איש השנה 2015

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה דרך

בשבוע שעבר כתבתי על "שרשרת הטרור היהודי". איש השנה של 2015 הוא ראש "המרד", המחתרת היהודית הטרייה, מאיר דוד חי אטינגר.

 

 

צו משפטי אוסר לפרסם את שמות עצורי פרשת דומא. אבל אין צו האוסר לכתוב על ראש מחתרת "המרד", המחתרת שטינפה בפעולותיה את כל שנת 2015.

מאיר אטינגר הוא בן 24, ונשוי למוריה, מגבעות שילה. אביו מרדכי הוא רב מלמד (ר"מ) בישיבות "עטרת כהנים" ו"חומות ירושלים". אמו טובה היא בתו של הרב מאיר כהנא, שנרצח בארה"ב שנה לפני שנולד מאיר אטינגר, והוא נקרא על שמו. אטינגר גדל בירושלים, אך בגיל התיכון התנתק ממשפחתו, נדד למאחזים הלא-חוקיים בגדה המערבית – משבות-עמי ורמת-מגרון דרך מעוז-אסתר וגאולת-ציון ועד גבעת-רונן ואש-קודש – ולא שרת בצה"ל.

בספטמבר 2011 הוא קיבל צו הרחקה מהגדה המערבית "מטעמי ביטחון" ועבר לירושלים, ובנובמבר הורחק בצו גם משוק "מחנה יהודה", לאחר שמיפה בתי עסק המעסיקים ערבים. בהמשך השנה נעצר ב"פרשת המרגלים", לאחר שריכז מידע על תנועות של כוחות צה"ל שנערכו לפינויי מאחזים. אטינגר הפר צו מעצר בית, נכלא במהלך משפטו בנושא, הורשע ב"קשירת קשר לאיסוף ידיעות בעלות ערך צבאי", ונידון לחצי שנת מאסר.

בשנים אלו התקרב אטינגר לקבוצה מההתנחלות יצהר, בראשות הרבנים הקיצוניים יצחק שפירא ויצחק גינזבורג. שפירא הוא ראש ישיבת "עוד יוסף חי" בשכם, ומכותבי הספר "תורת המלך" (שהתיר הריגת גויים בתקופת מלחמה). גינזבורג הוא נשיא ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר וחסיד חב"ד, שקרא להקמת מדינת הלכה במקום מדינת ישראל, גם בדרכים לא חוקיות. לאחר הטבח שערך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, כתב גינזבורג את החוברת "ברוך הגבר" ששיבחה את הארכי-רוצח ואת עיקרון הנקמה. בספרו "צו השעה – טיפול שורש" האשים את השמאל הישראלי באחריות לרצח עשרות יהודים, וקבע כי "לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל". גינזבורג גם נתן "הסכמה" לספר "תורת המלך". לאחר ההתנתקות כתב: "יש לעקר את הרוח הציונית… את בית המשפט עלינו לשבר. …יש להפיל את הממשלה …עד לכינון ממשל תורני בארץ. …הצבא טוב ביסודו …אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה". באפריל 2014 נשא גינזבורג דרשה ביצהר עם התייחסות חיובית למעשי "תג מחיר".

אטינגר אימץ מגינזבורג את המטרה לערער את קיומה של מדינת ישראל כדי להקים מדינת הלכה ואת בית המקדש השלישי, באמצעות פעולות מתגרות שימשכו צעירים רבים לרעיונותיו. השב"כ מגדירו כ"יעד מספר אחת …עבריין אידיאולוגי אלים ומסוכן". לפי השב"כ אטינגר הוא מנהיג פורעי "תג מחיר" ו"נוער הגבעות". באחת מתצפיות השב"כ הוא נראה שוחט כבשה של פלסטיני מול עיניו.

בינואר 2014 אטינגר חדר עם קבוצת מתנחלים ממאחז "אש קודש" לכפר הפלסטיני קוסרא (באזור שכם) בפנים רעולות ובכפפות, במטרה לביצוע "תג מחיר", בתגובה לעקירת מטע בידי כוחות הביטחון באותו בוקר, מטע שמתנחלי "אש קודש" נטעו על אדמה פלסטינית פרטית. המתנחלים הותקפו באבנים בידי פלסטינים, וכפריים אחרים הגנו עליהם וקראו לצה"ל לאספם (איש לא הועמד לדין). בנובמבר 2014 הוצת בית משפחת חמאייל בחרבת אבו-פלאח, ליד רמאללה. אטינגר נעצר בחשד בהצתה, שתק בחקירה, קיבל צו הרחקה משטחי הגדה המערבית וירושלים, ונדד ליד בנימין (ליד גדרה), לפתח תקוה ולצפת.

ביוני השנה נשרפה כנסיית "הלחם והדגים" ליד הכנרת, ואטינגר נחשד במעורבות בפשע. חברו משה אורבך נעצר בחשד שהשתתף בהצתה, ובכיסו נמצא החסן (דיסק-און-קי) עם המסמך "מלכות הזדון", מדריך לביצוע תג מחיר בלא להיתפס, והסבר להקמת תשתית טרור. אטינגר כתב בבלוג שלו: "איזה כבאיות יוכלו לכבות את הדליקה המשתוללת הזו שתצית לב אחד של יהודי. …הלב שלי הוצת, מה אתכם? תדליקו מהר גם, לפני שיספיקו לכבות אותנו".

אטינגריום לפני רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא, כתב אטינגר: "יש המון-המון יהודים, הרבה יותר ממה שחושבים, שסולם הערכים שלהם שונה לחלוטין מזה של הבג"ץ או השב"כ, ושהחוקים המחייבים אותם הם לא חוקי המדינה, הבורות השבורים, אלא חוקים הרבה יותר נצחיים, אמתיים, ממקור מים חיים". ב-4.8.15 אישר היועץ המשפטי לממשלה מעצר מנהלי לאטינגר לחצי שנה בחשד למעורבות ברצח. בהחלטת המעצר הוגדר כ"המנחה של הקבוצה העומדת מאחורי הצתת בתים וכנסיות", ונכתב בה כי מטרת ארגונו היא "להפיל את השלטון במדינת ישראל באמצעות מרד אלים ולהקים שלטון חלופי, לגרש מהארץ את מי שאינו יהודי, לבער עבודה זרה ולפגוע בהר הבית". השבוע פתח אטינגר בשביתת רעב לאחר שהועבר בכלא אשל לבידוד.

הבלוג של אטינגר הוא באתר "הקול היהודי" שבבעלות עמותת "יהודים שמחים", תלמידים קיצוניים של גינזבורג מהתנחלות יצהר. במאמרו שם מ-4.8.15 תקף אטינגר: "השב"כ כבר שנים מטפטף בתקשורת שכריתת עצים או פעולות מחאה עממיות של יהודים, בעקבות אינתיפאדה של ממש שאותה השב"כ משתיק – הם טרור. …בכך הוא מצמיח עליית מדרגה של יהודים שיודעים שידיו של הגוף האמון על ביטחונם כביכול מלאות בדם הנרצחים האחרונים". במאמר קודם כתב: "הרעיון של המרד הוא מאד פשוט. למדינת ישראל יש המון 'נקודות תורפה', נושאים שבהם מהלכים על קצה האצבעות כדי לא לעורר מהומות. מה שאנחנו נעשה זה פשוט 'להדליק' את כל חביות הנפץ האלו …בלי לפחד מהתוצאות. ערעור יכולת השלטון של המדינה זה עיקר ה'וורט' [המילה] של המרד. לשבור את הכלים ואת כל הסטטוס-קוו. …בפועל 'המרד' לא יאפשר את קיומה של המדינה באותה צורה".

בשנה שנחשף הטרור היהודי, מאיר אטינגר הוא איש השנה.

 

 

 

אולמרט, נתניהו ויגאל עמיר

igal laviviמאת: יגאל לביב – עיתונאי

לא נחקרה השאלה מה נמצא מאחורי ההחלטה לזמן לעדות את טלנסקי בתחילת הליכי בחירות לממשלה ובתחילת מהלכי שלום עם הפלסטינים.

 

 

מי שהגה את האימרה ״ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה״ – טעה בגדול. הדחתו של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ערב חתימתו על הסכם שלום היסטורי עם הפלסטינים היא חזרה על הדחתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, וחיסול הסכם שלום חתום עם הפלסטינים. ההבדל הוא בדרך שנבחרה: את רבין לא היה ניתן לחסל בהליכי הדחה משפטית, כיוון שלא היה אפשר למצוא כל עילה בעברו להליך של "פוטש משפטי", ולכן לא היה מנוס מרציחתו. אולמרט סיפק באורח חייו עילות רבות ל"פוטש משפטי" שיסכל את הסכם השלום שעליו עמד לחתום.

יוזמי 2 מהלכי ההדחה של 2 ראשי הממשלה הם מבין המתנחלים והציונות הדתית. בניגוד לפשיסטים הצעירים שנעצרו לאחרונה, מובילי הדחות ראשי המשלה הם משכבת הטרוריסטים של "המחתרת היהודית", שפגעו לפני שנים בראשי ערים ובפעילים פלסטינים, וחלקם נשפט ונענש בצורה סלחנית. מאז טרוריסטים אלו מכהנים בתפקידים רבי השפעה בין המתנחלים, וקובעים במידה רבה את התנהלות ההתנחלויות.

ברציחתו של יצחק רבין לא התקיימה חקירה למצוא את מובילי יגאל עמיר, כמו דרך החקירה שהתקיימה לאחרונה נגד נערי הגבעות. החקירה לא התנהלה נגד מושכי החוטים ברצח רבין, מכיון שהיה ברור לראשי הממשלה ולשריהם אז אל מי יובילו העקבות.

מתכנני ההדחה של אולמרט ידעו כי מסוכן מדי לפעול נגדו באלימות, מכיוון שרצח נוסף של ראש ממשלה לא יעבור בהשלמה כמו ברצח הראשון. לכן, הם בחרו בהליכי הדחה משפטית. הטכניקה בוצעה בעבר פעמים רבות. כאשר אדולף היטלר כקאנצלר רצה לחסל את הדמוקרטיה ואת ראשי השמאל בגרמניה, הוצת הרייכסטאג וזויף מסמך המעיד לכאורה כי המציתים הם ראשי מפלגות השמאל. המהלך איפשר להיטלר להשתלט על גרמניה ללא התנגדות.

רק לא אולמרטלהדחת אולמרט נאסף חומר על אורח חייו, והחומר הועבר אל משתפי פעולה בפרקליטות. חלקם היו מיודעים ותומכים בהדחתו, חלקם סייעו לכאורה תמורת תשלום. חשיפת פרקליטת מחוז תל-אביב רות דוד כיזמת של הפללת אזרחים תמורת תשלום מעורך-דין רונאל פישר – מוכיחה כי הדבר אפשרי, וכי ייתכן שיש עוד פרקליטות-פרקליטים בכל הרמות שפעלו כמוה. ליזמי ההדחה היה די בהתפטרותו מכהונת ראש הממשלה. מי שהמשיך לרדוף את אולמרט עד היום הם הפרקליטים-פרקליטות שנזקקו להרשעתו הפלילית, כדי להסתיר לכאורה כי פעלו כמו רות דוד תמורת תשלום, או מסיבות פוליטיות.

אי חקירת רציחתו של ראש הממשלה רבין היא עילה לחקירה מדוע החקירה לא בוצעה עד היום. כך גם לגבי התעלומה מדוע לא נחקרה (לאחר חשיפת השחיתות בצמרת הפרקליטות) השאלה מדוע הושקעו משאבים כה רבים בהדחתו של ראש ממשלה נוסף. לא נחקרה גם השאלה מה נמצא מאחורי ההחלטה לזמן לעדות את טלנסקי בתחילת הליכי בחירות לממשלה ובתחילת מהלכי שלום עם הפלסטינים. הזימון המוזר הזה לעדות כפה על אולמרט להתפטר.

 

 

בירא עמיקתא!

ערן גרףמאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

ומה תהיה שם מעידה  /  ה"רעיית" החסודה?  //  תצהיר שם הוד מעלתה:  /  שום מעידה היא לא עָוְתָּה. 

 

 

 

 

במערכת המשפט  /  שבוע שגרתי, כמעט:

ביום שני של השבוע  /  אושפז בכלא, כידוע,

ראש עיר-ואם ובת (בת-ים)  /  לא על צל"ש, כך, מן-הסתם.

 

ביום שלישי, בירושלים  /  יום ש "כי-טוב" בו, פעמיים,

אולמרט נחלץ מרב-פשעיו  /  עם בדל-כרעיים, וזנב,

י"ח ירחי-מחבוש, ספק  /  אם די, כדי עוונותיו מָרֵק,

אבל אמרו (כבר פעמיים):  /  ש"יש שופטים, בירושלים".

 

ומה ביום החמישי?  /  זה יום ה-שיא הריגושי!

שם, באגף החקירות  /  את מי יזכו סוף-סוף לראות?

למרות חסות של היוע"מ[1]  /  שאצבעו בסכר שָׂם[2],

עַד מול תמונה שנצטיירה  /  ברירה, נראה, לו – לא נותרה.

ומה תהיה שם מעידה  /  ה"רעיית" החסודה?

