שאלה לאלוף (מיל') ידידיה יערי

מאת: צבי י' כסה, יועץ ניהולי
מדוע, אלוף (מיל') יערי, מגיע לך שכר של 105,000 ₪ בחודש, בעלות של 130,000 ש"ח בחודש? וכמותך ליו"ר רפא"ל?

 

אני לא מכיר את ידידיה יערי. אבל על פי כתב הביוגרפיה שלו, נראה לי כי הוא מה שנקרא "בן יקירנו". הוא בן קיבוץ, ואני בן קיבוץ. הוא נולד ב–1947. לו נולד בשנתון שלנו, ב–1930, היה בוודאי מתגייס אתנו לפלמ"ח.

מסע התולדות האישי שלו מלמד שהוא גיבור בין גיבורים. לוחם מצטיין בחוד שבחוד. מפקד בשייטת 13. נפצע בפעולה באי גרין. אחרי מלחמת יום כיפור חזר לצבא והתמנה למפקד השייטת. רשימת המבצעים שלו פרוסה על כל האזור. אחר-כך התמנה למפקד חיל הים. מלח הארץ, בלי מרכאות.

היום הוא המנכ"ל של רפא"ל, אחד ממפעלי הדגל של הטכנולוגיה שלנו, שכל העולם מלא כבודו. אני מניח שתרומתו למפעל לא נופלת מתרומתו לחיל הים. מדוע מגיע לו בתפקיד הזה – גם הוא במערכת הביטחון – כפליים ממה שהגיע לו כאלוף בחיל הים? איזה מנגנון ותוכנה, ואיזה אלגוריתם מעוות במערכת הביטחון, מעלה אלוף שעובר משירות צבאי לתפקיד במפעל ממשלתי בטחוני – לרמות שכר כאלה? על פי מה, ומעבר לפנסיה הנדיבה?

אני קובע שכמפקד חיל הים האלוף יערי עבד הרבה יותר קשה מעבודתו כמנכ"ל מפעל. אני קובע שהאחריות העמוסה על מפקד חיל הים כפולה ומכופלת מזו המונחת על מנכ"ל רפא"ל.

yaariאלוף (מיל') יערי אינו הטכנולוג הדיגיטלי הגאוני של הטילים המתקדמים בעולם, ושל סוללות היירוט. את ההישגים המרשימים של רפא"ל מביאים טכנולוגים מוכשרים. הוא המנהל של הצוותים האלה. כמסתכלים מהצד, איננו יודעים למדוד את תרומתו. בוודאות אפשר לומר שהיא אי כישלון למופת. וזה לא מעט, כשרואים בארץ מפולות של מנהלים…

אבל, בתרבות ההפרטות וההערצות למנהלים המסדירים לעצמם ולמחובריהם שכר גבוה, עלינו לזכור ולשנן כי רק התקציב הציבורי המציא לכישרונות הטכנולוגיים את התנאים להצלחתם. וכך גם למימון המפעל במשך שנים. התקציב הציבורי לא רק מימן, אלא גם ספג במשך שנים את ההפסדים. הרכישות של צה"ל את התוצרים האיכותיים, הם שפתחו למפעל את שווקי העולם. הכול – כספי מדינה. מדוע צה"ל צריך לשלם עבור הסוללות יותר ביוקר בגין שכר שחקים של מנהלים שבאו מהמגזר הציבורי בצבא אל המגזר הציבורי של תעשיית הביטחון? איך ייתכן שהרמטכ"ל הנאבק על התקציב, וועדת הכספים העומדת מולו, ולידם וועדת חוץ וביטחון של הכנסת – כל אלה רואים את הסכומים ומסתלקים מאחריות?

כל מי שמתמצא משהו בניהול בתאגיד ציבורי יודע כי אם שכר המנהלים הגבוהים פורץ נורמות סבירות, אין ספק שידם קלה בכספים ובהוצאות אחרות בחברה. למעשה לא יתכן אחרת.

אין זאת אלא שנבואתו של הנשיא אייזנאור התגשמה. ערב פרישתו הזהיר את העם האמריקאי מהקומפלקס הצבאי-תעשייתי, שכוחו רב לו להשתלט על משאבים ותקציבים מעבר לצרכים האוטנטיים של מערכות ההגנה. מי שעוקב בארץ אחרי המערכת הזאת יודע כי הקומפלקס הישראלי של צבא-תעשייה ביטחונית ומנהיגות מבוהלת – נוגסים במשאבים ללא שקלול הסיכונים שמסביב. מכאן האדישות לשכר מנכ"ל ולשכר יו"ר רפא"ל, המייקרים את המוצרים לצה"ל. ואין מוחה. בלב כבד מתגלה כאן שמינית של השחתה.

פירוק ופירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני

david_sandovskyמאת: דוד סנדובסקי, עו"ד
רבותי, ההיסטוריה חוזרת. מטוטלת המחזוריות מחזירה את הדיון הציבורי לנקודת ההתחלה, לפני יותר מ-50 שנה, בנושא פירוז מהנשק הגרעיני באזורנו.

 

"ההתגרענות" הישראלית הובלה בידי דוד בן גוריון, שמעון פרס, פרופ' ארנסט דוד ברגמן ושלהבת פְרָייר. מולם התייצב ב-1960 במאבק על התודעה "הוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני", בהנהגת אליעזר ליבנה (מפא"י), פרופ' ישעיהו ליבוביץ', פרופ' אפרים אורבך ואחרים. היו מנהיגים פוליטיים שהקשיבו לוועד: ראש הממשלה לוי אשכול (מפא"י), השרים יגאל אלון וישראל גלילי (אחדות העבודה), יעקב חזן ומרדכי בנטוב (מפ"ם), פנחס רוזן (ל"ע), וחיים משה שפירא (המפד"ל). הדיון הציבורי בנושא היה אז מוגבל, בשל מדיניות ה"שו-שו" וחוסר השקיפות. הציבור ניזון מציטוטים מעיתונות זרה של "פרשיות" שונות.

פעילות הוועד גרמה לפשרה בין מצדדי החימוש הגרעיני לבין דורשי הפירוז: הוחלט שהנשק האמור, אם הוא קיים, יישאר "במרתף", וישראל לא תהיה הראשונה להצהיר על קיומו בידיה, כל עוד לא יופיע שחקן גרעיני נוסף באזור. כך גובשה מדיניות ה"עמימות", שיגאל אלון תרם רבות לגיבושה. הנושא הבליח מדי פעם לכותרות העיתונים, והציבור המתעניין התוודע למונחים כ"יכולת מכה שניה", "מרוץ חימוש גרעיני", "הרתעה גרעינית", ו"הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית המסונפת לאו"ם בווינה".

atomמאז האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, ועד הפירוק החלקי של הנשק הגרעיני בשלבים בין ארה"ב לברה"מ, עבר העולם תהליכי שינוי תודעה. עדות לכך הוא ספרה של נינה טנוואלד מאוניברסיטת קיימבריג', מ-1999, "הטאבו הגרעיני". לפיו קיימים, בעקבות הירושימה ונגסאקי, רפלקס וקונצנזוס עולמיים המוטבעים בתודעה האנושית לאי-שימוש בנשק גרעיני. אין טעם בנשק שאי אפשר, מוסרית, להשתמש בו, ולכן דין נשק זה להגיע לפירוק ולפירוז. הדבר נכון גם לגבי הנשק הכימי, שנכנס לקטגוריה דומה בעקבות השימוש בו במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה. הרפלקס הזה הופעל לאחרונה בסוריה, שלאחר שהפרה את הטאבו – היא מפורקת כעת בהסכמה מנשקה הכימי.

בעקבות הסכם הביניים והשיחות על הסדר קבע עם איראן בנושא פירוז ופירוק הגרעין, חוזר הנושא לסדר היום העולמי, ומשתלב גם בנושא הָלִיבָּה שבין ישראל לפלסטינים. יוזמת השלום הערבית גורסת הסדר סופי בין ישראל לפלסטין, ביטחון ושלום אזורי, והכרה בישראל של כל מדינות ערב (מאוחר יותר הצטרפו כל מדינות האסלאם). לישראל, לסעודיה, למצרים ולירדן יש אינטרס חזק בביטחון אזורי, המושתת על סילוק כל איום גרעיני, כימי וביולוגי. לכן, עולה על הפרק מחדש בישראל נושא הפירוק והפירוז הגרעיני במזה"ת.

אדגיש שכיום אנו חיים בפתיחות ובשקיפות גדולים בהרבה מבעבר, והנושא אמור להפוך למרכזי בשיח הציבורי בישראל. בעידן הרשתות החברתיות, האינטרנט, הסייבר ספייס והמדיה המגנטית, לא ניתן יהיה לחסום את הדיון בנושאים אלה, ואת גלישתו אל המפלגות, הכנסת והממשלה. הסנוניות הראשונות הן הקריאה לפירוז ופירוק נשק גרעיני במזה"ת, כולל ישראל, מאת שלמה בן צבי, הבעלים והעורך של "מעריב", "מקור ראשון", ו"הצופה" (איש הימין הדתי-לאומי); ומולו גם אברהם בורג, בעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות וההסתדרות הציונית (מטעם מפלגת העבודה). גם "התנועה הישראלית נגד גרעין" מחדשת פעילות, בראשות מוסי רז (ח"כ מר"צ לשעבר), ובכנסת הוקמה שדולה חדשה אנטי-גרעינית, בראשות הח"כים דב חנין, תמר זנדברג ואחרים. בחיפה התקיים כנס ראשון מסוגו בכותרת: "למען איזור חופשי מנשק גרעיני ונשק להשמדה המונית במזה"ת", בהשתתפות הח"כים דב חנין, מוחמד בראכה ותמר זנדברג, והח"כים לשעבר נעמי חזן, מוסי רז ועיסאם מחול.

הוא שאמרנו: אחרי חמישים שנה, רבותי ההיסטוריה חוזרת.

שהלכת חבר…

eliyahoo-koufmanמאת: אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
באמצע דצמבר הלך לעולמו הקומוניסט בן ה-92 עוזי בורשטיין, דובר רק"ח, חד"ש ומק"י – שידע לשתף פעולה גם עם חרדים!

 

כארבעים שנה חלפו מאז הייתי תיכוניסט שנכנס לשמאל הקטן של שנות ה-70. עוזי בורשטיין, הדובר האגדי של רק"ח ולימים של חד"ש ומק"י, היה בין אנשי השמאל הראשונים שהכרתי. כעבור עשרים שנה, חזרתי בתשובה הכירה לי את עוזי בורשטיין הלוחם לשלום. מאז שילבנו ידיים בנושא, בתסריט שכמעט נמוג ממקומותינו: קומוניסט לצד יהודי חרדי.

עוזי בורשטיין הבין שכדי להגיע לקונצנזוס רחב בנושא השלום צריך למצוא מכנה משותף הצר. היה חשוב לעוזי בורשטיין לא לוותר על נציג ציבור כלשהו. הנשיא לשעבר עזר ויצמן אמר שלמען השלום הוא מוכן גם לחבוש שטריימל. אצל החבר עוזי זה היה המעשה. מאמצע שנות ה-90 ועד לשנים האחרונות ממש הצלחנו למצוא שיתוף פעולה בנושא השלום בין יהודים חרדים, ערבים וכוחות השמאל. הפגשנו רבני ערים, נציגים חרדיים ואנשי דתות אחרות בפעולות שלום של השמאל. החבר עוזי הבין את מה שלא הבינו, ולא מבינים היום, חברים אחרים בשמאל: ששלום יהודי-ערבי אמתי לא יתכן ללא שיתוף גורמי השלום ביהדות החרדית, כפי שמשותפים גורמי שלום דתיים ברחוב הערבי.

uziבימים שח"כ מוחמד ברקה, הקומוניסט הערבי, נלחם נגד פגיעת שלטון הכיבוש במסגדים המוסלמים בהר הבית, ובימים שח"כ חנא סוויד, קומוניסט ערבי נוסף, נלחם לזכות הדמוקראטית של הנוצרים להניח את סמלם הדתי בפתח הכנסת, חסר ח"כ יהודי מהשמאל שיניף את זכותו של המיעוט החרדי ליהנות מזכויות סוציאליות עבור משפחות ברוכות ילדים, ללא קשר לשרות הצבאי. בשנות ה-90 יצאה ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש נגד הכינוי "פרזיטים" לחרדים, וטענה ש"אין להפריד בין עניים במאבקם הקיומי הצודק". היום אין "תואם/ת" גו'זנסקי בשמאל.

