Arab citizens should vote

By: Huda Abu Hamid, sociologist and social activist
Had the 1.7 million people who abstained in the last elections, voted for the present Knesset, the Center-Left would have gained 77 mandates, the Right and the Ultra-Orthodox – only 43, making a Center-Left government possible!
(Translated from the Hebrew article, published on Dec. 26 2012).

Lately I hear among my friends voices calling for Israeli Arabs to boycott the coming elections. Salman Matzalha, the well known Druze poet, calls for such a boycott in articles in "Haaretz". I think that Israeli Arabs, precisely because they are a minority, as is the Jewish Left, must vote. I am using the platform of "On the Left Side" – respected by a great number of Arab readers – to open a debate with those who call for a boycott of the elections and try to win them over to my opinion.

הצבעה ערביתI shall start with an argument widely accepted by those who favor boycotting the elections. They claim that such an act of protest influences the authorities to work toward increased equality of rights for Arab citizens in the State of Israel, but they are greatly mistaken! Abstention always weakens the party closest to one's opinion; always strengthens the party that one opposes the most! I assume that the majority of the Arab electorate opposes the policies of "Likud-Beitenu" and "Habayit Hayehudi". If so, just know, my Arab friends, that if you abstain – those are the very parties you will strengthen! Will those parties work for equal rights for Israeli Arabs?!

Another contradictory argument suggests that our votes do not make any difference whatsoever. That argument is also flawed for the reason I gave previously. Our votes given to the parties closest to our ideas will strengthen them and weaken parties unfriendly to us. Numbers to illustrate my claim: During the last elections, 65% of 4.8 million people with voting rights (Jews and Arabs) actually voted (the voting rate among Israeli Arabs was only 54%). A 35% abstention rate of the entire population means that 1.7 million people did not exercise their voting rights. By comparison, 1.67 million people voted for right-wing and ultra-orthodox parties, while only 1.4 million people voted for left-wing parties, including so-called "Arab parties"! All analysts are of the opinion that the majority of the people who abstained supported center-left ideas. Had the 1.7 million people who abstained voted for the present Knesset, the Center-Left would have gained 77 mandates, while the Right and the ultra-orthodox would have received only 43 mandates. Tzipi Livni, not Binyamin Netanyahu, would have been the Prime Minister. So is it worth it for us to vote or not?!

I have no illusions about the results of the coming elections. No, turnabout to the left will not occur this time. Not all of those who are doubtful about voting will exercise their voting rights. But to give up on a chance to make a difference without a try?!

There is yet another argument in support of boycotting elections: low voting rates help small political parties – those close to the minimum percentages of votes required to gain representation at the Knesset, by lowering the number of threshold votes. If that is true, is the Arab voter (or the left-wing Jewish voter) interested in helping the Kahanist party to gain entry into the Knesset?!

Salman Matzalha makes another point in his last article, suggesting that there is no difference between Zionist parties, regarding essential issues such as the occupation, war, peace and national justice. Mr. Matzalha, we can vote for "Arab" parties. And, with all due respect, are "Meretz" and "Hatnuah" identical to "Likud-Beitenu" and "Habayit Hayehudi"?! Exaggerations are permitted in poetry – "for beauty of style", but poetic license has no place inpolitics.

I agree with Matzalha only on one issue. He rejects the generalization in the expression "Arab parties" (although he can also be faulted for "generalizing" about "Zionist parties"). For the sake of my Arab brothers and Jewish neighbors, here is a more precise description of these parties – and, a partial explanation on why they don't merge as well:

• Hadash – The Democratic Front for Peace and Equality, is a secular party that includes Jewish and Arab candidates (albeit with a narrow Jewish electorate). It stands for "two States for two Nations". The first candidates on it’s Kenesset list are Mohamed Bracha, Dr. Hana Sawid, Dr. Dov Hanin, Dr. Appo Agrabia and Nebillah Espanioli .

• Balad – The National Democratic Union, stands for "One State for all Citizens". Its list of its candidates includes Jamal Zhalka, Hanin Zuabi, Bassel Netess, Ju'ma Zabraka and Abed Fukra .

• Raam-Taal – The Union for Arab Renewal, is an Islamist party that stands for a Palestinian State alongside the State of Israel. Its list of candidates includes Sheikh Ibrahim Tzatzur, Dr. Ahmed Tibi, Massud Gana'im, Taleb Abu Ahrar and Taleb A-Sana.

And so, four weeks before election day, I turn to all my Israeli Arab brothers: go and vote! Vote for one of the Arab parties, or for Meretz, or for "Hatnuah". Do not strengthen "Habayit Hayehudi" or the Kahanists. Do not abstain!

Jewish State or Isra-Palestine

BY TZVI Y. KESSE, Management Consultantzvi kese
These days the word "Peace" is doubtful even in the Labor Party. The Peace coalition can overcome this by this fact: many on the political Right disapprove of a bi-national state.
(translated from the Hebrew article published on Dec 18, 2012)

Ben Gurion on the Left and Jabotinsky on the Right came to an agreement. The Left opposed it and the agreement was cancelled. As the two men were shaking hands, Jabotinsky told Ben Gurion that if this agreement would be approved, they would have to do something "big" – publish a strong Zionist statement. Ben Gurion replied: "What is the value of statements"? This anecdote illustrates two different approaches: Political Zionism – essentially discourse and negotiations, versus practical Zionism – essentially building of positions of power . Jabotinsky told Weizman: "Everybody applauds me, but nobody votes for me". Weizman replied: "That's because Ben Gurion offers practical suggestions as to what to do." Nowadays it is the opposite: the Right offers concrete action plans. The Left offers a policy….

mitnaWhat does the Right do? It creates a new reality. It does not talk – it acts! It establishes a bi-national State. That is the name of the game. Not peace, which the Center-Left coalition raises as a banner. The Zionist Movement dreamed of a Jewish State. Today there are people who preach Zionism, but in practice deviate from the Zionist dream – walk away from a Jewish State toward a different one – a Jewish-Palestinian State. This deviation borders on treason.

Haled Mash'al and Abu Mazen do the job more skillfully than Finkelstein. One declaration such as the one Mash'al made recently is worth a hundred discourses on Peace. Maybe the historical interest of the Palestinians is not to have their state, but to realize a vision of one single State from the Jordan to the Sea – matching the vision of the nationalist-religious Right – the destruction of the Jewish State.
The Center-Left is weak in the face of Mashal's declarations, Hamas's actions and incidents of stone throwing on the West Bank.

Today the word 'Peace' is doubtful even in the Labor Party. The Peace coalition can overcome these obstacles by focusing on one issue: there are many on the Right who also disapprove of a bi-national State. Benet's suiciders are still not the majority in the right. The battle is to clarify, for the public, the act of betrayal of the Feiglin-Benet-Gush Emunim right wing, which is active in destroying the Jewish state.

It has become impossible to "sell" Peace to the public. The leadership of the Labor Party bears the responsibility of this situation. "The Land of Israel" (as opposed to the "State of Israel") is in the DNA of the Likkud, not of the Labor Party. For the Labor Party the fear of peace programs was – and still is – one of party politics. Three months before the elections of October 1973, Sadat presented Kissinger with a Peace proposal that would allow Israeli military presence in Sinai for 15 years. Kissinger – and Rabin – tried to convince Golda Meir and Dayan to "go for it". They rejected the proposal, arguing that if they agreed to such an agreement, they would lose the elections. In other words – they did not see Peace as a lever to win the elections: "See, Egypt is willing to sign a Peace accord". They saw it as a threat to electoral gains. They brought us the Yom Kippur War. They also lost the government for a generation. When Ehud Barak was given a second chance, he missed it – claiming: "There is no one to talk to".

On the other side, the Achilles's heel of the nationalistic-religious Right is its deviation from the Zionism of the Jewish State to Isra-Palestine. Yes, it is possible to explain to the public the meaning of a bi-national State. It is possible to impress upon people's consciousness that in the strip of land between the Jordan River and the sea Palestinians and Jewish are equal in numbers.

It is possible to impress upon public consciousness the meaning of the international, political isolation in which we are stuck. It is possible to impress upon people's consciousness that if the relations between the President of the USA and the government of Israel are shaky, he will not consider Israel as a partner when dealing with the Iranian issue. It is possible to explain that Lieberman's positions fit completely Russian politics. Russia has a leading role among countries opposed to an agreement between Israel and the Palestinians and the Arab States. So does Lieberman. Only somebody trained by "Pravda" is capable of accusing European ministers of being indifferent to the destruction of our State.

It is possible, and necessary, to impress upon the public that there are alternative ways to prevent the emergence of a bi-national state, if Peace is out of reach. It is possible to reach temporary agreements, and it is possible to hold on to the Arab comprehensive Peace Initiative within the 1967 borders.

To agree in principle with the Clinton formula, or even, Nathanyahu's speach in Bar-Ilan, paves the way for an Israeli initiative for an international coalition in support of an agreement that would in effect prevent a bi-national state. Such an initiative would be no less an achievement than Natanyahu's successful campaign for international sanctions against Iran. A sound campaign to prevent the emergence of a bi-national state will enable Natanyahu to be the third leader of the Right to realize his true historical mission when he comes to power – implement the policy of the Left.

ארצות הברית של מדינת ישראל

zvi keseמאת: צבי י' כסה, יועץ ניהולי
בדוקטרינת סאדאת, המחיר לברית עם ארה"ב היה השלום עם ישראל. המחיר לשמירת מעמדה של ישראל מול המדינות הדמוקרטיות – הסתלקות מהשליטה בפלסטינים.

 

מערכת הבחירות מתחמקת משאלות אסטרטגיות ראשונות לחשיבות. שאלה אחת היא המאבק בין נאמני מדינת היהודים לבין בוני המדינה הדו-לאומית. יש כוח אידיאולוגי חזק – תנועת ההתנחלות ותומכיה הלאומנים והדתיים – המבקש במעשה לחסל את מדינת היהודים. מהזווית של החלום הציוני לייסד ולקיים מדינת יהודים – זו ממש בגידה. הנושא נדחק לשולי השיח הציבורי.

הנושא השני הוא השאלה האמריקנית שלנו – ארצות הברית כמעצמה, ויהודי ארצות הברית כמשאב המיוחד לנו. אין סוד בעובדה שכל עוד מקוים הכיבוש, אי אפשר למכור נייר ערך ישראלי בעולם ללא חתימה של ארצות הברית. מציאות ההפוכה לחלום הציוני: אמרנו נעשה מדינה ריבונית לגורלה – והיא תלויה במלואה בארה"ב; אמרנו נעשה מדינה לעזור ליהודים – ומי עוזר למי? אנחנו ליהודי ארה"ב או הם לנו?

obamaמעמדה של ארה"ב באזור קיומי לנו. ובעניין זה מתחולל תהליך משנה סדרי מעצמות. האמור הוא בתחום האנרגיה, המתהפך לטובתה של ארצות הברית. הטכנולוגיה החדשה להפקת נפט וגז תביא עד 2020 לעצמאות אנרגטית של ארצות הברית. מהפך זה אוצר בפוטנציה תנופה כלכלית, ואיתה היערכות אסטרטגית אחרת כמעצמה עולמית.

אפשר לייחס קפיצות כלכליות שהעלו את ארה"ב למעצמת-על להתפתחות הטכנולוגיה להפקת הנפט. בינואר 1901 פרץ נפט נקי מבוץ מקידוח בטכניקה חדשנית. תוך זמן קצר ירד מחיר הדלק, ואפשר את מהפיכת התובלה. ב–1900 היו בארה"ב 8,000 מכוניות. ב–1916 היו כבר 3.5 מיליון מכוניות. על השגשוג הזה רכב הנשיא תיאודור רוזוולט – להתאים חוקים להתפתחויות המהירות. החשוב שבהם מנע מונופול של "סטנדארד אויל", הטיל מגבלה על תעריפי הרכבות, החדיר תחרות, הקים את רשות התרופות והמזון ועוד. זו הייתה תחילתו של תהליך לחיזוק הממשל הפדראלי. ה"ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט, ה"פייר דיל" של טרומן ו"החברה הגדולה" של ג'ונסון – ייצגו את התהליך הזה. ומכאן למיסוי ולחלוקה מסוימת של ההכנסות – מה שהשמרנים הקיצונים בארה"ב מגדירים סוציאליזם. לטענת היסטוריונים כלכליים, העושר שהביא הנפט היה התשתית שאפשרה לנשיאים כוח להוליך שינויים. לטענת רבים, הבחירה של אובמה לכהונה שנייה מבטאת את ההעדפה של התוואי הזה בחברה האמריקאית.

במקביל יש בארה"ב פיתוח מואץ של חומרים חדשים וטכנולוגיות (3 dimension printing), לייצור דברים שמקדימים מתחרים בעולם. בכהונה השנייה של נשיאותו, אובמה עשוי להתגלות כאחד הנשיאים המעולים של ארה"ב.

והנה אחת מהשאלות האסטרטגיות הלא ידועות: אם אמריקה עצמאית אנרגטית, העניין שלה באזורנו ייחלש. זה יבוא עם השינויים הדמוגרפיים בארה"ב. העניין האמריקאי במזרח הרחוק, מול סין, הוא השלב הגיאו-סטרטגי המרכזי לשנים הבאות. אפשר להניח שבתגובה תגמול סין במעורבות עולה במזרח התיכון. לישראל תהיה בעיה נוספת – מדינות אירופה תצטרכנה להבטיח את קווי האספקה של הדלק לארצותיהם.