תצהיר שם, הוד מעלתה:  /  שום מעידה היא לא עָוְתָּה,

היא לא נתנה עינה בכוס, /  ולא רכוש לא-לה לחמוס,

ענין בַּקְבֹּקֶת, אופי-רע, /  תחיבת חטמה  לכל קדירה,

[אם בכל אלה תֵּחָשֵׁד –  /  מן הבקבוק יצא השד],

הכל טְוִיַּת שקרים וָכֶּפֶש  /  סתם מטיחים בה בוץ ורפש!

וכל אותו ענין גְּנַבְנֶבֶת  /  מצחיק אותה, כשהיא חושבת:

הן היא אשתו של בעלה  /  וכל המדינה – שלה!…

 

רמזו – לגברת הנדונה  /  נפש, אמרו כך – עדינה…

ואם לגברת – "רעיה"  /  התנהגות בלתי צפויה,

כיצד את זו, הבת-חוה  /  אִישָּהּ[3] מציג לראווה

מושינגטון ועד מוסקווה, /  כמו היא הנה החשובה!

כצל לא משה מצדו  /  כשידה בתוך ידו?

 

שרה נתניהואך באשמה המדוברת –  /  נושא אדון, ולא גברת,

היא – גנבנית של "מתנות"?  /  אשמה, אולי כבדה מאד?

אך מה גְּנֵבָה של מתנה  /  אל מול גְּנֵבַת המדינה?!

מה "קלפטומניה" של נכבדת  /  מול "קְלֶפְּטוֹבִּיבְּיָה" של מולדת?!

הזה ענין של מה-בכך  /  גזלה מכיס של כל אזרח;

ולחלק כספים שלנו  /  לכיס אנשי "אתה בחרתנו";

תוספת על כספי-גנבה  /  גם פטור שרות מן הצבא;

בְּנִיָה של דור לקראת עתיד  /  בורים, עם קנאות דתית;

שיטת שלטון עם כלל גדול,  /  ככל אפשר – "סכסך ומשול";

האם ליבוי שנאה ורוע  /  אינם בזויים כמו כוח זרוע?

ואת קיום הדמוקרטיה  /  למסור בידי התיאוקרטיה?

האם גנבה של ערכים  /  אינה גרועה כמו שוד-דרכים?

איוש מיטב משרות בכירות  /  רק בצללים של מאורות,

שכל כישוריהם בינתיים  /  בלחיכה של אחוריים?

במסדרונות של השלטון  /  לוביסטים נטויי-גרון

יכשירו (רק בלי קבלות)  /  את הטריפה שבנבלות,

כי כל פקיד בתפקידו  /  מינוי אישי של איש חסדו.

 

הֲפוֹך משרות הממשלה  /  למין חוכא ואיטלולא:

ראש ממשלה אחד  מספיק  /  במקום ששה שרים עם תיק?

אם כה דלה משרה של שר  /  למה דרושים שני תרי-עשר[4]?

 

ואיך זה, שכזה רב-שר  /  הוא בביתו – כְּעַכְבַּרְבָּר?

שכן, מול אשת המדון  /  בבית? – כלל אינו אדון! –

וגם נראה שבביתו,  /  כדי למשול שם באשתו

דרושים שם בעלים כְּשֶׁשֶׁת  /  שכל אחד עשוי כְּעֶשֶׁת…

 

בהתמדה השיטתית  /  ביבי הרי אסון ממיט

וכל פרשן, הרי יעיד,  /  כמה קודר הוא העתיד.

 

כך, בַנָּתִיב לִמְחוֹז הַתֹּהוּ,  /  שֶׁפֶל, שלא היה כמוהו,

שפל ערכי ומוסרי  /  ללא תקוה לעם עברי;

אגב של דרך רבת-דופי  /  עבר העם – שנוי באופי:

דרך דורסנית בַּכֹּל  /  כבוד האדם הפכה לזול:

בככרות ובכבישים  /  מה-אלימים האנשים

וכוחנות פושטת גם  /  בין דרדקים של בית-רבם.

מול ממשלנו הפנימי  /  ישנו מיאוס בינלאומי

וכבר תווית לנו מוטבעת  /  של "המדינה המצורעת".

 

וכך בזמן האחרון  /  קרבים לקו ה"אין פתרון"

ולתמוּטה של הזירה  /  ללא כל דרך חזרה.

 

למחוזות של הבכא  /  צועד לו ביבי בשמחה

כי מה בראש דאגתו?  /  רק איך בַּצֵּר את מלכותו!

כמעט מבלי כל התנגדות  /  "אנס" את כלל מרכז-ליכוד –

להקדמת הפריימריז,  /  כדי שוב עצמו רוה"מ יכריז.

 

למה דחופות לו "מַקְדימות" ?  /  פן קוּרְקוּרֶנְצְיוֹת[5] לו קָמוֹת!

כך הוא כמו עוצר הזמן  /  על-כן כסאו מראש מוגן,

כדי יוכל המשיך הובֵל  /  את ארץ-זו – לעזאזל!

[1] יוע"מ – היועץ המשפטי לממשלה.

[2] כילד ההולנדי שעצר את השיטפון בחסימת החור שבסכר באצבעו.

[3] אישהּ – האיש שלה.

 [4]2X12=24

[5] מתחרים

 

 

 

תודה ל"שוברים שתיקה"

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ – פעיל זכויות-אדם ושלום 

חושפי השחיתויות מסכנים את פרנסתם בהיתפסם כבוגדים, ולא כמנסים להציל את מקום עבודתם מנזקי השחיתות. כך נתפסים גם חברי "שוברים שתיקה".

 

 

המתקפה של אנשי הימין, מהממשלה ומחוצה לה, על "שוברים שתיקה", מזכירה לי את מצבם של חושפי השחיתויות במקומות העבודה שלהם. אלה כאלה מעדיפים את השיפוט המוסרי שלהם על דרישות הנאמנות של קבוצות הזהות שאליהן הם משתייכים. ואכן, גורלם של חברי "שוברים שתיקה" דומה לגורל חושפי השחיתויות. הם מותקפים על המעשה החשוב שלהם – המאבק על דמותו המוסרית של צה"ל.

כולנו משתייכים לקבוצות זהות, כמו משפחה, קהילה, מקום ישוב, מקום עבודה, קבוצות אוהדי ספורט, דת, מגדר, עם, מדינה, קבוצה אידיאולוגית וכולי. כל קבוצה כזאת דורשת מחבריה נאמנות. לכל אחד מאיתנו קשה לקבל ביקורת האומרת שהוא לא בסדר. כך גם קשה לנו לקבל ביקורת האומרת שקבוצת הזהות שלנו לא בסדר. כאשר קבוצת הזהות מעדיפה את השיפוט המוסרי על הנאמנות לקבוצה, הוא נתפס כבוגד. הוא הרי אומר שאנחנו לא בסדר.

נדגיש שרוב חושפי השחיתויות הנלחמים נגד הפושעים המושחתים, מסכנים את מקור פרנסתם (רובם מוצאים עצמם מחוץ למקום עבודתם). הם נתפסים כבוגדים בעיניי חבריהם לעבודה (קובצת הזהות שלהם) – ולא כמי שמנסים להציל את מקום עבודתם מהנזקים שהמושחתים גורמים לו, בגלל שבחרו לכבס את "הכביסה המלוכלכת" בחוץ. כך בדיוק נתפסים גם חברי "שוברים שתיקה".

שוברים שתיקהבדומה לחושפי השחיתויות, פעילי זכויות אדם ושלום נתפשים אצל רבים בעם כבוגדים. הם מעדיפים את השיפוט המוסרי שלהם על הנאמנות לקבוצת הזהות (העם, המדינה). זהו מצב מגוחך: אם אתה תומך במדיניות המביאה עלינו מלחמה – אתה פטריוט; אם אתה תומך בפשרה שתוביל לשלום – אתה בוגד. אם אתה נאבק על שמירת צלם אנוש – אתה בוגד. אם אתה מגן על פשעי מלחמה – אתה פטריוט.

אבל יש צד נוסף לעניין: אם המאבק לשמירת זכויות האדם הופך אותך לבוגד, הרי שישראל במהותה מתנגדת לזכויות אדם! אם המאבק למען השלום הופך אותך לבוגד, הרי שישראל במהותה מתנגדת לשלום! אני מקווה שלא לכך מתכוונים מבקרי "שוברים שתיקה".

אחד הלקחים החשובים ממלחמת העולם השנייה הוא חשיבותם של זכויות האדם, והוצאתם אל מחוץ לגדר הריבונות של מדינות. אנחנו, הישראלים, מתערבים כל פעם שנראה לנו שזכויות אדם של יהודים מופרות בארצות אחרות, וטוב שכך. הרי חושפי השחיתות פונים תמיד קודם כל לממונים במקום עבודתם, כדי שאלה יפסיקו את מעשי השחיתות במקום עבודתם. רק כאשר אלה אינם מפסיקים את מעשי השחיתות, חושפי השחיתות פונים למשטרה ולתקשורת, כדי שאלה יילחצו על הממונים להפסיק את מעשי השחיתות. כך גם פועלים ארגוני זכויות האדם, כולל "שוברים שתיקה": קודם כל פונים לגורמים המוסמכים במדינה להפסקת הפרות זכויות האדם, ורק כאשר אלה אינם עושים דבר – פונים החוצה. כל זה, תחת העיקרון שזכויות אדם הן מחוץ לגדר הריבונות של המדינות.

חשוב לזכור: רוב – או כל – מקרי רצח העם קרו מכיוון שהחיילים שביצעו אותם – העדיפו את הנאמנות על השיפוט המוסרי.

"שוברים שתיקה" הוא ארגון פטריוטי, הנאבק על דמותה המוסרית של ישראל. הוא ראוי לתודה על פועלו, ולא לגינוי.

 

 

 

לשרת המשפטים כואב יותר…

קלון2500

מאת: ארנון אבני – צייר וקריקטוריסט, חבר קיבוץ נירים, "עוטף עזה"

הקריקטורה מתפרסמת גם בשבועון הקיבוצים "הזמן הירוק".

 

 

 

 

2015 , שנה קשה נוספת לתקשורת הישראלית

dan_kaspiמאת: דן כספי

גם השנה הצליח השלטון להחליש את התקשורת ולהסית את הציבור נגדה. תקשורת מוחלשת מאבדת את יכולתה למלא את ייעודה – לבקר את השלטון.

 

 

האקורדים האחרונים של השנה הבליטו שוב את המצב המשברי של התקשורת בישראל. ב"גלובס" מתכוונים לפטר עשרות עיתונאים ואנשי מנהלה. המעבר מרשות השידור לתאגיד השידור החדש לוט באי-ודאות ומלווה באובדן הון אנושי משובח. הנותרים מפנימים את כללי המשחק החדשים של התרפסות בפני השלטון. גם האתר "העין השביעית", העוסק בתקשורת, נקלע למצוקה כלכלית לאחר שהמכון הישראלי לדמוקרטיה חדל לתמוך בו.

ואם לא די בכך, נמשכות הקטטות בין אמצעי התקשורת לבין עצמם, בין המוציא-לאור של "ידיעות אחרונות" לבין המוציא-לאור/ראש הממשלה של "ישראל היום", ובין עיתונאים לבין עצמם (למשל בין רביב דרוקר לאורלי וילנאי וגיא מרוז בפרשת סילבן שלום). התוצאה: התקשורת הישראלית הולכת ונחלשת ומתקשה למלא את ייעודה בדמוקרטיה. גורמים שונים אחראים למשבר, ואזכיר אחדים מהם:

המשבר העולמי של הדפוס. כמו בעולם כולו, גם בישראל נמשכת הזליגה מן הדפוס לדיגיטלי. צעירים נוטים לשאוב מידע מסמארטפונים ומרשתות חברתיות. גם השידור עובר לבמה דיגיטלית. הדפוס לא נכחד, הוא פשוט טרם הסתגל לעידן החדש. עיתונים עדיין מתפקדים לפי מודל מיושן של "חדשות ועיתון לכל המשפחה". גם עודף ייצור של מוספים לקהלים מגוונים מכביד על כל עיתון. כנראה דרוש זמן נוסף להמצאת מודל חדש, לחלוקת עבודה בין הדפוס לבין הדיגיטלי – חדשות בדיגיטלי, פרשנות בדפוס. כבר יותר משבועיים שמות העצורים בפרשת דומא ופרטי החקירה מתגלגלים ברשתות החברתיות. מה שאסור לפרסום בתקשורת המפוקחת, מתפרסם בבלוגים ובפייסבוק.

רשות השידורפיקוח פוליטי מתהדק על התקשורת. למרות ההתבכיינות כאסטרטגיה, השלטון הצליח להדק את הפיקוח על התקשורת. מלבד חיסול רשות השידור, התהדק הפיקוח על אמצעי השידור הנוספים. לאחר ה"זובור" לערוץ 10, הגיע התור של ערוץ 2. המטרה היא להחליש את ערוצי השידור. הטקטיקה היא לטפח ריבוי ערוצים חלשים. מדוע שלא יהיו 5-6 מהדורות חדשות ב-20.00, במקום 3 מהדורות כיום? כך כל ערוץ ישיג פחות רייטינג ופחות פרסומת, ויהיה תלוי בחסדי השלטון. סירוס העיתונות המודפסת באמצעות "ישראל היום" נועד לאותה מטרה. דרושים כיסים עמוקים כשל אדלסון כדי להתחרות עם עיתון המופץ חינם. תקשורת רעבה ומוחלשת אינה נושכת.

