לדרעון עולם

Amos Arkiaaמאת: עמוס אריכא, סופר וצייר

את שלא עשתה מערכת המשפט לדרעי, שצריך היה להיות מורחק לתמיד מזירת חיינו הציבוריים, עשה לו כעת מרן עובדיה יוסף.

 

 

 

 

אפילו מגן העדן שלח רבו מידת ביקורתו על דרעי, והיא נוקבת ארץ מתחילתה עד סופה.

אות הקלון שמערכת המשפט הטביעה באריה דרעי לאחר פשעיו כנגד הציבור, הוגבל על-ידי שופטיו לשבע שנים בלבד; רק שנים אחדות יותר מאלה המרחיקות בשם "הצינון" אנשים נפלאים בגלל היותם בעלי עמדה בכירה. רק במדינת שוטים ניתן לאתר אווילויות מעליבות שכאלה. מה הוביל את מתקין התקנה לגבי עונשו של נבחר ציבור שפשע לקבוע פסק זמן של שבע שנים בלבד, ומתיר לפושע לחזור לאורווה הציבורית?

קימת בתוכנו תכונה מרגיזה שהיא הצלבה בין מנה גדולה של תמימות במנה גדושה של טמטום! לתכונה הזאת מייחסים את קלות הראש שאנחנו נוהגים ב"נבחרי ציבור" שאינם אלא "עושקי ציבור", ועליהם אפילו נמנים ראשי ממשלה. אני מדגיש זאת ואין שפתי נכוות.

.פרשת דרעי ממשיכה להוליד פרקים שחושפים את ה"סבביות" של נבחרינו שבורכו בחוט שדרה אלסטי. גם כאן הוכיח דרעי כי הוא עולה מעל כל נבחרינו בקסמו האישי הרב, והוא כנערת גומי עוצרת נשימה במפגן יכולותיה. הנה כשתם "זמן-קלון" שלו, פרצו לקראתו כמה מנבחרינו להתחכך בנוכל כאילו מדובר בכהן גדול. ראשונה בהם הייתה לצערי ציפי לבנו, שהתרפקה עליו ב"ברוך הבא" מהדהד.

גם הוטעינו לחשוב כי מרן המנוח האמין בסיסמת-השווקים "הוא זכאי". אך הנה לעיני כולנו נחשף שמרן התגלה כאיש מצפון ראוי לפסוק פסוקו על דרעי שהוביל אותו שולל. כה מאוכזב היה הישיש מתלמידו שבגד בו, עד שלא חסך מהסובבים אותו מהי דעתו האמתית על הסורר. גם ברגע מר זה הפתיע אותנו המרן בהעידו כי בינתו עוד לא כהתה, והוא מבחין בין אדם לנבל. זה הקטע שהונצח במצלמה וקובע את דעתו של מורה ההלכה על תלמידו שקם עליו לשטות בו.

לבו כואב, הכריז הנבל, כואב יותר מכל כאב שחווה. כך מתחנן האיש שנועד לדרעון עולם. האם יעלה זה שוב את זעקת פרחחי ש"ס שיטשטשו את דעתו של רבו עליו? זו שנאמרה בקול צלול והוקיעה אותו כבן נאוות החרפה, שגרם מצוקת-לב נוראה למרן. ידו של דרעי ממשיכה לבחוש בקרב הצאצאים העלובים של המרן. על אלה ועל דרעי העושה בהם כרצונו, ניתן לומר כי מצא מין את מינו. אבל מי יקום לזעוק באמת בשם כבוד האב שנרמס ברגליים כה-גסות של ילדיו?

במה חטאנו שמזיד זה דרעי עדיין ממזד בתוכנו? כולנו צופים כעת בספין הנקלה האחרון: אשף התעלולים מתסיס את אנשי ש"ס להתקבץ סביב איש הנכלים. דרעי מתסיס בדרכו בכיכרות העיר את חסידי המרן עובדיה, ואלה אינם מבינים כי בנהייתם אחרי דרעי הם מבזים את שמו של רבם. כך קמה עדה על רבה להכפישו בעזרת צאצאיו ותלמידו הנודע לשימצה. על ארץ זו שלנו כבר נאמר שהיא ארץ אוכלת יושביה, והמזידים בתחומיה בהנהגת דרעי ימשיכו להזיד.

ובינתיים, אפילו הצגת ההתפטרות מהכנסת של ח"כי ש"ס מעידה מה טיבם של מובסים וחסרי שמץ של כבוד הם אלה שבועטים במרן המבוזה שלהם. על מה הם מתפטרים? על פגיעה בכבוד רבם? או שמא זהו רצונו של דרעי לשרוף את חלקתו מפני שנחתה עליו פגיעה קשה מהמרן עצמו. דרעי מתנהל כמי שהחליט להפיל את כולם. זהו האיש. הוא גורר לשפל תהום גם את צאצאי המרן שמתגלים בתבונתם מצומצמת. התנהלותם ליד קבר אביהם תהיה לשנינה, כי מה שראינו שם אינו אלא חרפת אבות.

 

 

 

התנגדות בלתי אלימה בטיפול ובחברה

דותן כץמאת: איריס דותן-כ"ץ, פסיכולוגית קלינית.

כנס לזכר ד"ר איאד אל-סראג' מעזה נערך ב-22.12.14 ביוזמת "פסיכואקטיב, אנשי בריאות נפש לזכויות אדם" ובשיתוף "קול אחר" ו"רופאים לזכויות אדם".

 

 

 

 

איאד אל סארגד"ר איאד אל-סראג‘, פסיכיאטר עזתי, פעל להתנגדות לכיבוש הישראלי בדרכים בלתי אלימות, והוביל את התפתחות שירותי בריאות הנפש הקהילתית בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

"התנגדות" היא מונח מרכזי בשני תחומי עשייה שונים: פסיכואנליזה, והמאבק נגד הכיבוש. בפסיכואנליזה התפתחה ההכרה שלהתנגדות יש גם השפעות משחררות, ושיתכן שהיא נחוצה לטיפול. בהתנגדות לכיבוש רבים מהפעילים המעורבים מחזיקים בעקרונות של אי אלימות, בהבנה שאלימות מובילה לאלימות נוספת.

נושאים אלו עמדו במרכז הכנס. השתתף בו גם ד"ר אחמד אבו טאווחינה, פסיכולוג העומד בראש המרכז לבריאות נפש בעזה, ופסיכולוגים מחו"ל, מרמאלה ומת"א.

ערב הכנס התכנסו בביתי כ-40 איש לשיח על ההתנגדות הלא-אלימה ועל שיתופי פעולה אפשריים בין ישראל ופלסטין בבריאות הנפש ובהתנגדות לכיבוש, במטרה לקיום 2 חברות שיחיו בשוויון ובחופש.

המפגש והכנס נתנו תקווה שלמען שלום כדאי לעשות, בלי ציפייה לתוצאות קרובות. יש ללמוד מהשטח, ואחד מהשני, איך לסלול את הדרך לדו-קיום ולפתרון בעיותינו המשותפות, ובראשן הכיבוש.

בכנס סיפר חאפז, עובד סוציאלי מעזה, איך למד מאל-סראג'. ד"ר רוחמה מרטון, פסיכיאטרית מ"רופאים לזכויות אדם", סיפרה כי אל-סראג' פוטר על ידי צה"ל ששלט על בית החולים שבו עבד, יצא ללונדון לשנתיים וגייס 2 מיליון דולר והקים את המרכז לבריאות הנפש בעזה.

ד"ר אחמד אבו טאווחינה סיפר שאל-סראג' דיבר על ישראל כקשורה לשלום ולאי אלימות, אך טען שהם מרגישים לא בטוחים ולכן משתמשים באיום מבחוץ כדי לגבש החברה מבפנים: "צריך לעזור לאויב לצאת מתוקפנותו".

ג'סיקה בנג'מין סיפרה שאל-סראג' חשב ששני הצדדים צריכים להיות מכובדים באופן שווה, וצריך להכיר בסבל של הקורבן ושל התוקפן.

פרופ' סטיבן פרוש דיבר על בריאות הנפש כתלויה וקשורה בזכויות אדם, על שכאשר יש פיתוי להגיב באלימות לאלימות יש הסלמה, ועל שבישראל ובפלסטין יש הרגשה שכל הזדמנות לפתרון לא אלים לא ממומשת.

ד"ר סמאח, פסיכיאטרית מנהלת המרכז ברמאלה, ראתה את המצב בין ישראל לפלסטין כהתקפים חוזרים של מחלה כרונית. לטענתה המיתוס הישראלי הוא שישראל חייבת להגן על עצמה, שהיא המדינה הדמוקרטית היחידה, שיש לה צבא אתי ושהיא משתמשת בהתקפות "כירורגיות". מאידך גיסא הפלסטינים מלאים שנאה ורוצחים, לא בשלים לדמוקרטיה, לוחמים כמו המדינה האסלאמית ומשתמשים בילדים כמגן אנושי. בסולידריות מקצועית יש גורמים שצריך לעשותם קודם: לא לעשות נזק, לא לשלוט, לא להכחיש פוליטית, לא לעשות סטיגמה פתולוגית, לשים לב להיסטוריה ולאפשר לחקור נרטיבים. עשיית שלום ופיוס יגיעו רק אחר כך.

פרופ' אורי הדר השווה בין פסיכואנליזה ותיאוריה פוסט-קולוניאלית. בראשונה האגו מזוהה עם דמות הורית, בשנייה – עם הכובש.

פרופ' לין סגל דיברה על שלהיות קיצוני זה לייצר את התחושה שתקווה אפשרית יותר מאשר ייאוש. היא סברה שמבחינה פסיכולוגית הישראלים זקוקים לפלסטינים כדי להציל אותם מאשמה מוסרית, להביא אותם לביטחון ולהצילם מתחושת אשמה. "להתנגד זה להתקיים – To resist is to exist", אמרה, בצטטה את ג'ודי בטלר הטוענת שאסור לשתוק. לדבריה, הזהות היהודית מחייבת להיאבק למען הפלסטינים, למען "שתי מדינות, מולדת אחת – Two states one homeland".

 

 

 

 

 

 

ביקור בפסוטה לקראת 2015

dan bavliמאת: דן בבלי, תושב מצפה בגליל, עוסק בהיסטוריה.

האירוח של התושבים היה צנוע אך חם. ניכר היה לכל כי אנו אורחים רצויים, וכי המארחים רוצים שנחוש בנוח בחברתם.

 

 

 

 

לחגיגות חג המולד של תושבי קהילת פסוטה, הערבית-נוצרית, בניצוח ראש המועצה שלה אדגר דקואר, הגיעו מאות ישראלים ממחנה השלום, בשבת אחר הצהרים ה-27 בדצמבר. לכפר ולחגיגות המיוחדות הוזמנו – והגיעו – תומכי השלום מכל הדתות: נוצרים, מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים ויהודים.

מדובר בכפר בן 3,000 תושבים בקירוב, המהווים חלק מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית הממוקמת בסמוך לגבול לבנון, משני צדיו. הכפר עצמו מוסתר בהרים בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. כדי להגיע אליו ממרכז הארץ יש להיערך לשלש שעות נהיגה…

בקצה הכביש בלב הגליל, לאחר שחולפים על פני מעלות וחוסן, פונים צפונה לאלקוש ומערבה לפסוטה. כך עשינו בשבת, ביום קר נטול גשם ועם ראות מדהימה ונופים גליליים מסביב. כשהגענו לכניסה לכפר קיבלו את פנינו מספר צעירים וצעירות צחקנים מקושטים בבגדי חג המולד, שכיוונו אותנו לחניה תוך כדי כיבודנו בממתקים. הם הסבירו לנו כי למרכז יסיע אותנו רכב "שאטל", שינוע הלוך וחזור בהמשך אחר הצהרים.

פסוטההיינו סקרנים, לא ידענו בדיוק מה מצפה לנו, אך כך עשינו. עלינו לרכב ה"שאטל" ותוך דקות מצאנו את עצמנו בלב הכפר ליד הכנסיה. האוכלוסייה הייתה לבושה בבגדי חג, והאורחים התערבבו איתם ובינם לבינם. במעגל בחצר הכנסייה, מול רמקולים, רקדו במעגל כתריסר בנות צ'רקסיות בלבוש מסורתי (וראו בתמונה), והנהיגו אותן שני צעירים צ'רקסים, בלבוש מסורתי גם הם – ספק רקדנים ספק אקרובטים מרתקים! הם, ולהקות נוספות, התמידו בנגינה ובשירה שעה קלה, בהפסקות קצרות.

עם סיום החלק הזה בחגיגה יצאנו – האורחים – ונפגשנו עם מארחים רבים, שסיפרו מעט על ייחודיות המקום. סיירנו – בהדרכת מורי-דרך מוסמכים שלהם – בדרכים הסמוכות לכנסיה ובלב הכפר, התבוננו בתלבושות, ביקרנו בגלריות של האומנים, בחנו את עבודות היד של בני המקום ושל אחרים שהגיעו לאירוע (אפילו מבית לחם). נגסנו מהמאכלים שנמכרו מהדוכנים שהוקמו מסביב ביום מיוחד זה, וצחקנו למראה הילדים שהועסקו בהפעלות מתאימות.

