נתניהו-בנט, בקשו סליחה!

dan bavliמאת: דן בבלי – עוסק בהיסטוריה, מצפה חרשים

הציבור היה מקבל בהערכה התנצלויות שהשריפות לא נגרמו מערבים ישראלים, וההתנצלויות היו תורמות להקטנת המתחים בקרב אזרחי ישראל הערבים.

 

 

 

בעת כהונתו הנוכחית של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, האוכלוסייה חווה כלפי אזרחי ישראל הערבים הסלמה מתמשכת ועוינות גוברת, הנוצרות בעיקר ביוזמת רשויות המדינה. תהליך זה מקבל ביטויו, בין היתר, בכוונה המשודרת לאחרונה להגביל בתחיקה את קריאת המואזינים במסגדים ברמקולים.

 

 

הסלמה בוטה עוד יותר נגד אזרחי ישראל הערבים קרתה לפני כחודש, כשמדינת ישראל חוותה סידרה של שריפות שפרצו ברחבי הארץ. עוד בטרם כובו השריפות,

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%a4%d7%95%d7%aaראש הממשלה בנימין נתניהו קבע: "החומר שאנחנו רואים הוא חד משמעי. יש פה הצתות. אין ספק שהדבר הזה טרור". בהמשך הבטיח נתניהו כי העבריינים יענשו. לכך הוסיף בנט, שר החינוך: "מי שביצע את ההצתות רצה לשרוף יהודים". שרי ממשלה אחרים הוסיפו הצהרות איבה והסתה. אחרים, פחות זריזים, הודיעו כי בכוונתם להביא לתחיקה בוטה שתעניש קשות את מי שגרמו להצתות. עיקר היוזמות להתבטאויות אלה מקורן בלב המימסד היהודי.

 

 

במציאות לא נמצאו סימנים כי השריפות התפרצו ביוזמת גורמים ערבים עוינים, ולא נמצאו סימנים שתמכו בהאשמות של ראש הממשלה ושל שר החינוך, כאילו השריפות פרצו מהצתות של אנשי טרור ערביים. ההצהרות מבכירים ברשויות התבססו על הסתות ושמועות, ולא על עובדות בדוקות. בימים שחלפו לאחר כיבויי האש, המשטרה, מערכות כיבוי האש ומערכת הביטחון חקרו כיצד פרצו השריפות. לאחר 39 מעצרים הוגשו 3 אישומים בלבד, שכללו שריפת ערימת זבל במרכז אום אל-פאחם ו-2 אירועים שנבעו מרשלנות. לא נמצאו מקרים של הצתות בזדון.

 

 

מן הראוי לציין כי אזרחים ערבים רבים התקשרו מיוזמתם והציעו עזרה, סיוע ואירוח בבתיהם, לתושבים מיישובי משגב בגליל ועד לנטף שבהרי-יהודה, שחוו את השריפות המתקרבות לבתיהן.

 

 

בשבועות שחלפו מאז – נדם הנושא. ראוי שכלל אזרחי ישראל ישמעו מראש הממשלה נתניהו ומשר החינוך בנט הודעות ברורות שידגישו שהם השתכנעו כי הצהרותיהם בשריפות היו שגויות, כי לא גורמים עוינים גרמו לשריפות, וכי נתניהו ובנט מתנצלים על דבריהם.

 

 

אין ספק כי הציבור היה מקבל התנצלות כזו בהערכה, וההתנצלויות היו תורמות להקטנת המתחים בקרב אזרחי ישראל הערבים.

 

 

 

כְּשֶׁמְּשַׁטְּחִים אֶת חָלֶב

איתן קלינסקימאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

סמטאות חלב הדמועה זועקים: לא הושג ניצחון. בבתים הפעורים הובסה החברה האנושית. בעיר הסורית שנעקדו ילדיה ונאנסו בנותיה, המוות הביס את החיים.

 

 

 

כְּשֶׁהַזְּמַן נַעֲשָׁה שָׁקֵט וְאָפֵל

רְקִיעִים לוֹהֲבִים בְּנָפַת גַּ'בֶּל סָמָעָאן

מְשַׁטְּחִים בָּעִיר חָלֶב אֶת הַבָּתִּים

לִשְׁנֵי מִילְיוֹן אִישׁ.

 

 

הַלֵּילוֹת בְּחָלֶב עָמְדוּ פְּעוּרֵי קִירוֹת

בַּסִּמְטָאוֹת שֶׁנָּטְלוּ סִמָּנֵי עִקְבוֹתָיו שֶׁל אָדָם

וְזֵרוּ עַל פְּנֵי הָאַיִן אֶת דָּמָם.

 

 

בָּעִיר חָלֶב צְרוּרִים בַּאֲפֵלָה

עֲרָבִים, מוּסְלְמִים וְנוֹצְרִים,

עִם כּוּרְדִים, טוּרְקִים וְאַרְמֶנִים.

עֵינֵיהֶם נְקִיּוֹת,

שְׁתִיקָתָם גְּדוֹלָה,

צַעֲקָתָם נֶאֶטְמָה

בְּמִמְטְרֵי אֵשׁ.

 

 

%d7%97%d7%90%d7%9c%d7%91-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a6%d7%a6%d7%aaבְּחָלֶב הִתְפּוֹרְרוּ חַיִּים לְאָבָק,

זְאֵבִים מְחֻמָּשִׁים יָצְאוּ לַטֶּרֶף.

בַּהֲלִיכָתָם אֶל מוּל מָחָר הַנֶּעֱרָג

נֶהֱרָג אֱלוֹהִים

נֶהֶרְגָה הַחֶמְלָה

נֶהֶרְגוּ הָרַחֲמִים

יָרְדוּ אֵלֵי קֶבֶר הַחַיִּים.

 

 

 

 

פרשנות ולקחים

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

מה שגרם להפתעה ולכעס בירושלים אלה הן המדינות הידידות שתמכו בהחלטה, והאכזבה הגדולה מעמדת ארה"ב, שלראשונה לא הטילה וטו.

 

 

 

הדיון במועצת הביטחון על מדיניות ההתנחלות של ישראל בשטחים לא הפתיע איש. גם ההחלטה שהתקבלה, 2334, איננה אלא חזרה משופצת להחלטה של מועצת הביטחון מ-1980. נוסח ההחלטה לא צריך היה להפתיע. שוב, ללא יוצא מן הכלל, כל השטחים שנכבשו בידי צה"ל ביוני 1967, שטחי רמת הגולן, וכן כל שטחי הגדה המערבית – מעמדם כ"שטחים כבושים". כן, אדוני ראש הממשלה – הרובע היהודי בעיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית, מעמדם איננו שונה ממעמד מערת המכפלה שבחברון. דינם – שטח כבוש. הזעם והזעזוע בהתייחסותך לכך, מר נתניהו, מסבירים את אי הבנתך והבחנתך בין "זיקה דתית" ל"זיקה מדינית".

%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%92%d7%93%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa

 

 

בשטחה של ארץ-ישראל מצויים הרבה מקומות קדושים – מקומות קדושים ליהודים, ואחרים שקדושים למוסלמים, לנוצרים ואף לבהאים. קדושת הגנים הבהאים שבחיפה ובעכו איננה הופכת מקומות קדושים אלה לטריטוריה ריבונית זרה. ממש כך, במציאות הפוליטית-משפטית שמאז יוני 67, הכותל המערבי הוא במעמד שטח כבוש, ומעמדו המדיני ייקבע רק לאחר שיוכרע עתידם של הגדה המערבית ושל ירושלים.

 

 

ב-7 ביוני 1967 כבשו לוחמי חטיבת הצנחנים את העיר העתיקה. הרב שלמה גורן הגיע לרחבת הכותל ותקע בשופר. תקיעתו ביטאה את שוב היהודים למקום הקדוש. שעה קלה קודם לכן הגיע שר הביטחון משה דיין להר הבית, ותבע להסיר את דגל ישראל מעל כיפת הסלע. זו הייתה הכרתו של דיין בקדושת המקום למוסלמים. לא הוא ולא הרב גורן, לא היה בידם לקבוע את המעמד המדיני של שני המקומות הקדושים. אני מניח שראש הממשלה יודע זאת היטב, אך בהצהרתו הפומבית של נתניהו השתמע כאילו החלטת מועצת הביטחון קבעה את ההיפך, כאילו קבעה שאתרים קדושים אלה הם שטח ריבוני פלסטיני. מועצת הביטחון לא קבעה ולא הגדירה את שטחה ואת גבולותיה של המדינה הפלסטינית העתידה לקום. מועצת הביטחון רק חזרה על הצורך "ליישם את החלטת האו"ם המתייחסת לשתי המדינות על בסיס קווי 1967". בכך, אגב, חזרה המועצה ואימצה את הנוסח באנגלית של החלטה 242, המחייב את ישראל לנסיגה מ"שטחים" ולא "מכל השטחים".

 

 

אני מניח שראש הממשלה קרא את דאגת חברי המועצה "שמא פעילות ההתנחלות הישראלית מעמידה בסכנה את יכולת היישום של החלטת שתי המדינות", דאגה שלה שותפים רבים, ואולי אף רוב תושבי ישראל, היהודים והערבים. החלטה "עוינת" זו מזכירה גם את התחייבותה של הרשות הפלסטינית, בהתאם למפת הדרכים של ה"קוורטט" (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם), ש"כוחות הביטחון של הרשות יפעלו ביעילות נגד כל העוסקים בטרור, ויפרקו את יכולות הטרור, כולל החרמת כלי נשק בלתי חוקיים. …(הרשות – ש"ג) מגנה ההחלטה כל אלימות נגד אזרחים, כולל פעולות טרור וכל פעולה של פרובוקציה". כך צריך לקרוא ולהבין את ההחלטה. אכן, זו איננה הצהרת כורש חדשה, אך גם איננה הצהרה עוינת למדינת ישראל. זו הצהרת אומות העולם, כולל הטובות שבידידותינו, אשר באו עם מסר ברור: מספיק ודי! 50 שנה לאחר מלחמת 67 הגיעה העת למצוא פתרון אשר יהיה מקובל על הצדדים ועל העולם.

 

 

בעוד 3 שבועות ייכנס דונאלד טראמפ לבית הלבן. כאן, בירושלים, מאמינים כי הוא ידיד ישראל. כאן רוצים להאמין שהוא גם תומך במדיניות ההתנחלות ובארץ-ישראל השלמה. את זאת נדע בקרוב. אך כדאי לזכור שבמקרה זה יידרש דונאלד טראמפ לעמוד לבד, עם בנימין נתניהו לצדו, כנגד כל העולם…

 

 

זהו מאמרי השבועי האחרון לשנה זו. תכלה שנה – 2016 – וקללותיה, תחל שנה – 2017 – וברכותיה. 

 

 

 

 

ציונים אנטישמיים



%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%a8%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9מאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ
 

ריגשו אותי באמת מחיאות-הכפיים. ישבו ליד השולחן העגול נציגי העולם כולו ומחאו כפיים למעשה-ידיהם, להחלטה שהם קיבלו זה עתה פה-אחד.

 

 

 במועצת-הביטחון של האו"ם, כמו בכנסת, אין מחיאות-כפיים, ואין גילויים ספונטניים אחרים. ובכל זאת, הם מחאו כפיים כמו ילדים שקיבלו את מתנות חג-המולד שלהם (זה היה באמת יום לפני חג-המולד, היום הראשון של חנוכה. חפיפה נדירה כזאת מתרחשת רק פעם בעשרות שנים. כידוע הנוצרים משתמשים בלוח השמש, והיהודים משתמשים בלוח הירח המותאם). השגרירים היו מאושרים. זה עתה הם השיגו דבר שנמנע מהם במשך שנים רבות: גינוי ההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי על-ידי ממשלת ישראל.

