מי משניא את התקשורת?

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

תעלוליו המילוליים של נתניהו בפייסבוק מסגירים את כוונתו לסרס את התקשורת העצמאית, לחסום כל ביקורת ולקעקע את הדמוקרטיה.

 

 

לא במקרה פוליטיקאים אימצו את ערוצי המדיה החדשים (פייסבוק, טוויטר, איסטגרם ועוד) כדרך לתקשר במישרין עם הציבור. כאן הם שולטים לחלוטין במסרים, ללא אימת העורכים. הכל מתפרסם כלשונו, ללא תיווך וללא עריכה. לעתים ממש כהודעה לעיתונות.

 

נדמה שראש הממשלה הקדים לגלות את יתרונות המדיה החדשים, והוא מקציב משאבים ניכרים לשימוש תכוף בהם. נראה שההשקעה משתלמת: דף הפייסבוק של נתניהו צבר עד כה כמעט 2 מיליון "לייקים". גם אם רבים מתוכם הם פרי יד מארגנת, זהו מדרוג מכובד. בדף הפייסבוק של נתניהו מתפרסמים תמלילים מרתקים, שיכולים לפרנס חוקרי תקשורת, דעת קהל ותעמולה פוליטית.

 

תמליל ("פוסט") כזה התפרסם במוצאי-שבת 20/8/2015, יממה אחרי שידור הכתבה על איוש התפקידים במשרד ראש הממשלה ב"אולפן שישי" בערוץ 2:

"אני מבקש לשתף אתכם במה שמסתמן כתופעה חדשה אצל חלק מגופי התקשורת: צינזור הביקורת עליהם בתוך תגובות המועברות אליהם. כך למשל נהגו ב'אולפן שישי' בערב שבת. החלק הבא צונזר מתוך תגובה לכתבה ארוכה שעסקה כולה בהכפשת לשכתי, רעייתי ובני: 'זה לא אולפן שישי בלי כתבה מגמתית ומכפישה נגד נתניהו או הימין'. זו לא הפעם הראשונה בה נוהגים כך ב'אולפן שישי'. כך פעלה מערכת התוכנית גם בחודש שעבר, כשצנזרה את הקטע הבא בתגובה: 'ראש הממשלה נתניהו ימשיך לפעול לפתיחת יתר שוק התקשורת הריכוזי בישראל לתחרות אמיתית ולמגוון דעות ועמדות. שינוי שהציבור הישראלי משווע לו, בדיוק כפי שמוכיח הפאנל החד צדדי באולפן'. רבים בתקשורת הישראלית מקדשים את הביקורת רק כשהיא מופנית כלפי או כלפי הימין, אבל כשמדובר בביקורת עליהם עצמם – אותה הם חותכים ומשתיקים. איפה המקצועיות והאתיקה העיתונאית? לאלה מכם ששואלים מדוע אינני פועל לגוון את שוק התקשורת, התשובה היא שזה בדיוק מה שאני עושה. אני לא מחפש לשלוט בתקשורת אלא להכניס תחרות שהציבור הישראלי משווע לה, כדי שאתם, אזרחי ישראל, תבחרו במי לצפות ואת מי לשמוע".

 

מנתניהו משוגע

 

 

לקרוא את התמליל ולהתעצב. הכיצד שוב מתפנה ראש הממשלה מענייני מדינה חשובים כדי לרדת על התקשורת, ועוד בסגנון תגרני של טוקבקיסט? מדוע הוא כל כך רגיש למה שמתפרסם עליו, בייחוד בימים אלה? האם הביקורת על תכנית טלוויזיה – הרכב חבר-הדיון (ה"פאנל"), טיפול העורך בתגובה ועוד – אינה מבזה את התפקיד הרם של ראש הממשלה? הכיצד האיש החזק ביותר אינו מסוגל להתעלות ולספוג ביקורת? או שמא התגובה המתקרבנת נועדת למטרות אחרות, למשל להכין את הציבור לשלב שבו תהפוך "הבדיקה" לחקירה?

 

כך מעצבים אוירה עויינת לתקשורת ביקורתית ומסרסים את התקשורת. לאמור: התקשורת אינה צריכה לבקר את השלטון, אלא להתרפס בפניו, ממש כמו "ישראל היום".

 

ראש הממשלה ושריו מעצבים אוירה ציבורית עוינת, תוך פגיעה בחוקיותה של תקשורת עצמאית ומבקרת.

 

* * * *

 

איני בטוח מי מחזיק בזכויות הסופרים על התמליל שלעיל – נתניהו או שכיר מטעמו. כך או אחרת, בתמליל בן 165 מילים חוזר פעמיים אותו מסר במרווח של 5 שורות: התקשורת היא נגד נתניהו או הימין. ממש לפי הספר. ככל שחוזרים על אותו מסר, גם אם הוא שקרי או מופרך, כך הוא מתקבל כעובדה בתודעת הציבור. כך התקבע במהלך הזמן המיתוס של תקשורת מגמתית ושמאלנית.

 

מחבר התמליל מעוניין לשוב ולזהות את נתניהו עם הימין, לאמור: ראש הממשלה חוטף מהתקשורת, כשלעצמה שמאלנית, משום שהוא בחזית הימין, ולא בשל תפקודו הלקוי. רוצה לומר: אני נלחם בשמכם בתקשורת השמאלנית ומקדם כביכול את הפלורליזם התקשורתי.

 

די לעיין בתמליל הנ"ל כדי להבין מי מקטב את הציבור בין ימין לבין שמאל, מרעיל את הבארות בשנאה לתקשורת ומערער את אושיות הדמוקרטיה.

 

בעצם, מי צריך דמוקרטיה בארץ ישראל השלמה?

הימניים מפוררים, הדמוקרטים ילכדו

nina_frishמאת: נינה פריש – פעילת שלום, 65

בנימין נתניהו וחבר מרעיו מפוררים את מדינת ישראל. כך אומרים בכירים בביטחון, באקדמיה, בתקשורת – ואפילו במפלגות הקואליציה, ואפילו בליכוד.

 

 

 

 

תמיר פרדו, ראש המוסד היוצא, דיבר אתמול פומבית לראשונה, בדלית-אל-כרמל: "האיום הפנימי צריך להדאיג את המדינה יותר מהאיומים החיצוניים. …אם חברה חוצה סף פילוג מסוים ניתן להגיע לתופעות כמו מלחמת אזרחים. …אני חושש שאנחנו בכיוון הזה. במערכת הבחירות נחצו הרבה קווים אדומים אך הבעיה היא שממשיכים את מערכת הבחירות כל השנה".

 

 

משה הלברטל, פרופסור לפילוסופיה ולמחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ניו-יורק, איש רוח גדול, בעל כיפה סרוגה, ידען גדול, מבריק וכריזמטי, רואיין בידי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ב-26.8. פרופ' הלברטל לא נרתע גם ממדיניות: "המזרח התיכון מתפרק סביבנו. הכאוס נורא. במצב כזה, אומר נתניהו, צריך להיאחז בסטטוס קוו. אבל המשך הסטטוס קוו מוביל אותנו למצב של מדינה אחת, דו-לאומית, בין הירדן לים. …בעבר הליכוד היה מפלגה ימנית ניצית לאומית עם שורשים ליברליים ודמוקרטיים עמוקים. בשנים האחרונות הליכוד התנתק מהשורשים האלה. העימות עם העולם הערבי לא מספק אותו יותר. הוא מחפש אויבים מבפנים – ארגוני זכויות אדם, מיעוטים, השמאל, התקשורת. זה מה שמבדיל בין לאומיות ללאומנות: הלאומיות מתגוננת מפני אויבים מבחוץ; הלאומנות מתמקדת באויבים מבית".  

 

 

העיתונאי המוערך אמנון אברמוביץ' רעם בדבריו ב"ידיעות אחרונות" ביום ו' 26.8, במאמרו על נתניהו "מטעין חרדה, מרוקן תקווה": "אתה יודע שפעמיים בתולדות ישראל גברו הקנאים מהימין הקיצוני על המתונים, התגרו במעצמות והובסו על ידן, כך הלך בית ראשון וכך הלך בית שני. …אתה יודע שמאז מלחמת העולם השנייה …עשרות מדינות התפרקו, התפוררו, התמוססו. זה בדיוק מה שמתרחש כאן. זה התהליך הישראלי, הוא מתעצם במשמרת שלך. …בתקופתך גבר הביקוש לדרכוני מילוט, בגין אובדן התקווה. …ההפחדות שלך, הילוך האימים, שיטת הפחד ומשול, כל אלה עושים את שלהם ופועלים את פעולתם. אתה מטעין חרדה ומרוקן תקווה. …בתקופתך הואצו שלושה תהליכים מקבילים, קוויים וחד־כיווניים: הפריפריה מתדלדלת, הגדה המערבית פורחת. …צעירים מהמרכז עוברים לברלין ולקנדה, לארצות־הברית ולאוסטרליה. …אחיך, סא"ל יוני ז"ל, נהג לדבר עם חברים ביחידה על 'אחי היורד', בשנים ההן שלאחר מלחמת יום כיפור כאשר 'יורד' היה לא לגיטימי ואף מגונה. …כל ההתנחלויות המבודדות הפזורות שתי וערב הן נטל כבד גם לשיטתך. …ישאל השואל מדוע אינך עושה מעשה. מדוע? משום שעל פי הפרשנות שלך, כלומר הפחדנות שלך, כל מי שניסה לעשות דבר מה — אכל אותה באופן אישי. …בישיבת ממשלה ביום 17.1.2010 נשאת נאום מכמיר לב ומדמיע על מצוקת הדיור, ספרות ממש, פואטיקה. …מאז שהשמעת את הבלדה הזו עברו כמעט שבע שנים ומחירי הדירות התייקרו פי שניים. …נשכח את הבטחתך מלפני עשור שבעוד עשור תהיה כלכלת ישראל בין עשר החזקות בעולם, היום לפי קרן המטבע הבינלאומית אנחנו קרובים יותר למקום ה־40. …משיחות עם עיתונאים, ימניים ושמאליים, דתיים וחילוניים, שנכחו במופע הקיץ שלך – הגעתי למסקנה, שמאז המפגשים הם מחבבים אותך יותר אך מאמינים לך פחות".

 

 

ואחד מבכירי הליכוד התריע ליוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", כי "מפלגתו הולכת ונהיית דומה למפלגה הרפובליקאית בארה"ב. ליתר דיוק, לאגף הסהרורי והקיצוני שבה, הקרוי 'מסיבת התה'". ורטר מזכיר כי "הפעם הקודמת שסיעת הליכוד התברכה בחבורת ריקים ופוחזים שכזו הייתה בכנסת ה-16, שנבחרה ב-2003, ובה זכה הליכוד תחת אריאל שרון ב-38 מנדטים. בבחירות שאחרי, ב-2006, היא ירדה ל-12 מושבים".


 


הקבוצה הדמוקרטיתהימניים מפוררים, הדמוקרטים ילכדו. מפלגות האופוזיציה חייבות להתארגן עתה לחבירה משותפת.
רק כך יצליחו להחליש כל יום את קיצוניות הקואליציה, ובבחירות 2019 – יקיאו את הימין!

 

 

 

 

 

 

 

 
 

תמריצים ושלום (ב')

alon-ben-meirמאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדע המדינה

תמריצים חייבים להינתן לישראלים ולפלסטינים כדי שיוכלו להגיע להסדר ביניהם, אך קודם לכן יש לטפל בהסרת שלושת המכשולים שנדונו כאן.

  

 

כדי לשנות את תפיסותיהם של הישראליים והפלסטינים זה כלפי זה, באופן שיאפשר להם לנהל משא ומתן בתום לב, יש להתגבר תחילה על 3 מכשולים. שני הראשונים נסקרו במאמרי "תמריצים ושלום".

 

המכשול השלישי הן האשליות, שרבים בשני הצדדים עוד שבויים בהן, שתוצאתן היא שלילת זכותו של השני למדינה עצמאית משלו. אשליות נגזרות ממשאלות אנושיות עמוקות, ומתקיימות ללא ראיות משכנעות או בסיס הגיוני.

 

בשני הצדדים יש ציבור חזק ומשפיע שעדיין מאמין כי אפשר לגרוף את כל הקופה:

בישראל מפלגת "הבית היהודי" מאמינה שיש לספח חלק גדול מהגדה המערבית ואסור להקים מדינה פלסטינית, ומנהיגיה מאמינים כי ישראל מסוגלת "לנהל" את הסכסוך למשך זמן בלתי מוגבל. בצד הפלסטיני קבוצות כגון חמאס מאמינות כי כל פלסטין, כולל ישראל, היא שטח פלסטיני, וכי בשום פנים ואופן אסור שישראל תתקיים כמדינה יהודית עצמאית. במקרה הטוב הם מאמינים כי ליהודים מותר לחיות בפלסטין תחת שלטון פלסטיני.