הניסיון של השמאל היהודי להתנער מגילויי המאבק לשלום ברחוב החרדי, בדמות גורמי שלום מובהקים כחסידות סאטמר, "העדה החרדית" ו"בני תורה", מונחה מהשקפה אנטי-דתית שפועלת נגד האפשרות לברית שלום נגד הכיבוש.

החבר עוזי הבין את העניין, משום שנולד למציאות שבה היהדות החרדית נלחמה נגד הכיבוש ו"השמאל הציוני" יצר את הכיבוש… החבר עוזי גדל על ברכי אב שהיה רב חרדי, שהתנגד – כמו כל הרבנים החרדים בדורו – להתנחלות הציונית בפלשתינא, וראה בה "התגרות באומות העולם". החבר עוזי שמע מחברי ה-פק"פ בפלשתינא על הפעילות המשותפת שלהם עם פרופסור יעקב ישראל דה-האן, נציג "העדה החרדית", נגד נישול הערבים. לימים ידע החבר עוזי להזיז הצידה את עמדותיו בענייני דת, לטובת שיתוף פעולה עם כוחות שלום חרדיים. את החבר עוזי לא הצליחו לבלבל סוציולוגים שהדירו את הציבור החרדי מאפשרות לשותפות לשלום עם ערבים, כמו שהימין עושה לאסלאם. החבר עוזי האמין עד יומו האחרון באפשרות לגשר על פני ההבדלים.

החבר עוזי ידע לזהות את כוחות השלום החרדים האמתיים, משום שידע שככל שהחרדי הוא יותר רדיקאלי בדתיותו, כך הוא פחות לאומני. עוזי בורשטיין היה האיש שפעל בשנות ה-70 להרחיב את חזית הקומוניסטים עם שוחרי שלום יהודים וערבים, והוא זה שפרץ דרך לח"כ מה"פנתרים השחורים" ברשימת חד"ש.

המאמץ שהקדיש החבר עוזי לעניין השלום ולהרחבת הברית בין יהודים לערבים, צריך לשמש כצוואה עבור השמאל. החבר עוזי היה מאחרוני האישים שידעו לצרף לרעיון האידיאולוגי הקומוניסטי גם בני מיעוטים שלא עמדו על "הפרוגרמה המלאה", אבל קיבוצם יחד יצר את ה"פרוגרמה המלאה". את מאבקו לשלום ואת דמותו כאדם וכחבר חייבים להנציח לדורות הבאים.

יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

מבט נוסף על פרשת "שמות"

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך ומשורר
פרשת שמות זועקת נגד גילויי גזענות. היא דורשת מאתנו לא לחטוא בחטא הדמוניזציה של הזר ולא לייחס לו שדים ורוחות.

 

בשבת קראנו את פרשת השבוע, פרשת "שמות". בפרשה זו, הסובלים מדמוניזציה של הזר הם בני עמי, העברים שהגיעו למצרים כפליטים, שנסו מהרעב בארץ כנען. את הדמוניזציה של הזר החי במצרים זורע ממשל מצרי, בהובלת המלך פרעה, בנאומים פופוליסטיים זולים ואימתניים – הזר עלול לתת יד לאויב…
בפרשת חיינו סובלים מהדמוניזציה של הזר בני עמים אפריקאים שהגיעו לישראל כפליטים, שנסו מהרעב והאימה באפריקה. את הדמוניזציה של הזר בישראל זורע ממשל ישראלי, בהובלת שרי הפנים – הקודם אלי ישי והנוכחי גדעון סער – ויושבת-ראש ועדת הפנים של הכנסת מירי רגב, בנאומים פופוליסטיים זולים ואימתניים – הזר עלול להדביק אותנו במחלותיו, ומוצג כסרטן…

plitimהנוסחים כלפי הזר בספר שמות דומים להפליא לנוסחים האימתניים והבוטים כלפי הזר של חברי כנסת מהימין. בשני המקרים אנו רואים זריעת פחד בלתי רציונאלי, הפורט על נימים לאומניים של סכנה קיומית. בשני המקרים הסממנים המודבקים לזר הם חייתיים ומפלצתיים. הם, הזרים, מסכנים את הקיום של ילידי המקום. בנוסח המבהיל של פרעה (כמנוסח בספר שמות פרק א' 7) "וּבְנֵי יִשְׁרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאוֹד מְאוֹד וַתִּמַּלֵּא הָאָרֶץ אוֹתָם" – הוחלפו אצלנו ה"שׁוֹרְצִים" העבריים ב"שׁוֹרְצִים" אפריקנים.

בפסוק 9 באותו פרק אנו קוראים: "וַיּאמֶר (פרעה) אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם יִשְׁרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". פרופסור נחמה ליבוביץ', בספרה "ספר שמות", הביאה את פירושו של הרמב"ן, שלפיו פרעה אינו חושש רק מהריבוי הטבעי – מהסכנה הדמוגראפית – של השורצים החיתיים בדמות בני ישראל, אלא חושש במיוחד מכך שבני ישראל יכולים להצטרף אל האויב – "וְהָיָה כִּי תִּקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא אֶל שׁוֹנֵאנוּ וְנִלְחַם בָּנוּ…" (שם, פס' 10). למרות שבני ישראל שהו במצרים מאות שנים כמיעוט לאומי, החליט ממשל אווילי במצרים להסית נגדם ולהצביע על הסכנה הדמוגרפית – הזר מסוכן כי "ונלחם בנו"…

הפופוליזם הזול של פרעה כלפי מי שהוא ראה כזר – בני המיעוט העברי – קיבל ממדים עוינים ומסוכנים ביחסו אל בני העם העברי.
הפופוליזם הזול של הימין בישראל כלפי מי שהוא רואה כזר – קודם בני המיעוט הערבי ועתה גם הפליטים מאפריקה – מקבל ממדים עוינים ומסוכנים ביחסם אל בני העם הערבי ואל הפליטים האפריקאים.

פרשת השבוע, פרשת שמות, זועקת אלינו זעקה גדולה נגד כל גילוי של גזענות. היא דורשת מאתנו לא לחטוא בחטא הדמוניזציה של הזר, ולא לייחס לו שדים ורוחות רפאים חבויים בראיה החייתית של "שׁוֹרְצִים".

פושעי "תג מחיר"

rachel_eliorמאת: רחל אליאור, פרופ' למחשבת ישראל
קריאת אנשי "תג מאיר, אור במקום טרור" לממשלת ישראל ולכנסת, להכריז על פושעי "תג מחיר" כחברי ארגון טרור, ולהיאבק בהם בהתאם.

 

בשם כל אזרחי ישראל החפצים בקיומה של מדינת ישראל דמוקרטית ושומרת חוק, המכבדת את זכויות האדם של כלל אזרחיה, מדינה שבה מתקיים על פי חוק שוויון מלא לכל האזרחים ומוגנת החירות של כולם לחיות בחופש ובביטחון – אני קוראת לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת ישראל, להכריז על החברים בהתאגדות הבלתי חוקית "תג מחיר", בשם חברי ארגון טרור.
חובה על הנושאים באחריות הציבורית לשלום אזרחי ישראל בני כל הדתות והתרבויות, להכריז על מורי דרכם של פושעי ה"תג מחיר" ועל כל מבצעי הפעולות האלימות נגד נוצרים ומוסלמים – אלה המחבלים בכנסיות ובמסגדים ומחללים אותם, העוקרים עצי זית ומבעירים שדות חיטה של חקלאים פלסטינים, אלה המבקשים לעורר מדנים, אלה המתעמרים באנשים ישרי דרך היוצאים למלאכת יומם ופוגעים בחפים מפשע – בשם חברי ארגון טרור.
חובה מוטלת על הממשלה לקבוע במהירות את התשתית המשפטית הדרושה, ולהעניק לכוחות הביטחון את הכלים הדרושים, להפסקת מאות פעולות איבה אלה, השואפות להגביר את המתיחות והעוינות בין בני הדתות השונות החיים בארץ הזו.
קריאה זו מופנית אליכם, ראש הממשלה ושריו וחברי הכנסת, בשם אנשי "תג מאיר – אור במקום טרור", ובשם עשרות הארגונים השותפים ל"תג-מאיר" ברצון לחיות חיי שלום, חירות, צדק ושוויון המובטחים בשווה לכל אזרחי המדינה ותושביה.
misgadאנו מפנים קריאה זו למיגור הטרור היהודי גם בשם חובות המדינה הדמוקרטית-ליברלית לכל אזרחיה ותושביה – בכל הנוגע לזכויות האדם, לביטחון ולשלום, לחופש דת, לחירות, לצדק ולשוויון – וגם בשם זכותם של כל התושבים לחיות חיי דת ותרבות שלווים לפי בחירתם, מבלי שיהיו מאוימים על ידי פעולות טרור מצד חמומי מוח.
בשם מוסר הנביאים העומד בסימן "צדק, צדק תרדוף" ביחס לכל אדם המתגורר בארץ; בשם התורה המזכירה 92 פעמים (!) את חובת הצדק והשוויון ביחס לכל המתגוררים בארץ, הגרים; בשם לקח הזיכרון המשותף "כי גרים הייתם בארץ מצרים" והסולידריות האנושית הנגזרת ממנו, ומצווה על 'ואהבת את הגר'; ובשם חוקיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והליברלית המבטיחים חירות דתית לבני כל הדתות ומגנים על זכויות האדם של המתגוררים בתחומה ובריבונותה – אנחנו, אנשי "תג מאיר" וכל השותפים לדרכם, תובעים במפגיע את עצירת מפגעי "תג מחיר" כאנשי ארגון טרור. הם קמים עלינו לכלותינו ומאיימים על עתידנו, מתוך כוונות זדון, הסתה והמרדה שמטרתן לחבל בחיי הרעות והשלום בין בני כל הדתות.
גם בשם אחריותה המוסרית של מדינת ישראל לקהילות היהודיות ברחבי העולם, החשופות לסכנות האנטישמיות ולסכנת פיגועי טרור על רקע לאומני ודתי – הזכורים לצערנו במוסדות הקהילה היהודית ברחבי העולם, בבתי הספר ובבתי הכנסת שלה – עלינו לפעול ביד חזקה כנגד טרוריסטים אלה הפועלים במסתרים.
תביעתנו המוסרית המוחלטת לזכותם של יהודים לחיי חירות, צדק, כבוד, שוויון וחופש בחירה, ותביעתנו מהמדינות שבהן היהודים מתגוררים כמיעוט להגן עליהם מפני כל הסתה, זדון ופגיעה בגוף ובנפש – עלולה, חלילה, לאבד מתוקפה, אם מדינת ישראל לא תמהר לפעול בכל הכוח, על פי דין, כנגד אלה הפוגעים בזכויות האדם של מיעוטים דתיים בתחומה.
טרור אף פעם איננו דרך לפתרון בעיות, ונקמה איננה שפה מקובלת בין בני תרבות. חילוקי דעות מכל סוג, קשים ככל שיהיו, הם נושאים לדיון ולהידברות, לפשרה, לפיצוי ופיוס. ראוי לממשלה לזכור היטב את דבריו של קורט טוכולסקי, הכתובים על קירות יד ושם: "ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת ולהסכין עמו". ראוי לממשלה לזכור שאנו, אזרחי מדינת ישראל בני כל הדתות והתרבויות, איננו מוכנים להסכין עם חיים תחת טרור יהודי, ועם העלמת עין של ממשלתנו בנושא כאוב זה.

