השאלות הלא נכונות

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

אף פעם לא נשאלות השאלות הנכונות לגבי התפיסה שמניעה את הממשלות לצאת למלחמות. נשאלות שאלות לא נכונות: מה קרה, ואיך קרה.

 

 

הלכנו ללבנון, וחזרנו עם חיזבאללה. החלשנו את הפת"ח והרשות הפלסטינית, ובנינו את החמאס. החלטנו לעקור את המתנחלים מעזה בלי להידבר עם הרשות הפלסטינית, והמלכנו את החמאס. העיקר שלא יהיה עם מי לדבר.

ואז עולות השאלות:

 

דו"ח מבקר המדינה:

שנתיים אחרי "צוק איתן" עולות הביקורת והתביעה בציבור ובמשפחות הנופלים לוועדת חקירה שתמציא הסברים: על מה ארכה המלחמה, מה היו מטרותיה, האם קבינט המלחמה תפקד כיאות,  מה היו הישגיה. ועוד תהיות לאירועים הצבאיים והאזרחיים. הפעם לא היה ראש אופוזיציה לדרבן את הציבור למחות על המלחמה. והכל מחכים לדו"ח המבקר.

ראש הממשלה שינה ממנהגו וזימן עיתונאים והציג להם את מסמכי ההגנה להפרכת הטענות והשאלות. אלא שהשאלות האלה הנוגעות להתנהלות המלחמה, ככל שהן חשובות, חשובה מהן השאלה איך בכלל החליטו הממשלות על שתי המלחמות – "לבנון השנייה" ו"צוק איתן"?

 

חיזבאללה וחמאס – סיירות אירניות

בניגוד לרבים בשמאל אני חשבתי שצריך למחוץ את החיזבאללה ואת החמאס לא בגלל הטרור אלא משום ששניהם משמשים סיירות של אירן. ההסכם האסטרטגי בין ישראל לארה"ב הוא שזו תומכת בישראל, וזאת מבטיחה את היציבות באזור. הפירוש מבחינת ארה"ב הוא היציבות. ומבחינת ישראל – שלא יתחולל שינוי אסטרטגי סביבה ללא הסכמתה. ישראל מילאה שנים את חלקה. השגיאה הראשונה הייתה טעותם של רבין ואלון שהסכימו שהצבא הסורי ייכנס ללבנון להכות בפלסטינים ללא תמורה. ונתקענו עם שנים של  שלטון סורי בלבנון .

חמאס וחיזבאללה, שהיו לסיירות של אירן מייצגות שינוי אסטרטגי, שמצדיק לרסקן. זה היה מוסכם על העולם, שהניח לנו להשלים את המלאכה ב"לבנון השנייה" וב"צוק איתן", ואנחנו לא סיפקנו את הסחורה.

 

איך ממשלות מחליטות על מלחמה 

כאן עולה שאלת השאלות האסטרטגיות : איך ומתי ממשלה מחליטה על היציאה למלחמה? אם צריך לנצח את חיזבאללה, צריך להכין את המערכות המדיניות והצבאיות כיאות. אבל, מי יוצא למלחמה בגלל חטיפה של שני חיילים? הרי כל בר דעת ידע שצה"ל התפלש שנים כמשטרה לפלסטינים. צבא משטרתי לא מנצח מלחמות. הממשלה החליטה לא על-פי תוכנה אסטרטגית אלא על-פי עוצמת המחאות של הציבור לנקום את חטיפת החיילים.

 ישיבת ממשלה

 

מלחמה שנייה כפעולת נקם 

אחרי "לבנון השנייה" הצבא שוקם. אבל, מתי ואיך החליטה הממשלה לצאת למלחמת "צוק איתן"? שוב – לא על-פי תוכנה אסטרטגית אלא על-פי תוכנת הזעם הציבורי לנקמה. איך יודעים? בוחנים אם היו לה מטרות בהירות מראש או אפילו בדיעבד. קל לגלות כי לא הייתה מנוסחת לצבא מטרת מלחמה ברורה. סדר הכוחות שהופעל היה גדול מסדר הכוחות שהופעל במלחמת ששת הימים נגד מצרים. ועלה עניין המנהרות במהלכה, ועכשיו עולות התביעות לחקור.

 

התפיסה מכתיבה הצלחה או כישלון

הצלחה או כישלון מוכתבים לא מהפרטים אלא מהתפיסה המנחה. יתגלגלו הבירורים ברמת פרטי ניהול המלחמה ומאזן הישגיה ומחיריה, אך השאלה המקדימה בחשיבות היא שאלת התפיסה. כאן הבעיה: אנחנו הולכים ללבנון. השיעים מקבלים אותנו עם פרחים ואחרי זמן קצר החיזבאללה הוא הסיירת האירנית כנגדנו.

וכך המלכנו את החמאס, התפיסה ששולטת בישראל היא להחליש את הפת"ח ואת הרשות הפלסטינית. איך?  לטפח את החמאס. הרי אם אנחנו מכבידים על הרשות הפלסטינית ומונעים ממנה הישגים,  בהכרח יתחזק החמאס.

וזה טוב, כי צריך להוכיח שאין עם מי לדבר. ולכן שרון עקר את ההתנחלויות מעזה בלי לדבר עם הרשות הפלסטינית, והיה ברור שהחמאס ישתלט. וזה טוב, כי יוכח שאין עם מי לדבר. ומכאן – גם ממשלת נתניהו מעדיפה שיישאר החמאס ולא יהיה עם מי לדבר. כמה טוב ליהודים. 

 

 

 

 

"הכרעת החמאס" – החלטה אסטרטגית

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

תפקידו של הצבא הוא להכין תכניות מבצעיות, ואלו בוודאי קיימות. אין זה מתפקידו לתכנן יעדים אסטרטגיים. זה הוא תפקיד הדרג המדיני.

 

 

ההוראה הראשונה שנתן שר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן, לרמטכ"ל, הייתה להשלים את התכניות הקיימות למלחמה ברצועת עזה, לכדי "תוכנית להכרעת החמאס".

 

בעוד שלוש שנים ימלאו 40 שנים מאז שפשטתי את המדים וחדלתי להשתתף בקבוצות-הדיון המבצעיות ב"בור" המטכ"לי. אף על פי כן, בטוחני שהמטה הכללי ממשיך לקיים אותה שיגרה – קרי, תכנון וריענון, שוב ושוב, של כל התכניות, ובכל הזירות. ואין לי ספק שתכניות לחימה ברצועת עזה הוכנו קודם לכניסת שר הביטחון החדש ללשכתו. ושגם הן עוברות רענון ותכנון מחודש.

 

בהנחה שמה שיוחס לשר הביטחון בעיתונות מדויק, והוא אמנם ביקש להכין "תכנית להכרעת החמאס", או אז נוצר כאן בלבול בין "תכנית מבצעית" לבין הגדרה של "יעדים אסטרטגיים". המונח "הכרעת החמאס" מחזיר אותנו למלחמת לבנון הראשונה. הייתה זו "מלחמת ברירה", שהיו לה יעדים אסטרטגיים ברורים ומוגדרים היטב: המערכה הצבאית נועדה לסייע לכוחות הנוצרים להשתלט על המדינה הלבנונית, תוך סילוק מפקדת אש"פ וחיל המשלוח הסורי מתחום לבנון. אין צורך להזכיר מה היו ההישגים האסטרטגיים של ישראל במלחמה זו. נדרשו לנו 28 שנים עד שיצאנו מלבנון והתמקמנו שוב על קו הגבול.

 

ליברמן ואייזנקוט

 

ה"חמאס" היא תנועה פוליטית, שמתפקדת כממשלה, ונושאת כיום באחריות המלאה לניהול "מדינת עזה" (יש מי בישראל שאף המציא לה את השם 'חמאסטן'). "הכרעת החמאס" איננה יעד מבצעי, אלא יעד אסטרטגי. אני מקווה ששר הביטחון מבין זאת, ואף הגדיר למטה הכללי מה כוונתו ולמה הוא חותר במושג "הכרעה".

 

יעדים אסטרטגיים של "הכרעת החמאס", כפי שדורש שר הביטחון, יכולים להיות:

  • הכנעת כל כוחות החמאס תוך הנפת דגל לבן;
  • כיבוש והחזרת השלטון הצבאי של ישראל על  שטח הרצועה;
  • סילוק הצמרת המדינית של החמאס מן השטח, במטרה להעבירו לאחריות הרשות הפלסטינית;
  • עריכת בחירות כלליות ברצועה, שלא יותר לתנועת החמאס להשתתף בהן;
  • ואולי – קנוניה שתעביר את רצועת עזה לידי המצרים.

 

אף לא אחד מיעדים אלו איננו באחריות הממונים על התכנון המבצעי של המטה הכללי של צה"ל.

 

שר הביטחון החדש, עם כל כישוריו ללמוד מהר ולהיכנס לתפקיד החדש והזר לו, לא התבשל ולא צמח בשיגרה ובנוהלי העבודה של המטה הכללי. תידרשנה עוד הרבה פגישות "מבצעים וגיחות" בלשכת השר עד שהדברים יובנו ויופנמו היטב.

 

אני מקווה שראש המטה הכללי, ראשי האגפים ומפקד פיקוד הדרום לא יהססו ולא יחששו להסביר ולהבהיר לשר את חלוקת האחריות הברורה שבין הדרג הצבאי מבצעי לבין הדרג המדיני-אסטרטגי.

 

הכרעת החמאס איננה יעד לפעולה מבצעית, אלא יעד אסטרטגי. חובת שר הביטחון והקבינט הביטחוני להבין זאת. ורק אז ניתן להנחות את המטה הכללי להכין תוכניות מבצעיות שתשרתנה את המטרה המדינית-אסטרטגית.

 

 

קול קורא במדבר

david_palmachמאת: דוד פלמ"חמנהל ניצנה

שנת שירות לגיל השלישי בניצנה, כפר בגבול מצרים שהוקם ביוזמת לובה אליאב ז"ל, בידי זאב זיוון (היום ד"ר לגאוגרפיה-היסטורית) ונפתלי רז (היום מורה-דרך).

 

 

אם את או אתה הגעתם לגיל פנסיה, ומחפשים אתגר צעיר ומרתק;

אם בריאותכם תקינה ואתם יכולים להשתתף בטיולים, במתן עזרה לצעירים ולהתלהב מעבודה עם בני נוער;

אם אתם מסוגלים לוותר על "אזור הנוחות" השגרתי ולבוא לחיות בקומונה בניצנה –

מקומכם אתנו! אנו מציעם לכם תכנית ראשונה מסוגה בארץ: שנת שירות ("שין-שין") לגיל השלישי.

 

 מה היא ניצנה?

ניצנה הינה קהילה חינוכית השייכת לסוכנות היהודית, והוקמה ביוזמתו של לובה אליאב ז"ל.

בניצנה פועלים זה לצד זה: בית-ספר-שדה גדול, תוכנית סל"ה ("סטודנטים לפני הורים"), עולים חדשים בגיל 18, תכנית לצעירים מחו"ל, "מסע", ספורט אתגר במדבר לבני 22- 30, מכינה קדם-צבאית "דרך ארץ", כפר נוער לילדי הבדווים, חווה חקלאית אזורית, פארק התנ"ך המדברי, סמינרים בתחום סביבה ואקולוגיה, יזמות חינוכית-תיירותית ובה חאן אירוח, מסעדה, אומנות במחזור ואקולוגיה ועוד. 

 

 ניצנה1

 

את מי אנו מחפשים?

אנו מחפשים אנשים שלא נס ליחם ועדיין מתלהבים מעשייה, אשר יחיו ב"קומונה" בניצנה. כול אחד יתרום מיכולותיו למגוון התוכניות שבניצנה ובסביבתה.

החברים יעברו קורס הכשרה ומשיכה אישית, ולאחריו ישתלבו במיזמים המתאימים ליכולות לכישורים ולאישיות.

בשנת הפעילות הראשונה תכלול המסגרת עד 10 משתתפים ומשתתפות.