האירוח של תושבי פסוטה היה צנוע אך חם. ניכר היה לכל כי אנו אורחים רצויים, וכי המארחים רוצים כי נחוש בנוח בחברתם. כלל לא היינו צריכים להתאמץ כדי להראות להם עד כמה אנו נהנים מחברתם ומהאירוח שלהם. אחר-כך נכנסנו לשיחת היכרות ופוליטיקה עם ראש המועצה וחבריו. הרושם העיקרי שלנו היה מהעלבון שלהם מ"חוק הלאום" שמפלה אותם לרעה באזרחות הישראלית – "כאן נולדנו ומכאן לא נזוז, כאזרחים ישראלים הדורשים שוויון זכויות". הבטחנו לעמוד לצדם במאבק!

עם חושך הודלק האשוח הגדול שהכינו התושבים, "הכי גדול במדינת ישראל!", בליווי מוסיקה עליזה.

יתכן כי הזיכרון המיוחד שנשאר לנו, כשנפרדנו מתושבי הכפר, היו חיוכיהם וצחוקם, ששידרו עד כמה גם הם נהנו מהחיוב שבביקור.

לאירוע לא ניתן אמנם "כיסוי" עיתונאי רב (הדוברות של מחנה השלום הפיצה הודעות לכל כלי התקשורת, אך מי מהם מתעניין בחגיגת חג המולד של כפר ערבי-נוצרי קטן?…). אך כמקובל בקטעי הצלחה, דבר המפגש קיבל תפוצה נרחבת. כאשר עצרתי למחרת אצל מכרי בראמה, הממוקמת על כביש עכו-צפת, הם כבר ידעו על האירוע ושמחו לשמוע על החגיגה. בדומה למכריהם מפסוטה, גם הם הצהירו כי זו דרך חיובית מאד לחזק קשרים של דו-קיום ושל שותפות, וכי על כולנו מוטל להמשיך ולעשות במשותף עוד יותר.
 

 

מחנה השלום בפסוטה

nina_frishמאת: נינה פריש, גימלאית, פעילת שלום

"אם יחזרו המתקפות על ערביי ישראל הם לא יאבקו לבד, כל מחנה השלום הישראלי יעמוד לצדם!"

 

 

 

 

 

 

בשבת הגענו לפסוטה, כפר ערבי נוצרי סמוך לגבול לבנון. לרבנו הייתה זו הפעם הראשונה שביקרנו בכפר. אפילו אלי, השכן מסאסא, אמר שמעולם לא היה כאן. באנו לחגוג עם תושבי פסוטה בחג המולד. ידענו על האירוע מהזמנה שהופצה באינטרנט ובפייסבוק על ידי מס"ד וארגוני שלום נוספים, ושמחנו להיענות לה. חששנו שמזג האוויר החורפי ישבש את התכניות, אבל למרבה המזל השמש האירה פניה ויצאנו לדרך. חשבנו שהדרך שלנו ממרכז הארץ הייתה ארוכה, עד שגילינו שעלי ומשפחתו הגיעו מלקייה שליד באר שבע, במיוחד לחגיגה בפסוטה!

בכניסה לכפר קיבלו את פנינו בני נוער לבושים כסנטה קלאוס באדום-לבן, עם מצנפות לראשיהם, כיבדו אותנו בממתקי שוקולד, וכיוונו אותנו לחנייה. במרכז הכפר, באזור הכנסייה, קיבלו את פנינו תושבים מאירי פנים בשמחה, ומוזיקה עליזה – שירי חג מולד בסלסולים ערביים – נשמעה באוויר. חצר הכנסייה הייתה מלאה אדם, מבוגרים וילדים. זרמנו לרחובות שלצד הכנסייה, אל דוכני המזון, הגלריות, דוכני האומנים. ניחוח הערמונים הקלויים הזכיר קצת אירופה… בחצר הכנסייה צפינו באמניות שאיפרו ילדים במגוון צבעים, ושימחו אותם!

בן הכפר ג'קי חורי, כתב עיתון "הארץ", הזמין, בערבית ובעברית, לצפות ברקדניות מהכפר הצ'רקסי כפר קמא, בתלבושות מסורתיות. הצופים הריעו בהתלהבות! מיד לאחר מכן הצטרפנו לקבוצה מודרכת בתוך הכנסייה ובסמטאות הכפר.

כשעה לאחר שהגענו לכפר הוזמנו, כמאה חמישים אורחים יהודים, למפגש עם ראש המועצה של הכפר, מר אדגאר דקואר, ועם תושבים. ראש המועצה בירך אותנו על בואנו, והביע שמחה רבה על כך. הצטרפו לברכותיו גם תושבים נוספים. ראש תנועת מס"ד, נפתלי רז, סיפר שבעת מפגש שהתקיים בסכנין לפני כחודש, בין פעילי שלום לבין נציגים של ועד ראשי הרשויות הערביות, הוא הכריז על קיום של מפגשים ביישובים ערביים בין אנשי שלום יהודים לבין תושבים ערבים, פעם בחודש, וראש פסוטה ביקש אז להיות המארח במפגש הקרוב, בעת "פסטיבל חג המולד". יעל, שהגיעה מתל-אביב, ציינה את האירוח המופתי, את מאור הפנים והשמחה שקיבלו את פניה. קולות אלו נשמעו גם בהמשך.

לבקשת הנוכחים סיפר ראש המועצה על כפרו, כפר בן כ-3000 תושבים, שבתוכם מאות אקדמאים, ונישואין עם בני כפרים נוצרים שמעבר לגבול, בלבנון. הוא סיפר לנו שזו היא פעם ראשונה שבכפר מקיימים אירוע חג מולד שכזה, והילל את בני כפרו על ההתגייסות המופלאה שלהם בכל הקשור לפסטיבל שלכבודו הגענו. שמענו גם הרבה גאווה בקולו, כשסיפר לנו שאנטון שמאס הסופר הוא בן הכפר.

תמונת האשוח בפסוטה1ראש המועצה המשיך וסיפר על ה"פקקים" ביציאה מן הכפר בבקרים, ובכניסה אליו בערבים: אנשי הכפר מוצאים את פרנסתם מחוצה לו. אין בכפר אזור תעשייה, ורשויות המדינה אינן מקצות קרקעות לכך. גם בית ספר תיכון לא קיים בכפר, ואין בנייה ציבורית, כי המדינה אינה מקצה לכך אדמות. הוא דיבר על תחושה של קיפוח ושל הזנחה מצד רשויות המדינה, על פגיעות שחוו אנשי הכפר בזמן מלחמת לבנון ב-2006, ועל פגיעות בנפש שחוו בעת אירוע הטרור במסעדת "מקסים" בחיפה. תושבי פסוטה נוספים התבטאו בכאב ובכעס על התייחסות המדינה אליהם, ובפרט – על "חוק הלאום". הם אמרו: "אנחנו אזרחי ישראל. זה ביתנו. אנחנו לא נזוז מפה". נפתלי רז חיזק אותם ואמר שאם יחזרו המתקפות על ערביי ישראל, בדיבורים או בניסיונות חקיקה, ערביי ישראל לא יעמדו לבד במאבק, "כל מחנה השלום הישראלי יעמוד לצדם".

לסיום הזמין רז את כל הנוכחים לבוא למפגש נוסף, ב-31.1.2015, הפעם – בעיירה הבדואית לקייה, בדרום.

ואז הגיע האירוע הגדול: האורות על עץ חג המולד הענק (שגם הוא נבנה על ידי מתנדבים בני הכפר), החלו לרקוד, בהתאמה למוזיקה, במגוון צבעים עליז!

שנה טובה!

 

 

 

 

 

בנימין נתניהו חילק כבר את ירושלים

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך ומשורר

המדיניות של ממשלות ישראל, בגיבוי עיריות ירושלים, חצתה את "העיר שחוברה לה יחדיו" בחומת הפרדה, ו-5 שכונות פלסטיניות נותרו ממזרחה.

 

 

 

בפני באי חידון התנ"ך למבוגרים בירושלים, הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "ירושלים כולה תישאר בידינו, מאוחדת לנצח בריבונות ישראל". בנימין נתניהו חזר והדגיש שירושלים לא תחולק. אך קיימת עוצמת פער בין צרוף המלים "לא תחולק" במלל רטורי דמגוגי שמשתלט על ראש הממשלה, ובין צרוף המלים "לא תחולק" במציאות החיים היומיומית בירושלים.

במציאות החיים היומיומית, העיר ירושלים מבותרת באמצעות להבי גדר גבול, באמצעות להבי גדר הפרדה. מעבר ללהבי הגדר המחלקת את העיר יש בני אדם, יש מעבר לגדר ההפרדה 5 שכונות המאכלסות רבבות בני אדם, ויש לשכונות האלו שמות: שכונת ראס שחדה, שכונת ראס חמיס, מחנה הפליטים שועפט, שכונת עקב ושכונת השלום.

שועפט1ירושלים היא כיום עיר ובלבה חומה, חומת הפרדה. החומה ניצבת לא רק בין 5 השכונות שמהעבר האחד של הגדר ובין העיר. גם בעיר עצמה יש שכונות, ויש רחובות שהופרדו כליל מאיסוף אשפה וניקיון, מביוב, מבתי ספר ומבניית כתות לימוד לכל ילד. אפילו מים זורמים אין  באופן סדיר, לכל בית באותו רחוב או באותה שכונה, ואין שירותי דואר, ואין עוד דברים אלמנטריים שזכאי להם אזרח בעיר ש"אוחדה לה יחדיו".

גם שכונות שממוקמות בצדה המערבי של גדר ההפרדה מבותרות, בעיר שחולקה לה לא יחדיו. ואנחנו נותרנו עם ביטויים שחוקים, עם עוצמות רטוריות המנגנות את הלחן "ירושלים מאוחדת לנצח", בפני קהל שחי בעיר חצויה ובלבה חומות וגדרות הפרדה.

 

 

חשוב לזכור…

amikam_osemמאת: עמיקם אסם – איש קיבוץ ופעיל חברתי.

משה שרתוק–שרת, שר החוץ ואחר-כך ראש הממשלה של מדינת ישראל הצעירה, כתב בשנות הארבעים דברים החשובים גם היום

 

 

 

מעניין לקרוא, דווקא היום, את הספר "מאבק מדיני". הספר מביא דברים משל משה שרת שאותם כתב ואמר בשנת 1942 (מאוחר יותר, בתחילת שנות המדינה, כיהן שרת כשר החוץ ואף כראש הממשלה של ישראל). בפרק "בין ציונות ללאומנות" מופיע, ככתבו וכלשונו, מכתב ששלח משה שרת באמצע מלחמת העולם השנייה לקצין בריטי מסוים:

"מפעל בנייתנו את ארץ ישראל מחדש אינו שואב השראתו מלאומנות מעוותת, אלא נובע מבאר מים זכים. שאיפתנו-אנו היא  שאיפה של עם אשר קרוב לתשע עשרה מאות שנים התקיים בלי בית משלו, עם שגורש אנה ואנה על פני תבל, עם שנרדף בכל צורה מצורות ההצקה שמסוגל הסדיזם האנושי להמציא – לשוב לארץ שהולידה אותו ולחיות בה חיים נורמליים ככל עם זולתו. מה בין זה ללאומנות מתלהמת? היא אינה כרוכה בגירוש אחרים מארץ זו ומעולם לא כוונה לכך ואף לא להשתלטות על ארצות שכנות…".

 

ובהמשך המכתב של שרת: "…אנו סבורים כי שאיפותינו עולות בקנה אחד ובתואם גמור עם מיטב הגות אנוש בימינו. כולנו מבקשים הסכמה בדרכי שלום, הקמת איחודים אזוריים שבהם יינתן לעמים קטנים כגדולים להתפתח מתוך חרות ולהיות בטוחים מפני התקפה. אולם משגה גדול הוא לחשוב כי אפשר להשכין שלום בעולם של ימינו בכוח ההתעלמות מהרגש הלאומי בצורתו הלגיטימית והלא תוקפנית. …אנו סבורים כי התפתחות לאומית בריאה, לרבות הנהגת לשון לאומית ותרבות לאומית, אינה זכות אשר רק קומץ עמים גדולים זכאים לה. …הציונות, כמובן, שואפת בראש ובראשונה להציל את גוף העם היהודי, אבל היא גם שואפת לגאול את רוחו. אנו סבורים, כי בקיום המורשת הרוחנית של העם היהודי, שהעלה כמה תרומות להתפתחות הציוויליזציה המשותפת שלנו, אנו מקיימים את חיותה של מסורת, שאפשר כי עוד נכון לה תפקיד בעיצוב הימים הבאים. זו אמונתנו וזה מובנו של מה שאתה מכנה 'פולחן העברית'. אין סתירה בין פולחן זה לבין האינטרנציונליזם הנעלה, אשר למענו עומדים אנו, היהודים בארץ ישראל, שכם אחד עם יהודים ברחבי תבל, כפי שעמדנו תמיד במרוצת דורותינו. אילו הייתה הלאומיות של עמי העולם הגדולים מן הסוג הלא-תוקפני והחיובי, אשר אותו אנו מטפחים בארץ ישראל, כי אז לא היה מקום לחרדה מהישנותה של מלחמה כה בזויה הניטשת היום נגד הציוויליזציה…".

