיו למסורת משותפת, ממש כמו תרגילי הגנת העורף.

 

 

 

ימינה פנה! למדינת עולם שלישי…

naomi tltshמאת: נעמי טש – אשת חינוך, 67
האם יש לנו עתיד? עבר בוודאי יש לנו. עבר של מדינת סעד צעירה. מפלגת "כולנו", אל תגרמי לכולנו געגועים אליה.

 

 

%d7%90%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%a3-%d7%95%d7%9b%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9f"צדיקים" – "מלאכתם" נעשית בידי אחרים? לא יאומן, אבל במקרה הזה ה"צדיק" הוא נתניהו, ואת "מלאכתו" מתנדב לעשות ח"כ אלי אלאלוף ("כולנו"), יושב-ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. אלאלוף הקים ועדה לבחינת רעיון שיצעיד את כולנו ימינה ואחורה, רחוק יותר אפילו מימי "מדינת הסעד" של ראשית המדינה בשנותיה הקשות. על חורבנה של דרך שאמורה הייתה להוביל למדינת רווחה כללית, מציע לנו אלאלוף ליפול ישר לתוך הפח היקוש של העולם השלישי. אפילו בחלומותיו לא העז נתניהו להעלות את הרעיון הזה בקול רם: ח"כ אלאלוף הציע להנהיג את תשלומי קצבאות הביטוח הלאומי – כמו זקנה, ילדים, סיעוד ומענק לידה – לפי מבחן הכנסה! זהו רעיון פופוליסטי גרוע ומזיק.

 

מהו בעצם הביטוח הלאומי? כולם משלמים עבור ביטוח לימים קשים, ומקבלים – בהגיע רגע פקודה – קצבה, בהתאם למצב המסוים שלו נועדה (למשל: קצבת זקנה). נניח שזכיתי בגיל 40 להצטרף לאלפיון העליון – דמי הביטוח יגבו ממני בהתאם, וכשאגיע לגיל זקנה אקבל קצבה כמו כולם. מה צודק בזה? ראשית, תאמינו לי שבאלפיון העליון יודעים להעריך כל פרוטה. שנית, לכאורה קצבת הזקנה תדגדג לי בקצה הנעל (בהנחה שאני עדיין שם באלפיון העליון), אבל רק לכאורה. עבורי קצבת הזקנה תהיה החזר, אף אם חלקי, לתשלום שנגבה ממני במשך שנים למען הסולידריות החברתית. ללא ההחזר הזה, שעשוי להגיע למאות-אלפי שקלים, למה שאסכים בכלל להשתתף בפרויקט ביטוחי שלא נוגע לי כלל? ושלישית, שיקול נוסף מניח שאין אדם יודע באמת היכן יהיה בעוד שנה ובעוד 30 שנה. הביטוח הלאומי נועד להבטיח באופן שוויוני הגנה מפני הבלתי צפוי.

 

תשלום קצבה בררני, ומניעת הקצבה כליל משכבות מבוססות, יבטלו כליל את מעט ההנעה וההכשר של החזקים להשתתף בתשלום. הם ישכללו פי אלף את תחבולות ההתחמקות מהתשלום, וידללו את הכסף בקופה. הנפגעים מכך יהיו כמובן אלה שהצעת ח"כ אלאלוף נועדה כביכול להגן עליהם.

 

כרסום בסולידריות, השברירית ממילא, יפתח תיבת פנדורה שסופה מי יישורנו. למה לשלם עבור ביטוח בריאות ציבורי – כשאני בריא? ואם כבר תשלום – למה לא לביטוח פרטי, שיתעדף אותי במקרה של מחלה? למה לא להפעיל מערכת בריאות לעניים ומערכת בריאות לעשירים, כמו בארה"ב? למה לממן בתי-ספר בהרצליה פיתוח? – שישלמו מהכיס שלהם! והם מצידם ישאלו "למה לשלם מיסים"? באמת למה? הם יכולים לרכוש בכספם משטרה פרטית וחינוך ובריאות וביטוחים פרטיים, ואפילו לבנות לעצמם כבישים פרטיים ולספק לעצמם חשמל פרטי, וכן הלאה.

 

והנה – עוד שנייה ואנחנו עמוק בתוך העולם השלישי – באין הכנסה כללית מדורגת, לא תוכל המדינה לממן לכלל חינוך ובריאות ותחבורה וחשמל ומים! העשירים ידאגו לעצמם, וכדי למרק את מצפונם יזרקו למסכנים פירורים. מה פה לא בסדר? מבחינת ח"כ אלאלוף זה כנראה בסדר גמור, או שסתם נתקף בגעגועים לשנות החמישים והשישים. מבחינת החברה הישראלית, מדובר במתכון מובטח של הפרד ומשול, שמזמין מלחמה תמידית בין כל חלקי החברה ושבהכרח מכרסם במשטר הדמוקרטי. זה מה שח"כ אלאלוף רוצה? או סולידריות כאסטרטגיה פוליטית? נדב פרץ (עובד סוציאלי מקיבוץ רביבים): "בשנת 1977 'המערך' נזרק מהשלטון, ולמרות שזה לקח קצת זמן – הליכוד התחיל ליישם מדיניות חברתית ליברלית-שאריתית, וכעבור כמה שנים 'המערך' הצטרף אליו בשמחה רבה. בחזרה להיום – אם אנחנו רוצים 'ניו דיל' שיחזיק לעשורים, שישנה את דפוס התנהלותה של מדינת ישראל – ה'ניו דיל' הזה חייב לכלול את כל שכבות החברה".