 

תנאי המחיה?

נספק תנאי מגורים פשוטים אך מלאים בניצנה, בדירות נעימות. לכל אחד יהיו פרטיות, כלכלה, פעילות הפגה (חדר כושר, בריכה וכדומה) וביטוח. 

 

מה תעשו?

תחומי הפעילות היומית של מתנדבי שנת השירות של הגיל השלישי יהיו: חניכת נערים צעירים בגיל תיכון, עבודות באמנות בכפר, הכשרה, שיעורי עזר וקידום לימודי, העברת חוגים, הכרת הארץ והחברה בישראל, זהות ישראלית, פיתוח תיירות וחקלאות, תמיכה נפשית וחיזוק צעירים, וכדומה. בנוסף לפעילות האישית, הקבוצה/הקומונה תקיים פעילויות משותפות, ובהן: הרצאות, טיולים, מבצעים משותפים, לימוד משותף, וכול יוזמה הגיונית שחברי הקבוצה ירצו לקדם.

 

לובה

 

 

תהליך ותנאי הקבלה?

–         השתתפות במפגשי מיון והתאמה;

–         בריאות תקינה;

–         ללא עבר פלילי;

–         התחייבות למחצית שנה אחת לפחות, ועדיפות לשנת פעילות תמימה.

 

תחילת הפעילות: במהלך שנת הלימודים תשע"ז. במהלך ספטמבר ואוקטובר 2016 נקיים ימי אירוח למעומדים, כדי להכיר את המקום ולבחון התאמה.

המעוניינים – שלחו נא קורות-חיים למייל שלי: Davidpal@jafi.org.

 

 

 

 

 

האיש בעל השיער הכתום

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, "גוש שלום", בעבר ח"כ

אז הגענו לזה. דונלד טראמפ או הילרי קלינטון יהיה/תהיה הנשיא/ה שלנו. "שלנו"? אינני אזרח ארה"ב, ואין לי חשק להיות כזה.

 

 

אבל אני חי בעולם שבו ארצות-הברית היא מעצמת-העל היחידה. כל החלטה שלה משפיעה באופן ישיר או עקיף על חייו של כל אדם בתבל. כאזרח ישראלי אני מושפע מהחלטות ארצות-הברית הרבה יותר מרוב בני-האדם. לא מזמן ראיתי קריקטורה שבה גם טראמפ וגם הילרי זוחלים על הארץ ומלקקים את נעליו של חייל ישראלי. זה לא לגמרי מוגזם. שני המועמדים מכריזים שהם תומכים ב"ישראל" תמיכה מוחלטת. אך לאיזו ישראל הם מתכוונים? האם הם תומכים בחברה הישראלית כולה? בהחלט לא. הם תומכים בחלק מאוד מסויים של ישראל: הממשלה הימנית-קיצונית של בנימין נתניהו, הנתמכת על-ידי המיליארדרים היהודים בארצות-הברית, התורמים לשני המועמדים האמריקאים. התמיכה בנתניהו ובשותפיו – שהם אף יותר קיצונים ממנו – פועלת נגדי ונגד מיליוני ישראלים אחרים, הרואים כיצד נתניהו מוביל אותנו לאסון. בכל זאת אין לי זכות בחירה. לא לי ולא לעוד כמה מיליארדים של בני-אדם עלי אדמות.

 

בכל מקרה, יש לי עניין ברור בתוצאות הבחירות האלה. על כן אני רוצה לפחות להביע את דעתי.

 

טראמפ

 

דונלד טראמפ – כתבתי בראשית המערכה – מזכיר לי איכשהו את אדולף היטלר. עכשיו, אחרי הבחירות המקדימות והוועידות, כאשר המרוץ נכנס אל הישורת האחרונה, חוששני שעלי לחזור על הערכה נוראה זו. מובן שיש הבדלים. האיש נראה אחרת. יש לו שערות בצבע כתום. שפת-הגוף שלו שונה, וכך גם סגנון דיבורו. זמנים אחרים. ארצות אחרות. נסיבות אחרות. וגם, הכי חשוב, כלי-תקשורת אחרים. היטלר היה תוצר של תקופת הרדיו. קולו, כלי מיוחד במינו, הוא שכבש את ההמונים בגרמניה. אומרים לי שצעירים גרמנים בימינו, הרואים סרטים ישנים של נאומיו, פורצים בצחוק. טראמפ הוא תוצר של תקופת-הטלוויזיה. הוא שולט במסך הקטן. הוא הביס את כל יריביו בטלוויזיה. הוא היה מביס את הילארי בקלות אילו היה הקרב מתנהל רק על המרקע.

 

הדמיון בין טראמפ והיטלר קיים ברמה אחרת. במרכז כל המערכה של טראמפ עומדת מילה אחת: "אני". אין "אנחנו". אין אידיאולוגיה רגילה. אין מצע. הכל מסתובב סביב "אני". סביב טראמפ. טראמפ יבוא, טראמפ יסדר את הכול. כך גם תמצית המסר של היטלר. לא היה לו מצע אמיתי (נכון, היה משהו שנקרא "24 הנקודות" של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שחוברו על-ידי האידיאולוגים של המפלגה, אך היטלר התעלם מהן. פעם קרא ביאוש: "הלוואי ולא היינו שומעים עליהן מעולם!"). זה היה נכון גם לגבי האיש שהמציא את הפשיזם: בניטו מוסוליני. הדיקטטור האיטלקי, שמכמה בחינות היה המורה של היטלר, לא ידע גם הוא את המילה "אנחנו". הדיבר הראשון בין "עשרת הדברות" של הפשיזם אומר: "מוסוליני צודק תמיד!" כך גם טראמפ. המרכזיות של המנהיג היא סימן-ההיכר של הפשיזם. התכנית של טראמפ היא טראמפ.

 

משום כך, כל ההצהרות והתוכניות הפוליטיות של טראמפ חסרות כל חשיבות. הפרשנים המתעמקים בהן, המנתחים אותן, ההופכים והופכים בהן ומחפשים מסרים נסתרים – פשוט מבזבזים את זמנם. אין להן משמעות אמיתית, לא גלויה ולא מוסתרת. ההצהרות נזרקות לחלל באקראי. הן מתאימות לטראמפ רק באותו הרגע. הן נשכחות ברגע הבא, ולעיתים אף מתחלפות בהצהרות הפוכות. הן מהוות מכשירים, לא יותר. משום כך כל-כל קל לתפוס את טראמפ באמירת שקר. ראיתי רשימות של עשרות שקרים כאלה, כל שקר בוטה יותר מרעהו. כאן בולט שוב הדמיון לאדולף היטלר. בספרו "מיין קאמפף" ("המאבק שלי") הוא מדבר על כך בגלוי. הספר עצמו משעמם למדי, תוצר של הוגה-דיעות זניח, אבל יש בו פרקים אחדים שהם מרתקים. פרקים אלה נוגעים ל"תעמולה" (רבים זוקפים את המצאת התעמולה הנאצית לזכות יוזף גבלס. אבל "הדוקטור הקטן" היה רק תלמיד של הפירר).

 

היטלר היה חייל קרבי בכל ארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה (ולא התקדם מעולם מעל לדרגת טוראי ראשון). הוא התרשם מאוד ממערכות התעמולה הבריטיות, שכוונו לעבר החיילים הגרמנים. היטלר העריץ את הסיסמאות הבריטיות, שהיו בעיניו שקריות לגמרי. בין השאר הסיק מכך שהשקר אמין יותר ככל שהוא גדול יותר, מכיוון שאדם נורמלי אינו יכול לתאר לעצמו שמישהו ישקר עד כדי כך (למעשה הפריז היטלר ביעילות התעמולה הבריטית. היא התחילה להשפיע ממש רק כאשר החזית הגרמנית כבר החלה מתמוטטת). בעיני טראמפ אין שקר גדול מדי. למעריציו לא איכפת. בעיניהם אין שום ערך לאמת. טראמפ חשוב מהאמת.

 

הילרי קלינטון היא פוליטיקאית טובה, רגילה, אולי אפורה. התכונה הבולטת ביותר שלה היא: היותה אישה. זה פרט חשוב מאוד כשלעצמו (אם כי גולדה מאיר הוכיחה שאישה יכולה לגרום לאסונות לא פחות מהגברים). אפשר לנחש, בביטחון מסוים, איך תיראה תקופת-הנשיאות של הילרי קלינטון. אפשר לסמוך עליה, אפשר לצפות מראש את מעשיה. זה יהיה המשך של תקופת אובמה, אם כי בלי הקסם האישי של ברק (ומישל!) אובמה.

 

הילרי קלינטון

 

לעומת זאת, איש אינו יכול לצפות מראש איך תיראה הנשיאות של טראמפ. כל ניחוש אינו אלא גישוש באפלה. דבר אחד נראה אמיתי: הערצתו של טראמפ לוולדימיר פוטין. אף שהוא ההיפך מפוטין – שהוא אדם קר-המזג, מחושב, נועז אך זהיר, שהיה בעבר פעיל חשוב מטעם הקג"ב. נראה שטראמפ מעריץ אותו באמת. אין שום עדות לכך שההערצה הזאת היא הדדית. אך נראה שיש עדות לכך שיורשי הקג"ב מתערבים בבחירות האמריקאית כדי לחזק את טראמפ ולהחליש את הילרי. טראמפ כבר הכריז שלא יחוש אוטומטית לעזרת מדינה כמו לטביה, אם תותקף על-ידי רוסיה. השאלה היא אם הארץ הקטנטונת הזאת, שהייתה בעבר חלק מברית-המועצות והמהווה עכשיו חלק מנאט"ו, שילמה עבור ההגנה עליה ("אדוני הנשיא, הצבא הרוסי פלש זה עתה ללטביה! האם לשלוח את הצבא שלנו?" – "חכה! חכה! קודם כל תבדוק אם הלטבים שלמו את דמי-ההשתתפות שלהם בנאט"ו!"). התקרבות אמריקאית-רוסית יכולה להיות דבר טוב. האיבה האוטומטית של וושינגטון לכל דבר רוסי היא שריד מהמלחמה הקרה. היא רעה לעולם. לשתי המעצמות כדאי לשתף פעולה ביניהן בתחומים רבים.

 

כלפי המעצמה השלישית, סין, עמדת טראמפ הפוכה. הוא רוצה לבטל את הסכמי-הסחר איתה ו"להחזיר את מקומות-העבודה הביתה". אפילו אני, שאינני מומחה לכלכלה, יכול לראות שזו שטות גמורה. וכן הלאה. זה כמו לראות אדם העומד על שפת הגג ומתכונן לקפוץ רק מתוך סקרנות לגבי התוצאות. הגרמנים שהצביעו באפריל 1933 בעד אדולף היטלר לא חלמו על מלחמת-עולם שנייה, אף כי היטלר עצמו כבר החליט לכבוש את אירופה המזרחית כדי ליישב שם מתנחלים גרמנים. אישיותו של היטלר הפנטה אותם. ובניגוד לנשיא ארצות-הברית, הקאנצלר הגרמני לא היה אז האיש החשוב ביותר בעולם.

 

אני שונא את הבחירה ב"רע במיעוטו". בכל מערכות-הבחירות לכנסת (מלבד הארבע שבהן הייתי בעצמי מועמד) הצבעתי בעד מפלגות שלא אהבתי אותן כל כך, ובעד מועמדים שלא בטחתי בהם כלל. אך זוהי אחת מעובדות החיים. אם אין מועמד שאתה יכול להריע לו, אתה בוחר במישהו שיגרום לנזק הקטן ביותר. ב-1933 הצביע אבי בעד מפלגה גרמנית שמרנית, מפני שהאמין שהיא היחידה שעוד יכולה לעצור את היטלר. כפי שאמר פעם פייר מנדס-פראנס, המדינאי הצרפתי-יהודי: "לחיות, פירושו לבחור!". אני רוצה להגיד לכל ידידיי האמריקאים: צאו והצביעו בעד הילרי – אם אתם אוהבים אותה ואם לא. זה לא עניין של אהבה. אל תישארו בבית. להימנע מהצבעה פירושו להצביע בעד טראמפ.