 

לשני הצדדים יש אשליות, והם נוקטים בגישת סכום אפס – כאילו הישג לצד אחד חייב לבוא על חשבון הצד השני. המנהיגות בשני הצדדים אף מעודדת ומפיצה אמונות אלו.

 

אשליותיה של ישראל משמשות ליצור את ההיגיון שבכיבוש. המנהיגות הישראלית נאחזת באשליות ואינה מנסה להבין ברצינות את דפוס החשיבה הפלסטיני. הפלסטינים נאחזים באשליותיהם באותו העיוורון ובאותה הנואשות כמו הישראלים.

האשליות השונות מטופחות וניזונות על ידי היתקלויות יומיומיות בין שני הצדדים, וכך הופך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכרוני ולקשה יותר ויותר לפתרון.

 

ומאחר שאשליות עונות על צרכים פנימיים, ויתור עליהן יהיה חוויה כואבת.

 

תמריצים: תחילה יש לטפל בשלושת המכשולים, ותמריצים יוכלו להינתן רק אחרי שיחול שיפור מוחשי. מתן תמריץ כלשהו בטרם תחול תקופת התפייסות עלול דווקא לחתור תחת המאמצים לשכנע את הצדדים לנקוט בוויתורים הדרושים לשלום. אם ייהנו הצדדים מתמריצים בטרם ינקטו בוויתורים מעשיים, לא תהיה להם כל סיבה לוותר על דבר, והם ימשיכו להיאחז בתקווה כי ניתן יהיה לחזק את עמדתם ככל שהזמן עובר.

 

ביבי ואבו מאזן22.8

 

בראיון עם העיתון הצרפתי “לה מונד”, שר החוץ הצרפתי ז’אן-מארק איירו אמר: “הנני שם לעצמי שתי מטרות לכינוס [ועידת המשך בינלאומית]: אישור הסיכוי לקיים ועידה עם הצדדים עד סוף השנה, והקמת מספר קבוצות עבודה, אשר מתוכן אחת תדון בנושא התמריצים הכלכליים". הוא צודק לחלוטין באומרו שתמריצים הכרחיים כדי לשכנע כל אחד מהצדדים להשלים עם זכויותיו וקיומו של הצד האחר.

 

האיחוד האירופי, יחד עם ארה”ב, עשויים להציע לפלסטינים בין השאר: התחייבות לגיוס מיליארדי דולרים לצורך יישוב מחדש או מתן פיצויים לפליטים הפלסטיניים והענקת סיוע כלכלי לבניית תשתיות בכל רחבי השטחים הפלסטיניים; האיחוד עשוי גם לקבוע תנאים מיוחדים שיאפשרו לסטודנטים פלסטיניים ללמוד באוניברסיטאות אירופאיות בלי לשלם שכר לימוד, להעניק הדרכה וסיוע בפיתוח מוסדות דמוקרטיים, ולהציע הכשרה וציוד לשיטור וביטחון פנימיים.

וכתמריץ לישראל עשוי האיחוד האירופי לשדרג את יחסיו עימה במסחר, בהשקעות, ובקשרים מדעיים ותרבותיים; האיחוד וארה”ב יוכלו גם להציע חבילת סיוע כלכלי. יצירת קשר אסטרטגי מיוחד בין ישראל לנאט”ו יכולה להיות תמריץ נוסף.

 

אך – כאמור – תמריצים כאלו לא יצליחו אלא אם יגיעו רק אחרי תקופה בת 18-24 חודשים שתאפשר טיפול בשלושת העניינים שנדונו כאן.

 *   *   *

 

אף על פי שרוב הישראלים והפלסטינים מבינים כבר היטב את כורח הדו-קיום, תפיסות מוטות וסלקטיביות המחוזקות על ידי חוויות היסטוריות ואידיאולוגיות סותרות, נועלות את שני הצדדים בעמדות מקובעות. הגורמים המשמרים והמחזקים דפוסים אלו כוללים רגשות כגון פחד, חוסר אמון, חוסר ביטחון ודה-לגיטימציה הדדית. התוצאה היא קפיאה על השמרים.

לכן מתבקש דו-שיח אנושי שיתקיים למשך תקופת זמן, כדי לפתור את הסוגיות התפיסתיות. זהו אתגר כביר בנתונים הקיימים, אך זוהי נקודת המוצא היחידה לתהליך משא ומתן אשר יצליח לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

 

20 שנה זה מספיק! (חלק ב׳)

miki gurמאת: מיקי גור – כלכלן, 68 

לא תהיה לשמאל תקומה מבלי לשבץ ברשימות המועמדים לכנסת הבאה מצטרפים חדשים –  נציגי פריפריה, נציגי אוכלוסיות מיוחדות וצעירים.

 

 

בהמשך למאמרי "20 שנה זה מספיק", להלן סיפור היסטורי קצר:

 

 

בשנת 2003 נערכו הבחירות לכנסת ה-16. כשפורסמה, ערב הבחירות, רשימת המועמדים של מרצ, התאכזבתי מאד – לא היו ברשימה פנים חדשות, ולא הייתה כל תחלופה. חברי הכנסת ה-15, הכנסת היוצאת, שחלקם כבר השלימו בין 4 ל-8 קדנציות בכנסות קודמות, ״קיבלו את דין התנועה״ והבטיחו את מקומם ב"עשירייה הפותחת". ניחומים מצאתי רק בשיבוצו של יואב קריים, הפעיל הצעיר למען זכויות הנכים ונכה בעצמו, במקום ה-12. חשבתי כי לפחות בשיבוץ זה עשתה מרצ את הדבר הנכון.

 

 

אלא שלאחר פרסום הרשימה, נפל דבר: יוסי ביילין ויעל דיין, חברי כנסת של מפלגת העבודה, כשלו בבחירות המקדימות ("פריימריז"), והחליטו לערוק למרצ. הנהלת מרצ קיבלה בשמחה ובהתלהבות את 2 הח״כים המפורסמים, אבל נוצרה בעיה קטנה – היכן לשבץ את שני המצטרפים?  למותר לציין כי איש מ"העשירייה הפותחת" לא מוכן היה לזוז ממקומו. הנהלת מרצ ישבה אפוא על המדוכה, והחליטה להסיג את יואב קריים לאחור, אל המקום ה-14 ברשימה, ולתת את המקום ה-12 ששוריין עבורו, ליעל דיין (ויוסי ביילין קיבל את מקומה ה-11 של מיכל שוחט).

 

ביילין ושריד

 

לעולם לא אשכח את ההסברים שנתנה הנהלת מרצ ליואב קריים: "ראה יואב", אמרו לו, "צירופם של דיין וביילין יגביר את כוחה של מרצ. הסיכוי שלך להיכנס לכנסת מהמקום ה-14, כאשר ביילין ודיין כלולים ברשימתנו, גדול פי כמה מהסיכוי שהיה לך להיכנס לכנסת בלעדיהם מהמקום ה-12". צבועים שכמותכם, חשבתי בלבי, אם כך מדוע אינכם משבצים את ביילין ואת דיין בראש הרשימה – ומסיגים את עצמכם לאחור…

 

 

ב-28 בינואר 2003 נערכו הבחירות לכנסת ה-16 ומרצ זכתה ב-6 מנדטים בלבד – לעומת 10 מנדטים בכנסת ה-15, ולעומת 12 מנדטים בכנסת ה-13. 6 הוא מספר המנדטים הגבוה ביותר שמרצ זכתה בו מאז ועד היום. מחשבה מוזרה ביותר: האם ייתכן  ש"אצבע אלוהים" הענישה את מרצ על התנהגות בלתי מוסרית?

 

***

 

אני סבור כי חברי מפלגה שערכי מוסר כלליים עומדים ביסוד השקפת עולמה, חייבים לתת דוגמא אישית – גם כשמדובר במיקום פחות טוב ברשימת המועמדים לכנסת.

אני סבור כי חברי כנסת ותיקים צריכים לפנות את הכיסא מרצונם לטובת דור ההמשך.

אני סבור כי לא תהיה לשמאל תקומה מבלי לשבץ ברשימות המועמדים לכנסת הבאה מצטרפים חדשים – נציגי פריפריה, נציגי אוכלוסיות מיוחדות וצעירים.

 

***

 

חבריי נוזפים בי: מרצ ו"העבודה" אינם מושלמים, אך אלה, לכל הפחות, מפלגות דמוקרטיות. מדוע אינך מותח ביקורת על מפלגות אחרות?

כדי להסיר כל ספק: חברי הכנסת יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ומשה כחלון משמשים כדיקטטורים במפלגות לא דמוקרטיות. כל מפלגה לא דמוקרטית פוגעת אנושות במשטר הדמוקרטי בישראל. מפלגה לא דמוקרטית היא נורמה פסולה שאותה יש לשלול על הסף.

 

 

זוהי סוגיה נפרדת, ויהיה צורך להקדיש לה מאמר נוסף…

 

 

אמיתות אהודות בעייתיות

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי
הרצון לחזור לארץ ישראל בא רק כאשר הציונות הציעה הגדרה לאומית מעבר להגדרה הדתית. מדינת ישראל היא לא המשך היהדות משם.

אמיתות אהודות מתגלות בעייתיות כאשר מחילים עליהן סרגל יושר. במאמר קודם שלי עלו נושא ההבטחה האלוהית על הארץ, שניתנה על תנאי שאותו אנחנו – למעט נטורי קרתא – מפרים בתכלית. ועל פי הכתובים הארץ היא לא שלנו, והיא אמורה להקיא אותנו. ונושא ההגירה שלנו מהארץ אל ארצות הגולה – לא הגלו אותנו, אלא ירדנו מיוזמותינו.

הנה אמיתה שלישית לבחינתה :2,000 שנה התפללנו וחלמנו ורצינו לחזור לארץ ישראל. התפללנו וחלמנו לחזור – אמת יציב. רצינו לחזור? לא אמת. 1,800 שנה הארץ ריקה. צלאח א-דין ביקש מהיהודים לחזור, ופרט למתי מעט שחזרו לירושלים – לא חזרו. מאתיים או שלוש מאות אלף שברחו וגורשו מספרד התפזרו בכל הארצות – מהים התיכון ועד אמסטרדם ואנגליה. יהודים גורשו ממדינות שונות באירופה – הארץ נותרה ריקה ואליה לא חזרו. תחת השלטון העות'מאני אפשר היה לחזור לארץ – ולא חזרו. באו הרצל וויצמן שהבינו אורחות עולם וחילצו את הצהרת בלפור ואישור חבר הלאומים – ולא חזרו. ויצמן זעק "העם היהודי אייך" – ולא חזרו אלא מתי מעט בעליות הראשונה והשנייה והשלישית (ורבים מהם חזרו לגלות). ושומרי האורתודוכסיה לא רק התנגדו אלא ישבו שבעה על צעיר או צעירה שחזרו לארץ ישראל. וחיכו למשיח צדקנו. ב-1934-35, תחת המנדט הבריטי יכלו לבוא רבבות ורבבות – ומעטים חזרו לארצנו.

והאמת: את האמת למדתי מאבי, ששמע מהרב מימון: "מה זה עלינו לארץ? גרשו אותנו וחזרנו לארץ". זו האמת. לארץ חזרו – או עלו – רק מהארצות שבהן האנטישמיות עברה את כוח הסבל של היהודי הלאומי, זה שהשתחרר מהאורתודוכסיה שכפפה את ראשינו אל המודרנה, והחליט "אותי יותר לא ישפילו!". התפילה והחלום ההזוי ליוו את הגלות – כי היא הייתה המהות היהודית.

תל אביב מול התנחלותהרצון לחזור בא רק כאשר הציונות הציעה הגדרה חדשה – הגדרה לאומית מעבר להגדרה הדתית. מדינת ישראל היא לא המשך היהדות משם. היא יהדות אחרת. דיסקט אחר. זו המחלוקת

.
 

מדינה יהודית

מיכאל ברמאת: מיכאל בר – פרופ' לכימיה תאורטית, מדען בכיר וגמלאי מערכת הביטחון 

"עם קטן, מאוים ונרדף", כלשון העיתונאי ארי שביט, צריך לדעת איך להתנהג עם העמים שבקרבו, לפני שהוא דן על זכויותיו.