דו-קיום בין פאלוג'ה לנגבה

meir_mindelמאת: מאיר מינדל, חבר קיבוץ נגבה, מנהל המוזיאון הפתוח
בשנים שלפני קום המדינה נוצרה שכנות טובה, בזכות הרופא היהודי והשייח' הערבי. נותרה מכך עדות אילמת: שדרת עצי הפיקוס בצומת פלוגות…

 

קיבוץ נגבה עלה על הקרקע ב-1939, בלב כפרים ערביים. הרופא יעקב (קובה) רותם ביקש מהמוכתר מיכאל הנגבי לרכב על סוסתו אל הכפרים השכנים ולהבטיח להם שהוא יטפל בילדיהם, החולים בגרענת ובגזזת, ללא תשלום, בעזרת כדור הפלא האנטיביוטי סולפה. השכנים היו אסירי תודה, ומאז ניהלו עם הנגבאים מסחר ערני, שכלל אפילו נשק ותחמושת שגנבו מהרכבת הצבאית הבריטית בקו עזה-חיפה.

היחסים התחממו, ויום אחד קיבל מיכאל המוכתר פנייה מהשכנים באל-פאלוג'ה, שהשייח', מוחמד עווד, מבקש לבקר בנגבה, ולהכיר את השכנים שהצליחו להוציא מאדמה זיבורית יבול גדול פי שלושה מהפלאחים של אל-פאלוג'ה.

ficusאל-פאלוג'ה הייתה עיירה מנומנמת בת 5,000 תושבים, חקלאים ברובם, שחיו בבתי טיט. ה"רחוב" הראשי היה דרך עפר, עם כמה בתי קפה, וקיוסק שהיה מושא חלומותיהם של סיירי הפלמ"ח שניווטו בשדות נגבה, בית עפה, עיראק סואידן וג'וסייר. משמעות שמה: אדמה חקלאית, משורש פל"ג, שפירושו, בעברית ובערבית: לחלק, לפורר, לתחח את האדמה )וחלק מגדוד הוא פלוגה, אך גם פילוג ומפלגה…).

הביקור של שייח' עווד אורגן לט"ו בשבט תש"ד, 1944. שיירת המכוניות של המשלחת הנכבדה הגיעה למשטרת עיראק סואידן, פנתה בדרך עפר צפונה ונכנסה לנגבה. הפרות געו ברפת, האוהלים נמתחו כמו למסדר, הבורות לנטיעות נחפרו מראש, ובצריף חדר האוכל הוכנה תקרובת לאורחים. השייח' עווד טייל במרחבי הקיבוץ, ונהנה ממראה הילדים הרכים ומהבתים הראשונים. אך יותר מכל צדה את סקרנותו שורת עצי פיקוס מבריקים. חברי נגבה קראו ללמה קלורמן הגנן, והוא הסביר על העצים ועל ההסתגלות שלהם לקרקע של נגבה. השייח' שאל: "ואיך אתה משקה אותם?", ולמה ענה: ""יש לי עגלה על זוג גלגלים, והמסגרים שלנו
הלחימו בין הגלגלים חבית ובתחתיתה ברז מים עם חיבור מהיר. הסוסה סוחבת את העגלה, ואני ממלא את הגומה בצינור מים. צוות הנוי משקה את העצים פעמיים בשבוע, ודואג להצל עליהם בשקי יוטה כדי שהשמש לא תשרוף את העלים הרכים, וכדי שהציפורים לא יזללו את העלים".

השייח' מוחמד עווד אמר: "הישוב שבניתם כאן מרשים מאד, ועל היחסים הטובים ביניכם לבין שבעת הכפרים המקיפים אתכם שמעתי רבות באל פלוג'ה. אך העצים שלכם מעידים שאתם לא עוברי-אורח, אלא באתם לחיות פה שנים רבות,ואתם מצליחים להפריח את השממה. אני מבקש לטעת שדרה כזאת שתפאר את הכניסה לאל-פאלוג'ה. תוכלו לעזור לי בהשגת השתילים ובליווי המקצועי?". "ברצון רב", ענו הנגבאים. הקשרים הטובים עם קריניצי, יושב-ראש המועצה המקומית כפר-גנים (לימים רמת-גן) עזרו בקניית השתילים. עלות הפיקוסים רשומה בספרי החשבונות של אל-פלוג'ה – 89.84 לירות ארץ-ישראליות.

בתוך זמן קצר נטעו איכרי אל-פלוג'ה נטעו את השדרה, והיחסים הטובים בין היהודים לבין השכנים הערביים המשיכו ללבלב.

היום, כשאנו נוסעים מזרחה על כביש 20 בואכה צומת פלוגות, אנו מזינים את עינינו בשדרת הפיקוסים עבי הגזע. חובבי טבע תוהים על שום מה אנשי הקק"ל, ששתלו אקליפטוסים לאלפיהם לאורך הכבישים, בחרו לשתול כאן דווקא פיקוסים?". את התשובה מספק סיפורנו. שתלו אותם החקלאים של השייח' עווד, שראה בעצי פיקוס מבריקים הזדמנות לפאר את הכניסה לעיירה שלו.

השייח' שוחר השלום כבר לא אתנו, העיירה שלו כבר לא אתנו, ובמקומה פורחת קריית גת. נותרה שדרת עצים מצלה ומרשימה, ומע"צ בחרה לא להתנכל לה.

נותרה עדות לסיכוי לדיאלוג חיובי עם השכנים שמעבר לגבול.

שוב פולארד

shlomo gazitמאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן
שאלת שחרורו של פולארד עלתה שוב לכותרות. בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד במולדתם. המהומה בישראל למען שחרורו רק מחזקת אמונה זו.

 

אינני יודע אם הסערה שהתעוררה הפעם קשורה בהדלפות אדוארד סנודן ובחשיפת המידע שה-NSA נהגו להאזין למנהיגים בישראל, או שמא זה רצון בישראל שלא לשחרר את המכסה החדשה של אסירים פלסטינים ללא תמורה. ואולי אלה הח"כים שלנו, המבקשים לעשות לעצמם פרסום בנושא שיש לגביו קונצנזוס לאומי רחב.

אני שותף לרבים הסבורים שהגיעה העת – ומזמן – לשחרר את יונתן פולארד מן הכלא האמריקאי. ההתעקשות האמריקאית במקרה זה היא, אכן, חריגה. אסירים אחרים שהואשמו בפרשיות ריגול דומות, ואף חמורות יותר, זכו ליחס מקל יותר מרשויות הביטחון האמריקאיות.

מה מייחד פרשה זו? כיצד מסבירים את היחס העוין במיוחד של הממשל כלפי פולארד?

נאמר מיד – זו באמת פרשייה יוצאת דופן, כאשר עיקר האשמה היא של ישראל ושל פולארד ומשפחתו.

נתחיל בגיוסו והפעלתו של פולארד. גייסנו והפעלנו קצין אמריקאי אשר שירת במערכת המודיעין של הצי האמריקאי, בקודש הקודשים של מערכת הביטחון. בעיניים אמריקאיות פולארד הוא בוגד אידיאולוגי.

polardמשנעצר פולארד התנצלה ישראל ונדרשה לחקור את הפרשה. אכן התנצלנו, הסכמנו כי גיוסו והפעלתו היו מעשה החורג מן המדיניות הישראלית, טעות קשה ובלתי נסבלת. התחייבנו שלא לחזור על מעשה מעין זה. אלא שאיש מן המעורבים בפרשה בצד הישראלי לא נענש, והמעשה החמור לא הוסבר לציבור הישראלי, לא בעת מעשה ולא מאז. להיפך. במהלך 29 השנים שחלפו מאז התפוצצות הפרשה, אימץ הממסד הישראלי את יונתן פולארד אל חיקו והפך אותו לגיבור לאומי. בכך ביטלנו למעשה את הסברינו ואת התנצלותנו. הענקנו ליונתן אזרחות ישראלית, והיום איננו מבקשים חנינה לאסיר מסכן היושב בכלא, איננו מבקשים התייחסות הומניטארית, אלא אנו מבקשים להחזיר הביתה אזרח וגיבור ישראלי. דין פולארד בכלא האמריקאי כדין גלעד שליט בשבי החמאס.

ארה"ב, בדומה לישראל, היא מדינה קולטת מהגרים. הציפייה היא שכל מהגר אשר נקלט במולדת החדשה יהפוך לאמריקאי. אפילו יש לו סנטימנטים למולדת הקודמת שלו, הוא איננו אמור לפעול למענה במנוגד לאינטרסים האמריקאיים.

יונתן פולארד הסיר מעל עצמו את דמות המרגל שפעל עבור כסף. הוא בחר להציג עצמו כגיבור אשר העדיף לשרת את האינטרסים של מדינה זרה – של ישראל. בכך הפך המקרה הפרטי שלו לשאלת הנאמנות הכפולה של עשרות מיליוני הזרים שהתקבלו במדינה האמריקאית, נקלטו בה ושובצו בה בכל מערכות החיים. בכך הפך המקרה הפרטי שלו לעניינם של חמישה מיליון יהודים אמריקאים. חמישה מיליון יהודים, שאנו מבקשים מהם שיתמכו ויזדהו עם ישראל, אך חלילה מלהפכם לבוגדים וסוכנים זרים במולדתם האמריקאית. אין זה פלא, אפוא, שהרוב המכריע ביהדות ארה"ב מתנכר לפולארד ואיננו מתייצב ופועל לשחרורו.

אכן, הגיעה מזמן השעה לקצוב את עונשו של יונתן פולארד ולשחררו ממעצר. נותרו לו עוד כשנתיים בכלא עד שישלים את מכסת שלושים השנים של "מאסר העולם". כולי תקווה שעל אף ההתנהגות שלו ושלנו יזכה בכל זאת לשחרור המוקדם.

מאמר זה נכתב בטרם התקבלה הידיעה שלפיה הציע מזכיר המדינה ג'והן קרי עסקה – שחרור הבוגד האמריקאי פולארד, תמורת שחרור בוגדים מקרב ערביי ישראל שנעצרו על פעילות חבלנית.

מנדלה: הסרט

uri-avneriמאת: אורי אבנרי, עתונאי, יו"ר "גוש שלום", בעבר ח"כ
צפיתי בסרט "מנדלה", ואני כל-כך מלא רשמים שאינני יכול שלא לכתוב עליו. סרט מצוין, שחקנים מצוינים. אך לא זה העיקר.