 

בדיחה יהודית ישנה מספרת על הגביר בעיירה שמת. כולם שנאו אותו, ואיש לא היה מוכן להספידו. בהספד מותר להגיד רק טובות על המת, ואיש לא היה מוכן לעשות זאת. עד שלבסוף נמצא מתנדב. "כולנו יודעים שהגביר הזה היה אדם נורא ואיום", הוא אמר, "אבל בהשוואה לבנו, הוא היה מלאך!".

 

 הילרי קלינטון אינה איומה. היא מועמדת ראויה. ובהשוואה לדונלד טראמפ – היא ממש מלאך.    

 

 

להפיל את הימין בבחירות

  1. naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68

מפלגות הקואליציה הימנית משתגעות ומשגעות. מפלגות האופוזיציה מתפוררות. אז איך נוכל להפיל את הימין בבחירות הבאות, אם במועדן ב-2019 ואם קודם?

 

את השיגעונות וההפצצות של מפלגות הימין הקיצוני – אנחנו שומעים כל יום:

  • הם מפציצים התנחלויות חדשות – וממשיכים להתעלם מההתנגדות הבוטה של ארה"ב ושל האיחוד האירופי.
  • הם מפגיזים חוקים משוגעים חדשים – וממשיכים להתעלם מההתנגדות הבוטה של מומחים לדמוקרטיה.
  • הם מחזקים את תמיכתם בגזענות, בטרור יהודי וברצח פלסטינים ו"סמולנים" (פעילי זכויות אדם ושלום) – רבני מתנחלים, "לה פמיליה" בית"רים, חיילים ב"אתוס של כנופיה" (דברי הרמטכ"ל).
  • הם משפילים הלאה את ערביי ישראל: הממשלה דוחה את החלטתה להקצות כספים ניכרים לחינוך ולתשתיות, בג"ץ קבע בחריפות ש"חוברת המושגים באזרחות" מתייגת ערבים כעויניםנתניהו פרסם התנצלות לערביי ישראל. גם באנגלית…       
  • הם מכים עוד יותר את 200,000 הבדואים בנגב. קבינט הדיור "אישר השבוע הקמת יישוב בדואי בנגב" מדרום לשגב-שלום = האחראי לנושא, שר החקלאות אורי אריאל, הודיע על "7,000 תושבים בדואים יצטרכו להעתיק את מקום מגוריהם".
  • נתניהו "בעל הבית" עולה בשקרים: משבח את מלחמת "צוק איתן" (הארוכה בימים, בקורבנות שלנו ובהרג אלפי ילדים פלסטינים), חושש מדו"ח מבקר המדינה העומד להתפרסם ומבטל קריאות תושבים לוועדת חקירה – ונבדק על שחיתויות כספיות.
  • והרמטכ"ל, גדי איזנקוט, קובע (בוועדת החוץ והביטחון): "האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא המתקפות של אישי ציבור".

אנחנו "מתים" שהימין הקיצוני כבר יתפורר, אבל חוששים שהוא יחזיק את מלוא 3 השנים שלהם, עד 2019. אוי.

 

ציפי לבני

 

את ההתפוררות של מפלגות האופוזיציה – אנחנו רואים ביגון:

  • "מפלגת העבודה" נאבקת בין יושב-הראש ח"כ יצחק הרצוג (החלש, שהיה שר מוצלח), ליושבת-הרוע שלי יחימוביץ' (שהפסידה כיושבת-ראש מוטעית) – ומקרטעת בוועידות.
  • "יש עתיד" מעורפלת בין יושב-הראש ח"כ יאיר לפיד (ה"חתיך" המזגזג, שהיה שר מוטעה), לח"כים הרציניים יעקב פרי ועופר שלח (ראשי הביטחון והשלום). הם לא זקוקים לוועידות…
  • מרצ צונחת עם יושבת-הראש ח"כ זהבה גלאון (ששוטפת כל יום בכל נושא), חבריה לקשישות וצעיריה מיכל רוזין ותמר זנדברג. שלשום עסקה ב"וועידת בלהות" (לדברי בכיר בה).
  • "הרשימה המשותפת" נלחמים בין היושב-ראש ח"כ איימן עודה וראשיו אחמד טיבי, דב חנין ועאידה טומא סלימאן, לבין המזיקים (עליהם, ועל כל היהודים) חנין זועבי וג'מאל זחאלקה.  

 

מי נותר באופוזיציה שעשוי להוביל להפלת הימין הקיצוני? משונה, אבל נותרו רק הבודדים ב"התנועה" שהתייצבו ב"מחנה הציוני", בראשות ח"כ ציפי לבני (בעבר שרת החוץ והמשפטים ומרכזת המשא-ומתן עם הפלסטינים, עקבית וברורה). בכנסת – ובעולם – רק ציפי לבני מתמידה בגישה: לנסות ליצור מחנה גדול.

בציבור – גם עם 50 חברים מוטרדים – בונים תמיכה להקמת המחנה. המשך – במאמרי הבא.

 

 

 

ממשלת ישראל חומסת והורסת

nina_frishמאת: נינה פריש – פעילת שלום, 65

שוב ושוב הורסת הממשלה מבנים של הפלסטינים תושבי "שטח C". שוב ושוב הממשלה מוכיחה את כוונתה "לנקות" את השטחים מפלסטינים.

 

 

אתמול נערך בכנסת כינוס שניזום על-ידי 4 ח"כים מהאופוזיציה: איימן עודה ודב חנין מ"הרשימה המשותפת", קסניה סבטלובה מ"המחנה הציוני" ומיכל רוזין ממרצ. הכינוס עסק בהריסת בתים של פלסטינים ב"שטח C". נזכיר ש"שטח C" הוא 60% מהגדה המערבית, ונמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית בישראל. ב"שטח C" יושבים כל ההתנחלויות והמאחזים, עם כל 400,000 המתנחלים (לא כולל אלו שבירושלים המזרחית), וכ-100,000 תושבים פלסטינים (השר בנט קובע את מספרם לחצי). הדיון בכינוס התקיים על רקע המידע שמצטבר על הריסות הולכות ומתרבות של בתים פלסטינים בשטח זה, ביוזמת הממשלה ועל-ידי "המינהל האזרחי" וצה"ל.

 

הריסת בתים

 

ברור שהרשויות הישראליות מנסות "לנקות" את השטחים הללו מתושביהם הפלסטינים, שאבות-אבותיהם חיו בהם מדורי-דורות. מנתונים שהצטברו בארגון "בצלם" מתברר שמספר הבתים שנהרסו ב"שטח C" בחצי הראשון של שנת 2016 – גדול יותר מאי-פעם בעבר. מרבית מעשי ההרס האלה מופעלים נגד תושביהם הפלסטינים של יישובים קטנים יחסית, בעיקר בדרום הר-חברון ובבקעת הירדן, וגם בשטחים שמצויים ממזרח לירושלים (ב-1E). כשהממשלה הורסת בתים, נשארים כל בני-הבית ללא מקום מגורים. מאליו מובן שיש בין התושבים הנזרקים גם הרבה מאוד ילדים. לפי הדו"ח האחרון של "בצלם" איבדו את בתיהם בחצי הראשון של 2016 – לפחות 5,199 בני-אדם!

 

"שטח C" נמצא, כאמור, באחריות המלאה של מדינת ישראל. זה אומר שבידי רשויות המדינה ב"שטח C" נמצאות גם סמכויות התכנון והבנייה. ברור שבאותם שטחים יש למתנחלים הזכות לבנות לעצמם התנחלויות כאוות נפשם, ויש להם תכניות בנייה כמקובל (פרטים על התנחלויות בדרום הר-חברון אפשר לראות במאמר שכתבה כאן נעמי רז, "דרום הר-חברון כמשל"). גם בבקעת הירדן יש, כמובן, למתנחלים זכות לבנות ולנצל אדמות שהיו שייכות לתושבי האזור הפלסטינים מזה דורות. לעומת זאת – לפלסטינים אין שום זכויות של בנייה, הרשויות של מדינת ישראל מתמידות לא לספק להם תכניות מתאר, ולכן הרשויות מתייחסות לכל בנייה של הפלסטינים – כאילו היא בלתי חוקית.

 

הפלסטינים בעצם לכודים כמו עכברים בידי רשויות המדינה: מצד אחד המדינה – שהיא הריבון בשטח – לא מייצרת לפלסטינים אפשרות לבנות בנייה חוקית, ומצד שני הפלסטינים זקוקים – כמו כל אדם – לבתים לחיות בהם, למים ולחשמל, ולמבנים לצרכי גידול צאן. וכמובן – הם זקוקים לאדמות שלהם, שרבות מהן נשדדו על ידי מתנחלים ומעובדות היום על-ידיהם. ממשלת ישראל מתייחסת אל הפלסטינים כאילו הם לא בני-אדם, ולא מגיעות להם זכויות של בני-אדם. כך הממשלה מצליחה לייצר לעצמה את האשליה כאילו הפלסטינים לא קיימים ב"שטח C". אז מה הבעיה לספח את השטחים הללו? הרי אף פלסטיני לא ייפגע, לא? איזה היגיון מעוות. איזה מוסר מקולקל.

 

אבל הפלסטינים ביישובים האלו, שהממשלה הורסת שוב ושוב, לא יוותרו. הם היו שם ויהיו שם. האדמות הן שלהם, והם בני אדם שמגיעות להם זכויות. לא ניתן לרמות לנצח את כל העולם כל העת.

מדוע הם מתעסקים בתקשורת?

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופסור לתקשורת

העיסוק הפוליטי בתקשורת נועד להכשיר את הקרקע לכינון דמוקרטיה מזרח-תיכונית, וגם להרתיע עיתונאים מלסקר את חקירת החשדות נגד נתניהו ומשפחתו.

 

אורח זר עשוי להתרשם שתקשורת היא הסוגיה המרכזית על סדר היום בישראל. נפתרו כל הבעיות – אין טרור, אין חמאס, יש דיור לכל, יש אופק מדיני. רק התקשורת מעסיקה את כולם – ראש הממשלה ושר התקשורת, שר הביטחון, שרת התרבות, השר לענייני פנים, ח"כים, לרבות האופוזיציה המנומנמת. אין ערוץ שידור, רשתות חברתיות או עיתון, שנמלטו מטווח הירי הפוליטי – תאגיד השידור הציבורי/רשות השידור, גלי צה"ל, ערוץ הכנסת, ידיעות אחרונות, פייסבוק ועוד. הנה מספר הסברים מדוע פוליטיקאים מרבים להתעסק בתקשורת:

 

  1. עיסוק בתקשורת משתלם. זהו נושא "סקסי" מעורר עניין. ביקורת ויוזמה זוכים לחשיפה, ואפשר להשיג כותרת. כמה ידעו מי זה אבי ניסנקורן לפני העסקה שלו עם נתניהו "לדחות" את השקתו של תאגיד השידור הציבורי? העיסוק בתקשורת גם מסיח את הדעת מהעיקר. לימים אחדים ירד העניין בחקירת החשדות נגד נתניהו.

 

תקשורת

 

 

 

  1. הם מ-פ-ח-ד-י-ם – מתקשורת. שלטון הנסמך על דיבורים יותר מעל הישגים, חשוב לו כיצד ייראה ויישמע. לכן, חשוב לשלוט בתקשורת, כך שהיא תעוות את המשתקף בה לפי הצורך, להמעיט בכישלונות ולהגדיל הישגים. ככל שמפחדים יותר מתקשורת, כך גוברת התשוקה להשתלט עליה. הטקטיקה שקופה ובטוחה. בשם ריבוי ותחרות, כביכול, מעודדים ריבוי ערוצים כזירת גלדיאטורים. מי שנאמן וצייתן – יקבל, מי שמבקר ונושך – שייסגר. מי צריך שידור ציבורי עצמאי?