 

ולמי שלא הבין למה התכוון שרת, נוסיף קטע אחר (מאותו ספר, בעמוד 488), שבו הציב משה שרת אתגר לכולנו: "אין אנו בונים את עתידנו על ניצולו או על נישולו של הזולת. עם ישראל מכבד את חרותו ועצמאותו של כל עם והוא תובע לעצמו אותה הכרה בחירותו ובעצמאותו הוא".

 

משה שרת (אז עוד שרתוק) לא היה "נאיבי", ובמאמר נוסף (בעמוד 489) הוא סיכם: "התוכן הכלול בנוסח 'לא לשעבד ולא להשתעבד'  מחייב אותנו לנסח באופן חיובי לאיזה משטר אנחנו מתכוונים – לא רק מצד התוכן המוסרי אלא גם מצד התוצאות הפוליטיות המעשיות, באשר לגידולנו ועתידנו בארץ".

 

זהו, קוראים יקרים. יש על מה לחשוב לפני מתחילים להצית ולהטיל לפידים…

                                                                                                                    

 

 

 

 

פְּעִי-נָא, פָּאִינָה!

eran graf

מאת: ערן גרף, ד"ר לכימיה ומקאמיסט.

ב-2013 פרסם גרף מקאמה על פאינה קירשנבאום שיזמה ועדות פרלמנטריות לחקירת המימון – של עמותות שמאל…

 

 

 

פָּאִינָה, שֶׁשְּׁמֶךָ מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ, /  לְפֶתַע בַּכְּנֶסֶת – אוֹתָךְ שָׁם מָצָאנוּ.

הִרְקַעְתְּ לִמְרוֹמֵינוּ, בְּרֶגֶל רָמָה,  /  וּמִיַּד הִתְיַצַּבְתְּ בְּמֶרְכָּז הַבָּמָה,

מָטִיפָה מִשְּׁנָתֶךָ – גִזְעָנִית, חֲשׁוּכָה,  /  כְּמוֹ אַרְצֵנוּ, עַד כֹּה, מִצָּרוֹת חֲשׂוּכָה.

 

פְּעִי-נָא פָּאִינָה, שְׂאִי דְּבַר אֲדוֹנֵךְ:  /  זְרִי שִׂנְאָה וּמָדוֹן עֲלֵי כָּל סְבִיבֵךְ,

הֲנִיפִי דִּגְלֵךְ, הַקּוֹרֵא לְמַגֵּר  /  כָּל מִי שֶׁבְּעֵינַיִךְ נֶחְשָׁב לְ"אַחֵר".

"אַחֵר" הִנּוֹ גֶּזַּע, אִידֵאָה אוֹ דָת,  /  שֶׁיָּעוּף מֵעֵינַיִךְ, לְ – קיבינימאט.

בַּנִּיבוֹן שֶׁבְּפִיךְ,מִן הַסְּתָם לֹא קַיָּם  /  הַמֻּשָּׂג אֲשֶׁר שְׁמוֹ הוּא – זְכֻיּוֹת הָאָדָם.

פאינה

אֶצְלֵךְ: "אִם תִּרְצוּ[1]" – זוֹ אֵינָה אַגָּדָה / בִּשְׁבִילֵךְ זוֹ קְרִיאָה : "נַעַּשׂ נָא אֲגוּדָה,

בְּרִית נִכְרוֹתָה, יַחְדָּיו נִרְדְּפָה אֶת הַשְּׂמֹאל"  /  (בְּחָטְמֵךְ כְּבָר עוֹלָה בָּאֳשַׁת קוֹמְסוֹמוֹל[2]).

הִקְהַלְתְּ כּוֹס, תִּנְשֶׁמֶת, אַיָּה וְדַיָּה,  /  רַחַם וְשָׁלָךְ וּמָרַת עָזְנִּיָה[3],

וַעֲדָה שֶׁכֻּלָּהּ צִפֳּרִים מִן הָאֹפֶל  /  כְּמוֹ הִרְכִּיב לָךְ אוֹתָהּ – הַיּוֹעֵץ אֲחִיתֹפֶל[4].

 

מֵאֵלֶּה הֵקַמְתְּ וַעֲדַת חֲקִירָה  /  לִמְקוֹרוֹת הַמִּמּוּן שֶׁל הַשְּׂמֹאל הַנּוֹרָא:

לַחְקֹר וְלִסְכֹּר אֶת מְקוֹר מָמוֹנָם  /  פֶּן יוֹצִיאוּ הֵם לָנוּ – שֵׁם רַע בָּעוֹלָם.

עֲמֻתּוֹת הַיָּמִין? מְבֹרָךְ כָּל עָמִית  /  לְפָּאִינָה מְקוֹר גַּאֲוָה לְאֻמִּית.

 

פָּאי-נָא, אַתְּ פָּאִינָה, מִן "קִישׁ" שֶּׁעַד תֹּם  /  מֵחָפְזָה – לֹא אָפַהוּ, יוֹצְרוֹ – הַנַּחְתּוֹם!

כְּמָעָה בְּלָגִין, קִישׁ-קִישׁ אַתְּ קַרְיָא[5]  /  וְצוּרָה יֵשׁ לַכְּנֶסֶת כְּמוֹ חַד-גַּדְיָא.

 

אַף שְׁ"מֶּלַח הָאָרֶץ" כִּנִית אֶת עַצְמֵךְ  /  אַתְּ צִיַּת יְשִׁימוֹן, נֶטַע זָר בִּמְקוֹמְךְ.

אִיעָץ לְךָ, בֵּינֵינוּ, לִפְנֵי שֶׁאַתְּ רוֹמֶסֶת:  /  נִרְאֶה לֹא מוּבָן לָךְ תַּפְקִיד שֶׁל הַכְּנֶסֶת,

כְּנֶסֶת, טִיבָה – שֶׁחֻקִּים הִיא קוֹבַעַת  /  וְגַם מְכַוֶּנֶת רְשׁוּת מְבַצַּעַת.

וּמַצִּיעַ אֲנִי, שֶׁתִּקְחִי בִּדְחִיפוּת,  /  מִסְפַּר שִׁעוּרִים בְּהִלְכוֹת אֶזְרָחוּת.

הֲנִיחִי, אֵיפֹא, מְשִׂימוֹת חֲקִירָה  /  לְמִשְׂרָד הַמִּשְׁפָּטִים וְלְחוֹקְרֵי הַמִּשְׁטָרָה.

 

מִפִּיךְ גַּם שָׁמַעְתִּי, הִטְעָמְתְּ אֶת הַטּוֹן,  /  דְבָרִים בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל שְׁקִיפוּת הַשִּׁלְטוֹן.

הִצָּעַתְּ כִּי תֻּחַל הַשְּׁקִיפוּת קוֹדֵם כָּל  /  עַל גּוּפִים שֶׁקְּשׁוּרִים אֶל הַצַּד שֶׁמִּשְּׂמֹאל.

 

כְּשֶּׁשְׂקִיפוּת בְּעֵינַיִךְ – חָזוּת פְּנֵי הַכֹּל,  /  תִּהְיִי אַתְּ גַּם אֵם, גַּם הָאָח הַגָּדוֹל –

עוֹד תּוֹבִילִי לְחֹק הַ"בְּחִירוֹת הַשְּׁקוּפוֹת":  /  יִכָּתֵב שֵׁם מַצְבִּיעַ עַל מַעֲטָפוֹת,

הַבּוֹחֵר יַעֲשֶׂה בְּחִירָתוֹ בְּכָבוֹד  /  לֹא נִסְתָּר כְּמוּג-לֵב אַחֲרֵי הַפַּרְגּוֹד –

אֶת פִּתְקִית הַבְּחִירָה הוּא יַצִּיג בְּפֻמְבֵּי  /  בִּפְנֵי פוֹרוּם חַבְרֵי וַעֲדַת הַקַּלְפֵּי.

כִּי אֶצְלֵךְ הַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים וּבְרוּרִים:  /  "בִּשְׁבִיל זֶה הוֹשִׁיבוּנִי" בְּבֵית נִבְחָרִים.

 

לְסִיּוּם הַפַּתְשֶׁגֶן – דַּרְכֶּךְ דֵּי בְּרוּרָה:  /  תַּכְלִיתֵךְ – לְהָקִים מְדִינַת מִשְׁטָרָה.

בְּחֹשֶׁךְ חָדָשׁ כָּאן תִּזְרַח בְּשָׁמֵינוּ  /  תְּנוּעֲתֵּךְ – "יִשְׂרָאֵל [מְעַרְעֶרֶת] בֵּיתֵנוּ".

 

[1] תנועה ימנית  ל "חזוק ערכי הציונות"

[2] ארגון הנוער הקומוניסטי בבריה"מ.

[3] שבעה עופות דורסים ליליים.

[4] נחשב (בטעות) ליועץ של עצות גרועות

[5] מן התלמוד: מטבע בודדת בכד מרבה רעש קשקוש

 

 

 

 

 

הם מבינים רק את שפת הכוח?

dan bavliמאת: דן בבלי, תושב מצפה בגליל, עוסק בהיסטוריה

מדינות ערב הציעו את יוזמת השלום הערבית. כל ממשלות ישראל נמנעו אפילו מלדון ביוזמה. מי מבין רק את שפת הכוח?

 

 

 

בדור האחרון ממשיכים ראשי המדינה לדגול במנטרה כי "הערבים מבינים רק את שפת הכוח". מלכתחילה לא היה בסיס לאמירה זו, שבמהותה היא אמירה גזענית. לאחר ניהול מערכות הביטחון על פי מדיניות זו, לפחות מאז מלחמת ששת הימים, אין סימן כי גישה זו שכנעה את הפלסטינאים. לו היו מנהיגי ישראל בודקים את אמיתות המנטרה, הם היו מגלים ללא קושי כי השימוש המתמשך בה של רק מסלים את העוינות ואת השנאה.

למרבה הצער אין זו הדעה הקדומה – והמוטעית – היחידה שבה מתייחס הממסד הישראלי כלפי שכניו. חלפו כ-13 שנים מאז פרסמה הליגה הערבית, על 22 המדינות שלה, את "יוזמת השלום הערבית", הכוללת הצעה לנורמליזציה ביחסי מדינות ערב עם ישראל. אישרו את היוזמה גם 35 מדינות האסלאם שאינן מדינות ערב. מדינות ערב חזרו ואשררו את היוזמה מספר פעמים מאז. ואילו כל ממשלות ישראל מאז – התעלמו מהיוזמה, ונמנעו אפילו מלדון בה. אז מי מבין רק את שפת הכוח?

מעצבי דעת הקהל בישראל אינם מתייחסים לאדנות כלפי הפלסטינים שבה מתייחסים שרי המדינה, אדנות שרק מעמיקה את העוינות הפלסטינית. במקביל, אין הם מסיקים מסקנות מהעובדה שלמרות האבדות המתמשכות של הפלסטינים בנפש וברכוש, אין סימן כי מדינת ישראל חזקה כיום יותר משהייתה בעבר. יתר על כן – נראה כי הקברניטים לא השכילו להבין כי בהיעדר חשיבה ובהיעדר תהליך מדיני שישאף להסדר, ההישגים הצבאיים שהושגו בעבר התמסמסו במידה רבה.

ההתנשאות שבה שולט הריבון הישראלי – בהרחבת ההתנחלויות, במדיניות ההפקעות, בהרס המבנים הפלסטינים, בעוצר ובמחסומים, בהמשך ההרג – כל אלה מורים על אטימות הריבון לעם הכבוש. מתוך יאוש, מדיניות זו מתמרצת את הפלסטינים הכבושים לפתח חלופות טרור, ומעמיקה עוד יותר את העימות.

ליגה1במשך כארבעים ושמונה שנים מאז הכיבוש, ממשלות ישראל לא קיימו דיון כלשהו בשאלה כיצד משפיע השלטון הישראלי על אורח החיים של אוכלוסיה בת כארבעה מיליון פלסטינים, המתקיימים ללא כל זכויות אזרחיות. במקביל, ממשלות ישראל נמנעו מללמוד כיצד המשך הכיבוש מעצב את גישתה של האוכלוסייה היהודית הכובשת. שרי ישראל לא עסקו בחשיבה עד כמה מציאות זאת תורמת להסלמה של הגזענות בקרב הציבור הישראלי.

בהעדר חשיבה לסיום העימות מתרחב מעגל הפחד והשנאה, וגדל עוד יותר המרחק להשגת הסדר הוגן ובר קיימא.

כדי ששני הצדדים יגיעו להסדר, יהיה עליהם לעבור שינוי מהותי בגישתם. מבלי למחוק או להתכחש לזיכרונותיהם, עליהם יהיה ללמוד כיצד לסלוח. זו לא תהיה משימה קלה.