 

העיקר הוא שזהו סרט מדויק מאוד, המתאר נאמנה מה באמת קרה בדרום-אפריקה, ואי-אפשר שלא לחשוב עליו שוב ושוב.
מה אני חושב?
אילו נשאל דרום-אפריקאי, שחור או לבן, לפני 35 שנה איך ייגמר הסכסוך, התשובה הייתה קרוב לוודאי: "לא יהיה לו סוף. אין פתרון". תשובה זו בדיוק שומעים היום בישראל ובפלסטין. ואכן, כול פתרון היה בלתי-אפשרי. רוב השחורים בדרום-אפריקה רצו בחופש ובשלטון שחור. רוב הלבנים – אנגלים ובורים כאחד – ידעו שאם יגיעו השחורים לשלטון, הם יטבחו את הלבנים או יגרשו אותם מהארץ. על כן לא היה שום צד מסוגל לוותר. אך קרה דבר שלא ייאמן, דבר שאפילו אי-אפשר היה להעלות על הדעת. השחורים ניצחו. נשיא שחור הגיע לשלטון. הלבנים לא נטבחו ולא גורשו. יש הטוענים שהם חזקים עכשיו יותר מכפי שהיו אי-פעם. כל כך התרגלנו לזה, שאיננו מרגישים עוד בגודל הנס.
כאשר השתחררה אלג'יריה, גם היא אחרי מלחמת-שחרור ארוכה ואכזרית, ברחו יותר ממיליון מתנחלים ("קולונים") על חייהם. הבריחה ההמונית לא נכפתה. הנשיא שארל דה-גול פשוט הודיע שהצבא הצרפתי ייסוג מאלג'יריה בתאריך מסוים, וכול המתנחלים ברחו בבהלה. מספר עצום של משת"פים מקומיים נטבחו. כך קורה כמעט תמיד כאשר שלטון קולוניאלי בא אל קצו אחרי תקופה ארוכה של דיכוי. כפי שכתב המשורר הגרמני פרידריך שילר בראשית התקופה הקולוניאלית: "פחדו מפני העבד הקורע את כבליו!"
האם השחורים הדרום-אפריקאים הם בני-אדם מסוג מיוחד? יותר אנושיים? יותר עדינים? פחות נקמניים? לגמרי לא. כפי שמראה הסרט, הם היו צמאים לנקמה. הם סבלו השפלות אין-ספור במשך עשרות שנים. לא השפלות מופשטות, אלא השפלות פיזיות יומיומיות ברחוב, בפארק, בתחנת-הרכבת, בכל מקום. לא ניתן להם לשכוח ולו לרגע שהם שחורים ונחותים, תת-אדם. רבים מהם הושלכו לכלא. לכן היה זה אך צפוי שיתנפלו ביום השחרור על מדכאיהם, להרוג, לשרוף ולהשמיד. בראש דורשי הנקמה עמדה אשתו של מנדלה עצמו, ויני, שהסיתה את ההמונים להרג.
ורק אדם אחד מיוחד ויחיד עמד מול הנחשול המאיים של שפיכות-דמים. הסרט מראה איך החליט מנדלה להתייצב לבדו מול הגל הגואה. ברגע המכריע, כאשר הכול היה תלוי ועומד, כאשר ההיסטוריה עצרה ממש את נשימתה, פנה מנדלה אל ההמונים בטלוויזיה ואמר להם בפשטות: "אם אני המנהיג שלכם, אתם תלכו בדרכי! אם לא, חפשו לכם מנהיג אחר!". גישתו הייתה רציונאלית. האלימות הייתה קורעת את הארץ לגזרים, כפי שקרה בארצות אפריקאיות אחרות. אחרי זה היו השחורים חיים בפחד, כפי שחיו הלבנים במהלך כל עידן האפרטהייד. הדבר לא ייאמן, אך העם שמע לקולו.
amכפי שמראה הסרט היטב, מנדלה לא היה יצור על-אנושי. הוא היה אדם, בעל רגשות של אדם. בראשית דרכו הוא היה מחבל, טרוריסט במלוא מובן המילה. הוא שלח אנשים להרוג ולהיהרג. אחר-כך סבל מיחס אכזרי בכלא, לגופו ולנפשו. במשך עשרות שנים הוחזק בידוד, שנים שהיו יכולות להטריף את דעתו. אך בעודו בכלא, ובניגוד לדעתם של חבריו הקרובים ביותר, הוא פתח במשא-ומתן עם ראשי משטר האפרטהייד.
האם יכול היה מנדלה לעשות מה שעשה מבלי שיעמוד מולו פרדריק וילם דה-קלרק, מנהיג הלבנים? שאלה טובה. הסרט אינו מתעכב על אישיותו של דה-קלרק. הוא מסתפק בתיאור המהלכים שהובילו אותו לחתימה על הסכם שהיווה למעשה כניעה כמעט מוחלטת ל"כפירים" הבזויים, ושעשה כך מבלי שתישפך טיפה אחת של דם (המילה "כפיר", שבה השתמשו הלבנים כשם-גנאי לשחורים, נובעת מהמילה הערבית והעברית "כופר"). כמו מיכאיל גורבצ'וב, בתנאים שונים, הוא פיקח על מהפכה היסטורית בלי אלימות. מנדלה ודה-קלרק התאימו זה לזה באופן מושלם, למרות שקשה לתאר שני טיפוסים שונים יותר זה מזה.
מה גרם למפלצת האפרטהייד לנפוח את נשמתה?
ברחבי העולם, וגם בישראל, מקובל לחשוב שהחרם העולמי על מדינת האפרטהייד הוא הוא ששבר את עצמותיו. בעשרות מדינות סירבו אנשים הגונים לגעת בסחורות מדרום-אפריקה או להשתתף באירועי-ספורט עם קבוצות מארץ האפרטהייד. הם הפכו את דרום-אפריקה למדינה מצורעת. זה נכון וראוי להערצה. כל מי שהשתתף בהתקוממות זו של המצפון העולמי ראוי לכבוד. אך האמונה שהחרם הוא שהיטה את הכף לוקה בהתנשאות מערבית. זהו מין קולוניאליזם מוסרי. ולראייה, הסרט מקדיש לכל המחאות והחרם העולמי מספר שניות בלבד. זה הכול!
הוא מראה בבירור שאת הניצחון השיג המאבק עתיר-הגבורה של המוני דרום-אפריקה – השחורים, ההודים (צאצאי מהגרים) והצבעוניים (בני זוגות מעורבים). הם השתמשו במאבק המזוין (שהמדכאים קוראים לו תמיד "טרור"), בפעולה המונית בלתי-אלימה ובשביתות ענקיות. החרם העולמי עזר בעיקר להרמת המוראל. מנדלה לא היה רק אחד המנהיגים העיקריים של מאבק זה, אלא גם השתתף בו באופן אישי, עד שנשלח למאסר-עולם.
מהסרט אפשר היה לקבל את הרושם שהיו שני מנדלה – מנדלה המחבל, ששפך דם, ומנדלה רודף-השלום, שהפך לסמל עולמי של סובלנות ומחילה. אלא ששני מנדלה אלה היו אותו האדם – איש שהיה מוכן להקריב את חייו למען חרות עמו, ואיש שהיה נדיב וסלחן ביום הניצחון. הוא הגשים את האימרה היהודית העתיקה: "איזהו גיבור? ההופך אויבו לאוהבו!" אדם כלבבי.
אדם ישראלי ראוי שישאל את עצמו: מה מלמד אותנו הסרט על הדמיון ואי-הדמיון בין מה שקרה בדרום-אפריקה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
הרושם הראשון הוא שאין כמעט דמיון. יש הבדל עצום מבחינת הרקע המדיני והדמוגרפי. במידה שקיים דמיון כלשהו, הוא שטחי. ההבדל העיקרי: לא נראה באופק שלנו לא דה-קלרק ישראלי, וגם לא מנדלה פלסטיני.
מנדלה עצמו היה תומך נלהב בעניין הפלסטיני. הוא ראה ביאסר ערפאת חבר בנפש. ואכן, יש דמיון: כמו מנדלה, ערפאת פתח במלחמת-שחרור מהפכנית אלימה ("טרור"), וכמו מנדלה החליט ערפאת לעשות שלום עם אויביו (אוסלו). אילו היה ערפאת יפה-תואר וגבה-קומה כמו מנדלה, היה העולם מן הסתם מתייחס אליו אחרת.
בגישתו הפרו-פלסטינית דמה מנדלה למהטמה גנדי, שעולמו הרוחני התגבש ב-21 שנות שהותו בדרום-אפריקה. גנדי סבל קשה מהגזענות שם, זמן רב לפני שמשטר האפרטהייד נולד רשמית. אך בעוד שתורת אי-האלימות של מנדלה נחלה ניצחון, תורת אי-האלימות של גנדי נכשלה. שחרור הודו לווה בצונאמי של אלימות. לפחות חצי מיליון הינדואים ומוסלמים נהרגו – וביניהם גם גנדי עצמו.
הסרט מסתיים בבחירתו של מנדלה לנשיא המדינה, לקול צהלת השחורים והלבנים כאחד.

איש השנה בישראל 2013

naftali razמאת: נפתלי רז, איש חינוך ומורה-דרך, יו"ר מס"ד ועורך "על צד שמאל"
בחירת "איש השנה" החלה בשבועון "טיים" ב-1927. בין השאר כובדו בתואר, ב-1993, קבוצת "עושי השלום" מנדלה, דקלרק, עראפאת, ויצחק רבין.

 

בישראל אימץ אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", את מסורת "איש השנה", בראש השנה העברית. לאחר סגירת השבועון המשיך אבנרי במסורת ב"מעריב" ב-1991, אך מאז לא היה בישראל עיתון שהקדיש גיליון ל"איש השנה".
במגזין "על צד שמאל" חידשתי את המסורת, ואף הכפלתי אותה: אני בוחר "איש שנה" לקראת ראש השנה הכללית (ב-2012 בחרתי באביגדור ליברמן), ולקראת ראש השנה העברית (בתשע"ג בחרתי ברודינה מוסלח, המנהלת המקצועית של מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות שנסגר).
אבל "איש שנה" בישראל – מזכיר המדינה האמריקאי? כן, ג'ון קרי מתאים להגדרה המקורית של "טיים": אדם או תופעה ש"לטוב או לרע השפיע יותר מכל על אירועי השנה החולפת". קרי כופף את ידו של נתניהו – ושל אבו מאזן – בחידוש השיחות עם הפלסטינים, בהגעה להסכם עם אסאד להוצאת הנשק הכימי שלו, ובהגעה להסכם-ביניים עם האיראנים על תוכניתם הגרעינית. כן, ג'ון קרי השפיע יותר מכל על אירועי השנה החולפת – בישראל!
kariג'ון פורבס קרי חגג לפני שבועיים את יום-הולדתו ה-70. נתניהו ואבו-מאזן מאוחדים בכמה תחושות אי-נוחות כלפיו: שהוא ממוצא יהודי (מצד הורי אביו, אידה ופריץ כהן, שהתנצרו) ויש לו אח שנישא ליהודייה והתגייר; שהוא גיבור מלחמה (כמפקד סיירות קרב בסיורי נהרות קיבל 3 עיטורי "לב הארגמן", ומדליות "כוכב הכסף" ו"כוכב הארד"), שהתנגד למלחמת וייטנאם לפני, בעת ואחרי המלחמה (והפך לאחד מראשי ארגון הווטרנים נגד המלחמה, וארגן את ההפגנה שבה הם זרקו את המדליות שלהם מול בניין הקפיטול); שהוא עשיר כקורח (נישא בשנית לאלמנתו של היינץ, הבעלים של אימפריית המזון); שהוא גבוה מאד (1.93 מטר); שהוא זוכה לגיבוי מלא מהנשיא אובמה; ושהוא עשוי להיות נשיא ארה"ב הבא…
קרי למד משפטים, וחתר לפוליטיקה במפלגה הדמוקרטית, במדינתו מסצ'וסטס: ב-1982 נבחר כסגן מושל, ומ-1984 נבחר כסנטור, ושרת בוועדה היוקרתית לקשרי חוץ. עם הסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין (גיבור מלחמת וייטנאם גם הוא) עמד בראש ועדה לבדיקת סוגיית הנעדרים והשבויים ממלחמת וייטנאם. שניהם תמכו בנירמול הקשרים בין ארה"ב לוויטנאם. ההצבעות של קרי בסנאט נחשבו שמאליות ("ליברליות", ב"אמריקאית"), ובין השאר הצביע נגד יציאה למלחמת המפרץ. ב-2003 הכריז קרי על מועמדות לנשיאות ארה"ב. בהדגשת ניסיונו הקרבי הוא זכה במועמדות המפלגה הדמוקרטית, אך בבחירות לנשיאות הפסיד בהפרש קטנטן לנשיא ג'ורג' בוש. באפריל 2010 נועד עם אסאד בסוריה, וקרא לישראל להחזיר את הרמה במסגרת הסכם שלום. קרי תמך בעמדת ישראל בנושא גדר ההפרדה.
לפני שנה בחר בו הנשיא אובמה למזכיר המדינה. הוא נכנס לתפקידו ב-1.2.2013 והחל מיד לקדם חידוש של המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, לאחר 3 שנות קיפאון. הוא ביקר בירושלים וברמאללה ולחץ. ב-16.7.2013, לאחר ביקור בירדן ובקטאר, הכריז על תכנית שלום בתמיכת ארה"ב, המבטיחה שלום עם 22 מדינות ערב ועוד 32 מדינות מוסלמיות, אם ישראל תחזור לגבולות 1967. הרשות הפלסטינית הסכימה לחדש את השיחות. גם ממשלת ישראל הסכימה, למרות התנגדות של רבים ב"ליכוד ביתנו" וב"הבית היהודי". ב-29.7.2013 הכריז קרי על חידוש השיחות, במגמה להגיע ב-9 חודשים להסכם שלום. קרי בנה ביסודיות צוות של 130 מומחים אמריקאים למזרח-התיכון ו-150 מומחי ביטחון (בראשות הגנרל אלן), ובנחישות ובהתמדה הוא מקדם את השיחות. קרי נעזר גם בעשרות שיחות אישיות, פנים-אל-פנים ובטלפון, עם נתניהו ועם אבו-מאזן, וב"הרעשה ארטילרית" של טלפונים אישיים מהנשיא אובמה.
בשבועות הקרובים צפוי ג'ון קרי לחזור לישראל (פמלייתו כבר שכרה 50 סוויטות במלון "המלך דוד") עם "הצעת גישור" משלו. הכל נערכים לקראתו בישראל ("איש השנה" בישראל – גם ב-2014? נשיא ארה"ב ב-2016?): נתניהו, סרבני השלום ב"ליכוד ביתנו", "הבית היהודי" – ומחנה השלום. הצעתי לקמפיין תמיכה בהמשך השיחות ב"מבצע צומת" (על צומת ההכרעה, ב-50 צמתים בארץ) התקבלה על-ידי חבריי בוועד המנהל של מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי; על-ידי ד"ר רון פונדק, יו"ר פורום ארגוני השלום, וחבריו ראשי הארגונים; ועל-ידי ח"כ חיליק בר, יו"ר שדולת הח"כים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. בשישי הבא נגבש זאת. רוצים להצטרף למס"ד ולמבצע? – השמיעו קול!