 

באקלים של הישרדות כאשר עיתונאים חרדים לביטחונם התעסוקתי, אפשר להיחלץ בקלות מחקירה משטרתית מתחת הרדאר התקשורתי. עיתונאים מפוחדים יודעים, אך אינם מעזים לפרסם על חשדות כלפי נתניהו ומשפחתו. לו רק חלק מהחשדות הנחקרים נכונים, התקשורת הייתה צריכה לזעוק. האינטרס הכלכלי גובר על זכות הציבור לדעת. מוציא-לאור המצפה לאישור ערוץ ספורט בכבלים לא ייזום תחקירים על שר התקשורת. ככל שהתקשורת נחלשת, פורחת עבריינות פוליטית ממוגנת מפני חצי התקשורת. תמורת הסכם שיתוף פעולה של מיליוני שקלים, כל שר יכול לקנות חשיפה ידידותית.

 

  1. לקראת דמוקרטיה מזרח-תיכונית. לדמוקרטיה המערבית יש אויבים, במיוחד בכנסת. ח"כים תומכים ביוזמות חקיקה לא-דמוקרטיות – "חוק ההדחה", "חוק העמותות", ועוד. מגזרים שונים מייחלים לשלטון חלופי מתאים להם, ועושים כדי לקעקע את הדמוקרטיה הקיימת. הם שותפים למעשה בכינון דמוקרטיה חדשה, דמוקרטיה מזרח-תיכונית שבה אין זכויות וחופש-ביטוי לכל האזרחים. דין אחד ליהודים ודין אחר לערבים, דין אחד לתומכי השלטון ודין אחר למבקרים. זכות-הדיבור אינה מובטחת לכל. לפי הכללים החדשים בדמוקרטיה מזרח-תיכונית, מה שמותר לרבנים להביע ולקלס – אסור ליוצרים, לאנשי אקדמיה ולשדרים. שר הביטחון מיהר לקרוא לבירור את מפקד גלי צה"ל בשל כתבה לא מוצלחת של גידי אורשר, אך הסכים בשתיקה עם דברי ההבל של הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינה קדם-צבאית.

 

תקשורת עצמאית הייתה תמיד יסוד בדמוקרטיה מערבית, ותנאי לקיומה. הביקורת הפוליטית המתמדת על התקשורת נועדה במשך שנים להשניא על הציבור ולקעקע את אמינותה: אל תאמינו למה שהם מפרסמים, כי זו "תשקורת". באקלים עוין, לתקשורת קל יותר לסרס אותה ולשלוט בה. למי איכפת אם יש שידור ציבורי כזה או אחר? העיקר שיש מונדיאל חופשי. מה זה משנה אם יהיו חדשות בחמישה-שבעה ערוצי טלוויזיה? העיקר שיש הישרדות באמזונס ובזנזיבר. ובכלל, מה זה חשוב אם חברת החדשות של ערוץ 2 תאבד את ערוץ הכנסת לטובת וואלה או ערוץ 20?

 

השליטה במערכת התקשורת הינה שלב בסירוס הדמוקרטיה המערבית, והפיכתה לדמוקרטיה מזרח-תיכונית.

 

 

 

פליטה בדברך

arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת וד"ר לפסיכולוגיה

ב"שירי מרובע" אלה (צורה שירית שמקורה בשירה הפרסית הקדומה) זועקת המשוררת נגד כל עוול – בגדה המערבית, בעזה, או באל-עראקיב.

 

 

פליטה

                                       

מִמִלְחָמוֹת וּמֵרָעָב הִיא נִמְלְטָה;

אוֹת-קַיִן בָּהּ נִטְבַּע: הִנָּך זָרָה, פְּלִיטָה.

מַחְסוֹם אַחַר מַחְסוֹם – הִיא וּבְדִידוּתָהּ.

לֹא אֵל וְלֹא אָדָם יֵעָנוּ לְשַוְעָתָהּ.

 

 

בדברך

 

הֵן הַכֹּל נַעֲשֶׂה בִּדְבָרְךָ – הָאֶחָד

וּבְשִׁמְךָ אֱנוֹשׁ עוֹקֵד, נֶעֱקָד;

זֶה מְשַׁעְבֵּד, וְזֶה מְשֻׁעְבָּד,

וְאִישׁ בְּנֶפֶשׁ רֵעֵהוּ יֹאבַד.

הרס באל עראקיב

משטרה המגנה על השודד

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות-אדם ושלום

ביקרתי שוב באל-עראקיב, ישוב בלתי-מוכר שנהרס ב-6 שנים 100 פעמים(!), ותושביו חוזרים ומקימים אותו. בואו לראות בשבת הקרובה ב-17.00 (*).  

 

  אתה בא לשם כפעיל זכויות אדם יהודי-ישראלי. הרי בבית-הספר למדת על רדיפות היהודים לאורך ההיסטוריה של היותם מיעוט בקרב עמים אחרים. שוב ושוב שמעת איך נרדפו בני-אדם, לא בגלל מעשיהם אלא בגלל שייכותם. אם לקחת ברצינות את העניין, אינך יכול להבין איך מדינתם של הנרדפים יכולה לרדוף את המיעוט החי בקרבה. הרי את שוד אדמותיהם של הבדואים מאל-עראקיב (10 ק"מ צפונה לבאר-שבע, ליד רהט) ביצעו ומבצעים ממשלות ישראל רק מפני שהנשדדים הם בדואים במדינת היהודים. אם היו יהודים, בעלותם על אדמותיהם הייתה מכובדת. ואז, מי שהיה מעז לנסות ולשדוד מהם את רכושם הקרקעי היה נתקל בשוטרי משטרת ישראל, שהיו עוצרים אותו ומביאים אותו למשפט כשודד.

 

אתה מגיע לאל-עראקיב, למקום ביצוע שוד הקרקעות של משפחת אבו-מדעם הבדואית. אתה רואה שקק"ל היא ששולחת את הבולדוזרים שלה לעבוד באדמות האמורות. משטרת ישראל, הנמצאת במקום כדי לעצור את השודדים, מגוננת עליהם מפני בעלי האדמה שבייאושם מפגינים נגד שוד אדמתם. הנה העצורים הם לא השודדים, אלא המוחים כנגד מעשה השוד!

 

כל זה נעשה כמובן בשם הציונות: היהודים באו ל"ארץ ריקה" ו"הפריחו את השממה". ואם הארץ לא ריקה – מרוקנים אותה. ואם אין שממה – יוצרים אותה, ולאחר מכן מפריחים אותה!

 

ואני, שגדלתי בקיבוץ ובבית מאוד ציוניים, ככל שאני נתקל בניסיון הזה ברבות השנים – הייתי צריך להכריע בין הציונות לבין המוסר. כן, אני מרגיש הרבה יותר בן-בית בין חברי היהודים (החילונים), מאשר בין חברי הבדואים או הפלסטינים. אבל המוסר חייב להיות עיוור להבדלים הלאומיים, הדתיים, המגדריים והאחרים. שוד הוא שוד; גנבה היא גנבה; אלימות היא אלימות; דיכוי הוא דיכוי.

 

"הראש האנושי ממציא לנו פטנטים" (היהודי…). יצרו חוקי קרקעות שנתנו תוקף חוקי למעשי שוד קרקעות. והיכן שזה לא הספיק יצרו הלכות משפטיות מפוקפקות, כדי להשלים את המלאכה. והנה, כמעט בכל המקרים שבעלותם של בדואים על אדמותיהם מגיעה להכרעת בתי-המשפט הישראלים – הבדואים מפסידים!

 

אבל בזה זה לא נגמר. בשנות החמישים של המאה שעברה, לצד גירוש בדואים מהארץ – גירוש שהמשיך עד 1959! – ריכזה מדינת ישראל את רוב הבדואים שנותרו בנגב, ל"אזור הסייג" בנגב (בין באר-שבע, ערד, דימונה וירוחם). והנה זה פלא: בכפרי הבדואים שהיו לפני קום המדינה באזור הסייג – לא הכירה המדינה, ובכפרים שהמדינה יצרה – היא גם לא הכירה. "חוק התכנון והבניה 1965" וסיווג מרבית הקרקעות ב"אזור הסייג" כאדמות חקלאיות, הביאו לכך שכל המבנים והאוהלים הפכו לבלתי חוקיים. נוצר מצב שבו כל בדואי החי בכפרו, בבואו לקיים את זכות האדם לקורת גג- הוא מפר את חוקי המדינה. הוא אינו יכול לבקש או לקבל היתר בניה.

 

והנה כל הוותק והניסיון לנגד עינינו: הופכים את הקורבן לפושע! כאשר הוא נאבק על רכושו הקרקעי הוא עובר על חוקי המדינה, וכך גם כאשר הוא בונה את ביתו.

הריסת בתים באל עראקיבאני יודע – דברי ירגיזו רבים. יש השואלים אותי: "אז אתה נגד זכותנו לבוא לארץ?". ואני משיב: "אינני יודע אם יש או אין זכות לבוא לארץ. מה שאני יודע הוא שבמידה ויש לנו זכות לבוא לארץ, אין לנו זכות לפגוע ביושביה מקודם". כאשר אנחנו פוגעים ביושביה מקודם, אנחנו מערערים על זכותנו לבוא לכאן. כל מה שנותר זה כוח המאפשר לנו לעשות זאת. חבל!

אפשר לראות במאבק לזכויות האדם בישראל – מאבק על זכותנו לבוא לארץ!

 

* * * * *

 (*) פרטים לנוסעים ולבעלי רכב: יעקב 050-5733276, manor12@zahav.net.il .

 
 

 

מפלגת העבודה

dan bavliמאת: דן בבלי – תושב מצפה בגליל, עוסק בהיסטוריה

כל חבר בקואליציה – הימנית מכל קודמותיה – יאשר בחיוך כי אין הוא חש במשקל כלשהו מחברי "העבודה" למתן את עמדות הממשלה.

 

מקרב העוקבים אחרי הפוליטיקה הישראלית רבים מאוכזבים ממפלגת העבודה. האכזבות הן במיוחד מה"פספוס" של יושב-ראש המפלגה, ח"כ יצחק הרצוג, במשא-ומתן עם ראש הממשלה נתניהו; ומהתנכלויות של ח"כ שלי יחימוביץ' בו ובשותפתם ב"מחנה הציוני" ח"כ ציפי לבני. לעתים מתקבל הרושם כי נבחרים אלה מנותקים מהקורה בארץ. לפיכך, בין תומכי "העבודה" רבים קוראים בדאגה משאלי דעת-קהל, המדגישים כי לו היום היו מתקיימים הבחירות, מפלגה זו הייתה סופגת מכה קשה, ושיעור נבחריה בכנסת הבאה היה קטן בכמחצית ממספרם הנוכחי.

 

המדקדקים יתייחסו לפערים העמוקים בין מצע המפלגה (שהוכן לקראת הבחירות האחרונות), לבין העשייה בפועל של הנבחרים מאז. בדמוקרטיות מקובל לראות במצע מעין "אמנה" בין ראשי המפלגה לציבור בוחריו. כיום אין ביכולת הבוחרים להצביע על צעדים חיוביים שעשו ראשי המפלגה. המצע החל בציטוט אמירות שנכללו ב"מגילת העצמאות": "מפלגות העבודה והתנועה הקימו יחד את 'המחנה הציוני' כדי להציב בפני ציבור הבוחרים חלופה רעיונית ושלטונית, המבטיחה את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה בחוסנה ושואפת שלום וצדק חברתי, ברוח ערכיה של מגילת העצמאות".

 

הרצוג ויחימוביץכיצד ישפטו ח"כ יצחק הרצוג וח"כ שלי יחימוביץ' ושותפיהם לסיעה, בדרך עשייתם ב-16 חודש מאז הבחירות? האם הם נאמנים למצע-אמנה זה שאליו התחייבו?