מסביב לישראל יתהווה ים אסלאמי קיצוני, ואמריקה רחוקה יותר. ראוי להיזכר בדוקטרינת סאדאת: המחיר לברית עם ארה"ב היה השלום עם ישראל. המחיר לשמירת מעמדה של ישראל מול המדינות הדמוקרטיות הוא ההסתלקות מהשליטה בפלסטינים.

במציאות המתהווה יש עניין שלישי קיומי לנו: קהילת יהודי ארה"ב. אי אפשר להבטיח תמיכה אמריקאית בישראל ללא מעורבות כבדה של יהודי ארה"ב. הכיבוש שאנו מתבוססים בו מרחיק אותם מאתנו. היום אין שר ישראלי שיכול להופיע באוניברסיטה אמריקאית, ואם יופיע יגלה כי הסטודנטים היהודים נעדרים. הרב שרלו, שחזר משם, פרסם שמוכרחים לקבל בארץ את הרפורמים והקונסרבטיבים במלוא השוויון. המעשה הפוליטי הראוי הוא שמחנה נאמני מדינת היהודים המתנגדים לכיבוש, יסתערו ויכבשו את יהדות ארה"ב, ויאמצו אותם להציב מנהיגות התומכת במדיניות ישראלית ואמריקאית לשחרור המדינה מהכיבוש.

עדיין לא מאוחר

ran shorerמאת: רן שורר, סופר, פסיכולוג וקרימינולוג
הוא משקר לציבור, מבודד את המדינה, תוקע את השלום, מקדם רק מתנחלים וחרדים – עדיין לא מאוחר להחליף את ראש הממשלה!

 

לפחות מחצית מאזרחי ישראל, מכל קצווי הקשת, ומרבית אוכלוסיית המיעוטים, רובם ככולם אזרחים נאמנים למדינה – רותחים עליו מכעס. אלא שמטבעו האדם שוכח, ומהר. אז כשירות לאזרחים לקראת הבחירות, אני מביא כאן רשימה חלקית ואקטואלית, כתזכורת:

 פיו ולבו אינם שווים, או במילים אחרות – "אין תוכו כברו".
 שיקר כשהבטיח שוויון בנטל… בחובות ובזכויות…
 שיקר בעניין הסכמי השלום עם שכנינו. "אין עם מי לדבר"? – הוא פשוט לא רוצה לדבר!
 גרם לישראל לבידוד הבינלאומי החמור ביותר מאז קום המדינה.
 גרם להכרה בפלסטין באו"ם לפני שישראל נקטה במדיניות כלשהי!
 כהסבר לדחיית שיחות עם השכנים הציב תנאי מוקדם של "הכרה בישראל כמדינת העם היהודי". מי צריך אישור מבחוץ לאופי שתישא מדינתו?!
 במקום לטפל בהסכם עם השכנים, מנסה להפחיד את העם בנושא האיראני…
 מזלזל בהיגיון של העולם כולו, נרקיסיסט מושלם – "ביבי מדבר והעולם מקשיב"…
 הקים ממשלה בת 38 שרים וסגנים – הגדולה מאז קום המדינה.
 האביס אותנו במידע שקרי לגבי תכניותיו החברתיות-כלכליות. בפועל – התקדמו בסיוע ממשלתי רק החרדים, המתנחלים והפיתוח בגדה המערבית. לכל היתר לא נותר תקציב!
 מציג את נושא האבטלה כדוגמא להצלחת מדיניותו. אך מספר הרעבים גדל, ובמגזר הבלתי מועסקים – שמספרם אכן ירד – מרביתם מועסקים במשרות חלקיות או בתשלום שכר עבודה מינימאלי.
 גדל מספר הצעירים ממעמד הביניים שאינם מצליחים לסיים את החודש וזקוקים לסיוע ההורים. עבור מה הפגינו לפני שנה חצי מיליון ישראלים?!
 התנהגותו הציבורית המשתחצת והמזלזלת פוגעת לכולנו בנימים הכי עדינים.
 שובר כל נורמה "צברית" ישראלית ראויה, ובעיקר את הצניעות ואת הענווה.
 דחק לפינה את נושא האחריות המיניסטריאלית – לא שכחנו את השריפה בכרמל.
 הוביל מהלך פוליטי שהעיף מהנהגת מפלגתו את מי שהיה יכול לבלום אותו בשעת רצון.
 הוביל מהלך פוליטי לחיבור עם "ישראל ביתנו" – וכוחה של הרשימה המשותפת יורד בהתמדה.
 טוען שאם הליכוד-ביתנו יהיה חזק – מדינת ישראל תהיה חזקה. מה הקשר?!
 יצר אווירה שבה כל מי שאיננו מסכים עם דעותיו נחשב שמאלני ומכונה בוגד!
 עומד שוב להתחבר פוליטית עם החרדים ועם הלאומנים הקיצוניים ("הבית היהודי").
 "רוקד על הגגות" כשמפלגות המרכז מדשדשות, ולא הצליחו להתלכד תחת שרביט של מנהיג/ה אחד/ת, ומשכיח את העובדה שלפני שנים ספורות הליכוד עמד על 12 מנדטים… לעולם אל תזלזל ביריביך הפוליטיים – אתה עלול להגיע שוב לאותו מקום…

אז עם כל אלה – איך זה שגם לאחר הירידה בסקרים, למפלגתו יש עדיין 35 מנדטים? הציבור יכול – וחייב – להעמידו במקומו. עדיין לא מאוחר לבחור בהחלפת ראש הממשלה. רק לא נתניהו!

Getting ready for a new Intifada

shlomo gazitBy: Shlomo Gazit, General, (res.), former Chief of Army Intelligence
We are at the threshold of a new Intifada, that will be conducted according to new, different rules based not on the relative strength of military forces, but on today's reality of politics and media.
(Ttranslated from the Hebrew article, published on Dec. 16, 2012)

It is too early to determine specific facts, however we should not be surprised if in a few weeks or months December 6th and 7th will be remembered as marking the beginning of a third Intifada. One after the other we saw powerless IDF soldiers – in Hebron, and the following day in Kadum facing crowds of aroused Arabs hurling stones at them.

hayalimWe are on the threshold of a new Intifada that will most likely be conducted according to new and different rules. What will decide the outcome of this next Intifada will not be the relative strength of military forces, but real-politique and the power of mass media. Our absolute military superiority will not stand us in good stead. On the contrary, the mere use of military force will work against us. There have been three new developments since the Intifada of year 2000:

• Our defense forces will be asked to use live ammunition against Palestinians who are now the citizens of a state that has been recognized by 138 countries at the General Assembly of the United Nations. The UN document will be dangled in front all those in Israel who wish to rely on a report of Judge Edmond Levy's Committee, according to which, Israel is not a foreign nation occupying the West Bank.

• Every incident and every confrontation in the territories will be documented in real time on smart phones, laptops and television screens and disseminated to all corners of the universe, including countries generally perceived as sympathetic to Israel. Those who want to order IDF soldiers to open fire on people who throw stones at them will perhaps save us from humiliating pictures of fleeing soldiers, but instead posts around the world will be of hard images of shooting into and hurting civilians, many of them young people.

• The region in which we operate has fundamentally changed following the "Arab Spring". Reactions in Egypt and in Jordan will not originate among known leaders, who can be expected to responsibly weigh their actions. Future decisions will be taken by masses called to walk out of mosques to demonstrate in public squares.

This is a tough forecast of what can be expected during the next Intifada. Israel must already prepare itself today and adjust to the new reality. The major issue is not how our defense forces will behave during violent confrontations, but how to rapidly implement new policies and routines to avoid violent confrontations! We must move in three parallel directions:

• First and foremost it is imperative to engage in a dialogue with Mahmud Abas (Abu Mazen), coordinate with him our positions and establish a tight functioning cooperation in the field.

• Israel must do everything in its power to prevent provocations by "price tag" operatives (vigilante groups of settlers who wreak physical destruction on Arab mosques and private property, in a kind of ‘pay the price for’ or an ‘eye for an eye’ policy of terrorizing Arabs). The steps taken so far in the field by the Military Authorities have failed. I suspect there will be no other option than to initiate drastic actions against the political-religious leadership which stands behind the activities of these "price tag" operations.

• We must change the operational routine of the defense forces and as much as possible reduce the presence of our army in densely populated Palestinian areas; a presence that invites outbursts of violence and confrontations.

The main message I wish to convey here is that we are running out of time. Israel cannot afford to remain complacent until after the new government is formed, next April. The grave damages that could result from three-four months of a "wait-and-see" policy for Israel and for her political standing could be irreversible!
.

גן גני

neomi razמאת: נעמי רז, פסיכולוגית
אנחנו, שכבר ראינו דבר או שניים, יודעים לאן כל זה מוביל. אנחנו יודעים מה עושה האלימות ברחובות, בכבישים, בחיים הציבוריים.

 

לגננת ביבי שלום,

את מכירה אותנו, אנחנו השכנים שלך מהבית על יד. את אמנם לא יודעת את שמותינו, אבל כשאנחנו חולפים על פנייך בדרכך אל הגן, או ממנו, את מברכת אותנו לשלום בפנים מאירות. ואנחנו, אנחנו אוהבים לראות ילדים בסביבתנו. ילדים זו שמחה, לא כן? ועד כה גם שמחנו שאת היא הגננת שלהם. סמכנו עלייך שתחנכי אותם, כפי שחינכו אותך. סמכנו שתלמדי אותם דרך ארץ, סובלנות, יכולת לרסן את התוקפנות הטבעית שלהם, רצון לסייע, יכולת לחכות בתור בלי לדחוף, אכפתיות לאחרים, בפרט אם הם חלשים, ויכולת לפתור בעיות בלי אלימות. כן, הנחנו גם שהילדים שאת מחנכת בגנך יהיו אזרחים ראויים למדינתנו היקרה והנאורה. שהרי ברור לנו שחינוך היא המטרה החשובה ביותר עבורך, יותר מכל דבר אחר. אחרת ודאי לא היית הופכת לגננת.

bibiאלא מאי, גילינו דברים שאולי את לא יודעת עליהם כלל. אולי הם מתנהלים הרחק מעינייך – בפינות החצר, מאחורי וילון פינת הבובות, כשילדייך (אנחנו בטוחים שאת רואה בהם ילדייך, כמו כל גננת אמיתית) יוצאים לרחוב, ומי יודע איפה עוד. גילינו (שהרי אנחנו מתגוררים בקומות שמעל לגן) שהילדים "החמודים" שלך דוחפים ילדים אחרים באלימות ומפילים אותם, בייחוד אם הילדים האחרים לובשים גלימות שופטים. גילינו שלפעמים הם דורכים על הילד השקט בגן, מכאיבים לו בארסיות, תוך שהם מבליעים צעקות (שלא תשמעי חלילה) – "הנשיא הביתה!". גילינו שהם מסננים קללות בעוצמות שאפילו אנחנו יכולים לשמוע (אנחנו יושבים לנו במרפסותינו בשמש הבוקר, בתקווה לליטופה הנעים), כלפי הילדה חנין. גילינו שהחמודים שלך שולפים ציפורניים, בסתר קיר הגן, וצוחקים בהנאה כשהם פוגעים באחרים.

אנחנו, שכבר ראינו דבר או שניים בחיינו, יודעים לאן כל זה מוביל. אנחנו יודעים מה עושה האלימות ברחובות, בתורים, בכבישים, בבתי הספר, במועדונים, בחיים הציבוריים. אנחנו יודעים איזו תרבות כבר צמחה כאן, בארץ שלנו היקרה.

אבל את, הגננת? עלייך סמכנו. בטחנו בחיוך שלך, בנימוסים שלך, בחינוך הטוב שקיבלת (את לא יודעת, אבל הכרנו את הורייך בעבר הרחוק), באידיאלים שלך, וגם בהוראות משרד החינוך. כן, אנחנו יודעים שמשרד החינוך מאוד מוטרד מהאלימות בחברה, שמשרד החינוך מספק תכניות חינוכיות לגננות ולמורים כדי שהילדים יבינו מה זאת אלימות, כדי שילמדו להתנהג לא באלימות, כדי שהחברה שלנו תהיה מתוקנת יותר, ונעימה לחיות בה.

אבל עכשיו, עכשיו אנחנו ממש לא בטוחים עוד. אנחנו מודאגים, מאוד מודאגים – איזה חינוך "הילדים שלך" באמת מקבלים אצלך: שמותר לדחוף ולקלל, לדחוק הצידה ולדרוך על מי שלא מוצא חן? שהחוקים לא נחשבים, כי "אנחנו החוק"? שכבוד לאחרים זו מילה ריקה? סבלנות? סובלנות? – "מה קרה לך, הגננת, את לא יודעת שאלו הן רק מילים של זקנים?".

"התנועה"? – רק מרצ!

תמונת גדעון ספירומאת: גדעון ספירו, עיתונאי ופעיל שלום
התמיהה שלי מהתמיכה ב"התנועה" נוסקת לגבהים, כאשר במפה הפוליטית יש מפלגה שמתאימה לעקרונות הסוציאל-דמוקרטיה ככפפה ליד, ממש על מגש – לקחת ולהצביע.

