יהודים וערבים בישראל

huda_abu_chamidnaftali-raz116מאת: הודא אבו-חמיד – סוציולוגית, 45; ונפתלי רז – איש חינוך, 68.

לאחרונה התחלתי, כסוציולוגית, לפגוש מומחים למחשבים, ערבים ויהודים. לאחרונה התחלתי, כאיש חינוך, להתקבל ממורים, יהודים וערבים. למדנו שיש לנו הרבה מהמשותף.

 

 

מתוך כ-8 מיליון אזרחים ישראלים, יותר ממיליון וחצי הם ערבים. כ-50% מערביי ישראל מתגוררים בצפון הארץ, רבים פזורים בערים וביישובי "המשולש", וכ-200,000 בדואים חיים בנגב. למרבית היישובים הערבים אין תכניות מיתאר, אין שטחים לבנייה ציבורית, אין אזורי תעשייה. השקעת הערביות בתשתיות היא מצומצמת. השקעת הערבים בתלמידים ובמבני החינוך נמוכה ביותר. רבים מיישובי הבדואים אינם זוכים לבסיסיות של כבישים, של מים, של חשמל, של בריאות ושל חינוך. במגזרים הערבים הציבורים קיימות אפליות לעבודה. השפה הערבית (הרשמית השנייה בישראל) נדחקה שנים רבות, ורק בתי משפט קיבלו מקומות חוקיות. ביטויים גזעניים נגד הערבים התרבו מהממשלות ומ"אזרחי השורה".

מאז הקמת המדינה ב-1948 הופקעו מיליוני דונמים בבעלות ערבים, לטובת שימושים צבאיים ולטובת יישובים יהודים. כך צומצמו שטחי המחיה והחקלאות של יישובים ערביים רבים.

בקרוב ל-20 שנים לאחר קום המדינה נשלטו ערביי ישראל לשלטון הממשל הצבאי, שהגביל את תנועותיהם ואת זכויות הקניין שלהם. רק ב-1966 ביטל ראש הממשלה לוי אשכול את הממשל הצבאי.

ב-68 שנות המדינה חזרו ונישנו פגיעות של כוחות הביטחון באזרחים ערבים. ב-29 באוקטובר 1956 נרצחו יותר מ-40 מתושבי כפר קאסם על ידי כוחות משמר הגבול. השופט בנימין הלוי הגדיר זאת כ"פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה". ראש הממשלה הגדיר כ"מעשה זוועה מחריד הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל". ב-30 במרץ 1976, בעת שתושבי הכפרים בסח'נין, בעראבה ובודיר חנא הפגינו כנגד הפקעת אלפי דונמים שלהם, הרגו כוחות משטרה וצבא שהוכנסו לכפרים 6 אנשים ערבים. באוקטובר 2000, בעת הפגנות ערבים עם פלסטינים, הרגו כוחות ביטחון ישראלים 12 אזרחים ערבים. ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס תאודור אור ביקרה קשות את התנהגות המשטרה כלפי האזרחים הערבים. טיפול במגזר הערבי נאמר במסקנות הוועדה: "יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמתי לאזרחי המדינה הערבים. …יחס מפלה נוגד את זכות היסוד לשוויון הגלומה, לדעת רבים, בזכות האדם לכבוד. ודאי וודאי שהדברים תופסים כשמדובר בהפליה על רקע גזע או לאום. לפיכך, מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטוייה השונים".

יהודים וערבים ביחדועל אף כל זאת, על אף האפליות, על אף חוסרי השוויון, הגזענות והשנאה – אזרחי ישראל הערבים הולכים ומוצאים את מקומם בחברה הישראלית. רבבות אלפים ישראלים לומדים באוניברסיטאות ובמכללות. הם משמשים כרופאים וכאנשי סיעוד בבתי חולים ובמרפאות, הם עוסקים במחשבים ובעריכת דין. הם פעילים בתקשורת המשודרת ובכתובה. הם משתלבים במים ובחיים מגוונים. יהודים ערבים מוצאים את עצמם אלו לצד אלו בכל אותם תחומים.

אז ההסתות מימין – מליברמן ומבנט ומנתניהו ומ"לה פמיליה" – לא יעצרו את הקשרים ואת שיתופי הפעולה ההולכים ומתפתחים בין ערבים ויהודים בישראל. האם אנחנו אכן בדרך הנכונה לחיות ביחד, כשווי זכויות? האם במדינת ישראל מתפתחים כבר יחסים נורמליים ושוויוניים בין יהודים לערבים? אני, הודא, מוצאת שותפים יהודים וערבים בתחומי פעילותי השונים; ואני, נפתלי, נהנה משיתוף עם ערבים ויהודים כאחד.

וכדברי שאול טשרניחובסקי, בשירת "אני מאמין" ("שחקי שחקי על החלומות"):

אאמינה גם בעתיד / אף אם ירחק זה היום / אך בוא יבוא – ישאו שלום / אז וברכה לאום מלאום.
 

 

 

ליקויי תקשורת ו"צפצוף" ארוך

נעמי טלטש מאת: נעמי טש – אשת חינוך
תאגידים חיים מאיתנו כעובדים, כצרכנים וכחוסכים. אנחנו מייצרים להם רווחים כעובדים, ובין לבין אנחנו נכתשים במערכותיהם האדישות, וביניהן, כצרכנים או לקוחות.

 

 

לא גבול הקדמה הופך אותנו חסרי אונים, אלא דווקא עודף הסתמכות על ה"קידמה". הראש מצטמצם והולך, והפעולה האנושית הופכת מוכנית. התלות שלנו בנותני שירות, עובדי קבלן אלמונים של תאגידים עלומים, הולכת ותופחת, ואיתה תופחים הטמטום והאטימות הרגשית.

זה הוא בדיוק אזור הדמדומים שבו פורחים התאגידים. הם חיים מאיתנו כעובדים, כצרכנים וכחוסכים. כחוסכים דרך קרנות הפנסיה שמושקעות בתאגידים – אנחנו מעוניינים בהגדלת רווחיהם. כצרכנים  – אנחנו מעוניינים בשירות טוב וזול. אנחנו מממנים אותו בכובענו כעובדים, אבל האם הוא באמת חוזר אלינו לפחות כצרכנים וכחוסכים?

טלפון שבורהנה מקרה לדוגמה – שבו מתנגש העובד האלמוני הבלתי מאורגן עם הצרכן הקשיש. נהוג היום להתקין מצלמות אצל קשישים שמעסיקים מטפלים בביתם. התקנה כזו קשורה לתשתיות של "בזק" ותת-הספקיות שלה; עניין שגרתי לכאורה. אבל מעורב בו גם גורם שלישי – מתקין המצלמות, שעבודתו תלויה בשניים הראשונים. איך מחברים ביניהם ברגע של תקלה שמקורה כנראה בתשתית של "בזק"? איך מזמנים שני טכנאים מכל צד להגיע באותו הזמן כדי לפתור את הבעיה? אין תוכנה שיודעת לעשות דבר כזה. ובכלל אנחנו מקדימים את המאוחר.

לפני שיגיע טכנאי מ"בזק" צריך לעבור מצעד טלפונים שבורים, בכל פעם – עם מוקדן אחר, כשלכל אחד מהם צריך להסביר את הבעיה מההתחלה, וכל אחד מהן נותן עצה אחרת, ואף סותרת. כך הולכת הבעיה ומסתבכת. רוב הסיכויים שהמוקדן הוא עובד קבלן, שמצופה ממנו לתת שירות סביר בזמן הכי קצר. בינו לבין הצרכן מתקיימים יחסי זרות גמורים.

לטכנאי המצלמות אין זמן לזה, וממילא לא משלמים לו על משימה שכזאת, והאחריות מועברת לבן משפחה. אחרי ארבעה ימים וניסיונות כושלים רבים, שכל אחד מהם מתיים ב: "מצידנו הכול בסדר", כששום דבר לא באמת בסדר, נקבע מועד לטכנאי "בזק". אחרי בדיקה קצרה במקום פסק גם הוא: "מצידנו הכול בסדר", כשהכול לא בסדר, ושבוע כבר חלף.

עוד ארבעה ימים של ניסיונות לקשר בין הצדדים, הגיעו לידי דיבור והבנה שצריך לתאם מפגש פסגה של טכנאים. עכשיו כבר מתווכחים על המועד. אבל רגע – מה עם "הלקוח"?, סדר יומו נטרף לגמרי מביקורי הטכנאים. אצל הקשיש כבד השמיעה ולקוי הראיה שלא מבין דבר בתקשורת דיגיטלית ורק חושש שכל העולם מנסה לנצל אותו – עולה מפלס החרדה.

עשרה ימים עברו. האם ייפגשו הטכנאים, ומתי? בני המשפחה שמטפלים בקשיש כבר לא צעירים ובריאים כל כך. כמה פעמים יילכו הלוך ושוב לחנות של "בזק"? נכון, יש בעיות קשות יותר, אבל רבות מהן מגיעות מאותו המקום –  הטכנולוגיה לא מלמדת אנשים לתקשר טוב יותר מבעבר. להיפך! אפילו האינסטלאטור של קישון כבר היה מתקן מזמן את הברז, והפקיד הממשלתי היה חוזר לפהק מעל כוס תה מהביל אחרי שסיים לתייק את כל הטפסים.

אבל לא כך הדבר כשמדובר בתאגידים הגדולים. הם לא ממש טורחים להקשיב לנו ולתת לנו שירות. שום דבר, בעיקר לא הלקוחות, לא יפריע ל"בזק" לעשות מיליארדים – חלקם מיועדים להחזר ההלוואות שאנחנו, המלווים, לא נראה מהם גרוש;  כי הרי ההלוואות תמיד ממונפות הלאה, והרווחים נכנסים רק לכיסים הגדולים.

 

 

האקדמיה נותנת יד לאנטי-דמוקרטים

Michael Sfaradמאת: מיכאל ספרד – עו"ד, מומחה לזכויות אדם

נשיאת האוניברסיטה בן-גוריון החליטה לבטל מתן פרס "לקידום ההבנה בין יהודים לערבים" לארגון "שוברים שתיקה". עורך-דין מיכאל ספרד פרסם מכתב אישי לנשיאה.