מיליון ידיים להסכם

aviva_prado מאת: אביבה פרדו, מנהלת קמפיין "מיליון ידיים להסכם"
68% מהציבור שתומכים בסקרים בהסכם עם הפלסטינים, כולל 58% מבוחרי "הליכוד ביתנו" ו-53% מבוחרי "הבית היהודי" – השמיעו קול!

 

לפני 36 שנה התאלמנתי. קצין העיר התדפק אז על דלת ביתי, ברחובות. הייתי אז בת 26, אם לניר בן החמש, ובהיריון בחודש השביעי. בעלי נהרג מאש כוחותינו. טרגדיה איומה כזו, אשר משנה בבת אחת את כל החיים, היא חוויה מכוננת, חוויה המקבעת חרדה כמצב נפשי קבוע. מי שקצין העיר מתדפק על דלתו פעם אחת, תמיד חושש.

yamזו הסיבה שהצטרפתי לקמפיין "מיליון ידיים להסכם", והפכתי למנהלת הקמפיין. אני מבקשת למנוע, עד כמה שניתן, מצבים שבהם קצין העיר יתדפק חלילה על דלתותיהן של משפחות אחרות. בתוקף תפקידי בקמפיין אני משוחחת מדי יום עם משפחות רבות. כל אחת מהן שולחת את בניה לצבא. אני מאמינה בכל מאודי כי אנו, כעם, יכולים להגן על חיי ילדינו, אם נתמוך בהסכם מדיני.

קמפיין "מיליון ידיים להסכם" מבקש להעיר את תושבי ישראל, ולהוציאם מן האדישות שהשתלטה על השיח הציבורי כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד כה נשמע בעיקר קולם של הקיצוניים הימניים. אולם קולו של הרוב, 68% מהציבור אשר תומכים, על פי הסקרים, בהסכם מדיני עם הפלסטינים – כמעט ואינו נשמע. על פי סקרים אלה, תומכים בהסכם מדיני גם 58% מבוחרי "הליכוד ביתנו", ואפילו 53% מבוחרי "הבית היהודי"! קמפיין "מיליון ידיים להסכם" קורא לציבור זה להשמיע את קולו בפומבי, במטרה לתת רוח גבית לראש הממשלה.

אני מאמינה כי במדינה דמוקרטית חובתם של אזרחים להשמיע את דעתם בפומבי בנושאים מהותיים העומדים על סדר יומה של המדינה. זאת, לא רק פעם בארבע שנים, בקלפי, במסגרת הבחירות לראשות הממשלה והכנסת. דווקא בעת הזו, שבה מתעורר חשש להסלמה במצב הביטחוני, יש משמעות וחשיבות רבה לכך שהעם יביע את קולו ויתמוך בקמפיין להסכם.

meyasdeiקמפיין "מיליון ידיים להסכם" הינו ייחודי. הקמפיין הוא פרי יוזמה של שלושה אזרחים "רגילים", מן השורה, שאינם פעילים פוליטיים ואף אין להם שאיפות פוליטיות לעתיד. הם מייצגים קשת פוליטית רחבה: זיו כהן, אדריכל נוף, יו"ר הקמפיין, הוא שמאלי בדעותיו; דרור בן עמי, ד"ר לזואולוגיה, הינו ימין-מרכז בדעותיו; וגיא פרוס, יועץ תשתיות ושיווק, נמצא בפלג המרכזי. שלושת יוזמי הקמפיין החליטו לשים קץ לקיטורים על המצב הביטחוני בסלון הבית. הם קוראים לאזרחי המדינה לעבור לשלב המעשי: לקרוא פומבית לממשלת ישראל לחתום על הסכם מדיני עד אפריל 2014 – תאריך היעד לסיום השיחות, על פי המתווה האמריקני.

אני מאמינה כי הדבר אפשרי, וכי הסכם מדיני אינו תלוי רק בפוליטיקאים. גם הציבור יכול – וצריך! – להשפיע על מנהיגיו. אני קוראת לכולכם להיכנס לדף הפייסבוק של קמפיין "מיליון ידיים להסכם" או לאתר האינטרנט, ולתת יד להסכם מדיני. כל יד היא קול בעד. בעזרתכם, נגיע עד לסוף חודש אפריל למיליון ידיים התומכות בהסכם!

אתר האינטרנט שלנו: www.millionhands.org.il . דף הפייסבוק: https://www.facebook.com/millionhands.il?hc_location=timeline .

התגרות בחילונים

eliyahoo-koufmanמאת: אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
ח"כ ליצמן הציע חוק שדורש מהממשלה להודיע לפלסטינים שלא יתקיים משא-ומתן על חלוקת ירושלים. הח"כ שתמך בהתנתקות איגף מימין את אורי אריאל!

 

ח"כ נח ליצמן מ"יהדות התורה" איננו ידוע כמתלהם או כמתנגד קיצוני לתהליך השלום. גם הח"כים הערבים העידו בעבר כי דווקא איתו הם לא פעם "גנבו סוסים" ביחד. אבל נראה שהישיבה באופוזיציה מעבירה גם את ליצמן על דעתו, עד שמ"ליצמן" הוא הפך ל"לצ-מן". לא עברה יממה מאז שמועצות גדולי התורה של אגודת-ישראל ושל דגל-התורה (שתי המפלגות המרכיבות את "יהדות התורה") התכנסו להחליט על המשך המאבק נגד גיוס החרדים לצבא, ומאז שליצמן הודיע כי אגודת-ישראל תקיים את הפגנותיה נגד הגיוס לצבא בחו"ל – והנה הוא עלה לבימת הכנסת, והגיש הצעת חוק לאומנית נגד תהליך השלום. הצעת החוק של ליצמן דורשת מהממשלה להודיע אולטימטיבית לפלסטינים כי לא יתקיים משא-ומתן על חלוקת ירושלים. ליצמן – הח"כ שתמך בפינוי מתנחלי גוש קטיף – איגף פתאום מימין את אורי אריאל, את דני דנון, את ישראל כ"ץ ואת גדעון סער! מעבר לקומי–סוריאליזם של המצב יש כאן נקודה חצופה, ואני מתפלא שח"כ חילוני חד עין לא קפץ עלייה. הנקודה היא כיצד הוא מתלהם פוליטית וקורא למלחמה, תוך הפקרת דמים, בזמן שהוא עצמו נלחם לשחרר את קרוביו ואת נאמניו מהדם שאותו הוא מזמין בחוק על "שלמות ירושלים"!

lizבימים שהחרדים מצולמים מול כלא 6 כסרבני גיוס (והציבור אינו מבדיל בין ליצמן לבין "בני תורה" או "העדה החרדית"…), וביום שמועצות גדולי התורה שלהן קוראות לסירוב לשרת, ח"כ ליצמן מציע חוק שבעקבותיו עלולה להיפתח שוב חזית אלימות גלויה עם הפלסטינים. אדם שמבקש לשחרר את בניו מהצבא בנימוק דתי, אינו יכול להיות חסיד של אותו צבא שאותו הוא מחרים. מאידך גיסא, אדם המגלה נחישות במשא-ומתן לשלום, בוטח, מסתמא, בכוח הצבאי בשעת הדחק. אבל אצל ליצמן – "צלופח פוליטי" חסר עמוד שידרה רעיוני – הדברים הללו אינם תרתי דסתרי. בקיצור, "המלחמה היא חיינו אבל לא בשבילנו"… ליצמן ישחרר את בניו ואת נכדיו, ולאחר שיסית נגד הפלסטינים הוא ישלח לקרב את החילוני, את הדרוזי, את הסלאבי, את הבדואי ואפילו את הערבי הנוצרי! ביהדות קוראים לכך "לא תעמוד על דם רעך", ובתרגום קל יותר – מדובר במסית ומדיח לרצח!

טוב היה, אומנם, שהח"כים של "דגל התורה" ברחו מההצבעה על הצעת ההסתה של ליצמן, כדי למזער את חילול ה' שהלה עולל. אבל גם התשובה של ח"כ גפני – כי "רצינו לשמור את ההצעה לשבוע הבא נגד בנט" – לא מעידה על חוכמה והבנה רבה של אותה "דגל התורה". בפוליטיקה אומנם מקובל שכדי להציג במערומים צד פוליטי זה או אחר מיד, השמאל יכול לעקוף מימין והימין יכול לעקוף משמאל. אבל למי שלובשים את ה"תלבושת האחידה" של היהדות – אסור לשחק את המשחק הפוליטי האווילי הזה, ועוד בנושאי דמים, ובטח לא בימים שהם מציגים "פוזה" עקרונית לשחרור מהצבא. מסתבר שלאחר שהקב"ה שלח את המפלגות החרדיות לאופוזיציה, הן לא הבינו כי בחטאיהן הן גלו לשם, וכי לא במקרה נפלה על ראש הציבור החרדי גזירת הצבא. להווי ידוע כי אלה בסקטור החרדי שמועמדים לשחרור מהצבא אינם רק "בחורי הישיבה", אלא כל צעיר חרדי. ואם הנציגים החרדים מאמינים כי יש לחבל במשא-ומתן עם הפלסטינים עד זוב דם, שיסבירו בבקשה מי אמור לשפוך את הדם הזה כאשר בניהם וקרוביהם ישוחררו משפיכתו…

בזכות המחלוקת, בגנות האחדות הלאומית

yair-yanovמאת: יאיר ינוב, חקלאי וכלכלן
אין סכנה לאומית גדולה יותר מהחתירה לאחדות לאומית. האחדות לאומית תובעת ויתור על ראיה צלולה, בוחנת ומנתחת, חושפנית ומפלסת דרכים חדשות.