 

 

עד-כה השתמשו נשיאי ארצות-הברית, בזה אחר זה, בזכותם להטיל וטו על החלטות מועצת-הביטחון (זכות שזמנה עבר מזמן). והנה, הנשיא ברק אובמה העז, לקראת סוף תקופת-כהונתו, להתגרות בממשלתו של בנימין נתניהו, שאותו הוא מתעב בכל לבו. וכך, אחרי שנים של תסכול, יכול היה המוסד הבינלאומי העליון לקבל החלטה אודות ישראל על פי רצונו. אין פלא שחבריו התנהגו כמו ילדי בית-ספר היוצאים לחופשה. חופשה העלולה, למרבה הצער, להיות קצרה מאוד. למראית עין הייתה השמחה מוגזמת. להחלטה הזאת אין משמעות מעשית. אין לה שיניים. נתניהו היה יכול לחזור על הפתגם המזרחי: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

 

 

אך תגובתו המידית של נתניהו הייתה שונה מאוד. הוא התנהג כמו חיה פצועה. הוא השתולל, הוא התנפל על כל העולם, הוא נשך כל מי שנמצא בסביבה. אחדות מהתגובות היו מגוחכות ממש. הוא יכול היה לזלזל בהחלטה וללגלג, כמו דויד בן-גוריון בשעתו, שקרא למוסד הבינלאומי "או"ם-שמום". במקום זה, נתניהו החזיר את שגריריו מניו-זילנד ומסנגל (ידידות מסורתיות של ישראל), ביטל ביקורים של מדינאים זרים בארץ, זימן שגרירים זרים ביום חג-המולד כדי לנזוף בהם בפומבי, ובעיקר השמיץ את הנשיא אובמה.

 

 

זה היה מעשה מטופש. לנשיא אובמה יש עדיין 21 יום בתפקיד, 21 ימים ארוכים שבהם הוא יכול לפגוע בנתניהו. אובמה יכול, לדוגמה, להעביר החלטה לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. החלטה כזאת אינה ניתנת לביטול. ברגע זה, כל הצמרת הישראלית חרדה מפני אפשרות זו. אילו קרא נתניהו את מקיאוולי, הוא היה יודע שאסור להתגרות באריה אם אין אפשרות להרוג אותו. הייתי מוסיף: במיוחד אם כבר העלבת ופצעת את האריה הזה פעמים רבות בעבר. גם אריות יכולים לפעמים להתרגז. אך יתכן שהתנהגותו של נתניהו אינה כל-כך טיפשית כמו שהיא נראית. היא עשויה להיות אפילו די פקחית. זה תלוי במטרה.

 

 

כאסטרטגיה דיפלומטית היא הרת-אסון. אך כאסטרטגיה לניצחון בבחירות – היא הגיונית. הנה הגיבור הגדול, המלך דויד המודרני, הלוחם למען עמו, המכריז מלחמה על כל העולם. היש בישראל אדם שישווה לו? בימים הרעים ההם של גולדה מאיר, אחת מלהקות-הבידור של צה"ל שרה שיר עליז שנפתח במלים "העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר…". מסיבה כלשהי, היהודים נהנים ממצב שבו כל העולם מגנה אותם. "זה רק מאשר מה שידענו תמיד: שכל עמי העולם שונאים אותנו. זה מראה שאנחנו מיוחדים לגמרי. אין לזה, חלילה, שום קשר להתנהגות שלנו. זוהי פשוט אנטישמיות טהורה". נתניהו עולה על גולדה. הגברת הזקנה בוודאי מביטה בו בקנאה מלמעלה (או מלמטה).

 

 

הציונות הייתה אמורה לשחרר את ישראל מהתסביכים היהודיים הישנים האלה. היינו אמורים להפוך לאומה נורמלית, להיות ישראלים בריאים במקום יהודים "גלותיים". היינו אמורים להיות עם-סגולה, נערצים בעיני כל עמי העולם. נראה שלא לגמרי הצלחנו.

 

 

אבל יש "תקווה גדולה, תקווה ענקית", תקווה בעלת שם: דונלד טראמפ. %d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4טראמפ כבר צייץ והודיע שעם כניסתו לבית הלבן, כל המצב באו"ם ישתנה. אך האם זה יקרה באמת? לאיש – וגם לו עצמו – אין מושג מה יעשה אז. האם יכול נתניהו להיות  בטוח? נכון, טראמפ שולח לתל-אביב (או לירושלים?) שגריר חדש, שהוא ציוני קיצוני, כל-כך ציוני שנתניהו עצמו נראה בהשוואה אליו כעוכר-ישראל, כמעט כמוני. אבל בו בזמן מינה טראמפ גזען לבן לתפקיד עוזרו הבכיר, אדם אנטישמי עם תעודות. יש המאמינים שהכול יהיה תלוי במצבי-הרוח של טראמפ. מי יודע מה יהיה מצב-רוחו בבוקר שבו תיערך ההצבעה על ההחלטה הבאה המגנה את ממשלת-ישראל? האם הוא יהיה באותו רגע טראמפ הציוני או טראמפ האנטישמי? בעצם, הוא יכול להיות גם זה וגם זה.

 

 

המטרה המוצהרת של הציונות היא לקבץ את כל היהודים המפוזרים בעולם במדינה היהודית. המטרה המוצהרת של האנטישמים היא לגרש את היהודים מארצותיהם. מסתבר ששני הצדדים שואפים לאותו הדבר. בנימין זאב הרצל, האב-המייסד של הציונות, הכיר בכך כבר בראשית הדרך. הוא נסע לרוסיה הצארית, שבה שלטו האנטישמים, והציע עסקה: אנחנו ניקח את היהודים מארצכם, ואתם תעזרו לנו לשכנע אותם לצאת. זה היה בימי הפוגרומים הרצחניים. אבל היהודים שעזבו את רוסיה (שכללה חלק מפולין) היגרו בהמוניהם לארצות-הברית. רק מעטים עלו לארץ-ישראל. זה לא היה פרק יחיד-במינו. לכל אורך ההיסטוריה הציונית נעשו ניסיונות לגייס את עזרת האנטישמים למען הגשמת המפעל הציוני. לפני לידת התנועה הציונית, הטיפו נוצרים אוונגליסטים בארצות-הברית ובבריטניה לקיבוץ גלויות היהודים בארץ-הקודש. יתכן שזה השפיע גם על הרצל. אולם המסר הזה של גאולת היהודים הכיל פרק נסתר: שיבת ציון תאפשר את ביאתו השנייה של ישוע. ואז מה יקרה? היהודים יתנצרו, ומי שלא יעשה זאת – יושמד.

 

 

בשנת 1939, כאשר הסכנה הנאצית כבר הייתה גלויה לעין, זימן זאב ז'בוטינסקי את חסידיו לוועידה בפולין. בין הבאים היו גם ראשי "הארגון הצבאי הלאומי" בארץ. אחד מהם היה אברהם שטרן, שכינויו במחתרת היה יאיר. בפגישה זו הוחלט לפנות אל מפקדי הצבא הפולני, כולם אנטישמים, ולהציע להם עסקה: אתם תאמנו ותחמשו את היהודים הצעירים בפולין. אנחנו נשחרר את פלשתינה בעזרת הנשק הזה ונעביר אליה את יהודי פולין. הקצינים נענו, וברחבי פולין קמו מחנות אימונים. מלחמת-העולם השנייה שמה קץ להרפתקה זו. עם פרוץ המלחמה הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל להפסיק את כל הפעולות נגד הבריטים ואף לשתף פעולה עימם. למרות פעולות האצ"ל העריץ ז'בוטינסקי בליבו את הבריטים. יאיר דגל בקו הפוך. הוא האמין שהבריטים הם האויב שלנו, ושהאויב של האויב הוא ידיד. המלחמה סיפקה לדעתו הזדמנות לגרש את הבריטים. אדולף היטלר הוא אנטישמי, אבל עכשיו הוא בעל-ברית פוטנציאלי. הגישה של יאיר יצרה פילוג באצ"ל. בכל יחידות האצ"ל פרץ ויכוח סוער. הייתי אז בן 16, וכחבר האצ"ל השתתפתי בוויכוח לוהט זה. כעולה מגרמניה הנאצית התנגדתי, כמובן, לגישת יאיר. יאיר הקים ארגון משלו, שנקרא לימים לח"י (ובפי הבריטים "כנופיית שטרן"). יאיר שלח שליח לתורכיה, שהייתה אז ניטרלית, וזה העביר לשגריר הגרמני מכתב ל"אדון היטלר", ובו הציע שיתוף-פעולה. היטלר לא הגיב, כמובן (כל זה קרה לפני השואה). יאיר נתפס על-ידי הבריטים ונהרג "בשעה שניסה לברוח". אחרי תום המלחמה, כאשר ברית-המועצות הפכה לאויבת החדשה של בריטניה, המשיכו יורשיו של יאיר לנקוט אותו קו בנסיבות החדשות. הם פנו לשיתוף-פעולה עם ברית-המועצות. סטלין התעלם מההצעה.

 

 

אחד מאדריכלי השואה היה אדולף אייכמן, קצין הס"ס שהיה ממונה על משלוח יהודי הונגריה לאושוויץ. אייכמן יצר בבודפשט מגע עם קבוצה של ציונים, בהנהגת ישראל קסטנר, והציע לו עסקה. כאות של רצון טוב הוא הרשה לקסטנר לשלוח כמה מאות יהודים ברכבת מיוחדת לשווייץ. בו  בזמן, אייכמן שלח את אחד מחברי הקבוצה הציונית, יואל ברנד, לאיסטנבול הניטרלית, והטיל עליו תפקיד מטורף: ליצור מגע עם ההנהגה הציונית בירושלים, ולהציע לה עסקה: אם בעלות-הברית ישלחו לגרמניה (באמצע המלחמה!) מספר גדול של משאיות, תופסק שליחת יהודי-הונגריה לאושוויץ. בניגוד להוראות שקיבל מאייכמן, חצה ברנד את הגבול לסוריה, שבה ישבו הבריטים, ונאסר על-ידם. משלוח היהודים למחנה-המוות – עשרת-אלפים ביום – נמשך.

 

 

מה הייתה מטרת הנאצים כשהציעו את ההצעה המוזרה הזאת? התיאוריה שלי היא שהיינריך הימלר, ראש הס"ס, שקל כבר אז את הרעיון לסלק את היטלר ולתפוס את מקומו. תכניתו הייתה לעשות שלום נפרד עם בנות-הברית המערביות, ולהמשיך במלחמה נגד הסובייטים. כאנטישמי מובהק האמין הימלר שהיהודים שולטים בעולם. אחרי המלחמה, כאשר חיכה אייכמן למשפטו בישראל, הוא כתב ש"הציונים הם היסוד הביולוגי החיובי" בגזע היהודי (אגב, כאשר היה אבו-מאזן תלמיד באוניברסיטה במוסקבה, עבודת-הדוקטורט שלו עסקה בשיתוף-הפעולה בין הנאצים והציונים).

 

 

האם חוג עוזריו של דונלד טראמפ יכול לכלול, זה לצד זה, אנשים ציונים קיצונים וגם אנשים בעלי דעות אנטישמיות קיצוניות? ודאי שכן.

 

 

השבוע גינה שר-הביטחון, אביגדור ליברמן, את התוכנית הצרפתית לכנס בפאריס ועידה למען שלום ישראלי-פלסטיני. ממשלת-ישראל פוחדת שבוועידה זו יגיש שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, תכנית מפורטת להסכם-שלום, שיכלול את הקמתה של מדינת-פלסטין העצמאית. תכנית זו עשויה להתקבל על-ידי הוועידה, ואחר-כך על-ידי מועצת-הביטחון של האו"ם. לפי החשש, זאת תהיה יריית-הפרידה של הנשיא אובמה. לא יהיה וטו באו"ם (אגב, תכנית קרי דומה להפליא לתוכנית-השלום שעיבדנו, חבריי ואני, לפני 59 שנה, בשנת 1957, שנקראה "המנשר העברי"). ליברמן זועם. הוא השווה את התכנית הזאת למשפט דרייפוס, הסרן היהודי בצבא הצרפתי שהורשע לפני כ-120 שנה בריגול לטובת גרמניה. הוא נשלח לאי-השדים מול חוף גויאנה הצרפתית. בסופו של דבר זכה. הרצל כיהן אז כסופר של עיתון אוסטרי בפריס, ולפי הסיפור הציוני הוא הזדעזע עד כדי כך שבעקבות פרשת דרייפוס הגה את הרעיון הציוני. עכשיו טוען ליברמן שוועידת-פאריס הקרובה אינה אלא מהדורה שנייה של משפט-דרייפוס, והפעם נגד כל העם היהודי.

 

 

אבל "אין מה לדאוג". דונלד טראמפ, וחבורת האנטישמים הציונים שלו, יחזירו את הסדר על כנו.