  

שלום לך פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון. אנחנו לא מכירים, אבל אני כותב לך משום שהגעתי למסקנה שאת אשמה בכיבוש. לא רק בכיבוש, גם בכיבוש, וגם בהקצנה ימינה, וגם בגל האנטי-דמוקרטי ששוטף את המדינה.

טוב, לא אשמה באופן בלעדי כמובן, ואפילו לא גורם מרכזי. אבל יש לך מניה לא פשוטה במצבה העגום של מדינתנו. ואני דווקא מנחש שאת רוצה בסיום הכיבוש, אולי אפילו תומכת בפתרון שתי המדינות. ואת בוודאי בעד חופש הביטוי, איזו שאלה! חופש הביטוי, חופש אקדמי ושוויון, אלו ערכים שהם נר לרגלייך.

אבל דווקא משום שאת בקודקודה של ה"אליטה" האקדמית, ודווקא משום שאת שייכת למי שמחשיבים עצמם כמי ששייכים לאגף ה"ליברלי" של החברה הישראלית, דווקא בשל אלה ההחלטה שלך לבטל את הענקת הפרס ל"שוברים שתיקה" היא כל כך חמורה. והיא סימפטום. כי מי שמחליטה להתערב בהחלטה של מחלקה באוניברסיטה, כדי למנוע פרס מגוף שעוסק בחשיפת האמת הלא-נעימה על המתרחש בשטחים הכבושים, מגלה גמישות ערכית ונכונות לסתימת פיות ולפגיעה בחופש האקדמי; ומביאה מוסד שאמור להיות מוקד לחשיבה עצמאית וביקורתית לרדת על ברכיו במופע מכוער של התחנפות לשלטון.

רבקה כרמיאבל החמור מכל הוא שבמעשה שעשית הראית שאת מוכנה להפנות עורף ולפגוע באלו שנאבקים למען העתיד שאת רוצה לילדייך, בכדי לחסוך לעצמך ולמוסד שבראשותך את חרון אפו של השלטון. אני מדמיין את ההנמקות שאת נותנת להחלטה הזו: יש לך שר חינוך נורא על הראש; שרת תרבות שאלוהים ישמור; זו תקופה חשוכה, ואת צריכה להעביר את המוסד שבראשותך את התקופה הזו ככל שניתן, בלי פגע; פרס ל"שוברים שתיקה" הוא אצבע משולשת לשלטון; זה ייגמר בפסילת החוג לפוליטיקה וממשל; זה יעלה בתקציבים; זה ייגמר בסטודנטים מסכנים מהדרום שאין להם מלגות; צריך להיצמד לקונצנזוס עד יעבור זעם; כך אני מצליחה לשמר מוסד אקדמי מתפקד, שיש בו קולות פוליטיים מכל הקצוות.


ובכן, פרופ' כרמי, זהו בדיוק ההיגיון של קרנף. בימים אלה, כשמיליוני בני אדם עומדים לציין חמישים שנה שהחברה שלנו שולטת בהם ומפקיעה מהם זכויות אזרח, בימים שמי שמביע התנגדות לכיבוש מוקע על-ידי השלטון שמסית נגדו ומחוקק נגדו, בימים האלה מן הראוי שמקדשי חופש הביטוי והביקורת ישבתו במחאה, יפגינו לאות סולידאריות עם המדוכאים. בחלומי את וחברייך הנשיאים והרקטורים מודיעים שכל עוד אלפי סטודנטים פלסטינים אינם רשאים לצאת את עזה כדי להשלים את לימודיהם באוניברסיטאות הגדה, סטודנטים ישראלים לא ילמדו בישראל.

אבל אני מבין שזה לא מתאים לך. בסדר. אין חובה להיות גיבור. אבל לבקש שלפחות לא תטפטפי בנזין על "שוברים שתיקה", כשגופי הימין קושרים אותם למוקד אפשר? ואגב, הם יגיעו גם אליך ואל אוניברסיטת בן גוריון. שום דבר שתעשי, שום התחנפות, שום ריקוד סלוני עם הקונצנזוס לא יעזור. את הבאה בתור. תשאלי בחוג להיסטוריה, יאשרו את הערכתי שכך הדברים עובדים.


לכן אמרתי שאת אחראית לכיבוש. כי צריך לבחור היום. או שאת עם הדמוקרטים או שאת עם הפשיסטים. בינתיים זה לא נראה טוב.

אבל, לא מאוחר מדי. תחזרי בך מהחלטתך. זו תהיה הודאה מכובדת, אפילו אצילית, בטעות. זה לא רק יתקן, זה אולי אפילו יתרום, למאבק שאת בוודאי רוצה בהצלחתו. ואל תעשי חישובים אחרים, כי הם יובילו אותך למחוזות שבעוד שנים תצטרכי להסביר אותם לנכדייך.

 

 

 

שקר הסקר והבל משאל-עם

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

סקר ומשאל-עם מסתירים ומלבינים בורות פוליטית. החלטות גורליות צריכות להתקבל בלי לשאול את הציבור. מנהיגות אמתית אינה זקוקה לסקרים ולמשאל-עם.

 

 

כמה הרהורים בעקבות משאל העם בממלכה המאוחדת על הישארותה באיחוד האירופי:

משאל-עם איננו סקר. אמנם ההבדל ברור. בסקר שואלים מדגם של אנשים, ובמשאל עם – את כל האוכלוסייה. אך מעבר לכך יש גם הבדל מהותי: משאל-העם אינו הפיך. בשונה מסקר, בו אפשר להתחרט ולהביע דעה אחרת או לנהוג אחרת, הצבעה במשאל-עם היא סופית. אין מועד ב' במשאל-עם. תרבות הסקרים עלולה לבלבל ולהשלות שגם במשאל-עם אפשר לשנות הצבעה, כמו בסקר. בעוד שסקר מאפשר לדמיין: "איך תצביע אם…?", משאל-עם מתייחס למציאות עצמה. לא במקרה היה הלם התוצאות כה גדול, עד שאזרחים מאוכזבים יזמו עצומה בעד משאל-עם חוזר.

— פרסומת —

לא תמיד כדאי לשאול את העם, במיוחד כשמדובר בשאלות גורליות. למעשה, משאל-עם וסקר מודדים נבערות פוליטית, או בורות פוליטית. בכל חברה יש רבים שאינם בקיאים ואינם מתעניינים בפוליטיקה או בנושאי הסקר ומשאל-העם. לא מפתיע שיממה אחרי משאל-העם בריטים רבים חיפשו בגוגל מהו האיחוד האירופי, ומה הן המדינות החברות בו.

אך במציאות גם מי שאינם בקיאים, נאלצים להביע דעה או לנקוט עמדה. ועל כך אמר ברטולד ברכט, שהיטיב להעריך את השלכות הבערות הפוליטית (בתרגום חופשי}: "הגרוע מכולם הוא הבור הפוליטי. הוא אינו שומע, אינו מדבר, וגם אינו משתתף באירועים פוליטיים. הוא אינו יודע מהו מחיר החיים, שעועית, דגים, קמח, משכנתא, נעליים, תרופות. הרי הכל תלוי בהחלטות פוליטיות. הבור הפוליטי כה מטופש עד שהוא גא, ומנפח חזהו באומרו שהוא שונא פוליטיקה. הוא אינו יודע שבבורותו הפוליטית הוא מוליד את הילד הנטוש, הפרוצות, הפוליטיקאים המושחתים, החברות הלאומיות והרב לאומיות המנצלות."

משאל-עם וסקר מסתירים ומלבינים את הבורות הפוליטית. חסרי דעת וידע חשופים יותר לתרגילים של בעלי אינטרסים וגם פגיעים יותר. הם מביעים דעה ללא הבנה רבה בנושא. ובמקרה של משאל העם באנגליה היו גם מי שדאגו להגזים לגבי שיעור המהגרים ולהקטין בערכן של השקעות מהאיחוד האירופי.

בכל חברה יש פער בין תרבויות – בין המרכז לבין היתר. המתח בין תל-אביב לשאר האזורים אינו ייחודי לישראל. בכל עיר גדולה, שוררת אוירה שונה, רב-תרבותית, לעומת שאר חלקי המדינה. לונדון שונה מאזורי אנגליה, כשם שברלין שונה מגרמניה, ופאריס – מאזורי צרפת האחרים. כאן ושם העיר הגדולה יותר סובלנית, ולו רק משום שהיא חשופה יותר להשפעות חוץ. המתח בין העיר הגדולה לבין כל השאר הוא עולמי, וטוב שכך. אלא שיש שהתקשורת נוטה לשכוח ולהתעלם מהנעשה מתחת לאפה, וכמוה גם הפוליטיקאים. לא רק כאן. נראה שגם בלונדון עורכים ופרשנים כושלים בקליטת הלכי הרוח בערים האחרות. .מנהיגות אמתית אינה זקוקה לא לסקרים ולא למשאל-עם.

בריטים במשאל עםדווקא בשל בורות פוליטית, לא כל הציבור אמור ליטול חלק בקבלת החלטות, במיוחד בקבלת החלטות גורליות. לא כל מי שהצביעו בעד עזיבת האיחוד האירופי היו מודעים להשלכות השליליות של הצבעתם.

יש מנהיגים, והם אמורים להנהיג את הציבור, ולא להיגרר אחריו. כך פעלו וינסטון צ'רצ'יל בבריטניה במלחמת העולם השנייה, וכך פעל דוד בן-גוריון כשהכריז בנסיבות קשות על הקמת המדינה, או כאשר החליט להסיג את צה"ל מסיני. כך פעל גם מנחם בגין כשעשה שלום עם מצרים.

בארצנו קל לצאת למלחמה ללא סקרים, אך לעשיית שלום פתאום נזקקים להם. בשלום, כמו במלחמה, דרושים האנשים שיגידו "אחרי". נראה שבאנגליה אין יורשים לוינסטון צ'רצ'יל, ואצלנו אין יורשים לדוד בן-גוריון ולמנחם בגין.

שלא כמותם, להבדיל, בנימין נתניהו מעיין כל העת בסקרים ותוקע את התהליך המדיני.