 

 

כבר התייחסתי כאן בעבר ("על צד שמאל" מ-15.3.2016) למאמרי השפר של ארי שביט, שמקבל חשיפה בעיתון “הארץ” שירמיהו הנביא היה גאה לקבל בתנ"ך. הפעם אני מתייחס למאמר שלו שם מיום ו' 26.8, מאמר שבו סיפר ש”חשכו עיניו” כאשר "גילה" שבהסכם אוסלו לא נדרשו הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כ"מדינה יהודית". חשוב לציין שבניגוד לכתוב במאמר, יש הבדל מהותי בין דרישה זו לבין הדרישה של הרצל (המוצגת במאמר, אבל בצורה מוטעית לחלוטין) שזו תהיה "מדינת היהודים". במדינה היהודית רשאים קודם כל לגור אנשים בעלי מוצא מוגדר, כלומר יהודים, על כל המשתמע מכך. בשלב מאוחר יותר יחליטו אותם יהודים לאיזה סוג של זכויות דמוקרטיות – ואחרות – יזכו כל היתר, שאינם יהודים (במאמר מוסגר נאמר שאומנם כך היה – עוד לפני שהתמקמה המדינה כבר באה הדרישה שהמדינה תהיה לא רק כשרה למהדרין אלא שליהודים יהיו בה זכויות יתר שונות ומשונות שאינן בהכרח קשורות לדת, כמו "חוק השבות").

 

 

מאידך גיסא, במדינת היהודים אמורים לחיות יחדיו לאומים שונים, כאשר לכולם זכויות זהות, בדומה למה שקורה למשל במדינת הצרפתים: בצרפת אין לדת הנוצרית – קתולית או אחרת – שום עדיפות מאז המהפכה הצרפתית, כלומר למעלה מ-200 שנה. מן הראוי לאמר שצרפת, כמובן, איננה היחידה בנושא זה – מספיק אם נציין את גרמניה, ארצות סקנדינביה, ספרד, ארה"ב וכולי. בהקשר זה ברצוני להפנות את הקורא למאמר האחרון של אהרון ברנע ("ידיעות אחרונות", באותו יום ו' 26.8), שבו ראיין את פרופסור משה הרבלטל בדיוק בנושא זה – מומלץ לקרוא ולהתעדכן.

 

 

שביט פתח את מאמרו, כפי שניתן להווכח, בהשמצות על הסכם אוסלו, וסיים אותו בדרישה ש"העולם"(?) יכיר "בזכותה (של ישראל) להיות בית של עם קטן מאוים ונרדף". מתנחלים מכים ערביםהבעיה היא שלעתים "עם קטן ומאוים ונרדף" מתחיל להתנהג כמו עם גדול מאיים ורודף, היורה לכל עבר והופך תוך כדי כך לפיראטי ורצחני! ראוי למשל לציין את מאמרה של עמירה הס (גם היא ב"הארץ" ב-26.8), שבו מצאנו את הכותרת הראשית הבאה: "צהל מחריף את האמצעים נגד מיידי אבנים ומספר הפצועים קשה נוסק" (בין מידי האבנים, כמובן). ובכותרת המשנה מוזכרים החרפה ביריות בברכיים ואיומים של אנשי שב"כ "נעשה מכם נכים, כולכם תלכו על קביים". כאילו שיריות בברכיים זו אש ידידותית. ואם מר ארי שביט היה טורח וממשיך לקרוא בעמודים הפנימיים של אותו עיתון, היה מוצא את מאמרם של גדעון לוי ואלכס ליבק המתאר כיצד החיילים של "העם הקטן המאוים והנרדף" מתנהגים בעת כניסה באישון לילה לבתי הפלסטינים "מחרימים מחשבים, טלוויזיות, כספים" וכולי.

 

 

איני בטוח עד כמה מצוי ארי שביט בהיסטוריה של עמים "קטנים ומאוימים". די אם אזכיר לו את העם המקדוני "הקטן והמאוים" שכבש – תוך 13 שנה – כמעט את כל העולם הקדום; את השבטים הערביים שפרצו ממדבריות ערב והקימו תוך זמן קצר את האימפריה האיסלמית שהתפרסה מעירק ועד ספרד; ואת הוויקינגים "הקטנים ומאוימים" שבאו מהצפון הרחוק, שדדו, רצחו ושרפו בחלקים נרחבים של צרפת, אנגליה ואירלנד, ולא הירפו עד שהגיעו לסיציליה. "עם קטן, מאוים ונרדף", כלשונו של העיתונאי שביט, צריך לדעת, קודם כל, איך להתנהג עם העמים היושבים בקרבו – לפני שהוא בא לדון עם שכניו על זכויותיו הוא! ההתקרבנות – שהיא נכס אהוב על שביט – איננה בדיוק, במקרה זה, שם המשחק.
 

 
 

 

החלילן המטביע…

arnon avniמאת: ארנון אבני – צייר וקריקטוריסט, קיבוץ נירים, עוטף עזה, 63 

 

 

נתניהו חלילן

 

 

 

 

במבט מפוקח

zachria-palvinמאת: זכריה פלווין – פסנתרן, מחנך וחוקר תרבות, 60

נביט עתה על הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל ללא מחויבות לעמדות השמאל. כך נוכל להבין טוב יותר את אנשי הימין.

 

 

 

 

הסכסוך נראה לאנשי הימין כבלתי פתיר, כי בקרב הערבים ישנם בני-אדם רבים שאינם רואים בנו שותף ראוי. האנשים האלה חמושים ומוכנים לשפוך דמים לפי קריאת מנהיגיהם. אנשי הימין הישראלים בטוחים שזהו מצבם הקבוע של הפלסטינים, ומכל שטח שנפנה ישוגרו טילים על ישראל הקטנה. 

 

 

ובכן, בשנת 1919 נחתם ההסכם ההיסטורי בין פייסל מלך סוריה רבתי, לבין ראש הציונים הבריטיים חיים וויצמן. הסכם זה לא מומש, בשל התסבוכת עם כניסתם של הצרפתים והבריטים למזרח התיכון. מילותיו של ההסכם הזה הושכחו כלא היו. עם בואם לפלשתינה-א"י, הבריטים החלו להרכיב מדרגי-כוח מקומיים לפי נוחותם. הם בנו את כהונת המופתי בירושלים כמשרת מנהיגות פלסטינית לאומית. במאי 1921 מינו לתפקיד אדם קיצוני, אמין אל-חוסייני, בתקווה לשיתוף פעולה עמו. הצעיר הזה כבר הסית לרצח באירועי נבי מוסא בירושלים, נשפט, ובמחוות הרצון הטוב זכה לחנינה. כעת הוא קיבל לידיו כסף ומושכות ארגוניות שאפשרו לו להשתיק את מתחריו המתונים (גם באלימות של שליחיו).

 

 

אל-חוסייני שלל שלילה מוחלטת את אנושיותם של היהודים. הטפותיו הסעירו המוני פלסטינים, שהשילו מעצמם עכבות אנושיות למען הרצחנות. גם בבני עמו ראה חוסייני כלי בלבד להשגת חזונו נטול המוסר. הוא קרא לבני עמו למרוד בבריטים. הבריטים הרגו בפלסטינים, דיכאו את המרד והבריחו אותו. ב-1937, בנאום שהוקרא בשמו בסוריה, הציג את היהודים כאויב המין האנושי. תמיכתם ארוכת השנים של הבריטים במופתי מנעה מהמתונים להתפתח לכוח חלופי. מאז ועד ימינו, הלאומיות הפלסטינית סובלת מארגונים אלימים ששנאת היהודים היא ליבת זהותם. כך זוכים זורעי השנאה בכבוד ובתמיכה המונית, ללא הגות וללא צורך לעזור לבני עמם. גם כיום אין למתונים מספיק כוח לאגד אחרת את עמם, גם מתוך עמדות שלטוניות לכאורה. הדבר גוזר על עמם חולשה קשה. והפלסטינים נהרגים בכל גל של שנאה שמעוררים מנהיגיהם הקיצוניים.

 

 

המצב מנוצל על-ידי היהודים שתאוות האדמה בגדה המערבית ממלאת את נפשם. גם מקרבם יוצאים רוצחים שמכתיבים סדר-יום אלים לכלל עמם היהודי. אין התקווה לשלום מענגת אותם.

 

 

זה שנים ארוכות עומד בראש ממשלת ישראל אדם שאינו מאמין בהשתנות פני הדברים בקרב הפלסטינים, ונשען על מפעל ההתנחלויות כאמצעי לחץ פסיכולוגי עליהם. נוסחתו זו של מר נתניהו מזכה אותו בקואליציה תומכת. גם נתניהו אינו מצטיין ברגישות אנושית: הכרזתו של נתניהו שהחיים עצמם קודמים לאיכות חיים – מצביעה כי אין הוא ער למה שפיו פולט. חיי אדם ללא תוכן אנושי הם פשע כנגד האנושות. חיים ללא איכות חיים זה גסיסה. ראש ממשלה שמטיף כך – מודה על אי-כשרותו להנהיג.

מתנחלים1

 

איכויות אנוש פגומות הצטלבו במוקדי הכוח של שני העמים, והם מפיצים הפקרות המתבטאת בנוסחת "הם אשמים, אנו צודקים". החברה שזהות המוניה מוגדרת על-ידי שלילת האחר – סופה לקרוס ולהתרוקן מאנשיה. הפלסטינים מאוימי החמאס אינם יכולים לקום בכוחות עצמם, ולא ישתחררו מהכיבוש הישראלי כל עוד ישראל קיימת. לכן, כוח שיטור חזק לנטרול נשאי השנאה חייב לקום בקרבם, כוח שיורכב מכוחות נאט"ו עם מיטב הפלסטינים. הוא יאפשר לפלסטינים להשתחרר ולצמוח לגובה, סביב לאידיאלים פיוטיים וכושר ההמצאה שלהם.

 

 

וישראל? בתוך ישראל צמח כוח המוני של שנאת השמאל. זוהי סכנה קיומית. על השמאל למוסס את מעיינות השנאה כלפיו, עם העמדת הליבה המזרחית במרכז תפיסת העולם שלו. ללא אתוס מזרחי מוביל, מדינת ישראל תיחנק בשנאותיה גם ללא עזרתם של אויביה החיצוניים.

 

 

 

פורום המשפחות השכולות

אלחנןמאת: רמי אלחנן – פעיל פורום המשפחות השכולות בעד שלום, 65

נעניתי לבקשתם של חברי, והתנדבתי למשימה הכבדה של ניהול פורום המשפחות השכולות, בשותפות ויד ביד עם אחי הפלסטיני האהוב, מאזן פאראג׳.

 

 

 

בימים אלה מתחיל פרק חדש ומיוחד בחיי: נעניתי לבקשתם של חברי, והתנדבתי למשימה הכבדה של ניהול פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, בשותפות ויד ביד, עם אחי הפלסטיני האהוב, מאזן פאראג׳. אני ניגש למשימה החשובה הזאת בחרדת קודש, בחיל וברעדה, מודע לכובד האחריות ולגודל האתגר המלהיב והחשוב מאד הזה. אני עושה זאת לזכרה של סמדרי בתי.

 

 

מאז 1994, וביתר שאת בשנים האחרונות, חרשו חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני את הארץ המדממת שלנו לאורכה ולרחבה. אנחנו, ששילמנו את המחיר היקר מכל, הטחנו את ראשינו מדי יום אל חומות הפחד והשנאה, ופערנו בהן סדקים קטנים של תקווה. רצנו מאוזן לאוזן ומלב אל לב, בניסיון נואש לחסוך, ולו רק טיפת דם אחת. בפעילות הבלתי נלאית הזאת, מתוך שותפות נדירה, אמתית, אמיצה, כנה ושוויונית, חרץ הארגון המיוחד והנדיר הזה שלנו תלם עמוק במציאות הקשה.

 

 

בימים אלה, עם כניסתי לתפקיד, עלי להתמודד עם אתגר רציני מאוד, נוכח מצבנו הכספי. בשנתיים האחרונות, גרמו המלחמה האחרונה בעזה וההתפרצות המחודשת של האלימות באזורנו, לקשיים אדירים בקיום פעילות משותפת של פלסטינים וישראלים. למרות הכול, המשכנו בעקשנות בכל הפעילויות שלנו: בקיום מפגשי הדיאלוג בבתי-הספר, בפעילות קבוצת הנשים המדהימה, בהקמת קבוצות הנרטיבים, בארגון משלחות הנוער וקיום מחנות הקיץ, בשותפות להפקת יום הזיכרון האלטרנטיבי, בהופעות הרבות בתקשורת ובמדיה החברתית, בפעילות הסיזיפית של "אוהל השלום" ובקידום חזון הפיוס בין העמים. אבל כתוצאה מכך נגרמו הוצאות רבות נוספות, בלתי מתוכננות ובלתי מתוקצבות.