 

השר כחלון – למען הדמוקרטיה הישראלית, רד מזה מהעץ.

 

 

 

הכוח משחית, כוח מוחלט משחית באופן מוחלט

dan bavliמאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה, מצפה חרישים

ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון (1902-1834) קבע את הכלל. במשך 50 שנה, מאז מלחמת ששת הימים, ממשלות ישראל המחישו את הכלל.

 

 

באביב הקרוב ימלאו 50 שנה מאז מלחמת ששת הימים. צה"ל כבש אז את הגדה המערבית, את רצועת עזה, את הרמה הסורית ואת חצי האי סיני. סיני הוחזרה למצרים בהסכם השלום. שאר השטחים נותרו בשליטת ישראל במשך חצי המאה, והממשל הישראלי הפר את זכויות האדם של הערבים תושבי השטחים. בתמיכת צה"ל, ובמידה רבה בתמיכת מערכת המשפט הישראלית, הממשל הצבאי מבטיח את האינטרסים של מאות-אלפי המתנחלים בשטחים, ומקיים את משטר האפליה של התושבים הפלסטינים הנחותים בגדה המערבית. 

 

 

מרבית התושבים הפלסטינים המקומיים חוו פריצות ליליות של חיילים לבתיהם, פריצות שחדרו כדי להטיל אימה. קורה שנחטפים ילדים ובוגרים צעירים, והם מועברים לידי חוקרים ישראלים ונעלמים לחודשים. מתבצעים גם אירועי ביזה בבתים, כריתת זיתים בכרמים והרס אחר, ונאסר על הבעלים הפלסטינים לנוע לנחלותיהם. לעתים קרובות פלסטינים מתנסים בעוצר, בחסימת כבישים, ובעמידה של שעות רבות כדי לקבל אישורים לצרכים שונים. ברור כי כל הפעילות הישראלית הזו תורמת לשיבוש שיגרת חייהם של התושבים הפלסטינים, כדי להקל על חייהם של המתנחלים.

 

 

כל אלה הם חלק מהסממנים שבהם הממשל הצבאי, השולט בשטחים, מונע מהאוכלוסייה הפלסטינית חלק מהותי מזכויות הפרט ומכבוד האדם. חוקים וחיי אזרחות אינם חלים על הפלסטינים. אין להם זכויות סוציאליות, ואין להם אפשרות לפנות לערכאות לבקשת סעד משפטי על עוולות שנעשו להם. אין הם יכולים לקבל זכויות בנייה, או שירותים ציבוריים מקובלים – חינוך, שירותים רפואיים, אספקת חשמל ומים, וסלילה והחזקה של כבישים.

 

 

אמנת ז'נבה הרביעית, מ–1949, קובעת סדרי אחריות וחובות תחזוקה של הכובש – על האוכלוסייה שתחת שלטונו. בגדה המערבית מדובר בפלסטינים המקומיים ובתפקידי שלטון של הממשל הצבאי של צה"ל. הממשל הצבאי, בידיעת ממשלות ישראל והגורמים השיפוטים, מאפשרים להתעלם בגדה המערבית מכללי אמנת ז'נבה. המודעות של מרבית התושבים היהודים על הנעשה בגדה היא מזערית. הם אדישים לפעולות הממשל, ואינם מוצאים עניין לשנות אותן. הפלסטינים מודעים לאפליה הנרחבת הזו, והמשך קיומה מהווה גורם מתסיס מרכזי המשפיע יום-יום על איכות חייהם – ועל הפיגועים.

 

 

%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9c-%d7%a6%d7%91%d7%90%d7%99חלק מאזרחי ישראל עוקבים אחר דרכי הממשל הצבאי – מתנחלים ופעילי שמאל… – אך מרבית האזרחים אינם חשים כיצד תהליך זה מתבצע, והם אדישים לסגנון העריצות המתמשך ולמצב האוכלוסייה הערבית המקומית. מדהים עד כמה רק מעטים מהציבור הרחב חוששים כי דרך פעולתו של הריבון עלולה לאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל. פעילות המנהל האזרחי בגדה המערבית גורמת גם להרס הדמוקרטיה בשטחי מדינת ישראל. בקצב זה, שלטון הרוב הימני בישראל ובגדה עלול להתפתח לשלטון מוחלט של עריצות, שיפגע במיעוט במדינה. הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

 

 

על סמך הנתונים המגיעים לאמצעי התקשורת, לא נראה כי נציגי המפלגות היהודיות – למעט מרצ – מודאגים מהעובדה שכבר מחצית המאה מממשיך הממשל הצבאי להתייחס לערבי הפלסטיני כאל פחות-ערך ופחות-זכויות, בעצם כאל תת-אדם. ומדאיג לא פחות – אין סימן כי מערכות ישראליות תפעלנה בהקדם לשינוי המצב הקיים, ולנורמליזציה של חיי האוכלוסייה הערבית בשטחים. הייתכן כי ב-50 השנים הבאות כך יישאר מעמדם של הפלסטינים בגדה המערבית?

 

 

 

השרים הפושעים מתכנסים לאינתיפאדה…

 

%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%94-19-9

 

 

מאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, קיבוץ נירים "עוטף עזה", 63