 

ראשי המפלגה לא פנו לאחר הבחירות אל ציבור בוחריהם, להודות להם על בחירתם. הם גם לא התייעצו עם הבוחרים מאז. תחת זאת, הבוחרים למדו מהדלפות באמצעי התקשורת כי בתכניתו של ח"כ הרצוג לצרף את "המחנה הציוני" לקואליציה של נתניהו, ובכך לכהן כשר חוץ ולאפשר לח"כ לבני ולח"כ יחימוביץ' לכהן כשרות גם הן. הרבה דובר על כוונותיו אלה, אך מאומה לא יצא לפועל מהן. וכך, כשהקואליציה הימנית הקיצונית יצאה לדרכה לפני חודשיים, גילינו כי "העבודה" בראשות ח"כ הרצוג מהווה למעשה מעין זרוע ארוכה של הליכוד.

 

סביר להניח כי כל עוקב ענייני והוגן על הדרך של סדרי השלטון, ייווכח כי בכל הנושאים המדגישים את ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל – חלה נסיגה מהותית. מרבית ציבור הבוחרים של "העבודה" מצאו כי ראשי המפלגה נכשלו מהנסיגה במעמדה של ישראל.

 

ברור כי האחריות העיקרית לנסיגה מהדמוקרטיה מוטלת על מפלגות הימין המרכיבות את הממשלה. אך ל"עבודה" כ-20% מחברי הכנסת, והיא סיעת האופוזיציה הגדולה בכנסת. כל חבר בקואליציה – הימנית מכל קודמותיה – יאשר בחיוך כי אין הוא חש במשקל כלשהו מחברי "העבודה" למתן את עמדות הממשלה.

 

רבים ימליצו להחליף את ראשי "העבודה" בהקדם. הנבחרים החדשים יצטרכו להיערך בדחיפות לבחירות לכנסת הבאה.

 

 

 

הרודן של טורקיה

alon-ben-meirמאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדעי המדינה

אילו המעצמות המערביות היו תקיפות יותר כלפי ארדואן ניתן היה למנוע את ההידרדרות הנוכחית בטורקיה. הגיע הזמן שיהיו תקיפות יותר.

 

עוד קודם לההפיכה הצבאית הכושלת, הנשיא הטורקי ארדואן שלט כרודן. בחירתו לנשיאות הייתה עבורו בגדר רשות לרמוס את כל עקרונות הדמוקרטיה. כוח עמידתו מיוחס ליכולתו המופלאה לא רק לדבר אל המעמד הנמוך, אלא גם לספק לאוכלוסייה שירותי בריאות, תשתיות משופרות, הזדמנויות תעסוקתיות וקידום ערכים אסלאמיים. שעמם טורקים רגילים יכולים להזדהות. ל-50% מהאוכלוסייה שנהנו ישירות מהרפורמות הנ”ל, לא ממש אכפת מרמיסת השלטון הדמוקרטי.

 

אחת הסיבות להפיכה הייתה הרצון למנוע מארדואן להרוס לחלוטין את מה שנותר מהדמוקרטיה והחילוניות בטורקיה, כפי שכוננו על ידי מייסדה של הרפובליקה מוסטפא כמאל אטאטורק בשנת 1923. אטאטורק ניסה להקים דמוקרטיה בסגנון מערבי והפך את הצבא לממונה על החוקה הטורקית. מאז הצבא מימש זכות מיוחדת זו 4 פעמים בעבר; ביניהן: ב- 1960 כנגד רה”מ עדנאן מנדרס (עקב האסלאמיזציה שהוביל); וב-1997 כנגד רה”מ נג’מטין ארבקן (גם בשל ביזוי עקרונותיה החילוניים של המדינה).

אומנם שינוי משטר באמצעות הפיכה צבאית אינו השיטה המועדפת, אך, לאור הדרך שבה ארדואן רוקן בהדרגה ובהצלחה את המדינה מתכניה הדמוקרטיים, חלק מהצבא סבר כי לא היה מנוס מלבצע הפיכה.

 

ניתן היה למנוע את הפרק הטראגי הזה אילו המעצמות המערביות היו תקיפות יותר כלפי ארדואן; אך הן הדגישו את חשיבותה האסטרטגית של טורקיה, וארדואן ניצל זאת לטובתו. גם קליטת מיליוני פליטים סוריים ושליטתה של תורכיה בזרם הפליטים לאירופה, חיזקו את ארדואן. העיסקה שלו עם האיחוד האירופי בעניין הפליטים אף סיפקה לטורקיה מספר יתרונות: גישה של אזרחים טורקים לאזור שאין בו ביקורת דרכונים, והקצאת 6 מיליארד יורו של סיוע לטורקיה.

ארדואן גם מניח כי תפקידה המרכזי של טורקיה במלחמה נגד "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) והסכמתו להתיר לחיל האוויר האמריקני להשתמש בבסיס חיל האוויר שלו יחלישו כל ביקורת על הפרות של זכויות אדם.

 

מי שקיוו שארדואן יגלה ריסון בטיפול בחשודים במעורבות בהפיכה התבדו במהירות. הנשיא לא בזבז זמן ויזם ציד מכשפות נרחב – נגד אזרחים, חיילים, שופטים, עובדי מדינה ומורים. מאות, אם לא אלפים, יינמקו בכלא במעצר מנהלי בלתי-מוגבל ללא כתב אישום. מפחידה אף יותר היא “פשיטתו” של ארדואן על מוסדות ההשכלה הגבוהה, והאיסור שלו על כל אנשי האקדמיה לצאת לחו”ל אף למטרות אקדמאיות.

נראה שהאנשים כבר הוכנסו לרשימה שחורה לפני ההפיכה, באמצעות הפעלת כוח משטרתי עצום ויחידות מודיעין נאמנות. ברור שארדואן יחריף את מלחמתו האכזרית הן נגד מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) והן נגד הכורדים הסוריים, בעלי בריתה של ארה”ב; וימשיך בסירובו לחדש את המשא והמתן עם הקהילה הכורדית הגדולה בטורקיה.

 

הגיעה העת שהאיחוד האירופי וארה”ב יבחנו מחדש את יחסיהם עם טורקיה, ויחדלו מלאפשר לארדואן להפעיל יד חופשית. ארה”ב אינה יכולה להרשות לעצמה מצב שבו חברה בנאט”ו תרמוס את כל כללי הדמוקרטיה. בעצם, ארדואן שוב ושוב הפגין את אי-נאמנותה ואת חוסר-מחוייבותה של טורקיה לנאט”ו.

 

יש להזהיר את טורקיה בצורה ברורה, כפי שאמר לאחרונה מזכיר המדינה ג’ון קרי – לנאט”ו יש “מחויבות כלפי הדמוקרטיה… נקווה שנוכל למנוע הידרדרות”.

חשוב גם להזהירו כי סיכוייה של טורקיה להיות חברה באיחוד האירופי יתפוגגו, אם יוסיף לחתור תחת עקרונות השלטון הדמוקרטי.

כן יש להזכיר לארדואן כי "המדינה האסלאמית" היא איום גדול יותר על טורקיה מאשר על אינטרסים מערביים.

ולבסוף – יש להפעיל על טורקיה לחץ לחדש את המשא והמתן עם המיעוט הכורדי ולשים קץ למלחמה נגד המפלגה הכורדית ולהתקפותיו על הכורדים הסוריים.

 

בעוד שארדואן תפס את ההפיכה הכושלת כהזדמנות משמיים לחסל את כל מי נתפס כאויבו, על ארה”ב והאיחוד האירופי לנצל אירוע זה כדי להזהיר אותו ולהזכיר לו כיצד ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי לכל משטר טוטליטארי סוף מר, וכי גם הוא לא יחמוק מיומו בבית הדין.

ליבה או לא ליבה

neomi razמאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

אתמול אישרו הממשלה וועדת החוק, חוקה ומשפט – בשל הסכמים עם המפלגות החרדיות – חוק המבטל את ההכרח ללמד "לימודי ליבה".

 

 

באוקטובר 2015 הגישו 52 "יוצאים בשאלה" תביעת פיצויים מהמדינה, בשל הנזק שנגרם להם בכך שהמדינה אפשרה למוסדות החינוך-החרדי שבהם למדו – לא ללמד את "מקצועות הליבה". הם טענו כי בכך נפגעה יכולתם להשתלב בשוק העבודה, ולהתקיים בכבוד באופן עצמאי. הם אמרו: "המדינה בחרה להתכחש לאחריותה כלפי התובעים, והניחה לבתי-הספר ולישיבות שבהם למדו לחמוק מחובתם ליישם את 'תכנית הליבה' ולהקנות לתלמידיהם את היכולת הבסיסית לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד". כתוצאה מכך, לדבריהם, הם סיימו את לימודיהם כשברשותם ידע בסיסי בלבד במקצועות חיוניים כדוגמת מתמטיקה, אנגלית ומדעים.

 

חצי שנה לאחר הגשת התביעה, באפריל 2016, הודיעה  פרקליטות המדינה שהיא תתבע את הורי הצעירים, ותטען שאין לה אחריות למצב שבגינו היא נתבעה, וכי ההורים ומוסדות החינוך שבהם למדו התובעים – הם האחראים למצב. למרבה האירוניה המדינה הודיעה במקביל שתתבע גם כ-90 ישיבות ובתי-ספר חרדיים שבהם למדו ה"יוצאים בשאלה".

 

במשך שנים ארוכות – מאז חוקק "חוק החינוך הממלכתי" ב-1953 – נמנעה המדינה מלדרוש ממוסדות החינוך העצמאיים להוסיף לתכניותיהם גם מקצועות יסוד שאינם "לימודי קודש". רבים ממוסדות החינוך החרדיים שמרו על עצמאותם, לא פוקחו על-ידי משרד החינוך, ולא כללו בתכניות הלימודים שלהם מקצועות שאינם נחשבים "מקצועות קודש" (כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים). הם גם לא נהנו מתקציבי המדינה.

 

אלא שב-2002, עקב התערבות בג"ץ, חוקק חוק שחייב את כל בתי-הספר בארץ ללמד מקצועות יסוד, ואת משרד החינוך בג"ץ חייב לא להכיר במוסדות חינוך שאינם מלמדים "מקצועות יסוד" ולא לתקצב מוסדות כאלה. שום דבר לא השתנה במציאות – משרד החינוך המשיך בהתעלמות ולא אכף את החוק. ב-2008, רגע לפני שבג"ץ התערב שוב, חוקקה הכנסת את "חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים", שמאפשר את קיומם של מוסדות חינוך שאינם כפופים לחובת לימודי הליבה, תוך קבלת מימון מהמדינה. כך שמה הכנסת ללעג – חוק שהיא עצמה חקקה.

 

בממשלה הקודמת חוקקה שוב הכנסת חוק שלפיו כל מוסד חינוך בישראל חייב ללמד לפחות 10 שעות לימוד שבועיות ב"תחומי הליבה", וכל מוסד שלא יעמוד בתכנית היה אמור לקבל תקצוב של 30% בלבד ממה שמקבלים מוסדות חינוך ממלכתיים. אלא שיישום החוק נדחה שוב ושוב. יתרה מזאת: אז – בשנת 2014 – קבע בית המשפט העליון, באופן תמוה ביותר, ש"לא הוכחה פגיעה בזכות החוקתית לחינוך", בכך שבמוסדות העצמאיים לא נלמדים "מקצועות הליבה"(!).

 

והנה אתמול, יום א' 24.7.16, אישרו הממשלה וועדת החוק, חוקה ומשפט – בשל הסכמים עם המפלגות החרדיות – חוק המבטל את ההכרח ללמד "לימודי ליבה".

 

וכך, 16 שנים לאחר שהתחילה המאה ה-21, ילדי "החינוך העצמאי" ימשיכו לגדול על "לימודי קודש" בלבד, ולא לרכוש כלים וידע שנחוצים להתנהלות בעולם שמסביבם.

 

מדהים להיווכח שראשי המפלגות החרדיות מרשים לעצמם לפגוע כך בילדיהם. הם עצמם מהלכים במסדרונות השלטון, נהנים ממנעמי העולם המודרני ומתחככים בו כל העת. אך את הדורות הבאים הם מעוניינים לשמור בהסגר. האם כה קטן האימון שלהם ביכולת ילדיהם לדבוק באמונתם ובנורמות החברתיות של קהילותיהם, אם "ייחשפו" למקצועות "החול"? עד כמה הם עיוורים לתהליכי השינוי שכבר מתרחשים אצל צעיריהם?