 
 

 

התפקדתי

רוני צפרירמאת: רוני צפריר – מוציא לאור

השתגעתי, התפקדתי למפלגת העבודה. לי לא אכפת מזהותו העדתית של המועמד. חשוב לי שיהיה ישר, צנוע ואמין. אפשר להתפקד עד מחר, באינטרנט.

 

 

 

 

אם יבחר שוב ראש ממשלה אשכנזי עם סיגר בפה ומיליונים בבנק, מספר בתים או דירות, חשבונות בנק בכל העולם ואשה דומיננטית עושת צרות – אנחנו בבעיה רצינית, המדינה תשתגע.

 

 

צבע עורו של ראש ממשלה, או האותיות הגרוניות שבפיו, ממש לא משנים לי; אבל פעם אחת צריך להקשיב לאלה שאכפת להם, שזה בוער בעצמותיהם, שנושאים תחושת עלבון וקיפוח. צריך להטות אוזן ולהתחבר אחד לשני. אחרת נאבד את הדבק שמחבר את כולנו לעם אחד, ונחזור להיות שבטים-שבטים מנוכרים ושונאים. זה מה שהימין עושה, בהצלחה לא מבוטלת. אבל אנחנו כאן כדי לעצור את הטירוף.

 

 

למות מהמחשבה שאני נמצא עם המפאיניקים, אבל זה מה יש. התפקדתי בסוף כנס של "המחנה הדמוקרטי" עם הח״כ הוותיק ביותר בכנסת, עמיר פרץ, 29 שנה כח״כ, כשר ובאין-סוף ועדות, כנס שאירגן בת"א חברי-שותפי לדרך נפתלי רז.

 

 

 

 

עמיר פרץ הגיע כמעט בגפו, עם בחור צעיר אחד, דוברו. אין פמליות, אין אנשי ביטחון, אין איחורים ועיכובים ואין אישה שמשתקת את כולם, נותנת הוראות ומפריעה. הכיבוד שעל השולחן לא היה עובר במרכז הליכוד: צלחת עוגיות סומסום, בקבוק סודה אחד, שלושה ביסקוויטים ו-11 בייגלה קטנטנים ומלוחים נוספים בצלחת חד-פעמית, ומיחם מים חמים. הכיבוד הכי מכובד בעולם. אין בו יומרה, אין בו יוהרה והוא נטול שחיתות לחלוטין. איפה ארוחות הערב על שלל מנותיהן של עסקני הליכוד ונבחריו. איפה הסיגרים, השמפניות (ומעטפות הכסף). היכן אספות הפעילים בעלויות של מאות-אלפי שקלים. לא כאן. כאן חיה ונושמת ישראל אחרת, זו שחייבים לחזור אליה. ואני מקווה שרבים וטובים יבינו זאת במהרה.

%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%a8-%d7%a4%d7%a8%d7%a5

 

 

 

הדיבור של עמיר פרץ רהוט, מחויך ובגובה העיניים. לא משנה אם תהיו 20 איש בחדר, או 20,000 איש באצטדיון ענק – תמיד תשמעו את אותן מילים. עקבי, ישר ולוחם ללא פשרות. היה חלוץ ברעיונותיו החברתיים והפוליטיים כשעוד היה אסור לחשוב מחוץ לקופסה. יסלחו לי ידידי הרבים שעמיר פרץ הוא לא מספיק שמאל בשבילם. גם בשבילי הוא חסר משהו. אבל אנחנו לא צריכים איש שמאל בראש המחנה/המדינה. אנחנו צריכים איש עם לב חם ורחב, עם מקום לכולם בלבו, איש שצדק חברתי הוא לא סיסמא נבובה על שפתיו, והשלום הוא משאת נפשו למרות שהוא גר כמה קילומטרים מהגבול העזתי (בשדרות), ובטח היה רוצה כמו-כולם להכניס לעזתים באבי-אביהם. אנחנו זקוקים למנהיג אנושי ומחבק, ואם הוא איש שמאל – יצאנו נשכרים.

 

 

עמיר פרץ חדר ללבי. יתרונותיו ידועים, חסרונותיו ידועים גם הם. בחישוב הסופי שלי, נכון לערב הדלקת נר שביעי של חנוכה, אין מתאים ממנו לאחות את הקרעים ולהוביל את מפלגת העבודה. ולמי שלא זוכר, זו המפלגה שאמורה לתפקד כאופוזיציה נושכת, ולא כבוז׳ינים, כלבלבי-שמירה מפונקים, שזוחלים שוב-ושוב מתחת לגדר כדי להתחבר לקואליציה. אני מתקשה להאמין שהשמאל-מרכז ינצחו את הימין וירכיבו ממשלה בעתיד הנראה לעין. אנחנו חייבים שבראש האופוזיציה יעמוד לוחם אמתי, ישר והגון, שאינו מחובר לצינורות ההון, שאינו פתוח להצעות שחיתות, ויסרב לכל קומבינה מוצעת. במבטים שאני מעיף מימיני ומשמאלי השטח נקי, אין אחרים. עמיר פרץ הוא המועמד שלי לראשות מפלגת העבודה בבחירות הפנימיות, הפריימריז, שיתקיימו ביולי. התפקדתי לאחר שעמיר פרץ הכריז על התמודדותו לראשות "העבודה".

 

 

 

* מי שרוצה להשתתף בפריימריז "העבודה" ביולי, צריך להתפקד עד 1.1.17 – עד מחר! ניתן להתפקד באינטרנט, בקישור: https://www.haavoda.com/Member/Register, ואם תכתבו שם בשורת החוג הרעיוני – "המחנה הדמוקרטי", נחזק את השפעתנו על הדמוקרטיה ועל השלום.

 

 

 

 

 

 

 

"חוק ההסדרה" בא להכשיר גזל ולקדם סיפוח!

huda_abu_chamidמאת: הודא אבו-חמיד, סוציולוגית ופעילה חברתית

במקום מאמר: מודעת עצומה, שתתפרסם בעוד שעות ספורות, בשישי, גם ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" ובדפי פייסבוק של כולנו. ויבורכו העושים במלאכה!

 

 

%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99-%d7%a1%d7%93%d7%99%d7%9f

איש השנה 2016

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך

המדינאי שעקבי בעמדותיו כשמאל, הח"כ שיכול לשקם את "העבודה", הפוליטיקאי שמסוגל לנצח ולהתמנות לראש הממשלה, ראש הממשלה הראשון שיתגאה כמזרחי.

  

 

"איש השנה" נבחר לראשונה בשבועון "טיים" ב-1927. בישראל אימץ את המסורת אורי אבנרי בשבועונו "העולם הזה", כאיש השנה העברית. במגזין "על צד שמאל" חידשתי את המסורת ב-2011, ומ-2012 הכפלתי אותה ל"איש השנה" בראש השנה העברית ובראש השנה הכללית בכל שנה: "איש השנה" 2011 אהוד ברק (רומס השמאל); 2012 אביגדור ליברמן (החשוד); תשע"ג רודינה מוסלח (מנהלת "נגב טקסטיל" בשדרות, שנסגר); 2013 ג'ון קרי (מזכיר המדינה, דוחף שיחות ישראל-פלסטין); תשע"ד תושבי הנגב המערבי ועזה (אחרי "צוק איתן"); 2014 בנצי גופשטיין (הכהניסט ראש "להב"ה"); תשע"ה יעקב ליצמן (סגן שר הבריאות); 2015 מאיר אטינגר (ראש מחתרת "המרד"); ותשע"ו רחבעם "גנדי" זאבי.

 

 

ועכשיו, מי לבחור ל"איש השנה" ל-2016? שמעון פרס ז"ל? נתניהו, שבשיא ראשות הממשלה ומתקרב לשיא החקירות במשטרה? בנט, ה"מסדר" ו"מספח"? ציפי לבני הערכית והרהוטה?

 

 

בחרתי במדינאי היחיד שעקבי בעמדותיו כשמאל ומכריז על עצמו שמאל, בח"כ היחיד שמסוגל לשקם את "העבודה", בפוליטיקאי היחיד שמסוגל לנצח את הימין ולהתמנות לראש הממשלה, וביחיד שמסוגל להיות ראש הממשלה הראשון שיתגאה כמזרחי – עמיר פרץ.

 

עמיר פרץ

 

נפגשתי אתו אתמול. פרץ נולד במרוקו, גדל בשדרות, שירת בצנחנים ונפצע קשה. "מתי גיליתי שאני סוציאליסט? כשהתברר לי, לאחר פציעתי הקשה, שאני צריך לקבל החלטות. באו אליי ואמרו לי שהוחלט שאקבל תחנת דלק. למה?, שאלתי. כי אתה הפצוע הכי קשה, אמרו. עניתי: אבל יש כאן פצוע אחר, שיש לו 3 ילדים. תנו לו. אז גם פגשתי את אשתי אחלמה. חשבתי שהיא החלמה… מצאתי שותפה ערכית, אידיאולוגית. הלכתי להיות חקלאי במושב, פיתחתי משק פורח, וזה היה השיקום שלי". ב-1983 נקרא בידי חבריו "להציל את שדרות". עמיר ואחלמה פרץ חזרו לשדרות, ועמיר התמודד לראשות המועצה, באותיות "אמת"! שדרות הייתה העיירה היחידה שבה היה מהפך, והליכוד נשלח הביתה.

 

 

"אני איש שמאל – בגלוי. דמוקרטיה, ציונות, צדק חברתי, כבוד האדם, זכויות. נבחרתי ב-1983 וכבר ב-1984 הצהרתי שצריך להקים מדינה פלסטינית עכשיו, כשהפלסטינים עדיין פחות קיצוניים משיהיו בעתיד. אפילו במפלגת העבודה לא העזו לומר זאת בגלוי. פספסנו את הרגע, אבל אסור לנו לזנוח את הרעיון, ואני חושב שהוא עדיין אפשרי. יש כ-510,000 יהודים מעבר לקו הירוק, מהם כ-400,000 בירושלים ובגושים. כ-40,000 הם בעלי דירות בלבד ועובדים במרכז הארץ. כ-40,000 הם מתנחלים 'אידיאולוגיים'. לא ייתכן שעתידו של עם, עתידה של מדינה, עתיד הציונות – יהיו משועבדים ל-40,000 מתנחלים. אין נוסחה אחרת: גבולות 67, חילופי שטחים סנטימטר מול סנטימטר, וגם בבעיות הקשות, כאגן הקדוש, ניתן להגיע להסכמים.

 

 

"הטענה 'העם הקצין ימינה' לא מקובלת עלי. לדעתי – שמאלה. האמירה 'שתי מדינות לשני עמים' מחלחלת. מצביעים ימינה כי חיים את חוויית הסכין בצומת. צריך לטבול את המסרים שלנו באלמנטים אמוציונאליים משמעותיים. להפוך את האיום הדמוגרפי לאיום אמיתי. ראו בירושלים: 102,000 יהודים בחרו בניר ברקת. 230,000 פלסטינים לא בחרו. אם יבחרו, אין ספק שייבחר ראש עיר פלסטיני… אנחנו נאמנים לציונות יותר מהימין, ולא מסכנים את קיום המדינה כיהודית ודמוקרטית.

 

 

"צריך לעשות עם הליכודניקים שיח אמיץ ולקבלם כשותפים. ככל שאוכיח לאנשי מרכז-שמאל שאני מביא אנשים מהימין, כך הם יאמינו שאפשר לעשות שינוי. ואני יודע מה צריך לשנות, ואיך. הגיעה השעה לשינוי. בח"כ היחיד שמסוגל לשקם את "העבודה", עשיתי מסע של שנה ל'הפלת החומות' העדתיות-הדתיות-הגזעיות, במסע 'מאפיקים-לאפקה-לאופקים'. בחוגי-בית בתל-אביב הסברתי שאם הם נותנים לי לגיטימציה – הפריפריה תתחבר.

 

 

"אני 29 שנים בכנסת, הוותיק (לא המבוגר), עם ניסיון בכל התחומים ועם יתרון – שאני אוהב בני אדם. פעלתי רבות בתחום החברתי, בכנסת ובהסתדרות. הבאתי לחקיקת חוק להעלאת שכר המינימום. הייתי הראשון (והאחרון) שמינה שר מוסלמי. החלטתי להקים את "כיפת ברזל" כחלק מתפיסת עולם, כי חשבתי שהרגל של העורף היא משמעותית מאוד בביטחון.