הקשר הון-עיתון. במשך כל השנים חזר הטיעון שאילי-הון מסוגלים להבטיח לכלי תקשורת גב כלכלי. הכל תלוי במצב איל-ההון. שינוי בטעמו של בעל ההון עלול לאיים על קיומו של כלי התקשורת. כך היה עם "מעריב" וערוץ 10, כך זה עם "גלובס". מי יודע מה צפון בעתידם של האחרים?! נוסיף שעורכים ועיתונאים אינם מסוגלים שלא להתחשב באינטרסים כלכליים של הבעלים.

צונאמי של תוכן שיווקי. לנוכח המשבר הקיומי, מרבית אמצעי התקשורת נאלצים להגמיש את התקנים העיתונאיים. ההפרדה בין תוכן מערכתי לבין פרסומות, שהייתה קודש הקודשים, מתאיידת במערכות אחדות. משרדי ממשלה וגופים מסחריים קונים סיקור אוהד. מערכה של מיליוני שקלים מבטיחה חשיפה תקשורתית וסיכול כל פרסום לא נעים.

אובדן אמון הציבור. זהו הנזק המשמעותי ביותר. סדר-יום שקוף ומערכות גלויות מערערים את אמון הציבור בתקשורת. חלקים גדולים מוסתים נגד התקשורת, ואינם מבינים מה הם מפסידים. תשומת הלב ממוקדת במה שמפרסמים כמה עיתונאים, והדעת מוסחת ממה שהתקשורת אינה מפרסמת ואינה יכולה לפרסם. התקשורת הישראלית אינה מסקרת מה קורה בהתנחלויות, וגם לא מה שמתרחש בחברה הפלסטינית משני צדי הקו הירוק. התקשורת הישראלית תלויה בשלטון, וחשופה ללחצים כלכליים ויח"צניים ולתביעות השתקה של גופים כלכליים חזקים. חופש העיתונות נפגם.

2015 הייתה שנה רעה מאוד, ולא רק לתקשורת: פרצה אינתיפאדה חדשה, הוחרפו היחסים עם הפלסטינים, התהדק הבידוד המדיני, נשחקו נורמות בסיסיות ועוד. בשנה זו צעדה החברה הישראלית צעד נוסף מדמוקרטיה פרלמנטרית לעבר תיאוקרטיה יהודית.

 

ה"צל" ואנחנו

zvi keseמאת: צבי י' כסה – יועץ ניהולי. 

אתה, "הצל", לא השקית את גבולות המדינה ולא נטעת עץ. כל מה שיש לך אנחנו השמאל ייסדנו ומסרנו למדינה. ואתה – מחרף.

 

 

"הצל" – לפני ימים אחדים ראיתי במרקע "צל". שמו האנושי אינו ידוע לי. איש "הצל" אומר ומסבר וחוזר ואומר: "אני לא שונא יהודים ולא ערבים. אני שונא את השמאל, שיורקים לבאר שממנה הם שותים". פטריוט.

הצלהיי, "איש צל", צא מהצל אל האור ושם תגלה שאני השמאל הראוי. מצאתי את המים. אני, השמאל, חפרתי את הבאר, ואני השמאל השקיתי את מלוא הארץ, ואני השמאל קבעתי את גבולותיה החוקיים במקומות שרק אני השמאל השקיתי מים. ואני השמאל כבשתי את הארץ, ומסרתי את הבאר למדינה שהקמנו. ואני השמאל בניתי את מבנה הממסד המדינתי והמשפט והחוק של המדינה.

ואתה, "הצל", לא מצאת מים, ולא חפרת באר, ולא השקית את גבולות המדינה, ולא נטעת עץ. וכל מה שיש לך, אנחנו השמאל ייסדנו ומסרנו למדינה. ואתה, במקום להוריד את הכובע בפנינו – מחרף ומחרף. ועכשיו זוז נא הצידה, כי הצל מונע מאנשים שלא ידעו את יוסף לראות את המים הצלולים בבאר. והיא שלנו, שמסרנו לכולם.

ועכשיו הנה לך, "הצל", תובנה לחשיבה נקייה: השמאל הראוי, על גווניו הפוליטיים והחברתיים, כולל שלום עכשיו, רופאים לזכויות אדם, שוברי שתיקה, נאמני זכויות אדם וכיוצא באלה – הם יותר פטריוטים ממך. אני חוזר: יותר פטריוטים ממך. מדוע? במקורות נאמר: "גדול מצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה". כל השמאל הראוי אוהבים ורוצים את ארץ ישראל השלמה, והיו נוהרים למלא את המצווה כמי שאינם מצווים. וזה הכי קל. אבל הם מצווים למטרת-העל של מהפיכת הריבונות של העם היהודי, והיא – כנגד האורתודוכסיה – לנרמל את הקיום היהודי: עם בין עמים, מדינה בין מדינות, וארור האומר "עם לבדו ישכון". ואין נירמול בלי שלום. ואין חברה יהודית ישראלית ללא שלום. והשמאל הראוי מצווה לעשות למען מטרת-העל הזאת ולוותר על אהבתו לארץ השלמה. מדינה מתוקנת, תרבות ישראלית, חברת מופת – חשובים אין סוף יותר מ–5,000 קילומטר רבועי של התנחלויות.

 

 

 

אל אחי המתנחלים

nili diskinמאת: נילי דיסקין – עובדת סוציאלית ופעילה חברתית
התנחלתם בשטחים הכבושים, רובכם יהודים איכותיים. טעיתם לחשוב שיש לכם זכות מדאורייתא, ומותר לכם לממשה בלא התחשבות באנשים היושבים שם.

 

 

אנא, אחי, הקיאו את ה"דאע"ש" היהודי שצמח בתוככם, העוברים על הדיברות החמורות ביותר, "לא תרצח", "לא תחמוד", "לא תישא" ועוד. אנא גנו בקול רם, לא בשפה רפה מהפה לחוץ, את גידולי הפרא הרצחניים שצמחו בשדות שלכם, את אלה המעלים על ראש שמחתם את המתועבים שבמעשים שאדם יכול לעשות לאדם אחר, אלה ש"משמחים" חתן וכלה בחופתם בנופפם תמונת תינוק שנשרף חיים עם הוריו בביתם ונועצים בתמונה סכין כאחרון החמסים והרוצחים.

נוער הגבעות 1מעשים אלה התחילו ברציחות ובהתנקשויות של פעילי המחתרת היהודית – ונענו בקריאת רובכם לחנינתם; המשיכו ברצח מתפללים במערת המכפלה – ונענו ב"ברוך הגבר" ובשתיקת רובכם; המשיכו הלאה בהצתת מקומות תפילה של בני דתות אחרות – ונענו בשתיקתכם; הסלימו ברצח ובשריפה של הנער אבו-ח'דיר – ונענו בשתיקת רובכם; והגיעו לשיאם הנורא בשריפת משפחת דוואבשה – ובשתיקת רובכם. מעשי זוועה אלה ימיטו אסון על כולנו. הם אינם תשובה יהודית להתנפלויות הרצחניות של מחבלים מוסלמים. מעשים כאלה לא רק שאינם מוסריים, הם גם לא יביאו שקט לעמנו. אינכם חלוצים, גם אם רובכם אנשים טובים, אלא כובשים.

אם לא תקיאו מתוככם את המוטציות המחרידות, שברור היום לרוב השפוי בישראל שאינם "עשבים שוטים" אלא בשר מבשרכם, דמם של חפים מפשע, ערבים כיהודים, יהיה בראשיכם. לא כולכם נמנים עם המיעוט המזיק לכולנו, ולמפעל הציוני שרובכם רואים בו פעמי משיח. גם אם אתם שייכים לאלה שקיוו לעשות ענבים ועשו באושים, בשתיקתכם – כמו בשתיקת רבים מכל אומות העולם בתקופת השואה – אתם הופכים את עצמכם לשותפים למעשי הזוועה.

אין טעם להתגולל על "כל עם ישראל". הטרוריסטים היהודים האלה יצאו מ"החלק שלכם". ברור לי שיש בכם שוחרי שלום, שהמצב הביא אותם לחשוב שאין להם ברירה. כמו החיילים של "שוברים שתיקה", בצאתם עם האמת שלהם החוצה. אלה וגם אלה טעו בתום לב, ועלולים להשיג מטרה הפוכה מזו שהתכוונו לה. יש "הכשר בשתיקה" גם לחלק ממנהיגיכם, ביניהם אלה שקוראים לעצמם רבנים ומזלזלים בקדושות שבמצוות היהדות.

להיות "עם נבחר" אינו אומר שדי להיוולד יהודים. דרושה עבודה קשה הנמשכת כל חייו של האדם, ומחייבת אותו לחשיבה אנושית – ולא חייתית. האדם שנולד יהודי חייב לדעת בכל רגע נתון ש"יש דין ויש דיין", ושבורא העולם ברא את כל בני האדם לא רק כקבוצות הרואות את עצמן "נבחרות" ו"נעלות" על האחרים. כך חושבים רק רוצחים שאין להם אלוהים, רוצחים יהודים ורוצחים מוסלמים. מי שיש לו אלוהים הורג רק להגנה, רק כשאין ברירה אחרת. מי שיש לו אלוהים משתדל כל חייו לרדוף שלום, ולא רק להגיב על תוצאות החידלון שלו, תוצאות שמהוות את האסונות של זמננו.

איפה היו כל המפגינים וה"יללות" שלכם כשהשב"כ חקר בני דתות אחרות? ואם החקירות באו – אז כעתה – כדי למנוע רציחות, מה לכם המפגינים היום כי תלינו עליהן? ה"התנהלות הלא-אנושית" אינה של השב"כ או של "שוברים שתיקה". ההתנהלות הלא-אנושית היא של צעירים – יהודים וערבים – המחללים את שם אלוהים ברציחות שלהם.

זה "המוסר היהודי" שלנו? הצער על גידולי הפרא הוא של כולנו. הבושה – צריכה להיות שלכם בלבד!

 

 

ריקוד מושחת

מאת: אליהו קאופמןeliyahoo-koufman

כדאי לשמאל הישראלי להחליט מה עדיף לו: אי גיוס החרדים שמחמירים במצוות ההלכה, או רוצחים לאומנים עם כיפות סרוגות וסכינים.

 

 

"חתונת הזוועה" שבה הונפו סכינים ונשק חם, היא השיא של הכפירה ביהדות. אחד המונחים המרכזיים שהיו קיימים ביהדות מאז ומעולם היה יסוד "אמונת החכמים", שגרס: "ככל אשר יורוך, על ימין תאמר שמאל ועל שמאל תאמר ימין". זו הייתה הסיבה להקמת ה"קהילות הנפרדות" באירופה, זו הייתה הסיבה לפילוג היהדות מהרפורמה, וזו הייתה סיבת פרישת "חובבי ציון" מבריתם עם הציונות בנוגע לישוב ארץ ישראל. העיקרון היה שדעת החכמים והרבנים היא המכרעת, וללא הליכה בדרך חכמי ישראל בשביל הדתי, יתקיים בנו המשפט "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

חתונת השנאההבקע הראשון הגיע כאשר תנועת ה"מזרחי" החלה ללכת בדרך "איש הישר בעיניו יעשה", אך טענה כי היא עדיין אורתודוכסית. לקבוצה הקיקיונית הזו בסוף המאה ה-19, סייעו כוחות חילוניים, ובראשם הנהגת הסוציאליסטים הציונים. האחרונים שמחו שהנה קמו אורתודוכסים שאינם נשמעים לחכמי ישראל, ועל ידם יהיה קל יותר לחילוניות היהודית למגר את היהדות. גם לאחר קום המדינה, וגם בימינו אלה ממש, מעודדים לא פעם לאומנים דתיים קיצוניים – כנגד השקפת הרבנים החרדים – אפילו על-ידי השמאל, רק משום שאותם לאומנים דתיים הם קלים שבקלים במצוות הדת.

אבל התוצאות של עידוד הלאומנות הדתית פועלות כבומרנג. אי השמיעה לחכמי ישראל הביאה את המטורפים הללו לעלות להר הבית, להקים מחתרות כאילו-דתיות עם רעיונות לאומניים למרוד בשלטון ולהחליפו במלך לאומני-דתי, ועוד מיני המצאות שהכהניזם בראשן. והכול, בגלל הרעיון למרוד בגדולי ישראל, במיוחד באיסור שפסקו על מרידה באומות העולם.

קחו למשל את הח"כ הבא בתור ברשימת הליכוד לכנסת, יהודה גליק. הוא נולד למשפחה דתית לאומית אמריקאית, שבאה ממחנה "מימד". שם הוא למד לזלזל ברבנים החרדים האורתודוכסים. לימים, כשעבר גליק לימין, הוא שינה עמדות רעיוניות, אך המשיך לאמץ את הזלזול ברבנים של הדורות הקודמים. כך הוא עלה על הדרך שעולה להר הבית, כנגד ההלכה. גם השר אלקין, סגנית השר חוטובלי, פייגלין וחבריהם, הם חביבי השמאל כנגד החרדים, בשל "השקפתם הדתית המתונה", אבל זו גם השקפתם הדתית הלאומנית והקיצונית.