 

במאמרו כאן "הבחירות בין ייאוש לתקווה" , קרא נפתלי רז, העומד בראש "מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי", להצביע בבחירות הקרובות עבור "התנועה" בראשות ציפי לבני. הקריאה כללה רשימה ראשונה של תומכים. חידה היא בעיני מה מביא אנשים משכילים, פרופסורים, דוקטורים, אנשי חינוך, פעילי שלום, המופיעים בציבור כאנשי המחנה הסוציאל-דמוקרטי – לתת את קולם לרשימה בראשות לבני, ולקרוא לאחרים לעשות כמותם. שהרי אין בין רשימת "התנועה" לכנסת לבין עקרונות סוציאל-דמוקרטים דבר. מדובר ברשימה שהיא מעשה טלאים, ומועמדיה הם פליטים פוליטיים שנאספו מן הגורן ומן היקב. זו רשימת מצב רוח אד-הוק, שאין לה שורשים, אין לה אידיאולוגיה ואין לה מוסדות דמוקרטיים.

galonעוד בטרם יבש הדיו על שמות המועמדים התגלתה תמונה עלובה של מתקוטטים. בעוד שהאלוף (מיל') מצנע, המועמד מספר שתיים, אומר שמפלגתה של המנהיגה לבני היא "שמאלית", ענה לעומתו האלוף (מיל') שטרן, המועמד מספר ארבע – לא היה ולא נברא, מדובר ברשימה לא שמאלית. ליתר ביטחון שריין לעצמו שטרן, במסמך כתוב, חופש הצבעה בנושאים מדיניים. גם ציפי לבני הדפה את הניסיון של מצנע, באומרה שהיא גדלה בבית שבו הורידו דגלים אדומים, והיא לא הולכת עתה להניף אותם. בל נשכח שלבני הייתה אבירת ההפרטה והקיטוב – כך כמנכ"לית רשות החברות הממשלתית, וכך כמשנה לראש הממשלה אולמרט. לנוכח ההסתייגות של לבני, מצנע לא חזר על אמירתו.

דינה של מפלגה זו להתפורר בדומה לכל קודמותיה מ"המרכז". לבני נמנתה עם השלישייה המובילה בממשלת אולמרט שיזמה את מבצע "עופרת יצוקה", וכשרת החוץ היא אחת מהנושאים המרכזיים באחריות לפשעי המבצע. היא טרם התנערה מכך, להיפך – בכל הזדמנות היא מעלה על נס את המלחמה המיותרת כהוכחה לכך שיש לה כישורי ראש ממשלה. אין פלא שתמכה גם ב"עמוד ענן" של נתניהו. ישמור האל. בנתונים אלה, נפלא מבינתי כיצד מצויים ברשימת תומכיה הנ"ל גם שני אישים ערבים. האם הם תומכים בהריגת בני עמם?! לבני מדברת אמנם על שלום, אבל תוכנית השלום שלה היא "נון-סטרטר". למיטב ידיעתי היא לא מוכנה לחלק את ירושלים, והיא לא מוכנה להחזיר אפילו פליט אחד, גם לא כמחווה סמלית. ואלו רק שתי דוגמאות.

מצנע, שכאלוף פיקוד המרכז הגן על המתנחלים, יישם מדיניות כיבוש ודיכוי אכזרית, כולל ענישה קבוצתית של הריסת בתי משפחות חפות מפשע (למשל בפרשת ביתא, באפריל 1988 – פיצוץ 13 בתים וגרימת נזקים ל-22 בתים נוספים, ראו בדו"ח "בצלם" מנובמבר 1990). לא ידוע לי שהביע חרטה על כך. אני מפנה את הקוראים גם לחליפת מכתבים ביני ובין עליזה מצנע, שעה שבעלה כיהן כאלוף פיקוד המרכז (שפורסמו בשבועון "העולם הזה" ב-25.1.1989). האלוף (מיל') שטרן, משתחרר טרי יחסית מהצבא, שירת אף הוא את הכיבוש בתפקידים שונים. כקצין חינוך ראשי סגר את ביטאון הצבא "במחנה" למספר שבועות, בגלל ראיון עם אלוף משנה שיצא מהארון. בדומה ל"ועדות הכשרות" בעיתונות החרדית, "במחנה" חזר להופיע לאחר ששטרן מינה לו "ועדה מייעצת". והערה עקרונית: קיים קושי של פיקוח אזרחי יעיל על המערכת הצבאית, כאשר בארבעת המקומות הראשונים מופיעים שני גנרלים.

התמיהה שלי מהתמיכה ב"התנועה" נוסקת לגבהים, כאשר במפה הפוליטית יש מפלגה שמתאימה לעקרונות הסוציאל-דמוקרטיה ככפפה ליד, ממש על מגש – לקחת ולהצביע. כוונתי למרצ בראשות זהבה גלאון: מפלגה דמוקרטית, רשימתה נבחרה בבחירות פנימיות נקיות, והיא בעלת מצע המשלב צדק חברתי וכלכלי, הגנה על זכויות אדם ודמוקרטיה, מאבק בגזענות, התנגדות לכיבוש והצגת תוכנית שלום שהיא היום הדבר הקרוב ביותר לסיכוי של שלום ישראלי פלסטיני. חישבו על כך.

מרצ והשרץ

eliyahoo-koufmanמאת: הרב אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
מרצ מתהדרת ביושר, בצדק חברתי, במלחמה בשחיתות, בחיבוק עולים, בהפרדת הדת מהמדינה. במרצ רוצים שנשכח את הפרשיות שנחשפו על רבים מראשיה.

 

קראתי כאן את מאמרו של ח"כ הורוביץ על מרצ – http://on-the-left-side.org.il/?p=5711 . לי נראה שלא במקרה מרצ מדדה סביב שלושה מנדטים. המפלגה היומרנית הזו היא בלון שמאבד אוויר מאז הדחתה של שולמית אלוני.

במרצ מדברים על צדק חברתי. צריך לשאול את רן כהן אם לא נבחר לראשות מרצ – על אף הפעילות והוותק שלו בשמאל – בשל המוצא… במרצ מדברים על מלחמה בשחיתות, אבל כשהם היו בשלטון נחשפו גם עליהם פרשיות: ח"כ דדי צוקר, שהיה יושב-ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט, אך גם חבר הנהלת "קמרה אובסקורה" – עמותה שקיבלה כסף מהמדינה. מרצ דאגה להעלים את צוקר מרשימתה הבאה לכנסת. אגב, מימון תמוה קיבלה העמותה ממשרד החינוך בראשות השר רובינשטיין, למרות אזהרות קודמתו בתפקיד, שולמית אלוני, לא להעביר לעמותה כספים "מסיבות של חוק וסדר". לא שכחנו גם את העבודות והתפקידים שניתנו ללא מכרזים במשרד לאיכות הסביבה, בימי השר יוסי שריד, בבית ג'וברין; ואת "אי הסדרים" אצל סגן השר (ולימים השר) רן כהן, במינויים בדרך שנוגדת את תקנות שירות המדינה. והדובדבן הפלילי שבקצפת: דן דרין, סגן ראש עיריית ת"א מטעם מרצ, שחברה בבעלותו התקשרה בחוזה עם חברת "גני יהושע" שבבעלות העירייה בלא שהודיע על כך, והוא אולץ להתפטר.

merezאת כל אותן הפרשיות חשפתי, בשנות ה-90, בעיתונים "המחנה החרדי" ו"יום השישי". ח"כ דדי צוקר עשה כל אשר לאל ידו למנוע חשיפה של פרשתו בעיתונות הכללית, בגיבוי היועץ המשפטי דאז מיכאל בן יאיר (ועוזרו גדעון סער…). כותב שורות אלה, מתנחלת מאלון שבות ואברהם פריד ("פריצי") הצליחו במשותף לפרוץ את המחסום, והביאו את העניין לדין ולפרסום ב"הארץ". זכורה גם עמותת "חמד"ת – חופש מדע, דת ותרבות", שכלפי חוץ הייתה עמותה לא פוליטית, מסובסדת בכספי המדינה, אך קראה לתמוך במרצ – עד שבעקבות סדרת מאמרים שלי בעיתון "יום השישי" דאג ח"כ מאיר פרוש לפסול אותה.

במרצ מדברים נגד אפליית עולים, אך שר הקליטה יאיר צבן היה זה שמנע מפליטי ה"פלשמורה" לעלות לארץ. במרצ מדברים על שלום, אבל בעניין "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים נאלמו שפתיהם דום, כי על האדמות השדודות יושבים לא מעט מקיבוצי – מרצ!

במרצ מדברים על הפרדת הדת מהמדינה, ועל חוק וסדר. אבל מה נדהמתי לשמוע מח"כ אילן גילאון, כאשר ראה כתבה ב"מעריב" על זיופי "גיורים" של הרב יונה מצגר, ש"אני לא מתערב בגיורים של הרב מצגר". אפילו העוזרת הפרלמנטארית שלו נדהמה, וטענה ש"זהו דבר פלילי". אותו גילאון הקים גם רעש גדול על סחר ברומניה בעצמות יהודים מהשואה, אך התקפל כשגילה שהפדרציה היהודית ברומניה עומדת מאחורי הנבלה, בגיבוי שגרירות ישראל. וחזרה לח"כ הורוביץ: הלוחם הגדול ל"הפרדת הדת מהמדינה" ברח כמו מאש כאשר חרדים פנו אליו בישום הנושא באופן תחוקתי, וביקשו ממנו לרוקן את ה"רבנות הראשית" מתוכן. ח"כ זבולון אורלב, הנץ מה"בית היהודי", הסביר לח"כ הורוביץ שה"רבנות הראשית" טובה לציונות, ויש להעלים עין משחיתותה.

אני חייב להודות כי דווקא הח"כית והשרה שכל החרדים והימין אהבו לשנוא, הגברת שולמית אלוני, הייתה הישרה וההגונה במרצ. לא במקרה מישהו שם דאג לשלוח אותה הביתה, ואת פירורי התוצאות מלקטת כיום מרצ. גם לטיף דורי, לוחם אמיתי לשלום ולשוויון, יוצא דופן ביושרו במרצ – המפלגה שאצלה פורים נחגג כל השנה.

הזכות לבחור ולהיבחר

shlomo gazitמאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן
ח"כ חנין זועבי השתתפה במשט. היא באה לממש את זכותה להפגנה פוליטית כנגד מדיניות הממשלה. זכותה להפגין ולקרוא לישראל לבטל את הסגר הימי.

 

מאמר זה נכתב בטרם נודעה החלטת בית המשפט העליון בשאלת זכותה של ח"כ חנין זועבי להתמודד שוב לכנסת. איני מכיר את הגברת זועבי, ואין בכוונתי, כמובן, לבחור ברשימת בל"ד. ואף על פי כן, חתמתי השבוע על מודעה שקראה לאפשר לה את זכות-היסוד לבחור ולהיבחר.

שתי סיבות הניעוני לחתום. האחת – איני שותף לתיאורים המעוותים המאשימים אותה כשותפה לפיגוע טרור על סיפון ה"מאווי מרמרה" לפני שנתיים וחצי. והשנייה – ברצוני לעשות הכול למניעת הדרה של אחינו ערביי ישראל משותפות בחיים הדמוקרטיים שלנו.

שש ספינות הנושאות מטען הומניטארי יצאו מטורקיה בדרכן לעזה, משט שנועד להפגין נגד הסגר שמטילה ישראל על מיליון וחצי תושבי הרצועה. לאיש מן הנוסעים לא הייתה כוונה להגיע לישראל או ליזום פיגועי טרור בשטחנו. אף לא אחת מן הספינות חדרה למים הטריטוריאליים שלנו. אילו התרנו להן להמשיך בדרכן – כפי שנהגה ממשלת אולמרט שנתיים לפני כן – היו הספינות מגיעות לנמל עזה, פורקות את מטענן חסר הערך, וכל הפרשה הייתה מסתיימת ללא עימות, ללא אבידות וללא תהודה בינלאומית. את העימות – שהפך לאלים – יזמנו אנו. ישראל היא שחסמה את הספינות בתנועתן במים הבינלאומיים, וישראל היא שהביאה אותן בכוח לנמל אשדוד. על ה"מאווי מרמרה" היו מאות נוסעים שהשתתפו במסע ההפגנתי. ביניהם – יוצאי מדינות שונות, ואף מספר ישראלים. אכן, היו גם קרוב למאתיים חברי ארגון ה-IHH הטורקי, קבוצה אנטי ישראלית מובהקת אשר ביקשה להתעמת ולהיאבק במי שינסו למנוע מן הספינה להגיע לעזה, ולהפגין למען הזכות להגיע לעזה. קשה לכנות מעשה זה "פיגוע טרור" בישראל.

זועביח"כ חנין זועבי השתתפה במשט. היא באה לממש את זכותה להפגנה פוליטית כנגד מדיניות הממשלה. זכותה להפגין ולקרוא לישראל לבטל את הסגר הימי. גם מי שתומך בסגר זה אינו יכול לשלול ממנה את הזכות לקרוא ולהפגין לביטולו. חנין זועבי – כמו רוב נוסעי המרמרה – לא הייתה מעורבת אישית בהתנגדות הכוחנית ללוחמי צה"ל שבקשו להשתלט על הספינה, ולא היה לה חלק בעימות האלים. מדי פעם אנו חווים עימותים בגדה המערבית, בעת פינוי מאחז או באירועים דומים, כאשר חברי כנסת מן הימין מגיעים למקום ואף מעורבים בפועל בעימות המתפתח. ח"כ אריה אלדד אף שבר זה לא מכבר את ידו באירוע כזה. זכותם המלאה של חברי הכנסת להפגין, אלא שזכות זו שמורה לח"כ משמאל בדיוק כמו לח"כ מימין.