 

 

"אנשי-ציבור צריכים לקבוע לעצמם רף מוסרי, לא רף פלילי. אני מאמין שאני מסוגל להכניס אנרגיות למחנה. אנחנו בשעת חירום. הזמן פועל לרעתנו. אבל לדעתי ביבי יגיע לבחירות שחוק, ברווז צולע. אנחנו יכולים להיערך. אנחנו חייבים לדחוק את לפיד שיצהיר שלא ימליץ על ראש ממשלה מהימין. אנחנו נשדר לבוחרים פתיחות גם בעניינים דתיים וגם חברתיים".

 

 

אני מכיר את עמיר פרץ 33 שנים. למפלגת העבודה הצטרפתי בגלל מצנע, וברחתי בגלל יחימוביץ'. אתמול התפקדתי ל"עבודה", התפקדתי לעמיר פרץ.  

 

 

 

 

 

צביעותו של נתניהו

shay shohamiמאת: שי שהמי – עו"ד

"האו"ם נטפל אלינו אבל הוא לא עושה כלום בנוגע לסוריה", "האו"ם עוסק רק בישראל ולא בסוריה או במדינות אחרות", "רצח העם בסוריה אינו מעניין את האו"ם";

"העולם כולו נגדנו"; "הצביעות של הקהילה הבינלאומית מתבטאת בהחלטות מועצת הביטחון נגד ישראל" – אלה הם חלק קטן מהטענות הדמגוגיות שנשמעות מפיותיהם של ראש ממשלתנו, של שרים, של חברי כנסת ושל אנשי ציבור רבים, טענות שנשמעו ביתר שאת לאחר קבלת ההחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, ביום ששי האחרון, בדבר אי-החוקיות של ההתנחלויות בשטחים הכבושים. הטענות הדמגוגיות של נתניהו ושל חבר מרעיו שוחזרו היום, לאחר נאומו אמש של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי.

 

 

הגדיל לעשות ראש ממשלתנו כשהכריז, מיד לאחר ההצבעה במועצת הביטחון ביום ששי האחרון, כי "בשעה שמועצת הביטחון לא עושה דבר כדי לבלום את הטבח בסוריה, היא נטפלת באופן מביש לישראל – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – וקובעת שהכותל המערבי הוא 'שטח כבוש'". והנה, אנו למדים כי אותו ראש ממשלה הורה בשבוע שעבר למשלחת ישראל באו"ם שלא להצביע בעצרת הכללית של האו"ם בעד הקמת מנגנון בינלאומי לאיסוף ראיות לביצוע פשעי מלחמה בסוריה, וזאת בניגוד לעמדת משרד החוץ. הוראת ראש ממשלתנו למשלחת הישראלית ניתנה 3 ימים לפני ההצבעה במועצת הביטחון על ההתנחלויות. ההחלטה עברה בעצרת הכללית גם ללא תמיכת ישראל, והמנגנון שהוקם יסייע להכין תביעות נגד חשודים בביצוע פשעי מלחמה במלחמת האזרחים בסוריה. עמדת משרד החוץ, שראש ממשלתנו דחה אותה, הייתה כי על ישראל לתמוך בהחלטה ולהצביע בעדה, כי נוכח הטבח בסוריה ומלחמת האזרחים המשתוללת שם, מדובר בסוגיה מוסרית – וישראל אינה יכולה שלא לתמוך בהחלטה כזו.

נתניהו מכחיש שואה 

 

מסתבר שישראל של נתניהו – יכולה! ראש ממשלתנו הצבוע, שתקף את הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו"ם על "שאינם עושים דבר" לבלום את הטבח בסוריה ורק נטפלים לישראל, ניסה בעצמו לבלום – לא בהצלחה – פעולה חשובה של אותה קהילה בינלאומית ושל העצרת הכללית של האו"ם, והוכיח להן מי הוא אביר הצביעות, ועד כמה מוסרית היא "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון".

 

 

גם הטענה שלפיה מועצת הביטחון עוסקת רק בישראל, ולא בסוריה או במדינות אחרות, היא טענה דמגוגית, ורחוקה מהאמת כרחוק מזרח ממערב. מי שטורח לבדוק את העובדות מגלה שמתוך 76 החלטות שקיבלה מועצת הביטחון ב-2016 – 7 עסקו בסוריה, שבהן גינתה המועצה בחריפות את הפרת זכויות האדם בה, ורק 1 עסקה בישראל ובפלסטינים. יותר משליש מההחלטות עסקו באפריקה, והיתר עסקו בקפריסין, בלוב, בקולומביה ובעוד מדינות (ראה מאמרו של פרופ' אייל גרוס ב"הארץ" מיום 26.12.16). כפי שציין גרוס, דווקא במועצת הביטחון קיימת הטיה לטובת ישראל, הודות לשימוש שעושה ארה"ב בזכות הווטו שלה.

 

 

כפי שמסכם מאמר המערכת של "הארץ" מאתמול, יום ד' 28.12.16 – "בפעם הבאה שנתניהו יגנה את הצבועים באו"ם, כדאי שיתבונן בראי".

 

מה לא יעשה נתניהו

אמנון סלעמאת: אמנון סלע – פרופ' ליחסים בינלאומיים

מה לא יעשה נתניהו? – מה לא יעשו הממשלה וראשה / כדי לשמור על כסאם החם / הרי הם כבר איבדו כול בושה / והרוע רובץ לפתחם.

 

 

אתנן חרפה של מיליוני שקלים

היישר מפי עניי העם

לפצות כנופיית גזלנים

שבלי מצפון ובלי מוסר מתנחלים

על אדמות שחמסו משכנים.

 

שם מיליונרים משתכשכים בבריכות

וילדים משחקים בגנים

והעם מתבשם מצחנת הריחות

וכך, שנים על שנים.

 

שנאה מהלכת ברחובות, לא חינם

הרת שחיתות ואלימות

הייתה פה תרבות ומשפט; היום כבר אינם

כי שתיקה שלא נשברה היא אילמות.

 

שותקים הרבנים, פרושים וצדוקים,

שותקים מנהיגי השמאל המרוט,

רק "הצל" מהלך וחוקיו הם חוקים,

את בג"צ כבר מזמן הפכו לסמרטוט

זכר עלוב לימים רחוקים.

 

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%91%d7%a1%d7%95%d7%98רוח רעה מהלכת,

הדמוקרטיה ילדה פרחחים,

ביד רמה היא מולכת.

אין כמו שנאת אחים

סונים ושיעים טורפים זה את זה.

 

ילדי הפליטים טובעים בחופים,

העולם מתבונן במחזה.

אירופה שותקת בחן מלאכי,

ומבית מסגדים וילדים נשרפים

ומשק כנפי שרפים.

 

 

 

 

 

 

 

מהמסד ועד הטפחות – שגיאת השגיאות

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי

המחלוקת בין 2 התרבויות תחת המטריה הלאומית: תרבות האפשרי ותרבות הבלתי-אפשרי. נתניהו הרוצה את הבלתי-אפשרי מחמיץ את האפשרי שהעולם מציע לנו.

 

 

 

 

אתה עומד משתאה על פריצותיו של נתניהו על עולם ומלואו, ותמיד אחרי שסוסיו ברחו מהאורווה. אנשים מנגדו וסביבו מזהירים אותו. בן אדם, לכל דבר יש גבולות. גם לכוח יש גבולות. המבחן של ראש ממשלה הוא האם הוא מפעיל כוח מעבר לדרוש לו למדיניותו. כל ראשי הממשלות עמדו במבחן הזה. אפילו הפרוע ביניהם, שרון, שלעת ראשות ממשלה הבין לדבר ועקר את בניו ובנותיו מרצועת עזה ומצפון הגדה. נתניהו, כל שהוא עושה הוא להפעיל את כוחו מעל ומעבר לצרכי מדיניותו. ואם כלפי פנים עוד אפשר לאחוז בזנב היגיון שלטוני עכור, מה הדבר כלפי מדינות ומעצמות בעולם. לפני המדיניות ולפני חוכמת המילים, אבן היסוד של נתניהו היא התפישה שהקמת המדינה היא המחאה והנקמה ההיסטורית נגד העולם, והוא קרוא מההשגחה להנכיח את זה כלפי עולם ומלואו. הליכוד, בתפישתו, הוא יורש המחאה והנקמה של "הפורשים" (אצ"ל ולח"י), נגד "היישוב המאורגן" (שהוא השמאל).

 

 

כאן מתחילים הסילוף והשגיאה. הציונות לא הייתה מחאה נגד העולם, אלא תביעה ממנו למשפט העמים, לצדק לאומי. לא דתי ולא אמוני, אלא לאומי. היא הייתה מחאה נגד העם היהודי שסרב לקום מרבצו הגלותי. אף אחד לא אשם לנו, רק אנחנו נחלץ את עצמנו. לא חייבים לנו ואנחנו לא חייבים להם אלא לעצמנו. השגיאה הזאת שירש נתניהו ממוריו ומהוריו היא שמחמרת בו להשתולל על כל העולם, כולל על ידידי ישראל. הכול מתחיל ונגמר בסירוב שלו, ושל שותפיו ללאומנות, לנרמל את הקיום היהודי כמדינה בין מדינות ועם בין עמים. משפט הצידוק, הקוד של מהפכת הריבונות שלנו, היה לנרמל את הקיום היהודי, ואין נרמול עם שליטה במיליונים חסרי זכויות. העולם מציע לנו לנרמל את הקיום במדינתו של עם ישראל בארץ ישראל על גבולות 67' שנבראו במלחמת שני השבטים, כבסיס עם תיקונים סבירים. מה כאן אנטי ישראלי? הרי מחצית הישראלים תומכים במתווה הזה, להיחלץ מקללת המעבר ממדינת עם ישראל למדינת עמי ארץ ישראל. מי שרוצה את ארץ ישראל אין לו מדינת ישראל. צריך להגן על מדינת ישראל מפני ארץ ישראל של "הבית היהודי" והמשתפי"ם שלו בליכוד, שנוקה מהאישים הליברליים.

 

 

ראש הממשלה אריאל שרון ניסח עם נשיא ארה"ב ג'ורג' דבליו בוש את "מפת הדרכים", כמתווה לשתי מדינות: "החזון שהתווית בנאומך מה-24 ביוני 2002 מהווה את אחת התרומות החשובות ביותר ליצירת עתיד בהיר יותר למזרח התיכון. בהתאם לכך, מדינת ישראל קיבלה את מפת הדרכים, ככפי שאומצה על-ידי ממשלתנו. בפעם הראשונה הוצגה נוסחה מעשית וצודקת להשגת שלום, הפותחת חלון הזדמנויות אמתי להתקדמות לקראת הסדר בין ישראל לפלסטינים, הכולל שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום ובביטחון".

 

 

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9e%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%97%d7%95%d7%9fמשנת 2002 מונחת על שולחנו של נתניהו "יוזמת השלום הערבית": ההצעה למשא-ומתן על שלום עם הפלסטינים וכל העולם הערבי והמוסלמי, מטעם הליגה הערבית. הצעה למשא-ומתן – ואין עונה ואין נענה. ובימים אלה נתניהו מרבה לספר על התפתחויות אזוריות עם מדינות ערביות להפיס את המחאה על הקיפאון. מול אלה, נתניהו הפך את הליכוד למשת"פ של "הבית היהודי", בראשות בנט, המוליך אותו לנפץ את ראשינו בחומות ההיגיון. וחוזרת המחלוקת בין שתי תרבויות החונות מאז תחת המטריה הלאומית: תרבות האפשרי ותרבות הבלתי-אפשרי. וכל מי שרוצה את הבלתי-אפשרי מחמיץ את האפשרי שהעולם מציע לנו. זה הנתניהו של ימינו.
 

 

 

זעקות הקוזק הנגזל

amos-1מאת: עמוס אריכא – צייר וסופר עברי

כבר חזינו במחזות מתעתעים במשמרת הפוליטית הנפתלת של בנימין נתניהו, מהם כאלה שגרמו להסמיק מבושה על היותנו אזרחי הארץ.

 

 

 

אך לא היה מחזה כה עצוב כתגובת נתניהו למהלומה שהחטיף לו בצדק נשיא ארה"ב ברק אובמה. היה זה ניסיון כן ונואש של הידיד בבית הלבן לבלום את האסון המתקרב לנקודת אל-חזור, של סופת-זעם עולמית על רקע כסילותה של ממשלת ישראל. הממשלה מבזבזת את נכסינו וזמן יקר מפז, על ניהול כושל של "הסכסוך", במקום לחפש דרך לפתרון שתי המדינות.