כדאי לשמאל הישראלי לערוך חשבון נפש ולהחליט מה עדיף לו: "חוקי שבת עירוניים" (שגם אני מתנגד להם…) ואי גיוס החרדים שמחמירים במצוות ההלכה אך נלחמים נגד ההתגרות באומות העולם ובאומה הערבית – או רוצחים לאומנים עם כיפות סרוגות וסכינים, שמקלים במצוות ומחמירים בלאומנות.

דרמת הגז הטבעי

david_sandovskyמאת: דוד סנדובסקי

דרמת הגז מגיעה לשיאה בבג"ץ, ובמקביל גובר שיתוף-הפעולה עם ממשלות קפריסין-יוון-מצרים-ירדן-והרשות, וגם פוטין וארדואן מעוניינים.

 

נושא הגז הטבעי הפך לנושא מרכזי בשיח הציבורי בישראל, לאחר שנושא איראן ירד מהכותרות. הנושא הופך לחשוב ביותר גם ביוון ובמדינות בלקניות נוספות, בקפריסין, במצרים, בירדן, בלבנון, בסוריה וברשות הפלסטינית. הנושא זוכה למעורבות גוברת גם אצל ולדימיר פוטין וארדואן. ארה"ב קשורה לנושא בהיות "נובל אנרג'י" חברה אמריקאית, שבה מושקעים בכירי הממשל האמריקאי בדימוס. גם BP הבריטית פעילה באזור, בעזה, וכן תאגיד איטלקי במצרים. הנושא משתלב גם במאבק השליטה המתקיים כעת במזרח הים התיכון, שהולך ומתפתח על רקע מלחמת סוריה, בין פוטין (המעורב בסוריה, בלבנון, בעירק ובאיראן) לבין ארדואן (המעורב בנאט"ו, בעזה ובקטאר). ישראל צריכה לגבש מדיניות זהירה, מידתית ותכליתית ביותר, בכל הקשור להשתלשלות אירועים זו.

צריך לציין שלפי התפתחות הידע המדעי והתודעה העולמית, הגז הטבעי נחשב כמקור אנרגיה הפולט גזים מזהמים לאטמוספרה במידה פחותה בהרבה מדלקים פוסיליים אחרים – נפט, סולר, מזוט, פחם וגפ"מ (גז פחמימני מעובה).

אסדת קידוח1העיסוק בסוגיה הביא לניסוח "מתווה הגז הטבעי" של משרד האנרגיה והמים. במקביל נגרמו פיטורי הממונה על ההגבלים העסקיים, הממונה על שירותים ציבוריים (חשמל), ושר הכלכלה אריה דרעי. מבקר המדינה כתב דו"ח נוקב. בוועדת הכלכלה של הכנסת ניהלו יושב-ראש הוועדה ח"כ איתן כבל וח"כ שלי יחימוביץ' (שניהם מ"המחנה הציוני") קרב דרמטי, במגמה לתקן את "מתווה הגז". כלום לא עזר – נתניהו חתם על המתווה וההסכמים הנגזרים ממנו, ויוצאים לדרך הביצוע והיישום. ההכרעה תיפול בסופו של דבר בבג"ץ. החלופה שהייתה מועדפת התבטאה בתיקון המתווה ובניהול משא-ומתן על שינוי תנאי הזיכיון של "נובל אנרג'י". צריך לציין שנתניהו קבע עובדות בלתי הפיכות בחתימתו, ואכף את תיקון המתווה לחסר היתכנות בכוח.

הסוגיה עוסקת במספר היבטים ובלבטים מסובכים, כפי שעולה מניתוח קפדני של הסחרירים התקשורתיים סביב הפרשה, כמתואר להלן:

  1. ההסכם עם "נובל אנרג'י" מגדיר מחירי מטרה מרביים גבוהים באופן יחסי לתקופה ארוכה, וכן אפשרות לייצוא גז למדינות באזור.
  2. מיזם הגז הטבעי גרם להגדלה גדולה של התמלוגים על הגז למדינת ישראל, על פי עקרונות דו"ח ועדת ששינסקי שיושמו גם בחקיקה (בנוסף גרם דבר זה להעלאת שיעורי התמלוגים עבור מחצבים אחרים, כפוספטים ואולי גם אשלג).
  3. הדרישה של המתנגדים במערכת הפוליטית, ושל מעורבות ציבורים גדלים והולכים בישראל במחאת הגז החברתית, היא להגדיר באופן משמעותי את דרישת הפיתוח המיידי של "לווייתן", והקמה מיידית של צינור שני להובלת הגז מאתרי ההפקה בים לחופי ישראל. הכל, למען הביטחון הלאומי האנרגטי של מדינת ישראל. הדרישה כוללת גם את העברת הזכייניות ב"תנין" וב"כריש" לתאגידים ממשלתיים, כדי ליצור תחרות בשוק שתוזיל את המחירים של הגז הטבעי.
  4. דרישה נוספת עוסקת בזירוז הקמה של צנרת גז יבשתית ארצית על-ידי חברה ממשלתית, לשם הובלת הגז לציבור צרכנים גדל והולך – בתעשייה, בתיירות, בחקלאות ובמשקי הבית.
  5. רכיב חשוב בהבנת המכלול הוא שבהסכם זיכיון הגז עם "נובל אנרג'י" יש סעיף הפרה דרקוני, שיופעל אם ייווצר הצורך בבוררות בינלאומית, על סך 15 מיליארד דולר. אזכיר שמי שהאיץ בישראל לקיים את ההסכם כרוחו וכלשונו היו, בין היתר, ביל קלינטון וג'ון קרי.

בשל כל הנ"ל, מחכים להכרעת הבג"ץ לא רק בישראל ובחברות הגז, אלא גם במדינות רבות, שכנות ורחוקות.

 

 

שמחת חג המולד בפסוטה

nina_frishמאת: נינה פריש – גימלאית, פעילת שלום

נוצרים, יהודים, מוסלמים ודרוזים, בפסטיבל חג המולד בכפר הגלילי הקטן פסוטה (ליד מעלות), באווירה ידידותית של שכנים שוחרי שלום.

 

 

מאות רבות של ישראלים שהגיעו בשבת לחגיגת חג המולד בכפר פסוטה, התקבלו בחום רב על- ידי צעירים מהכפר מחופשים  בתלבושות סנטה קלאוס ומגישים בנדיבות שוקולדים ססגוניים.

מסורת חג המולד היהודי-ערבי בפסוטה החלה לפני שנה, ביוזמת ראש המועצה המקומית אדגאר דקואר ויושב-ראש מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי, נפתלי רז. דקואר חזר על יוזמתו במימדים מוגדלים השנה, במס"ד התחלף בינתיים יושב-הראש, ויושב-הראש החדש אלי ספרן, שכן מקיבוץ סאסא, אירגן את האורחים ממחנה השלום הישראלי.

בתחילה המתה רחבת הכנסייה ממשחקים מגוונים לילדים, בעברית ובערבית לסירוגין. ברחובות הכפר העסיקו את האורחים גם דוכני מזון ומוזיקה של חג המולד.

כמאה שוחרי שלום ישראליים נענו להזמנת ראש המועצה ויו"ר מס"ד והתכנסו לשיחה בענייני היום באולם הסמוך לכנסייה. הינחה ג'קי חורי, כתב "הארץ", תושב הכפר, בדוגרי" חינני.

דקואר סיפר שלאחרונה גיבשו חברי ועד ראשי הרשויות הערביות תכנית חדשנית לסגירת הפערים בין הערבים ליהודים בישראל, בכל התחומים – חינוך, תשתיות, מסחר ותעשייה, וכו'. העלות לחמש שנים הסתכמה בכ-70 מיליארד ₪. עם הגשת התכנית לממשלה אמרו היוזמים לשרים שיסתפקו גם ב-50%…

השרים עומדים לדון בכך בישיבת הממשלה בדיוק היום, אך הם מציעים שהתקציב יהיה 20% מה-50%…

האשוח בפסוטההיהודים שהשתתפו בשיחה נחלקו בין רואי שחורות לרואי תקוות. ד"ר אורי כרוך, עובד סוציאלי, הביע צער על שראשי הרשויות הערביות אינם יכולים לחקות את ראשי הסוכנות היהודית, שתחת המנדט הבריטי הקימו את ה"מדינה שבדרך". דן בבלי, רואה חשבון, שכן ממצפה חרשים, התפעל דווקא מההתפתחויות הגדולות שהוא מבחין בהן בקרב ערביי הגליל, בתחומי החינוך, הכלכלה, התשתיות, שיתופי הפעולה עם יהודים ומעבר לשכונות מעורבות בערים כקרית-שמונה, צפת ונצרת עילית. פרופסור יורם אבנימלך ביקש שמפגשים יהודים-ערבים כאלו יהיו בכל הארץ ובכל עת. נעמי רז, פסיכולוגית, התפעלה מכך שדקואר וחבריו לוקחים את גורלם בידיהם ומקדמים את החברה הערבית בישראל אלי ספרן, השכן מסאסא, הדגיש את חשיבות המפגשים הללו הן ליהודים והן לערבים בישראל, דווקא בתקופה קשה זו לשכנות היהודית-ערבית בישראל.

לאחר השיחה נהנו הכל ממפגן ריקודים ערביים בחצר הכנסייה וממיצגי "סטנד-אפ" באוהל גדול שהקימו המארגנים. בסיום נעמדו כולם מול האשוח הגדול ביותר במדינת ישראל – הוקם בידי צעירי הכפר – שהואר בססגוניות והפגין ריקוד אורות עליז.

בעת הפרידות המרוגשות בין האורחים לבין המארחים היה ברור לכל שדווקא באווירה המתוחה השוררת עתה במדינת ישראל – הראינו יחדיו שאפשר גם אחרת. לו יהי, אינשאללה!

  

 

 

 

 

ישראל ומצוקת המים באיראן

arie_s_isarמאת: אריה ש' איסר – פרופ' למדעי כדור הארץ

חקלאי ישראל, קהילת יוצאי איראן וממשלת ישראל, יכולים להזמין מומחי חקלאות מאיראן לבוא לישראל וללמוד כיצד מתמודדים עם בצורת.

 

 

תופעת ההתחממות העולמית היא תוצאה גם ממעטה גז הפחמן הדו-חמצני שנוצר משריפת דלק בתעשיות ובאמצעי התחבורה, וגם בעלייה במספר הכתמים בשמש. ההתחממות גורמת לבצורות באזורים החצי-צחיחים של כדור הארץ. אחד האזורים הוא המזרח התיכון, ואחת המדינות שחציה הוא מדבר היא איראן, הסובלת כבר מספר שנים מבצורות מתמשכות. בצורות אלו משפיעות באופן שלילי על מקורות המים של המדינה.

חייתי באיראן מספר שנים (1961-1964) כיועץ לממשלת איראן, במסגרת מיזם פיתוח מי תהום בחסות אונסק"ו ובחסות ארגון המזון והחקלאות של האו"ם. לאחר מכן ביקרתי במדינה זו מספר פעמים כיועץ לחברות ישראליות, איראניות ובינלאומיות בנושאים הקשורים לפיתוח משאבי מים. אני ממשיך לעקוב אחר מה שקורה אצל השכנה הלא כל כך רחוקה מאתנו.

למותר לציין שהעמדה העוינת ואיום האייטולות בהשמדת מדינת ישראל מדאיגות אותי. הייתי עד לטבח שהחיילים האיראנים עשו במתנגדי המהפכה, ולגוויות שנערמו על המדרכות הסובבות את אוניברסיטת טהרן, בדרכי לשדה התעופה. זה לא היה הטבח היחיד באיראן. גם בתקופת שלטון השאה-אן-שאה (מלך המלכים), הצבא לא חס על ההמונים המפגינים נגד השלטון. גם במהומות שפרצו מפעם לפעם בבזארים של הערים הגדולות, מסיבות שונות, הצבא והאספסוף לא חמלו על המתנגדים. רבים מידידי האיראנים ברחו ממדינתם. הראשונים היו הזורואסטרים (המאמינים בדתו של זראטוסטרה, הדת האיראנית הקדם-מוסלמית), שהיו שותפים לעבודתי במחוזות המיעוט הסוני (שהוא הרוב בחלק הדרום-מערבי של המדינה), ואחריהם ברחו שותפים מבני מיעוטים אחרים, כגון הכורדים והאזרים-טורקים, שגם דתם היא דת הסונה.

אין לי ספק שאם תופעת הבצורת תמשך באיראן, היא תביא לרעב – תחילה באוכלוסייה הכפרית, ואחר כך בשכבות האוכלוסייה החיות על מסחר בתוצרת החקלאית. אני מתאר לעצמי שממשלת איראן, והסוחרים הממולחים בארץ זו, ידאגו ליבוא של גרעינים ושל מזונות מחו"ל, אך לשכבות העניות זה לא יעזור. נשאלת גם השאלה עד כמה האוצר האיראני, הסובל מירידה בהכנסות כתוצאה מהסנקציות על מכירות הנפט, יוכל לממן יבוא של גרעינים. מכאן שהרעב והמחסור, מצד אחד, ומהצד השני חוסר החמלה המאפיין את האופי הן של אנשי השלטון והן של ההמון הדתי קיצוני, עלולים להביא למהומות ולפעולות ענישה אכזריות מצד השלטון, ואולי גם למלחמת אזרחים.