כדי לשנות כיוון ודרך חשיבה ולהתחיל לנוע לקראת הסדר, חיוני יהיה כי הנבחרים לכנסת הבאה, וכלל אזרחי ישראל, יחליפו מהלך ויבינו כי שכניהם הפלסטינים הם תושבים שווי-זכויות. בהתאם לכך יהיה צורך להבטיח גם את זכויותיהם המוסריות – וגם את זכויותיהם האזרחיות!

אנחנו מסיימים את שנת 2014. הבה נשאף כולנו שהתהליך המדיני יתחדש עם תחילת 2015!

 

 

 

 

 

ציפי לבני מתרפקת על הכותל!

yosef_noymanמאת: יוסף נוימן, פרופ' לביולוגיה ולפילוסופיה

קידוש הכותל הוא ביטוי של חזרה אל הגלותיות ושל נסיגה מהערכים ההומניסטיים. הכרזת ח"כ לבני מנוגדת לאלה של בוני הציונות.

 

 

 

ח"כ ציפי לבני הכריזה: "הכותל יישאר תמיד בידינו"! ראש הממשלה נתניהו אץ על המציאה: "ואיך בדיוק נגיע אליו? בשיירות? בהליקופטרים? בנגמשים? ובהמשך: "הכותל יישאר בידינו, ירושלים כולה תישאר בידנו, מאוחדת לנצח".

בשם מי הכריזה ח"כ ציפי לבני את הכרזתה? בשם הגוש המאוחד עם מפלגת העבודה? בשם תמיכתה בליברליזם? בשם עברה הלאומני? כנראה משיקולי רווח פוליטי, לנוכח התחזקות הזרמים הדתיים במדינה. באווירה זו חסר מאד קולו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, שקרא להימנע מסגידה לאבנים ומסגידה לאדמה, ואת הכותל כינה "דיסכותל"…

כאשר במאה ה-19 התעוררה התנועה הלאומית היהודית, הציונות, השאיפה הבסיסית הייתה השגת ריבונות טריטוריאלית בארץ ישראל. שאיפה זו הפכה לבוערת יותר עם עלייתו של  היטלר לשלטון, והגשמתה (החלקית) התאפשרה אחרי הצהרת בלפור. המאמצים הוקדשו לבנין ישובים, להקמת כוח הגנה, לבניית מוסדות שיהיו בסיס למדינה ריבונית, ועם השנים – גם להתמודדות עם השלטון הבריטי.

כותל1מבלי להקטין את חשיבות הקשר ההיסטורי של היהדות עם ארץ ישראל, אלפיים שנות גלות לא הניבו כל בדל של הישגים שיכלו לתרום להשגת מטרה זו. בפועל, הכוחות הדומיננטיים בבניין הציונות היו חילוניים וליברליים, ששאפו להקים  מדינה מתוקנת והומניסטית. לא רק הזרם הסוציאליסטי המרכזי תמך במטרות אלה, אלא גם ז'בוטינסקי, שכתב: "כי  את הרבנים יש להשאיר בבתי המדרשות!". המאמצים האדירים שהשקיעו להקמת המדינה ולשימורה, והקורבנות הרבים שהוקרבו להגשמתם, מטרתם הייתה השגת חירות במדינה ריבונית.

קידוש הכותל הוא תופעה חדשה, אחד הביטויים של חזרה אל הגלותיות ושל הנסיגה מהערכים ההומניסטיים. הכרזתה של ח"כ ציפי לבני מנוגדת לאלה של בוני הציונות והמדינה, מכל הזרמים.

את הגישה החופשית של כל המאמינים למקומות הקדושים שלהם, יש לפתור באופן רציונלי, ובפיקוח גורמים חיצוניים.

ולבסוף, לא ייכון שום הסדר עם הפלסטינים ללא התחשבות באינטרסים הלגיטימיים שלהם בבירה.

 

 

 

אחי, גיבורי התהילה

uri-avneriמאת: אורי אבנרי,  עתונאי, יו"ר "גוש שלום", בעבר ח"כ

כשהייתי בן 15 וחבר באצ"ל, שרנו: "היו לנו הגיבורים/בר-כוכבא והמכבים/עכשיו יש לנו חדשים/מהנוער הלאומי". המנגינה: של שיר-לכת גרמני.

 

מדוע חיפשנו גיבורים בעבר הרחוק?

היה לנו צורך נואש בגיבורים שנוכל לחקות. במשך 1800 שנים היהודים לא לחמו. האנטישמים טענו שהיהודים הם גזע של פחדנים. הם היו מפוזרים בעולם, ולא הייתה להם כל סיבה להילחם למען קיסרים ומלכים שרובם רדפו אותם (למרות שאחדים עשו זאת בכל זאת. יוסף טרומפלדור, אחד הקצינים היהודים המעטים בצבא הצאר הרוסי, איבד זרוע במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1905, ונהרג בהתכתשות עם ערבים בתל-חי).

Untitledעל כן מצאנו את המכבים, את הקנאים ואת בר-כוכבא.

המכבים, שלכבודם חגגנו השבוע את חג-החנוכה, מרדו ב"יוונים" בשנת 167 לפני הספירה. הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט קרא להם בספרו המפורסם "אחי, גיבורי התהילה".

למעשה לא לחמו המכבים ב"יוונים", אלא בסורים. כאשר חולקה הממלכה של אלכסנדר מוקדון בין הגנרלים שלו, רכש סלאוקוס את סוריה וארצות-המזרח. נגד המיני-ממלכה הזאת התקוממו המכבים.

זה לא היה רק מאבק לאומי-דתי נגד משטר שביקש לכפות את התרבות היוונית, אלא גם מלחמת-אזרחים אכזרית. המאבק העיקרי של המכבים היה נגד ה"מתיוונים", האליטה שוחרת התרבות המודרנית, שדיברה יוונית ורצתה להיות חלק מהעולם התרבותי. המכבים היו פונדמנטליסטים, שדבקו בדת העתיקה. במושגים של ימינו, המכבים היו הדאע"ש של זמנם. אך את זאת לא למדנו בבית-הספר (וזה גם לא נלמד כיום).

המכבים (או החשמונאים, על פי שם משפחתם) הקימו מדינה יהודית, האחרונה בארץ, שהתקיימה כ-200 שנה. שלא כמו יורשיהם ומחקיהם, היה להם חוש מדיני די מפותח. כבר בראשית המרד הם התקשרו עם הרפובליקה הרומאית הרחוקה שהחלה אז להרים ראש.

אבל המכבים ניצחו כמעט במקרה. המרד שלהם היה הרפתקה מסוכנת מאוד. הם ניצחו בסוף בגלל בעיות פנימיות בממלכה הסלאוקית. האירוניה שבעניין היא שהמלכים החשמונאים התיוונו בעצמם, ואימצו שמות יווניים.

המרד הבא התחיל בשנת 66 לספירה. בניגוד למרד המכבים, זה היה מלכתחילה עניין מטורף לגמרי. הקנאים השתייכו לפלגים מתחרים, שנשארו מפולגים עד הסוף המר. המרד שלהם, הנקרא "המרד הגדול", היה גם הוא פרשה לאומית-דתית קנאית.

באותה עת הייתה האווירה בארץ-ישראל חדורה ברעיונות משיחיים. הארץ קלטה השפעות דתיות מכל הכיוונים – יווניים, פרסיים, מצריים ועוד, ואלה התערבבו עם המסורות היהודיות. באווירה קדחתנית זו נולדה הנצרות וחובר ספר איוב ושאר הספרים המאוחרים של התנ"ך.

בעודם מצפים לבוא המשיח בכל רגע, עשו קנאים יהודים משהו שכמעט לא ייאמן: הם הכריזו מלחמה על האימפריה הרומאית, שהייתה אז בשיא כוחה. מעשה זה דומה כאילו הכריזה מדינת-ישראל כיום מלחמה על ארצות-הברית, רוסיה וסין ביחד – דבר שאפילו בנימין נתניהו היה מהסס לעשות.

לרומאים דרוש היה זמן כדי לאסוף את הלגיונות שלהם, אך הסוף היה כמצופה: היישוב היהודי בארץ הוכה קשות, בית-המקדש נשרף (יתכן שבמקרה), והיהודים גורשו מירושלים וממקומות רבים אחרים בארץ. לכל אורך הדרך האמינו הקנאים באלוהיהם. בירושלים הנצורה, מוכת הרעב, שרפו פלגי הקנאים את מחסני התבואה אלה של אלה. הם היו בטוחים שאלוהים יספק את צרכיהם. אך הסתבר שאלוהים היה עסוק במקום אחר.

בשיא המצור הגניבו תלמידיו של הרב יוחנן בן-זכאי את רבם בארון-מתים אל מחוץ לעיר. ברשות הרומאים הוא הקים ביבנה בית-מדרש שהפך מוקד ליהדות חדשה, שלא מפארת גיבורים.

ואולם, הלקח מאסון הקנאים לא נלמד. פחות מ-70 שנה לאחר מכן הכריז הרפתקן שנקרא בר-כוכבא מלחמה נוספת נגד האימפריה הרומאית. זה היה מטורף אף מקודמו. כמו הקנאים נחל בר-כוכבא בהתחלה ניצחונות אחדים, לפני שהרומאים הספיקו לרכז את כוחם בארץ. בעת ההיא זכה בר-כוכבא בתמיכתם של רבנים חשובים. אבל שיגעון-הגדלות שלו גרם לאובדן התמיכה הזאת. נאמר שקרא לאלוהים שאם לא יעזור, לפחות לא יפריע.

התבוסה הבלתי-נמנעת של בר-כוכבא גרמה לשואה גדולה אף מקודמתה. המוני יהודים נמכרו לעבדות, אחדים נזרקו לאריות בזירה של רומא. אחת האגדות מספרת שבר-כוכבא הכריע אריה בידיו החשופות.

אבל הסיפור הציוני – כאילו גורשו היהודים בכוח מהארץ ושזו הייתה תחילת "הגלות" – אינו אלא מיתוס. האוכלוסייה החקלאית היהודית נותרה בארץ. רובה התנצרה כאשר שלטו בה הנוצרים, ולאחר מכן התאסלמה בשלוט האסלאם. הפלסטינים של ימינו הם, מן הסתם, צאצאי האוכלוסייה היהודית שדבקה באדמתה. בצעירותו כתב דויד בן-גוריון, יחד עם חברו יצחק בן-צבי, חיבור שתמך בגרסה זו.

הדת היהודית נולדה למעשה בגלות בבל יותר מ-500 שנה לפני הספירה, ומראשיתה חיו רוב היהודים מחוץ לארץ-ישראל – בבבל, מצריים, קפריסין וארצות רבות אחרות מסביב לים-התיכון. ארץ-ישראל נשארה מרכז דתי חשוב ומילאה תפקיד משמעותי בגיבוש היהדות כדת של פזורה המבוססת בעיקר על התלמוד.

חג החנוכה מסמל את השינוי הבסיסי שעברה היהדות אחרי חורבן בית-המקדש – והשינוי הנגדי שחוללה הציונות בעת החדשה.

הרבנים התנגדו לפולחן הגבורה. הם זלזלו בקרבות המכבים ומצאו סיבה אחרת לחגוג. מסתבר שנס גדול היה כאן, נס שהיה הרבה יותר חשוב מהניצחון הצבאי: כאשר חנכו מחדש את בית-המקדש שחולל בידי ה"יוונים", נמצא רק פך קטן של שמן קדוש, שנראה שיספיק בקושי ליום אחד, אך למרבה הפלא סיפק אור לשמונה ימים.

ספר המכבים, המתאר את המלחמה והניצחון, לא נכלל בתנ"ך. המקור העברי אבד כליל (חג החנוכה, כמו חג המולד הנוצרי שנחגג גם הוא השבוע, היה במקורו חג פגני, שביטא את שמחת האיכרים על מפנה-השמש ביום הקצר ביותר של השנה. באותה הצורה הפך חג-האביב הפגני לחג הפסח היהודי ולחג הפסחא הנוצרי).

היה מנוי וגמור עם חז"ל לדכא אחת ולתמיד את השאיפה למרד ולהרפתקאות צבאיות. לא זה בלבד שחג החנוכה הפך לחגיגה בלתי-מזיקה על פך שמן, גם הקנאים ובר-כוכבא זכו בכתבי הרבנים ליחס עוין או מזלזל, וכמעט שהועלמו כליל. כתבים אלה, ובעיקר התלמוד, עיצבו את אופי היהדות מאז ועד היום. היהודים היו אמורים לסגוד לאלוהים, לא לגיבורים בשר ודם.

עד שהופיעה הציונות. היא החזירה לחיים את הגיבורים העתיקים והפכה אותם לציונים. המכבים, הקנאים ובר-כוכבא הפכו לנו מודל לחיקוי. ההתאבדות ההמונית של הקנאים המגואלים-בדם במרומי המצדה נחגגה כמעשה עטור-תהילה, דורות של ילדים חונכו להעריצם.