 

התביעה לאחדות לאומית, והערגה לה, חוזרות ונשנות, ומוצגות כתרופות פלא למכאוביה של החברה הישראלית ולכשליה. טענתי היא כי אין סכנה לאומית גדולה יותר – מהחתירה לאחדות לאומית. האחדות הלאומית, מעצם טבעה, תובעת ויתור מוחלט על ראיה צלולה, בוחנת ומנתחת, חושפנית ומפלסת דרכים חדשות ונועזות. האחדות הלאומית, שכה רבים נכספים אליה, מחייבת טשטוש והשטחה של הניגודים החברתיים, והעלמה של ניצול הכוח, המאפשר למעטים המחזיקים בו לנצלו למען עצמם על חשבון הרבים. האחדות הלאומית גורמת לשיתוק, לשמרנות לשמה, ולהתעלמות משינויים שבלעדיהם אין תוחלת קיום לכל חברה ולכל גוף אנושי.

במציאות הנוכחית יש הכרח וצורך קיומי בחידוד ובהבלטת המחלוקת, שכן רק באמצעות דיון נוקב שיימנע מ"החלקת" העמדות השונות, ויעמת אותן זו כנגד זו, ניתן להבין מה באמת חשוב ומה טפל וחסר כל משמעות רלבנטית. האדישות של חלקי ציבור רבים מדי מהנעשה בשמם, ההתעלמות, וההימנעות מנטילת חלק פעיל בדיון ציבורי ומאחריות לקבלת הכרעות – מאפשרים למיעוט קטן ואלים להשתלט על ההגה ולגזור את גורל כולנו.

zbישראל ניצבת על פרשת דרכים. הבחירה בדרך אחת ולא באחרת מתרחשת מדי יום ומדי רגע, בין אם היא נעשית במודע ובין שהיא תולדה של חוסר מעש וסטיכיה. מקובל עלי שבדרך לכינונה של חברה ישראלית אחרת יש לטפל, בעת ובעונה אחת, הן בבעיות המדיניות והן בחברתיות. אין לוותר על המאבק בגזענות, ויש לחתור לשוויון בכל מגזרי החברה. ולמרות שכל הנושאים הם חיוניים ושווים בערכם החברתי – יש ענין אחד שללא פתרונו לא תהיה תקווה לשינוי בכל תחום אחר בחיינו: ללא שימת סוף גמור ומוחלט לכיבוש, ישראל לא תצליח להשתנות ולהתחדש. ללא סיום הכיבוש לא נצליח לעקור מתוכנו את הגזענות ושנאת האחר. ללא סיום הכיבוש לא נצליח להגביר את השוויון בין כל אזרחי ישראל. ללא סיום הכיבוש לא נצליח להדביר את העוני המנוול. ללא סיום הכיבוש לא נצליח לשנות אף תחום משמעותי בחיינו.

לכן, מוצדק להגדיר את המאבק לחיסול הכיבוש כקו פרשת המים של החברה הישראלית. מוצדק לחדד את המחלוקת בנושא הכיבוש, ללא פשרות וללא טשטוש. המחלוקת הזו היא בנפשה של ישראל, והימנעות מפתרונה עלולה להמיט עלינו חורבן.

למען סיום הכיבוש מותר, צריך, ואף חייבים – לאחד גורמים שונים שאינם מאוחדים בתפישתם בנושאים אחרים. ההבנה שסיום הכיבוש הינו תנאי הכרחי – גם אם אינו מספיק – לפתרון כל הבעיות האחרות, מחייבת גיבוש חזית אחת של כל שוללי הכיבוש, לשם מתן ביטוי לרוב. למרות הכל, רוב הציבור שולל את הכיבוש. הכרחי לתת, בדרך דמוקרטית, ביטוי לרוב הזה, ולהביאו לשלטון במדינה למען הצלתה.

לסיכום, הסכנה הקיומית הנשקפת לישראל מהמשך הכיבוש מחייבת לגנות את ההונאה הטמונה בחתירה לאחדות לאומית, ולטפח את הזכות לחדד ולהעמיק את המחלוקת שאותה מנסים להסתיר בעטיפה מזויפת של אחדות לאומית.

זכויות אדם ביציאת מצרים

mosha yehudaeiמאת: משה יהודאי, רב, יו"ר "רבנים למען זכויות אדם"
השעבוד במצרים הפר זכויות אדם, והמאבק בו היה מוצדק. אך חייבים תמיד לשאול על מחיר המאבק והצדקתו, בשני הצדדים. דבר תורה לפרשת "וארא".

 

עיקר עניינן של הפרשיות הראשונות בספר שמות הוא סיפור שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנה, סיפור הפיכתם של בני ישראל מהמוני עבדים מדוכאים, לעם מאוחד בעל ערכים דתיים ורוחניים משותפים. כידוע, יציאת מצרים לא הייתה יציאה חלקה. הדרישה של משה "שלח את עמי" לא נענתה כי פרעה רצה את בני ישראל כעבדים, ואז התחילה סדרת עשר המכות, שבסופה נעתר פרעה ויציאת מצרים התבצעה.
אני מבקש לעסוק באספקט המוסרי של המכות, שהוא בעיני החשוב והמשמעותי ביותר. השאלה היא מהו הלקח האתי-חינוכי מסיפור מכות מצרים.
אנו מודעים לעשר מכות מצרים מזה עשרות דורות. בדרגות שונות הן היוו מעין עונשים קולקטיביים על כל בני העם המצרי. שמות י"ט: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם–וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים". את המלים "בעצים ובאבנים" מפרש רש"י – "מים שבכלי עץ ובכלי אבן". ויש המפרשים שגם הלחלוחית בעצים ובאבנים הפכה לדם, או שגם בפסלי האלילים יהיה דם. גם אם נביא בחשבון את עובדת היותם של מצרים רבים משתפי פעולה עם דיכוי העברים, עדיין יש לפסול לחלוטין עונש זה של מניעת מים מכלל תושבי מצרים למשך שבוע ימים. בשום פנים לא נוכל לראותו כראוי וכצודק. וכך גם במידה זו או אחרת לגבי יתר המכות.
makotרבי יעקב הלוי בן משה מולין, המהר"יל (1360-1427) נחשב כ"אבי מנהגי אשכנז". בספרו "מנהגי המהרי"ל" הוא כותב: "ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע לדם ואש ותימרות עשן, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט, הכל ט"ז פעמים". ופרשן התורה רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל‏ (1437-1508), כלכלן, מדינאי ופילוסוף, כתב בפירושו להגדה של פסח "זבח פסח": "נוהגים להטיף מן הכוס טיפות-יין בספירת המכות, לרמוז בזה כי אין שמחתנו שמחה שלמה על-כך שבגללנו נענש עם שלם". השונא היה ראוי למפלה, אך אין היא גורמת לנו שמחה אמתית. ההגדות הלא אורתודוכסיות אימצו מנהג זה, כדוגמת ההגדה הרפורמית האמריקאית:
"Though we descend from those redeemed from brutal Egypt and have ourselves rejoiced to see oppressors overcome, yet our triumph is diminished by the slaughter of the foe, as the wine within the cup of joy is lessened when we pour ten drops for the plagues upon Egypt".
בתרגום שלי: "למרות שאנו צאצאיהם של אלה אשר נגאלו ממצריים הברוטאלית ושמחנו לראות במפלת המדכאים, ניצחוננו מועם בשל הרג האויב; וכשם שהיין מופחת מהכוס, כך גם שמחתנו כאשר אנו מטיפים עשר טיפות על עשר המכות." וכך גם הגדות ליברליות אחרות, ובהן הישראלית.
גם ההלל – הנאמר במלואו בסוכות, בשבועות, בחנוכה ובקהילותינו גם ביום העצמאות – נאמר בשביעי של פסח, היום שבו חצו אבותינו, לפי המסורת, את ים סוף בחלקו בלבד, בדילוג. והטעם: "באותה שעה מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני? " (בבלי, סנהדרין ל"ט ב', ומקומות אחרים).
ואסיים בקטע מתוך ההגדה הליברלית הבריטית:
"Oh God' teach us to rejoice in freedom' but not in its cost for us and
for our enemies. Let there come a day when violence is no more and we shall be free to rejoice without sadness, to sing without tears"
ובתרגומי: "אל אלוהים, למד אותנו לשמוח על חרותנו אך לא על מחירה של החרות לנו ואף לאויבינו. מי ייתן ויבוא יום שבו לא תהיה יותר אלימות ואנו נהיה חופשיים לשמוח שמחה שלמה ללא עצב, לשיר ללא דמעות". אמן כן יהי רצון.
שבת שלום.

איראן תהיה מעצמה גרעינית, אלא אם…

alon-ben-meirמאת: אלון בן-מאיר, פרופ' למדע המדינה
איראן לא תוותר על הצטיידות בנשק גרעיני. היא נחושה להשיג הסכם, קבוע או זמני. האם ניתן למנוע ממנה נשק גרעיני בדרכי שלום?

 