ומכאן לנקודה השנייה. בישראל חי מיעוט ערבי גדול, מיעוט המונה יותר מעשרים אחוז מאזרחי המדינה. הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והישראלי-פלסטיני בפרט, מקשים ביותר על החיים יחד. מיום הקמת המדינה, מעולם לא אפשרנו למיעוט הערבי להיות שותף בהתוויית המדיניות הלאומית, אולם תמיד ידענו לאפשר להם למלא את זכותם המלאה כחברים בבית המחוקקים. אם נאפשר לרוב פוליטי של ח"כים לאומנים לשלול מח"כ ערבי להיבחר, נפתח תהליך אשר יביא מפלגה ערבית להחרים את הבחירות, ובעקבותיה – להדרת ערביי ישראל מן החיים הפוליטיים.

זהו תהליך מסוכן, תהליך העלול להשאיר את הדמוקרטיה הישראלית ללא השתתפות וללא מעורבות פעילה של ערביי ישראל, תהליך שיותיר אותנו ללא דמוקרטיה.

* * *

זהו המאמר האחרון שלי בשנה האזרחית 2012. ברכותיי לשנה החדשה, ובלבד שלא תהיה גרועה מן השנה היוצאת.

אדם בשם אף-אחד

uri-avneriמאת: אורי אבנרי, עיתונאי, ח"כ בעבר, יו"ר "גוש שלום"
לקחת את שלי ולסלק את בנט? להכניס את יאיר ולהוציא את ש"ס? להכניס את ציפי כעלה-תאנה, למען האמריקאים והאירופים הטורדניים?

 

פתאום ראיתי שיש כוכב חדש ברקיע הפוליטי של ישראל. עד שלשום לא ידעתי אפילו על קיומו.
סקר דעת-קהל שפורסם ב"הארץ" הציג שאלה מתקופת ניקסון: "מאיזה פוליטיקאי היית קונה מכונית משומשת?". התשובה הייתה מהממת: אף פוליטיקאי אחד לא הגיע אף ל-10%. מלבד אחד, שזכה באמונם של 34% מן הנשאלים: אדם בשם אף-אחד.

זאת לא הייתה השאלה היחידה שלגביה העדיפו הנשאלים את אותו מועמד מסתורי. כאשר נשאלו עם איזה מועמד (או מועמדת) היו מעדיפים לבלות ערב, 5% בחרו בשלי יחימוביץ', וגם בנימין נתניהו החלקלק זכה ב-20% בלבד. אף-אחד הוביל שוב, והפעם ב-27%.

למי מהפוליטיקאים אתה מאמין יותר? שוב הוביל אף-אחד ב-22%, ואחריו נתניהו ב-18%. למי איכפת ממך ומהבעיות שלך? 33% הצביעו על אף-אחד, ואילו שלי צלעה אחריו ב-17%, ונתניהו ב-9% בלבד.

לא פגשתי את האדם הזה מעולם. איני יודע אם הוא גבר או אישה, צעיר או קשיש. מדוע לא הקים מפלגה משלו? הרי מפלגה זו הייתה נוחלת ניצחון מוחץ! מכיוון שעכשיו כבר מאוחר מדי להגיש רשימה חדשה, ברור לגמרי שנתניהו יהיה המנצח הגדול. הוא יהיה ראש-הממשלה הבא. פשוט אין לו מתחרה.

שולחןממשלהבשפות רבות, ובהן עברית, מדברים על "המשחק הפוליטי". אך עד כמה שאני יודע, איש לא המציא עדיין משחק כזה, אף לא לילדים. החלטתי לעשות זאת כאן. אני מקווה שזה יעזור לאחדים מן הקוראים והקוראות לבלות את הזמן בערב משעמם, כאשר אין "ריאליטי" בטלוויזיה.

המשחק החדש דומה בצורתו ללגו. יש בו קוביות, שכל אחת מהן מייצגת את אחת המפלגות. המטרה היא להקים קואליציה. מכיוון שיש בכנסת 120 חברים, עליך למצוא 61 ח"כים כדי להקים ממשלה. אך אתה תרגיש יותר בטוח אם יהיו לך לפחות 65, מכיוון שח"כים אחדים נמצאים בכל עת בחו"ל, ויהיה צורך להזעיק אותם הביתה בכל פעם שיש הצבעה קריטית. כידוע, הישראלים אוהבים לטייל בעולם, בייחוד אם מישהו אחר (הכנסת, לדוגמה) משלם עבור התענוג.

בשעה שאתה מקים את הקואליציה, כדאי לך להקפיד על העקרונות הבאים:
ראשית, המפלגה שלך צריכה להיות די חזקה בממשלה כדי שתוכל להתגבר על כל התנגדות בתוכה.
שנית, הקואליציה צריכה להיות מאוזנת, כך שאתה תמיד תהיה בדיוק האמצע בכל דיון.
שלישית, על הממשלה לכלול די חברים כדי ששום מפלגה יחידה לא תהיה די גדולה כדי לסחוט את הממשלה באיומי-פרישה ערב הצבעה חשובה.

בעבר היו מועמדים אומללים לראשות-הממשלה שלא הצליחו במכה הראשונה, והיה עליהם לבקש מנשיא-המדינה להאריך את הזמן שהחוק מקציב למלאכת מעשה המרכבה.
למעשה, זאת תהיה החשובה מכל ההחלטות שיהיה עליך לקבל עד לבחירות הבאות, חשובה אפילו מהחלטה על מלחמה, וכדומה. אם תרכיב קואליציה לא-נכונה, הממשלה שלך תקרטע, ואי-שם בדרך תתפרק. הסקרים מראים שבפעם הזאת יהיה התפקיד שלך קל יחסית. תלוי רק בך אם תצליח או לא.

קודם כל, עליך למיין את הקוביות העומדות לבחירה. הרשימה שלך, "הליכוד ביתנו", זו שהקמת יחד עם אביגדור ליברמן, צפויה לקבל בין 35 ל-40 מנדטים. כל שאר המפלגות תהיינה הרבה יותר קטנות. אין ולו מפלגה אחת הצפויה לקבל בין 20 ל-35 מושבים.

מפלגתה של שלי מרחפת בין 15 ל-20. ארבע מפלגות אחרות הנמצאות בטווח שבין 9 ל-15: "התנועה" של ציפי לבני, "יש עתיד" של יאיר לפיד, ש"ס ו"הבית היהודי" של נפתלי בנט.
נפתלי מי? בנט הוא ההפתעה הגדולה של בחירות אלה, איש שהגיח לפתע משום-מקום. הוא יזם היי-טק בעל כיפה פיצפונת, שהצליח להשתלט על המפד"ל הזקנה והחצי-מתה. אחרי שסילק את המנהיגים הקשישים, הוא הפך לבוס הבלעדי. תוך שבועות אחדים בלבד הכפיל את מפלגתו בסקרים, על-ידי כך שעקף את נתניהו מימין וביטא דעות העשויות להישמע פשיסטיות.

ממי לוקח בנט את תומכיו? מהליכוד, כמובן. בעבר כיהן בנט כראש-המטה בלשכתו של נתניהו, עד שעורר עליו את זעמה של שרהל'ה, אשתו של הבוס (ויש אומרים: הבוס האמיתית). עכשיו נטוש קרב-איתנים. בנט מעליל על נתניהו שהוא תומך ב"פיתרון שתי המדינות" (דבר שאיש בישראל ובעולם אינו מאמין בו) ונתניהו תוקף את בנט על שהכריז שהוא כחייל לא היה מציית לפקודה "לגרש יהודי מביתו" (ה"בית" הוא, כמובן, התנחלות על אדמה פלסטינית).

מכיוון שהליכוד עצמו הפך בפריימריס האחרונים להרבה יותר ימני, והצטרפות קלגסי ליברמן עוד הגביר מגמה זו, יהיה זה קרב מרתק: הימין-הקיצוני נגד הימין-הסופר-קיצוני. יש גם ימין-מגה-קיצוני, רשימתם של הכהניסטים, אך נראה שזו לא תעבור את אחוז-החסימה.

אילו קוביות אחרות מונחות על השולחן? מלבד הליכוד וחמש המפלגות בגודל "בינוני", יש שם עוד שש מפלגות קטנות. החשובה ביותר היא "יהדות התורה". מפלגה חשובה אחרת היא מרצ, המפלגה היהודית היחידה המודה בכך שהיא שמאלית. דומות בגודלן שלוש המפלגות ה"ערביות", ובהן חד"ש הקומוניסטית, שרוב בוחריה ערבים, אך שיש לה גם מועמד יהודי מצטיין. וחוץ מהכול יש גם "קדימה" האומללה, המפלגה הגדולה ביותר בכנסת היוצאת, הנאבקת על חייה מול אחוז-החסימה. כך עוברת תהילת העולם.

עכשיו אתה יכול לגשת לעבודה. זכור: המטרה היא 61 ח"כים.
הברירה הטבעית ביותר שלך היא איחוד ימני. הליכוד-ביתנו, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה ישיגו, כנראה, ביחד משהו כמו 67 מנדטים. הן יכולות להקים ממשלה שתרחיב במהירות את ההתנחלויות, תסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית, תקיים כיבוש נצחי ותצפצף על כל העולם.

המגרעת: הרכב זה שם קץ להעמדת-הפנים שלך כאילו אתה דוגל ב"פיתרון שתי-המדינות" ושואף לשלום. אתה תעמוד עירום מול העולם. המעמד הבינלאומי של ישראל יצלול לתהום, והתוצאות עלולות להיות הרות-אסון.

וגם: כשאתה בוחר כך אתה חושף את עצמך לסחיטה מתמדת מצד ש"ס ויהדות התורה, העלולות לדרוש שוב ושוב סכומי-עתק לגטאות שלהן, כגון העלאת קצבאות-הילדים, שחרור מעבודה ומשרות צבאי ועוד סחיטות למיניהן. חוץ מזה, בממשלה כזאת לא תהיה ממוקם באמצע. כדי למנוע זאת, כדאי לך אולי להוסיף כמה תבלינים "מרכזיים" לתבשיל. למחרת יום הבחירות יעמדו לפחות שלושה ראשי-מפלגות בתור לפני הדלת שלך: שלי, ציפי ויאיר.

ניסוח קווי-היסוד של הממשלה הבאה לא יהווה בעיה. אף אחד מהשלושה לא אמר דבר שיכול להפריע לך. בעצם, הם לא אמרו דבר על שום דבר. אז אתה יכול לבחור בחופשיות. למה לא לבחור בכולם? זה היה יוצר "אחדות לאומית" (שהיא תמיד פופולארית). רק ה"ערבים" ומרצ היו נשארים בחוץ. קואליציה של 100 ח"כים.

אבל יש בעיה. בעצם, שתי בעיות.
קודם כל, בממשלה כזאת אתה תהיה במיעוט. יתכן שלא תוכל להפוך בקלות כל שיגיון שלך לחוק, ולא תוכל לזגזג כאוות נפשך.
שנית, איך תחלק את המשרדים? זאת הרי המטרה העיקרית של המנהיגים האלה, וכך גם של ראשי מפלגתך שלך. יהיו לפחות שלושה מועמדים למשרד-הביטחון, ארבעה לאוצר ושניים למשרד-החוץ (אם בתי-המשפט לא ישלחו את ליברמן לכלא).

כך מתחיל המשחק. איזו מפלגה להכניס, איזו להשאיר בחוץ?
לקחת את שלי ולסלק את בנט? או אולי להכניס את יאיר ולהוציא את ש"ס? להכניס את ציפי כעלה-תאנה, למען האמריקאים והאירופים הטורדניים, ולמנוע את ה"דה-לגיטימציה" של מדינת ישראל? לשכוח משלי למרות שהיא אומרת שהיא אוהבת את המתנחלים?

כפי שאתה רואה, האפשרויות שלך הן כמעט בלתי-מוגבלות. יש לך עוד 25 ימים.
תהנה מהמשחק. ושיהיה בהצלחה!

איש השנה 2012

naftali razמאת: נפתלי רז, איש חינוך ומורה-דרך, מרכז מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי
את מסורת "איש השנה" למדתי מאורי אבנרי, אז עורך "העולם הזה". ב-2011 בחרתי באהוד ברק – http://on-the-left-side.org.il/?p=2261 . מי השפיע על האירועים השנה?