כיום יש לנו גיבורים לאומיים בשפע, ויותר איננו זקוקים לכל אותם מיתוסים ואגדות מימי-קדם. אך המיתוסים מתים לאט, אם בכלל. בכל זאת התחילו היסטוריונים מסוימים לבטא ספקות לגבי תפקידם בהיסטוריה היהודית (יתכן שהייתי הראשון, במאמר שכתבתי לפני 40 שנה).

כל זה עשוי לאשר את האמרה ש"שום דבר אינו משתנה כמו העבר". או, כדבריו של גטה ב"פאוסט": "הדבר שאתם קוראים לו רוח הזמנים אינו אלא רוח האדונים, שבה משתקפים הזמנים."

הציונות הייתה מהפכה רוחנית גדולה. היא לקחה עדה אתנית-דתית עתיקה ועיצבה אותה מחדש כלאום מודרני בסגנון האירופי. כדי לבצע זאת, היה עליה קודם כל לעצב מחדש את ההיסטוריה.

הציונים התבססו על דור חדש של היסטוריונים יהודים, ובראשם היינריך גרץ, שציירו תמונה חדשה של העבר היהודי. גרץ, שגדל בפרוסיה, הושפע מההיסטוריונים הלאומניים הגרמניים בני זמנו. הוא מת שנים אחדות לפני הקונגרס הציוני הראשון, אך ההשפעה שלו הייתה ונשארה עצומה.

שנים אחדות לפני המרד הגדול של הקנאים התקוממו גם הגרמנים נגד רומא. הרמן, איש שבט הכרוסקים, ניצח את הצבא הרומאי בקרב היסטורי ביער הטויטבורגי. הגרמנים הקימו לכבודו פסל ענק בשדה-הקרב. הציונים רוממו מחדש את גיבורי המרידות, תוך שהם מתעלמים מהאסונות שהם גרמו. עמים אירופיים רבים, גדולים וקטנים, עשו את אותו הדבר.

שלושה דורות של ילדים ישראליים חונכו מגן-הילדים והלאה על אגדות אלה. הם נותקו כמעט לחלוטין מההיסטוריה העולמית. הם לומדים שהיוונים הם האנשים שהמכבים גירשו מהארץ, אך אינם לומדים כמעט דבר על הפילוסופיה, הספרות וההיסטוריה של יוון. זה יוצר השקפת-עולם צרה ואגוצנטרית, שהיא טובה לחיילים, אך לא טובה לעם המבקש לעשות שלום.

הילדים האלה גם אינם לומדים דבר וחצי-דבר על ההיסטוריה של הערבים, האסלאם והקוראן. בעיניהם, האסלאם הוא דת פרימיטיבית ורצחנית, השואפת להרוג יהודים.

רק מערכת-החינוך החרדית יוצאת מכלל זה. לומדים בה בעיקר את התלמוד. על כן הם מחוסנים מפני פולחן הגיבורים, אך גם מפני ההיסטוריה העולמית (מלבד הפוגרומים).

השינוי המדיני הגדול שאנחנו זקוקים לו צריך להיות מלווה בשינוי עמוק בתפיסת ההיסטורית שלנו.

ייתכן שלגיבורים הקדמונים, יהודה המכבי והאחרים, צפוי שינוי נוסף במעמד שלהם בעתיד.

 

אִבְחַת רוּחַ שְׂחוֹרָה


eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך ומשורר.

 התלוויתי לרעייתי בשעת בוקר מוקדמת למחסום "איל". פלסטינים שיצאו מבתיהם בשעות לילה, החלו לפקוד את המחסום משעה ארבע לפנות בוקר.

 

מעבר איל נחיל של בני אדם החל לשטוף את החניון הסמוך למחסום. החניון נראה כשוק של בשר. שוק המוכר כוח עבודה זול ללא תנאים סוציאליים. עדרי בני אדם נדחסו לתוך טנדרים ומיניבוסים, הממתינים בחניון ויוצאים ליום עבודה תמורת שכר עלוב באזורי תעשיה, באתרי בניה ובמשקים חקלאיים בשפלה ובשרון. לעת ערב הם יצבאו שנית על פתחי המחסום, רק כדי לחזור לביתם בכפר בשעת ליל מאוחרת.

 

 

 

יום ד' כ"ח ניסן תשס"ט, 22.4.2009 (מתוך "יומן כיבוש" העומד להתפרסם בקרוב).

 

שְׁחוֹרוֹת  הַדְּרָכִים  שֶׁיּוֹצְאוֹת

מִכְּפָרִים  בְּמוֹרְדוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן

לִמְכּר  בְּזִיל  הַזּוֹל  זֵעָה  שְׁחוֹרָה  

בַּשָׁרוֹן  וּבַשְׁפֵלָה.

 

שְׁחוֹרִים  עֶדְרֵי  חוֹל  וְעֶדְרֵי  אָדָם

הַגּוֹלְשִׁים  מֵהַשּׁוֹמְרוֹן

אֶל  מַחֲסוֹם  נָטוּי  גָּרוֹן –

בְּפִתְחוֹ  מַדִּים  מְהַלְּכִים  וְטוֹפְפִים

מַכִּים  בִּתְרֵי  מִלִּים

מַטִּים  שִׁבְרֵי  צְלִילִים

עֵת  אֶגְלֵי  זֵעָה  שְׁחוֹרָה  חוֹצִים  אֶת  הַגְּבוּל

לִמְכּוֹר  שֶׁטֶף  נְטָפִים  שְׁחוֹרִים  בְּזִיל  הַזּוֹל

בַּשָּׁרוֹן  וּבַשְּׁפֵלָה.

 

שְׁחוֹרָה  אִבְחַת  רוּחַ

בִּכְפָרִים  בְּהַר  שׁוֹמְרוֹן

מוֹסֶכֶת  רוּחַ  עִוְעִים

מָתְעָה  בְּכָל  מַעֲשֶיהָ

כְּהִתָּעוֹת  שִכּוֹר  בְּקִיאוֹ.

 

אִבְחַת  רוּחַ  שְׁחוֹרָה

הוֹלֶמֶת  בִּדְרָכִים  שְׁחוֹרוֹת

קוֹדַחַת  אֵשׁ

מְאַזֶּרֶת  זִיקוֹת

מַשִּׁילָה  אֶת  כָּל  הַמִּלִּים

מֵהַסְּפָרִים  שֶׁקָּרָאנוּ

מַשִּׁירָה  אֶת  כָּל  הַצְּלִילִים

מֵהַשִּׁירִים  שֶׁשַּׁרְנוּ.

 

 

 
 

 

איש השנה 2014

naftali raz

מאת:  נפתלי רז – איש חינוך ומורה-דרך, יו"ר מס"ד.

בספר ובסרט "כל אנשי הנשיא" (על פרשת ווטרגייט), טבע ה"גרון עמוק" של עיתונאי הוושינגטון פוסט את הביטוי "לכו בעקבות הכסף".

 

 

 

למרות שהביטוי מתאים גם לאיש השנה 2014, כפי שתראו, אני אטבע את הביטוי "לכו בעקבות הרב".

 

בבחירת "איש השנה" אני מכפיל מסורת עיתונאית של השבועון "טיים" ושל "העולם הזה" של אורי אבנרי: אני בוחר "איש שנה" בסיום שנה כללית (בחרתי ב-2012 באביגדור ליברמן, וב-2013 – בג'ון קרי), ובסיום שנה עברית (בתשע"ג בחרתי ברודינה מוסלח, המנהלת המקצועית של מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות שנסגר, ובתשע"ד – בתושבי הנגב המערבי).

 

כ"איש השנה" של 2014 בחרתי בבנציון גופשטיין.

Untitled

בנציון גופשטיין? המוקיון המתהדר בשם הפלמ"חניקי "בנצי"? הבריון הימני-קיצוני, שהחליף חסמב"ה בלהב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש")?

לכו בעקבות הרב, זוכרים? ה"בנצי" הזה, ורבו, עלולים לקבוע את תוצאות הבחירות!

לאחר הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים נעצרו 3 פעילים מרכזיים של להב"ה, וב-16.12.14 נעצר גופשטיין עם 9 מ"חייליו" (בהמשך נעצרו 8 נוספים), על הסתה וקריאות לאלימות, ושוחרר בתנאים מגבילים עד להגשת כתב אישום, אומרת המשטרה, על הסתה לאלימות, הסתה לטרור ואיומים על רקע גזעני (הנחשבים בחוק כ"נסיבות מחמירות").

גופשטיין ופעילי להב"ה ידועים בירושלים מזה שנים, רשמית – כפעילים נגד התבוללות, אך מעשית – כ"רודפי ערבים". הם פרצו לתודעה הציבורית לפני כחצי שנה, ב-30.6.12, עם מציאת גופותיהם של 3 הנערים החטופים. גופשטיין ומאות אנשי להב"ה חסמו את הכניסה לירושלים ב"גשר המיתרים", כמה מהם נעצרו, וקבוצות פעילים גלשו לכיוון שוק מחנה יהודה. פעיל השמאל צביקה ראה אותם פותחים ב"ציד ערבים" (בנסיבות העניין צביקה מעדיף עילום שם). המשטרה עצרה את המתפרעים מול חומת העיר העתיקה. פעילי להב"ה תפסו עוברי אורח ערבים והיכו בהם. צביקה טלפן למשטרה, שוטרי היס"מ הופיעו במהירות, "ורק הם מנעו לינץ'". הפעילים גלשו לחניון כיכר החתולות, שם שומרים בקביעות אזרחים ערבים, והיכו במקלות, באבנים ובגז מדמיע. אנשי להב"ה נהרו לכיכר ציון, שם חונות מוניות שרבות מהן נהוגות בידי ערבים, המשיכו בהשתוללות האלימה, ושוב רק המשטרה מנעה לינץ'.

עם פרוץ "צוק איתן" קבע גופשטיין "נוהל קרב", שהועבר ל"חיילים" בפייסבוק ובמיילים: בכל חמישי בלילה, כשהמוניות ממתינות לבלייני ירושלים בכיכר ציון, הציבה להב"ה דוכן עם כרוזיה, פעיליה החלו לזעוק סיסמאות נגד הערבים, וחיפשו "אקשן" – מכות לערבים. אם רואים הפעילים זוג "מעורב", הם נעזרים ברב אריה לר, "הקוסם", המשכנע את הבחורה לעזוב את הבחור.

צביקה, ועמו קבוצת צעירים ירושלמים, התארגנו מולם כ"משמר העירוני". הם נהגו לעמוד מול פעילי להב"ה, לצלם, ובשעת הצורך להזעיק את המשטרה. ב-3 הזדמנויות, האחרונה במוצאי-שבת האחרונה 13.12, ארגנו הפגנות של מאות צעירים ירושלמים. הם החזיקו 2 שלטי ענק: "ירושלים לא שותקת לגזענות", ובעברית ובערבית "עוצרים את הגזענות".

גופשטיין ואנשיו התפרסמו שוב לקראת חתונתם של מורל ומחמוד מנסור ב-17.8.14 בראשון-לציון. חזרו מאות הפעילים, חזרו הקריאות "מוות לערבים", "מוחמד מת" ו"כהנא חי", חזרה האלימות, וחזרו המעצרים (כאן 7).

לפני שנחשוף את "לכו בעקבות הרב", הגיע הזמן להכיר מעט את הבריון.

בן ציון (בנצי) גופשטיין, יליד 10.9.1969, הפעיל הפוליטי בימין הקיצוני, הוא תלמידו המוצהר של הרב מאיר כהנא.

כבר כנער צעיר נתפס, ונפתחו נגדו תיקים, על הפרת סדר, תקיפה וחבלה ברכוש ערבים. בהיותו בן 19, ב-1988, נעצר על הכאת ערבים בירושלים המזרחית. ב-1989 הורשע על התפרצות להר הבית והכאת שוטר. הרב מאיר כהנא פתח בשביתת רעב לטובתו, וב-1990 ערך את נישואיו. בנובמבר 1990, יום אחרי רצח כהנא, נעצר גופשטיין, עם 2 פעילים נוספים, בחשד לרצח 2 ערבים, כנקמה על הרצח, ולאחר כשבועיים שוחרר בשל היעדר ראיות. ב-1994 נעצר שוב, הפעם במעצר מנהלי (יחד עם נועם פדרמן) ל-3 חודשים, ואז ל-3 חודשים נוספים, ובג"ץ דחה עתירה שלהם נגד המעצר. גופשטיין חי בקרית ארבע, ולו 8 ילדים. ב-2010-2013 שימש כחבר מועצת קריית ארבע. גופשטיין לומד בישיבת "הרעיון היהודי" שהקים כהנא, ועוסק בהפצת תורתו של כהנא לילדים,‏ והוא מפעיל באתר יוטיוב ערוץ זיכרון המוקדש לכהנא.

ב-2009 מיסד גופשטיין את פעילותו למניעת נישואי יהודיות עם לא יהודים בהקמת להב"ה. ב-2010 ארגן את "מכתב הרבניות", בחתימת 27 נשות רבנים שקראו לבנות ישראל לא לצאת עם גויים, לא לעבוד איתם ולא לעשות שירות לאומי לצדם. הוא לקח חלק פעיל גם ב"מכתב הרבנים", שקרא לבעלי דירות לא להשכירן לערבים.