 

מי שראויים, ללא ספק, לחוסר אימון מוחלט ולזלזול – הם קברניטי המדינה, בראשות ראש הממשלה. הם מתנדנדים לכל הצדדים כמו שבשבות ברוח, בורחים מאחריות ואינם דבקים בשום עקרון, שמים ללעג ולקלס את חוקי המדינה – ואת עצמם.

נתניהו וחכים חרדים

חבורת "היוצאים בשאלה" הציבה מראה מול ראשי המפלגות החרדיות ומול קברניטי המדינה. אך האחרונים אינם טורחים להסתכל במראה, שמא יראו בתוכה את דמותם המכוערת והראויה ללעג.

 

ה"ליבה" של הסיפור הזה היא כיעור אנושי, מיאוס וגועל. בניגוד מוחלט ל"לימודי הליבה" – שהם כלים לחיים.

 

 

השד הדתי

arnon avniמאת ארנון אבני – קריקטוריסט, קיבוץ נירים "עוטף עזה", 63

 

 

 

 

 

כולה שלי

המדינה משתגעת

nina_frishמאת: נינה פריש – פעילת שלום, 65

סעודיה השתנתה בשנה האחרונה, נאבקת ב"חמשת הגדולים" על ההגמוניה במזה"ת, מתירה מפגשים עם ישראלים ומציעה לחזור ל"יוזמת השלום הערבית". ואצלנו?… 

 

 

תגידו, המדינה השתגעה בגלל החום? בגלל נתניהו? בגלל רבנים?

 

הבוקר בלטו בשיגעונות – כלי התקשורת וממשלת ישראל משתגעים בעת אירועים החשובים במזרח התיכון. בכלי התקשורת: ברברת המשך ללא כל החלטה בהאשמת תת-אלוף בצה"ל באונס של חיילות, וברברת המשך ללא כל החלטה בהאשמת סמל בצה"ל בהריגת מחבל פלסטיני. ראש הממשלה: ברברת המשך ללא כל החלטה בהשתלטותו על ערוץ 1 ורשת ב', וברברת המשך לביטול החובה ללימודי הליבה לחרדים. ברברת המשך.

 

שמעתם את הממשלה – או את התקשורת – מדברים לאחרונה על איראן? על דאע"ש? על "יוזמת השלום הערבית"? נראה לי שאני מבינה למה לא.

 

 

למדתי שבשנה האחרונה השתנתה סעודיה. למדתי שבשנה האחרונה סוער מאבק על ההגמוניה במזרח-התיכון בן "חמשת הגדולים": סעודיה – בראשות המלך החדש סלמאן, רק כ-30 מיליון תושבים, אבל כספים עצומים; מצרים – בראשות הנשיא א-סיסי וכ-90 מיליון תושבים, אבל ללא כסף למזון; איראן – בראשות הנשיא איראני, כ-80 מיליון תושבים וקשרים עם ארה"ב ועם אירופה; טורקיה – בראשות הנשיא ארדואן, כ-80 מיליון תושבים, קשרים עם אירופה אבל סכסוך עם ארה"ב; והמדינה האסלאמית (שנקראה דאע"ש) בראשות המייסד א-זרקאווי והמפקד והח'ליפה אל-בגדאדי, רק כ-80,000 חברים אבל בעלי-ברית עם אל-קאעידה, בוקו חראם, מחוז סיני, ואנסאר אל ח'ליפה וסכסוך עם כל העולם.
סעודיה סגרה לאחרונה גם את ערוץ הטלויזיה הלבנוני שאותו מימנה.

 

ובשבוע שעבר ביקר בישראל הגנרל הסעודי במיל' אנואר עשקי, בראש משלחת "לעודד שיח על יוזמת השלום הערבית". "הארץ" ציין בקטן שעשקי נפגש בישראל עם מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד, עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי, ועם חברי כנסת.

 

ובמה שרי הממשלה וראשי התקשורת עוסקים? בברברת המשך! המדינה השתגעה!

 

 

פתגמים מהסולטן

arie_s_isarמאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור הארץ
פתגמים מממלכת הסולטן הטורקי (שנאספו מפי מדריך טיולים טורקי באיסטנבול) – מוקדשים לכבוד הסולטן ארדואן. ואולי גם לסולטן נתניאן…
• אם הסולטן מזמין אותך אליו ברוב כבוד לארוחה, מוטב שתשאיר בביתך את צרור כספך קבור שתי אמות מתחת למיטתך, בסיר הלילה שלך – כך יינצל כספך מארוחת סולטנך.

 

• שר האוצר בממלכת הסולטן ידע בעל-פה חוק אחד מכל ספר החוקים: אם אינך רוצה לגמור את חייך בבית האסורים, דאג לכיסו של הסולטן שלך – לפני שתדאג למילוי ארנקך שלך.

 

• גם הסולטן סולימן המפואר, יאריך אללה שנותיו, לא יוכל בכוח החוק ואף לא בכוח הצו – להפוך שקר לאמת ואמת לכזב.

 

• גורלה של פריגטה המשייטת בימים תלוי בחוזקם של התרנים והמפרשים, בתיאבון התולעים הכוססים בקרשים, ובזה של העכברים המטפסים בחבלים – אך לא באורך השפם של רב-החובלים.

נתניהו וארדואן

 

• מרכבה מפוארת, אך ללא עגלון וסוסים – רק במורד המדרון תגמע מרחקים.

 

• מרכבה רתומה לטובים בסוסי ערב רצה על דרכי טורקיה ללא תקלה ואסון. אך אם טיפש הוא הרַכָּב ואם מטומטם הוא העגלון – המרכבה תצא מאנקרה לאיסטנבול, אך תגיע לטרביזון (עיר אחרת בטורקיה).

 

• כדי לכהן כשר הטכס בממלכה, אין צורך בשכל ובחוכמה יתרה. דרוש רק הכושר לקוד קידה יפה – ולדקלם את רשימת התארים הארוכה של כבוד האורח רם המעלה.

 

 

 

 

שני הניסים של ישראל

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

התהליכים במערכת המדינית, בחקיקת הכנסת ובהלך הרוחות של הרחוב הישראלי, מאיימים כי מה שנחשב לנס – הדמוקרטיה הישראלית – עומד בפני קיצו.

 

 

20 שנים לאחר מלחמת ששת הימים הזמינה אוניברסיטת תל-אביב את פרופ' ברנרד לואיס להרצות על "ישראל – עשרים שנה לאחר מלחמת ששת הימים". ברנרד לואיס הוא מבכירי המזרחנים בדורנו, היסטוריון וסופר יהודי באוניברסיטת פרינסטון האמריקאית. מועד ההרצאה היה בסוף דצמבר 1987או בראשית ינואר 1988.

 

פרופ' לואיס פתח את הרצאתו על ישראל בהצביעו על שני מעשה-ניסים שהוא מתקשה להבינם ולהסבירם.

 

הנס הראשון, לטענתו, היה נס הדמוקרטיה הישראלית. שורה של מדינות קמו לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות שהשתחררו מן השלטון הקולוניאלי שמשל בהן עשרות ואף מאות שנים. להוציא ישראל, אף לא אחת מהן יכולה להתפאר במשטרה הדמוקרטי, הוא אמר.

 

נתוני היסוד של ישראל – שאותם מנה פרופ' לואיס – אינם תומכים בקיומו של משטר דמוקרטי:

  • ישראל קמה בסערת מלחמה, כאשר מצב החרום ובעיות הביטחון אינם מרפים ממנה מאז ועד היום. בעצם, לא הייתה לה לישראל אפילו שעה אחת "נקייה" של רגיעה ושלום;
  • ישראל נדרשת לעכל מיעוט ערבי גדול, מיעוט לאומי הנמנה עם אויביה של ישראל, עם רקע לשוני, תרבותי ודתי שונה;
  • האוכלוסייה היהודית בישראל היא מקבץ של "עליות" אשר הגיעו לארץ מארצות מוצא שונות, בעלות רקע תרבותי ולשוני שונה, ואין זה מקרה שאחת מבעיות היסוד של ישראל היא ההתמודדות עם "כור ההיתוך" החברתי והלאומי;
  • ולבסוף – טען פרופ' לואיס – הרוב המכריע של אוכלוסיית המדינה, ובמיוחד דור המייסדים אשר עיצב את דמותה, לא צמח במדינות בעלות משטר דמוקרטי מבוסס.

 

הנס השני – כדבריו – זו הקלות יוצאת הדופן שבה שולטת ישראל, במהלך רובן של עשרים השנים האחרונות בשטחים שכבשה.

 

"אחרי הכול" – הסביר פרופ' לואיס – "לא קל לשלוט בשטחים אלה, ואין זו אוכלוסייה המקבלת מרות. אוכלוסייה ערבית זו הסבה צרות אין ספור לבריטים, לטורקים, לממלוכים ולאחרים. והנה מתקיים הממשל הישראלי בקלות כה רבה, עד שכעבור עשרים שנה אין עדיין בידי הצבא הישראלי, או בידי המשטרה, הניסיון והאמצעים הדרושים לטיפול בהמון מתפרע".

לואיס

 

ימים ספורים לאחר ההרצאה התברר כי ההתפרעויות ההמוניות – שאותן הזכיר הפרופסור בהרצאתו – היו תחילתה של האינתיפאדה הראשונה. היו אלה התפרעויות מקומיות שהחלו במחנות הפליטים שברצועת עזה, ועד מהרה עברו גם לשטחי הגדה המערבית. מאז אי-אפשר לטעון שגורמי הביטחון בישראל נעדרי אמצעי דיכוי ושליטה בהתפרעויות. אך נס הרגיעה בא אל קצו.

 

מה שמטריד אותי מאז אותה הרצאה, זו תוחלת חייו של הנס הראשון – נס הדמוקרטיה שלנו. אל ארבע עובדות-היסוד שאותן מנה פרופ' לואיס לפני כמעט 30 שנים, נוספו מאז שתי התפתחויות –

  • הראשונה: מדיניות ההתנחלות של ישראל, אשר הציבה מאות אלפי מתנחלים הפרוסים לאורכו ולרוחבו של השטח המוחזק והמאוכלס ערבים.
  • השניה: התגברות הלחץ החיצוני, במערכת המדינית הבינלאומית, לחץ שהופך לכלי העיקרי של הפלסטינים המבקשים שחרור.

 

אינני מתיימר להיות היסטוריון ברמתו של פרופסור לואיס, אך חוששני שאנו עדים לתהליכים במערכת המדינית, בחקיקת הכנסת ובהלך הרוחות של הרחוב הישראלי, אשר מאיימים כי גם הנס הראשון שהפתיע את ברנרד לואיס ב-1986, גם נס זה עלול להגיע לקצו.

 

 

 

הקרע הגדול

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עתונאי, "גוש-שלום", בעבר ח"כ

כאשר מדינת ישראל הייתה צעירה, אורי זוהר ואריק איינשטיין הציגו מערכון שהפך לקלאסי: שני ערבים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים יהודים חדשים.

 

 

לאחר מכן: שני יהודים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מפולין. אחר-כך: שני עולים מפולין עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מגרמניה. ואחר-כך: שני עולים מגרמניה עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מצפון-אפריקה. וכך הלאה.

 

ייתכן שזה הוא הסיפור של כל מדינות ההגירה, כגון ארצות-הברית, אוסטרליה, קנדה, ארגנטינה ועוד. אבל בישראל, שיש לה אידיאולוגיה לאומנית המכלילה את כל היהודים (ודוחה את כל הגויים), זה בכל זאת קצת מוזר.