 

נפתלי בנט? חשוב שחשף את פניו הקיצוניות כמייצג "הציונות הדתית", לצד בן-ארי, פייגלין וחוטובלי. חשוב להזכיר שהרכיב את רשימתו עם הרב דב ליאור מקריית ארבע –זה שפסק ש"ברוך גולדשטיין קדוש מכל קדושי השואה", שציין יואל בן-נון כמקור דיני הרודף והמוסר שהביאו לרצח רבין, שמנחם לבני (ראש "המחתרת היהודית") העיד עליו כמי ששלחו לרצוח ערבים, שמאחורי הספר "תורת המלך, הלכות הריגת גויים". אבל בנט כאיש השנה?…

יהודה ויינשטיין? היועץ המשפטי לממשלה הוא המחמיץ של השנה – בפרשיות אולמרט, ב"מסמך גלנט", בפרשיות ליברמן. אבל איש השנה?…

ח"כ מירי רגב? הפארסה של השנה – כן, אבל אשת השנה?…

פרופ' דן שכטמן? חתן פרס נובל (בכימיה), אבל ב-2011…

ישי עוליאל? אלוף העולם בטניס עד גיל 12. אבל איש השנה?…

לבסוף הגעתי למסקנה שאיש השנה הוא – אביגדור ליברמן. הצצה להיסטוריה שלו תפתיע גם את מכריו:

אביגדור (איבט) ליברמן נולד ב-5.6.1958 בקישינב שבמולדובה (אז – ברית המועצות), עלה ארצה בן 20, שירת שירות מקוצר בצה"ל, למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, התחתן ב-1981, המשפחה עברה ב-1988 מירושלים להתנחלות נוקדים, וליברמן כיהן כחבר הדירקטוריון של החברה הכלכלית לירושלים, וכמו"ל של שבועון ברוסית "יומן ירושלמי".

ב-1988 התמודד ליברמן בפריימריז של הליכוד, וכשל. נתניהו, שנבחר לראש הליכוד ב-1992, מינה אותו למנכ"ל הליכוד. כשנבחר נתניהו לראש הממשלה, ב-1996, הוא מינה את ליברמן למנכ"ל משרד ראש הממשלה. ב-1997 התפטר ליברמן מהתפקיד (התפטרות ראשונה), בשל פתיחת חקירה נגדו. התיק נסגר, וליברמן פנה לעסקים, והקים ב-1998 את חברת "נתיב אל המזרח". ב-1999 הוא הקים את "ישראל ביתנו", ובבחירות זכה ב-4 מנדטים.

המשטרה החלה לחקור את ליברמן בחשד שבעת שכיהן כח"כ קיבל דרך החברה הנ"ל שוחד של מיליוני שקלים מהאוליגרך מיכאל צ'רנוי, ובחשד שבתו, מיכל ליברמן, תיווכה במתן השוחד דרך חברה שייסדה. בסוף 1999 הואשם ליברמן בתקיפת קטין ואיומים, לאחר שילדים תקפו את בנו, הורשע בספטמבר 2001, ושילם 10,000 ש"ח פיצוי לילד ו-7,500 ש"ח קנס.

ב-2000 מיזג ליברמן את סיעתו עם "מולדת" של "גנדי" זאבי ו"תקומה" של בני אלון, לסיעת "איחוד לאומי – ישראל ביתנו". בבחירות 2001 הצהיר ליברמן שבמלחמה עם מצרים תפציץ ישראל את סכר אסואן. בתגובה החרימה מצרים פגישות עמו.

ב-15.10.2001 החליטו ליברמן וזאבי להתפטר מהקואליציה (התפטרות שנייה), במחאה על מסירת שכונה בחברון לפלסטינים. שעות לפני כניסת מכתבי ההתפטרות לתוקף נרצח זאבי. לבקשת שרון דחו בני אלון וליברמן את התפטרותם. לבסוף התפטרו ליברמן ואלון במרץ 2002 (התפטרות שלישית).

בבחירות 2003 אימצה הסיעה המשותפת "האיחוד הלאומי" בראשות ליברמן את רעיון הטרנספר, וזכתה ב-7 מנדטים. ליברמן מונה לשר התחבורה בממשלת שרון השנייה, הודיע שיצביע נגד תוכנית ההתנתקות, ו"התפוטר" בידי שרון מהממשלה ב-4.6.2004 ("התפוטרות" רביעית). בסוף 2004 פרשה "ישראל ביתנו" מ"האיחוד הלאומי" (התפטרות חמישית). בבחירות 2006 הציג ליברמן את תוכנית "חילופי השטחים", שהציעה להעביר אזורים ערבים כאום-אל-פחם למדינה הפלסטינית, ולספח את גושי ההתנחלויות. סיעתו גדלה ל-11 מנדטים. ליברמן הצטרף לקואליציה בראשות אולמרט, ומונה לסגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים. השר אופיר פינס מ"העבודה" התפטר בשל כך מהממשלה. ביום השבעת הממשלה, ב-4.5.2006, דרש ליברמן לשפוט את הח"כים הערבים הנפגשים עם ראשי החמאס "כמשתפי פעולה, כמו במשפטי נירנברג". בראיון בגל"צ באוקטובר 2007 האשים ליברמן את אנשי השמאל "בכל הקורבנות והצרות" של ישראל, ובראיון ב"מבט" השווה את אנשי "יש גבול" לקאפו במחנות הריכוז הנאצים.

משהגיעה ממשלת אולמרט לדיונים עם הפלסטינים בסוגיות הליבה, הודיע ליברמן ב-16.1.2008 שמפלגתו פורשת מהממשלה (התפטרות ששית).

בבחירות 2009 זכתה "ישראל ביתנו" ב-15 מנדטים, וליברמן מונה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. ככזה הצהיר שאינו מחויב למתווה אנאפוליס, שחזון שתי המדינות אינו ישים, ושברצונו לחייב את כל האזרחים (כולל הערבים) בהצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כתנאי להשתתפות בבחירות.

לפני כחודשיים התמזגו סיעות הליכוד ו"ישראל ביתנו" לסיעת "הליכוד ביתנו", ונתניהו התחייב שליברמן יוכל לבחור בממשלה הבאה את אחד משלושת התיקים הבכירים.

היועץ המשפטי חשש מלהאשים את ליברמן בפרשיות השוחד, והסתפק בכתב אישום ב"מרמה והפרת אמונים" בפרשת השגריר בבלארוס בן אריה – על שליברמן (אז ח"כ) קיבל מהשגריר מסמך חקירה חסוי, העלים זאת, וכשר החוץ תגמל את בן אריה במשרת השגריר בלטביה. בתגובה, לפני כשבועיים התפטר ליברמן מתפקידיו בממשלה (התפטרות שביעית).
ליברמן השאיר חותם כשר החוץ:
1. מרבית מדינות המערב התנכרו לו.
2. הוא ניהל קמפיין תקיף נגד קבלת פלסטין לאו"ם כמדינה לא חברה, ו-138 מדינות תמכו בפלסטינים, כולל מרבית מדינות אירופה.
3. עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, קבע (בכנס כלכליסט ב-25.12.12) ש"אנחנו מאבדים את העולם".
4. מסמך המתגבש בצמרת המקצועית של משרד החוץ קובע ש"מעמדה הבינלאומי של ישראל נפגע מאד בארבע השנים האחרונות, במיוחד באיחוד האירופי" (הארץ, 26.12.12).
זהו ליברמן. ומה יש לומר על נתניהו, שבהכירו כל זאת ממשיך ברומן עם העבריין?

דווקא אזרחים ערבים חייבים להצביע!

מאת: הודא אבו חמיד, סוציולוגית ופעילה חברתית
לו הצביעו לכנסת הנוכחית 1,700,000 הנמנעים, מפלגות המרכז והשמאל היו מקבלות 77 מנדטים, והימין והחרדים – רק 43! יכולה הייתה לקום ממשלת מרכז-שמאל!

 

אני שומעת לאחרונה קולות בין ידידי שעל ערביי ישראל להחרים את הבחירות הקרובות. סלמאן מצאלחה, המשורר הדרוזי המפורסם, אף קורא לכך במפורש במאמריו ב"הארץ". אני חושבת שערביי ישראל דווקא חייבים להצביע (כמו כל מיעוט, כמו יהודים שמאלנים…). אני מבקשת לנצל את הבמה המכובדת של "על צד שמאל" – שידוע לי על ערבים רבים הקוראים את מאמריה – כדי להתפלמס עם הקוראים להחרמת הבחירות, ולנסות ולשכנע בדעתי.

ואפתח בטענה המקובלת של חסידי החרמת הבחירות: הם אומרים שבאקט מחאה זה נשפיע על השלטון להגביר את השוויון של ערביי ישראל במדינה. טעות גדולה! הימנעות מהצבעה מחלישה תמיד את המפלגה הקרובה לדעותיך, ומחזקת תמיד את המפלגה שלה אתה הכי מתנגד! אני מניחה שמרבית ערביי ישראל מתנגדים מאד למדיניות של "הליכוד-ביתנו" ושל "הבית היהודי". אז דעו, ידידי הערבים – אם לא תצביעו, אתם מחזקים דווקא את כוחן של מפלגות אלו! אז הם יגבירו את השוויון לערביי ישראל?!

הצבעה ערביתטענה הפוכה שאני שומעת היא שהצבעה שלנו ממילא לא תשפיע כלל. שוב טעות, ומאותה סיבה: הצבעה שלנו תחליש את המפלגות העוינות לנו, ותחזק את אלו שקרובות לדעותינו.
אמחיש במספרים: בבחירות האחרונות, מתוך כ-4,800,000 בעלי זכות בחירה (יהודים וערבים), הצביעו כ-65% (מערביי ישראל הצביעו רק 54%!). כלומר, נמנעו מהצבעה 35% יהודים וערבים, שהם כ-1,700,000 איש! לכל מפלגות הימין והחרדים בישראל הצביעו רק 1,670,00 איש! למפלגות המרכז והשמאל, כולל 3 המפלגות המכונות "הערביות" – הצביעו רק 1,400,000 איש! כל הפרשנים חושבים שמרבית הנמנעים היו בעלי עמדות מרכז-שמאל, והדבר נכון בוודאי ביחס לאזרחים הערבים. כלומר, לו הצביעו 1,700,000 הנמנעים, מפלגות המרכז והשמאל היו מקבלות 77 מנדטים, ומפלגות הימין והחרדים – רק 43 מנדטים! ראש הממשלה יכלה להיות הגברת ציפי לבני, במקום בנימין נתניהו! אז כדאי לנו להצביע או לא?!

אין לי אשליות – מהפך כזה לא יקרה הפעם. לא כל ספקני ההצבעה ילכו להצביע. אבל לוותר מראש על הסיכוי להשפיע?!

ולנימוק אחר: שיעור הצבעה נמוך עוזר למפלגות קטנות, הנמצאות על גבול אחוז החסימה, בהורידו את מספר הקולות הדרוש להגעה לאחוז החסימה. אז האם לבוחר הערבי (ולבוחר היהודי בעל דעות השמאל) יש אינטרס להכניס לכנסת את מפלגת הכהניסטים?!

סלמאן מצאלחה מוסיף במאמריו עוד נימוק מוטעה: כאילו בסוגיות החשובות – כיבוש, מלחמה, שלום, צדק לאומי ועוד – אין הבדל בין כל המפלגות הציוניות. ראשית, מר מצאלחה, נוכל לבחור גם במפלגה "ערבית". ושנית – עם כל הכבוד, מרצ ו"התנועה" זהות ל"ליכוד-ביתנו" ול"הבית היהודי"?! בשירה מותר להגזים, "לתפארת המליצה". בפוליטיקה – לא.

אני מסכימה עם מצאלחה רק בהתנגדות להכללה שבביטוי "המפלגות הערביות" (אלא שהוא חוטא באותה הכללה בכותבו על "המפלגות הציוניות"…). אז למען אחי הערבים ולמען שכני היהודים, אפרט מעט על מפלגות אלו (ובכך יש הסבר חלקי מדוע אינן מתאחדות):
• חד"ש – חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון – מפלגה ערבית-יהודית חילונית (גם אם מספר מצביעיה היהודים אינו גדול); דוגלת ב"שתי מדינות לשני עמים"; ראשוני מועמדיה: מוחמד ברכה, ד"ר חנא סוויד, עו"ד ד"ר דב חנין, ד"ר עפו אגבריה ונבילה אספניולי; והאות בפתק ההצבעה: ו'.
• בל"ד – ברית לאומית דמוקרטית – דוגלת ב"מדינת כל אזרחיה"; ראשוני מועמדיה: ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, באסל נטאס, ג'ומעה זבארקה ועבד פוקרא; והאות בפתק ההצבעה: ד'.
• רע"ם-תע"ל – רשימה ערבית מאוחדת והתנועה הערבית להתחדשות – מפלגה אסלאמית; דוגלת במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל; ראשוני מועמדיה: שייח' אברהים צרצור, ד"ר אחמד טיבי, מסעוד גנאיים,טלב אבו עראר וטלב א-סאנע; והאותיות בפתק ההצבעה: עם.
אז 4 שבועות לפני הבחירות, אני פונה לכל אחי ערביי ישראל: לכו להצביע! הצביעו לאחת מהמפלגות שהזכרתי כאן, או למרצ, או ל"התנועה", רק אל תחזקו את "הבית היהודי" או את הכהניסטים – בהימנעות מהצבעה!

המשיחיות היהודית – סכנה לישראל

uri hopertdavid_sandovskyמאת: אורי הופרט ודוד סנדובסקי, עורכי דין
הרב צבי יהודה הכהן קוק פיתח את התפיסה האֶמוּנית המשלבת משיחיות יהודית של "אתחלתא דגאולה" עם תפיסה פוליטית בתחום המדיניות של ישראל.