בחתונת בתו אמר גופשטיין לכתב: "אם היה פה מלצר ערבי הוא לא היה מגיש אוכל אלא מחפש את בית החולים הקרוב".‏ בחתונה נראה "ריקוד הסכינים", שבו רבים מכסים את פניהם ומנפנפים בסכינים, בשמחת "נקמת שמשון" מחליפים את הרצון בנקמה בפלשתים – בנקמה בפלסטינים.

"לכו בעקבות הכסף"? את שכרו ואת המימון לפעילות השיג גופשטיין כ"איש יחסי ציבור" של עמותת "חמלה", ומעמותות נוספות שהקים, הממומנות על-ידי המדינה. ב-2013 היה התקציב הממשלתי של "חמלה" 800,000 ₪! ארי פינס כתב במאמרו "אחורי הלהבות" במגזין מאקו (ב-19.8.14): "להב"ה, כך מתברר, הוא בכלל לא ארגון רשום, והכספים שנאספים לעידוד הפעולות הגזעניות שלו, נגבים דרך ארגונים רשומים אחרים שעומדים מאחוריו… מאחוריו עומדת שורה ארוכה של רבנים קיצוניים המטיפים לאפליית ערבים". "לכו בעקבות הרבנים"?

פינס פרסם גם איך להב"ה אוספת תרומות ב"מניות שותפות" בתמורה לתרומה. בדף התרומות חתומים מנכ"ל להב"ה, בנצי גופשטיין, ורשימת רבנים: דב ליאור ואחרים. "לכו בעקבות הקיצוני שברבנים"!

 

הרב דב ליאור. בן 81, בעבר יו"ר ועד רבני יש"ע, ממנהיגי הזרם החרדי-לאומי. ליאור הוא מתומכי העלייה להר הבית, ועלה להר בעצמו פעמים מספר. הוא תומך בטרנספר, ובסירוב פקודה לפינוי יישובים.

הרב ליאור, העידו ראשי "המחתרת היהודית" מנחם לבני וחגי סגל, ברך את המחתרת (שב-1982-3 רצחו סטודנטים פלסטינים בחברון, פצעו קשה ראשי ערים פלסטיניים ועוורו שוטר, נלכדו והורשעו).

הרב ליאור שיבח את ברוך גולדשטיין כ"קדוש כמו קדושי השואה" (אחרי הטבח שערך ב-1994 במערת המכפלה, ורצח 29 מתפללים מוסלמים). גופשטיין הוסיף: "למה שד"ר גולדשטיין עשה אני לא מתנגד".

הרב ליאור שלח, לפני רצח רבין ב-1995, מכתב לרבנים אחרים, בשאלו-הציעו "דין רודף" על רבין. וגופשטיין הוסיף, על יגאל עמיר: "אני מעריך את המעשה… רבין לא השאיר לו ברירה".

 

במבצע "קשת בענן", ב-2004, פסק ליאור שלחיילי צה"ל מותר "לפגוע תוך כדי לחימה באוכלוסייה אזרחית 'חפה מפשע' כביכול". הוא פסק גם שבא"י אין להשכיר דירות לערבים ואין להעסיקם.

ב-2009, כאשר הרבנים יוסף אליצור ויצחק שפירא כתבו את ספר "תורת המלך", העוסק בהלכות של הריגת גויים, נתן לספר הרב ליאור "הסכמה" בכתב, ונעצר בידי המשטרה על כך.

 

והיום – הרב ליאור הוא הרב של "תקומה", הפלג הקיצוני-חרד"לי, בראשות השר אורי אריאל, של "הבית היהודי" של בנט. ליאור, לאחר שנכשל לשכנע את "מרכז תקומה" לפרוש מ"הבית היהודי" ולהתאחד עם מפלגתו החדשה של אלי ישי, נפגש פומבית עם אלי ישי להביע את תמיכתו בו.

גופשטיין משתף פעולה עם "נוער הגבעות", ועם העולים להר הבית, בראשות יהודה גליק, והח"כים של הליכוד משה פייגלין ומירי רגב. בבחירות 2013 כיהן גופשטיין כיושב ראש מטה הבחירות של מפלגת "עוצמה לישראל", בראשות הכהניסט המוצהר מיכאל בן-ארי, הנקראת היום "עוצמה יהודית". השבוע, בצל המעצרים, הורה גופשטיין לאנשיו "להוריד פרופיל" מפעילות להב"ה, ולעזור ל"עוצמה יהודית"…

נשף המסכות: גופשטיין – "עוצמה יהודית" – הרב ליאור – אלי ישי/"תקומה" – "הבית היהודי".

והסכם אי-ההתקפה סוכם בין "הבית היהודי" של בנט לליכוד של נתניהו.

 

בחירות 2014: לכו בעקבות הרב.

 

 

:

 

 

 

 

מחיקה

huda_abu_chamidמאת: הודא אבו-חמיד, סוציולוגית ופעילה חברתית.

האם באוניברסיטת ת"א הבינו את מה שרוב הישראלים אינם מבינים – שבהר חברון עוסקים היהודים בכיבוש, בשליטה כוחנית, בפגיעות בזכויות אדם?

 

 

 

יסלחו לי הקוראים שגם בתקופת בחירות, וגם בסערת הפרשייה החדשה של השחיתות, אעסיק אתכם כמה דקות בפרשייה שולית, בפרשיית העלמה.

לפני שבועיים בערך סיפרתי במגזין זה, במאמר "הכיבוש הנסתר מהעין", על הביקור שלי בתערוכה בספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב. אז היה שם התערוכה "שבעה קנים: אמני הר חברון עם הפנים לתל אביב". אז.

טוקבקיסט למאמרי, אחד המתחבא תחת הכינוי "עובד", הגיב: "הד'ימים מאוניברסיטת ת"א ביטלו את התערוכה ממילא באקט של סתימת פיות אופייני. היה אפשר לחסוך את המאמר". אז אין לי מושג מי אלו הד'ימים, ומה תפקידם, ואני לא יודעת מה מקורות האינפורמציה של "עובד". אבל אני יכולה להעיד שאף אחד לא ביטל את התערוכה. פשוט הייתי שם שוב, השבוע. התערוכה עומדת בדיוק באותו המקום שבו עמדה לפני שבועיים – בכניסה לספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב.

אלא מה – אין סימן ואין זכר לזהות התערוכה. היום אין לה שם בכלל! נעלם השלט שהכריז על שמה של התערוכה, ועל שמות האמנים שיצירותיהם הוצגו בה. היצירות הן אותן יצירות, ממוקמות באותם מקומות שבהם מוקמו לפני שבועיים. רק הזהות של התערוכה נעלמה.

קשה לי להניח ש"אמני הר חברון" הסירו את השלט, והעלימו את זהותם שלהם. נותר לי, אם כך, לשער, שהיו אלו שלטונות האוניברסיטה, או אולי מנהלי הספרייה, שהעלימו את השלט. מה שבטוח הוא שהם עשו אקט פוליטי מכוער. אולי הם יגידו, כמו שאמרו אז, ש"לא מדובר כלל וכלל בפוליטיקה", ויוכיחו שוב עד כמה הם בורים, או צבועים, או טיפשים, או פחדנים, או כל האפשרויות גם יחד (לבחירתכם!).

הטענה של "עובד" בטוקבק שלו נראית כמעט נכונה: אוניברסיטת תל אביב סתמה את פיותיהם של "אמני הר חברון" היהודים, ועשתה זאת באקט פחדני, מגוחך וקטנוני. במקום להודות שטעו מלכתחילה, בכך שלא הפעילו שיקול דעת, ובכך שהציגו תערוכה פוליטית לגמרי בניגוד לקריטריונים שלהם עצמם, הם נסוגים אט אט לאחור.

האם באוניברסיטת תל אביב הבינו סוף סוף את מה שרוב הישראלים אינם מבינים – שבהר חברון עוסקים היהודים בכיבוש, בשליטה כוחנית, בפגיעות יומיומיות בזכויות אדם? ומה הם חושבים שעשו בהסרת השלט? האם בכך הם מחקו את הכיבוש והשליטה והפגיעה? והאם זו הסיבה שהם מחקו את זהותה של התערוכה?

התנהגות האוניברסיטה נלעגת ומגוחכת, אבל היא אינה מצליחה למחוק את המציאות שאותה "אמני הר חברון" היהודים לא הראו בתערוכתם.

לא נותר לי אלא להציע לשלטונות האוניברסיטה שלט חדש לתערוכה, "לא פוליטי", כמובן. אני מציעה שלט שייתן גם לתערוכה עצמה, וגם למעשיה של אוניברסיטת תל אביב – ואולי גם למדיניות של ממשלת הימין? – זהות שהולמת את המציאות:
מחיקה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לנצל את ההזדמנות!

עומר בר לבמאת: עמר בר לב, ח"כ ("העבודה"), אל"מ (מיל'), בעבר מפקד סיירת מטכ"ל

ראש ממשלה אמיץ ומפוכח היה שם על השולחן תכנית מדינית-צבאית לעזה. בסיסה: פירוז ופיקוח בינלאומי, תמורת פתיחה לעולם ועצמאות.

 

 

מבצע "צוק איתן", או כפי שראוי היה לקרוא לו "מלחמת הדרום", צמח ממצוקה קשה של ארגון החמאס, שהיה על סף פשיטת רגל. כמה חודשים לפני המבצע סגר נשיא מצרים הנבחר, א-סיסי, 1,200 מנהרות ששימשו את הארגון להעברת סחורות. מעבר רפיח, שממילא אינו מיועד להעברת סחורות, נפתח רק לזמנים מוגבלים, וגם ישראל הטילה הגבלות משלה על העברת סחורות ועל מרחב הדיג.

התוצאה הייתה שמזוודות הכסף מקטאר הפסיקו לזרום, ותושבי עזה והחמאס נחנקו. 40,000 עובדי ציבור של מנגנוני החמאס, בסיס השליטה של הארגון, לא קיבלו משכורות, והמצב האזרחי הידרדר. כל אלו הביאו את החמאס לחתום באפריל על הסכם הפיוס עם הרשות הפלסטינית, בתקווה שההסכם יפתח מחדש את נתיב הכספים. אך זה לא קרה. לאחר שביולי, שוב לא קיבלו עובדי החמאס את משכורותיהם, פתח הארגון באש על ישראל. זו הייתה זעקתה של חיה פצועה.

מאז, החמאס קיבל הקלות במעברים, התחייבויות לתרומות בסך 5.5 מיליארד דולר (שחלקן, על אף הפרסומים, כבר החלו לזרום), והרחבה של פתיחת המעברים ושל מרחב הדיג. אנחנו, הישראלים, קיבלנו רק שקט מדומה וזמני מאוד. לא קיבלנו דבר, כי לא לקחנו.

כיום נוצר במערכת הבינלאומית מצב חדש. האינטרסים שלנו, של מצרים, של מדינות המערב ובראשן ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופאי, ושל מדינות המפרץ – זהה: החלשת הגורמים האסלמיים הקיצוניים, ובהם החמאס ותנועת הגג שלו, האחים המוסלמים. האינטרס הזה משותף למלחמה בדאע"ש, למלחמה של א-סיסי נגד האחים המוסלמים, ולמלחמות הפנימיות בעולם הערבי על ההגמוניה וכנגד קטאר.

 

תקרית גבולראש ממשלה אמיץ ומפוכח היה מנצל את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, ושם על השולחן תכנית. בסיסה של התכנית: פירוז ופיקוח בינלאומי בעזה, תמורת פתיחה לעולם ועצמאות. ראש ממשלה בעל חזון היה נותן לרשות הפלסטינית את המפתחות, מאפשר לה (בעזרת תרומות) לבנות תחנת חשמל מתקדמת שתביא לעצמאות אנרגטית לעזתים, ומאפשר לעולם לבנות נמל תעופה ונמל ימי. ראש ממשלה שאיכפת לו מביטחון ומתושבי הדרום היה מתנה את כל אלו בפירוז ובפירוק הנשק ההתקפי בעזה, ובפיקוח בינלאומי בראשות כוח אמריקאי (בדומה לכוח ה-MFO  ששומר בהצלחה כבר עשרות שנים על הסדר השלום בסיני). חשוב לומר שבניגוד לפרויקטים כמו בניית נמל או הקמת תחנת כוח, שתכנונם ובנייתם נמשכים שנים, פירוז הוא תהליך שנמשך רק חודשים. לכן, ברור שאם ההסכם לא היה מיושם לא היינו ממשיכים לשלב הבא. יתרה מכך, ישראל הרסה בעבר את שדה התעופה בדהניה, וברור שאם יצמח טרור מהפרויקטים שייבנו בעזה, תהיה לישראל היכולת הצבאית, וההצדקה, לפעול כנגדם.

אבל ראש הממשלה שלנו אינו אמיץ, אינו מפוכח, אינו בעל חזון, ולא באמת איכפת לו מביטחון ומתושבי הדרום.