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%94

תגובתו ההיסטרית והפזיזה של נתניהו מעידה על עוצמת מפלתו בזירה הבינלאומית. הוא מלווה את תגובותיו, המעידות על מצוקתו הנפשית, במחאות יללניות של קוזק נגזל שמעד על קליפת בננה, שהוזהר מפניה פעם-אחר-פעם בידי נשיא ארצות-הברית. נשיא זה מוצג כיום, בלשונו הבוטה של נתניהו, כאויב למדינת ישראל שלא היה כמותו.

 

 

תאמר האמת: הנשיא היוצא ברק אובמה היה לאורך דרכו בבית הלבן מידידיה הגדולים ביותר של מדינת ישראל, להבדילה מהממלכה המשיחית שקמה בגדה המערבית על-ידי אינוס ומרמה של ממשלות ישראל, שפעלו כזונת-חוצות. לא אובמה הוביל אותנו לעמוד מול מראה ולבהות בדיוקן המכוער שלנו. נתניהו, בנט וליברמן, המשולש היהודי הקדוש החדש, התעלמו פעם אחר פעם מניסיונותיו של אובמה להצילנו מהסתבכות היסטורית, שסופה פגיעה קשה ב"ממלכת יהודה" ובעיקר במדינת ישראל.

 

 

חבורת סומים וחרשים אלה, המזדעקים כיום כקוזקים שנגזלו, מוטב שידברו ויצעקו בשמם ולא בשמנו. הם נקראים "חבורת הקורצים" בשם אל היהודים, כפי שהודה אחד מגיבורי ההתנחלויות הנפשעות פנחס ולרשטיין. על-פי עדותו הם רימו את כולנו ושדדו את כולנו בשיח קושרים המורכב מקריצות שהחליפו ביניהם, כפי שנוהגים גנבים לאור השמש. ימים אלה הם ימי חשבון-נפש לכולנו, מימין, משמאל ומהמרכז. עלינו להתוודע לאמת הפשוטה שנתניהו וחברי ממשלתו הרוויחו את המפלה הזאת מכבר, תוך שהם משטים בכולנו וגוזלים אותנו השכם והערב. לא סתם הם זכו באות קין, שהודבק בהם לתמיד במועצת הביטחון של האו"ם.

 

 

וכל זה רק התחלה של גלישה לתהום מרסקת עצמות. את מי מרמה נתניהו בהצגתו מעוררת הרחמים בימים אלה? את עצמו בלבד. אנחנו צריכים להיות אסירי-תודה לברק אובמה, שרגע לפני סיום כהונתו הפעיל סופסוף את הפעמונים המזעיקים להתעורר לפני בוא הצונאמי הטורף – הסופה ההרסנית. צלילי הפעמונים המהדהדים האלה אינם מרפים ולא ירפו מאתנו. מי שנהיה דוברו של נתניהו בימים אלה, השר יואב גלנט, הוכיח עד כמה הוא וחבריו המוגבלים סובלים מליקוי מאורות, כשפלט את השטות הצורמת לקיים כמחאה ישיבת ממשלה מול הכותל המערבימי שביקש הוכחה לאיזו זווית ארורה נקלענו ימצא אותה בעובדה הפשוטה שהכותל המערבי מכבר איננו שלנו. בחסדי הממשלה המובסת הזאת הפך הכותל לנכס בלעדי של כוחות האופל החרדיים, תוך הדרת כל מי שאינו משתייך לכת האלילית הזאת.

 

 

יבוא יום קרוב, ובמציאות המצמררת שבה גוברת "ממלכת יהודה" על מדינת ישראל, כחזון המוצהר של מפלגת "הבית היהודי", נהפוך למצורעי עולם. זהו מצב מהלך אימים שאותו מקדמת התכנית המבולבלת של שרת המשפטים – השרה לא מפליאה אותי כשהיא מקדמת חוקים במטרה לבלום פיות. זהו פרק מביש נוסף שאליו היא מתקרבת כצרעה מעופפת, להטעים אותנו מהארס המכאיב שבעקיצתה.

 

 

ועד אז נאלץ לספוג את מנת יבבותיו של נתניהו, שפעם אחר פעם התנגח והשתלח בגסות-רוח בברק אובמה. מה באמת חשב לעצמו נתניהו, שהוא משחק בארגז חול בגן ילדים? ואולי כן – וכולנו נשלם את המחיר!

 

 

 

 

נתניהו והשלטון מפחדים מהתקשורת

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופ' לתקשורת

העיסוק הפוליטי הנמרץ בתקשורת מסגיר פחד ממנה. החלטת מועצת הביטחון המחישה את נזקי התקשורת הבלתי-עצמאית לשלטון. 2016, שנה קשה לתקשורת.

 

 

 

מעולם לא היו יחסים מתוחים בין השלטון לבין התקשורת כב-2016, יחסים אכזריים, גלויים ובוטים. מדי יום מתבשרים ששר התקשורת, נתניהו, מתעמת עם עיתונאים, מאיים עליהם ומנסה להחלישם. בסוף השנה ניתן רישיון לערוץ 20 לשדר גם חדשות. לפי רוח המפקד, ריבוי ערוצים מחריף את התחרות על עוגת הפרסום. ככל שערוץ מאבד הכנסות הוא נעשה תלותי יותר בשלטון.

 

 

ספק אם יש עוד דמוקרטיה שבה ראש הממשלה משקיע אנרגיות אדירות בתקשורת כבישראל. מעבר למניעים אישיים וסגנון מנהיגות, מסתתר כנראה הפחד מהתקשורת. העיסוק הכפייתי בתקשורת הינו גילוי של חולשה. התקשורת נותרה לפי שעה האופוזיציה הכמעט יחידה ויעילה לשלטון. נתניהו חרד שמא התקשורת תחשוף את אחד הסודות הכמוסים: מאחורי חזות "מר ביטחון" מסתתר ראש ממשלה חלש ולחיץ, מהמר כושל ללא שיקול דעת שכוחו רק בפיו. תחקירים תקשורתיים חשפו מניעים אישיים של אלה שטובת המדינה וביטחונה בפיהם. רק התקשורת מסוגלת לחשוף את החובבנות, את המניעים האישיים בקבלת החלטות הרות כסף וגורל, ואת מעורבות איראנים ולבנונים בייצור הצוללות והספינות. רק עיתונאים אמיצים מעזים להבליט את האיפה ואיפה באכיפת החוק והסדר, כאשר גוררים רגליים וזמן בכל החקירות על בנימין נתניהו. מי שמאמין במעשיו אינו מפחד מהתקשורת ואינו מתנכל לה.

 

 

החלטת מועצת הביטחון ביום שישי 23/12/2016 אמורה להמחיש נזקי החלום הרטוב של שלטון ללא אופוזיציה וביקורת תקשורתית. כמה אכזריות יכולות להיות מצלמות הטלוויזיה: בהדלקת נר ראשון של חנוכה במוצאי-שבת הגיב נתניהו להחלטת המועצה כנתניהו אחר: עייף, כעוס, לחוץ, באיפור מרושל ומצויד בסל עיצומים מגוחך נגד סנגל ואוקראינה. כמה קל להיות חזק על החלשות מבין המדינות שתמכו בהחלטה. שירת הברבור של אובמה, או שירת הברבור של נתניהו? בשל הכישלון הצורב, מניותיו של נתניהו עלולות להתרסק בעיני הימין. "ארץ ישראל השלמה" אינה נקנית רק בנאומים מליציים, אלא גם במדיניות שקולה.

 

 

רוב אמצעי התקשורת אימצו עשרות שנים את הסיפור הרשמי בסכסוך עם הפלסטינים. גם אם הם מותקפים כשמאלנים, אמצעי התקשורת מחזרו טיעונים של הקברניטים: אין פרטנר לשלום. אין סתירה בין התנחלויות לבין שתי מדינות לשני העמים. אין צורך באופק מדיני. אפשר להמשיך במצב הקיים עד שכל העולם יתרגל אליו. כך נוצרה בארץ בועה נעימה לכאורה, שבה רוב הישראלים מרגישים שלמים עם כיבוש מתמשך של עם אחר. לא מעט בזכות התקשורת. למעט עיתון אחד ועיתונאים ספורים, כל אמצעי התקשורת מתעלמים מכך ש"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שוללת זכויות בסיסיות ממיעוטים לאומיים שבשליטתה. לו הייתה תקשורת חופשית ונועזת יותר, ודאי הייתה מאתגרת את הסיפור השולט. תקשורת עצמאית הייתה מטפחת דיון ציבורי על הכיבוש והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית. גם אחרי ההחלטה במועצת הביטחון התגייסו רוב אמצעי התקשורת כשופר תעמולתי של הממשלה, נגד כל העולם.

%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%a3

 

 

לו הייתה תקשורת ביקורתית, היא הייתה חושפת את כשלי החשיבה והמחירים האפשריים של מדיניות "יהיה בסדר". שבועות אחדים העביר נתניהו סדנאות לעיתונאים שבהן התפאר במעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל. ביהירות מתריסה התעמת עם נשיא ארה"ב, ולא חסך הזדמנות לפגוע בו. בנאום מתייהר בעצרת האו"ם בספטמבר הבטיח שמספר המדינות התומכות בישראל ילך ויגדל בעתיד. נדמה שחוכמת הדיבור מחפה על כושר הביצוע ועל הכישלונות.

 

 

התקשורת כבר צייתה לשלטון והסבה נזק, ולא רק בישראל. פלישת הנפל ל"מפרץ החזירים" בקובה ב-1961, בכהונת הנשיא קנדי בארה"ב, הייתה דוגמא לנזקי תקשורת צייתנית. כוחות מתודרכים על-ידי ה- CIAפלשו למפרץ בקובה כדי למוטט את השלטון הסוציאליסטי של פידל קאסטרו. לאחר התבוסה האשימו דוברים אמריקאים את …התקשורת: לו הקדמתם לפרסם על המבצע ולא נשמעתם לבקשה לשמור בסוד, המבצע על מחירו הכבד היה נמנע. בדומה, לו התקשורת הישראלית העזה לסקר את הנעשה בגדה המערבית, אולי היה מתנהל דיון ציבורי נוקב על "חוק ההסדרה", ונחסך הכישלון המדיני הצורב.

 

הטינופת של ההסדרה

ארנון אבני פורטרטמאת: ארנון אבני – קריקטוריסט, קיבוץ נירים, 'עוטף עזה'

 

 

%d7%90%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%99-26-12

 

 

 

 

 

 

 

 

 "חוק ההסדרה" בא להכשיר גזל ולקדם סיפוח!

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה דרך

הצטרפו למודעת-עצומה גדולה שנפרסם בשישי בתקשורת, עם דגל ישראל וחותמים רבים (בציון עיסוק, דרגה צבאית מיל'/אקדמית, וישוב מגורים; ובסיוע במימון).

 

 

"חוק ההסדרה" בא להכשיר גזל ולקדם סיפוח!

 

 

החוק הזה נוגד את הצדק הטבעי, נוגד את החוק הבינלאומי ונוגד את המוסר. ח"כ בני בגין הוא שמכנה אותו "חוק הגזל".

 

 

הנהגה לאומנית קיצונית וסהרורית, ששותפים לה קנאים דתיים וקנאים לאומניים,

תכריח אותנו בקרוב לבחור בין חיים תחת שלטון הרוב הערבי המתהווה בין הים והירדן – לבין משטר דמוי אפרטהייד הנשען על שנאת זרים ודיכוי יריבים.

 

 

הימין הפנאטי, ורדיקלים אנטי-ציוניים מהשמאל הקיצוני – חברו יחד לשכנע אותנו כי "הכיבוש הוא בלתי הפיך".

אלה ואלה שואפים לייאש אותנו מחזון מדינת ישראל הדמוקרטית.

אבל הכיבוש הוא הפיך, ואנחנו נאבק בלי רתיעה לסיים אותו בהסכמי שלום!

 

 

אנו, החתומים מטה, מזהירים מפני "חוק ההסדרה" ומפני כל מהלך של סיפוח, המסכנים את הסיכוי הקיים לפתרון של שתי מדינות,

שהוא בעינינו הסיכוי היחיד לשלום – והסיכוי היחיד לעתידה של מדינת ישראל דמוקרטית ונאורה.