 

ביהדות נוצרה ציפייה להופעת "משיח בן-דוד", שגרמה לתופעות היסטוריות משמעותיות. התפיסה המשיחית חלחלה גם לדתות המונותיאיסטיות שהושפעו מהיהדות: הנצרות המשיחית האוונגלית, וזרמים משיחיים באיסלם השיעי. ישוע, בהיותו יהודי, התבסס על התפיסה היהודית התנ"כית, ופעל במסגרת כתות מיסטיות-משיחיות בתקופתו, כמו כת מדבר יהודה והאיסיים.

תפיסות משיחיות של קירוב הקץ, הגאולה ואחרית הימים, שהיו מיסטיות ולא רציונאליות, ורווחו בעיקר אצל הסיקריקים, גרמו לסיום הריבונות היהודית השנייה, בשנת 73 לספירה, כתוצאה מהמרד ברומאים, תוך קיום מלחמות פנימיות בין הצדוקים, הפרושים והסיקריקים.

תפיסות משיחיות קָבָּליות של רבי עקיבא, שתמך בבר כוכבא, הביאו למרד חוזר ברומאים בשנת 135 לספירה, מרד שגרם לאובדן מוחלט של האוטונומיה המורחבת היהודית בארץ ישראל, עם "עשרת הוגי מלכות" ולצדם הרג המוני והגליה (כל זה מתואר בספרה המצוין העכשווי של יוכי ברנדס).

הרב צבי קוקבמהלך ההיסטוריה היהודית הופיעו בהמשך מספר משיחי שקר, כמו שבתאי צבי, נתן העזתי ויעקב פרנק, שפעולתם הסתיימה במפחי נפש עצומים.
שבתאי צבי, שחי בשנים 1626-1676 במונטנגרו שבבלקנים, הכריז על עצמו כמשיח. בסופו של דבר אולץ להתאסלם, יחד עם 300 משפחות חסידיו, על ידי הסולטן הטורקי מוחמד הרביעי.
יעקב פרנק (1726-1791), שנשבה בתפיסותיו המשיחיות של שבתאי צבי, היה ל"משיח מדומה", וריכז סביבו כ-2,000 חסידים. לאחר 30 שנות הסתגרות במנזר "המדונה השחורה" בפולין, חזר בו מהצהרתו בדבר משיחיותו, והכריז כי ישו הנוצרי הוא המשיח. יעקב פרנק וחסידיו התנצרו, וקיבלו היתר מהממסד הקתולי בפולין לשאת בתוארי אצולה פולניים. רבים מצאצאי "האצולה הפולנית" כיום הם צאצאים של הפרנקיסטים, שהתחתנו עם בני האצולה הפולנית. ביניהם, אגב, גדול סופרי פולין אדם מיצקביץ.

מעניין שהתנועות המשיחיות נוצרו דווקא בפולין רבתי ("ועד ארבע הארצות", שכלל את פולין, אוקראינה, ליטא ובלרוס). שם נולדה גם תנועת חב"ד (חוכמה-בינה-דעת). מנהיגה, בעת מלחמת העולם השנייה, הרב יוסף יצחק שניאורסון, הוברח מגטו ורשה לארה"ב בסיוע המודיעין הצבאי הנאצי בראשות האדמירל קנאריס. גם בנו ויורשו, הידוע בכינוי הלובביצ'ר מניו-יורק, מנחם מנדל שניאורסון, שהיה ראש חסידות חב"ד בין השנים 1952-1994 – ברח יחד עם אביו. פרדוקסאלית, הצלתו והברחתו של הלובביצ'ר לארה"ב איפשרה את הקמתה של התנועה המשיחית הגדולה בימינו, שהתפצלה לאחר מות הלובביצ'ר לזרמי משנה. אחד מהם הוא זרם משיחי קיצוני.

גם יורשיו ותלמידיו הרוחניים של הרב הראשי הראשון של היישוב היהודי בארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935), פיתחו את התפיסה המשיחיסטית המודרנית, המשלבת את המשיחיות היהודית של "אתחלתא דגאולה" עם תפיסה פוליטית המכתיבה מהלכים בתחום מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל. זאת, בהקשר של גבולות ארץ ישראל השלמה הנקבעים על פי צו אלוהי, לפי גישה אֶמוּנית-משיחית מבית המדרש של "מרכז הרב" שבראשו עמדו צבי יהודה הכהן קוק הבן ויורשיו.

מתוך היבט היסטורי, והיבט לאומי-ישראלי עכשווי, אנו מבקשים להעלות במלוא החומרה שאלה: האם המשיחיות של תנועת חב"ד, על פלגיה, והמשיחיות של ממשיכי דרכו של הרב קוק – אינם מובילים את העם בישראל לאסון, בהמשך לאסונות שאליהם הובילו בעבר רבי עקיבא, בר כוכבא ושבתאי צבי? האם המשיחיות המודרנית בישראל, והשפעתה הרבה על הפוליטיקה הישראלית, תלך בעקבות ההרס אשר גרמו התורות המשיחיות הללו לדורות רבים של עם ישראל?

מצב האומה

igal_tzahorמאת יגאל צחור: בעבר מנהל מדרשת שדה-בוקר
צריך לדרוש מ"העבודה" להודיע כבר עכשיו שהיא תישאר אופוזיציה לוחמת מובילה בכנסת ה-19, נגד מדיניותו של נתניהו בתחום המדיני ובתחום החברתי.

 

בעוד שבועות ספורים עם ישראל ילך לקלפיות לבחור את נבחרי האומה, מקרב כ-30 מפלגות שונות שמתמודדות לכנסת ה-19. אין כל חידוש במספר הרב של המפלגות. תמיד היו מפלגות הזויות, שהורכבו על ידי אנשים מוזרים ושנויים במחלוקת. אלא שהפעם גם המפלגות שאמורות להציג סדר יום שעל פיו תתנהל מדינת ישראל בשנים הקרובות, איבדו את הקשר עם האידיאולוגיה, עם המחשבה המדינית, החברתית והכלכלית, שהיו הקווים המנחים של משנתם.

מי דואג יותר למך ולזקן, לילדים בגיל הרך ולהוריהם, לדיור בר השגה ולמשכנתא שלא תשעבד את חיי המשפחות, להפסקת האלימות בכבישים, במגרשי הכדורגל ובפאבים. "צדק חברתי" הוא ביטוי חסר משמעות בחברה שיש בה פערים בלתי נסבלים בין העניים לעשירים, בחברה שבכל פינה מסתתר ילד רעב ללחם.

רביןבתקופה של קצת יותר משלושה עשורים הפכנו מאחת המדינות השוויוניות בעולם, למדינה עם הפערים הגדולים בעולם המערבי. תהליך זה התרחש תוך הסכמה גורפת על קווי היסוד של הממשלות מצד רוב המפלגות המרכזיות במדינת ישראל, כולל מפלגת העבודה (בשנים שבהם הייתה שותפה בכירה בממשלות ישראל). במרבית השנים האלה הליכוד קבע את המדיניות החברתית, הכלכלית והמדינית, אך הוא קיבל לכך הכשר ממפלגות השמאל והמרכז, ומהמפלגות החרדיות.

רק ממשלתו של יצחק רבין (בכהונתו השנייה) הייתה יוצאת דופן בקביעת סדר יום לאומי חדש, בנושאים הכי משמעותיים למדינת ישראל: השלום, הביטחון, החינוך, ההשכלה, התשתיות, הפריפריה והמגזר הערבי. בכל הנשואים האלה גלשנו כולנו מאז במדרון חלקלק, והתרחקנו מהשלום ומבניית חברה צודקת, מוסרית ואנושית.

ערב הבחירות לכנסת ה-19, הפוליטיקה הישראלית נמצאת בשפל המדרגה. מדד אמון הציבור בפוליטיקאים נמצא בשפל שמסכן את הדמוקרטיה. התחושה היא שמה שהיה הוא מה שיהיה – נקבל את שלטון הליכוד-ביתנו, עם ריצת אמוק של כל המפלגות האחרות להשתתף בממשלה. זו תהיה שוב ממשלה השוללת יצירה של מציאות חדשה – מציאות שבה מתרחש תהליך מדיני, מציאות שבה נסגרים פערים חברתיים, מציאות שבה מאחים את השסעים.

ספק אם אפשר לאמץ את מנהיגותו של מנחם בגין, שנכשל בניסיונותיו להחליף את השלטון במשך 29 שנים אך המשיך להתעקש על עקרונותיו עד שזכה בשלטון. אולם אפשר – וצריך – לדרוש ממפלגת העבודה להחליט ולהודיע כבר עכשיו שהיא תישאר אופוזיציה לוחמת מובילה בכנסת ה-19, נגד מדיניותו של נתניהו בתחום המדיני ובתחום החברתי. מפלגת העבודה חייבת להוביל מאבק צודק ובלתי מתפשר, שיחזור להוכיח שפוליטיקה מייצגת ערכים ולא רק שאיפות אישיות. שכן אם חלילה תצטרף "העבודה" לקואליציה – אפילו "ארץ נהדרת" כבר לא תצחיק.

Deus ex machine

igal laviviמאת: יגאל לביב, עיתונאי ותיק
"האל מתוך המכונה", בתיאטרון היווני, היה האמצעי של המחזאי לפתור עלילה מסובכת – בהתערבות כוח חיצוני. זהו הסיכוי לשלום בישראל.

 

בתיאטרון היווני הקדום היה מושג שנקרא "האל מתוך המכונה" – Deus ex machine . המשורר הומרוס הגדיר את המונח כאמצעי של המחזאי לפתירת מצב שבו העלילה מסתבכת, ולא ניתן לפתרה ללא התערבות כוח חיצוני, מחוץ "למכונה". דומה שמדינת ישראל מצויה בדיוק במצב כזה.

עד כה הצליחה ישראל להחזיק בשטחים הכבושים תוך שיעבוד של מיליוני פלסטינים בגדה ובעזה, ולהגדיל את אחיזתה בהם באמצעות ההתנחלויות. המעצמות המערביות נמנעו מהתנגדות לכך, בגלל התסביך של אשמת השואה, בגלל ההכרה הקולוניאלית שראתה בעולם המוסלמי – ברברים, ובישראל – המשך של מסעי הצלב, וכן בגלל הצורך לחזק את ישראל כבסיס צבאי של המערב מול הגוש הסובייטי בעבר ורוסיה היום. ארה"ב, בריטניה וצרפת השתמשו מספר פעמים בכוחה הצבאי של ישראל למניעת התחזקות סובייטית ורוסית באזור. ישראל משתתפת בתמרונים הצבאיים של ברית נאט"ו, ונחשבת כחלק ממערכתה הצבאית של הברית.

בעשור האחרון התגבר התהליך של השתחררות המזרח התיכון משליטת מעצמות המערב, באמצעות שליטים מקומיים. התהליך זורז בגלל הגידול במדינות האזור בפערים בין העשירונים העליונים לאחרים. אימרתם של מרכס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי "פועלי העולם אין להם מה לאבד זולת כבליהם" – הוכחה שוב בעשור האחרון, כשמיליוני איכרים ופועלים חסרי כל חזרו על המהפכות הצרפתית והבולשביקית, במה שקרוי היום "האביב הערבי".
שליטי המדינות החזקות באזור, השולטות גם על מרבית משאבי האנרגיה, חשים כמתחת להר-געש מתפרץ. מבחינתם, המשך הכיבוש הפלסטיני כמוהו כהזרמה של דלק נפיץ לאזור. לא במקרה הובילה את יוזמת השלום הערבית מעצמת האנרגיה סעודיה.

ישראל ממשיכה בשימור הכיבוש למרות האפשרות לאובדן כוחה. הסיבות העיקריות לכך הן כלכליות. המשך הסכסוך והמשך היות ישראל שלוחה צבאית מערבית, מבטיחים למדינה כ-3 מיליארד דולר מענק אמריקאי לרכישת ציוד צבאי, יכולת גיוס תרומות מיהודי התפוצות ב-1-2 מיליארד דולר לשנה, מענקים נוספים בשווי מאות מיליוני דולרים לפרוייקטים צבאיים כ"כיפת ברזל", ועוד.

תקציב הביטחון הישראלי מתקרב ל-25% מהתפוקה הלאומית הגולמית – שיא עולמי. תקציב זה, וכל התוספות מחו"ל, מאפשרות לכרבע מהאזרחים לחיות היטב. שלום יצמק את תקציבי הביטחון, ויוריד את רמת חייהם של החיים ממנו.

החיים על החרב הם בסיס המצביעים של "העבודה" ושל הליכוד: מרבית הועדים הגדולים, השולטים במפלגות אלו ובהסתדרות, הם ועדי תעשיות ביטחוניות, ואליהם מתווספים כחצי מיליון המתנחלים.
משקל שני הגורמים הללו גדול בהרבה ממשקלם באוכלוסיה, שממנה יש לנכות את האזרחים הערבים והחרדים. כלו הכוחות שלא יאפשרו לממשלות ישראליות להגיע לשלום. בתקופת רבין, כאשר משקל החיים על החרב לא היה מכריע כהיום, הצליחו בישראל להתקרב לחיסול הכיבוש. החיים על החרב רצחו ראש ממשלה וחיסלו את סכנת השלום.