 

 

היום אנו מתמודדים עם מצב מסובך הדורש מכולנו התגייסות. על צוות העמותה נגזרו צמצום קיצוני במצבת כוח האדם וקיצוצים במשרות ובמשכורות. את תפקיד המנכ"ל קיבלתי על עצמי בהתנדבות. חברי הפורום הישראלים והפלסטינים לקחו גם הם על עצמם משימות התנדבותיות רבות. גם לאחר החלת תכנית ההבראה הזו, עלינו לגייס באופן מיידי כ-$200,000 – כדי למנוע צמצום היקף המאבק שלנו על דמותן של החברה הישראלית והפלסטינית. כדי שנוכל להמשיך לייצר שביבי תקווה בחושך המשתרר עלינו… אנו – אני, זקוקים לעזרה.

 

 

היום אני מבקש מחברי הפורום, מתומכיו וידידיו להתגייס לעזרה! אני מבקש מכל אלה שפרשו מהמאבק במשך השנים, מסיבות שונות, מאלה שצמצמו את פעילותם בנסיבות כאלה ואחרות, מאלה שהסתפקו בתמיכה דוממת מן הצד, ששקעו לתהומות של קיטורים וייאוש, אלה שחשבו שהכול אבוד ואין יותר מה לעשות… לכל אלה אני אומר: ייאוש איננו יכול להיות תכנית פעולה, ומועקה אינה יכולה להיות בסיס לפעילות. התקווה יכולה לבוא רק מן העשייה. והעשייה חייבת להימשך! בכל יום ובכל שעה, ובכל מקום, בישראל ובפלסטין. קצת אור מגרש המון חושך! אז אני קורא לכולכם להתגייס ולתת כתף – בעצה, בתרומה.

פורום המשפחות השכולות

 

היכנסו לכאן לתרומה אונליין ולפרטים להעברה בנקאית, ועזרו לנו בגיוס תורמים ותומכים, בהצטרפות, בעידוד… בכל דרך אפשרית.

 

 

 

 

מבצע "שתולים" בהנחה

naomi tltshמאת: נעמי טש – אשת חינוך, 67

עוד טריק ימני לכרסום הדמוקרטיה, כפי שזיהה ח"כ בני בגיןשבסוף מצביע בעד מה שאתמול הזהיר מפניו. ממי הוא פוחד?

 

 

 

בתגובה לקמפיין השתולים של "אם תרצו" (28.1.2016), אמר ח"כ בני בגין (הליכוד): "ניסיון לשתול במוח הציבור את המושג 'שתולים' כמילה נרדפת ל'בוגדים'". ואיך אנחנו יודעים שח"כ בגין קלע למטרה? הנה המגיבה ("טוקבקיסטית") המתמידה שרה, כאן אצלנו ב-20.12.2015: "אפילו על אנשי 'שוברים שתיקה' משתמשים במונח נותן ההנחה 'שתולים'" (תגובית 41 ב-"וחושך על פני תהום"). שרה מדברת גלויות וחושפת בנדיבות עמדות שאינן רק שלה, ואולי עלינו להודות לה על כך.

 

 

אבל מה עושה ח"כ בני בגין חוץ מדיבורים? העיר לי על כך המגיב אבנר, במידה של צדק: "בני ורובי כמו כל אחד יצטרכו לבחור, יום אחד, בין ארץ ישראל לדמוקרטיה, ויבחרו, לדעתי, בא"י". בני בגיןאז ח"כ בגין והנשיא ריבלין, לדברייך אבנר, לא מוותרים על דמוקרטיה וזכויות אדם כל עוד לא נאלצו להכריע בין הללו לבין "ארץ ישראל". מעשית, אין גם ערך רב למה שהם כביכול בעדו, דמוקרטיה וכולי, כאשר בפועל הם תומכים בדיבור ובמעשה בהתנחלויות, ובמפלגה שלהם המחוקקת חדשות לבקרים חוקים אנטי-דמוקרטיים.
על פניו הם מעדיפים את "ארץ ישראל" על פני הדמוקרטיה. וכן, ח"כ ציפי לבני והשר לשעבר אולמרט, למשל, פרשו מהמפלגה הזו, "אולי לא על סדן סוגיות אלו אבל פרשו" (תגובית 18 ב-  ללא כללי יסוד מוסכמים – אין דמוקרטיה/).

 

 

ח"כ מיכל רוזין (מרצ) ביטאה בקשר לדפוסי ההצבעה של ח"כ בגין על החוקים מצרי הדמוקרטיה: "ח"כ בני בגין הינו חבר קואליציה ובאופן קבוע מצביע עם הקואליציה. ראוי לציין כי פעמים רבות הוא מעלה סוגיות חשובות ביחס לחוקים אנטי דמוקרטיים שנדונים בוועדה, ולעתים אף מביא לשינויים בנוסחי החקיקה" (6.6.2016, בתגובה לפנייתי אליה בנדון). השינויים שמזכירה ח"כ רוזין אינם אלא איפור מתעתע, שתורם להעמקת הכרסום בדמוקרטיה ולעידוד המסע בהמשך המדרון החלקלקחשיפת פניה האמתיות של הצעת חוק, בקול תרועה רמה, רק כדי לאפר אותה אחר-כך בשקט בוועדה ולהצביע בעדה קבל עם ועדה במליאה – מאששים את דברי אבנר למעלה. לדוגמה, דברי ח"כ בגין על  "חוק העמותות" (שבינתיים נוספו לו תיקונים מחמירים ו-בגין הצביע בעד): "השר בני בגין יוצא חוצץ נגד החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. על ההחלטה שהתקבלה בכנסת מתנוסס שלט אזהרה 'כאן חשוך'. חברי כנסת בעלי נטייה פוליטית ברורה רוצים לחקור את כשרותם של הארגונים הלאה, ובסוף הם יגיעו גם לכשרותם של יחידים" (בגין על "חוק העמותות").

 

 

לכן, אני חוזרת להצעתי השלישית שהצגתי במאמר קודם: "מצדי שיתארגנו אנשי אופוזיציה מהשמאל לחזית דמוקרטית שמאליתואנשי ימין לחזית דמוקרטית ימנית. זה טבעי ומשכנע יותר, ובלבד שננגן מאותה פרטיטורה את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ונכין בסיס לוויכוח פוליטי אמיתי". הצהרות מרשימות אינן מספיקות, המבחן הוא במעשה. הצבר צפוף מדי של פעולות אנטי-דמוקרטיות – חקיקה אכזרית והסברה תוקפנית מאורגנת בהתאם – מחייב גם אנשי ימין לפעול. אם הם אכן שוחרי דמוקרטיה, כדבריהם המודאגים, עליהם להציב חזית רצינית של אנשי ימין. שיציבו את הגבולות שלהם ויקראו שלא להצביע לחוקים אנטי-דמוקרטיים, שיסרבו לשתף פעולה עם מעשים אנטי-דמוקרטיים ושיח אנטי-דמוקרטי מאורגן, שיפעלו נגד תופעות שמכרסמות את הדמוקרטיה הישראלית ומרוקנות אותה מתוכןעד אז לא יהיה מנוס מן המסקנה שאנשים כמו ח"כ בני בגין ("שעברו לדבר שמאלנית", כדברי המגיבה שרה הנ"ל), בעצם משרתים את התהליכים שמפניהם הם מזהירים כביכול. נצטרך להשתמש בדברים שלהם עצמם כדי להוכיח את הנזק שהם שותפים לו בסופו של יום, ונצטרך לשאול – ממי וממה הם פוחדים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא תעמוד על דם רעך

אליהו קאופמןמאת: אליהו קאופמן – רב אורתודוכסי, 62

החב"דניקים והחרדים הקיצוניים האחרים שחיים בהתנחלויות נוטפים מלחמה בערבים, רוקדים על דמם של אחרים אבל שומרים את דמם-הם מכל משמר.

 

 

 

לצד הפגנות תנועת "בני תורה" ו"העדה החרדית" נגד הגיוס לצבא, עולים גם קולות נגד גיוס חרדים לצבא בתנועת חב"ד. "העדה החרדית" מתנגדת לממסד הישראלי, אך חב"ד תומכת בימין בממשלה, ורבני חב"ד בנו מתווה גיוס עצמאי. כמה מרבני חב"ד, במיוחד מהפלג המשיחיסטי, יוצאים נגד חבריהם הרבנים ונגד הסכם גיוסם לצבא של נערים מחב"ד. בראש המלחמה הזו עומד הדיין החיפאי–משיחיסטי הרב גדליה אקסלורד.

 

 

למען האמת, יכולתי להבין את מלחמתם של המתנגדים לגיוס. רבני חב"ד שנתנו יד לגיוס צעיריהם, שברו כל מוסכמה של חסידותם והעניקו לאור השמש (ולא בהסתר כרבנים אחרים) "הכשר" להתגייס לצבא חילוני שיכול להפוך את בניהם ואת בנותיהם לחילוניים. אין ספק שהדיין אקסלורד נלחם את מלחמתו למען עקבי הצאן בחב"ד. בכל זאת, קשה לי לתמוך במלחמתו ולהשוותה למלחמת ה"עדה החרדית", משום שפיקוח הנפש הוא כנגד כל התורה וה"לא תעמוד על דם רעך" הוא תנאי הערבות של כל יהודי ליהודי, ואף בנכרים עסקינן.

 

 

הדיין גדליה אקסלורד הוא גם מראשי חוג "ארץ ישראל השלמה" בחב"ד, חוג הפועל והמחתים – לפני ואחרי כל מערכת בחירות – נגד החזרת סנטימטר משטחי הכיבוש. אקסלורד, גרליצקי ודרוקמן הם ראשי החוג החב"די הזה, ואקסלורד נמנה גם על המשיחיסטים – הקבוצה הזו היוצאת נגד כל ויתור בשטחים, תטען כי זוהי צוואת רבם האחרון. גרליצקי ודרוקמן טוענים כי זוהי צוואת המת, ואילו אקסלורד טוען כי זוהי צוואת האדמו"ר החי. ככל שההתנגדות להחזרת השטחים גדולה יותר אצל רבני חב"ד, כך גדלה התנגדותם לגיוס לצבא. זהו תרתי דסתרי, שכל כולו עמידה על דם האזרחים בישראל. זוהי עמדה עקומה שמתירה לשפוך דם – אך איננה משתתפת בתרומתו.

 

 

הפלג החב"די הקיצוני שקורא לקיצוניות ולמלחמה, ושתומך בטרוריסטים יהודים הזויים ומסוכנים, חי בעזות של חוצפה ומאמין שאת הדם להסתותיו הוא אינו צריך לשלם. זה לדעתו תפקידם של ה"פריירים" האחרים. להבדיל מאנשי ה"עדה החרדית", הצבא הישראלי הוא – בעיני הקיצוניים מחב"ד – שליח ה' לדבר מצווה. לכן, מוזר בעיני כיצד "שליח ה'" הופך לשלילי, רק כשהם עצמם נקראים לגיוס! מכאן שטענתם לאי-קדושתו של הצבא לשרות צאצאיהם, מנקודת מבטם, לוקה בחסר וכולה אגואיסטית.

 

 

שנים רבות טענו אנשי חב"ד ש"שירותם הצבאי" הוא בחלוקת עוגות וסוכריות לחיילים. זו הינה טענה אגואיסטית המתירה את דמם של האחרים למספר שנים, ומשווה את הדקות הספורות שלהם בחלוקת מתיקה לשנות האימה הרבות שעוברות על חיילי הצבא הישראלי (בסדיר ובמילואים). באחרונה נמצאו כמה ח"כים, ובראשם ציפי לבני ואלעזר שטרן, שניסו למסד "פטור" לשליחי חב"ד בחו"ל (אזרחי ישראל!), רק משום שהללו מאכילים ומשקים איזה דיפלומט ישראלי בחו"ל. זוהי עוד אפליה וקיפוח של כל ישראלי פשוט שנקרא לשרת, ואין מאחוריו תנועה פוליטית של סופגניות שתשחרר אותו בהשתמטות.

 

 

טנק המצוותאני מזדהה עם אלה שבאמת חוששים לשרת בצבא מסיבות דתיות, ויכולתי להרחיב על כך כמי ששירת בצבא וחזה כיצד שומרי המסורת נאנקים שם. אבל לצבועי חב"ד הללו אין לי שום רגשות. מדובר במסיתים קיצוניים, שעלוניהם נוטפים ארס של מלחמה והתגרות בערבים, שרוקדים על דמם של אחרים אבל את דמם הם שומרים מכל משמר. דעתי זו איננה מוגבלת רק לאנשי חב"ד אלא לכל החרדים הקיצוניים החיים גם בהתנחלויות ודורשים את ארץ ישראל השלימה. המקום שלהם הוא בצבא, וללא שום הסכם.
 