שמן

  1. arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת וד"ר לפסיכולוגיה

נותר כשבוע לחודש הרמדאן. הכל לוהט. כולם כמהים לאוכל שבערב, עייפים מאד. אבל משטרת ישראל מסעירה את הרוחות במכות. ככה ילדים גם ברמדאן מתים.

 

 

אֲבוֹי וְאוֹי יֶלֶד.

וְאוֹמְרִים שֶׁלֹּא יֵאָמֵן.

וְאָמֵן.

הרהבית יֶלֶד קָטוּל בַּשָּׂדֶה.

וְאוֹמְרִים אֵלֶּה וְאֵלֶּה הַשָּׂדֶה

לָנוּ הוּא. כָּךְ אוֹ כָּךְ

כְּבָר נֶחֱרְשָׁה הָאֲדָמָה

בְּמִשְׁמָנֶיהָ לֹא תִּשְׁמַע, לֹא תִּזְעַק.

טוֹב לָהּ שֶׁמֶן טוֹב

וְדָם

יֶלֶד קָטָן.

 

בין חרושצ'וב לבין יעלון וברק

uri hopertמאת: אורי הופרט – עו"ד, ד"ר

העובדה שמשה יעלון ואהוד ברק שירתו בנאמנות את נתניהו בהיותם שרי ביטחון בממשלתו, אינה מפחיתה מערך דבריהם בכנס הרצליה.

  

 

לפני כשבוע, בעת כנס הרצליה, אמרו שר הביטחון המודח משה (בוגי) יעלון ואהוד ברק, מי שהיה שר ביטחון בממשלת נתניהו, דברים קשים מאוד אודות ראש הממשלה. כתגובה יצא נתניהו במתקפת נגד.

בהקשר זה אני רוצה להזכיר אירועי עבר: ב-1953, לאחר מות יוסף סטלין, מנהיגה הרודני של ברית המועצות, התמנה לאותו תפקיד ניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב היה נאמנו של הרודן יוסף סטלין בחייו, והוכיח את עצמו כקומוניסט אדוק. היה זה בעיצומה של המלחמה הקרה שהתנהלה במלוא עוזה בין המערב, בהנהגת ארה"ב, לבין ברית המועצות ונאמניה הגרורים.

3 שנים לאחר מכן, ב-1956, הדהים חרושצ'וב את העולם כשכינס את הועידה ה-20 של מפלגתו הקומוניסטית– חרושצובבולשביקית, ובמהלכה נאם נאום היסטורי, אשר נשמר בסוד, אך שינה את פני העולם. חרושצ'וב חשף בפני הועידה את פשעי סטלין. לפתע נתגלה לעולם כי סטלין הינו רוצח המונים. דווקא חרושצ'וב, שהיה יד ימינו של סטלין ועושה דברו במשך שנים ארוכות, הוא אשר שבר את השתיקה!

 

ובחזרה לענייננו – למתקפה של בנימין נתניהו בתום נאומיהם של משה (בוגי) יעלון ואהוד ברק בכנס הרצליה. נתניהו ביקש להשתיק את שני מבקריו, אשר במשך שנים שירתו תחת הנהגתו, מילאו את הוראותיו, ושתקו, או אף מחאו לו כפיים. נתניהו התרעם: מה פתאום, אתם, הרמטכ"לים המהוללים, השרים בממשלתי, אומרי-הן ממושמעים, מעיזים כעת, כאשר אתם "בחוץ", להמרות את פי?

אמנם אין להשוות בין היחסים שבתוך צמרת בריה"מ לבין מה שמתרחש בממשלת ישראל. אך אין להכחיש כי מר נתניהו מתרעם לשווא. ההיסטוריה מלמדת את נכונות אמירתו של אריק שרון כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם". דווקא ליעלון ולברק יש היכולת, המידע והזכות לבטא את ביקורתם הקשה על מנהיגם בעבר. שניהם היו רמטכ"לים ושרי ביטחון, וברק אף היה ראש ממשלה בישראל.

אם שני אישים בעלי מעמד כה נכבד מעלים טענות כבדות, יש להקשיב להם ואין להסתתר מאחורי היותם בעבר "שותפים" למבוקר.

אהוד ברק זעק: "יש ניצנים של פאשיזם בממשלה"; לממשלה יש "אג'נדה סמויה עם נגיעה משיחית"; "לאחרונה נשברים שיאים של כיעור וציניות". ויעלון הוסיף: "שההנהגה תחדול מלהפחיד את האזרחים". "ההנהגה עסוקה בליבוי יצרים והפחדה בין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל ובין עדות שונות, כדי לשרת את השלטון", וגם: "ממשלה כושלת ומכשילה שיש להחליפה ללא דיחוי".

אלה הן מילים קשות. ברק ויעלון מזהירים כי אנו על סף תהום. הם מזהירים בפני אסון הקרב ובא.

על פי ההיגיון של דוברי ראש הממשלה, צריך היה לדחות על הסף גם את התקפתו של חרושצ'וב ואת גילוייו אודות מעשיו של סטאלין, בוועידת המפלגה הקומוניסטית הרוסית ב-1956. אך, עם כל הזהירות ועם כל ההבדלים הברורים בין שני האירועים, חשוב להקשיב לברק וליעלון.

 

מי יודע, אולי דבריהם, יחד עם סיום תקופת כהונת הנשיא אובמה בארה"ב, עשויים להיות נקודת שבירה מפתיעה לשלטון הליכוד של נתניהו. את אחיזתו בארה"ב הוא כבר איבד, ונותר תלוי על בלימה ומחפש מזור אצל הדב הרוסי היושב במוסקבה ולוטש את עיניו אל המזרח התיכון שכמעט אבד לו.

אהוד ברק הגדיר את מהלכיו של נתניהו כ"ירידה מן הפסים", ופרופ' שלמה אבינרי הוסיף: דבקותו של נתניהו בארץ ישראל השלמה, והעדרו של בסיס פוליטי עבורו במפלגה הרפובליקאית המתפוררת ובתנועה הנוצרית המשיחית, הביאו אותו כנראה להיאחז בדב הרוסי כדי לא לוותר על תפיסתו המדינית.

 

הימים הקרובים יגידו אם לקואליציה הנוכחית צפויים ימי חסד או טביעה.

 

 

 

הגדולים חוזרים… הימין מקרטעים…

ארנון500

 

 

 

 

 

 

 

 

מאת: ארנון אבני – צייר וקריקטוריסט, קיבוץ נירים, עוטף עזה, 55

 

 

 

אסור לנו ללמוד מהבריטים

neomi razמאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

הבריטים בעטו ברעיונות השיתוף, האחריות ההדדית, הגבולות הפתוחים של "האיחוד האירופי". אנחנו בישראל חייבים לבחור בדרך של "האיחוד" ביחסינו עם שכנינו.

 

 

במשך מאות שנים הייתה יבשת אירופה זירת קרבות בין שליטים מסוגים שונים. האויבים התחלפו, אך המלחמות נשארו. בריתות נחתמו והופרו, ומרחץ הדמים האירופי לא פסק עד שמלחמת העולם השנייה הביאה רבים משליטי מדינות אירופה לקלוט שדי – הגיעה העת להפסיק להקיז אלו את דמם של אלו. הטראומה הנוראה של מלחמת העולם השנייה, של שגעון הגדלות ושל השנאה של היטלר ועמו, של הטבח האיום שנעשה ביהודים – כל אלו הגדישו את סאתם של האירופים. ולא שמלחמת העולם הראשונה הייתה עניין של מה בכך. גם היא הקיזה דמם של מיליוני אנשים והשאירה אדמה חרוכה בחלקים ניכרים של אירופה. אך נראה היה שאירופה הייתה צריכה לעבור עוד מלחמה נוראה אחת כדי לקלוט שהגיע הזמן לסיים את המוות, האובדן, ההרס, ולעבור לשפה אחרת.

משנת 1951 התחילו לדבר באירופה בשפה של שיתוף, של מחויבות הדדית וסיוע הדדי, של מדיניות משותפת במגוון של תחומים, ושל פתיחת גבולות, הורדת מחסומים ומכסים. התחילו בכך 6 מדינות ביבשת (איטליה, בלגיה, גרמניה המערבית, הולנד, לוכסמבורג וצרפת), כשהקימו – כמה סמלי – ארגון בין מדינתי בשם "קהילת הפחם והפלדה האירופית", כדי לאגם יחד את משאבי הפלדה והפחם של אותן מדינות, כאמצעי למנוע מלחמה נוספת באירופה. במהלך השנים מאז התרחבו שיתופי הפעולה ביבשת גם לתחומים נוספים, וכ-20 שנה מאוחר יותר החלה "הקהילה האירופית המשותפת" לגדול במספר המדינות החברות בה, והפכה מארגון כלכלי בלבד לארגון מדיני וכלכלי כאחד, ששמו היום הוא "האיחוד האירופי". מדינות רבות שיחרו לפתחו, ועד לפני 3 ימים הוא כלל 28 מדינות מהיבשת.

האיחודברור שמדינות אירופה הכירו יותר ויותר בערכו של שיתוף פעולה, וכיום הארגון הבין-מדינתי הגדול הזה מכסה – מעבר לתחומי הסחר, התעשייה והחקלאות – גם את כל תחומי העשייה הציבורית: בריאות, תרבות ומדע, חקיקה וכלכלה; ויש לו גם מדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפות. כל זה מתקיים תוך שמירת הריבונות של כל אחת מחברות "האיחוד". השיתוף הזה, על כל היבטיו, איפשר גם מתן סיוע למדינות החלשות יותר, על-ידי המדינות החזקות יותר באיחוד.

יש משהו מרנין ומעורר תקווה בהתאגדות של מדינות נפרדות, אויבות בעברן, לחיות זו לצד זו, וזו עם זו, בשיתוף פעולה רחב ועם מחויבויות הדדיות; מן הסתם, שיתוף הפעולה מחייב גם התפשרויות, ובכל זאת בחרו בו 28 מדינות ריבוניות. התפיסה ששיתוף פעולה הוא דרך עדיפה של קיום – עדיפה על פני דרך המאבקים והמלחמות – היא תפיסה שלוואי והייתה מאומצת על ידי מדינות ברחבי העולם. ודאי וודאי נכון הדבר לגבינו כאן בישראל. לוואי והיינו מגיעים למצב דומה עם שכנינו במרחב, כולל עם מדינה פלסטינית, שגם אם עדיין לא נולדה, עוד תגיע.