בעתיד הנראה לעיין ישראל לא תוכל להתגבר בעצמה על החיים על החרב. הסיכוי היחיד הוא התערבות כוח חיצוני. הדבר קרה כאשר ראש הממשלה שמיר סירב למשא ומתן עם הפלסטינים, והרפובליקאים בארה"ב כפו על ישראל את "ועידת מדריד", בלחץ חברות האנרגיה האמריקאיות שחששו ליציבות שליטתן באזור. תהליך דומה עשוי לחזור עתה.

הנשיא אובמה מינה לשר החוץ את ג'ון קרי, שדעותיו בנושאי האזור דומות לדעות מרצ. כשר ההגנה עשוי להתמנות רפובליקאי שמשוחרר, כמו קרי, מתלות בממשלת ישראל.
אירופה השתחררה מרגשי האשמה בגין השואה, והחלה לנקוט במדיניות תקיפה נגד המשך הכיבוש.

אילו האסטרטגים של הבית הלבן היו יכולים לקבוע את הרכב הממשלה הבאה בישראל, הם היו מעדיפים ממשלה ימנית בראשות הליכוד-ביתנו. נתניהו לא יעמוד מול ארה"ב, כפי ששמיר לא עמד. האש האוחזת במזרח התיכון כולו היא שתאלץ את המערב לסיים את הכיבוש הישראלי.

יצאה שלי מהשק

eliyahoo-koufmanמאת: אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי
חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מצטיירת כחסרת אמינות רעיונית. מפחיד שראשת מפלגה גדולה בישראל מסתירה את דעותיה ומהפכיה מציבור הבוחרים.

 

תמיכתה של ח"כ שלי יחימוביץ' בפיתוח ההתנחלויות החדשות, כנגד עמדת כמחצית הציבור + ארה"ב + העולם המערבי, מעידה יותר מאלף עדים מהן דעותיה האמיתיות של ה"סוציאל דמוקרטית". לפני מספר שנים היא תפסה טרמפ על שלד רקוב של מפלגת עבר, ובנתה ממנו מפלגה חדשה לפי מידותיה. עוד בטרם נבחרה לראשת המפלגה, רמזה יחימוביץ' שעמדותיה אינן רחוקות משל המתנחלים. מאז מילאה פיה מים, עד שהשבוע נפתח שוב ברז פיה ויצאה האמת לאור. יחימוביץ' משווה את עמדותיה ליצחק רבין המנוח, אבל האחרון דגל בשלום, ומעולם לא אהד את המתנחלים.

שלייש הטוענים שזו טקטיקת בחירות, כדי "לגנוב" קולות מהימין. אבל שליפת עמדותיה הימניות דווקא עכשיו, כאשר העולם תוקף את נתניהו והיא יכולה להתחבא מאחורי תקיפה זו, מוכיחה כי עכשיו אלה באמת עמדותיה. עסקינן באדם לא יציב רעיונית, שעמדותיו משתנות בתדירות – מהצבעה לחד"ש לתמיכה במתנחלים. לא מדובר בלבני, שלאחר עשייה מדינית של שנים רבות הבינה שיש לשנות כיוון. יחימוביץ' משנה את דעתה הפוליטית כתיכוניסטית צעירה, בלי כל ניסיון. מי יודע מה תחשוב למחרת הבחירות? האם תשנה את דעתה, ותמיט בלבול מדיני במערכת הפוליטית הישראלית?

אני חושב שיחימוביץ' היא ראשת המפלגה הבלתי אחראית ביותר שקמה בישראל, ודווקא כאשר ישראל היא במצב של פיקוח נפש ממש. יחימוביץ' הסבירה שהצבעתה לחד"ש נבעה "מהערכה לפעילותה של ח"כ תמר גוז'נסקי למען ציבור העובדים". אני לא קונה את הסיפור הזה. ח"כ גוז'נסקי לא הייתה סתם חברת כנסת חברתית, שאפשר להצביע עבורה בהתעלם מהשקפת עולמה. ח"כ גוז'נסקי לא הייתה דוד לוי. לח"כ גוז'נסקי הייתה – ויש – השקפה קומוניסטית סדורה, עם עמדה ברורה כנגד הציונות, ותמיכה בזכות השיבה הפלסטינית. מכאן שהצבעתה של יחמוביץ' לחד"ש באה –
– או מתוך בלבול ואי הבנה למה היא מצביעה, ואז מסתבר שיחימוביץ' היא טיפוס מבולבל ומזגזג, והדבר מצל על עתידה של "העבודה";
– או מתוך הזדהות עם העקרונות של חד"ש, ואז מסתבר שהיא מסתירה מהציבור או את השקפת עולמה האמתית, או מהפך דראסטי שעברה בזמן קצר, מהשמאל הרדיקלי לימין. כך או כך, יחימוביץ' מצטיירת כחסרת אמינות רעיונית. מפחיד שראשת מפלגה גדולה בישראל מסתירה את דעותיה ומהפכיה מציבור הבוחרים.

יחמוביץ' עוד תמעד לאחר הבחירות, אם לא שוב לפניהן. מועמדיה אסופי שיינקין עוד יתפזרו לכל הרוחות הפוליטיות. התוצאה עשויה להיות הרת אסון למפלגה ששנים רבות הרימה את הדגל הציוני כראשון במעלה. גם המערכת הפוליטית בכנסת תיפגע, וסיפור התפוררותה של "צומת" ההיסטורית יחוויר לעומת מה שנקבל מצעצועי הלגו הפוליטי של יחימוביץ'. סביר להניח שלאחר המהפך הפוליטי הצפוי ב"עבודה", יחימוביץ' תעזוב אף היא את ה"בית הפוליטי" שלה, כמו שעשו ארבעה יושבי הראש הקודמים של מפלגת העבודה – פרס, ברק, מצנע ופרץ – סיפור חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית והעולמית כאחד. יחימוביץ' הופכת את הספינה המחוררת של מפלגת העבודה לסתם עוד אוהל מחאה.

רגע לפני ש"קול צף" כלשהו – מימין, משמאל או מהמרכז – חושב להצביע למפלגה המונשמת הזו, עליו לזכור שלפחות בחמש השנים האחרונות, הפתגם המתאים ביותר למפלגה זו הוא – "הדג מסריח מהראש". או מהראשה.

השמאל מחליש את סיכויי השלום?

מאת: נעמי טש, אשת חינוך
השמאל מבטיח שהליכוד מוביל למדינה דו-לאומית, בידוד בינלאומי וקץ הציונות. הייתכן שכך השמאל מרפה את ידי הנכונים לשלום בצד הפלסטיני?

 

עקרונות השמאל: השלום עדיף תמיד על מלחמה. הכיבוש משעבד ומשחית אותנו מוסרית.
תחזיות: המשך הכיבוש והיעדר שלום מסכנים את הפרויקט הציוני באופנים הבאים:
* בידוד בין-לאומי.
* כרסום בכוח ההרתעה הצבאי.
* הובלה למדינה דו-לאומית, שפירושה סוף למדינה יהודית דמוקרטית (על יסוד התחזית הדמוגרפית בדבר רוב פלסטיני במדינה הזאת). במילים פשוטות – הקץ לציונות, חורבן בית שלישי.
* ללא שלום אין גם דרך להשיג צדק חברתי (כדבריו החד-משמעיים של עמיר פרץ ברשת ב' ב-30.11.12 , דקות אחרי ההכרזה על תוצאות הפריימריז ב"עבודה").
האסטרטגיה: רק משא ומתן ישיר עם הפלסטינים (גם עם החמאס), שיוביל להסכם שלום, יבטיח את קיומה של מדינת ישראל – ריבונית, יהודית, דמוקרטית וסוציאל-דמוקרטית.
האומנם? אין אסטרטגיה אחרת?

בחצר ביתו בג'נין יושב פלסטיני שמאס בכיבוש ובשפיכות הדמים, והוא מגרד בראשו.
השמאל הישראלי מציע לפלסטינים, במקרה הטוב, מדינה מפורזת ומפוצלת על 22% מהשטח של פלסטין, ללא ישום זכות השיבה (מעבר למחוות סמליות).
מצד שני, אותו השמאל ממש מבטיח שהיעדר שלום מקדם במהירות את קץ הפרויקט הציוני. והוא מתלבט – אם זוהי תמצית המצב, ולאחר שהפלסטינים כבר שרדו עשרות שנים של כיבוש, ומעמדם הבינלאומי הולך ומתבסס, למה לא לחכות ולראות – אולי השמאל הישראלי צודק, אולי ללא שלום באמת ימחק מכאן הפרויקט הציוני? למה ללכת להסדר של מדינה מפוצלת קטנה ומפורזת? ואם כך, במי עליו לתמוך – באבו-מאזן שהשיג באו"ם הכרה במדינה הפלסטינית הקטנה, או בחמאס שהצהרותיו על פלסטין מן הנהר עד הים מהדהדות היום בגדה בריש גלי? ואולי כדאי להיאזר בסבלנות, עד שיסכימו ביניהם המתונים משני הצדדים שהפתרון הוא מדינה דו-לאומית חילונית דמוקרטית? אבל בינתיים מתחזקים בשטח הכוחות הקיצוניים, שמנהלים מלחמה של קביעת עובדות ב"משחק סכום אפס". זה תופס עוד אדמה וזה יורה עוד טיל שבעקבותיו ההוא בונה עוד בית וההוא יורה עוד טיל. אז אולי עדיף בכל זאת מסלול המדינה הקטנה, לפני שהקיצוניים מחזיתות הסירוב בשני הצדדים יובילו לאסון שאין ממנו חזרה? אבל מצד שני, השמאל הישראלי הולך ומתכווץ, וידידנו בג'נין תוהה – עם מי שם בצד השני אפשר ללכת למסלול הזה? והאם יתכן שהשמאל הישראלי בכלל טועה ומטעה בניתוח ובתחזיות שלו? האם יתכן שיש למדינת ישראל דרכים אחרות להבטיח את קיומה גם בלי שלום, ובלי נבואות החורבן של השמאל?

ידידנו הפלסטיני נזכר שבשנים 1965-67 שרר בישראל מיתון כבד שגרם לעולם הערבי להספיד את ההרפתקה הציונית, ולציין לעצמו בסיפוק שהחרם הערבי הצליח. כשישראלים שרו "נאצר מחכה לרבין אי-אי-אי, שיחכה ולא יזוז כי נבוא מאה אחוז" – לא התרשמו במיוחד במדינות ערב, שכבר חרצו את גורלה של ישראל למוות, והלכו לישון בשמירה.

מאז עברו יותר מ-45 שנים, ולמרבה האירוניה, הגענו – הישראלים – מניצחון מפתיע לפח יקוש. הימין, המכונה "המחנה הלאומי", מתבסס על איומים מבחוץ לצורך הפרד ומשול מבית. השמאל, הלא הוא מחנה השלום, מתחרה משום מה במגרש של הימין ונגרר לטקטיקה של איום והפחדה, שבהגדרה משרתת את הימין. המצביע הישראלי מבולבל לא פחות מידידנו מג'נין, ומצבו הוא בלתי אפשרי. אם ילך עם ציפי או עם זהבה יעופו עליו טילים – מבטיח הימין, שכך אולי מעודד את חמאס ודומיו. אם ילך עם ליברביבימניה – יקבל מדינה דו-לאומית, בידוד בינלאומי וקץ הציונות – מבטיח השמאל, שכך אולי מרפה את ידי הנכונים לשלום בצד הפלסטיני.

בהנחה שאדם מן הישוב מעדיף שלום על מלחמה, למה מתקשה מחנה השלום לשכנע בוחרים? האם סיום הכיבוש אפשרי רק באמצעות הסכם שלום? ולמה הוא נגרר לתחרות ההפחדות? ואיפה נמצאת שלי יחימוביץ' בסולם נבואות הקטסטרופה? על כך – במאמרי הבא.

צבע העור – הוא רק צבע

מאת: שלמה גזית, אלוף (מיל'), בעבר ראש אמ"ן
לאמריקאים יש נשיא שחור, 150 שנים לאחר מלחמת האזרחים. לנו אין 150 שנה, ואין די במדינות הממשלתית בעניין זה.

 
לפני מספר ימים שמענו בחוג ידידים את סיפורו המרתק של נער יהודי שיצא ברגל מאתיופיה דרך סודאן והגיע לארץ ב-1985. חלקו השני של הסיפור עסק בחבלי ההתערות של הצעיר כאן אצלנו, בחברה הקולטת. הבחור השלים מאז את לימודי הבגרות, סיים תואר ראשון ושני בטכניון, ומשרת כקצין וכמהנדס בחיל האוויר. ההישגים האישיים הגאוניים של הצעיר אינם בזכות החברה הקולטת שלנו אלא להפך – על אף כל הקשיים והמכשולים שנדרש לעבור כאן על מנת להתקדם.

ישראל תמיד טובה במבצעים. בימים אלה, באזכרות הרבות לרב-אלוף אמנון ליפקין שחק, הזכירו בין היתר את מבצע שלמה, שעליו פיקד שחק, אז סגן-הרמטכ"ל, ב- 1991, בנמל התעופה של אדיס אבבה. במהלך מבצע זה הוטסו ארצה יותר מ-14,000 עולי ביתא-ישראל. היו אלה מבצעים נקודתיים, אשר נמשכו שעות או ימים ספורים, ובהם ריכזה המדינה את מיטב כוחותיה. לא כך תהליך הקליטה – זהו תהליך הנמשך שנים, ומעורבים בו כמעט כל מוסדות המדינה, ולא פחות חשוב – מעורבים בו באופן אישי כל אחד ואחת מאתנו.