קיימים ארבעה ממדים לדחף של איראן להשיג נשק גרעיני:
גאווה לאומית: תפיסתה את עצמה כממלאת תפקיד מרכזי ברמות האזורית והבינלאומית, שליחותה להפצת האסלאם, וגאוותה הלאומית שתפסול כל הסכם שעלול למנוע את הפיכתה למעצמה גרעינית. איראן הינה אומה גאה בעלת היסטוריה של 4000 שנות השפעה על המרחב. לאיראן מלאי הנפט השני בגודלו באזור, והיא ממוקמת בצומת אסטרטגי ביותר בשליטה על מיצרי הורמוז, שדרכם עוברים 40% מהנפט בעולם.
הגמוניה אזורית: באיראן חיים 72 מיליון שיעים (89% מהאוכלוסייה) ובעיראק עוד כ-20 מיליון שיעים, מול 52 מיליון סונים בכל ארצות המפרץ (סעודיה, עומאן, כווית, איחוד האַמירוּיות וקאטר). בראיית האיראנים, הרוב השיעי וההיסטוריה של עושר תרבותי וחומרי מעניקים לה זכות להגמוניה באזור. מכאן נחישותה לנהל מלחמת-שליחות בסוריה בתמיכה במשטרו העלאווי (נצר לתנועה השיעית) של אסד. הגרעין יָעַבּה את הנהגתה האזורית, ישחזר את חשיבותה ההיסטורית, ויאפשר לה לאיים על שכנותיה הסוניות בניטרול האיום הגרעיני הישראלי.
זהות לאומית: העמיקה את מאמצי איראן להשגת הגרעין התחדשותה כרפובליקה אסלאמית. בעבר היא לא נשלטה בידי אנשי דת אסלאמיים. קשיחות אנשי הדת משקפת את הכְסוּת המֵגִנה על גיבוש הזהות הלאומית ומהווה התנגדות פסיכולוגית ללחץ חיצוני. עבור האיאטולות, השגת נשק גרעיני במשטר שיעי תגבש את הזהות הלאומית הפגיעה-עדיין. הם הצליחו להניע את העם לתמיכה גורפת במשטר ובהתרסתם מול ארה”ב.
התנגדות לשינוי: הדִירבּוּן להשגת חימוש גרעיני משמש לאנשי הדת אמצעי בהתנגדותם לשינוי המשטר, שלו מחויבות, לדעתם, מעצמות המערב. האיראנים זוכרים באיבה את הפלת משטרו של מוצאדק ב-1953 על-ידי ה-CIA ונחושים לא לחזור על ההשפלה. החימוש הגרעיני הוא ליבת העניין. איראן אימצה מניסיונותיהן של צפון קוריאה ופקיסטן, והיא מודעת לעובדה שעם הגיעה לנקודה המכרעת היא תחסן עצמה מהתקפה אמריקאית ו\או ישראלית.
iranלמרות ההיסטוריה האיראנית בהולכת שולל ובהתרסה ל-6 החלטות האו”ם לעצור את העשרת האוראניום, הסכם הביניים אִיפשר לה לשמור אל תשתיתה הגרעינית ועל יכולותיה להעשרה.
ההסכמה האיראנית לְ”פיקוח בינלאומי חסר תקדים”, כדברי מזכיר המדינה קרי, עלולה להסתיים ב“גישה מוסדרת”.
הסכם הביניים אינו מעורר תקווה לקראת הסכם סופי שיִמנע מאיראן להגיע לגרעין. יש סיכוי למניעת הסיכון בדרכים דיפלומאטיות:
ראשית, כדברי מזכירי המדינה לשעבר קיסינג’ר ושולץ (במאמר בוול סטריט ג’ורנל ב-2.12.13): “…בהתכנסות הבאה חייבים לקצץ באופן משמעותי את יכולותיה הטכניות [של איראן] לייצור חימוש גרעיני, באמצעות הפחתה ניכרת במספר הצנטריפוגות, הטלת מגבלות על התקנתן של מתקדמות יותר, ועצירת פעולותיה לייצור פלוטוניום”.
שנית, ממשל אובמה חייב להבהיר לאיראן שארה”ב לא תהסס להטיל מחדש עיצומים קשים אם איראן תיתפס בקלקלתה, והמולות חייבים להאמין שארה”ב תנקוט גם באופציה הצבאית כדי לעצור את הצטיידות איראן בנשק גרעיני. תמיכת ארה”ב באמירוּיות המפרץ בהגנה מרכזית ויכולות צבאיות עשויה לגרום להרתעה נוספת.
שלישית, ארה”ב חייבת להזהיר בכירים איראניים שעליהם לחדול מלאיים על קיומה של ישראל, ושישראל תתייחס לאיומים אלה באופן הרציני ביותר. ממשל אובמה חייב להזהיר את איראן שארה”ב אינה יכולה למנוע מישראל נקיטת צעדים צבאיים כשנשקפת סכנה לביטחונה.
רביעית, ממשל אובמה צריך להתעקש שהסכם יבטיח גם איראן מתונה יותר בגישתה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולדרוש מאיראן להפסיק את תמיכתה בקבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות כחמאס והחיזבאללה.
חמישית, על ממשל אובמה להבטיח שארה”ב איננה שואפת להחליף את המשטר בטהרן. איראן תזכה לכבוד שלו היא שואפת, ותוכל לשחק תפקיד חיובי בבמה הבינלאומית.
לאיראן יש דרך למוצא מבלי לאבד את כבודה, משום שמעולם לא הודתה בשאיפתה לחימוש גרעיני. החשיבה האיראנית בנויה סביב גאווה לאומית, ולכן אסור לארה”ב לאפיין הסכם במונחי “מנצחים ומפסידים”, אלא על בסיס אינטרסים משותפים.
היצר האיראני להרס עצמי, ותפיסת אמינותו הלקויה של אובמה, מותירים כר נרחב לטעויות. ייתכן שהנשיא יאלץ להרוס את המתקנים הגרעיניים באיראן, או להתפשר על הָכָלָה. שתי החלופות מבשרות רע לארה”ב, לבעלות בריתה באזור ולאיראן עצמה.

פרשת שמות ושוועת גרים בישראל

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך ומשורר
הפליטים העבריים ביקשו מזון. פרעה הקשה ידו נגד עם המסתננים "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו"…

 

להבלחות אור מעטות זכינו בהיסטוריה שלנו כעם, כשרוע פרע בנו. פרשת "שמות", שאותה אנו קוראים השבוע, מפגישה אותנו עם הבלחת אור שירדה אלינו, עם פליטי רעב, עם שנס מכנען הרעבה לעבר צפון אפריקה כדי לשבור שבר. בשלב מסוים מצאו עצמם פליטי הרעב מארץ ישראל מול מערכת שלטונית, שהתייחסה אליהם כאל נגע ממאיר.
עם פליטי הרעב מארץ ישראל ביקש רק את סעדו ללחם. אך המלך הצפון-אפריקאי פרעה החליט שעליו לפעול ביד קשה נגד המסתננים גונבי הגבול העבריים, "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו" (שמות א' 10).
suהבלחת האור שירדה על פליטי הרעב מארץ ישראל עדויה בדמותן של נשים, בנות אותה ממלכה צפון אפריקאית, מצרים שעל גדות הנילוס. ההבלחה הראשונה הייתה בדמותן של המיילדות פועה ושפרה. על ההבלחה השנייה חתומה נסיכה מצרית, בתו של המלך.
המיילדות לא שעו לפקודות. המדרש, על פי ילקוט שמעוני, מנה אותן עם הנשים הגיורות החסידות, אשר אהבת אדם באשר הוא אדם מניעה אותן. כמותן הייתה גם הנסיכה המצרייה. למעשה, נשים אלו היו חסידות העולם הראשונות.
כשאני קורא את פרשת "שמות", וקורא ורואה גם את אשר עובר בימים אלו על מאות פליטי רעב וחרב מצפון אפריקה במצעדי מחאה מכלא "פתוח" בצפון הנגב שלנו ובשולי הכבישים עד לבית הנבחרים בירושלים – אני שואל מתי תרדנה גם אליהם הבלחות אור, כפי שירדו לפליטי הרעב מכנען בארץ מצרים.

אל תגידו לא ידענו

amos gvirtzמאת: עמוס גבירץ, פעיל זכויות-אדם ושלום

 

בשנת 2003 חסם צה"ל את הכניסה הראשית לכפר הפלסטיני קדום. מתנחלי קדומים, ההתנחלות שהוקמה בסמוך לכפר, דרשו שהכניסה לכפר קדום תורחק מהם. מאז הגביל צה"ל את גישת התושבים לאדמותיהם (11,000 דונם) שליד כביש הגישה לכפר, לפעם-פעמיים בשנה.
kadumבשנת 2011 החלו תושבי הכפר קדום להפגין פעם בשבוע, בדרישה להסיר את חסימת הכניסה לכפר. בתגובה החל צה"ל במתקפות על תושבי הכפר, הכוללות פלישות ליליות לכפר ומעצרים (כמאה נעצרו עד כה). ברבות מהפלישות הליליות משליכים חיילי צה"ל רימוני גז ורימוני הלם לתוך בתי תושבים.
ב-8.12.2013 נפגע תינוק בן חודשיים מרימון הגז שהושלך לביתו. התינוק הובהל לבית החולים, ושם הצילו את חייו.
ביום שישי האחרון, 20.12.2013, ערכו חיילי צה"ל פשיטה לילית ועצרו שני אנשים. העצורים שוחררו כעבור זמן מה. החיילים פלשו לביתו של ראש הוועדה העממית של הכפר, מורד אשתאווי, וחקרו אותו באגרסיביות. כעבור כמה שעות נכנסו חיילים לכפר ועצרו את מורד. לאחר שנתפס ריססו אותו בגז פלפל, ולקחו אותו למעצר בחווארה. עד אתמול, יום ראשון, בבוקר, מורד לא נחקר.

לשאלות ולברורים: amosg@shefayim.org.il

על בדואים ועל בדיות

eliyahoo-koufmanמאת: אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
בפרשת הבדויים נחשפה השחצנות הלאומנית. אפשר לעשות במיעוט הכל, ובזכות "חוק השבות" ניוותר רוב. אפשר לטרנספר רבבות בדואים, מבלי שאפילו יישאלו לדעתם.

 

ההחלטה הממשלתית לעצור את ההליכים לחקיקת "חוק פראוור" מוכיחה עד כמה השיקולים האזרחיים במדינת ישראל תלושים מהמציאות ותלויים בגזענות מניפולטיבית. כל זאת, משום שציבורי המיעוטים בישראל אינם נלקחים בחשבון. לא במקרה מונפת שוב ושוב הסיסמא הישראלית המצויה כי "זו מדינה ציונית". מי שמערער על הסיסמא הזו נחשב לבוגד, ל"גורם טרוריסטי" וקלישאות דומות. בארה"ב או בבריטניה המדינה איננה נעה סביב "אידיאולוגיה" של חלק בלבד מהאוכלוסייה, כאשר השאר צריכים לרקוד על-פי החליל הגזעני שלו. בישראל עסקינן בקבוצת אוכלוסייה לבנה, מערבית וחילונית, העונה להגדרה "יהודית" אבל ללא דת, ואפשר לצרף אליה כל נוכרי מהמערב על-ידי "גיור" חילוני דרך פקס או דואר-אלקטרוני… זה לא קורה כך בצרפת או בגרמניה, ואפילו לא ברוסיה או בסין. בעבר זה קרה כך – אולי באופן מוקצן יותר – בדרום אפיקה וברודזיה, וקראו לזה "אפרטהייד". המשטר הלה לא החזיק מעמד, משום שלא היה לו חוק אחד שיש בישראל, "חוק השבות". זהו חוק גזעני, ומותחים אותו כמו גומי בין המושגים המעורפלים "לאומי", "יהודי" ו"ציוני".

badבפרשת הבדויים התגלתה לכולנו השחצנות הלאומנית במערומיה. אפשר לעשות במיעוט ככל שנרצה, שהרי תמיד בזכות "חוק השבות" ניוותר רוב. לכן גם אפשר לטרנספר עשרות אלפים בדואים לכל מקום, מבלי שאפילו יישאלו לדעתם. החמור ביותר בעיני בכל פרשת ההתעמרות בבדואים היה שממש לפני גניזת תוכנית פראוור הודה האיש שעמד ליישמה, מר בני בגין, כי בעצם אף אחד לא התייעץ עם הקורבן, עם הבדואים! אני לא מאמין שאביו, מנחם בגין, היה מגיע לשפל אנושי כזה. מנחם בגין היה לפחות שואל את הבדואים ומתייעץ איתם, ולו למראית עין בלבד. אבל השנים הרבות שהלאומנות שולטת ברוב ציבורי המדינה, במדיניות רומאית טיפוסית של הפרד ומשול, נתנה לראשייה את הכוח והביטחון שאפילו לא צריכים לשאול את הקרבן אם הוא צמא, לפני שנגזר עליו גורלו המר. השחצנות הלאומנית בנתה שיטה שעל פיה אפשר להתעמר ולהתעלל בכל מיעוט, שהרי "הרוב תמיד יהיה בידינו". אתמול היו אלה ערביי ישראל מ"שטח 9" (שעליו הוקמה כרמיאל) או מאדמות "המשולשים", היום אלה הם הבדואים, ומחר יהיו אלה החרדים (ראו את הכתבה הטלוויזיונית של הגברת מיקי חיימוביץ…).

אסיים ב"שיר" פשוט שלי, על הלאומנות ועל הצביעות:

אני לאומני, אני בכלל לא גזעני.
אני לאומני, כי ערבי נחות מיהודי.
אבל אני בכלל לא גזעני, אני לאומני.
כי יהודי לאומני אינו יכול להיות גזעני.

בנימין נתניהו, המרצע יצא מן השק

uri hopertמאת: אורי הופרט, עו"ד ד"ר
רוסיה וסין ישמחו לתפיסה שאין לחלק את פלסטין, כך גם החמאס וכך גם המתנחלים והימין הישראלי. שימו לב לזהות בתפיסות.