 

שיקול דעת לצוללות

dan bavliמאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה במצפה בגליל

ניתן להניח שמרבית הישראלים בטוחים שלישראל יש יכולת גרעינית בהסכמה בשתיקה, כי אין דיון ציבורי על יכולת הגרעין של המדינה.

 

 

 

כיום הערכה זו פחות ברורה. נראה שהישראלים הבקיאים, אלו שכיהנו בעבר כבכירי מערכת הביטחון, לא ממשיכים בהערכתם כי על החלטת השימוש בגרעין ניתן לסמוך על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אביגדור ליברמן. יש ביניהם כאלה שאין להם ביטחון שלקברניטים של היום יש שיקול דעת הנלווה למידע מדויק, המאפשר להם לקבל את ההחלטות הנכונות קודם לשימוש בנשק זה ביום הדין. אם תתקבל החלטה להשתמש בנשק זה, יש להניח כי הוא ישוגר ממטוסים או מצוללות. באביב הקרוב תעגון בישראל לראשונה הצוללת "אח"י דקר". אז יהיו ברשות חיל הים 6 צוללות מסוג "דולפין", הנחשבות ככלי-נשק עוצמתיים, הצוללות מהמתקדמות בעולם. ברור שייעודם העיקרי יהיה להגדיל את יכולת ההרתעה של המדינה, מול מדינות שאיתן נמצאת ישראל בעימות, כגון איראן. ישראל הופכת למעצמה עולמית בתחום הצוללות.

 

 

צוללתמרבית הציבור הישראלי אינו מודע ואינו רגיש לעובדה שחלק מהותי למימון תקציבי חיל הים הוא ממשלת גרמניה. מדובר בעיקר בצוללות שעלותן מגיעה למיליארדים של דולרים. הייחודיות בהפעלת צוללת היא הפעלתה בחשאיות. בעצם קיומה, היא מהווה את כוח ההתקפה התת-ימי של חיל הים. צוללות אלה מסוגלות לפעול בחשאיות במשך שבועות מתחת לפני הים, בטווחים רחוקים מגבולות ישראל. בהיותה צופה אך סמויה, מתאפשרת לצוללת פעילות ריגול חשאית. בנוסף לכך, על פי פרסומים זרים מערך הצוללות הנוכחי מאפשר לישראל לבצע מתקפת-נגד באמצעות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. אמצעים אלה נותנים לצה"ל את יכולת "המכה השנייה". הודות לקיום עוצמה זו, ועל-פי המתפרסם באמצעי התקשורת (ראה למשל אמיר בוחבוט ב-WALLA ב-30.4.13), עוקב ומאשר ראש הממשלה עצמו את פעילותם.

 

 

ניתן להעריך כי מזה שנים רבות קיים נוהל ביקורת ובקרה המבטיח כי הביצוע יעמוד בכל רמות התרגולים המתחייבות. כך גם ניתן להעריך כי בתחילת העשור, כשהדלפות ממערכת הביטחון התעצמו וכוונו כנגד אפשרות עימות עם איראן, התקיימו על-ידי צוללות אלה תרגולי תקיפה לעבר מרכזים באיראן. ובכל זאת, לאחר ניסיוננו עם דרך התנהגותם בעשור האחרון, לרבים מאתנו קיים ספק אם בתנאי לחץ ניתן לסמוך על שיקול דעתם של ראשי המדינה. בשם "צרכי הביטחון" מקובל כי יש לקיים מערכות נרחבות בסודיות. כתוצאה מכך, ובשונה מחברה גלויה ומבוקרת, אין סיבה לבטוח כי מתנהלים אותם נוהלי בקרה מסודרים בכל הקשור בנושאים אלה. במרוצת השנים התפתחו נהלים לקיום ליווי המבטיח את קיומם של הנהלים האלה. למרות שאין מניעה להציג חלק מהותי מהנהלים בפומבי, נמנעים האחראים על מערכות אלה מלחשוף אותן.

 

 

כך, למעשה אין לציבור הרחב כל מושג על הפעילות במערכות סודיות אלו, ואם הן נמצאות אמנם בתהליך מבוקר בשיקול דעת. ברור כי אם יופעלו הצוללות לפעולה, הביקורת הציבורית תחל רק לאחר מעשה. יש לקוות כי בהפעלת הצוללות, אם וכאשר – הנזק שיגרם ניתן יהיה לתיקון.

 

 

 

"תנו לי גנרלים שיש להם מזל!"

אורי אבנרי חדשמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

המשפט הזה של נפוליאון מזכיר את היצירה "פאוסט" של גתה, שבה נאמר: "השוטים אינם מבינים שהמזל והכישרון קשורים זה בזה!"

 

 

 

המזל יכול להיות נדיב מאוד. הוא גם יכול לגרום לאסונות. נדמה לי שאחד האלים או אחת האלות של יוון העתיקה חיסלו את קרבנותיהם בני-האנוש בכך שהעניקו להם מזל. המזל מביא לגאווה. הגאווה מביאה להתרסקות. ניקח, למשל, את בנימין נתניהו. פוליטיקאי בעל מזל עצום, לפחות עד עכשיו. קודמיו נאלצו להתמודד עם חזית מאוחדת של מדינות ערביות, שהיה מנוי וגמור עמן להשמיד את ישראל או לפחות לעזור לעם הפלסטיני להשיג חרות ועצמאות.

 

 

יום אחרי סיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות של מדינת-ישראל תקפו אותנו הצבאות של כל המדינות הערביות השכנות. ב-1967, שלוש מדינות ערביות ניסו שוב, והתוצאות היו הרות-אסון (בשבילן). ב-1973 שתיים מהן תקפו שוב מדרום ומצפון, ונהדפו רק אחרי לחימה קשה. תמיד היה זה מובן מאליו: אם תהיה להם הזדמנות, כל הצבאות הערביים יתקפו את ישראל שוב כדי להכריח אותה לסגת מהשטחים הכבושים וכדי לעזור לאחים הפלסטינים להקים, סוף-סוף, את מדינתם העצמאית.

 

 

ומה המצב עכשיו? לא נותר ולו האיום הצבאי הקל ביותר על ישראל. כל המדינות הערביות השכנות עסוקות עד מעל לראשן בלהרוג זו את זו. סוריה, מולדת הלאומיות הערבית, הייתה בעבר האויבת הנחושה ביותר של ישראל. הצבא שלה נחשב לצבא הערבי הקשוח ביותר. מה נותר מזה?

 

 

לפני מספר ימים ביקשה אותי ידידה להסביר לה מי בסוריה לוחם במי. הזכרתי את הצבא של הנשיא בשאר אל-אסד, את המיליציות האסלאמיות השונות הלוחמות גם באסד וגם זו בזו, ואת דאע"ש הלוחם בכל הכוחות האלה וגם נגד הכורדים, בעוד שאיראן וחיזבאללה תומכות באסד נגד ארצות-הברית, אך באותה עת תומכות גם בארצות-הברית נגד דאע"ש, ואילו תורכיה, התומכת בדאע"ש, תומכת באותה עת גם בארצות-הברית, המשתפת פעולה עם רוסיה נגד דאע"ש, בעוד שהתורכים לוחמים בכורדים, שארצות-הברית תומכת בהם… אחרי 5 דקות נכנעה ידידתי. "זה מסובך מדי בשבילי," הודתה.

 

 


האלופים והפוליטיקאים שלנו מנסים לשווא להסתיר את הנאתם מהמצב. הם מעמידים פנים כאילו הם אחוזי פלצות למראה הזוועות המתרחשות בחלב, עיר ואם של התרבות הערבית וצומת המסחר האזורי, שבה פרחה פעם קהילה יהודית ענפה
ומכובדת.ביבי מאושר

נתניהו לא עשה דבר  וחצי דבר כדי ליצור את המצב הזה, אך הוא הנהנה העיקרי ממנו. כעת אין שום איום סורי על ישראל, וגם בעתיד הנראה-לעין לא צפוי איום כזה. ישראל יכולה להכות בשקט שרשים בגולן הסורי, שהפך ל"חלק בלתי-נפרד" ממדינת-ישראל.

 

 

ערב הסעודית מציגה את עצמה כמרכז העולם המוסלמי, מאחר ששני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, מכה ומדינה, שוכנים בקרבה. מימון סעודי זורם לתאי האסלאם הקיצוני ביותר בכל רחבי תבל. האימאמים שלה נמנים עם כוהני-הדת היותר קנאים הקוראים לחיסול קן-הכופרים המתועב, ישראל. עכשיו סעודיה עסוקה לגמרי במאבק באיראן, המתחרה העיקרית שלה במרחב המוסלמי. מלחמת-הזוועה בתימן היא חלק ממאבק זה. סעודיה זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה להשיג. ומניין תבוא עזרה? לא להאמין – מישראל הארורה והמקוללת. הנסיכים הסעודיים – יש ממש אלפים כאלה – מפלרטטים עכשיו כמעט בגלוי עם "המדינה היהודית". ובדרך שבה הולכת סעודיה, הולכות גם כל שאר מדינות המפרץ: כווית, בחריין, קטר, דובאי ומי עוד. כולן מפוצצות בכסף. כולן משתפות עכשיו פעולה עם ישראל, כמובן באופן דיסקרטי. אימאמים סעודיים קבעו כבר שהיהודים מהווים סכנה קטנה יותר לאסלאם מאשר השיעים הכופרים, שליטי איראן. כך שמותר בהחלט לשתף פעולה עם ישראל נגד איראן.

 

 

מה שטוב לסעודיה יראת-השמיים טוב עוד יותר למצריים, המדינה הערבית הגדולה ביותר. בעבר היו לנו כמה וכמה מלחמות במצריים. הייתי חייל במלחמה הראשונה, ואני זוכר שפעם חציתי לבדי שדה גדול שהיה כולו מכוסה בגופות של חיילים מצרים. לפי כמעט 30 שנה חתמה ישראל חוזה-שלום עם מצריים, אך היחסים נותרו קרירים, כמעט קפואים. הציבור במצריים חש מחויבות עמוקה כלפי האחים העניים בפלסטין. הוא לא אוהב את מה שישראל עושה להם. עכשיו נשבר הקרח בין שתי הממשלות. אמנם, הג'ודוקה המצרי בריו סירב ללחוץ את ידו של המנצח הישראלי, ושר-החוץ המצרי פלט כמה מלים מפוקפקות אחרי ביקורו בישראל. אך מאחורי הקלעים יש יחסים חמים, והם מתחממים כל הזמן. במרכזם עומד המאמץ המשותף להחניק את שלטון חמאס ברצועת-עזה, שלטון הנתמך על-ידי איראן וכל הפלסטינים האחרים. נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר כדי ליצור מצב זה. אבל זה קרה בתקופת כהונתו. מזל, יש לו ממש מזל.

 

 

גם בחזית הכלכלית האיר המזל פנים לנתניהו. מכירת הסחורות והשירותים של ישראל מתרחבת באסיה, ומפצה על ההפסדים הקלים באירופה ובאמריקה. פעולת ה-BDS הורגשה בקושי – המבצע הרחב של BDS היה מצליח הרבה יותר אילו התרכז כולו בהחרמת תוצרת ההתנחלויות. "גוש שלום", שאני חבר בו, פתח בחרם כזה לפני כמעט 20 שנה. המטרה המוצהרת שלנו הייתה להפריד בין המתנחלים לבין תושבי ישראל עצמה. פעולת ה-BDS גורמת לתוצאה ההפוכה: היא דוחפת את הציבור לזרועות נתניהו. ההצלחה הכלכלית של ישראל משפיעה מאוד על מצב-הרוח הלאומי. רוב האנשים, המותחים ביקורת חריפה על נתניהו חיים בנוחיות. אנשים החיים בנוחיות לא עושים מהפכות. לכל היותר הם מבטאים את אי-שביעות רצונם במסיבות ליל-שבת. אחדים כותבים מאמרים ב"הארץ". תודה לאל על "הארץ". אבל הם לא עולים על בריקדות.