 

 

ראשוני החותמים:

 

 

אבנר כץ, פרופ' לאמנות, רמת-השרון

אורי אבנרי, עיתונאי וח"כ בעבר, ת"א

איריס דותן-כ"ץ, פסיכולוגית, רמת-השרון

איתן קלינסקי, משורר ומורה לתנ"ך, חולון

אלה שינסקיה, ד"ר למדע, ת"א

אלי ספרן, תיירן, קיבוץ סאסא, גליל עליון

אלי עמיר, סופר, י-ם

אליהו כ"ץ, חתן פרס ישראל לתקשורת, י-ם

אליס קריגר, יועצת, ת"א

אלכס מסיס, מפיק סרטים, ת"א

אלכסנדר (סשה) אטרמן, יועץ כלכלי, אשקלון

אסנת ברתור, עורכת-דין ד"ר, ת"א

ארלט מינצר, ד"ר לפסיכולוגיה ומשוררת, רחובות

דב ברנשטיין, עובד-סוציאלי, י-ם

דוד אדלר, משורר ומהנדס רפואי, י-ם

דורון ליבר, חקלאי, קיבוץ מצר

דני קרוון, פסל, חתן פרס ישראל, ת"א

דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית, הרצליה

הודא אבו-חמיד, סוציולוגית ופעילה חברתית, חיפה

זאב בן אשר, דירקטור, רמת-גן

זלדה הריס, פעילה פוליטית, ת"א

חני בירן, פסיכולוגית קלינית, רמת-השרון

טל שברו, עובדת סוציאלית מדריכה, הרצליה

יהודה אטלס, סופר וחוקר ספרות ילדים, ת"א

יורם אגמון, תא"ל מיל' וטייס, כרמי-יוסף

יעקב בר-תנא, פרופ' לרפואה, י-ם

ישי פולצק, פעיל חברתי, ת"א

לילי גלילי, עיתונאית, ת"א

מיכה אולמן, חתן פרס ישראל בפיסול, רמת-השרון

מירון נומיס, מורה-דרך, מדרשת בן-גוריון בנגב

נסים קלדרון, פרופ' מבקר ספרות, ת"א

נעמי חזן, ח"כ בעבר ופרופ' למדע המדינה, י-ם

נעמי טלטש, אשת חינוך, י-ם

נעמי רז, פסיכולוגית חינוכית, מבשרת-ציון

נפתלי רז, איש חינוך ומורה-דרך, מבשרת-ציון

נתנאל (תני) כ"ץ, יועץ ארגוני, רמת-השרון

עלי אל-אסד, עורך-דין ד"ר, לקיה, בנגב

עמוס עוז, סופר, ת"א

ערן גרף, ד"ר לכימיה, ת"א

פוואז חוסיין, סופר, חורפייש, בגליל

צבי גיל, עיתונאי, מתרים ניצולי שואה למדינה, ת"א

רות בן אשר, פסיכולוגית קלינית, רמת-גן

רות כ"ץ, כלת פרס ישראל למוזיקולוגיה, י-ם

רינה חן, ביוסטטיסטיקאית, ת"א

שאול גבעולי, ניצב ותא"ל מיל', רמת-השרון

שלמה גזית, אלוף מיל' בעבר ראש אמ"ן, כ"ס

%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa

 

 

נא תירמו למימון המודעה 200 ₪ כל-אחד וכל המרבה הרי זה משובח, והעבירו באחת מ-3 האפשרויות שלהלן (ותקבלו קבלה):

1. בהעברה בנקאית, בהערה "לטובת 'הארץ'" או "לטובת המחנה הדמוקרטי" או "דמי חבר" (תלוי בבנק), לחשבון נעמי ונפתלי רז 374008 בבנק דיסקונט סניף 061 מחנה-יהודה ירושלים, עם מייל אלינו בציון התרומה והכתובת לקבלה;

2. במסירה לידינו ברביעי הקרוב ב-18.00-21.00 בת"א בבית התנועה הקיבוצית (לאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה מינוס 2, בפגישה עם ח"כ עמיר פרץ), בצ'ק לטובת "הארץ" או במזומן;

3. ורק אם אין ברירה, במשלוח בדואר (הזוחל…) אלינו: נעמי ונפתלי רז, ת"ד 82469 מבשרת-ציון 90805, בצ'ק לטובת "הארץ".

 

הפיצו נא הכל לאלתר לכל עבר, במיילים-בפייסבוק-בטלפונים. תודה!

 

חג שמח – באנו חושך לגרש!

המחנה הדמוקרטי – נפתלי רז, 054-5494172, zar89@netvision.net.il ; נעמי רז, 058-7888211, nomiraz@gmail.com .

 

 

 

 

החלטת מועצת הביטחון ב-23.12.16

נעמי טלטשמאת: נעמי טש – אשת חינוך

ההחלטה המאשרת את אי הלגיטימיות של ההתנחלויות בשטחים – איננה משרתת את השמאל ואיננה סיבה למסיבה. כולנו נשלם את המחיר.

 

 

 

%d7%90%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%94-%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4-%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92בימין מביעים בוז וזלזול, לפחות כלפי חוץ, וסומכים על הרבי טראמפ שיהפוך את הקערה על פיה. בשמאל יש חוגגים: "אמרנו לכם". אבל במציאות אין לאף אחד סיבה לשמוח. ראשית, קצת סדר:

 

– נשיא אמריקאי לא יכול לבטל את ההחלטה הזאת על הנגררות שלה (אם טראמפ ינסה להציג הצעת החלטה הפוכה, היא לא תזכה לרוב).

 

 

 

 

– באופן אירוני, טביעות אצבעותיו של טראמפ מרוחות על ההחלטה הזו לאורכה ולרוחבה. לולא הצהרותיו המגרות והרהבתניות של טראמפ, יתכן שאובמה היה מהסס לקבוע תקדים כזה 4 ימים אחרי ש"אסיפת האלקטורים" אישרה את בחירתו של טראמפ, ופחות מחודש עד להחלפת הממשל. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, כמעט בטוח שאובמה לא היה גורר אותה לצעד מחייב שכזה, והיה משאיר לה לקבוע את מדיניות ארה"ב מכאן והלאה.

 

 

מבחינה היסטורית, אין צורך להסביר את תרומת הימין הישראלי להחלטה. הימין יכול להוריד את מדינת ישראל על הברכיים, אבל אי אפשר להשתין מהמקפצה על כל העולם לאורך זמן. צריך לקוות שגם טראמפ לא יוכל, אבל הוא ינסה. הוא כבר הבטיח לקצץ את חלקה של ארה"ב בתקציב האו"ם. מי יודע, אולי ירצה לבטל בכלל את הארגון הזה, על כל החלטותיו ומוסדותיו, ולהשאיר את ניהול העולם בידיים שלו ושל פוטין. הכול יתכן – שתי האישיויות האלה, טראמפ ופוטין, יכולות אכן להפוך את הקערה על פיה, ולהשליך את העולם כולו לתוהו ובוהו (ואז עוד-בית-פחות-בית בהתנחלות – יהיה הדאגה האחרונה של כולנו, כולל תושבי עמונה). ההיסטוריה מלמדת ש"אין דבר כזה אין דבר כזה". במסגרת האפשרויות הפתוחות יכול טראמפ "להפתיע", ולהשליך מן הלוח את הצריח שנקרא מדינת ישראל, לטובת מטרות חשובות בעיניו יותר.

 

 

מבחינת השמאל – אוי ואבוי ל"ניצחון" שכזה. הדבר האחרון שמותר לשמאל להגיד הוא "אמרנו לכם". אכן אמרנו – אז מה? מה עשינו? קל להזהיר, קשה להציב קווים אדומים ולהגיד "מפה והלאה לא משתפים פעולה עם 'קוד הקריצה', כי בנפש כולנו הדבר". בספרו "וירוס הקנאות" (הוצאת גוונים 2001, עמודים 130-141) התייחס ד"ר אולק נצר לדברי פרופסור שאול פרידלנדר, שאותם ציטט קודם לכן (בעמוד 114), ושאל: "כשתיאר פרידלנדר את האופי האיטי, ההדרגתי, הנסבל והחוקי כביכול, של התהליך המשברי שמקשה אפילו על הטובים להחליט איפה הוא הקו האדום, הוא הוסיף : 'ברם קו אדום קיים'. העובדה שהשמאל לא עשה מאמצים לקבוע מה ייחשב בעיניו 'הקו האדום' בתהליך הסיפוח, מוכיחה שהיה לו יותר חשוב לא להבחין בו, מאשר להגדירו ולדעת שהגענו אליו. לא מצאתי שום עדות לכך שמתי-שהוא איפה-שהוא נערך דיון כזה ונתקבלה החלטה כל-שהיא". ואכן, הגדרת הקו האדום וסימונו, מובילים לנקודה שבה מתחייב אי שיתוף פעולה – מגויס, מאורגן, כולל נכונות לשלם מחיר אישי. כי ממאי נפשך – אם מעשה ההתנחלות כל כך מסוכן בעינינו, מה זה קיצוץ בתקציב התיאטרון לעומת אותה סכנה?

 

 

ואכן, את המחיר למען המחר שהשמאל מאמין בו, לא היינו מוכנים לשלם. למשל: פעולה פוליטית-חברתית-תרבותית עקשנית בתוך הקו הירוק, שאותו לא עוברים – לא לצרכי פרנסה, לא לטיול, לא לקניות, לא למגורים, לא ללימודים ולא לשאר מעשים מביאי תועלת או הנאה אישית. אין מדובר בחרם כזה או אחר – אלא במחיר אישי, צנוע למדי בדרך כלל, שמסמן באופן ברור את גבול הנכונות לשיתוף פעולה עם מה שהשמאל עצמו חזר והגדיר והזהיר מפניו – הרס הדמוקרטיה, וסכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הִמְנוֹן לְלוקַח "חֶלְקָה טוֹבָה"

יונה ברגורמאת: יונה ברגורד"ר למערכות מידע, "פורום המשפחות השכולות"

 רַק  כָּךְ,  //  קְחִי!  קַח!  ///  גַּם  אִם  לֹא  שַּׁיָיךְ  //  לְךָ  וְלָךְ.  ///  הקושאן  הֲרֵי  מִן  הַתָּנָ"ךְ   

 

     

 

      כי אִם לֹא תִּיקַח

      רְכוּשׁ שֶׁל "נִפְקָד נוֹכַח"

      בַּמֶּה תִּשְתַּבַּח מִתְנַחֵל מְפוּכָּח?

      אֵיךְ בַּבֹּקֶר אֶת עֵינֵיךָ תִּפְקַח?

הֲרֵי אֵין זְכוּת בַּעֲלוּת לְפַלֵסְטִּינִי מְקֻפָּח

רַק הָעוֹלָם הַבָּא עֲבוּרוֹ מֻבְטָח

 

      אִם הַיּוֹם לֹא תִּיקַח

      חֶלְקַת אֲדָמָה מִפָלַאח

      אָנָה תִּתְהַלַךְ? כּוֹבֵשׁ מֻצְלָח

      זוֹ מִצְוָוה וְאַתָּה מוּכְרָח

אֲחֶרֶת וָודַאי לא תְּבוֹרַךְ

 

%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%a1%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%a5

לָכֵן
בְּבֵית הַמְּחוֹקְקִים נֻסָּח

      חֹוק הַסְדָרָה. מִסְמָךְ

      שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מִשְׂפַּח. וְהָרֹעַ נִשְׁפָּךְ   

      וְהַכִּבּוּשׁ נִמְשַׁךְ

מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִיד לֹא נִמְשַח

 

     וְאַף כִּי תַּמְשִׁיךְ וְתִיקַּח

     נִזְכֹּר וְלֹא נִשְׁכַּח

     שֶׁלֹּא הָיָה זֶה מַלְאָךְ ולֹא הָיָה זֶה אָח

     שֶבָּחַר לְקַדֵּשׁ אֶת תּוֹרַת הָאֶתִּי-קַח

הֵיאַךְ, נַפָלְתָּ לְתהוֹמוֹת, הֵיאַךְ?

 

      אַךְ בַּל נִּשְכַּח

     שֶגַּם יְרוּשָלַיִם מִזְרָח

     בַּקוֹנְצֶנְזוּס שֶל "הַבַּיִת הַיְהוּדִי" וְשֶל "הַמַעֲרַך"

     וְאִם זֶה נִשְמַע מוּפְרַך

זֶה כָּשֵׁר, אֲֲֲֲֲבָל לְמֶרְחַקִים יִסְרַח.