הפרישה העתידית של בריטניה מ"האיחוד האירופי" סודקת סדק רחב בתפיסה זו. היא היפוך מוחלט שלה. מכאן לא רחוקה הדרך להגדיר מחדש את מי שאינו "אנחנו" כאויב, שבו צריך ללחום. אנחנו בישראל נמצאים שנים ארוכות בדרך המסוכנת הזו, נלחמים שוב ושוב בשכנינו, מגדירים אותם שוב ושוב כאויבינו, ומתקשים מאוד לחשוב על הדרך ההפוכה – זו של בריתות, הסכמים, שיתופי פעולה.

אני מקווה מאוד שמדינות "האיחוד האירופי" ימשיכו להישאר מאוחדות, ושאזרחי בריטניה יכירו בטעות הגסה שלהם.

אנחנו כאן בישראל צריכים לשאוף לדגם שהוליד את האיחוד האירופי, ולהפסיק לחפש כל העת את המפריד והמרחיק בינינו לבין שכנותינו הערביות. אסור לנו לדמות לבריטניה, שבעטה בשותפותיה וברעיון השותפות. חלומות באספמיא? מקווה שלא. הגיע הזמן שנלך בדרך הפשרות, הגשרים, המאחד.

 

בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

תושבי "עוטף עזה" ותושבי עזה מאסו במלחמות וברוחות המלחמה שהממשלה נוהגת להלהיט. הם מבקשים שינוי במדיניות כדי שיוכלו לחיות בשלווה ובביטחון.

 

ביום חמישי 23.6, בשעות הערב, הגיעו לתל אביב עשרות רבות של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה. הם התאספו ליד מצבת הזיכרון ליצחק רבין, כי ביקשו להעביר לתושבי תל אביב מסר אחר מן המסר שמשדרת ממשלת ישראל. הם ביקשו להמיר את המסר הכוחני-צבאי המקובל עליה במסר של שלום.

כתושבים החיים בקו האש, שחשים על בשרם את הכאב והאימה לנוכח מפגשי קרב חוזרים ונשנים, הם באו עם בשורה אחרת. בשורתם קוראת לנו להיות יוזמי פריצת המצור היבשתי, הימי והאווירי על עזה, ומתן אופק מדיני – אופק של תקווה – לשני מיליון פלסטינים החיים בגטו נצור.

גשרים במקוםאל מול מדיניות המבשרת לנו סבב דמים נוסף בעיצומו של להט ימות הקיץ, השמיעו ילדים וילדות תושבי שדרות ועוטף עזה את הקריאות: "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" ו"יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות".

אסור שיוזמה זו של תושבי שדרות ועוטף עזה תהיה יוזמה חד פעמית. היא חייבת לפלס דרך אל השיח הציבורי כדי לקרוא לממשלת ישראל להמיר את מדיניות סבבי קרבות כתישה ברצועת עזה במדיניות של מתן תקווה לשני מיליון פלסטינים החיים במצור. עליה לפלס דרך לשיח ציבורי שיסחוף את דעת הקהל אל עבר הכרעה נחושה, שלפיה ביטחון אינו נקנה במסלולי דמים של סבב מלחמתי, שגורר אחריו עוד סבב מלחמתי, ועוד ועוד.

 ממשלת ישראל חייבת להקשיב לקריאות הקצובות שהשמיעו ילדי עוטף עזה ביום חמישי בתל אביב: "קיפאון מדיני אינו מביא ביטחון", "העדר תקווה עלול להביא לעוד מלחמה", "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות".

 

מְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִסִּמְפוֹנְיוֹת מְשׁוֹרְרוֹת,

תִּזְמוֹרוֹת רוֹבִים מְדַמְּמוֹת חַיִּים

מַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד לְחָנִים וְשִׁירִים.

 

בְּהֵיכַל הַתַּרְבּוּת בְּתֵל אָבִיב

זוּבִּין מֶהטָה מְנַצֵּחַ עַל תִּזְמוֹרֶת פִילָהרְמוֹנִית

פּוֹרֶטֶת עַל מֵיתָרֵי שְׁחָקִים נְקִיִּים .

 

שְׁבִילֵי שֶׁקֶט יָחֵף

מְנַצְּחִים עַל תִּזְמוֹרֶת נוֹפִים שְׁמֵימִית.

צְלִילֶיהָ סוֹלְלִים נְתִיבִים

עֲדוּיִים בְּמִקְלְעוֹת שֶׁמֶשׁ.

 

מְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִסִּמְפוֹנְיּוֹת הַצְּלִּילִים וְהַנּוֹפִים

מִשְׁתּוֹלֶלֶת תִּזְמוֹרֶת אֵשׁ,

תִּזְמוֹרֶת קָאסָם וּגְרָאד בִּשְׁדֵרוֹת,

תִּזְמוֹרֶת מְסַכֶּלֶת סִכּוּל מְמֻקָּד בְּעַזָּה.

תִּזְמוֹרוֹת מְמָאֲנוֹת לְנַגֵּן אֶת סִמְפוֹנְיַת הַחַיִּים –

"בְּעַזָּה וּבִשְׂדֵרוֹת יְלָדִים רוֹצִים לִחְיוֹת" !!!

תעלומת ילדי תימן

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

אין בידי פרטים. אך למעלה ממחצית תושבי הארץ היו עדיין עולים-חדשים, שהגיעו כ-11-12 שנים בסמוך להקמת המדינה ולא שלטו בשפה העברית.

 

 

אין בידי נתונים מפורטים על מה שהתרחש בעת קליטת העולים מתימן וממדינות ערב האחרות. ווידוי אישי: לא עליתי ארצה מתימן, או מאחת ממדינות ערב האחרות. גם לא נמניתי על מי שעלו ארצה בגל העלייה ההמוני, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. אינני מכיר אישית אף משפחה הטוענת כי אחד מילדיה הפעוטים נעלמו באחד המוסדות הרפואיים של המדינה; ולהערכת המשפחה הוא נחטף ונמסר לאימוץ למשפחה חשוכת ילדים.

אוסיף ואבהיר: לא הייתה לי כל מעורבות באותן שנים במערך קליטת העלייה, בהקמת המעברות ובטיפול במאות אלפי הפליטים מכל קצוות תבל, אשר נחתו בתוך תקופת זמן קצרה, בחופי ארצנו.

אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך – אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא.

כבן היישוב היהודי, כמי שלחם במלחמת העצמאות, וכמי שהכיר את המציאות הישראלית באותה תקופה, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות אשר עשויות להאיר זווית מסוימת בפרשת הילדים. זווית שקשה לישראלי של היום, זה שמכיר את המדינה בחיי היום יום שלה, להבינה.

הניצחון במלחמת העצמאות: יישוב יהודי שמנה קצת למעלה מ-600,000, יצא למלחמה וניצח. איננו נותנים את הדעת ואיננו שואלים מי היו אותם 600,000 שלחמו ונצחו. אין בידי נתונים מפורטים, אך למעלה ממחציתם היו עדיין עולים-חדשים, עולים שהגיעו ארצה רק כ-11-12 שנים קודם לכן, לא שלטו בשפה ונמצאו עדיין בתהליך קליטתם והתבססותם האישית.

הקמת מוסדות השלטון: ב-15 במאי ב-1948 הסתיימו ימי המנדט הבריטי. במקביל להדיפת צבאות ערב ולניהול המלחמה צריך היה להקים את מוסדות השלטון במדינה החדשה. שנה לאחר מכן נערכו הבחירות לכנסת הראשונה, וכך נבחרו 120 הח"כים אשר החלו במלאכת החקיקה.

עליית ענק: לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק אפשר היה להתפנות לארגון מוסדות הממשל והמדינה. אלא שבמצב דברים זה החליט ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לפתוח את שערי הארץ ולהטיל על היישוב הקיים קליטת עליית ענק של יותר ממיליון ניצולי מחנות ההשמדה, ופתיחת שעריה בפני הקהילות היהודיות שבארצות ערב, מעיראק במזרח ועד למרוקו במערב.

ילדי תימןזו המציאות אליה נחתו עשרות אלפי בני הקהילה היהודית מתימן. הם נשלחו אל המעברות ככל שאר העולים החדשים. כך נקלטו הילדים במוסדות החינוך, וכך הופנו כל הנזקקים למוסדות הרפואה, ואל המרפאות החדשות והמאולתרות של קופת חולים אשר הוקמו והתארגנו לטיפול בעולים, או שהגיעו אל בתי החולים שהיו בשלבים ראשונים של ההתארגנות.

הטענות המועלות על-ידי בני המשפחות המבקשים לדעת מה היה גורל התינוקות החסרים, הן טענות חוקיות, ואין בידי היכולת להפריך את האפשרות שהיו אולי גם מקרי שחיתות, מקרים של חטיפת תינוקות ומסירתם לאימוץ. אך זו התייחסות לנושא רגיש זה מנקודת ראות הפרט.

טענות אלה, והדיון הציבורי בפרשה, מתעלמים מראיית התמונה הכוללת. טועה כל מי שבוחן ומתייחס לבעיה תוך התעלמות ממצבה של ישראל, שזה אך נולדה ועושה את צעדיה הראשונים, בכל התחומים.

אני תומך בחקירת הפרשה. אני תומך בחשיפת כל החומר והבאתו לידיעת הציבור. אני מבקש עם זאת להזהיר מהסקת מסקנות, ומבחינת הדברים בעיניים של 2016, של ישראל של היום.

 

 

 

געגועים לאהוד ברק

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, "גוש שלום", בעבר ח"כ

ברק הוא האחראי לאמרה "אין פרטנר לשלום", שחיסל את התקווה לשלום ושימשה תירוץ לכל המעשים. הכותב חושב שברק השתנה מאז.