את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו עלינו לנצל. במקום זאת, הממשלה הנוכחית עוצמת עיניים. הסכם כזה, שיקרום עור וגידים בעזה, יהיה פתח למשא ומתן נרחב בגדה המערבית, ולהגעה להסכם כולל. הסכם כזה יחזק את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, וינטרל את יכולתו של החמאס לחבל במשא ומתן. זוהי הדרך המעשית ביותר להתניע את גלגלי המשא ומתן.

הבחירות הקרבות הן על מי יוטל לקחת את ההגה לידיו. נשאלת השאלה האם נמשיך להיות פאסיביים, או שנתחיל לנצל את ההזדמנויות המדיניות ולקחת את גורלנו בידינו. האם נמשיך לפחד מדאע"ש ולצעוד לעבר מדינה דו לאומית, או שניתן תקווה לעתיד טוב יותר? מחנה המרכז-שמאל חייב לחזור בבחירות האלו לשלטון. וזה בידיים שלנו.

 

 

 

 

לא להסלמה ולהתלקחות

shlomo gazitמאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן

יש 2 מתווכות אפשריות ביננו לחמאס. הן אינן חביבות עלינו, אך לשתיהן עשויה לצמוח תועלת בהצלחתן במדיניות האזורית: טורקיה וקטאר.

 

 

 

 

אסור לתת לתקרית אתמול בגבול הרצועה להסלים. הסלמה והתלקחות אינם היום אינטרס לא של ישראל ולא של החמאס. ואף על פי כן, ארבעה חודשים מאז שהופסקה האש במלחמת "צוק איתן", התלקחות כזו היא כמעט בלתי נמנעת. והסיבה ברורה: האש אכן הופסקה, אך לא נוהל משא-ומתן ולא נקבעו תנאים המחייבים את שני הצדדים להסדרה חדשה.

אי אפשר להשאיר את 1.8 מיליון תושבי הרצועה ללא הסדר שיאפשר שיקום מזורז של ההריסות והנזקים; אי אפשר להשאיר את מצב אי הוודאות של דרכי האספקה השוטפת למקום; אי אפשר להבטיח רגיעה ללא הסכמה על משטר החיים משני צדי הגבול; אי אפשר  להשאיר את תושבי הרצועה במצב של אי-ודאות לגבי אפשרויות תנועה אל השטח ומחוץ לו; וכמובן, אי אפשר להשאיר השטח ללא  פיקוח על תנאי הביטחון, ללא הסכם מינימאלי שימנע התחמשות והסלמה.

זהו היום אינטרס של שני הצדדים. מה שחסר – זה גורם מתווך. בעבר, היה זה תפקידה של מצרים. מצרים היום מסובכת במשבר ובמאבק משלה בחצי האי סיני, ואין לה יכולת להפריד בין ענייניה היא בגבול הרצועה לבין הסכנה האורבת ברצועה, הסכנה שבהתלקחות חמאסית-ישראלית חדשה.

הייתה לנו אשליה, כי "צוק איתן" יחזיר את הרשות הפלסטינית להיות מעורבת ומשפיעה בשטח. אשליה זו התבררה מהר מאד כחסרת סיכוי.

אין אפוא מנוס – חובה למצוא מתווך חדש.

דומה כי האפשרויות הן שתיים, ושתיהן אינן חביבות עלינו. אך אפשר כי דווקא בשל כך יש סיכוי טוב יותר להגיע להבנה, דווקא משום שגם לשני מתווכים אלה עשויה לצמוח תועלת בהצלחתן במדיניות האזורית. אני מתכוון לטורקיה של ארדואן ולנסיכות הקטארית.

מה שיידרש זה כתובת והידברות אל שתי מדינות אלה. וגם לכך דרוש גורם ביניים. והגורם המועדף – ריאד הסעודית. התלקחות מחודשת ברצועה מנוגדת לאינטרסים שלה לייצב חזית בין-ערבית כנגד הזרמים הקיצוניים בעולם הערבי-מוסלמי.

אש1ישראל עומדת לפני בחירות כלליות בעוד פחות משלושה חודשים. לכאורה זו איננה שעה להפגנת מתינות, ריסון  וחיפוש הסדרים. יזמה כזו חייבת להיות חשאית, ואסור שתהפוך לנושא מרכזי במערכת הבחירות, לפחות לא כל עוד לא התבשל הסכם.

בכך תיבחן מנהיגותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כלום יגבר אצלו השיקול הממלכתי, על הרצון לקטוף פירות קלים של מאצ'ואיזם ושל התלקחות מחודשת ברצועה?

 

 

 

 

 

מה אומרים הסקרים?

dan_kaspiמאת: דן כספי, פרופסור לתקשורת

סקרים אינם מלמדים רק על נטיות בציבור, אלא גם על הפוליטיקאים המסתמכים על מידע לקוי, אולי גם בעניינים הרי גורל.

 

 

 

בשבת נחתה על צג הנייד שאלה בודדת של מה שהוגדר כ"סקר הגדול":

למי תצביע בבחירות?

  1. יש עתיד, לפיד
  2. הליכוד
  3. העבודה והתנועה
  4. ישראל ביתנו
  5. הבית היהודי
  6. כולנו, כחלון
  7. אחר
  8. מתלבט
  9. לא אצביע

 

לא צריך ידע במחקר כדי להתרשם מהניסוח החובבני ולאתר את ההטיות בשאלה. היא נשלחה בשבת. גם שומרי שבת שיגלו אותה מאוחר יותר יהססו להשיב עליה. השאלה מתעלמת מרשימות אחרות: מרצ, מפלגות חרדיות ורשימות ערביות. וסדר התשובות עלול להסגיר מי מאחורי הסקר. הדוגמא תסייע להבהיר מה פסול בסקרים ערב בחירות. פרשנים ימטירו תלים של ספקולציות, על רוב חוסם של גוש הימין ועל הסיכויים של רשימות המרכז להקים ממשלה חלופית.

במערכת בחירות תעשיית הסקרים מתעוררת ומתנפחת. הביקוש הגואה מייצר סקרים מכל הבא ליד, ואין כלל פיקוח מי רשאי לערוך סקר. מספר פעמים ניסיתי, עם עמיתי באקדמיה, להתריע משימושים לא נאותים בממצאי סקרים. יש עניין מיוחד לאנשי אקדמיה לשמור על כבוד הסקר, ולכן גם הרגישות המיוחדת לשימושים לא נכונים בו. לו ניתן לארגן סדנא לפוליטיקאים, לקמפיינרים, לעורכים, לפרשנים ולמשתמשים כבדים בסקרים, אולי אפשר היה למנוע שיבושים בפרסומים מטעים. גם אמצעי תקשורת חוטאים בייזום סקרים ללא הבנה מספקת.

כך, בסוף השבוע התפרסמו באחד העיתונים ממצאי סקר ובו התרשים הבא:

 

תמונה

 

כולנו מסוגלים לגלות את הטעויות הגראפיות. ל"יש עתיד" ול"כולנו" 10 מנדטים כל אחת, אך הן לא שוות בעמודות הגראפיות. ל"עבודה" 23 מנדטים והיא הסיעה הגדולה בסקר, אך היא מוצגת כשווה בגודלה ל"יש עתיד". קוראים שאינם מעמיקים בקריאה עלולים להתרשם שיש עתיד לרשימה "יש עתיד".

אחת הדרכים החביבות למניפולציה היא להרבות בשאלות היפותטיות, "למי תצביעו אם…?". ברור לחלוטין שאדם נוהג לגמרי אחרת במצב ריאלי, לעומת מה שהוא משיב בשאלה על מציאות מדומיינת. אלא שלעיתים הסקר איננו רק בוחן מציאות אלא גם מבקש להשפיע עליה. שאלה על מצב מדומיין מסוגלת לעודד מהלכים פוליטיים. הסקרים הנערכים בימים אלה עלולים ליצור תמונה של שלושה גושים שווי משקל: ימין, מרכז ושמאל. ספק אם התמונה נכונה, אך היא כבר משפיעה על השיח הציבורי ועל גישושים פוליטיים. נקל להעריך שבזכות הסקרים השתכנעו נתניהו ובנט לטפח שותפות ביניהם.

גם הזיווג הרצוג-לבני הסתייע בסקר, שהבטיח 24 מנדטים לרשימה משותפת. המציאות המדומיינת בשאלת הסקר הגשימה את עצמה. וזהו הנזק העיקרי בסקרי בחירות, בעיצוב מניפולטיבי של המציאות. במה כשל אלי ישי עד כה? בכך שלא הצטייד בסקר המבטיח 8-10 מנדטים לרשימה משותפת עם "תקומה".

כדאי לעיין גם בסקר דומה למטה, שנערך שבועיים אחרי הזיווג הרצוג-לבני.  בסקר הוצגה גם שאלה היפוטטית על כוונת הצבעה אם לפיד וכחלון ילכו ביחד. במקרה כזה הרשימה "העבודה"-"התנועה" יורדת ל-20-21 מנדטים, ומי יודע מה יקרה ביום הבחירות, כאשר המציאות המדומיינת תפנה מקומה למציאות בקלפי. אלא שיש מניפולציה בעצם הצגת אפשרות אחת ולא אחרות. מדוע לא לשאול גם על השפעתם של צירופים נוספים על כוונת ההצבעה, למשל כיצד תצביע עם כחלון וליברמן, או לפיד וליברמן, ירוצו ברשימה משותפת?

 

תמונה2

 

לרב אין לאזרחים ידע מספיק על המתרחש מאחורי הקלעים. מערכת הבחירות מסוגלת לחשוף כיצד מחליטים מי שעתידים להנהיג אותנו. התמונה הכללית מדכאת. אם החלטות הרות גורל אישי מתקבלות על סמך תוצאות סקרים, בחלקם חובבנים, יש סיבה לדאגה. אולי באותה קלות דעת וחובבנות הם מנהלים גם את ענייני המדינה, והסכסוך בפרט?

 

 

 

אנחנו!

amikam_osemמאת: עמיקם אסם, איש קיבוץ ופעיל חברתי

שיר לדו-קיום היהודי-ערבי שכתב חבר קיבוץ אפיקים, תורגם בהתנדבות לערבית בידי בן אחר של הארץ הזאת, "כי אדם לאדם, אדם"

 

 

אָנוּ, כֻּלָּנוּ בְּנֵי הָאָרֶץ הַזּאת

כְּכָאֵלֶה אֲנַחְנוּ שֶלָּהּ.

אֵין גְּבוּלוֹת בְּלִבֵּנוּ לָאָרֶץ הַזּאת

עֵת נַשְמִיעַ לָהּ שִיר אוֹ תְּפִלָּה.

בַּמַּטָּע, בַּשָּדֶה, בַּבִּנְיָן שֶנִבְנֶה,

בֹּאוּ יַחַד נוֹשִיט יָד אֶל יָד!

כָּך רֵעוּת שֶנִּצּוֹר בֵּין אָחֵר לְשוֹנֶה

בְּכֻלָּנוּ תִּצּוֹר לֵב אֶחָד.

 

כִּי רַק כָּך אֶפְשָרִי גַּם שוֹנִים לִהְיוֹת,

הָרוֹצִים זֹאת בְּכָל מְאֹדָם,

בָּהּ בָּעֵת גַּם לִמְצֹא אֵיך בְּיַחַד  לִחְיוֹת.

כִּי אָדָם לְאָדָם הוּא… אָדָם!

 

לחיצת ידים

וְאָדָם אֲשֶר אֵת הָאָחֵר מְכַבֵּד

נִבְנֵית בּוֹ אַט אַט אַהֲבָה,

וּכְשֶהוּא מוֹשִיט יַד, מְקָרֵב וּמְעוֹדֵד

כְּמוֹ יָצַר עוֹד הִמְנוֹן שֶל תִּקְוָה.

 

אָז בֹּאוּ וְנָבֹאָה בְּנֵי הָאָרֶץ הַזּאת

וְנִרְקֹם לָה בְּיַחַד חָלוֹם,

כָּל אֶחָד בִּשְפַתּוֹ וְעַל פִּי אֱמוּנַתּוֹ

שִיר אָדָם לְאָדָם

שִיר שָלוֹם.

 

 

 

 

 

רק לא רוטציה

פרסמאת: יוחנן פרס, פרופסור לסוציולוגיה

אני מקווה שהאיחוד "העבודה"-"התנועה" מבשר טובות. אולם, מן הראוי לבחון היטב האם הרווח המצופה מצדיק את המחיר המגולם ברוטציה.

 

 

שמעתי שמצב רוחם של רבים בשמאל השתפר מאד, נוכח איחודן של "העבודה", בהנהגת יצחק הרצוג, עם "התנועה" בראשות ציפי לבני. גם אני מקווה שהאיחוד מבשר טובות. אולם, מן הראוי לבחון היטב האם הרווח המצופה מצדיק את המחיר המגולם ברוטציה.

ruymhv

 

א. כל אחד מחברי הכנסת נשבע שהנאמנות למה שהוא רואה כטובת המדינה, קודמת לכל התחייבויות אחרות. הקושי העיקרי ביישום הצהרה זו הוא  שהחוק אינו מסוגל לאתר מהי בדיוק טובת המדינה.