איראןכישראלי שלמד להכיר את הפן החיובי בשכבות הלא-פנאטיות שבאומה האיראנית – שמתאפיינות בסובלנות, בסקרנות לגבי דתות אחרות, בהכנסת אורחים וברצון לעזור לזרים – אני שואל את עצמי במה ניתן לעזור לבני האומה הזאת, על אף העמדה האנטי-ישראלית של שלטון האייטולות.

אני חושב שחקלאי ישראל, והקהילה הישראלית של יוצאי איראן, יכולים – בהסכמת ממשלת ישראל – להזמין מומחי חקלאות ומים מאיראן לבוא לישראל, וללמוד כיצד החקלאים במדינת ישראל, שעוברים כמוהם תקופה של יובש, מתמודדים עם הבצורת. כך נוכל לשלב עזרה אנושית לשכנים – עם הושטת ענף זית להחזרת היחסים הטובים בין 2 המדינות.

 

 

 

נתניהו ראש ממשלה מ-2009

dan bavliמאת: דן בבלי – תושב מצפה בגליל, עוסק בהיסטוריה

לאחר כל שנות שלטונו, נתניהו מדגיש ש"לנצח נאכל חרב". הוא אינו מציע תכנית כיצד להגיע לפתרון מוסכם בינינו לבין שכנינו.

 

 

בנימין נתניהו חזר לכהן כראש הממשלה בסוף חודש מרץ 2009. עם כניסת מדינת ישראל לשנת 2016, יש מקום להעריך כיצד, אם בכלל, תרם נתניהו לביטחון, לאחר 7 שנות כהונה רצופות.

מדינת ישראל אינה חזקה יותר בעיקבות העימותים עם החמאס בעזה במבצעי "עמוד ענן" ו-"צוק איתן", ואף לא אחרי מחיר הענק ששילמה לחמאס כדי להביא לשחרורו של גלעד שליט. גם העימות שהוביל נתניהו עם ממשלת תורכיה, בעקבות משט המרמרה, לא חיזק את ישראל.

במשך מספר שנים, ובניגוד לעצותיהם של בכירי מערכות הביטחון, נתניהו ביזבז סכומי עתק בכוונה לתקוף את איראן, ותוך כדי כך התערב בענייני המימשל האמריקאי. בשל הדרך שבה העליב את נשיא ארצות הברית ברק אובמה ואת סגנו ג'ו ביידן, היה נתניהו הגורם שהביא להחלשת הברית היצוקה בין ישראל לבין ארצות הברית.

לאורך כל השנים, ובהשקעת מיליארדים של שקלים, תמך נתניהו – כלכלית וביטחונית – בהמשך ההתנחלויות בגדה המערבית, תוך נישול האוכלוסייה הפלסטינית. במקביל, התעלם ראש הממשלה לחלוטין מההנהגה הפלסטינית, שאותתה בעקביות כי מבחינתה היא שואפת להסדר בר-קיימא עם מדינת ישראל.

ביבי1נראה כי ראש ממשלת ישראל טרם הודה בכך שעיקר מצוקות ישראל נובעות מהבעיה היסודית – משטר הכיבוש של הגדה המערבית. עד היום טרם הבין נתניהו כי בשל הכיבוש, האחריות לפתרון מוטלת על ממשלת ישראל.

מדהים שלאחר כל תקופת שלטונו של בנימין נתניהו, הוא מדגיש כי "לנצח נאכל חרב". הוא אינו מציע כל תקווה, או תכנית, כיצד ניתן להגיע לפתרון מוסכם בינינו לבין שכנינו הפלסטינים.

ההסלמה המתמשכת, שהגיעה לשיאים ב-3 האינתיפאדות וב"מבצעים" בעזה, המשיכה לתרום לעימות רב השנים. ראוי לציין את סבלנותה של הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, בעשור האחרון, בציפייתה כי הקברניטים הישראלים יתעוררו וישכילו להבין עד כמה חיוני גם לצד הישראלי להגיע להסדר.

בינתיים, ובמינונים משתנים, ה"מאורעות" נמשכים. יתכן כי "מאורעות" דומים שקרו לפני 100 שנה באירלנד, שנשלטה שנים רבות על ידי הבריטים, מזכירה במקצת אקלים זה. גם שם התעלמו שנים ארוכות ממשלות בריטניה מציפיות האוכלוסייה האירית, אך האירים המשיכו במאבק לעצמאות, ובסופו של דבר – הצליחו.

יש לקוות כי במהלך שנת 2016 יבין בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, כי אינו יכול להתמיד ולשלול כל סיכוי להסדר, וכי עליו לנוע לקראת חיים בשלום ובכבוד עם האוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה המערבית. הם זקוקים לכך – ואנחנו!

 

 

 

 

אלה הצאצאים שלכם

neomi razמאת: נעמי רז – פסיכולוגית חינוכית

אלו הם הילדים שאתם חינכתם. אתם דישנתם את האדמה שעליה הם צמחו, בתהליך המזוויע של דחיקת אנשים אחרים, רמיסתם, הכנעתם ומחיקתם.

 

"אוי-יוי-יוי, איך זה קרה לנו. אוי-יוי-יוי, מאיפה זה בא לנו. אוי-יוי-יוי, הם לא משלנו. אוי-יוי-יוי, נקיים, נקיים אנו".

אז זהו – שלא.

מאז שהאדון משה לוינגר (בן-דוד מדרג שני של אבי ז"ל, אוי-יוי-יוי) התנחל בחברון; מאז שהוא וחבר מרעיו החלו לדחוק את רגלי תושבי חברון ממקומם; מאז שאנשי אלון מורה התנחלו על אדמה לא להם; מאז שבניתם את נחלותיכם על אדמות שכניכם הפלסטינים; מאז שחינכתם את ילדיכם ואת ילדותיכם, את נכדיכם ואת נכדותיכם, שזו ארץ נחלת אבותיהם, ושהדרים בה אינם יהודים ולכן אינם ראויים, וכל אשר להם שלכם הוא, שלכם ושל בניכם ושל בנותיכם ושל נכדיכם ושל נכדותיכם ושל ניניכם ושל נינותיכם; מאז שילדיכם פשטו על שדות וכרמים ואדמות לא שלהם, וכרתו והשמידו והבעירו, ונטעו את עצמם על גבעות; מאז שצבא ההגנה לישראל גויס לאבטח את מעשי הגזל שלכם, ולשטר את שכניכם הפלסטינים ביום ובליל; מאז שצפיתם בחיילי צה"ל מפריעים לחיי היומיום והלילה שלהם, ואתם לא מנידים עפעף.

בנט ואריאלמאז צומחים בבתיכם, בחצרותיכם, בגינותיכם, לצד הכבישים המיוחדים רק לכם – אותם אלו שעליהם אתם מצהירים כ"הם לא משלנו". והם מאוד שלכם. העצורים הנחקרים בשב"כ הם שלכם. והרוקדים בחתונת השנאה הם שלכם. ושלכם גם אלו שאמרו לחברתי ד', כשחסמו את הכביש בכניסה לירושלים בהפגנת תמיכה בחשודים בשריפת בית משפחת דוואבשה בכפר דומא וברצח איש ואישה ותינוק – "הם לא התכוונו לרצוח משפחה, הם רצו לפגוע ברכוש והרגו שני מחבלים. …את יהודייה? ואת חושבת שאין הבדל בין יהודים לגויים? …אז את כופרת. את כופרת בתורת השם! …היהודים הם אור לגויים, לכן אסור לנו לקבל אמונות שונות…".

אלו הם האורות שאתם גידלתם, אלו הם הילדים שאתם חינכתם. אתם דישנתם את האדמה שעליה הם צמחו. זה לא "קרה לכם", זה מה שיצרתם – בכל התהליך המזוויע של דחיקת אנשים אחרים, רמיסתם, הכנעתם, מחיקתם – בפועל, או בשתיקה.

אז על מה אתם מקוננים? על כי נחשפתם במערומיכם? על כי התגלתה ערוותכם? לא עשבים שוטים הם אלו, אלא הפירות הבאושים שצמחו על האילנות שהם אתם. כולכם.

לאן תוביל אתכם הבושה? לאן יובילו אתכם ייסורי המצפון? לאן תיקחו את חשבון הנפש היהודי?
 
 

 

 

מה רע בפוליטיקה?

shlomo gazitמאת: שלמה גזית – אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

דומה שהקצינים והמפקדים אנשי ה"כיפות הסרוגות" יחזרו להיות קצינים אידיאולוגים, קצינים שיבקשו לחזור למעמדי השפעה פוליטיים במפלגות ובקבוצות האידיאולוגיות שבהם צמחו.

 

ידידיה יעריהאזנתי בימים אלה לראיון שקיים רזי ברקאי בגלי צה"ל עם האלוף ידידיה (דידי) יערי, לרגל החלטתו לפרוש מתפקידו כמנכ"ל רפא"ל, לאחר 11 שנים בתפקיד. לשאלת ברקאי האם יערי שוקל הליכה לפוליטיקה, השיב זה שטרם החליט על דרכו, אולם הפוליטיקה איננה מצויה בתוכניותיו. "מה רע בפוליטיקה?" הגיב ברקאי…

דין ודברים זה החזיר אותי לשנת 1980, משעמדתי לפשוט את המדים. פנו אליי נציגים מטעם 2 מפלגות להצטרף אליהן, ולהיכלל כמועמד מטעמן לבחירות לכנסת שהיו צפויות להיערך ב-1981. נתתי תשובה שלילית לשניהם.

3 שנים לאחר מכן, כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, אירחתי את הגנרל האמריקאי אלכסנדר הייג. הזמנו את הגנרל לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה. היה זה סמוך לאחר שהתפטר ב-1982 מתפקיד מזכיר המדינה בממשל של הנשיא רונלד ריגן. קיימנו הרבה שיחות במהלך ביקורו אצלנו. בין היתר שאל אותי הייג: "ג'נרל גזית, איך זה, עם הרקע והניסיון של שרותך הצבאי, בחרת שלא להשתלב במערכת הפוליטית של ישראל?".

"בהחלט שקלתי זאת", השבתי לו, "ואף הייתה אליי פנייה מטעם 2 מפלגות, ונתתי תשובה שלילית. נתתי את תשובתי דווקא בשל הניסיון רב השנים שהיה לי בסמיכות רבה למערכת הפוליטית. לא היה לי ספק – זה לא היה לרוחי. ידעתי שמערכת התפקוד ומערכת היחסים במערכת הפוליטית שונה לחלוטין מזו שהכרתי בצה"ל. מערכת היחסים בפוליטיקה לא הייתה לרוחי, היה לי ברור כי אינני מתאים לה, וייתכן מאד שאף אכשל בה". הוספתי וציינתי כי אני מכיר מקרוב את קציני צה"ל אשר ניסו מזלם בפוליטיקה לאחר שפשטו מדים, ורובם – לא מצאו דרכם במבוך הפוליטי.

"ג'נרל גזית", הגיב הגנרל הייג, "למה לא עמדת לצדי, לפני שנתיים, קודם שהחלטתי אנוכי ללכת לפוליטיקה?"…

דור מפקדי ההגנה, הפיקוד הבכיר של צה"ל עם קום המדינה, צמחו על רקע אידיאולוגי ברור. רובם היו יוצאי התנועה הקיבוצית, ובדרך הטבע ראו עצמם כנציגים פוליטיים. אנשי "אחדות העבודה", "הקיבוץ הארצי", וכמובן חברי "מפא"י".

חבורת הפיקוד של צה"ל החדש, זו שירשה את דור טרום-המדינה, מאופיינת בא-פוליטיות. היא רחוקה ומנותקת מן הפעילות המפלגתית-אידיאולוגית, והיא רואה את שירותה הצבאי כשרות ציוני-ממלכתי. מרביתם, בעת שפרשו מן השרות הצבאי, אם הצטרפו למפלגה זו או אחרת – עשו זאת במטרה לחזור לתפקיד ביצועי-תפעולי, כשר, כמנכ"ל משרד ממשלתי או כראש עיר. אלה מצטרפים למפלגת השלטון, למפלגה שתוכל להציע להם תפקידים.

אינני יודע מה הם שיקוליו של האלוף דידי יערי, ומה תהיה החלטתו עם פרישתו ממערכת הביטחון. למרות הרקע המשפחתי שלו (נכדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי), אני מניח כי שיקוליו האישיים יהיו דומים.

סימן השאלה היום מתייחס לדור המפקדים הבא של צה"ל. דומה כי חבורת הקצינים והמפקדים, אנשי ה"כיפות הסרוגות", תחזור ותהיה קצונה אידיאולוגית, חבורה של קצינים אשר יבקשו לחזור למעמדי השפעה פוליטיים במפלגות ובקבוצות האידיאולוגיות שבהם צמחו, ומהן אף נשלחו לבסס מעמד והשפעה במערכת הביטחון.