 

 

לפתע הביטו פנים מוכרות ממסך הטלוויזיה. אמנם, לא לגמרי מוכרות. נוסף להן זקן שחור. (לו הייתי במקומו, הייתי מגלח אותו מהר). כן, הנהו. הרמטכ"ל לשעבר, ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק. ברק במהדורה חדשה: תקיף, חד, גלוי-לב; מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות; חוזר כמעט מילה במילה על אזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי. אומר שנתניהו "ירד מן הפסים"; אומר שיש "ניצנים של פשיזם" בישראל.

הארץ התעוררה והקשיבה. ברק חוזר? סוף-סוף מצוי אדם שמסוגל, אולי, להביס את נתניהו? ברק הכחיש שהוא מועמד לראשות הממשלה. איש לא האמין לו. כל פרשן ראוי התחיל ליצור סביבו תכניות למפלגה חדשה. למה לא אהוד ברק יחד עם משה יעלון, הרמטכ"ל לשעבר ושר-הביטחון לשעבר, שסולק זה עתה על-ידי נתניהו? למה לא יחד עם גבי אשכנזי, עוד רמטכ"ל לשעבר, שיש לו יתרון נוסף שהוא מזרחי? החלל התמלא בשמות הנזרקים לאוויר. יש אווירה חדשה. הרגשה ש"ביבי צריך ללכת". תחושה שיש אפשרות מעשית להיפטר ממנו ומשרה אשתו, שהכול אוהבים לשנוא.

לי יש בעיה קטנה בעניין אהוד ברק. אפשר לסכם אותה בשתי מלים: קמפ דייוויד. בעיניי, קמפ דייוויד הייתה נקודת-מפנה היסטורית. עד לוועידת קמפ דייוויד ב-2000 שררה אופטימיות לגבי השלום. מאז אותה ועידה ארורה, השלום נעלם מהשיח. מבחינתי, האיש הנושא כמעט לבדו באחריות לכך הוא אהוד ברק.

אחזור על המאורעות, כפי שראיתי אותם בזמן-אמת: הנשיא ביל קלינטון התקרב לסוף כהונתו, ורצה להשיג לפחות הישג גדול אחד לפני כן. מכיוון שלפניו הנשיא ג'ימי קרטר נחל הישג היסטורי בדמות הסכם-השלום הישראלי-מצרי בקמפ דייוויד. קלינטון רצה להשיג ניצחון עוד יותר היסטורי: הסכם-שלום ישראלי-פלסטיני. השותף הפלסטיני, יאסר ערפאת, לא רצה לבוא. בצדק הצביע על כך שלא נעשתה שום עבודת-הכנה. לא התכנסו ועדות של מומחים. ובסוף יאשימו אותו בכישלון. בכל זאת הצליח קלינטון לגרור את ערפאת לקמפ דייוויד, אחרי שהבטיח לו חגיגית שאם הוועידה תיכשל. הוא לא יטיל את האשמה על שום צד. בהמשך הדברים, הפר קלינטון את הבטחתו בלי היסוס. ערפאת הגיע לוועידה במצב-רוח חשדני מאוד. היה מנוי וגמור אתו שלא ליפול לשום מלכודות. הוא אפילו לא קיווה לפריצת-דרך. הוא פשוט רצה לחזור משם בשלום.

בניגוד למצופה ארכה הוועידה שבועיים תמימים. במשך כל הזמן הזה, לא נפגשו ברק וערפאת ולו פעם אחת, באופן פרטי. ברק לא ביקר אצל ערפאת במשכנו הסמוך, ולא הזמין את ערפאת למשכנו שלו, מרחק של כמאה מטרים ממנו. לדעתי, זה היה מחדל חשוב מאוד. ערפאת היה טיפוס חברותי. הוא אהב מגע אישי, אהב לארח אנשים. לפעמים האכיל אותם במו אצבעותיו. כערבי אמתי, הוא האמין ביחסים של אדם-לאדם. ברק הוא טיפוס בדיוק הפוך. קר. מכונס בעצמו. הוא מעדיף היגיון מופשט על מגע אישי. כל צורה של אינטימיות רחוקה ממנו.  

לעיתים אני תמה מה היה קורה אילו היה שם אריאל שרון במקום ברק. כמו ערפאת, היה שרון איש רעים להתרועע, שאהב לארח אנשים. הוא היה יוצר אווירה שונה.

אך מובן שחילוקי-הדעות הפוליטיים היו יותר חשובים מהבעיות האישיות. מכיוון שלא היו שום הכנות, שני הצדדים באו לקמפ דייוויד כשבידיהם הצעות שסתרו לחלוטין זו את זו. לברק לא היה ניסיון קודם בעניינים ערביים. הוא הגיע לקמפ דייוויד כשבידיו הצעות שאכן היו יותר מרחיקות-לכת מכל מה שהציעה ישראל עד אז. הוא היה מוכן לקבל מדינה פלסטינית, אך עם הרבה תנאים והגבלות. יתכן שהאמין שהפלסטינים יקפצו מרוב שמחה ויחבקו אותו. אבל למרבה הצער, המכסימום של ברק נפלו בהרבה מהמינימום של ערפאת. המנהיג הפלסטיני חשב על קבלת-הפנים הצפויה לו בבית, אם יוותר על תביעות-המינימום של העם הפלסטיני. בסוף לא הושג הסכם. קלינטון התרגז, ובניגוד להבטחתו הטיל את כל האשמה על ערפאת. קרוב לוודאי שחשב על אשתו, הילארי, שביקשה באותה עת להיבחר כסנאטורית של מדינת ניו-יורק (שיש הקוראים לה "JEW YORK").

ברקאבל היה זה ברק שהפך את הכישלון לאסון. מה היה מדינאי אמתי עושה במצב כזה? 

אני יכול להעלות על דעתי נאום כדלהלן: "אזרחי ישראל, צר לי לגלות לכם שוועידת קמפ דייוויד נדחתה מבלי שהושג ההסכם המיוחל. מובן שאי-אפשר היה לקוות שסכסוך, הנמשך כבר יותר ממאה שנה, ייפתר בתוך שבועיים. אילו זה קרה, זה היה נס. שני הצדדים עסקו בדו-שיח רציני, המבוסס על כבוד הדדי. למדנו הרבה זה על ההשקפות והבעיות של זה. עכשיו מינינו מספר ועדות משותפות אשר ימשיכו לבדוק בפירוט את ההיבטים השונים של הסכסוך, כגון גבולות, ירושלים, ביטחון, פליטים ועוד. בעת המתאימה נכנס ועידה שנייה, ואם צריך – גם שלישית. שני הצדדים מסכימים שבינתיים נעשה כמיטב יכולתנו למנוע מלחמות ומעשי-אלימות. אנחנו מודים למארח שלנו, הנשיא קלינטון, על האירוח ועל מאמציו".

במקום, הצהרה כזאת עשה ברק משהו ששינה את מהלך ההיסטוריה. בחוזרו לארץ הוא גינה את ערפאת בפרט, ואת הפלסטינים בכלל, כאויבים בנפש. לא זו בלבד שהטיל את כל האשמה על הפלסטינים, אלא שגם הכריז ש"הם לא פרטנר לשלום". אלה היו מילים הרות-אסון. מאז הפכו המלים "אין לנו פרטנר לשלום" לקדושות בישראל, תירוץ לכל המעשים והמחדלים. הן העלו את נתניהו וחבורתו לשלטון. הן היו תפילת אשכבה לתנועת-השלום, שלא חזרה מאז לאיתנה.

אז מה ביחס למועמדותו של אהוד ברק לראשות הממשלה? האם הוא יכול להקים מפלגה חדשה ולהרכיב קואליציה גדולה נגד נתניהו? נאמר לי שברק עצמו מפקפק בכך. "כולם שונאים אותי", הוא אומר. במידה מסוימת זה נכון. ברק נתפס כאיש חסר-עקרונות. אנשים זוכרים את התעלול הפוליטי האחרון שלו, כאשר פילג את מפלגת-העבודה כדי לכהן כשר-ביטחון בממשלת נתניהו. סיפרו שמאז שנפרד מהפוליטיקה, הוא צבר הון-עתק מהעמדת הניסיון והקשרים שלו לרשות ממשלות זרות ובעלי-ממון שונים. ברק לא הסתיר את עושרו. להיפך, הוא התהדר בו. הוא נכנס לגור בבניין-פאר בתל-אביב וקנה בו מספר דירות. כל זה הראה, כביכול, שנפרד מהפוליטיקה לצמיתות.

אבל עכשיו, אחרי שפניו המזוקנות ניבטו מהמסך הקטן, ברק נראה כמכריז: "היי, חברה', חזרתי!". האם אכן יחזור? האם הוא יכול להפוך למוקד של קואליציה חדשה, קואליציה של "סלקו את ביבי"? זה לא בלתי-אפשרי. אני סבור שרק אנשים מעטים עדיין שונאים את ברק. בהשוואה לנתניהו, ברק נראה באור הרבה יותר חיובי. אנשים משתנים. גם פוליטיקאים. אולי היה לברק זמן להרהר על ניסיונו, כולל קמפ דייוויד, וללמוד משגיאותיו. אולי יש להעדיף אותו על אנשים חדשים, שלא עשו עדיין את השגיאות שלהם, ולכן אין להם ממה ללמוד.

ברק הוא אדם מושכל מאד. הוא בקי הרבה יותר בהיסטוריה, מכפי שמקובל בחוגים המובילים בישראל. יש לו מצפון חברתי. בקיצור, הוא לא נתניהו. כמעט מחצית מן הדרוש מראש-ממשלה חדש זה ש"הוא לא נתניהו". פתגם גרמני אומר "כשהשטן רעב, הוא אוכל גם זבובים". גם אנשים שממש אינם אוהבים את ברק, מוכנים לקבל אותו כמושיע מידי נתניהו. ברק, כתופעת טבע, הוא פרץ-אור חזק המבקיע את החושך בחלקיק של שניה. האם בחלקיק הזה נראה ברק חדש?

בקיצור, האם אפשרית מהדורה שניה של אהוד ברק? לדעתי: כן.