 

 

כרגע אין אופוזיציה יעילה לנתניהו. מנהיגי מפלגת העבודה, יורשיהם של בן-גוריון ורבין, פשטו את הרגל, ושום מחליף אינו נראה באופק. מרצ היא אי נחמד, לבדד ישכון. הסיעה הערבית נשארה מחוץ לתחום, וטוב לה שם. יש עשרות רבות של עמותות למען השלום וזכויות-האדם, העושות עבודה מצוינת. אנשיהן לוחמים באומץ בכיבוש, מסייעים לפלסטינים, מגנים על הדמוקרטיה בדרכים רבות, לפעמים תוך סיכון עצמי. כמעט בכל שבוע מופיעה עמותה נוספת, מרימה את הדגל וקוראת להצטרף אליה. ישראל יכולה ממש להתגאות באידיאליסטים צעירים אלה, אבל אין להם שאיפות פוליטיות ועל כן אין להם שום השפעה על הנהגת המדינה, זו המקבלת את ההחלטות.

 

 

הכנסת נתונה עכשיו במצב כל-כך עלוב, שאני, אישית, מדיר את רגלי ממנה. כח"כ לשעבר אני מוזמן לכל הישיבות הטקסיות המרובות. אינני נענה להזמנות. גם לא כדי להסתכל מקרוב בעשרות הפוליטיקאים הימניים הילדותיים, המבזבזים את זמנם ואת כספי משלם-המסים בהגשת הצעות-חוק מגוחכות, כמו ההצעה ל"הגנה על הדגל". זו אוסרת, בין השאר, על נשיא-המדינה לקחת חלק בכל אירוע ציבורי שבו הדגל הישראלי אינו מוצג באופן בולט. יש לתמוה איך ניתן לעשות עבודה רצינית כלשהי בכנסת כזאת.

 

 

כל זה גרם לישראלים טובים רבים להתייאש מהסיכוי לשנות את ישראל "מבפנים" ולהשליך את יהבם על "לחץ" מבחוץ. הם מקווים ש"העולם" – ארצות-הברית, האו"ם, האיחוד האירופי וכולי – "יכפה" על ישראל לשנות את דרכיה. איך? באמצעות גינויים פוליטיים, עיצומים כלכליים, חרמות מדעיים וכדומה. זוהי, כמובן, תקווה נוחה מאוד. היא לא מחייבת איש בישראל לעשות מעשה.

 

 

לפני הרבה שנים הוזמנתי לקחת חלק בפורום בינלאומי על השלום במזרח התיכון, שנערך בפורטוגל. בין הנואמים היה גם המדינאי הספרדי מיגל מוראטינוס. בדבריי האשמתי את האיחוד האירופי בנטישת מחנה-השלום הישראלי, במאבקנו למען שלום ישראלי-פלסטיני. טענתי שעל האירופים להתערב ולכפות על ממשלת-ישראל לשנות את דרכה. במקום להשיב בהתנצלויות הרגילות, מוראטינוס פנה לעברי ואמר משהו כמו: "מה החוצפה הזאת? אתה דורש מאירופה לעשות את העבודה שלכם? על הישראלים עצמם לשנות את הממשלה שלהם. אל תאשימו את כל העולם במחדלים שלכם! לכו ופעלו כדי לשנות את המצב בארצכם!". עניתי בזעם, אבל בלבי ידעתי שהוא צודק. למה שיהיה אכפת למישהו? למה שברק אובמה יוציא עכשיו הון פוליטי כדי להציל את ישראל מידי עצמה, כשאנחנו עצמנו לא עושים מאומה? למה שאירופה תטיל חרם ועצומות על ממשלת ישראל ותואשם באנטישמיות, כאשר אין בכנסת שום אופוזיציה הראויה לשמה?

 

 

במערכת-הבחירות הנוכחית בארצות-הברית, שני המועמדים (מישהו קרא להם "המשוגע והמושחתת") מתחרים ביניהם בדברי חנופה לממשלת-נתניהו. דונאלד טראמפ אף מאיים לבקר אצלנו בקרוב (אילו הייתי אמריקאי, היית מתבייש. האם אלה הם שני המועמדים הטובים ביותר מתוך אומה של 320 מיליון נפש?). אך מכיוון שזה כך, מגוחך לתלות תקווה כלשהי ב"לחץ אמריקאי" או ב"לחץ מבחוץ". לשום מדינאי זר לא אכפת מנתניהו, ולא אכפת לו אם יש לנתניהו מזל ואם לא. מנהיגי העולם אומרים לנו, בצורה זו או אחרת: "אתם בחרתם בו, אתם תיפטרו ממנו!". ולדימיר פוטין, הציניקן המושלם, מוכן להעמיס על נתניהו מחמאות מכל הבא ליד, כדי להרגיז את עמיתיו במערב. למה לא? הוא יכול להסתדר טוב מאוד, עם נתניהו וגם בלי נתניהו. ניצ'בו.

 

 

פתגם יווני עתיק אומר שהאלים הופכים למשוגע את מי שהם רוצים שיאבד. זה יכול להסביר את נתניהו ואת הכיבוש. אנחנו נישאר תקועים עם נתניהו, אלא אם כן יקום בישראל כוח פוליטי חדש, שישים קץ למזל שלו. הלוואי וידעתי לאיזה אל יווני או אלה יוונית לפנות.

 

 

בית-הספר בעַרַבְּ אָ-רָאמָאדִין

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

כ-40 שנות עבודתי בהוראה חשו בושה. כמטחווי-קשת מהיכל התרבות בכפר-סבא במערב ומהתנחלות אלפי-מנשה במזרח, ניצב מבנה נזוף וגג פעור-פה עשוי מחמר.

 

 

 

הייתי מורה, מנהל, ומנהל סמינר למורים. כל עברי במערכות החינוך ספג טלטלה בשבת שעברה 20.8, כשפרשתי מהסיור של עשרות צעירים מתנועת "לוחמים לשלום". נעמדתי מול מבנה בית-ספר בשטח C, 5 דקות מכפר-סבא. אנחנו נמצאים 5 ימים לפני פתיחת שנת הלימודים. בכל בית-ספר בישראל, צוות המורים שוקד על הכנות אחרונות לקבלת התלמידים. הם יבואו לכיתות מרווחות וממוחשבות, למעבדות, לחדרי מחשבים, לאולם ספורט, למיזוג-חימום, לחצר מרווחת, לחדרי שירותים ולברזיות מים.

 

   

לילדי עַרַבְּ אָ-רָאמָאִדין ימתין צוות מורים מסור בכתה במבנה חמר. 3 תלמידים יסבו לשולחן אחד, ויותר מ-40 יצטופפו בכתה. חלון קטנטן יאיר את הכתה, שאינה מחוברת לחשמל. יריעת-בד רקומה מלמדת שבכל יום ה' ילמדו בכיתה ז' מדעים, אנגלית, ערבית, ספורט, ספרות וגאוגרפיה, ויעזרו בשיעורי-בית למעוניינים. אני מעריץ את המורה שיספר על מדע, ולא יתאפשר לו להפגיש תלמידים עם לימודי מדע במאה ה-21. 5 דקות מערב א-רמאדין מעניקים לכל ילד בכפר-סבא סביבה לימודית עשירה. 5 דקות מכפר-סבא מעניקים לכל ילד בערב א-רמאדין סביבה לימודית נטולת תנאים בסיסיים, צמודה לחומה המזדקרת להתנחלות אלפי-מנשה.

 

 

על הלוח בכיתה ז' נותר ציטוט מהשיר של המשורר הערבי מוחמד דרוויש:

"אֲנִי עֲרָבִי

מִסְּפָּר תְּעוּדַת הַזֵּהוּת שֶׁלִּי

חֲמִשִּׁים אֶלֶף

יֵשׁ לִי שְׁמוֹנָה יְלָדִים

וְהַתְּשְׁיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַיִץ

הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?

אֲנִי עֲרָבִי…"

 

 

על הלוח בכתה ו', לוח הזקוק בדחיפות לחיים חדשים, נותר ציטוט משיר אחר של המשורר הערבי מוחמד דרוויש:

"צְאוּ מִפְּצָעֵינוּ

מֵאַדְמוֹתֵינוּ

צְאוּ מֵהַיַּבָּשָׁה

מֵהַיָּם

מֵהַכֹּל…"

 

 

שעון על מקל ההליכה התקשיתי לעמוד, אך נותרתי שעה קלה במקום ושיננתי לעצמי את שירו של חיים נחמן ביאליק:

אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים

בֵּין מְצָרֵי שְׁאוֹל וּמְצוּקוֹת שַׁחַת, בֵּין עַקְרַבִּים –

תַּנְחוּמוֹת אֵל, בִּטָּחוֹן, עָצְמָה, אֹרֶךְ רוּחַ

וְכֹחַ בַּרְזֶל לָשֵׂאת יַד כָּל-עָמָל, שֶׁכֶם

הַנָּטוּי לִסְבֹּל חַיֵּי סְחִי וּמָאֹס, לִסְבֹּל

בְּלִי קֵץ, בְּלִי גְבוּל, בְּלִי אַחֲרִית –

 

…אֶל  בֵּ י ת   הַ מִּ דְ רָ שׁ  סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן…

 

 

ערב א רמאדיןאם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שואבים בני עַרַב אָ-רָאמָאדִין עוז ותעצומות נפש לסבול בלי קץ, בלי גבול ובלי אחרית – סורו אל "המדרסה", הנוטה ליפול במרכז הכפר עַרַב-אָ-רָאמָאדִין. המבנה הרעוע מסמל את נחישותם של בני הכפר להמשיך להיאחז באדמה שבה הם יושבים משנת 1950, לאחר שב-1948 חלקם גורשו וחלקם נסו מבאר-שבע ומסביבותיה. את הנוף היפה בדרך מכפר-סבא להתנחלות אלפי-מנשה פצעה ישראל בחומות ובגדרות, אך היא זקוקה לדרך נקיה מטוהרת אתנית מפלסטינים, היושבים שם כחוק עוד מימי השלטון הירדני.

 

 

ב-1955 הייתי מגיה צעיר בעיתון בשם "קול העם", כשהמחנך נימר מורכוס הביא את תלמידו מוחמד דרוויש, בן כ-14, מכפר יאסיף למערכת "קול העם" בתל-אביב, למפגש עם עורך המוסף הספרותי – המשורר אלכסנדר פן. במפגש הזה, בחדר הצפוף, מצא לנכון המשורר אלכסנדר פן להתפנות מעיסוקיו ולהקריא בקולו הרועם – שהרעיד את הקירות בפני הצעיר מוחמד דרוויש – קטעים קצרים מהשירים "לנוכח ארון הספרים", "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה". עד היום מלווה אותי האמירה של המשורר אלכסנדר פן לילד מוחמד דרוויש: "חובה עלינו ללמוד להכיל זה את כאבו של זה".

 

 

בערב א-ראמאדין ניצבת אוכלוסייה שנחושה להיאחז בקרקע ושואבת את כוחה משירו של מוחמד דרוויש, ומולה קלגסים של ההתנחלויות ו"המנהל האזרחי" – המבקשים לנשלם מאדמתם.

המשלחת האולימפית

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

לא יוצגו באולימפיאדה ערביי ישראל. 47 הספורטאים היו יהודים. המשלחת לא כללה אף ערבי אחד, או נוצרי, או מוסלמי או דרוזי.

 

 

 

זהו, האולימפיאדה בברזיל מאחורינו, אפשר לנסות ולסכם.

 

 

מי לא יוצג? נבחרת הספורטאים שלנו ייצגה את ישראל. בפועל ייצגה רק את מחצית העם – ל-2 חלקים באוכלוסיית המדינה, כמחצית תושבי ישראל, לא היה כל ייצוג. המשלחת הישראלית לא כללה אף יהודי חרד אחד, ואף ערבי. איננו יכולים להלין באשר לחרדים. זו אוכלוסייה שמלכתחילה מתייחסת לספורט בכלל ולתחרויות בפרט בסלידה. זו התנהגות פסולה, לדעתם, התנהגות שיש להימנע ממנה מכל וכול. אפשר לבקר עמדה ומדיניות זו, אך אין סיכוי לשנותה.

 

 

המרכיב השני באוכלוסיית ישראל שלא יוצג באולימפיאדה – אלה ערביי ישראל. 47 הספורטאים המאושרים היו כולם יהודים. המשלחת לא כללה אף לא ערבי אחד, לא נוצרי, לא מוסלמי, או דרוזי אחד. יותר מ-20% מאוכלוסיית ישראל  לא היו מיוצגים. לכאורה לא היה כאן קיפוח. הספורטאים שיצאו לאולימפיאדה נדרשו כולם לעמוד בתנאי הסף של התחרות. ומי שלא הגיע לרמת הישגים זו לא יכול היה להיכלל בנבחרת. מבחינה זו, אכן לא היה לערבים מקום. אך שלא כחרדים,

בני סכניןערביי ישראל כן רוצים וכן מוכנים להיות ספורטאים, רוצים להשתתף בתחרויות. ואכן – אנו מוצאים אותם משולבים ומצליחים בקבוצות הכדורגל, וראינו אף את אחמד אבו-גוש – ירדני שמוצא משפחתו מאבו-גוש – שחזר מריו עם מדליית זהב. זו לכאורה בחירה אובייקטיבית, אלא שהבעיה הרבה יותר מורכבת. אי אפשר להגיע להישגים בענפי הספורט השונים ללא מאמץ רצוף ומתמשך, כמעט מגיל אפס.