*

בעוד 5 ימים נעביר דף ונתחיל שנה אזרחית חדשה, 2016. מיטב הברכות לשנה החדשה, הבאה – כך אנו מקווים – עלינו לטובה.
 

 

אומות מדומיינות

uri-avneriמאת: אורי אבנרי – עתונאי, יו"ר "גוש שלום", בעבר ח"כ

לפני שבועיים מת בנדיקט אנדרסן. אנדרסן, אירי שנולד בסין, התחנך באנגליה ודיבר מספר שפות דרום-אסיאתיות, השפיע מאוד על עולמי האינטלקטואלי.

 

 

אני חייב הרבה לספרו החשוב, "קהילות מדומיינות". לכל אחד מאתנו יש מספר ספרים, שעיצבו את תמונת-העולם שלו וגם שינו אותה. בנעוריי המוקדמים קראתי את ספרו הכביר של אוסוולד שפנגלר, "שקיעת המערב". הייתה לו השפעה ארוכת-טווח עלי. שפנגלר, שכמעט נשכח בימינו, האמין שכל ההיסטוריה האנושית מורכבת ממספר "תרבויות", הדומות לבני-אנוש: הן נולדות, מתבגרות, מזדקנות ומתות – הכול בתוך תקופה של אלף שנה.
התרבות "העתיקה" של יוון ורומא התקיימה מ-500 לפני-הספירה ל-500 אחרי-הספירה. אחריה באה התרבות ה"מאגית", שהגיעה לשיאה באסלאם. אחריה באה תרבות המערב, העומדת עכשיו למות. לדעת שפנגלר, תבוא אחריה התרבות הרוסית. אילו הוא היה חי כיום, היה מן הסתם מחליף את התרבות הרוסית בסינית. שפנגלר, מין גאון אוניברסלי, הכיר גם במספר תרבויות ביבשות האחרות.
היצירה הבאה שהשפיעה על תמונת-העולם שלי הייתה "עיונים בהיסטוריה" של ארנולד טוינבי. כמו שפנגלר, האמין טוינבי שההיסטוריה מורכבת מ"ציוויליזציות" שמתבגרות ומזדקנות, אבל הוא הוסיף עוד תרבויות אחדות לרשימה של שפנגלר. מכיוון ששפנגלר היה גרמני, הוא היה קודר ופסימי. טוינבי, שהיה בריטי, היה אופטימי. הוא לא קיבל את הדעה שציוויליזציה חייבת למות אחרי תקופת-חיים מסוימת. אמנם, עד עכשיו זה קרה תמיד, אבל בני-אדם יכולים ללמוד משגיאותיהם ולשנות את דרכיהם.
בנדיקט אנדרסן עסק רק בחלק מהסיפור: לידת האומות. בעיניו, האומה היא יצירה אנושית חדשה, בת מאות השנים האחרונות. הוא ביטל את ההשקפה המקובלת שהאומות התקיימו מאז ומעולם, ושהן רק התאימו את עצמן מזמן לזמן לנסיבות המשתנות. כך למדנו בבית-הספר. אנדרסן טען לעומת זאת שהאומות "הומצאו" רק לפני כ-350 שנה. לפי ההשקפה האירופית המקובלת, ה"אומה" קיבלה את צורתה הנוכחית אחרי המהפכה הצרפתית, או קצת לפני כן. עד אז, האנושות התקיימה בצורות ארגוניות אחרות. בימי קדם חייתה האנושות בשבטים, שהיו בדרך כלל בני כ-800 נפשות. שבט כזה היה די קטן כדי שיוכל להתפרנס משטח-אדמה מצומצם, ודי גדול כדי להגן עליו מפני שבטים שכנים, שזממו תמיד לגזול אותו.
מאז נוצרו קולקטיבים אנושיים שונים – כמו מדינות-הערים ביוון, האימפריות הפרסית והרומאית, המדינה הביזנטית הרב-עדתית, ה"אומה" האסלאמית, הממלכות האירופיות מרובות-העמים והאימפריות הקולוניאליות המערביות. כל אחת מהיצירות האלה התאימה לזמנה ולמציאות המשתנה. מדינת-האומה המודרנית הייתה מענה לאתגרים מודרניים (לפי תפיסת טוינבי, "אתגר ומענה" הם המנגנון לכול שינוי). מציאות חדשה – המהפכה התעשייתית, המצאות הרכבת ואניית-הקיטור, הנשק שהפך ליותר ויותר קטלני, התקשורת ההמונית – הפכה את הנסיכויות הקטנות למיושנות. היה צורך במתכונת חדשה. התשובה הייתה מדינה בעלת עשרות מיליוני בני-אדם, מספר די גדול כדי לקיים כלכלה תעשייתית מודרנית, להגן על שטחה באמצעות צבאות המוניים, לפתח שפה משותפת כבסיס לתקשורת בין כל אזרחיה (אני מבקש סליחה אם אני מערבב את המחשבות הפרימיטיביות שלי עם המחשבות של אנדרסן. אני עצל מדי מכדי למיין אותן ולהפריד ביניהן).
עוד לפני פריחת האומות החדשות, אוחדו אנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד בכוח הזרוע והפכו לבריטניה הגדולה, אומה די גדולה ודי חזקה כדי לכבוש חלקים גדולים של העולם. צרפתים, ברטונים, פרובנסאלים, קורסיקאים ורבים אחרים הפכו לצרפת, שהתגאתה בשפה המשותפת שלה. מכונת-הדפוס והתקשורת ההמונית הנחילו שפה זו לכל האזרחים, שדיברו קודם לכן בגוונים שונים של שפה. גרמניה, שהופיעה על הבמה באיחור, הייתה מורכבת מעשרות ממלכות ונסיכויות. פרוסים ובווארים תיעבו זה את זה, ערים כמו המבורג היו גאות בעצמאותן. הרייך הגרמני החדש הוקם רק במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870, ממש בשדה-הקרב. איחוד "איטליה" אירע אף יותר מאוחר.
כל אחת מהישויות החדשות האלה הייתה זקוקה לתודעה משותפת ולשפה משותפת, וזה היה תפקידה של ה"לאומיות" החדשה. השיר "דויטשלנד איבר אלס" נכתב עוד לפני האיחוד, ולא התכוון במקורו להכריז שגרמניה נעלה מעל לכל המדינות, אלא שהמולדת הגרמנית המשותפת עומדת מעל לכל הנסיכויות המקומיות.
כל ה"אומות" האלה רצו לכבוש שטחים – אך לפני הכול הן "כבשו" את העבר שלהן עצמן. פילוסופים, היסטוריונים, מורים ופוליטיקאים יצאו לשכתב את העבר, כדי להמציא היסטוריה "לאומית". למשל, הקרב ביער הטבטוני (בשנה התשיעית אחרי-הספירה), שבו הביסו שלושה שבטים את הצבא הרומאי האדיר, הפך בדיעבד למבצע גרמני לאומי. המנהיג, הרמן, הפך במאוחר לגיבור כל-גרמני קדום.
כך, לפי אנדרסן, נוצרו הקהילות ה"מדומיינות". אך בניגוד לתפיסה המקובלת טען אנדרסן שהאומות החדשות לא נולדו כלל באירופה, אלא דווקא בחצי-הכדור המערבי. כאשר היישובים הלבנים החדשים באמריקה הדרומית והצפונית התקוממו נגד מדינות-האם האירופיות שלהם, הם פיתחו אהבת מולדת מקומית (לבנה) והפכו ל"אומות": ארגנטינה, ברזיל, ארצות-הברית וכול האחרות. כל אומה כזאת שיכתבה לעצמה היסטוריה לאומית משלה. משם נדד הרעיון הלאומי לאירופה, עד שכל האנושות התחלקה לאומות.
כאשר מת אנדרסן, כבר החלו האומות להתפרק, כמו הקרחונים באנטארקטיקה. מדינת-הלאום הופכת במהירות למיושנת, לבדויה. הכלכלה חובקת-העולם, הבריתות הצבאיות הרב-לאומיות, הטיסה לחלל, התקשורת העולמית, איכות הסביבה, שינוי האקלים והרבה גורמים אחרים יוצרים מציאות חדשה. ארגונים כמו האיחוד האירופי ונאט"ו מקבלים על עצמם את התפקידים שהיו מוטלים בעבר על המדינות הלאומיות.
במקביל ליצירת הגושים הגיאוגרפיים והאידיאולוגיים החדשים קורה גם ההיפך – ולא במקרה. למראית-עין זהו תהליך הפוך, אך למעשה שני התהליכים משלימים זה את זה. מדינות-הלאום מתפרקות. סקוטים, באסקים, קטלאנים, קוויבקים, כורדים ואחרים – תובעים עצמאות. ברית-המועצות, יוגוסלביה, סרביה, סודאן ומדינות אחרות – כבר התפרקו. קטלאנים ובאסקים שואלים את עצמם למה הם צריכים לדור תחת הגג הספרדי, אם כל אחת מהן יכולה להקים מדינה נפרדת שתהיה חברה עצמאית באיחוד האירופי?
הרצלכמאה שנים אחרי המהפכה הצרפתית "המציאו" בנימין זאב הרצל וחבריו את האומה היהודית. התזמון לא היה מקרי. כל אירופה כבר הפכה ללאומית. היהודים היוו פזורה בינלאומית אתנית-דתית, שריד מהמציאות האתנית-דתית של האימפריה הביזנטית. מכיוון שהיהודים היו שונים, הם עוררו חשד ואיבה. הרצל, מעריץ נלהב של הרייך הגרמני החדש וגם של האימפריה הבריטית, האמין שאם היהודים יגדירו את עצמם כאומה טריטוריאלית חדשה, הם ישימו קץ לאנטישמיות. קצת באיחור עשו הרצל ותלמידיו את מה שעשו אומות אחרות לפניהם: הם המציאו היסטוריה "לאומית" המבוססת על המיתוס התנ"כי, על אגדות שונות וגם על המציאות. זה נקרא ציונות. הסיסמה של הרצל הייתה: "אם תרצו, אין זו אגדה". בעזרת האנטישמיות הגוברת נחלה הציונות הצלחה עצומה. היהודים התנחלו בארץ-ישראל, הקימו מדינה משלהם, ובמרוצת הזמן הפכו שם לאומה אמתית.
הצרה הייתה שבמהלך הדברים, הלאומיות הציונית לא התגברה מעולם על הישות הקודמת של עדה דתית. מזמן לזמן נוצרו פשרות בלתי-סבירות. מכיוון שהמדינה החדשה רצתה לנצל את הכוח והכסף של היהדות העולמית, היא לא ניתקה את הקשרים עמה והעמידה פנים כאילו האומה החדשה שנוצרה בארץ-ישראל אינה אלא אחת מהקהילות היהודיות הרבות, אם כי השולטת בהן. בניגוד לתהליך של הינתקות האומות האמריקאיות ממדינות האם, כפי שתוארה על-ידי אנדרסן, נכשלו אצלנו הניסיונות החלושים לכונן בארץ אומה עברית חדשה ונפרדת, כמו ארגנטינה וקנדה (שלמה זנד תיאר זאת בספריו).
כיום, תחת שלטון בנימין נתניהו, המדינה מאבדת יותר ויותר את אופייה הישראלי, והופכת יותר ויותר יהודית. חובשי כיפות משתלטים על התפקידים הממשלתיים המרכזיים. החינוך הופך יותר ויותר דתי-יהודי. עכשיו רוצה הממשלה לחוקק חוק המגדיר את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי", בניגוד להגדרה הקודמת של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". המאבק על הצעת-חוק זו עשוי להיות הקרב המכריע על זהות המדינה.
הנוסחה עצמה היא, כמובן, אבסורדית. "אומה" ו"עם" הם שני מושגים שונים לגמרי. מדינת-לאום היא ישות השייכת לאזרחיה. אין היא יכולה להיות סניף של קהילה חובקת-עולם, שחבריה שייכים לאומות שונות, משרתים בצבאות שונים ושופכים את דמם למען מטרות שונות.
המושג "מדינת-הלאום של העם היהודי" פירושו גם שהמדינה אינה שייכת ל-20% מאזרחיה, ישראלים שאינם יהודים. האם ניתן לתאר שינוי בחוקה האמריקאית, האומר שכל האנגלו-סקסים בעולם הם אזרחי ארצות-הברית, ואילו האפרו-אמריקאים וההיספנו-אמריקאים אינם אזרחים? יתכן שדונלד טראמפ יכול לתאר לעצמו שינוי כזה. ואולי גם הוא לא.
מעולם לא פגשתי את בנדיקט אנדרסן פנים אל פנים. חבל. הייתי שמח להתווכח אתו על אחדות מתפיסותיו.
 

שרשרת הטרור היהודי

naftali-raz116מאת: נפתלי רז – איש חינוך ומורה דרך

בשנות השמונים נחשפה "המחתרת היהודית", של יקירי "גוש אמונים". מאז נתפסו מחתרות יהודיות נוספות. עכשיו נחשפת השרשרת היהודית, עם אלפי חוליותיה!

 

 

השב"כ מותקף בידי אלפים, כולל שר וח"כים, על חקירת הנאשמים בשריפת המשפחה בדומא; חברי הנאשמים חוגגים בחתונת זוועה; וראשי הימין זועקים שמדובר ב"עשבים שוטים בודדים".