 

 

 

ה"ג'דעיות" של "המחנה הציוני"

miki gurמאת: מיקי גור – כלכלן, חבר מרצ, 68

יש לומר: אין הבדלים רעיוניים משמעותיים בין "המחנה הציוני" לבין מרצ. אין כל הצדקה לפיצול במחנה של המרכז-שמאל.

 

 

נפתלי רז, עורך מגזין זה ומייסדו, יכול להיות מרוצה. ״על צד שמאל״ נקרא בעיון על ידי רבים וטובים, הגם שאינם טורחים להגיב במרשתת.

חוויתי זאת על בשרי לאחר שפרסמתי כאן מאמר בשם ״מרצ עשתה את שלה״, ובו הצעתי לכל מתנגדי הכיבוש ללכד את השורות. בערב זמר, בפגישת עבודה, בחתונה – הפתיעו אותי מכרים ותיקים שדיווחו כי קראו את המאמר ורצו להגיב. חברים מן השורה אמרו כי מפחיד לחשוב שמרצ כמעט לא עברה את אחוז החסימה. ראשי מרצ, לעומתם, אמרו שתהום פעורה בינם לבין "המחנה הציוני".

למרות שלא קיבלתי אישור, אצטט כאן מדברים שכתבה לי יושבת-ראש מרצ, זהבה גלאון: ״יש ב'מחנה הציוני' אנשים טובים, אבל זה לא מספיק. מה שחשוב זו הרוח והנכונות להתייצב באומץ על העקרונות שלך״. ביני לביני תהיתי, האם גלאון צודקת? האמנם חברי נכנסת של "המחנה הציוני" לוקים במורך לב ואינם מתייצבים על עקרונותיהם?

כדי להשיב לשאלה זו, אמנה כאן רשימה קצרה של חברי כנסת מ"המחנה הציוני", וישפוט הקורא:

ציפי לבני – 758,000 ישראלים בחרו בציפי לבני בבחירות 2009, לאחר שהצהירה על תמיכתה ב"מפת הדרכים" ובחלוקת הארץ. לבני מקדישה את  כל כוחה ומרצה להשגת שלום, וזה יתממש רק בתמיכה רחבה של העם בישראל. הבדלי דעות היו ויהיו, אבל אם מרצ אינה יכולה לחבור ללבני זה פשוט לא-הגיוני.

מרב מיכאלימרב מיכאלי – אין חולק על כך שמיכאלי היא חברת כנסת מצטיינת, שעקפה לא פעם את מרצ משמאל. היא מתייצבת תמיד באומץ על עקרונותיה. מה בדיוק מונע מתמר זנדברג ממרצ לרוץ יחד עם מרב מיכאלי מ"המחנה הציוני"?

סתיו שפיר – האם חברת הכנסת הצעירה לוקה במורך לב? הקרבות שניהלה בוועדת הכספים כנגד העברת תקציבים להתנחלויות ראויים להערצה. שפיר מפגינה נחישות ועמידה על עקרונות, באופן שיעמוד אפילו באמות המידה המחמירות ביותר של מרצ.

קסניה סבטלובה – האמנם סבטלובה אינה כשירה לברית עם מרצ? השבוע לא היססה לנסוע לרמאללה ולהיפגש עם איש הרשות הפלסטינית מוחמד אל-מדני, שנשללה ממנו הזכות להיכנס לישראל. איזו רוח ואיזו נכונות חסרים לקסניה סבטלובה, על פי סרגל ההתאמה של מרצ?

שלי יחימוביץ׳ – גם בזכוכית מגדלת קשה לעתים למצוא את ההבדלים בין יחימוביץ' לגלאון. שתיהן משתמשות בדיבור חסר מעצורים, ושתיהן עשויות ללא חת. אכן, יחימוביץ' החליטה להנמיך את הדגל המדיני, אך מעולם לא התכחשה לתמיכתה ב"מתווה קלינטון" הכולל את חלוקת ירושלים.

איני יודע לגבי הקוראים, אך אשר לי – דעתי התחזקה. אין כל הצדקה לפיצול במחנה המרכז-שמאל, אין כל הצדקה להמשך קיומה העצמאי של מרצ, הנמצאת בסכנת הכחדה.

יש ללכד את כל הכוחות התומכים בשלום ולהיאבק על אמונו של הציבור.

הערה: הקוראים חדי העין שמו לב כי כללתי במאמרי זה חברות כנסת בלבד. וזוהי הסיבה: לאחר פרסום מאמרי הקודם הואשמתי בקיפוח נשים, מכיוון שציינתי לשבח שלושה חברי כנסת, כולם בני המין הגברי: פרופסור, יזם מצטיין ואלוף בצה"ל. למרות שהאשמה שהוטחה בי הזויה, החלטתי לאזן את התמונה במאמר זה. למותר לציין כי כל אדם צריך להיבחן על פי כישוריו, עמדותיו ומעשיו. אין כל חשיבות לשאלה אם מדובר באשה או בגבר.

 

 

הסיכוי האחרון למדינת ישראל סבירה

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, 68

סביר שעד לאוקטובר נגבש את המפלגה הדמוקרטית הישראלית. נתחיל ב-3 שנים לעבוד בחודשי הארץ, עד לקראת 2019, ונמיר את הימין!

 

 

שלושה שבועות התחלנו להבין. הימין הישראלי נהג כמטורף אמיתי, ולכך הפך לראשונה בשנות המדינה של ישראל.

הימין בעל 66 חברי כנסת מנצחים עתה עד לבחירות הבאות של 2019, שלוש מפלגות ימשיכו לנצח.

בעת הזו הימניים יפעלו נגד כל מחשבות שעלו:

נתניהו בנט ליברמן 1מלוכה מטורפת של השר ליברמן, ילדון עם 6 חברי כנסת במפלגתו, ליברמן שבגיל 18 השתכן כחייל לשנה אחת בלבד, ולמד לילדון.

מטורף קיצוני שני, השר בנט, המחויב לעלות את אזור C מתחייב לשכן את כל המתנחלים במדינת ישראל.

המפקיע בנימין נתניהו, ממשיך למקר את הימין הן בישראל והן מחוץ לה, ואף שוב מכין את רשות האמריקאים – לא חלילה הגברת קלינטון, אלא טראמפ.

 

היום התחלנו להיאבק נגד הימין. היום ממש, יום חמישי, מתלבטים עמנו אנשים חכמים, נשים וגברים. איננו מחפשים אנשי שמאל. אנו מתפתחים להמיר למפלגה דמוקרטית סבירה. אנו מתלבטים להתמקד גם בין מורים סבירים וחכמים, וגם בני אדם שאינם קשורים עד היום למפלגות, מכל רחבי הארץ.

בסיום הערב אנו רק מתחילים בחשיבה. ביום חמישי בעוד שבועיים, 7.7, נרחיב עוד יותר את הפניה מטעמינו לחכמים, וליצור חבירה עם,

תתפלאו:

אנו עשויים ליצור חברים עם מי שהיה שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, ימני אך דמוקרט.

אנו עשויים ליצור אדם כמו הרמטכ"ל הקודם בני גנץ.

אנו עשויים ליצור עם אישה כציפי לבני, בעברה שרה למשפטים ולמשא ומתן עם הפלסטינים.

אנו עשויים ליצור עם מי שהיה שר הביטחון עמיר פרץ.

אנו עשויים ליצור עם האלוף מיל' עמרם מצנע, בעבר ראש מפלגת "העבודה".

אנו עשויים ליצור עם מי שהיה ראש השב"כ יעקב פרי.

ואנו עשויים אפילו ליצור עם גבר או אישה שלא נודע היום על כניסתם לפוליטיקה.

 

סביר שעד לחודש ספטמבר-אוקטובר נגבש את המפלגה הדמוקרטית הישראלית. אז נתחיל בשלוש שנים חרוצות.  נעבוד בכל חודשי בכל הארץ, צפון דרום וכולי להכנת מדינה ישראל לקראת 2019.

בשנת 2019 חיוני לכל עתיד מדינת ישראל הסבירה – להמיר את הימין הקיצוני.

ממשלת בן גוריוןאת הקמת מדינת ישראל הראשונה יזמו ובצעו דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר (שנכשלה קשות), יצחק רבין ואפילו מנחם בגין.

מהיום זוהי יצירת מדינת ישראל שתחזור לסיכוייה, ולסילוק של הימין המטורף.

 

 

 

בִּיבּוֹלִינָה


eran grafמאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

בשעה שמיליוני שקלים מועברים לידי מתנחלים, בשעה שהוצאות בניית דמותו של נתניהו עולות על כל סכום סביר, קצבות הקשישים נחמסות.

 

 

 

לרבים – להיות קשיש  /  זה חיי דַלּוּת וָרִישׁ:

אלף-שש-מאות שקלים   /  זו קצבת "עוזר-דלים"[1].

חבר-כנסת, דב חנין,  /  איש יקר הוא ואמין,

העלה ההצעה  /  שהובאה להצבעה:

לַהֲכִי-מֻכֵּי-גורל  /  סכום קצבה חדשית – יוכפל!

ההצעה האנושית  /  הוכשלה על קול יחיד;

בין מתנגדים, לְהַוָּתִי – /  שַׂרַת שויון החברתי[2].

 

באותה הישיבה  /  לא ברורה החשיבה,

הורעפו על מתנחלים  /  סך שִׁבְעִים מיליון שקלים,

(האם מכל אביון וַדָּךְ  /  הם הציבור המקופח?!)

~   ~   ~                             ~   ~   ~

 

מה עוד יעד לַמָּמוֹן  /  מקופת ציבור? המון!!

לִנְתניהו, מִתָּמִיד  /  שׁוֹבֶל יועצי תדמית;

על גַּבֵּי בסיס של אגו  /  בונים דמותו, כמו מִלֶּגוֹ;

משכורתם – בהון עָתֵק,  /  עצתם – אין לפקפֵּק:

פוליטיקאי אפקטיבי  /  חייב להיות דקורטיבי!

לפקודתו שם מוכנים  /  צִוְתֵי אדריכלַי-פָּנִים;

כך, בעצת  יועץ תדמית  /  הוא מְפֻרְכָּס כְּקוּרְבָנִית;

לדעת יועציו – אסתטי  /  לטעם של הרוב – פאתטי,

כי מרוב מייק-אפ וְחִינָה  /  הוא נראה כמו בִּיבּוֹלִינָה[3]!