 

 

מאמצים אלה אינם מתאפשרים במגזר הערבי –

  • אין מתקני ספורט ראויים בבתי הספר ובמקומות היישוב;
  • אין מדריכי ספורט ומאמנים ראויים;
  • אין חינוך לספורט;

ובעיקר, במילה אחת – אין תקציבים המוקדשים לספורט.

 

 

אין לי ספק – במאמץ לא רב ניתן היה לאתר ספורטאים מצטיינים, ושילובם בנבחרת הלאומית היה אף משרת מטרה הסברתית-פוליטית של ישראל. מציאות זו לא תשתנה אלא אם תתקבל החלטה ברמה הלאומית. המציאות של היום איננה באשמתה של שרת הספורט. זו מציאות שהיא פרי הזנחה של 68 שנים. ספורטאים נבנים במהלך של שנים ארוכות. אך שרת הספורט יכולה וחייבת להטמין את הזרע היום.

 

 

אני קורא לשר החינוך: דרושים לנו לא רק 5 נקודות במתמטיקה. דרוש גם ספורט במערכת החינוך. הקם צוות שיבדוק את המתקנים הקיימים, שיבדוק את המורים-המדריכים, וכמובן –  יבדוק את ההקצבות למטרה זו.  

אני קורא לשר הפנים: בדוק את הרשויות הערביות ואת מתקני הציבור העומדים לרשותן. בקיצור: דרושים תכנית, תקציב ובעיקר – להתחיל לעבוד.

 

 

תוצאות נראה אולי רק בעוד 10 שנים. אל ירתיע לוח הזמנים. כדברי מאו צה טונג – מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן.

 

ממשלה פושעת

  • naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68

נשיא אנס כלוא; ראש-ממשלה גנב כלוא; שר אוצר גנב נכלא; שר ביטחון אנס פוטר; שר רב-תיקים הואשם באונס והתפטר; שר משפטים שיקר, הורשע, התפטר מהממשלה וחזר.  

 

 

זה שממשלת הימין הקיצוני פושעת – אתם כבר יודעים. זוהי ממשלה שמטפחת פשע: התנחלויות ומאחזים בלתי-חוקיים; קפיטליזם חזירי המחליש את האזרחים; הפקרת שיחות שלום; הפצת חוקים פושעניים.

 

 

אך האם אתם מודעים גם להתפתחות ממשלת הימין הקיצוני ממנהיגים פושעים? כדאי להיזכר.

 

קולאג4

 

"הליכוד". "הליכוד" קם ב-1973, ומי גדלו בו מאז? נזכיר רק מעטים:

נשיא – אנס שהורשע וכלוא (נכון, משה קצב). ראש ממשלה – גנב שהורשע וכלוא (נכון, אהוד אולמרט). שר אוצר – גנב שהורשע ונכלא (זוכרים? אברהם הירשזון). שר ביטחון – הואשם באונס ופוטר (זוכרים? התחיל בליכוד וסיים במפלגת המרכז : יצחק מרדכי). שר 5 משרדים – הואשם באונס והתפטר מהכנסת (כן, לאחרונה: סילבן שלום). שר משפטים – שיקר, הורשע, התפטר מהממשלה ולאחרונה חזר אליה (זוכרים? צחי הנגבי). סגנית שר – שיחדה, פוטרה מהממשלה, הורשעה, הואשמה במאסר שהומר בעבודות שירות (זוכרים? נעמי בלומנטל). חבר כנסת – רימה בהצבעה ושיקר, הורשע, נגזר במאסר שהומר בעבודות שירות (כן, יחיאל חזן, האבא). בנו שנבחר גם הוא כח"כ – התגלה כמנהל קזינו בבולגריה שהזמין פרוצות לאורחיו והשתמש בסמים (נכון, אורן חזן).

כן, ואת ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד חוקרים בגניבה. סליחה – "בודקים".

אכן – פושעים מלוכדים!

 

 

נראה לכם שבכך סיימנו? חכו להמשך בקרוב: השרים והח"כים של "ישראל ביתנו", השרים והח"כים של "הבית היהודי", השרים והח"כים של ש"ס.

 

 

ממשלה פושעת. תמשיכו לתמוך בפושעים?

 

 

20 שנה זה מספיק!

  1. miki gurמאת: מיקי גור – כלכלן, 68

מי שדורש להגביל בחוק את תקופת משך הכהונה של ראש הממשלה, אינו יכול לבקש לעצמו כהונת נצח בתפקידו כחבר כנסת.

 

 

לפני כחודש פרסמתי מעל במה זו מאמר בשם ״כשהבית בוער לא עוסקים בתקנון״ .

כיוונתי את דבריי לעיסוק המרוכז של מפלגות מרצ ו"העבודה" בסוגיות משניות, במקום להתמקד בבעיה העיקרית: כיצד לגבש חלופה רצינית לליכוד ולנתניהו.

 

 

מאמרים לחוד ומציאות לחוד. "העבודה" עסוקה עד צוואר במאבקיה הפנימיים, ומרצ החליטה להקדיש לא פחות מ-3 כינוסים של ועידתה לסוגיות התקנון, כלומר לשאלה הגדולה כיצד ייבחרו נציגי מרצ לכנסת.

ברומא התנהג כרומאי. כחבר ותיק במרצ הגשתי גם אני הצעה לשינוי התקנון, הצעה שתמציתה הייתה: יוגבל משך הכהונה של נציגי המפלגה בכנסת. הקורא הנבון ישכיל לנחש כי ועדת החוקה של מרצ דחתה הצעה זו על הסף.

הדחייה נומקה ונוסחה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "זו פגיעה מהותית בזכות לבחור ולהיבחר ללא הצדקה״.

 

 

במדינת ישראל שוררת שניות באשר להגבלת משך הכהונה של ממלאי תפקידים בכירים. כהונת נשיא המדינה מוגבלת ל-7 שנים, ואין הנשיא יכול להיבחר לכהונה נוספת. לעומת זאת, כהונת ראש הממשלה איננה מוגבלת בזמן, ואין גם מגבלה על מספר הפעמים שבהם יוכל להיבחר.

 

 

לעניות דעתי יש מקום להגביל בזמן את משך הכהונה בכל התפקידים הציבוריים – ראש ממשלה, ראש עיר, ראש ועד עובדים וגם חבר כנסת. בכל תפקיד, יהיה אשר יהיה, ראוי למנוע שחיקה וניוון, לאפשר התחדשות, למנוע את ההידבקות לכיסא ולאפשר גם לאחרים להוביל ולהשפיע. בתפקידים עתירי כוח, מגבלת הזמן נועדה גם למנוע צבירת כוח יתר, התורם למנהל לא תקין ולפגיעה בטוהר המידות.

 

 

בניגוד לוועדת החוקה של מרצ, אינני רואה כל בעיה לפגוע בזכותו להיבחר של מי שכבר כיהן תקופה ראויה כחבר כנסת. אין בכך כל קיפוח ויש לכך הצדקה מלאה.

 

נתניהו בכנסת

 

לכל תפקיד יש לקצוב זמן המתאים לו. לתפקיד חבר כנסת הייתי קוצב זמן מרבי של 20 שנה. לתפקיד ראש הממשלה הייתי קוצב 10 שנים, וכך גם לראשי ערים ולראשי ועדים. יש לזכור כי בתפקידים ממלכתיים רבים כבר הוגבל משך הכהונה: 7 שנים לרבנים הראשיים, ליועץ המשפטי ולמבקר המדינה, 4 שנים לכל היותר לרמטכ"ל. הניסיון מלמד כי אין כל פגם ואין כל נזק בחילופי הגברי שבוצעו בתפקידים אלה. ההיפך הוא הנכון.

 

 

חבר הכנסת אילן גילאון היטיב לתאר את הדרישה להגבלת משך הכהונה בלשונו הציורית: "יש מי שמתבלבל לחשוב שראש עיר הוא תפקיד לכל החיים". מעניין אם יסכים להחליף את צמד המילים "ראש עיר" בצמד המילים "חבר כנסת".

 

 

 

כן – גם ח"כ נתניהו צריך ללכת: הוא מכהן כח"כ 28 שנים, וכראש ממשלה – 10 שנים.

 

 

 

ל"גנדי" – מורשת?

eran grafמאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

לוחם נועז היה האיש, / על תל-מוטילה – נו, נחריש… // רדף כטוראי בגדוד / גם כשהיה אלוף פיקוד?! /// כבוד גדול ורֹב-יקר / הוא זכות של כל קצין ושר,

 

  

כבוד גדול ורֹב-יקר / הוא זכות של כל קצין ושר,

ובמיוחד כשאותו / נכבד, נרצח על משמרתו.

חמש עשרה שנים חלפו / וזכרוניו – כלל לא רפו.

 

 

האיש עשה ימים ולֵיל / למען ארץ ישראל;

יָדַע הארץ, שכיותיה, / שלט בכל דברי-ימיה;

וגם, זכויות יש לו המון / עלי שדרוג המוזיאון;

כתב, ערך ספרים לרוב, / שבאמת היטיב לכתוב.

את ילדיו, הקדיש בסך: / הם: מצדה, סייר, פלמ"ח,

כל חֲמִשתם, מאז הולדת / קוּדשו להיות סמלי מולדת.

נו, לזכותו, על מה שיש / אין איש רוצה להתכחש!

 

 

גנדיאמנם עתיר זכויות האיש, 

אך מרובב בעסקי-ביש…

היה שופע יוהרה 

וגם להוט אחר שררה.

יודעים הכל, זקן עד ילד 

הוא לא היה טלית של תכלת!

בינו לגנדי הסגפן, 

אין שום דמיון, לוּ גם קטן!

 

 

לוחם נועז היה האיש, / על תל-מוטילה[ 1]– נו, נחריש…

רדף כטוראי בגדוד / גם כשהיה אלוף פיקוד?!

כשבחושים חדים הריח / שמסתנן חבוי מגיח,

מיד צץ על מתניו חגור, / רדף קדימה, אל-חזור.

אלא, בזו ההזדמנות / צוותים רבים של עיתונות,

עם צלמים וכתבים / "ספונטנית" שמה ניצבים,

הָאֶפּוֹפֶיָּה[2] לְתַעֵד / לתהילת עולם וָעֵד:

אולי בזה טמון הסוד / מדוע התנגד מאד

שלום לכרות עם ירדנים – / יפסיד מגרש המשחקים?!

 

 

על פיו – אלוף צריך להיות / "צִוָּנוּ על האריות?[3]"

אריה בכלוב מחנה פיקוד / הדרה של מלך לו, בגדוד?!

ומה מורשת שהותיר / על המולדת שהוקיר?

קַדֵּש את כל עתיקותיה / שְׁאַף להרחבת גְּבוּלֶיהָ;

בה ליישב את יהודיה / ולטרנספר את ערְבִיֶיהָ;

 

 

היה הוא איש של חֶבְרַיָּא / לָאַחַד-עֲשַׂר הַפּוֹשְׁעַיָּא[4]

אשר בתוך הבלגן / יסדו כאן פשע מאורגן.

ואיש כמו "גנדי" בשכונה, / כמו כסות עלה של תאנה.

 

 

גם לא פָּרוּשׁ היה, אדרבא / האיש נודע כְּשָׁגְלָא-רַבָּא:

ברוח שיר פלמ"ח (הִמְשַׁכְנוּ), / עם "לַפְּקִידָה – תמיד אנחנו"!

מנהג לאיש, כמו מצווה / לכפות עצמו על בנות-חווה,

ואם הגברת מסרבת / או מזמוטים אינה חובבת

ולשידול לא תתרצה? / "כופין עליה, עד תרצה[5]"!

כמו שכווי קופץ, עובר, / ורץ לחבר'ה לספר.

אם עֲלִילָיו בין יְצועים / שברו שיאי ממוצעים?

מגיע לענק הרוח / על משכבו, סוף סוף, לנוח!

 

 

על כל שהציבור ידע, / נוספה תכנית ששמה "עובדה"

שגוללה עלילותיו / ורב-חרפה של מעשיו.