אזכיר:

  1. בשנות השמונים התארגנו 29 מיקירי "גוש אמונים" במחתרת יהודית. בתחילה ניסו לרצוח את ראשי הערים של שכם, של רמאללה ושל אל-בירה. הם הצליחו "רק" לקטוע את רגלי 2 הראשונים, ולעוור חבל"ן מג"ב שהוזעק אל השלישי. אחר-כך רצחו בירי וברימונים 3 סטודנטים במכללה בחברון, ופצעו 30 נוספים. הם תכננו לפוצץ את מסגד אל-אקצה ואת "כיפת הסלע", במטרה "לפוצץ" את השלום עם מצרים ולמנוע את הנסיגה מסיני. כאשר התייעצו על כך עם הרב צבי יהודה קוק, המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" – הוא בחר לשתוק… חגי סגל, מראשי המחתרת, התלונן נגד השב"כ בספר שכתב על הפרשה, על "סחיטת מידע באמצעים שאינם כשרים ויחס נוקשה". ה"עינוי" היה תחבולה של השב"כ על דוד בארי, שהכיר חברים מהמחתרת, בפיתויו לכתוב פתק על מה שהסתיר מפוליגרף, בהבטחת החוקרים שלא יקראו זאת… השב"כ תפס את המחתרת "על חם", כאשר הם ניסו לפוצץ 5 אוטובוסים פלסטינים עמוסים בירושלים המזרחית. במשפט הורשעו 15 מחברי המחתרת, ונגזרו עליהם מאסרים ארוכים. הרב יהודה חזני, מראשי "גוש אמונים", ארגן מערכה הסברתית ענקית ויקרה לשחרור האסירים, תחת מטריית ראש הממשלה הימני-קיצוני יצחק שמיר, ו-300,000 אזרחים חתמו על עצומה בנושא. תוך שנים ספורות שוחררו כל חברי המחתרת, לאחר שהנשיא הרצוג חנן אף את האסירים שנאסרו למאסר עולם. כולם פרחו. זאב חבר (זמביש), למשל, הוא מזכ"ל "אמנה", הזרוע של מועצת יש"ע המקימה התנחלויות ומאחזים. חגי סגל הוא היום עורך עיתון המתנחלים "מקור ראשון".

 

  1. מאז נתפסו מחתרות יהודיות נוספות, ושימו לב להמשך מגמת הסלחנות:
  • "מחתרת הטי-אנ-טי" ("טרור נגד טרור") הטמינה רימונים ממולכדים במוסדות דת מוסלמיים ונוצריים באזור ירושלים, ו-3 מראשיה הורשעו ונאסרו ל-6 שנים.
  • "כנופיית ליפתא" חדרה להר הבית במטרה לפוצץ את מסגד "אל אקצה" ואת "כיפת הסלע", ונתפסה לפני הביצוע. 2 נמצאו בלתי כשירים למשפט, 1 נמלט לחו"ל, והמנהיג הורשע ונאסר לשנים, ברח וניסה להשלים את ה"משימה", והסגיר את עצמו.
  • "סיירת הנקמה" הורכבה מחברי "כהנא חי" שזרקו רימון בשוק בירושלים העתיקה. תושב פלסטיני נרצח ורבים נפצעו. הטרוריסטים הורשעו ונידונו לשנות מאסר רבות. הנשיא ויצמן חנן 2 מהם.
  • "מחתרת בת-עין" נתפסה כשחבריה התארגנו להפעיל טרור נגד פלסטינים, הורשעו על "ניסיונות לביצוע פעולות טרור ואחזקת אמצעי לחימה", אך זוכו מההאשמה של רצח 8 פלסטינים.
  • מחתרת "שלהבת גלעד" התארגנה ממתנחלי חברון לאחר רצח התינוקת שלהבת פז. הם שרפו מבנים של הוואקף, בזזו חנויות, רצחו פלסטיני ופצעו 7. אבי התינוקת וגיסו נעצרו עם לבנות חבלה, הורשעו ונשפטו למאסר שנתיים.
  • מחתרות "תג מחיר" החלו לפעול ב-2008 בהשחתת רכוש של ערבים ושל צה"ל. הקבינט הסתפק בהגדרתם כ"התאחדות בלתי מותרת", והמריץ את השב"כ לתפסם רק לאחר רצח המשפחה בדומא, לפני 5 חודשים.

 

  1. במהלך השנים נתפסו טרוריסטים יהודים, רובם מתנחלים, שפעלו כבודדים. חלקם:
  • ישראל לדרמן רצח בשירות מילואים פלסטיני בירושלים המזרחית. בית-דין צבאי גזר עליו 20 שנות מאסר, בית-דין לערעורים הפחית ל-10 שנים, הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) הפחית ל-3 שנים, ובפועל "ישב" בכלא שנתיים והוחזר לשירות מילואים. אז תקף תינוק פלסטיני וחייל בבית-לחם, ונידון למאסר על תנאי. בביקור של ח"כ יעל דיין בחברון שפך עליה לדרמן תה רותח, ונידון ל-3 שנות מאסר. אחר-כך שפך תה רותח על פעילי שמאל זרים שסיירו בחברון, ונגזרו עליו עבודות שירות בלבד, בשל "מצבו הרפואי".
  • אלן (הארי) גודמן רצח, בשירות צבאי, שומר של הוואקף בהר הבית, ונידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. עונשו נקצב ל-32 שנה, הנשיא ויצמן קיצר ל-24 שנה, בפועל "ישב" 15.5 שנים, וגורש לארה"ב.
  • יהודה ריכטר, פעיל כ"ך, ירה על אוטובוס פועלים פלסטיניים ליד מזרעת א-שרקייה ופצע כמה מהנוסעים, וכן הצית את מערכת העיתון "אל פג'ר", ונידון ל-5 שנות מאסר. 3 משותפיו נידונו למאסרים קצרים יותר ו-1 ברח לחו"ל. בבחירות 1984 היה המועמד השני ברשימת כ"ך. כיום הוא חי ומלמד בהתנחלות אלון מורה, ובישיבת "הרעיון היהודי" בירושלים שמפיצה את רעיונות כהנא.
  • ניר עפרוני ואלי וענונו רצחו עובד ערבי-ישראלי בתחנת דלק בזיכרון יעקב, ונידונו למאסרי עולם. הנשיא ויצמן קצב את עונשו של עפרוני ל-15 שנה. וענונו דקר גם אסיר פלסטיני בכלא, והנשיא קצב את עונשו ל-20 שנה. הוא שוחרר בשחרור מוקדם, ביצע שוד, והוחזר לכלא לריצוי עוד 10 שנים.
  • דוד בן-שימול רצח כחייל, בטיל לאו, פלסטיני באוטובוס בירושלים המזרחית, פצע 10, נידון למאסר עולם, עונשו נקצב ל-17 שנה, והוא שוחרר לאחר 11 שנה.
  • דני אייזנמן, גיל פוקס ומיכל הלל, רצחו נהג מונית פלסטיני, הושעו ונידונו למאסרי עולם. הלל שוחררה "בשל מצב רפואי" לאחר 5 שנים, פוקס שוחרר לאחר 9 שנים, ואייזנמן – לאחר 11.
  • רפאל סלומון, תלמיד ישיבה בשכם, ירה בצומת גהה ופצע 2 פלסטינים, נידון ל-6 שנות מאסר, ו"ישב" 4. אחרי פעולות אלימות נוספות, מונה למנהל בית חב"ד בהתנחלות עלי.
  • עמי פופר רצח בראשון לציון 7 פועלים פלסטינים מעזה, עורר מהומות אלימות בשטחים, נידון ל-7 מאסרי עולם, והנשיא ויצמן קצב את עונשו ל-40 שנה.
  • אריה שלוש ירה על מכוניות פלסטיניות בגוש עציון ופצע 3, נידון ל-7 שנות מאסר ושוחרר לאחר שנתיים וחצי.
  • נחשון וולס ירה על מכונית פלסטינית בחברון ורצח נוסעת, נידון למאסר עולם, הנשיא ויצמן קצב את עונשו פעמיים, והוא שוחרר לאחר 8 שנים.
  • קטין מהתנחלות שילה רצח ב"עוזי" פלאח פלסטיני בכפר תורמוס עיא, נידון ל-16 שנות מאסר, קיבל חנינה ושוחרר לאחר 13 שנים.
  • ברוך גולדשטיין, הנורא בטרוריסטים היהודים, רצח בפורים 1994 ברובה 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בחברון ופצע 125. מתפללים אחרים הרגו אותו.
  • דניאל מורלי רצח נהג משאית בצומת בית ג'וברין, הורשע, נידון למאסר עולם, עונשו נקצב ל-20 שנה והוא שוחרר לאחר 12 שנה.
  • גור האמר רצח באבנים פלסטיני זקן מבית פוריכ, ונידון למאסר עולם.
  • דני טיקמן ירה, כחייל, מרכב של חברו, בחנויות ערבים בחיפה, פצע 4, נידון ל-14 שנות מאסר ושוחרר לאחר 9 שנים.
  • אלירן גולן ניסה פעמים מספר לפגוע במטעני נפץ בערבים בחיפה, פצע מתפללת במסגד בשכונת חליסה, פוצץ את מכוניתו של ח"כ עיסאם מח'ול (ואשתו שנהגה הצליחה לברוח), נעצר, והתאבד לפני משפטו. חברו אלכסנדר רבינוביץ' שסיפק לו את חומרי הנפץ הורשע ונידון ל-5 שנות מאסר.
  • עדן נתן-זדה, עריק מצה"ל שעבר להתנחל בכפר תפוח, רצח בנשקו 4 ערבים ופצע 9 באוטובוס בשפרעם במטרה לעצור את ההתנתקות, ונהרג בידי 6 מתושבי העיר.
  • אשר ויזגן מהתנחלות שבות רחל רצח 4 פלסטינים שהסיע ברכבו ופצע 1, במטרה לעצור את ההתנתקות, נידון ל-4 מאסרי עולם מצטברים, והתאבד בתאו.
  • יעקב טייטל, גם הוא מהתנחלות זו, רצח 2 פלסטינים, פגע במטען חבלה בפרופ' זאב שטרנהל ובבן משפחה של יהודים משיחיים, ודינו נגזר ל-2 מאסרי עולם ו-30 שנות מאסר.
  • יוסף חיים בן דוד מהתנחלות גבע בנימין, ושני קטינים, רצחו ושרפו את הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר. הקטינים הורשעו במשפט וההכרעה ביחס לבן דוד נדחתה.

 

  1. המימון לשרשרת הטרור היהודי מועבר מהנהגת המתנחלים – ראו כאן בתחקיר "מרכז מולד" ומוסף "ידיעות אחרונות".

 

  1. "הנהגה רוחנית" של רבנים מחזקת את הטרוריסטים היהודים:
  • תנועת "הסנהדרין החדשה": "אשריכם שנתפסתם במאבקכם הבלתי-מתפשר למען כיבוש וירושת ארץ ישראל כתורה ומצווה". חתומים: הרבנים ישראל אריאל (ראש "מכון המקדש", בעבר ברשימת כ"ך לכנסת), דניאל הכהן סטבסקי (מקיצוני רבני חב"ד), יואל שוורץ, פרופ' הלל וייס, רבי באב"ד ודב שטיין. כשבאו שוטרים לפנות מאחז, קבעו הרבנים פסק דין: "חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל ולהתנגד לעקירה במסירות נפש ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי". ולעצורים המנהליים החשודים בשריפת המשפחה בדומא: "בית הדין בחסות הסנהדרין… בא בזאת לחזק את רוחכם ולמעט צערכם לפי שנתפסתם על כבוד שמים וכבוד עם ישראל במסירות נפשכם על קדושת העם והארץ".
  • הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד ונשיא ישיבת "עוד יוסף חי" בהתנחלות יצהר: בחוברת שכתב, "ברוך הגבר", שיבח את הארכי-טרוריסט ברוך גולדשטיין, ובחוברת שלו "קומי אורי": "יש לעקר את הרוח הציונית, בעצם ההכרה …שהיא המסרסת והפוגעת בכל צמיחה רוחנית או שאיפה לגאולה אמתית ושלמה. את בית המשפט עלינו לשבר. …יש להפיל את הממשלה …עד לכינון ממשל תורני בארץ. …הצבא טוב ביסודו …אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה".
  • הרב דב ליאור, מישיבת ההסדר בחברון, בעבר יושב-ראש ועד רבני יש"ע והיום הרב של "תקומה" במפלגת "הבית היהודי", שלח לפני רצח רבין מכתב לרבנים אחרים והציע "דין רודף", ברך את הארכי-טרוריסט ברוך גולדשטיין כ"קדוש כמו קדושי התורה", וברך מראש את המחתרת היהודית (לפי עדותם של ראשי המחתרת מנחם לבני וחגי סגל).  

 

חתונת השנאה

ולסיום, מומלץ לצפות כאן ב-2 זוועות: הסרטון שחשף אמש ערוץ 10 מהחתונה של אנשי "נוער הגבעות" לפני כשבוע, וכתבה ותיקה מערוץ 2 על "נוער הגבעות".