 

אם ככה טוב לו – יבושם,  /  אך, למה על חשבון העם?

ההוצאה הממשלתית  /  על טואלטיקה פרטית,

מחושבת כנדרש  /  על פי ערך-משולש –

סְכוּם שנתי, שיש בו רָב  /  לְעַשְׂרוֹת מְזֵי-רעב!!!

~   ~   ~          ~   ~   ~

מְטַיֵּס סביב התבל  /  כמו לוויין שנתקלקל.

הפמליה שאתו –/ יועציו ועד אשתו;

הָעִסּוּק בה, סתם הָבְלוּת:/  פולניה בגיל הַבְּלוּת;

מכמוה,  הן הִנָּהּ – /  לא נופלת בְּחִנָּהּ.

אלא מה – שהמחיר  /  כנראה בלתי סביר.

אך, נִזְקָהּ האמיתי  /  לא בפן התדמיתי

אלא בתחיבת חטמה  /  מאחורי קַלְעֵי בַּמָּה.

~   ~   ~

 

טרם אהפוך הדף – /  יש ענין חדש עכשיו:

בתרועה של נצחון  /  סח, כבוד שר-הבטחון

(כבר שבוע בתפקיד),  /  כך הוא, מארצות הברית:

"הסיוע המוצע  /  טוב הוא מן הממוצע

ונתניהו – לא פחות – /  מחרחר הוא סתם צרות".

נתניהו מראש גג:  /  "לליברמן אין שום מושג

הענין לא בְעִתּוֹ,  /  וגם לא בסמכותו"

האם רושם הוא נכון – /  ש – רק עם שרה-בטחון[4]?!

~   ~   ~                                  ~   ~   ~

 

מר נתניהו הנכבד  /  העולם כבר מְאֻחָד,

פה אחד מֻסְכָּם מזמן  /  שאתה שקרן-תחמן.

 

אומרים – "האיש וּמִדְּבָּרוֹ – /  תוכו איננו כְּבָרוֹ[5]…"

הסתייגות שמע נא מפי: /  ממש אינך דו-פרצופי,

אתה פשוט, אותו דבר,  /  זהה מִגּוֹ כמו מִלְּבַר[6],

כי כמו שלכלם ידוע  /  מִפְּנִים וְחוּץ – הנך צָבוּעַ!

ה"מאמין לכל דבר",  /  ממך – מוטב יהיה נזהר!

 

קשישים עניים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] קצבת זקנה של הביטוח הלאומי

[2] השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, ליכוד.

[3] ב"זורבה היוני" לניקוס קזאנצאקיס,  1952. הבובולינה, דמות פאתטית של אשר מזדקנת.

[4] פרפראזה על "שר-הבטחון"

[5] אין חצוניותו כמו תוכו, מסכת "ברכות" כ"ח, א'

[6] מפנים ומחוץ.

 

 

 

ההסתה כעיקר בעידן נתניהו

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

אצלנו מאשימים את הפלסטינים בהסתה. אך מי ההסתה שלנו? הרי התפיסה השלטת אצל נתניהו היא: "בהסתה עשה לך שלטון, ותשמור עליו".

 

 

ככל שמתרבים הפרסומים על חשדות ועל פרשיות גלויות וכאלו שטרם פורסמו סביב ראש הממשלה, גם מפלס ההסתה נגד יריבים בחוץ ובבית עלול לעלות.

יש להודות שדי צלח המסע להאכיל במשך שנים את הציבור בסיסמאות ובתירוצים: "אין פרטנר לשלום, אין על מה לדבר, הם אינם מכירים במדינת ישראל כמדינת היהודים, הם אינם רוצים שלום וכדומה". ומעל כל אלה התירוץ המוחץ אודות הסתה. "כל עוד הם מסיתים ומחנכים את ילדיהם לשנאה, אין סיכוי לשלום".

מתברר שההסתה היא עניין של גיאוגרפיה. "הם מסיתים, ואנחנו נאורים; הם מקדשים את המוות, ואילו אנו מקדשים את החיים". אכן, ההסתה היא חלק מהכפשת היריב. אבל אצלנו מתעלמים מהעובדה שגם אנו חוטאים בהסתה. למעשה, נתניהו תפס את השלטון בזכות ההסתה שקדמה לרצח ראש הממשלה רבין.

לכאורה, ההסתה הפלסטינית היא יותר גלויה ובוטה. ההסתה שלנו היא יותר סמויה ומתוחכמת. האמנם זה המצב?

נתניהו3ההסתה נגד מחנה השלום וארגוני החברה האזרחית היא גלויה ומתמשכת. גם ביום הבחירות הסית בנימין נתניהו, כאשר הניף האיום המופרך: "ערבים נוהרים לקלפיות, ועמותות השמאל מסיעות אותם באוטובוסים". ההסתה מזלזלת בעובדות ומייצרת עובדות מדומות במקומן. כך לאחר שובו של ראש הממשלה מרוסיה, הוא שב והסית נגד התקשורת, שלא סיקרה כביכול את הביקור. במקרה זה כנראה ההסתה נועדה להסיט את תשומת הלב מסיקור עלויות הביקור הגבוהות בארה"ב (1,600 דולר לתספורת).

כך גם בפרסום ב"ישראל היום" מלפני שבוע. השוו בו בין שני מפגעים – בתל אביב ובאורלנדו, ונאמר בו שיש "דמיון מצמרר" ביניהם. אם יש משהו מצמרר, הרי זו ההשוואה עצמה. בעצם מה משדרת ההשוואה? כל המוסלמים נראים אותו דבר, אותם תווי פנים; ודעו לכם – בינינו נמצאים דומים למפגע באורלנדו. זוכרים מי התעסקו בתווי פנים של בני אדם, השוו ביניהם כדי להלהיט שנאת המונים כלפיהם?.

מסרי ההסתה מחלחלים לציבור ועושים את שלהם. מניין שאב החייל שירה בפלסטיני הפצוע בחברון את פסק הדין האישי "ערבי חייב למות"? הרי ערבי טוב הוא ערבי מת. ואם לא די בכך, במהלך משפטו הצבאי של אלאור אזריה, מתנהל מסע הסתה פרוע נגד מפקדו, תום נעמן, שהעיז להעיד שלא נשקפה סכנה מן הפצוע. ומה לגבי הגרפיטי והקריאות השכיחות באצטדיונים: "מוות לערבים"? ומה מקור ההשראה של משמרות תגי מחיר, מציתי מסגדים וכנסיות, ועוקרי עצי הזית וכל תקווה לדו-קיום?

נוח יותר להציץ לספרי הלימוד של הפלסטינים במקום לבער את הנגעים אצלנו. כמה נעים לחיות באקלים של התססה מתמדת נגד יריבים, ולא להתנסות בדו-קיום עמם!

אם להסתמך על ניסיון העבר וההווה, ככל שיתרבו הפרסומים על פרשיות נתניהו, שבחלקן טרם נחשפו, מפלס ההסתה נגד כל יריב, פנימי או חיצוני, עתיד לעלות. כי בהסתה תעשה שלטון ותשמור עליו.

אך אולי לכל תעלול יש גבול? נראה שאהוד ברק ובוגי יעלון יודעים ומריחים, ולכן הם מצחצחים לשונותיהם. האם הם רואים באופק בחירות? גם הסנגוריה על ראש הממשלה בראש העמוד הראשון של "ישראל היום", מאת עמוס רגב ובועז ביסמוט מחזקת את ההערכה שמשהו דרמטי מתרחש מאחורי הקלעים.

 

 

 

לאן הולכים כספי הפריפריה

nina_frishמאת: נינה פריש – פעילת שלום, 65

תנועת "שלום עכשיו" טבעה כבר בימיה הראשונים את הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". מה שאנחנו רואים שנים רבות הוא ההפך.

 

 

ביום ראשון השבוע אישרה הממשלה העברת מענק מיוחד נוסף להתנחלויות. הפעם מדובר ב- 82 מיליון ₪. דוברי הממשלה השונים הסבירו שהמענק ניתן בגלל "המצב הביטחוני". בפועל, כך אומרים חוקרי "מולד", נועד הכסף למימון קייטנות מדע מסובסדות, להעצמה נשית, ולפיתוח תיירות בהתנחלויות. "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה" הוא מכון מחקר עצמאי והוא מספק מידע אמין, שלא כמו אמצעי התקשורת הרגילים, ודוברי הממשלה למיניהם. באתר http://www.molad.org/about/molad/ ניתן למצוא מידע מדויק אודות המחיר שכולנו משלמים כדי לחזק ולשמר את ההתנחלויות.

העברת מענק זה בדיוק באותם ימים שראשי רשויות מהפריפריה צועדים לכיוון משרדי הממשלה בירושלים בדרישה לשוויון בתקציבי הרווחה והחינוך, היא סטירה בפרצופם; וההשתתפות של מספר ראשי מועצות אזוריות של מתנחלים באותה צעדה היא בדיחה עצובה.

איור התנחלויותאך המענק שהוחלט עליו בתחילת השבוע הוא רק תוספת לסכום הענק של 340 מיליון ₪, שכבר הוקצו להתנחלויות בהסכם הקואליציוני עם "הבית היהודי", ולמענק מיוחד אחר – בגובה 70 מיליון ₪ – שניתנו לשיפוץ של אודיטוריום, בניית טיילת והקמת פארקים – כולם בהתנחלויות, מעבר לקו הירוק.

לפי אותו מחקר של "מולד" השקיעה המדינה בשנת 2015 בכל תושב בהתנחלויות 28% אחוז יותר מאשר בתושב הגליל, ו-100% יותר מאשר בתושב המרכז!.

נוכח הקריאה של ראשי רשויות מהפריפריה להעביר אליהם תקציבים שיאפשרו "שוויון הזדמנויות בחינוך וברווחה", מדהים לגלות (באותו המחקר) שבשנת 2015 העביר שר החינוך את כל התקציב הפנוי לבינוי מעונות יום חדשים בישראל אל קופתה של מועצה אחת ויחידה – המועצה האזורית שומרון, שמעבר לקו הירוק. ושההשקעה של המדינה בכל תלמיד בהתנחלות מבודדת כפולה מההשקעה בתלמיד בפריפריה. ועוד כהנה וכהנה.