על אף אזכור עסקי הביש / אשר קשורים בשם האיש,

בהחלטת הממשלה / ההכרעה זה כבר נפלה:

בהחלטה המפורשת: /  "דרכו של גנדי – זו מורשת"!

בבאב-אל-וואד המיתולוגי, /  מרכז מורשת פדגוגי,

לדבר מורשת זאבי / מה תוכן ללומדים יביא?

אמנם במלחמות תש"ח / היה האיש לוחם פלמ"ח,

גם בצפון וגם בנגב, / בבאב-אל-וואד? על שמו אף רגב!

 

 

הן לתתו כדמות מופת / הרי זה אונס האמת!

 

 

מימון מסע התהילה? / משרד של ראש הממשלה!

אשר ידו תמיד מושטת / לכל פחיתות מידות בולטת.

גורר אותנו (צפו בגוגל) / כאן לכינון חוקי הג'ונגל.

אם ממשלה כל כך חיוורת / שגם חרשת ועיוורת,

שבעיניה איש רב-דופי / מוחזק מופת, על-אף האופי,

הממשלה ה"חכמה" / רק מעידה על טיב עצמה.

 

 

למי תוקדש חורבת החאן? / לי רעיון מן המוכן:

כדי הנציח לדורות / אייקון גבורת השיירות

ראוי בחאן להיות מונצח: / ברוך ג'מילי[6], איש תש"ח!

 

[1] קרב עם הסורים באזור המפורז של אלמגור, שעליו פקד "גנדי" מחפ"ק במקום מבטחים. נחשב הביזיון של צה"ל.

[2] אפופיה – סיפור עלילתי רחב יריעה.

[3] פראפראזה על הנאמר בכתובה.

[4] ה-11 שנכללו ברשימת "ראשי הפשע המאורגן" שהוצגה ב-1970 בידי העיתונאי אבי ולנטין.

[5] פראפראזה על בבא בתרא, מ"ח, נ"ה.

[6] ברוך ג'מילי, פתח-תקוה – אייקון לוחמי השיירות לירושלים שהנציח שמו בגרפיטי של זפת על בנין משאבות שואבה

האתגר: לאתרג

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

מפגשי נתניהו עם מערכות החדשות נועדו לרכך את הקרקע ליום סגריר. הבליץ התקשורתי הניב תוצאות מעל למצופה – נכונות לאתרג אותו.

 

 

לו הוזמנתי, לא הייתי מגיע לפגישה עם נתניהו. בשונה מעמיתי, אני שומר על מרחק. איני מתחכך אתם, איני משתתף באירועים חברתיים שלהם, איני סועד עמם ואיני חבר שלהם. גם מסורת העיתון מחייבת שמירת מרחק. מוציא-לאור של עיתון סירב בשעתו להשתתף בוועדת העורכים. למי ששכח, היו שנים שבהן מוציאים-לאור ועורכי עיתונים קיימו מפגשים סודיים עם ראש הממשלה, שרים וראשי גופים מסוימים, לתיאום פרסום, ואי-פרסום, על נושאים "רגישים". מדוע להשתתף בשיחת שלא לציטוט? הרי אחר-כך כל המידע מגיע אליך ממקורות אחרים, ואתה מנוע מלפרסם אותו.

 

 

משתתפים אחדים היו הלומים מהפגישה. נתניהו הילך עליהם מקסמו. הם עדיין חולקים עליו, אך כעת הם מעריכים אותו יותר. כ-4 שעות הרצה נתניהו את משנתו. הוא לא שלפן כפי שמצטייר, אלא אדם מחושב: "זכות הכוח ולא כוח הזכות. זכויות נוטלים בכוח. רק מדינה חזקה תוכל לכולם. ורק מנהיג שמשדר עוצמה מסוגל להנהיג מדינה. דמוקרטיה פחות חשובה ממדינה גדולה ורבת עוצמה. לעוצמה יש זכות עודפת. מי שחזק שולט והחלש נשלט ומתקפל. ישראל הינה מעצמה ביטחונית וכלכלית".

 

 

מה שלא אמר בפגישה, משתמע בין המלים. נתניהו מבין שגודל הפשרה כעומק החקירה. הוא חייב להכין עצמו ליום סגריר. הוא מזרז את צירוף הרצוג לממשלה. הפרשנים יריעו לנתניהו גם שרון אולמרט ונתניהו1בעת החקירה הצפויה. התקדים מחייב. כך היה אצל שרון ואצל אולמרט. כאשר הסתבכו, הם קיוו שתפנית שמאלה תעלה את קרנם בעיני התקשורת וזרועות אכיפת החוק. אמנון אברמוביץ' הקדים והרים את נס האתרוג – למען ההתנתקות חייבים לאתרג את שרון. כך גם הפעם נאתרג את נתניהו. אם הוא יכול לשנות כיוון ולפתוח אופק מדיני, גם אני יכול לכתוב בעדו. הרי הוא איש חכם ומתוחכם. אין לו כרגע תחליף. רק תראו איך כיסח את השר ישראל כ"ץ. מה קרה, בגלל כמה מיליונים שזרמו לחשבונותיו הפרטיים מפאריס ו/או מניו-יורק, וכמה בקבוקים במעונו, נטרפד הסכם שלום אזורי היסטורי?

 

 

לכן, לפגישה הבאה אצטרף מן הסתם למאתרגים. כבר בראשית המפגש נתניהו ישלוף כנראה מפות, כדי להוכיח שהוא רציני בכוונותיו. הרי אין בלתו, לא בימין ובוודאי שלא באופוזיציה. אף אם הרצוג ויחימוביץ' רוצים, הם אינם מסוגלים. הם בקטגוריה נוצה. "העם אתי" יתרברב ראש הממשלה. "הנה 75% מהציבור ילכו אתי באש ובמים. ראה ראיתם שהעם אתי חרף כל הפדיחות בעבר – איראן, צוק איתן, היחסים עם אובמה, יוקר הדיור ועוד. מה שאני עושה או לא עושה, הם מוחאים לי כפיים. כי יותר מכל צרבתי בתודעת הציבור שנאה לכל היריבים שלי בבית ובחוץ. רק אני מסוגל לדבר עם המונים ולשכנע אותם. לא רק 'ישראל היום' מגבה אותי, גם אתם השמאלנים בתקשורת תעזרו לי. רק אני מסוגל לעשות סיבוב פרסה כביכול, ולדבר על 'שתי מדינות לשני עמים'. כמובן, עד שתחלוף הסכנה". וכאן יחייך נתניהו ויקרוץ בצד, כמו פרנק אנדרווד ב"בית הקלפים". "אתם תמימים ועדיין מאמינים לי. הרי התכוונתי למדינת ישראל ולמדינת תל-אביב"… אולי כך גם החוקרים ישתכנעו, ויסיימו את החקירה מחוסר "תשתית ראייתית".

 

*

כאשר הקצתי מחלום ליל קיץ החם והלח, הייתי שטוף זיעה וכעסתי בעצמי: כיצד יכולתי להתפתות להצגה של נתניהו, ולהאמין שהתפנית המילולית תציל אותו ממצוקותיו? הרי הנכונות לפשרה מדינית לא סייעה לאהוד אולמרט להיחלץ מבית-סוהר, ואילו אריאל שרון לא האריך ימים אחרי ההתנתקות.

 

 

 

 

תמריצים ושלום

alon-ben-meirמאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדע המדינה

אם לא יתייחסו לחוסר האמון, לחוסר הביטחון ולאשליות, אין תמריץ שיניע את ישראל והפלסטינים לנקוט בוויתורים הדרושים כדי להגיע להסכם שלום.

 

 

 

 

קיימים 3 מכשולים עיקריים שעליהם יש להתגבר כדי לשנות את תפיסותיהם של הישראליים והפלסטינים כך שיוכלו לנהל משא-ומתן לשלום: חוסר האמון העמוק בין שני הצדדים; חששות סביב ביטחון לאומי; והאשליות שרבים בשני הצדדים עוד שבויים בהן, אשליות ששוללות את זכותו של השני למדינה עצמאית משלו.

 

 

חוסר אמון: לא ניתן לשכך את חוסר האמון העמוק וההדדי, אלא בתהליך שיש לטפח לאורך תקופה. חוסר אמון נותר אחת הבעיות הקשות ביותר המוסיפות לפקוד את 2 הצדדים, ונחרטות בתודעתו של כמעט כל ישראלי ופלסטיני. בשטח מוסיפים הצדדים דווקא לפעול בדרכים שרק מעמיקות את חוסר האמון. לדוגמה, ישראל מוסיפה לבנות ולהרחיב התנחלויות, חמאס מוסיפה לבנות מנהרות למטרות התקפיות, פלסטינים ומתנחלים מסוימים מוסיפים להשתתף באלימות פזיזה, ומנהיגים בשני הצדדים מוסיפים להפגין עוינות בפומבי. כימיה אישית ותקשורת בין המנהיגות הישראלית למנהיגות הפלסטינית עוד חסרות לחלוטין.

ביבי ואבו מאזן22.8

 

חוסר האמון המתמשך מניב באופן אוטומטי עמדות עקשניות, ומחזק הנחות קיימות ביחס לכוונותיו האמתיות של הצד השני. העדר האמון מוביל לשיתוק חברתי ולאובדן תקווה תוך עירור פחדים, תחושה של חוסר וודאות, ואי-יכולת לטפח קשרים חברתיים. כתוצאה, 2 הצדדים חושדים בכל פעלה הננקטת בידי הצד השני, גם כאשר הכוונות הן הטובות ביותר, שכן הספקנות ההדדית גורמות לתחושה כללית של חוסר תועלת בעשיית ויתורים. נעשו עד כה מעט מאמצים לטפח אמון באמצעות פעולות גומלין מפייסות. הצדדים משתמשים בבמה הציבורית דווקא כדי להשמיץ זה את זה, מה שרק מעמיק את השנאה. העדר האמון העמיק עד כדי כך שאין סיכוי לתקנו בשולחן המשא-ומתן. יש לבנות את האמון באופן שיאפשר לשני הצדדים לראות זה בזה שותף אפשרי הראוי לאמון.

 

 

ניתן להתגבר על חוסר האמון רק באמצעות יחסי-גומלין בינאישיים. על 2 הצדדים לנקוט בצעדים בוני-אמון. ישראל תוכל לעצור, או להאט, את הרחבת ההתנחלויות; לחדול מההענשה השיתופית ומהפשיטות הליליות; ולשחרר אסירים פלסטיניים. הפלסטינים יוכלו להפסיק בהסתה, לעבוד עם ישראל בפעולה נגד קיצוניים בשטחים, לדבר על הצורך בפיוס עם ישראל, ולהדגיש דו-קיום בין 2 העמים. פעולות גומלין יתבקשו במהלך 18 חודשים לפחות, כדי לטפח אמון שיאפשר לשני הצדדים לתפוס זה את זה באור חיובי יותר.

 

 

ביטחון לאומי: שורר כיום פחד מהעתיד הנראה על-ידי 2 הצדדים. החששות מושפעים מהעבר. ניסיון הישראלים כולל הפגזות, מעשי אלימות כדקירות ומכוניות תופת, ואיומים מאיראן, מהחמאס ומהחיזבאללה. אצל הפלסטינים החשש הגדול קשור להבנתם שישראל תישאר תמיד המדינה החזקה באזור. אפשר לומר שביטחונה המוחלט של ישראל הופך את הפלסטינים לחסרי-ביטחון מוחלטים. הם מודאגים מפשיטות ליליות, הריסת בתיהם, אובדן שטחים ומעצר מנהלי. העובדה שישראל מסוגלת לנקוט בצעדים שהיא מגדירה כהכרחיים תחת האמתלה של הגנת ביטחונה הלאומי, יוצרת תחושה עמוקה של פגיעות בקרב הפלסטינים. לתהפוכות האזוריות הסוחפות, לרבות מלחמת האזרחים בסוריה, עלייתו של דאע"ש, והסכסוך הסוני-שיעי, יש השפעות על היחסים בין ישראל לפלסטינים. הן מחריפות את החרדה, שבתורה מעכבת נכונות לנקוט בוויתורים שעלולים להשפיע לרעה את ביטחונם הלאומי והפרטי. אף אם ישתכנעו 2 הצדדים לחדול מכל פעילות המעוררת דאגות סביב סוגיית הביטחון הלאומי, ייקח עוד זמן עד שישתפו פעולה וינקטו הדדית בצעדי פיוס מעשיים ומשלימים, שיסייעו בהפגת חלק מחששות אלו.

 

 

על האשליות שרבים בשני הצדדים עוד שבויים בהן – אמשיך במאמר הבא.