 

      לְפִיכָךְ הַמְשֵךְ את "גְאוּלַת הַקַרְקָע", קַח!

      וְהַאָרֶץ תֶּחְשַךְ, לִזְמַן מְמוּשָךְ

      כִּי מֵאָז תשל"ח

      הָרֹעַ  הוּמְלַךְ

ַ      והקב"ה לְעַם הַבְּחִירָה לֹא יִסְלַח

 

     יֵשׁ מְנַצֵּחַ וְיֵשׁ מְנוּצָח

     וְהָעָוֶל מֻנְצָח

     וְהַצֶּדֶק נִרְצַח

     וְרֹאשֵנוּ שָׁח

מַט… אַט אַט, רַק כַּךְ!

 

 

סבירות מלחמה ב-2017

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

חיים בר-לב, מפקדי בעבר, אמר: "כשקורה משהו, ספור עד 10 לפני שאתה עושה קטסטרופה". ערב 2017, מדיניות ישראל לא סופרת עד 10. חבל.

  

 

מצאתי בתקשורת את עיקרי התדריך שנתן איש מודיעין בכיר לתקשורת, ערב השנה האזרחית החדשה 2017. בהתאם להערכה זו, התוהו ובוהו המזרח-תיכוני תרם להחלשת אויבי ישראל, ומכאן (לדעת ההערכה) הסבירות הנמוכה למלחמה עם ישראל בשנה הקרובה. לדברי המתדרך אין החיזבאללה בלבנון או החמאס ברצועת עזה מעוניינים בייזום מתקפה ובהתלקחות עימות עם ישראל. ארגון החיזבאללה מרותק למלחמת האזרחים הסורית, ואלו החמאס איבד חלק ניכר מסיוע החוץ ממנו נהנה בעבר. עם זאת, המתדרך הזהיר כי אנו חייבים לזכור – תהליך הסלמה עלול תמיד לפרוץ ולהצית עימות צבאי. עד כאן עיקרי התדריך המודיעיני לשנה הקרובה.

 

 

אינני בא לערער על הערכה זו. בכוונתי להרחיב במספר משפטים את הסעיף האחרון – אזהרת סכנת ההסלמה הבלתי מתוכננת. מאז 1982 – מלחמת לבנון הראשונה, אשר הייתה מלחמה יזומה ומתוכננת (ודווקא בידי ישראל) – לא ידע אזורנו אף לא עימות צבאי אחד שהיה מתוכנן ויזום בידי מי מן הצדדים. כל העימותים, הן בזירה הלבנונית והן בגזרת הרצועה, היו בלתי מתוכננים ובלתי צפויים, ומציאות זו היא ככל הנראה מה שצפוי לנו גם בשנה הקרובה. ליתר ביטחון הייתי מוסיף לשתי הזירות שהועלו בהערכה גם את סכנות העימות האפשרי בזירה הסורית ברמת הגולן, וחלילה – גם בזירה הירדנית, אם נראה התפתחות דרמטית במערכת השלטון של הממלכה ההאשמית.

 

מועצת הבטחון

 

המתדרך, איש אגף המודיעין, התייחס רק ל"אויב", לצד השני. אני מעלה נקודה זו כיוון שקיים גם הצד שלנו – קיימת ישראל, שאיננה נכללת בהערכת המודיעין. בבחינת הצפוי בשנה הקרובה, אל לנו להתעלם מן התרומה הישראלית האפשרית לרגיעה או להסלמה. אני מאמין שיש בישראל הסכמה כללית שלא נצא מורווחים מעימות צבאי, באף לא אחת מן הזירות הסובבות אותנו. אך אין די בלומר זאת – דרושה בחינה מחודשת של המדיניות הקיימת, מדיניות התגובה המידית והחריפה על כל תקרית אש בגבול. ההסבר שאנו נותנים למדיניות תגובה זו הוא הרצון להרתיע את הצד השני, מעין הבהרה "אתנו לא משחקים". הבעיה בתגובה הצבאית הספונטנית, המידית – לעולם אי אפשר להבטיח כי תגובה זו אכן תרגיע את האויב ולא, חלילה, תביא לתוצאה ההפוכה, להסלמה ולעימות נרחב. במציאות המזרח-תיכונית של היום, ואל מול המבוכה הכלל-עולמית – עלולות ההשלכות של עימות צבאי כזה לחרוג בצורה מסוכנת מן הניסיון שידענו בעבר. השבוע חשבה הממשלה שהצלחנו לחמוק מדיון מדיני במועצת הביטחון, ואמש הופתעה. מוטב שלא להעמיד את מזלנו במבחן חוזר.

 

 

חיים בר-לב, מפקדי לפני 70 שנה, נהג לומר: "כאשר קורה משהו, ספור תחילה עד עשר (ובר-לב הצטיין בספירה לאט-לאט…), לפני שאתה עושה קטסטרופה".

 

 

ערב השנה החדשה, 2017, מדיניות התגובה של ישראל איננה סופרת עד עשר, וחבל.

 

 

אל תשלח אותו!

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עיתונאי, בעבר ח"כ

דונלד טראמפ ירק לי בפנים. לא רק לי, אלא לפחות למחצית האוכלוסייה של ישראל. זה נשמע כבדיחה רעה, אבל זו המציאות.

 

 

 

נוצר כאן תקדים שלא ידוע כמוהו בתולדות הדיפלומטיה. קודם כל, אין זה נוהל תקין לשלוח שגריר לארץ שהוא קשור אליה בעבותות ברזל. לא שולחים מהגר קובני השונא את קסטרו לתפקיד של שגריר ארצות-הברית בהבאנה. לא שולחים סיני מטייוואן לשרת כשגריר ארצות-הברית בבייג'ין. נכון, זו לא הפעם הראשונה שיהודי נשלח לכהן כשגריר ארצות-הברית בישראל. כבר היו שניים-שלושה כאלה, שהיו יכולים גם לשמש כשגרירי ישראל בארצות-הברית. אבל הם היו בעלי דעות פחות קיצוניות מדעותיו של האיש הזה.

 

 

תפקידו של שגריר, בין השאר, הוא לשמש עיניים ואוזניים של ארצו בארץ שבה הוא משרת. אחת ממשימותיו היא לספק למשרד-החוץ של ארצו מידע אמיתי ומוסמך, שעליו ניתן לבנות מדיניות. השגריר האידיאלי הוא משקיף קר-רוח, שאין לו רגשות חזקים ומובהקים כלפי הארץ שבה הוא משרת, לא רגשות חיוביים ולא רגשות שליליים. תיאור של דיפלומט כזה הוא ההפך המוחלט של האיש המסוים הזה. אילו נשלח דויד פרידמן לשמש כשגריר ישראל בארצות-הברית, זה היה הרבה יותר הגיוני. לרוע המזל, התפקיד הזה כבר תפוס – על-ידי יהודי אמריקאי אחר. השמועה אומרת שהאיש הזה התמנה על-ידי בנימין נתניהו לפי דרישת שלדון אדלסון, איל-ההימורים היהודי התומך בימין היותר-קיצוני, גם באמריקה וגם בישראל. אבל גם אדלסון נראה שמאלן בהשוואה לדויד פרידמן.

 

 

השם עצמו הוא בדיחה. בגרמנית, "פרידמן" פירושו איש-שלום. אבל דויד זה הוא ההפך מאיש-שלום. אגב, גם דויד התנ"כי היה איש-מלחמה, עד כדי כך שהקדוש-ברוך-הוא שלל ממנו את הזכות לבנות את בית-המקדש הראשון, והעביר זכות זו לבנו, שלמה. ובכן, מיהו "איש-השלום" הזה? מאז שנודע על מינויו הצפוי של פרידמן הוצף האינטרנט בציטוטים מדבריו. כולם מזעזעים, כל אחד יותר מקודמו. דבר אחד בולט אפילו בקריאה הראשונה: כאשר השגריר העתידי של ארצות-הברית בישראל אומר "אנחנו", הוא מתכוון ל"אנחנו הישראלים", "אנחנו הישראלים האמתיים", "אנחנו הפטריוטים הישראלים". כשהוא אומר "הארץ שלנו" הוא לא מתכוון לארצות-הברית, אלא לישראל השלמה, מהים עד הירדן (לפחות). פרידמן אינו מזדהה עם כל הישראלים. נראה שהוא חושב שרוב הישראלים עיוורים, מטומטמים, תבוסתנים, או – יותר גרוע – בוגדים. זה יוצר שיא עולמי: מסתבר שרוב הישראלים הם בוגדים.

 

%d7%98%d7%a8%d7%90%d7%9e%d7%a4-%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%93%d7%9e%d7%9f

 

אז עם מי מזדהה פרידמן? מדגם מייצג של התבטאויותיו מבהיר זאת לגמרי: הוא משייך את עצמו ל-5% מהישראלים – המתנחלים והימין הקיצוני. הנה אחדות מדעותיו:

 

יש לשלול את האזרחות מהתושבים הערבים של ישראל, כלומר מ-21% של האוכלוסייה. זה כמו שלילת אזרחותם האמריקאית של כל האמריקאים השחורים.

 

  • אין "פתרון שתי-המדינות". עצם הזכרת הרעיון הזה גובל בבגידה (מכיוון שאויביי האשימו אותי שהמצאתי את הפתרון הזה ב-1949, זוהי יריקה נוספת בפניי).

 

  • הנשיא הנכנס טראמפ צריך לפטר את כל פקידי משרד-החוץ האמריקאי התומכים בפתרון שתי-המדינות.
  • אסור לפנות אף לא מתנחל אחד מ"ביתו", גם כאשר ה"בית" בנוי על אדמתו של חקלאי ערבי.

 

  • בישראל השלמה, מהים עד הנהר, היהודים מהווים רוב של 65%. זהו שקר גס: בשטח זה, הכולל את רצועת-עזה, הערבים מהווים רוב כבר עתה.

 

  • הפלסטינים מושחתים.

 

  • הנשיא ברק אובמה הוא "אנטישמי מובהק".

 

  • בשאר אל-אסד ובנימין נתניהו צריכים להתיידד. גם הנשיא ולדימיר פוטין שייך לאגודה נאה זו.

 

  • אנו זקוקים למלחמת-עולם באנטי-שמיות האסלאמית.

 

  • יהודים אמריקאים התומכים במחנה-השלום הישראלי גרועים מקאפו (קיצור של המונח הגרמני "קאמפ-פוליציי", כלומר משטרת-המחנה, שם שניתן ליהודים שעזרו לנאצים במחנות-ההשמדה). התואר הזה מתאים במיוחד לארגון האמריקאי-יהודי "ג'י-סטרייט", שהוא מחנה-שלום מתון. וגם מתאים לי, כמובן.

 

 

אם בא לכם לצחוק בקול רם למקרא אחדות מההגדרות האלה, אל תצחקו. זה לא מצחיק. דויד פרידמן הוא אדם רציני. הוא עורך-דין מפורסם המטפל בפשיטות-רגל, אבל הוא לא נשלח הנה כדי לטפל בפשיטת-הרגל של משטר נתניהו. להיפך, הוא נשלח כדי לעזור בהקמת ממשלה שבה יהווה נתניהו את השמאל הקיצוני. ואין זו הגזמה.

 

 

 

מאז 1967 מתפלל השמאל הישראלי להתערבות ארצות-הברית, כדי שתעזור להציל את ישראל מעצמה. כל נשיא חדש התקבל בתקווה גדולה. הנה האיש שיכריח את ממשלת-ישראל להחזיר את השטחים הפלסטיניים הכבושים ויעשה שלום בין ישראל והפלסטינים, ובין ישראל והעולם הערבי כולו. הנשיא אובמה היה רק האחרון בסדרה זו. הוא אינטליגנטי, יפה-תואר, נואם מלהיב, אדם מלא כוונות טובות. אך אם לדון על פי התוצאות, אובמה היה אפס מבחינתנו. אבל עכשיו היינו מאחלים לו תקופת-כהונה שלישית. תמיד הייתי ספקן לגבי גישה זו. מדוע שנשיא אמריקאי יסכן את מעמדו כדי להציל את ישראל מעצמה, אם הישראלים עצמם עצלנים מדי או פחדנים מדי מכדי שיצילו את עצמם? (כבר הזכרתי באחרונה שפעם, בוועידה בינלאומית, האשמתי את המדינאי הספרדי והבינלאומי מיגל מוראטימוס בכך שהוא לא פעל בכיוון זה. הוא השיב בזעם שאין זו חובתו להציל אותנו, שעלינו להציל את עצמנו. לא יכולתי להתרגז עליו בליבי).