התנחלות מטופחת
האפלייה לטובה של ההתנחלויות אינה חדשה. אבל היא הולכת ונהיית בוטה יותר מאז שנפתלי בנט ו"הבית היהודי" נכנסו לקואליציה של נתניהו. תקציבים שאמורים להגיע למיגון יישובי קו העימות, לחינוך ולרווחה בפריפריה, לבריאות של כולנו מופנים לטובת ההתנחלויות. גם החטיבה להתיישבות, שסביבה היו הרבה ויכוחים, מפלה לטובה את ההתנחלויות, ומסיטה אליהם תקציבים שהיו יכולים להועיל מאוד להתיישבות בתוך גבולות הקו הירוק.

קשה לי להאמין שממשלת הימין הנוכחית תטה אוזן לדרישה של אנשי הפריפריה, כאשר בראש מעייניהם האחיזה ההולכת וגוברת בשטחי הגדה המערבית, וחסימת כל סיכוי לשלום.

 

 

אל-פארסייה

arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת ודוקטורית לפסיכולוגיה

בעיצומו של חודש הרמדאן הקדוש שוב הורס המינהל האזרחי מבני מגורים ומבנים חקלאיים בדרום הר חברון, ומותיר עשרות אנשים ללא קורת גג.

 

 

שִׁבְעִים מִבְנִים וּפַחוֹנִים,

בְּאֵר-מַיִם, שְׁתֵי מִכְלְאוֹת-צֹאן.

אִישׁ לֹא נֶהֱרַג בְּאִל-פַארְסִיָה,

אַף אֶחָד לֹא נֶאֱסַר.

הרס כפרעָלוּ עָלֶיהָ בְּדַחְפּוֹרִים.

גַּם אֶת הָאֹהָלִים הֶחְרִימוּ

וְאֶת מַשְׁאֵבַת הַמַּיִם.

מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי-אָדָם

בֶּדְוִים, רוֹעִים

נוֹתְרוּ לְלֹא קוֹרַת-גַּג.

נִדְרְסוּ רַק כַּמָּה תַּרְנְגוֹלוֹת.

אִיש לֹא נֶהֱרַג,

אוֹתָךְ לֹא יִזְכְּרוּ, אִל-פַארְסִיָה.


 

חיזוק ותמיכה ל״צעדת השוויון"

הודא אבו-חמידמאת: הודא אבו חמיד – סוציולוגית ופעילה חברתית, 45

"צעדת השוויון" של ראשי מועצות לקריאה לשוויון הזדמנויות לילדי הפריפריה בדרכה לכנסת. הופתעתי לראות ששותפים לצעדה גם מתנחלים עשירים

 

לפני שבוע התחילה בירוחם שבנגב "צעדת השוויון", שאותה מובילים ראשי רשויות מהפריפריה, מכל הארץ. הם קוראים לממשלת ישראל ליצור תנאים שווים ליישובים העניים יותר, כדי להשוות את תנאי הפתיחה של התושבים, ובעיקר של הילדים הגדלים בהן, לאלו שקיימים ביישובים המבוססים יותר. את הצעדה יזם ראש עירית ירוחם מיכאל ביטון, ובדרך הצטרפו אליו גם ראשי רשויות וגם אזרחים אוהדים.
צעדת השוויון_0באתר "על צד שמאל" התפרסם לפני שבוע המאמר "שוב צועדים לירושלים במחאה", ובו נסקרו צעדות קודמות, שגם הן קראו לממשלת ישראל לשנות את סדרי העדיפויות שלה ביחס לתקציבי הרווחה והחינוך. במאמר נכתב מדוע שינוי כזה הוא הכרחי, וכמה הוא חשוב בשביל היישובים עצמם, ובעיקר בשביל ילדיהם. זה נכון מאוד ביחס ליישובים היהודים, כמו שזה נכון ביחס ליישובים הערבים. במאמר נשאלה שאלה האם הפעם תהיה לצעדה הזו השפעה.

עכשיו, כשהצעדה עומדת להסתיים, מארגן מר חיליק בר, ח"כ "העבודה", סגן יו"ר הכנסת וראש השדולה לחיזוק הפריפריה, כינוס לחיזוק וסיכום הצעדה. שותפים לו בארגון השדולה לצדק חלוקתי בראשות ח"כ מיקי זהר, הח"כית אורלי לוי-אבוקסיס, וח"כ יוסי יונה. אני לא ממש מבינה מדוע חברי הכנסת הערבים לא שותפים גם הם.

בכינוס יקראו לחזק את שוויון ההזדמנויות בחינוך וברווחה. וישתתפו בו ראשי רשויות ערבים ויהודים מכל הארץ (משום מה גם ראשי ישובים בשטחי הגדה המערבית), נציגי ארגונים חברתיים, ח"כים ואישי ציבור. והציבור כולו מוזמן לשמוע ולהשמיע.

האם הפעם אמנם יחול שינוי בהקצאת התקציבים לחינוך ולרווחה?

הכינוס יתקיים בכנסת ביום רביעי, 22.6, באולם "ירושלים", בשעה 16:00.

להרשמה: גל 052-4545795 ybar@knesset.gov.il

 

 

צה"ל, אמת, יושרה ומנהיגות

neomi razמאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

בימים אלה עומדים למבחן ערכים בסיסיים של צה"ל. האם יצליח הרמטכ"ל למנוע את הסחף בערכים? האם באמת מוקם פה צבא אחר?

 

בימים אלו עומד למשפט צבאי החייל אלאור אזריה. כזכור, ב-24 במרץ הוא צולם כשהוא יורה לעבר ראשו של טרוריסט שכוב חסר אונים על הקרקע. הפתולוגית הצבאית קבעה שירייה זו היא שחיסלה אותו, והעידה על כך במשפט המתנהל עתה.

 

עוד ביום האירוע גינה הרמטכ"ל גדי אייזנקוט את המעשה, שנראה על פניו כהוצאה להורג יזומה. הוא אמר ש"זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל". גם שר הביטחון דאז משה יעלון אמר שהאירוע הוא "חמור ביותר ומנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו". ולעומתם – מי שהוא היום שר הביטחון, הממונה על צה"ל, אביגדור ליברמן, הגיע לבית הדין הצבאי בתחילת הדיון המשפטי "על מנת לתמוך בחייל", ואמר: "אני לא מבין איך…ניתן בכלל להאשים את החייל". הפגנות תמיכה בחייל גרמו להעתקת המשפט למקום שקל יותר להגן עליו. בהפגנות אלו הוצג כגיבור והעמדתו לדין הוצגה כעוולה..

 

בשבוע שעבר, במהלך המשפט הצבאי שבו נדון עניינו של החייל, העיד מפקד הפלוגה, רב סרן תום נעמן, ש"לא הייתה כל סכנה...עמדתי ליד המחבל ולא הרגשתי ממנו סכנה…לא הייתה סכנה". הוא גם העיד ששאל את החייל שירה, מי אישר לו לירות ולמה עשה זאת, והתשובה שקיבל הייתה: "המחבל היה חי, הוא צריך למות". כצפוי ממפקד, העיד מפקד הפלוגה: "כעסתי עליו שהוא עשה את זה, ושבוצע ירי בתוך זירה בפיקודי ללא אישורי".

 

אלא שכל זה לא ממש מעניין את אנשי הימין. "כיפוף" האמת, עיוות המציאות רמיסת ערכים בסיסיים, והסתה הם כלים מאוד שימושיים בידיהם, מזה שנים רבות, לכל מטרה ועניין. כלי התקשורת מדווחים על הדבקת התארים "בוגד" ו"בושה למדינה" לרב-סרן נעמן ועל איומים המוטחים בו. "לא מוסרי כקצין לבוא ולבגוד בחיילים שלך", אמר אחד מהם. "בגד בחיילים שלו"? הרמטכללהיפך. הוא הוכיח להם שיש לו אומץ ויושרה ושניתן לסמוך על שיקול דעתו.

המפקד העליון של צה"ל, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, נאלץ שוב להכריז את המובן מאליו. הוא שיבח את יושרתו ואת יושרו של מפקד הפלוגה. הוא הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהנורמה המצופה מקציני צה"ל ומחייליו היא אמירת אמת ומתן עדות אמת. באופן מפתיע אפילו השרים בנט וליברמן יצאו להגן על כבודו של צה"ל; אבל איש מהם לא התייחס לערכים שאליהם התייחס הרמטכ"ל כערכים בסיסיים.

 

וכמו אנשי הימין הבוטים, כך ראש הממשלה. הוא לא ממש מתעניין בערכי האמת והיושרה. לאחר אירוע הירי הוא אמנם הכריז ש"מה שהתרחש בחברון אינו מייצג את ערכי צה"ל", אבל עד מהרה המשיך עם משפט מרוכך על חיילי צה"ל העומדים במצבי סכנה רבים, ולבסוף קינח בביטויי אמפתיה למשפחת החייל (מוצדקת כשלעצמה, אבל אסור שתגיע מכיוונו של מנהיג שאמור לייצג את ערכי המדינה וצבאה, כפי שעשו בעקביות ראויה לציון המנהיגים יעלון ואייזנקוט). ועכשיו – כשהקצין מותקף על-ידי אנשי ימין – הוא שותק.

 

אז נראה שאמנם – כמו ש"אומר" ארנון אבני בקריקטורה שלו באתר זה – הולך ומוקם פה צבא חדש ואחר, צבא שערכיו מנוגדים לחלוטין לערכים המסורתיים של צה"ל – אלו שמיוצגים על-ידי הרמטכ"ל הנוכחי, ועל-ידי רב-סרן נעמן. ונראה שעומד בראשו של צבא זה האדון בנימין נתניהו.

צבא בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר ולה-פמיליה ממתין!

 

צבא

 

 

 

 

 

 

 

 

מאת: ארנון אבני – צייר וקריקטוריסט, קיבוץ נירים, עוטף עזה, 55