איינשטיין וזוהר

 

היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל הוקם על-ידי עולים מרוסיה בעיקר. לפני כן, היה בארץ ציבור יהודי קטן, שהיה מורכב מחרדים ממזרח אירופה ומיהודים ספרדים – צאצאים של מגורשי ספרד. רבים מהם היו אמידים, מכיוון שהיו בעלי הרכוש היחיד שהיה קיים אז בארץ: קרקע. העלייה הרוסית מלפני מלחמת-העולם הראשונה היא שעיצבה את פני היישוב. רוסיה כללה אז חלק גדול מפולין, והעולים מפולין המזרחית נכללו בעליה הרוסית. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הגיע גל של עולים מפולין החדשה, העצמאית והאנטישמית. העולים מפולין מילאו את שורות היישוב.

 

כאשר עלתה משפחתי מגרמניה, ב-1933, היא מצאה כאן את הקהילה הרוסית-פולנית הזאת. ה"גרמנים" נתקלו ביחס של זלזול מצד העולים הקודמים. אלה קראו להם "יקים" והרבו לרמות אותם. זה היה שינוי בתפקידים. לפני כן, בגרמניה שלפני הנאצים, היהודים הגרמנים הם שהתייחסו בבוז ליהודי פולין ורוסיה – "יהודי המזרח" של אז.

 

כל זה לא עניין אותנו, הילדים של הימים ההם. לא רצינו להיות עולים חדשים, ולא גרמנים, פולנים או רוסים. שייכנו את עצמנו לאומה חדשה שקמה בארץ, דיברנו עברית, שפה מלאת חיים שקמה מתרדמה ארוכה. שאפנו להיות חקלאים, חלוצים. יצרנו טיפוס אידיאלי חדש, מקומי, ילידי. קראנו לו "צבר", על שם הצמח שכיסה אז את הארץ. הצבר היה קוצני בחוץ, מתוק בפנים. ביום הולדתנו ה-18 מיהרנו למשרד השלטון הבריטי כדי להחליף את שמנו הלועזי לשם עברי. לא רצינו לעבור את חיינו בשם גרמני או רוסי.

 

בסוף שנות ה-30, שפת-הדיבור בארץ אימצה לעצמה באופן לא-מודע אבחנה ברורה בין "יהודי" ו"עברי". בהפגנות אין-ספור צעקנו "עליה חופשית! מדינה עברית!" הצטרפנו למחתרת העברית, דיברנו על חקלאות עברית ותעשיה עברית, חלמנו על הצבא העברי שיקום. ה"יהודים" היו בחו"ל, ב"גולה". דיברנו על הדת היהודית, על המסורת היהודית, על השטעטל היהודי. המינוח הזה היה טבעי, כמעט מובן מאליו. היינו עסוקים בבניית משהו חדש לגמרי. התייחסנו אל יהודי הפזורה בהתנשאות.

 

קבוצה קטנה של "כנענים" אף דיברה על ניתוק גמור מהיהודים ומההיסטוריה שלהם. אבל לצברים לא הייתה סבלנות לכל הדיבורים האידיאולוגיים האלה. אפילו המילה "ציונות" הפכה למילה נרדפת לשטויות. הקריאה "אל תדבר ציונות" פירושה היה "תפסיק לדבר במליצות נבובות|. בהכרה מלאה היינו עסוקים ביצירת תרבות עברית חדשה – שירה, ספרות, מחול, ציור, פיסול, תיאטרון, עיתונאות, תרבות שאמורה הייתה לשקף את המציאות במולדתנו.

 

ואז באה השואה. בסוף 1944 כבשו הרוסים את מחנה-המוות הראשון ולא ניתן היה עוד להתכחש למלוא הזוועה. גל של חרטה הציף את היישוב. ואילו אנחנו היינו כבר עסוקים ביצירת "המדינה שבדרך".

 

כאשר הוכרז רשמית על הקמת המדינה, באמצע מלחמת תש"ח, היינו כ-650.000 יהודים בארץ. תוך שנים מעטות, הבאנו הנה מאות אלפים, ואחר-כך מיליונים, של עולים חדשים. מאות אלפים הובאו מאירופה, שם המתינו לנו שרידי השואה. אך הרוב הגדול הגיע מארצות האסלאם, ממרוקו עד איראן. בעינינו, כל העולים היו אותו הדבר. חשבנו שיש לזרקם לתוך "כור-ההיתוך", כדי שיהיו בני-אדם נהדרים כמונו.

 

כמעט איש לא שם לב לשינוי העצום שחל בדמוגרפיה היהודית בעקבות השואה. לפני כן, יהדות המזרח הייתה מיעוט קטן בקרב היהודים. אחרי השואה הם היו חלק הרבה יותר גדול. מהפך זה היה מוכרח לשנות את תודעתם העצמית.

 

מספר ותיקים (ואני ביניהם) הזהירו שיש להתמודד עם המציאות החדשה, שהאידיאלים שהובאו מאירופה אינם מתאימים לבאים מהמזרח. בן-גוריון וחבריו לא  התרגשו. הם היו בטוחים שהדברים יסתדרו מעצמם – הרי כך היה תמיד. ובכן, הם לא.

 

הדור הראשון של העולים מה"מזרח" (בעצם, מרוקו היא המערב הרחוק שלנו) היה עסוק בלהסתדר בארץ החדשה. גם הם העריצו את בן-גוריון. אבל הדור השני התחיל לשאול שאלות, והדור השלישי מצוי עכשיו במצב של מרד.

 

התפיסה הציונית, האומרת שכל היהודים הם אותו הדבר, עם הבדלים קלים בשפה ובצבע-העור, עבר זמנה. ל"מזרחיים" לא היה שום חשק להיזרק לכור-ההיתוך. הם שונים מה"אשכנזים" כמעט מכל הבחינות. כור-ההיתוך נשבר. המזרחיים גאים במורשתם. הם מתקוממים נגד העליונות האירופית. המאבק הזה שולט עכשיו בחיים הישראליים. אף לא אחד מתחומי-החיים חופשי ממנו. המאבק הוא חברתי, כלכלי, תרבותי, פוליטי. לעיתים הוא מתחבא מאחורי הגדרה שונה. אבל הוא נמצא שם כל הזמן.

 

יש בעיה חברתית. מכיוון שלרוב האירופים הייתה הזדמנות לרכוש מעמד חברתי כלשהו לפני בוא המזרחיים, הם בדרך כלל אמידים יותר. הם גם תפסו את רוב עמדות-המפתח. המזרחיים חשים שהם מנוצלים, שהם מופלים לרעה, שהם מהווים מעמד תחתון.

 

יש עניין של רגש. בדרך כלל המזרחיים גאים בכך שהם יותר רגישים, בייחוד בעניינים לאומיים. הם מאשימים את ה"אשכנזים" בכך שהם קרי-רגש, לא-פטריוטיים.

 

יש עניין של דת. בדרך כלל יש ליוצאי המזרח גישה שונה לדת. המוסלמים בארצות המזרח רובם בעלי נטייה דתית מתונה, לא אתיאיסטים ולא קנאים. כך גם היהודים מארצות האסלאם. מעטים מהם קנאים דתיים, מעטים עוד יותר קוראים לעצמם "חילונים". הם מעדיפים לקרוא לעצמן "מסורתיים".

 

האשכנזים רובם "חילונים", מילה עדינה שפירושה אתיאיסטים. כמעט כל מייסדי הציונות היו אתיאיסטים גמורים. כעת הולך וגדל במהירות מספרם של הציונים-הדתיים.

 

בהכללה גסה, אפשר לומר: ישראלי ממוצא מזרחי שייך כיום מן הסתם למעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר, הוא דתי מתון, והוא לאומני. פירוש הדבר שנפשו מרה כלפי "האליטות הישנות" (שרובן אשכנזיות), שהוא מתנגד לתרבות החילונית, שהוא שונא את ה"סמולנים" (שהם, בעיניו, אשכנזים ומנוונים). הוא גם חסיד של "מוסיקה מזרחית" או "ים-תיכונית", ורחוק ממוסיקה קלאסית אירופית. אם שינה בצעירותו את שמו לעברית, הוא ממהר להחזיר לעצמו את שמו המזרחי – המרוקאי או העירקי. השם העברי נראה לו כדבר שנכפה עליו על-ידי העריצות האשכנזית.

 

מבחינה פוליטית, פירוש הדבר שאיש זה יצביע כמעט בבטחה בעד הליכוד, בלי כל קשר למעשיו של הליכוד בפועל. אשכנזים יכולים להסביר לו אלף פעמים שמעשי הליכוד מנוגדים לאינטרסים החיוניים שלו, שהליכוד הוא אנטי-חברתי וקשור לטייקונים. האיש לא יקשיב. הוא קשור בליכוד באלפי קשרים של רגש ומסורת.

 

הוא הדין גם בצד השני. מפלגת-העבודה (מה שנשאר ממנה) תישאר מפלגת האשכנזים, וכך גם מרצ. חבריהן מהווים את "האליטה הישנה", גם אם הם חיים מקצבת הביטוח הלאומי. הם יסתכלו בבוז בדתיים מכל הסוגים, יאזינו לבטהובן (או לפחות יעמידו פנים כאילו הם מאזינים), ישלמו מס-שפתיים ל"פיתרון שתי המדינות" ויקללו את נתניהו – שהוא, כמובן, אשכנזי שבאשכנזים.

 

השסע הנוכחי בין האשכנזים למזרחים אינו השסע היחיד. כאשר התנפץ כור-ההיתוך לאלף רסיסים, כל מגזר של החברה הישראלית הפך לאוטונומי.

 

המגזר הערבי בישראל, המונה יותר מ-20%, חי למעשה בנפרד. האזרחים הערביים אמנם מיוצגים בכנסת, אך השבוע קיבלה הכנסת חוק חדש, המאפשר ל-90 חברי-כנסת לגרש כל חבר. זהו איום ישיר על נציגי המפלגת הערבית המשותפת, המונה כעת 13 ח"כים.

 

העולים "החדשים" מרוסיה ("חדשים" מאז 1989) מטפחים בגאווה את תרבותם הרוסית, ומסתכלים מלמעלה בפרימיטיבים שכמונו. רובם בזים לדתיים, שונאים סוציאליסטים מכל הסוגים, ויותר מכל שונאים משום-מה את הערבים. יש להם מפלגה משלהם, בהנהגת "איווט" ליברמן.

 

צבר1

 

וישנם החרדים, שאינם שייכים, שונאים את הציונות, וחיים בעולם משלהם, המנותק כמעט לגמרי. בעיניהם, הציונים-הדתיים הם כופרים, וסופם גיהינום.

 

זוהי המערכת, פחות או יותר. בעבר היו כל המגזרים (מלבד הערבים והחרדים) מאוחדים לפחות ביחסם לצבא, שהיה מוסד מקודש. עד שבא חייל ממוצא מזרחי בשם אלאור אזריה וירה מטווח אפס בראשו של מפגע ערבי פצוע, והרגו. בעיני המזרחים הוא גיבור לאומי. בעיני פיקוד צה"ל ורוב האשכנזים הוא פושע. הבקע הופך לתהום.

 

מה יכול לאחד את ישראל עכשיו? שאלה טובה. אולי איזו מלחמה קטנה?

 

 

 

 

 

הם כבר שורפים

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68 

"במקום שבו שורפים ספרים, עוד ישרפו בני אדם" – היינריך היינה, משורר גרמני, במאה ה-19. מתנחלים, רבנים והפוליטיקאים שלהם – כבר שורפים.