 

הקוראים הבחינו, אולי, שהמתקפה המוחצת של נתניהו על משא-ומתן עם איראן כוונה נגד הסדר הביניים עמה, אולם בעקיפין, מאחורי מסך עשן סמיך, נועדה להחליש את מעמדה של ארה"ב כיוזמת והמתווכת בשיחות השלום עם הפלסטינים. ב"מעריב", למשל, כתב אלי ברנדשטיין (3.12.13), בהסתמך על מקורותיו: "בשל ההסכם עם טהרן נתניהו יקשיח עמדות מול הצד הפלסטיני". אולם לא די בכך. באותו גיליון של "מעריב" ציטט הכתב יוסי בר בכיר בפמלייתו נתניהו: "ישראל אינה יכולה לסמוך רק על ארה"ב, ופועלת להרחיב את שיתוף הפעולה עם סין ורוסיה". ספק אם הרמזים מפמליית ראש הממשלה מכוונים להקשחת עמדות של מר פוטין כלפי איראן… הרי סין ורוסיה מתגלים, מזה זמן רב, כידידי איראן ותכניותיה הגרעיניות. משתמע, על כן, כי האמירה מסביבתו של נתניהו מכוונת כלפי ניסיונותיו של שר החוץ ג'ון קרי להגיע לפתרון "שתי מדינות לשני עמים".

bpלפי מיטב הבנתי, גם רוסיה וגם סין מייחסות אהדה כלפי תנועת חמאס השלטת בעזה. והרי החמס תוקף את אבו מאזן על נכונותו להסדר עם ישראל בפתרון "שתי המדינות". על כן, מה המשמעות שניתן לייחס לחיוכים של נתניהו ואנשיו כלפי רוסיה וסין, האמורות לייצג לכאורה עמדה הסותרת את הצהרותיו של נתניהו על "שתי מדינות"?! לקוראים שטרם הבינו את ההצהרה התמוהה, לכאורה, אנסה להסביר על-פי דרכי: הפתרון של "שתי מדינות" הוא אומנם שאיפת האמריקאים, אולם הוא בוודאי איננו יעדו של נתניהו.

פוטין ומנהיגי סין הם פרטנרים טבעיים דווקא של המתנחלים. גם רוסיה וגם סין ישמחו לתפיסה שאין לחלק את פלסטין. זו הרי מגמת החמאס, אצל הפלסטינים, ו"ארץ ישראל השלמה" בימין הישראלי. שימו לב לזהות בתפיסות. המתנחלים והימין הלאומני אצלנו יקבלו בברכה קריסה של הקונספציה של "שתי המדינות". אם ניתן להשיג זאת באמצעות רוסיה וסין – ישמח המחנה הלאומני. אם ארצות הברית תסתלק מן התיווך בשיחות ה"עלולות" להצמיח מדינה לאבו מאזן – יצהלו המתנחלים וחבר מרעיהם. אם לבסוף תסופח הגדה המערבית לישראל, והמדינה תאכלס את שני העמים, יוגשם חלומם של ז'בוטינסקי, של הרב צבי יהודה הכהן קוק ושל המתנחלים.

ואם המדינה לא תהיה עוד מדינת העם היהודי – ייתכן. אולם האירוע של סוף קיומו של הבית השלישי יתבצע אחרי שלטון נתניהו. והרי "אחרי המבול"!

דרוש מנצח לתזמורת

shlomo gazitמאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן
"ביטחון פנים" ו"הגנת העורף", רח"ל (רשות החרום הלאומית) ומל"ח (משק לשעת חרום), צה"ל והמשטרה וחברת החשמל פעלו איכשהו, אך ללא מנצח לתזמורת.

 

דומני כי לאיש לא היה – ואין גם עתה – ספק שישראל נדונה בעתיד, במועד לא ידוע, לאסונות טבע. השבר הסורי-אפריקאי ורעש האדמה שהחריב את צפת מלמדים אותנו כי אין זו אלא שאלה של זמן עד לרעש האדמה הגדול, הבא. תהפוכות מזג האוויר מבטיחים גם הם ימי סערה קשים, ועם עליית מפלס מי הים התיכון נראה, ככל הנראה, את רצועת החוף שלנו נעלמת מתחת לפני הים. אינני מחדש דבר בדבריי אלה, אך לקראת אסונות מעין אלו עלינו להיערך, והיערכות זו דומה להיערכות שתידרש אל מול אתגרי הביטחון הצפויים לנו בחזית העורף.

לפני שבוע טעמנו את טעמה של סערת קור, גשמי-זעף ושלג. ארבעת ימי הסערה הצליחו לשתק את המדינה, וכל המערכות – המוניציפאליות והממלכתיות – האמורות להתמודד עם הבעיה ולאפשר לתושבים ולמשק לעבור את המבחן בשלום – תיפקדו באופן "מספיק בקושי".

otoבתוכניות האופרטיביות שלנו יש מספר גופים ומוסדות האמורים לתפקד ולתת מענה לאתגר – השר לביטחון פנים, רח"ל (רשות החרום הלאומית), השר להגנת העורף, מל"ח (משק לשעת חרום), וכמובן – צה"ל, משטרת ישראל, מד"א, מערכות כיבוי האש, חברת החשמל וחברת "מקורות". כל אחד מאלה פעל כמיטב יכולתו, אלא שהייתה זו תזמורת כלי נגינה שניגנה ללא מנצח.

על המדינה להיערך מיד לקראת המשבר הבא. משבר זה צפוי שינחת עלינו אולי בשבוע הבא ואולי בעוד שנה, אך אנו חייבים להיערך לקראתו ומיד.

רק לא ועדת חקירה ממלכתית. זו, אם תקום, תפעל בכלים משפטיים. היא תבדוק את תפקודם של כל אחד ואחד מכלי הנגינה, ואולי אף תציין כי חסר היה "מנצח" לתזמורת. ועדת חקירה כזו תשמע ותחקור עשרות, ואולי מאות עדים. עדים אלה יתגוננו ויבואו להעיד עם עורכי-דין צמודים, ובעוד שישה או תשעה ירחי לידה תפרסם הועדה דו"ח עב-כרס עם הממצאים וההמלצות. עד אז לא ייעשה דבר, שהרי כולנו נמתין למוצא פיה של הוועדה.

אז מה הפיתרון? על ראש הממשלה למנות ועדת עבודה מצומצמת של חצי תריסר חברים. בראשה יש להעמיד פרופסור מכובד, רמטכ"ל או אלוף לשעבר, ויש לוודא שאף פוליטיקאי פעיל לא ייכלל בין חבריה. על חבורה זו יש להטיל את לימוד הנושא, ויהא עליה להביא הצעה ארגונית נאותה, המתאימה לתנאים הישראליים – מי, מתי וכיצד מכריז על מצב חירום לאומי או אזורי, מי יהיה המנצח על התזמורת, ומי וכיצד ייעשה התיאום בין הגורמים השונים בעת מעשה.

אכן, המלצות הוועדה תובאנה לאישור וליישום לפורום הפוליטי. יהיו ללא ספק שרים, משרדים ואישים פוליטיים אשר לא יאהבו את ההשלכות מיישום המלצות הוועדה. את הדרג הפוליטי לא תחליף שום ועדה במדינה דמוקרטית.

ואולי בכל זאת ייעשה עמנו חסד והדרג הפוליטי יתפקד פעם נכונה, לטובת כולנו.

במסגד בעין הוד

eitan kalinskiמאת: איתן קלינסקי, מורה לתנ"ך ומשורר
ערביי עין ח'וד רואים את בתיהם משגשגים בעין הוד היהודית. ערביי עין ח'וד וילדיהם הפכו לפליטים – אל מול בתיהם.

 

התנכלות למקום מקודש בעיני מאמינים הוא מעשה פסול. אני מבין ללבם של אנשי גוש קטיף, שכאבו פגיעה במקום ששימש גם בתי תפילה ולימוד תורה. אך אינני מבין כיצד אנחנו, כחברה יהודית, מחרישים יותר מ-65 שנים, כשמקומות מקודשים לאסלאם מחוללים לנגד עינינו בתחומי מדינת ישראל.

מסגד אל-סוק בצפת הוא כיום גלריה של תמונות ופסלים. מסגד אלח'אלסה בקרית שמונה הפך למוזיאון. מסגד אלחמה בגולן הפך למחסן של משקאות ואלכוהול. במסגד הגדול בבאר שבע פעל מוזיאון, שנים רבות, וכיום הוא מקום מוזנח. המסגד בכפר אל-עבאסיה הפך לבית כנסת בישוב יהוד.

לא אמנה את מאות מסגדים שהסבנו את ייעודם, ובכך פגענו ברגשות דתיים של אנשים מאמינים. אך ברצוני להתמקד במה שמתחולל לנגד עינינו בעין הוד.

המסגד בעין הוד הוסב למסעדה, ובה מגישים, בין היתר, אלכוהול. יאמרו לי שהכול כשר למהדרין, הרי הוצא הסדר משפטי של "מסגד שחולן" על ידי נציגי קק"ל חירם דנין ועורך הדין יוסף סטרמזה. אני מתקשה להאמין שיהודים היו מוכנים לקבל בתחומי מדינת ישראל הסדר של "בית כנסת שחולן" והוסב למסעדה, שבה אדי בירה ויין ומאכלי פיגולים.

einhodבעין הוד מזדקרת לה במשך עשרות שנים ספירה שמימית של תרבות ואומנות בעלת מוניטין, ומטחווי קשת משם חיים התושבים שבנו את המקום. בעין הוד נרקמת לה עשייה אמנותית ששותפים לה רבים וטובים באומני ישראל. עשייה זו נעשית בבתי אנשים שנעקרו מבתיהם. הם רואים את הבתים, אך נשללת מהם הזכות לבוא אליהם. יש במקום אתרי קדושה לאסלאם, ואנחנו מחללים אותם במעטה של עשיה אמנותית.

עין ח'וד הוא בין הכפרים הערבים שלא נהרסו על ידי ישראל. לצערי, מדינת ישראל החליטה להפוך את הכפר לכפר "אותנטי" ללא ערבים, בשם עין הוד.
ערביי עין ח'וד – חלקם גורש וחלקם ברח במהלך הקרבות ב-1948 אל הרי הכרמל. לאחר תום הקרבות, בגלותם כי אדמותיהם הופקעו למטרות התיישבות יהודית, נאלצו להקים כפר חדש בסמוך לכפר שנגזל מהם. במשך 57 שנה הכפר לא הוכר על ידי ממשלת ישראל, ולכן תושביו לא זכו לשירותים מינימליים הכרחיים כמים, חשמל, בתי ספר, כבישים ועוד. לאחר מאבק ארוך הוכר הכפר בסוף שנת 2005. גם מאז נעשה רק מעט להטבת חייהם של אנשי עין ח'וד הערבית, הרואים מול עיניהם את בתיהם משגשגים בעין הוד היהודית. תושבי עין ח'וד המקוריים וילדיהם הפכו לפליטים – אל מול בתיהם.

מוּל פְּנֵי הַמִּסְגָּד בְּעֵין הוֹד
חָפוּי ראשׁ נִבְלַע תְּכוֹל הַחוֹף
הֲלִיכָתוֹ רְהוּיָה
טְעוּנַת תּוּגָה
רָכוּן מְדַדֶּה נֶאֱסָף בְּצֶלַע הָהָר.

הַמִּסְגָּד בְּעֵין הוֹד
מֵעָלָיו חַשְׁרַת עֲבֵי שָׁחָק
מְחַשֶּׁרֶת דְּמָעוֹת מֵעַל גַּבֵּי כִּפָּה יְתוֹמָה
וְאַדְווֹת סְתָיו הַשָּׁטָן נוֹטְפוֹת בִּכְתָלָיו
אֵדֵי בִּירָה וְיַיִן הֵדֵי תּף וּמְצִלְתַּיִם הַצּוֹלְפִים בִּכְתָלִים
מִתְגַּעְגְּעִים לִתְפִלָּה בּוֹכָה שֶׁנֶּעֶקְרָה מִכָּאן.

מוּל פְּנֵי הַמִּסְגָּד בְּעֵין הוֹד
חָפוּי ראשׁ נִבְלַע תְּכוֹל הַחוֹף.