 

 

 

 

 

זניחת הקוורטט לטובת יוזמת השלום הערבית

מאת: אלון בן-מאיר – פרופ' למדע המדינהalon-ben-meir
התנגדות ליוזמת האיחוד האירופי להחיות את הקוורטט לענייני המזרח התיכון (ארה”ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו”ם) במטרה לשקם את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

 

 

אני מתנגד ליוזמה, בהאמיני שהקוורטט כשל בניסיונו להפיח רוח חיים במשא-ומתן לשלום, והפך למכשול מרכזי בקידום תהליך השלום.
3 תנאיו המוקדמים של הקוורטט מהחמאס – חיובו להכיר בישראל, לכבד הסכמים קודמים ולזנוח את האלימות – הם מיושנים ולא-מעשיים, בהיותם כניעה לישראל מבחינת החמאס. דרישות אלו מונעות מהחמאס לנהל משא-ומתן, ובלי השתתפות החמאס בתהליך אין שלום ישראלי-פלסטיני.
נתניהו תומך בתנאים המוקדמים שהציב הקוורטט, בידעו שהחמאס לא יסכים להם. לפיכך, הקוורטט מספק לנתניהו את הכיסוי הפוליטי שהוא זקוק לו בכדי לסכל כל משא-ומתן, בטענה שהפלסטינים נחושים בדעתם להשמיד את ישראל.
למרות סיכויים קלושים שממשל אובמה יפעל לחידוש המשא-ומתן בשנת בחירות, 2016 מספקת הזדמנות לארה”ב ולאיחוד האירופי לסלול את הדרך למשא-ומתן רציני ב-2017 ומעבר לה, בתנאי שיהפכו את מסגרת יוזמת השלום הערבית לחלק מרכזי בכל שיחות שלום עתידיות. יוזמת השלום הערבית לא הוצעה לישראל כ“קח או הנח”, והיא מספקת מכנים משותפים בין ישראל לחמאס להשגת פתרון של שתי מדינות לשני עמים תוך הצעת דרך-מוצא מצילת כבוד-עצמי לחמאס.
ארה”ב והאיחוד עשויים לשכנע מספר מדינות ערביות – בייחוד סעודיה, קטאר, מצרים וטורקיה, הנהנות מהשפעה ניכרת על חמאס – להפעיל עליו לחץ לאמץ את יוזמת השלום הערבית.
ביותר ממקרה אחד החמאס הצהיר על נכונותו למשא-ומתן תחת תנאים כמעט זהים למוצעים ביוזמת השלום הערבית. החמאס מבין שישראל אינה הולכת לשום מקום, ומחפש דרכים להקלה במצור על עזה ולהסרתו המלאה בסופו של דבר, מה שניתן בהחלט לעשות במסגרת יוזמת השלום הערבית.
הליגה הערבית 1על ארה”ב והאיחוד ללחוץ גם על ישראל לאמץ את יוזמת השלום הערבית. אלפי נכבדים ישראליים – הנשיא לשעבר שמעון פרס, יובל רבין, ראשי מוסדות הביטחון לשעבר, ביניהם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, חלק ניכר מהקהילה האקדמית, צוותי חשיבה, אלופי צה”ל בדימוס, ויותר ממחצית הציבור הישראלי – תומכים ביוזמת השלום הערבית. סקר שהוזמן על-ידי “ישראל יוזמת” ב-2013 מצא ש-55% מהמשיבים תומכים ביוזמת השלום הערבית. יש להניח שנתון זה יזנק ל-69% אם היוזמה תזכה לתמיכת ראש הממשלה. יש אף מספר מפלגות באופוזיציה התופסות את יוזמת השלום הערבית כמרכזית להשגת שלום בר-קיימא. יאיר לפיד אמר לאחרונה: “כינוס ועידה אזורית, כיריית הפתיחה להסדר אזורי כולל, היא הכלי הטקטי והפוליטי האפקטיבי ביותר להתנעת התהליך… מסגרת הדיון בוועידה תהיה היוזמה הסעודית-ערבית מ-2002″.
היוזמה מתנה את ההכרה במדינת ישראל באימוץ הפתרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 67 תוך החלפות שטחים, כמוסכם בין שרי חוץ ערביים למזכיר המדינה ג’ון קרי. יוזמת השלום הערבית תפתח את הדלת לחמאס לשוב לחיק הקהילה הערבית ולהתנער מתווית ארגון הטרור. חמאס אינו ארגון טרור על-פי ההגדרה הקלאסית, שכן מדינות רבות מקיימות קשרים עם החמאס כישות רגילה. ישראל עצמה עוסקת עם החמאס במסחר, בתעבורה ובענייני ביטחון.
אימוץ יוזמת השלום הערבית בידי ישראל ובידיה חמאס ישנה את כלי המשחק, בייחוד עכשיו כשלישראל ולמדינות ערב יש אויב משותף באיראן.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ונעשה קשה יותר לפתרון. הגיעה העת לארה”ב ולאיחוד לשרטט דרך חדשה. הקוורטט מת. המוקד כעת חייב להיות יוזמת השלום הערבית, שסביבה יכולים להתלכד רוב הישראלים, הפלסטינים, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית.
על הישראלים והפלסטינים להתמקד ב-2016 בשבירת המחסום הפסיכולוגי, בנקיטת צעדים מפייסים בעידוד ארה”ב והאיחוד האירופי, ולסלול את הדרך לחידוש משא-ומתן רציני. מחויבות כזו עשויה להוביל להסכם ישראלי-פלסטיני בהקשרו של שלום ישראלי-ערבי כולל, שיכולה לספק רק יוזמת השלום הערבית.
יש לזנוח את הקוורטט לטובת יוזמת השלום הערבית, אפשרות שצוברת תנופה בהיעדר כל מסגרת חלופית מעשית לשלום.
 

 

האם לוותר על התגוביות (הטוקבקים)?

dan_kaspiמאת: דן כספי – פרופסור לתקשורת

"טוקבקיסטים חסרי מנוח" מעצימים את הקיטוב שמאל-ימין. על קברניטי התקשורת לגבש קוד אתי לפרסום תגוביות, ולייתר את יוזמת החקיקה נגד התחזות במרשתת.

 

 

רוח רעה מאד נושבת בארץ. ניחוחות מקרתיזם מציפים את השיח הציבורי. מהממשלה ומהכנסת תיפתח הרעה. רוח של קיטוב ושנאה נושבת בכל שדרות הציבור. יהיו אלה שכירי עט בתשלום או מתנדבים, הם מעצימים בנאמנות את המסרים מלמעלה ותורמים לשעתוק של הקיטוב והשנאה בעם. זהו כנראה הנזק המשמעותי של "טוקבקים חסרי מנוח". נגד אלה חייבים לפעול, ולצמצם את נוכחותם של מחרחרי ריב ומתסיסים.

כנראה יש בשלטון מי שמעוניין בטיפוח הקיטוב בין ימין לבין שמאל, ומפיק תועלת ממנו. כל מי שלא אתנו ולא מסכים עם המדיניות שלנו, מותר לתייג כשמאל, כאנרכיסט וכתומך באויב הערבי. כך אפשר להעביר כל דבר שנוי במחלוקת, לרבות מתווה הגז. "השמאל מכשיל את הממשלה ואחראי לבידוד המדיני ולדימוי השלילי של המדינה בעולם". ייאמר שמאז ומעולם ניטש מאבק בין 2 תפיסות בציונות ביחס לסכסוך עם השכנים הפלסטינים, בין התפיסה הלאומית לבין התפיסה המעשית. אלא שהפעם חלה החרפה במאבק, ולא רק בדיבור. ככל שהמצב קשה יותר, ככל שהאינתיפאדה השלישית מתמשכת, ככל שהבידוד המדיני מתהדק, ככל שישראל נוחלת מפלות בזירה הבינלאומית – כך מחריף הצורך באופוזיציה כשעיר לעזאזל על כל המחדלים והתבוסות של הממשלה.

טוקבקיםהמעיינים בתגוביות יגלו שהשסע ימין-שמאל שולט בשיח המגיבים. שסעים אחרים בחברה הישראלית – דתי, עדתי או לאומי – הם משניים. אפילו סוגיה תמימה (שעלתה במאמרי בנושא) של סינון תגוביות למען דיון ציבורי מתורבת, התגלגלה למחלוקת בין ימין לבין שמאל. דברי הסתה פרועים נותרים ללא תגובה הולמת.

אלא שבמציאות הפוליטית הדברים מתנהלים מעט אחרת, והתמונה יותר רכה. בשבוע שעבר העיר כתב ערוץ 10 בכנסת שיריבים מחליפים מהלומות במליאה, ואילו בפרוזדור ובמזנון הם מסייעים זה לזה בידידות להתקזז. נראה ששולחי התגוביות מקצינים, מתוך תמימות או מתוך הזדהות יתרה, את המסרים הבאים מלמעלה. ההבדלים בין ימין לבין שמאל פחות חריפים מאלה שמקבלים ביטוי בתגוביות. די להזכיר שהמחנה המזוהה עם השמאל הוא האחראי על כיבוש השטחים ועל התחלת ההתנחלויות. הימין החזיר שטחים בסיני ובגדה וחתם על הסכם חברון. ח"כים אחדים דילגו בין ימין לבין שמאל ובחזרה: אהוד אולמרט, ציפי לבני, צחי הנגבי, אבי דיכטר, עמיר פרץ. גם כיום דוברים רבים באופוזיציה, כיאיר לפיד, די תומכים במדיניות הלאומית של הממשלה, ומסייעים בהסברתה. כדי לחסום גם נדידת קולות חופשית, פוליטיקאים ממולחים מטפחים יריבות תהומית ומילולית בין ימין לבין שמאל, גם בזכות התגוביות.

לקברניטי התקשורת יש משימה לאומית, להפיג את המתחים בציבור ולחשוף את הסחרירים (ספינים) שמאחורי הדיבור הפוליטי המתלהם. הם לא מתכוונים תמיד למה שהם אומרים, והצהרות קיצוניות נועדו לזכות בכותרות. לא חייבים לראיין כל מי שמתנסח בבוטות ובגסות. אם ח"כ אביגדור ליברמן, שחרד למעמדו הפוליטי הדועך ואולי מנסה להסיח את הדעת מנושא בלתי מחמיא, יוזם מערכה נגד ח"כ חנין זועבי, על התקשורת לסקר את היוזמה בצדודית נמוכה או להתעלם ממנה. לעתים מי שמקצין את עמדותיו משדר מצוקה. התגוביות אינן אחראיות לאווירה המקרתיסטית המשתררת כיום, אך הן תורמות להעצמתה.

לשם כך דרוש שיתוף פעולה, לפחות מצד קברניטי התקשורת, כדי לגבש קוד אתי מחייב לפרסום תגוביות, שיגובה בעונשים: כנהוג בעיתוני המערב, מגיבים סוררים ייחסמו. חופש הביטוי בדמוקרטיה אינו חל על דעות גזעניות, על ביוש (שיימינג) ועל השמצות וגידופים אישיים. התקשורת חייבת להתנער מכל מי שמנצל לרעה את חופש הביטוי. רק יוזמה מבפנים לניכוש עשבים שוטים מהתגוביות עשויה לחסוך התערבות חקיקה חיצונית, כיוזמתו של ח"כ ניסן סלומינסקי לאסור התחזות אדם במרשתת.

 

 

 

 

שני קוטג'

arlet mintzarמאת: ארלט מינצר – משוררת, ד"ר לפסיכולוגיה ושחקנית

לקראת השבתת המשק שמכינה ההסתדרות למחר, בדרישה לתוספות שכר לעובדי המגזר הציבורי, תזכורת: גם עובדי המגזר הלא-ציבורי זקוקים לתוספות שכר!

 

 

 

שְׁנֵי קוֹטֶג', אֶחָד שֶׁמֶן סוֹיָה,

חֲבִילַת טִיטוּלִים, נֵס קָפֶה.

מֵאֲחוֹרֵי הַקֻּפָּה אֲנִי בִּלְתִּי נִרְאֵית.

וְטוֹב שֶׁכָּךְ.

קִילוֹ עַגְבָנִיּוֹת, עֶשֶׂר פִּתּוֹת.

בָּאוֹטוֹבּוּס הַבַּיְתָה

אֵינִי מְרִימָה אֶת עֵינַי,

שֶׁמָּא אֶפְגֹּש עֵינַיִם

מְלֵאוֹת בְּכִעוּרִי.

בְּכָל זֹאת, אֲנִי מַאֲמִינָה בְּאֹשֶר נִצְחִי.

בַּקְבּוּק חֹמֶץ, קֻפְסַת טוּנָה.

הִתְאַהַבְתִּי בְּזַ'אק, פּוֹעֵל זָר,

נֶאֱחַזְתִּי בּוֹ בְּכָל כֹּחִי —

גַּם אֲנִי זָרָה. רוֹצָה

אַהֲבָה, טַבַּעַת וְיֶלֶד.

אֲבָל זַ'אק בָּרַח לְאַחֶרֶת,

רָצָה רַק כֶּסֶף וְאַשְׁרָה.

שִׁשִּׁיַּת מַיִם, מַגַּשׁ בֵּיצִים.

רַק הַקֻּפָּה תָּמִיד נִשְׁאֶרֶת.

כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בָּהּ, הִיא נִפְתַּחַת

וְשָׁרָה לִי.