  

  1. שר הביטחון ושרת התרבות פוסלים את שירת מחמוד דרוויש ב"גלי צה"ל": השר אביגדור ליברמן תקף "זה ליקוי מאורות", וזימן למשרדו היום את מפקד גלי צה"ל ירון דקל לבירור. השרה מירי רגב פרסמה "פוסט" נגד התכנית ונגד התחנה. בתחנה הצבאית מודאגים: "בוקר טוב אירן… רוצים לסגור אותנו". אתמול טלפן היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לשר ליברמן, והזכיר לו שהמשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר פרסמה כבר ב-2015 חוות דעת ש"לשר הביטחון אסור להתערב בתוכן השידורים בגל"צ". נזכיר כי שירים של מחמוד דרוויש נמצאים בתכנית משרד החינוך, בחינוך היהודי ובחינוך הערבי, בהיותו מגדולי המשוררים הערבים בדורנו. סגן שר הביטחון אלי בן-דהאן ("הבית היהודי") הזדרז לפנות אתמול ליושב-ראש מפלגתו שר החינוך נפתלי בנט, ודרש להוריד מתכנית הלימודים את שירי דרוויש… נזכיר לכולם דוגמית:

 

אני משם

 

המשורר איתן קלינסקי, איש השמאל ו"על צד שמאל", מעודד דווקא את המשורר המתנחל מכפר עציון, אליעז הכהן, שאמר: "שירה גדולה היא שירה גדולה, בוודאי  כשהיא שירה של השכן שלנו, שותפנו לארץ, וחשוב להכיר אותה". הערב מקיים אליעז  הכהן אירוע ב"בית ביאליק", ויקריא שיר שכתב בהשראת מוחמד דרוויש.

 

  1. שרת התרבות רגב פנתה אתמול ליועץ המשפטי מנדלבליט ודרשה גם לנקוט בצעדים נגד סינמטק ת"א, בטענה שיתקיים בו אירוע (בעוד כשבועיים) בהשתתפות סרבנית הגיוס תאיר קמינר: "מדובר באירוע שכל תכליתו היא עידוד סרבנות גיוס לצה"ל". מסינמטק תל-אביב מסרו בתגובה "זה לא אירוע שמסית נגד גיוס לצה"ל. הסינמטק, מעצם הגדרתו, פותח את שעריו לכולם".

 

  1. תומכים ברבנים הפוסלים את הקהילה הגאה ואת צה"ל: 300 רבנים פרסמו אמש גילוי-דעת שבו תמכו בדברי הרב יגאל לוינשטיין, מראשי מכינת "בני דוד" בהתנחלות עלי, וברב יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן. הרב לוינשטיין תקף בדבריו את ערכי צה"ל, וכינה את חברי הקהילה הגאה "סוטים". בין הרבנים חתמו נושאי משרות ציבוריות בכירות, רבני ערים, וראשי ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות. ברבנים: אריה שטרן מירושלים, מיכה הלוי מפתח תקווה, יעקב אריאל מרמת גן, שמואל אליהו מצפת, שלמה אבינר מההתנחלות בית-אל וראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות אליה משה. רבים מהחותמים נמנים עם רבני הציונות החרדית-לאומית, השולטת על רוב ישיבות ההסדר והמכינות הקדם-צבאיות. מהמכינה של הרב לוינשטיין בהתנחלות עלי יצאו עד היום כ-1000 קצינים, וראשי המכינות התורניות מתערבים מול מפקדי הצבא. הרב לוינשטיין העיד על הצלחתם לסכל הופעה של נציגי הקהילה הגאה בבה"ד 1 (בית-הספר לקצונה של צה"ל). תגובת שר הביטחון ליברמן: "הרב לוינשטיין כשל, אך דבריו לא מייצגים את העבודה החשובה של 51 המכינות הקדם-צבאיות". נזכיר שלאחרונה מונה לרב הצבאי הרב אייל קרים, שדיבר על "היתר הלכתי" לאנוס נשים גויות בשעת מלחמה, ועל הצורך בחיסול מחבלים שנוטרלו.

 

  1. מספחים את ההתנחלות מעלה-אדומים: "השדולה למען ארץ ישראל" בכנסת הניחה השבוע על שולחן הכנסת הצעת חוק שמחילה את החוק הישראלי על הפקעת ההתנחלות המרכזית מעלה-אדומים מהגדה המערבית והתנחלותה על ירושלים. השדולה מובלת בראשות הח"כים בצלאל סמוטריץ' ("הבית היהודי") ויואב קיש ("הליכוד"), וחתמו עליה כבר 5 מראשי סיעות הקואליציה: "הליכוד", "הבית היהודי", "ישראל ביתנו", "כולנו" וש"ס (לא חתמה "יהדות התורה").

 

  1. מכשירים בהתנחלויות הפקעת קרקעות פלסטיניות פרטיות: למטרה זו מתכננות מפלגות הקואליציה לשבוע הבא הצבעה על "חוק ההסדרה". ההצעה נועדה להכשיר את המאחז הבלתי-חוקי עמונה, שבג"ץ הורה לפנות עד סוף השנה, והתנחלויות נוספות.

 

  1. בית של משפחת דוואבשה בכפר דומא נשרף: מקורות בתקשורת הפלסטינית דיווחו שבעיירה דומא (מדרום לשכם) עלה באש אתמול לפנות-בוקר בית של משפחת דוואבשה. גסאן דגלאס, האחראי על מעקב אחרי פעילות המתנחלים בצפון הגדה, מסר שהבית הוצת ב-2 בקבוקי-תבערה בידי מתנחלים, האש אחזה בקומה השנייה, ולא היו נפגעים. במשטרת מחוז ש"י ("שומרון ויהודה") מסרו כי כרגע אין ממצאים לפשיעה לאומנית. נזכיר: לפני כשנה נרצחו בדומא תינוק בן שנה-וחצי ושני הוריו, לאחר שמתנחלים הציתו את הבית בזריקת בקבוקי תבערה. עמירם בן-אוליאל, 21, הואשם בביצוע הרצח, והוגש כתב-איש גם נגד קטין.

 

הבית השרוף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

      מתנחלים, בעידוד רבנים ופוליטיקאים – כבר שורפים.

 

 

על כל פשעים תכסה אהבה

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

דמיוני ל-4.11.2030: הרבנים יגאל לוינשטיין, אייל קרים, דב ליאור ונוספים, תובעים לשחרר את יגאל עמיר: "המניע לרצח ראש-הממשלה היה אהבת ישראל".

 

 2 התרבויות העבריות: שניים התוו מצפן לאנושיות העברית. רבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". והלל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אלה 2 פילוסופיות-מוסר מנוגדות. הציונות הדתית בחרה ברבי עקיבא: אוהבים את תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. אהבה מסוכנת, הנמתחת מנאצלות אנושית לרצחנות מופרעת. "על כל פשעים תכסה אהבה": אוהב בנו יכסה חטאו, אוהב חברו לא יסגירנו, אוהב תורתו יאכוף מצוותיה, אוהב עמו כדי הרג אחר, אוהב ארצו יחמוס חלקת אחרים, אוהב אשתו באהבתו הרבה ירצחה. האהבה היא אשלייתית ומסכנת את העושים אותה. מנגדה ניצב הלל הזקן, עם מוסר של אמת חיים: אתה לא יודע מהי האמת. אתה יודע דבר אחד – מה אתה לא אוהב שיעוללו לך. אלה לא תעולל לאחרים. על אהבה של עקיבא אפשר בבוא היום לשחרר רוצח ראש-ממשלה. על מה ששנוא עליך של הלל אי אפשר.

 

יהדות פתוחה מול יהדות סגורה: הכול במהפך. המדינה נולדה ממלחמת תרבות: נוער ששאף אל המודרנה והנורמליות, מול האורתודוקסיה שחסמה דרכו. זו המלחמה בין היהדות הפתוחה שהיהודים קובעים את גבולותיה, לבין היהדות הסגורה שגבולותיה נקבעו מאז: "החדש אסור מן התורה". היום: הדת-ציונים החרד"לים, נאמני היהדות הסגורה, מכריזים מלחמה על היהדות הישראלית הפתוחה, שצה"ל הוא בבת אמונתה. זה שם המשחק.

 

מדת אמונית לכוח פוליטי: ישרי דרך לא מעכלים כי מאז מלחמת יום הכיפורים הכול הוא מלחמת הדת-ציונים לכוח-ועוד-כוח – פוליטי, כלכלי, תרבותי וזהותי. ממשלת רבין שקמה אחרי שהודחה גולדה מסרה בחולשתה ל"גוש אמונים" שלטון חלקי בגדה המערבית. פרס מסר את סבסטיה ואלון את חברון, ורבין לא העז לסלקם לאחר טבח ברוך גולדשטיין ממערת המכפלה. הליכוד מסר להם את השלטון בכל הגדה, הכפיף להם את צה"ל, ואחרי שגברו על ממשלות והתנחלויות ומנעו הסדר עם הפלסטינים (על זה קם "גוש אמונים") – שילבו את צה"ל בחזונם. וזו הדרשה של הרב יגאל לוינשטיין, נציג האמת שלהם.

 

"הגיע זמן צה"ל": הביקורת של רבנים ושר החינוך על לוינשטיין נגעה רק לגידופים על "הסוטים". אבל הרב הזה אמר דברים חמורים בהרבה על חינוך בצה"ל: נגד הפלורליזם והנוצרים הרפורמים, נגד קצין-חינוך-ראשי שרוצה לפגוע בתודעה היהודית ומחנך להיזהר מפגיעה בחפים מפשע, נגד שרות ושירת נשים, נגד צפייה של קצינים בתאטרונים של ערכים רעים ופריצות, וכיוצא בזה. לכן, "…אנחנו נפתח בכל מקום, בבתי המדרש נחנך לרוח לחימה יהודית, מתוך היהדות, מתוך תורה, ונמלא את הצבא בשורות של גדודים מאמינים מתוך הקודש". אמנם הנכד שלי קיבל צל"ש (ציון לשבח) ב"צוק איתן" בלי רוח הקודש של הרב. אבל לוינשטיין הוא האמת שלהם – מ"גוש אמונים" דרך "ישיבות ההסדר" ו"המכינות הקדם-צבאיות".

 

"למתנדבים שלנו מגיע": הגיע הזמן להשתלט על הצבא כדי שלא יוכל לסלק מתנחלים משום מקום. כאן האמת הפוליטית והאסטרטגית והתרבותית. חוץ מהם, מי עוד הפך את ההתנדבות לצבא קרדום לחפור בו מעמד בצבא? מי עוד דורש למתנדביו מחצית זמן השרות? מי עוד צר על הרמטכ"ל בנושאי מינויים? מי עוד בארץ משתמש בהתנדבות לצבא לתבוע השפעה רעיונית ופוליטית?

רבני התנחלויות

ישראלים חופשיים – זוהי המערכה הפוליטית, האסטרטגית, התרבותית והרעיונית המתחוללת בארץ. הרבנים הדת-ציונים המתונים חושבים כך, אלא שהם חכמים מה לא לומר. ראוי ללמוד מהתבנית הזאת: מנהיגי המתנחלים גינו את פרעות תג-מחיר לא כמעשים לא מוסרים אלא כפוגעים במפעל ההתנחלויות. קל וחומר בשלב הניסיונות לנכס נתחים בצבא.  

 

 

 

אדם ושירה

arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת וד"ר לפסיכולוגיה

המגזין מקדיש "שירי מרובע" אלה – צורה שירית שמקורה בשירה הפרסית הקדומה – לזכרו ולכבודו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני.

 

מחמוד דרוויש1

 

 

יש 

יֵשׁ הוֹגִים שֶאוֹמְרִים, הָאָדָם הוּא הַשִּׂיא,

אֲחֵרִים טוֹעֲנִים, הָאָדָם הוּא אַפְסִי;

אֲבָל שִׂיא וְגַם אֶפֶס, עֶרְכָּם יַחֲסִי,

וּכְמוֹתָם הָאָדָם – אֶת שְׁנֵיהֶם הוּא הִמְצִיא.

 

 

 

 

אלמלא

תָּמִיד יֵשׁ 'אִלְמָלֵא' שֶׁמְּקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה,

אִם בִּגְלָלִי אוֹ בִּגְלַלְךָ, הָיִינוּ לְשִׁגְרָה.

כְּנֶשֶׁר מִגְּבָהִים יָעוּט, תּוּגָה עָלַי תִּנְחַת,

תִּנְבֹּר בְּפֶגֶר אַהֲבָה, תּוֹתִיר שְׁיָרֵי שִׁירָה.