 

 

מזמן ויתרתי על כל תקווה שממשלה אמריקאית כלשהי תעזור לנו לעשות היסטוריה, להגיע לשלום עם העם הפלסטיני ולהמיר את השטחים הכבושים בשלום. עלינו לעשות זאת לבד, בעצמנו. אין פתרון אחר. מה שנקרא "פתרון המדינה האחת" אינו אלא מרשם למלחמת-אזרחים לדורי-דורות. כל מי שעיניו לא קהו בגלל לאומנות קיצונית ו/או קנאות משיחית, צריך לראות זאת. זה כל-כך פשוט. כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967 השקיע את ישראל בשיכרון המונע מאתנו גם היום מלהקשיב להיגיון. ארצות-הברית עודדה את ישראל להמשיך הדרך זו, והיו לה טעמים משלה. מנוי ומוחלט עם הנשיא-הנכנס טראמפ לשלוח אותנו בכל כוחו בדרך שסופה אבדון.

 

 

לפני כאלפיים שנה גבה ליבו של בר-כוכבא, אחרי שורה של ניצחונות התחלתיים. הוא פנה לקדוש-ברוך-הוא ואמר שאינו זקוק לעזרתו, אך ביקש שה' לא יעזור לפחות לאויביו. נראה שהקדוש-ברוך-הוא לא הקשיב, ומרד בר-כוכבא נמחץ על-ידי הרומאים. האוכלוסייה היהודית בארץ לא החלימה ממכה זו עד ללידת הציונות.

 

 

הייתי רוצה לומר לדונלד טראמפ: "אם אינך רוצה לעזור לנו בהשגת השלום, לפחות אל תשלח לנו את פרידמן אויב-השלום!".

 

 

 

חנוכה, בעיניים אנושיות-ליברליות

moshe yehudaiמאת: משה יהודאי – רב, "רבנים למען זכויות האדם"

קבלת המשפחתיות היפה, וסמלים כהדלקת הנרות כמבטאי הנאורות, והעלאת הביקורת על כל מרכיביה, בד בבד עם דחיית כמה מהמרכיבים ההיסטוריים.

 

 

מערכת החינוך העברית מדגישה את סמלי החג ואת סיפורו ההיסטורי: נס פך השמן, חנה ושבעת בניה, יהודה המכבי מול אנטיוכוס. מה מאלה אמור להתקיים היום, בהווייה המודרנית-ליברלית? השקפת עולמי הדתית היא טבעית, ושוללת כל אפשרות לקיום נס (במובנו המדויק) החורג מחוקיות הטבע. דיווח על "נס" הוא הגזמה או סילוף של העובדות הממשיות, או תופעה ממשית וטבעית שהמדווחים עליה לא הבינו את סיבות קיומה. אני מאמין כי אלוהים, שהוא מקור תופעות הטבע, פועל מעצם הגדרתו ככזה אך ורק בתחומי הטבע. לכן, אינני מאמין בהתרחשותו ההיסטורית של נס פך השמן, כרוב הציבור היהודי המודרני, דתי כחילוני. הביטוי הפיוטי להשקפה זו הוא השורה משיר החנוכה "אנו נושאים לפידים" (של אהרון זאב): "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו".

 

 

התנועה הציונית, שהייתה חילונית מובהקת בראשיתה, אימצה את דמות יהודה המכבי כגיבור יהודי, כמו גם זו של בר כוכבא, כדגם לרוח הצבאיות שהתפתחה בארץ, ושלילת נס חנוכה הייתה דרך לכך. מגמה זו טרדה מנוחתם של רבים. להסתייגות מהצבאיות עשויים לשמש דווקא דברי איש הצבא מאיר פעיל המנוח: "קרה לנו במשך הדור האחרון …בגלל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיהודי הגיבור נהפך לדגם חיקוי יותר נחוץ מאשר היהודי החכם או השוויוני. …תופעה זו התפתחה בשני רבדים חמורים מאד: האחד הוא תסביך הגולייתיות, שבעיקרו 'קטן המשלה את עצמו שהוא גוליית'; והשני הוא האכזריות והרשעות שנובעת מההחזקה בשטחי הרצועה והגדה" ("שדמות" ק"ה, אדר תשמ"ח).

 

 

מהו אם-כן הערך המרכזי של חג החנוכה, לאלה ששוללים הן את קיומו של נס פך השמן והן את הצבאיות שעליה התריע פעיל? אילו היה חי פעיל כיום, ביקורתו על מדיניותה של ישראל הייתה חמורה פי כמה, והוא היה מתריע על הצבאיות הגוברת, שאחת מהשלכותיה היא הערצת סוג הגבורה הצבאית שבדמות יהודה המכבי. החשמונאים ייצגו בתקופת המרד את ההתנגדות העזה להתייוונות שפשטה בין השכבות החברתיות-כלכליות השליטות. משמעות ההתייוונות הייתה דחיית התרבות היהודית, וקבלת סממניה של התרבות הכלל-עולמית, ההלניסטית. האם אחד משני זרמי מחשבה ומעשה אלה עשוי לשמש כיום כדוגמא לאורח חיים שעלינו ללמוד ממנו ולקבלו?

 

 

לטעמי, אם החשמונאות פירושה קנאות והסתגרות יהודית, עלינו לדחותה נמרצות. אך אם פירושה של ההתייוונות הוא נטישת התרבות היהודית, עלינו לשלול גם אותה, ובאותה מידה. הדרך היהודית המתבקשת כיום, כמו בכל הדורות שקדמו, היא דרכו של רבי מאיר, שמיוחסת לו האמירה על אלישע בן אבויה: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (תלמוד בבלי, חגיגה, ט"ו ב'). המורשת היהודית היא רחבה ועמוקה מני-ים. גישה בוגרת למורשת זו חייבת להיות מבקרת ובררנית. בימינו המשמעות היא, לדעתי, לימוד המסורת ההלכתית וההגותית לאורה של שכלתנות אנושית-ליברלית-נאורה, וקיומם הלכה למעשה של אותם היבטים התואמים סיבתיות זו. ביצוע גישה זו עשוי להיראות מרחיק לכת בעיני היהודי האורתודוכסי, האמון עקרונית על קיום כל המצוות במידת יכולתו, על פי ספר החוקים הרבני שהתפתח במשך הדורות.

 

 

דוגמא מבהירה לכך היא היחס לנשים. יהא ההסבר לכך אשר יהא, עובדה ניצחת היא אי שוויון זכויות וחובות בין המגדרים. היהודי שאינו אורתודוכסי נקרא, לעומת זאת, לקיים אורח חיים שוויוני מבחינת המגדר, גם אם הדבר סותר מניה וביה את ההלכה האורתודוכסית, וכך בכל עניין ועניין.

 

%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%94

 

משמעותו של חג החנוכה עבור היהודי המודרני, האנושי והליברלי – היא מורכבת. יש בה קבלת המשפחתיות היפה וכמה מהסמלים המובהקים, כהדלקת הנרות כמבטאי עליונות האור והנאורות, ובעיקר העלאת נס (סליחה על משחק המלים…) הטיפוח הביקורתי של התרבות היהודית על כל מרכיביה, בד בבד עם דחייתם של כמה מהמרכיבים ההיסטוריים, מהעת העתיקה והחדשה כאחד.

 

 

חג חנוכה שמח ומשמעותי!  

 

 

מתגעגע לר' בנימין

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי – משורר ומורה לתנ"ך

בימי חוק ה"הסדרה", אני מתגעגע למסאי הדתי שקרא: "אֵין הֶבְדֵּל וּפְדוּת בֵּין עֲרָבִי לְעִבְרִי. לְהַחְיוֹת אֶת הָאָרֶץ בָּאתֶם וְלֹא לָקַחַת מֵאֲחֵרִים בָּאתֶם".

  

 

בימים אלו של עמונה, והעבודה הפרלמנטרית המואצת על חוק הגזל בשם המכובס "חוק ההסדרה", אני מתגעגע למסאי ולמחזאי הידוע בשמו הספרותי ר' בנימין – יהושע רדלר-פלדמן, ובכינויו יהושע התלמי, שהלך מאתנו בדצמבר 1957, לפני 59 שנה. אני מתגעגע לאיש הדתי הזה, שהיה מפעיליה הבכירים של תנועת "המזרחי" (שממנה צמחו המפד"ל ו"הבית היהודי"), שהיה גם פעיל בתנועת "ברית שלום".

 

 

אני מתגעגע לדמות בציונות הדתית שעמדה בשער וצעקה: "אֵין הֶבְדֵּל וּפְדוּת בֵּין עֲרָבִי לְעִבְרִי. לְהַחְיוֹת אֶת הָאָרֶץ בָּאתֶם וְלֹא לָקַחַת מֵאֲחֵרִים בָּאתֶם"; …"כְּשֶׁתָּבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ מוֹלָדְתָךָ, לֹא תָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּצַר וּכְאוֹיֵב, וּפָקַדְתָּ לְשָׁלוֹם אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"; …"לֹא בְּאֵיבָה וְלֹא בְּמַשְׁטֵמָה תִּבְנֶה אֶת מִשְׁכַּן דּוֹרוֹתֶיךָ, כִּי אִם בְּאַהֲבָה וּבְחֶסֶד וּבִצְדָקָה"; …"וְאָהַבְתָּ אֶת יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, כִּי אַחִיךָ הוּא, עַצְמְךָ וּבְשָׁרְךָ, לֹא תַּעֲלִים עַיִן מִמֶּנּוּ, אֵין הֶבְדֵּל בֵּין עִבְרִי לַעֲרָבִי. לְהַחְיוֹת אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ בָּאתֶם וְלֹא לָקַחַת מֵאֲחֵרִים!".

 

  %d7%a8-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9f

ר' בנימין, איש העלייה השנייה, היה בין מייסדי כתב העט "המעורר", יחד עם חיים ברנר. תחנתו הראשונה בארץ הייתה פתח-תקווה, בין תחנותיו הרבות בהמשך הוא היה בין מקימי העיר בת-ים, וחי רוב שנותיו בירושלים. מפועלו נותרו לנו עדויות זיכרון זעירות: חדר זיכרון על שמו דווקא בכפר-עציון, רחוב קטן בירושלים בשכונת בית הכרם, וסמטה בת"א ליד "שוק הכרמל" בשם "סמטת יהושע התלמי", הנושקת לרחוב נחלת בנימין.

 

 

בימים שמעלים בכנסת את "חוק המואזין", חסר לי קולו של איש תנועת "המזרחי", אחד מדובריה ועורכי פרסומיה ר' בנימין, יהושע רדלר-פלדמן. הוא התייחס באהבה לניגון קולו של המואזין, שהגיע אליו עם קולות שהיו מוכרים לו מהתפילה ומהחזנות. זאת, לצד התייחסותו בכבוד לזכויותיו על הקרקע של הערבי, יליד הארץ הזו.

 

 

קולו של ר' בנימין חסר מאד היום במחנה הדתי, כשנציגיו נותנים יד למשפח ולא למשפט – במתן היתר לאמץ התנסחות אומללה בדבר "אדמות נפקדים נוכחים". זוהי התנסחות של עושק וגזל בחסות המשפט, על נפקד שנאלץ לחיות לעתים כמטחווי עישון סיגריה אחת מאדמתו, ואדמתו נגזלת.

 

 

לצערי, בחייו מעטים היו הקולות כקולו של ר' בנימין. בימים אלו חשוב שנפדה מתהום השכחה את זעקת ר' בנימין: "תנאי הכרחי לחיינו כאן הוא ביצירת יחס טוב ורצוי אל העם היושב בארץ. בתחילת הישוב שלנו אנו יכולים להוסיף: על חטא שחטאנו ביחס גרוע לעם היושב בארץ". אני מתגעגע לרוח הנושבת ממשנתו של ר' בנימין, שאותה הוא נשא אל מול אירועים קשים שהתרחשו בארץ משנת עלייתו ב-1907 ועד מותו ב-1957 – אירועים שהתרחשו גם בתרפ"א, גם בתרפ"ט, גם בתרצ"ו-ט, וגם במלחמה הקשה בתש"ח.

 

 

יהי זכרו של ר' בנימין ברוך.