ב. רוטציה מפרה, או לפחות אינה עולה בקנה אחד, עם החוזה הבלתי כתוב בין הבוחרים והנבחרים. במונחי חליפין, אפשר לטעון שבגלל הרוטציה נוצר מצב שבו הבוחר נתן אמונו ברשימה אחת, ובחר למעשה ברשימה אחרת.

ג. לא תמיד ניתן לבצע את המצע, אך במקרה של רוטציה מתנער המועמד מראש מאחריותו לביצוע הבטחותיו. במילים אחרות, המשמורן הראשון יכול לזקוף לזכותו הישגים, ולהשאיר לשותפו-יריבו "תג מחיר". שלטון משותף וסכנותיו מוכרים כבר מימי האימפריה הרומית. באימפריה הפכו בריתות פוליטיות למרחצי דמים, אך גם בחברה מודרנית הסכנה הגלומה בשותפות שווה בין יריבים, קיימת. מעבר לשיקולים עקרוניים אלה, כדאי לבדוק מה היו תוצאות הסכמי רוטציה בפוליטיקה הישראלית.

ד. רוטציה ב"מחנה של"י": במפלגת הרסיס הקטנה, היו סיעותיה העיקריות "מוקד", בהנהגת מאיר פעיל; "העולם הזה", בהנהגת אורי אבנרי; ו"הפנתרים השחורים", בהנהגת סעדיה מרציאנו. באחת מישיבותיה הראשונות החליטה הנהגת מחנה של"י שקבוצת המייסדים תתפטר מהכנסת לאחר שנתיים, ותפנה מקומה לפעילים צעירים שעוד לא שירתו בכנסת. רוטציה. לאחר בחירות 1977 ביקשו "הפנתרים השחורים" לממש את הסכם הרוטציה, ונתקלו בסירוב. בעקבותיו עזב סעדיה מרציאנו, נציג "הפנתרים השחורים", את "מחנה של"י". ההצדקה העיקרית להפרה בוטה זו של הסכם הרוטציה הייתה ש"שי"ח" (שמאל ישראלי חדש), שהייתה הגדולה בסיעות, לא תזכה לייצוג פרלמנטארי. רק מעטים מבין פעילי של"י השתכנעו מנימוקים אלה. רובם הרגישו אי נוחות בשל הפרת ההסכם שנחתם לפני הבחירות. נוסיף ונציין שמטרותיו המוצהרות של הסכם הרוטציה היו לשתף בעלי רקע מגוון בהתנסות בעבודת הכנסת.

ה. רוטציה ב"מפלגה הערבית המאוחדת": בבחירות 1977 זכתה "הרשימה הערבית המאוחדת" למנדט אחד בלבד, כאשר במסגרת הסכם הרוטציה, עד 1979 כיהן סיף-אדין א-זועבי כנציג ערביי ישראל. לאחר מכן החליף אותו חאמד אבו-רביע, נציג העדה הבדואית. ב-1981 נרצח אבו-רביע, ואת מקומו תפס ג'בר מועדי נציג העדה הדרוזית. אולם הארץ לא שקטה: החשודים ברצח היו שני בניו של מועדי…

ו. רוטציה בין שתי המפלגות הגדולות בראשות פרס ושמיר: תוצאות בחירות 1984 היו שקולות, ולא ניתן בהן רוב מובהק לאף אחת מן הסיעות הגדולות. פרס דרש וקיבל את המשמורת הראשונה, ושמיר היה אמור לתפוס את מקומו לאחר שנתיים.
בתקופת השלטון הזוגי נדחתה על הסף היזמה המדינית של "הסכם לונדון" שגובשה על ידי פרס (שר החוץ); אירעה פרשת קו 300 ופוטר היועץ המשפטי זמיר בעל הדעות העצמאיות, לטובת היועץ חריש שנחשב בטעות (!) למשפטן הולך בתלם.

 

כל אחת מדוגמאות אלה לכשעצמה אינה מהווה בסיס עובדתי איתן למסקנה שרוטציה היא הגורם הבלעדי לכשלים הפוליטיים במדינות דמוקרטיות. אולם, המכנה המשותף בין האירועים דלעיל הוא שבשלב זה או אחר, הודבק להם התואר רוטציה. דומה שהמושג היעיל ביותר לתיאור מצב של שותפות בשלטון ללא שותפות ערכית ותרבותית – הוא רוטציה.

 

 

 

תפקיד התקשורת במהפך פוליטי

david_sandovskyמאת: דוד סנדובסקי, עו"ד

האם תושפענה הבחירות מהשינויים שהתרחשו בתקשורת, שעברה למולטימדיה דיגיטלית ולעידן הסָחרירים (ספינים)? מניפולציות של התודעה יכולות להתהפך נגד המפעילים!

 

 

התקשורת היא גורם מרכזי ביצירת דעת-קהל, בעיצוב מגמות, תדמיות ודימויים והלך רוח ציבורי-חברתי-פוליטי. היא לא רק משקפת מציאות, אלא גם משפיעה על עיצובה באמצעות יצירת תודעה ציבורית. התודעה הציבורית נוצרת במישורים האינטלקטואלים והרגשיים-יצריים, תוך שימוש בשפה, במונחים ובשיח. התקשורת משפיעה על המודע ועל הבלתי מודע הקבוצתי, ומייצרת כך שינויים תודעתיים בלתי הפיכים, המופיעים כביכול באופן פתאומי.

 

ערוץ 2התקשורת מייצרת נראוּת ובולטות לנושאים שבסדר היום הציבורי. היא משנה תודעה ותובנה ויוצרת סדר-יום חדש, כמו שקרה ב"מחאה החברתית" של קיץ 2011. התקשורת עושה כך לא פחות ממערכות חיים אחרות, כמו פוליטיקה, כלכלה, ביטחון, חינוך, תרבות ומשפט. התקשורת עושה זאת באמצעות דיווחים משולבים בפרשנויות, וגם באמצעות תגובות הצרכנים בזמן אמיתי: בתגוביות (טוקבקים) יצריות בפורומים אינטרנטיים, ובפוסטים אחרים במרשתת.

 

בפוליטיקה הישראלית מתרחשת עתה, לקראת הבחירות, "תזוזת לוחות טקטוניים", כמו בגיאולוגיה. רכיבים חשובים בימין מתנתקים, ונעים לעבר המרכז. עובדה זו משמעותית להיתכנות של מהפך שלטוני בישראל. מדובר בעיקר במפלגות המנסות להתמרכז – ליברמן, כחלון ודרעי (ללא אלי ישי). כך נוצרות אפשרויות של התחברות לקואליציה חלופית של "ימין מתון-מרכז-שמאל", לשם שינוי המציאות הישראלית בכל תחומי החיים.

 

התודעה הקולקטיבית הישראלית מתחילה להפנים ששינוי אפשרי רק על ידי הצבעה עבור מפלגות שנתפסות כ"רק לא ביבי". התובנה המתגבשת היא ש"יש ללכת לקלפי, ולא להחרים את הבחירות". זה קורה גם במגזר היהודי וגם אצל המיעוטים. גם בחברה שתופסת פוליטיוּת-מפלגתית כדבר שלילי, כתוצאה מהתנהגות פרלמנטרית פסולה ומשטיפות-מוח ארוכות טווח, מחלחלת התובנה שהדרך היחידה לשינוי המציאות המדינית והחברתית היא בקלפי, בהצבעה פוליטית למפלגה.

 

בתהליך אטי בלתי הפיך נשברת התפיסה המתבטאת במנטרה "לביבי אין תחליף". מנהיגות חלופית – של הרצוג-לבני, של ליברמן, או של כחלון – מתחילה להיתפס כלגיטימית, אפשרית, או כ"רע במיעוטו", כמקובל בדמוקרטיות.

נתניהו, המוביל מדיניות חסרת תוחלת, מתחיל להיתפס בדעת הקהל כחסר כישורים ויכולות שנדרשים ממי שאמור להנהיג את ישראל במצבים מורכבים. מצבים אלה דורשים גמישות והסתגלות מהירה למצבים המשתנים בדינמיקה שהולכת ומתגברת.

 

בנימין נתניהו, השמרן, מוביל מנהיגות נואלת ונמהרת. דרך ניהול מדיניותו, בהתמודדותו עם אתגרי מדינת ישראל, היא חסרת תכלית.

חשוב מאוד לא לתקוף את נתניהו באופן אישי וחזותי בוטה, כדי לא ליצור אפקט בומרנג שיגרום להזדהות של הציבור עם המותקף.

 

 

 

 

 

לאפסן את האגו – גם בלוגו

ארנון אבנימאת: ארנון אבני, קריקטוריסט וגרפיקאי, חבר קיבוץ נירים, "עוטף עזה"

גם במחנה השלום, הרבים שמוכנים, בהתנדבות, לתת את נפשם על ערכים נעלים, ההתנדבות נגמרת כאשר מדובר ב"צלקות" מכוערות של סמלים לא-ברורים.

 

כגרפיקאי, אני עסוק מדי פעם בעיצוב מודעות של מועצות אזוריות וגופים ציבוריים. אחד הנושאים המעצבנים הוא סידור הלוגו-אים, הסמלים, של כל השותפים והתורמים. לכל הצגה בתיאטרון הקהילתי שלנו, תיאטרון הנגב, יש נותני חסות שאינם יודעים בכלל על אותה הצגה, כי את חסותם ואת כספם נתנו מראש. לכן, על כל מודעת אינטרנט קטנה מופיעים ביחד שני משרדי ממשלה, שתי מועצות אזוריות, קרן או שתיים, סמל הפסטיבל שבו תופיע ההצגה, וכמובן – סמל תיאטרון הנגב. כאשר יש פסטיבל שנתי של תפוחי אדמה בקיבוץ גבולות, מופיעים זה לצד זה בתחתית הכרזה כעשרים סמלים.

ניסיתי פעם להתמרד. הצעתי שנגיע להסכמה על כך שמפיק הכרזה יופיע בסמלו, כראוי, ויתר התורמים יופיעו במקום מכובד בשמותיהם בלבד, בכתב אחיד. האפשרות הזו יכולה אפילו לתרום להם, כי לפחות מחצית הסמלים, כולל אלה של מועצות ומשרדי ממשלה, מעוצבים כל כך גרוע שבמידות שאפשר לצרף אותם – יורד גודל האותיות של בעלי הסמל למידות בלתי קריאות. הצעתי לא התקבלה. לקוחותיי הסבירו לי שאת התורמים זה לא מעניין. הם תורמים כדי ששמם וסמלם יופיע.

מסתבר שהפרקטיקה הזו מתקיימת בצורה אבסורדית גם אצלנו, במחנה השלום. אבל כאן זה יותר מוזר. את המודעות והפרסומים שאני מעצב אני עושה בהתנדבות, כמו רבים וטובים. אלא שעבור אותם "רבים וטובים" שמוכנים לתת את נפשם על ערכים נעלים בהתנדבות, ההתנדבות נגמרת כאשר מדובר בזמן עבודה של מעצב, וכאשר ה"צלקות" המכוערות של הסמלים הלא-ברורים מאלצות לעתים להוסיף הסבר של מי הסמל המכער את המודעה. ברוב הפעמים שאני עוסק בזה, עיקר הזמן הולך על איסוף הסמלים, טיפול בהם (כי לא תמיד הם מגיעים בפורמט דיגיטאלי ראוי לדפוס), וסידורם שמשתנה מסקיצה לסקיצה. והאמינו לי, מדובר לפעמים ב"מעצמות" של כמה עשרות פעילים.

שוקאבל אנחנו לא פסטיבל תפוחי אדמה. אנחנו שותפים לרעיון. ולכן, אני שואל: האם אי אפשר להגיע לסיכום הגיוני, לטובת מראה התוצר הגרפי שמאחד אותנו? האם זה לא ראוי לטובת מראית האחדות, על פני השוק שבו כל דוכן מנסה לגבור על שכנו; לטובת היעילות וקיצור הזמנים של הפקת פרסום זריז ברשת או בתקשורת; לטובת מראה אסטטי נקי וענייני? וכן, גם כדי  לחסוך לי ולאחרים זמן עבודה שנתרם ממשהו…

אני מציע את אותה הצעה ישנה: מפיק המודעה, זה שאצלו נמצאים כל הקשרים והפקת האירוע, או ארגון הגג – יציב את סמלו על המוצר. כל היתר יסודרו על פי מפתח שייקבע מראש, בגודל אחיד וקריא. מי שירצה לדעת מי השותפים, לא יאלץ להתחיל בפתרון חידת סמלים השבועית. ממילא קשה להאמין שמישהו טורח לפענח את הבלגאן הזה, מלבד הארגונים שמתחרים זה בזה.

רוצים לעשות שלום? רוצים להוציא עמים ומדינות מהמתרסים שהם מתבצרים בהם? הנה צעד קטן קדימה, דוגמה אישית של "איפסון האגו". אם לא נעמוד אפילו בזה – על מה אנחנו מדברים?