המדיניות המוכתבת מלמעלה, כולה כוונות טובות. מושקעים בתהליך זה משאבים ומאמצים אדירים. ובסך הכול – הישגינו בקליטת העלייה אין להם אח ורע בהיסטוריה העולמית. ואכן, הרוב המכריע של העולים התגברו על הקשיים, התערו ואנו מוצאים אותם היום בכל רובדי החברה הישראלית. הקושי מצוי ברמה האישית, כאשר החברה נדרשת לקלוט קבוצת עולים ש"איננה משלנו", מעדה אחרת, ממסורת ותרבות שונה, ובייחוד – כאשר צבע העור הוא שחור.

העם האמריקאי מתחיל רק עתה להתרגל ולראות אזרחים שחורי-עור פזורים בכל הרמות והתפקידים של החברה האמריקאית. היום יש כבר נשיא שחור, וזו חדלה להיות תופעה יוצאת-דופן, 150 שנים לאחר מלחמת האזרחים. לנו אין זמן להמתין 150 שנה. אין די במדינות הממשלתית בעניין זה. שינוי התודעה חייב לבוא מלמטה. הצבע השחור אכן שונה, אולם הפוטנציאל של בעלי צבע זה זהה לחלוטין לזה של בעלי העור הלבן והשחום.

קל לי לומר זאת וקל לי לכתוב זאת, אך כך לא נשיג את שינוי התודעה בציבור.

הצעיר שסיפר את סיפורו – מוכשר ובעל אופי חזק – הצליח לא בזכות מנגנון הקליטה שלנו, אלא על אף המכשולים הרבים שהמנגנון הציב. דרושה יזמה מלמעלה של העדפה מתקנת. על המדינה לחפש, למיין ולאתר צעירים וצעירות העשויים להתבלט ולהצליח ובכל התחומים. עלינו להשקיע בהם כדי שיצליחו, יבלטו ויהפכו לתופעה מקובלת.

צה"ל הוא התחום היחיד שבו יש לצעיר וצעירה ממוצא אתיופי סיכוי כמעט שווה להתקדם ולהצליח. אך גם צה"ל צריך ליזום. עליו לחפש, למיין ולאתר צעירים שנים לפני גיוסם, כדי להשקיע בהם, ולאפשר להם להיקלט ולהשתלב בעתודה האקדמית. במקביל צריכים מוסדות המדינה לאתר ספורטאים מצטיינים בפוטנציה, אומנים מצטיינים, זמרים, וכיוצא בזה.

שינוי התודעה הציבורית יושג כאשר יהיו לנו שרים שחורי עור, כאשר נראה שופט עליון ממוצא אתיופי, כאשר ידובר ברבים בהישגים המדעיים של פרופסור שחור עור, בשערים שמבקיע שחקן כדורגל ממוצא אתיופי, ובזמר ממוצא אתיופי שנשלח לאירוויזיון.

יש לנו בעיה בשטח זה. היא אכן תיפתר עם הזמן, אפילו לא נעשה דבר. אלא שלא עומדים לרשותנו 150 שנה. צבע העור הוא אכן שונה, אך תכונותיו ויכולותיו של האדם, זהות לחלוטין. זו התודעה המעוותת שעליה אנו חייבים להתגבר. .

אמנון ליפקין-שחק – גנרל רודף שלום

מאת: נפתלי רז, איש חינוך ומורה-דרך, מרכז מס"ד – המחנה הסוציאל-דמוקרטי
ראש הממשלה אולמרט הזמין נציגות שלנו לביתו. אמנון ליפקין-שחק היה דוברנו הראשי. ראש הממשלה האזין בקשב לדבריו השקולים, וכולנו התרגשנו.

 

אני רוצה לספר דווקא על הגנרל רודף השלום, בעדות אישית.
כאחד מראשי "שלום עכשיו", תכננתי בשנות השמונים הפגנה גדולה בחברון. אלוף פיקוד המרכז אמנון ליפקין-שחק נענה לבקשתנו להיפגש עמו לתאום ההפגנה. שמתי לב שאלוף הפיקוד בחן אותנו בסקרנות, והחיוך שלו רמז על האפשרות שהתייחס אלינו אפילו באהדה. ראש הממשלה יצחק רבין, שמינה אותו לסגן הרמטכ"ל ולרמטכ"ל, הוקיר אצלו, כנראה, לא רק כישורים צבאיים. רבין שלח אותו, כסגן הרמטכ"ל, למשא-ומתן עם הפלסטינים בתהליך אוסלו, וכרמטכ"ל – לפגישות גישוש עם הרמטכ"ל הסורי.

לאחר שרבין נרצח, נבחר לראשות הממשלה בנימין נתניהו. הרמטכ"ל הכיר ראש ממשלה שהורה לפתוח את "מנהרת הכותל" וגרם למהומות ולהרג 16 חיילי צה"ל ו-70 פלסטינים, וראש ממשלה שאישר להתנקש במנהיג החמאס משעל – דווקא ברבת עמון, וגרם לתקרית חמורה עם המלך חוסיין. לא הופתעתי, לפיכך, שמיד לאחר שחרורו מהצבא, ב-1998, מתח ליפקין-שחק ביקורת קשה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בכותרת "נתניהו מסוכן לישראל!". הוא הקים את מפלגת המרכז, ויתר על ראשותה לטובת יצחק מרדכי, ונבחר לשר התיירות. ב-2001 התפטר מהכנסת, פנה לעסקים, והשתלב בין ראשי "יוזמת ז'נבה".

ב-2006 הקמתי את המועצה ליוזמות שלום – המל"ש: קבוצה של אישים ידועי שם מתחומי הביטחון, המשק והרוח (את השמות הבולטים תוכלו לראות להלן), שניצלו את תחומי המומחיות שלהם להכנת "ניירות עמדה" בנושאי השלום, והעברתם לראש הממשלה אהוד אולמרט.

ב-2007 חידש אולמרט את השיחות עם הפלסטינים, ב"ועידת אנאפוליס". הימין התלהם בהתנגדות, והשמאל הגיב בחמיצות. הבנו שראש הממשלה ויוזמתו זקוקים לתמיכה ציבורית, והחלטנו לפרסם מודעת תמיכה בעיתונות. ידיד האלוף (מיל') שלמה גזית גייס לתמיכה את רב-אלוף (מיל') אמנון ליפקין שחק, ואת יעקב פרי (בעבר ראש השב"כ). המודעה שלנו התפרסמה ב"הארץ" ב-11.11.2007:
————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

כבוד ראש הממשלה,
הנדון: תמיכה בועידת אנאפוליס

אנו – אזרחים מתחומי הביטחון, המשק, האקדמיה והחברה, החשים אחריות לגורל ישראל – רואים בועידת אנאפוליס הזדמנות שאין להחמיצה להתקדם באופן משמעותי בתהליך ההיסטורי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מתוך ראיית האינטרס הישראלי אנו מזהירים מהשלכות קשות שעלולות להיגרם מכישלון הוועידה.
אנו מחזקים את ידי ראש ממשלת ישראל ושריו וכן את נשיא הרשות הפלסטינית ושריו, לקדם באנאפוליס את שני העמים לדרך חדשה באמצעות הסכמות עקרוניות מהותיות בנושאי המחלוקת, לרבות לוח-זמנים ותאריכי יעד.
הוועידה צריכה להוביל למו"מ על הסדר הקבע בהתבסס על התוכניות של רבין ז"ל, קלינטון והליגה הערבית. הסדר כזה יזכה, אנו בטוחים, לתמיכה של הרוב בשני העמים, ויאפשר לפתח חיים של שיתוף פעולה ושגשוג, למען ילדינו ונכדינו כולם.

כבוד ראש הממשלה, אנו – החתומים הראשונים להלן – מבקשים להיפגש עמך בנושא,
בהקדם האפשרי.

בכבוד רב,

אמנון ליפקין-שחק, רב-אלוף (מיל')  

יעקב פרי, בעבר ראש השב"כ

אלכסנדר אטרמן, יועץ אסטרטגי

אתי לבני, עו"ד, סגנית יו"ר הכנסת הקודמת  

אלי עמיר, סופר

חיים אדלר, פרופ', חתן פרס ישראל בחינוך

רפי בנבנישתי, סא"ל (מיל'), יועץ כלכלי

עמיר בר-אור, אל"מ (מיל'), ד"ר במדע המדינה

דניאל בר-טל, פרופ', פסיכולוג פוליטי

יוכי ברנדס, סופרת

שלמה גזית, אלוף (מיל')

תמר הרמן, פרופ',  מדע המדינה

צביה ולדן, ד"ר, בלשנית

רפי ולדן, פרופ' לרפואה

דן יעקבסון, פרופ' ללימודי עבודה  

איריס לוין, פרופ' לפסיכולוגיה חינוכית

שאול לוין, ד"ר לרפואה

עדנה לומסקי-פדר, ד"ר, סוציולוגית של החינוך

עמוס לפידות, אלוף (מיל'), בעבר מפקד חיל האוויר

יונתן לרנר, אל"מ (מיל'), תכנון אסטרטגי עסקי

תמי מולד-חיו, פעילה חברתית

דליה מור, פרופ', ייעוץ ארגוני

סמי מיכאל, סופר

יוסף נוימן, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה ולביולוגיה

גבי סלומון, פרופ', חתן פרס ישראל לחינוך

אמנון סלע, פרופ' ליחסים בין-לאומיים

גיורא פורמן, תא"ל )מיל'), ד"ר, תעשיין

זכריה פלווין, ד"ר, מוסיקאי

יוחנן צורף, סא"ל (מיל'), מומחה לעניינים פלסטיניים

מירה צורף, ד"ר, היסטוריונית

דייב קמחי, ד"ר, בעבר המשנה לראש המוסד ומנכ"ל משרד החוץ

יונה רוזנפלד, פרופ', חתן פרס ישראל לעבודה-סוציאלית

נפתלי רז, חינוך וידיעת הארץ

נורה רש, ד"ר, סוציולוגית של החינוך

אבי שגיא-שורץ, פרופ' לפסיכולוגיה

שפרה שגיא, פרופ', ראש התוכנית ליישוב סכסוכים

דרור שטרנשוס, שיווק ותשורת

יצחק שנל, פרופ' לגיאוגרפיה

בת-שבע שפירא, ד"ר, סופרת, מוסיקאית, עורכת כתב-עת לתרבות

גבי שפר, פרופ' למדע המדינה

כתובת להתקשרות: נפתלי רז, מרכז המועצה ליוזמות שלום, ת"ד 82469 מבשרת ציון 90805, zar89@netvision.net.il , 054-5494172.
————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

ראש הממשלה אולמרט הזמין נציגות שלנו לביתו. אמנון ליפקין-שחק היה דוברנו הראשי. ראש הממשלה האזין בקשב לדבריו השקולים, וכולנו התרגשנו.
גם בהמשך נפלה בחיקי הזכות הגדולה להתייעץ עם אמנון ליפקין-שחק, הגנרל רודף השלום.
יהי זכרו ברוך!

נחמת טיפשים

מאת: יורם קול, מהנדס, גמלאי התעשיה האווירית
ברור שבסיפוח הגדה לישראל לא יינתן לערבים שוויון בחירה והיבחרות לכנסת. אז תשלים ישראל סופית את הפיכתה למדינת אפרטהייד.

 

בחלל הפוליטי שלנו מהדהדות שתי מילים שהן האשמות קשות. אפרטהייד ופשיזם נשמעות לאוזנינו כמילות גנאי, שנועדו לפגוע ולפצוע. ברור שהן קשורות זו בזו, שכן עסקינן בשלילה של זכויות האזרח. מלים אלו מתייחסות למשטרים במאה העשרים שהפכו לדראון עולם. נשאלת השאלה – האם זה הוגן להשתמש בויכוח הציבורי במילים בעלות קונוטציה כל כך קשה? ברצוני לתת תשובה כנה לשאלה הזאת. אתחיל במאמר זה במושג האָפַּרְטְהַיְד.

מקורה של המילה הוא בשפת האפריקאנס, ופירושה – הפרדה. היא מתייחסת למדיניות המשטר הגזעני שהונהג על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה, בשנים 1948 – 1994. מדיניות זו הושתתה על הפרדה גזעית בין לבנים ושחורים. עיקרה של ההפרדה היה שלילת זכויות אזרח בסיסיות מהשחורים, ובהן הזכות לבחור ולהבחר למוסדות המדינה והגבלת אזורי המגורים והעבודה לשחורים. היו בהפרדה גם מרכיבים נוספים, כאיסור נישואים ואיסור מגע מיני בין הגזעים, נסיעה באוטובוסים נפרדים, וספסלים נפרדים לישיבה בגנים. מדיניות האפרטהייד זכתה לגינויים הולכים וגוברים מצד הקהילה הבינלאומית החל משנות ה-60, תהליך שהביא בהדרגה לנידויה של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות נגדה. אלה, בשילוב תסיסה פנימית חריפה מצד ארגוני התנגדות, הביאו בסופו של דבר לקריסת משטר האפרטהייד לאחר ארבעה עשורים. התהליך בוצע בדרכי שלום, תוך הקמת משטר דמוקראטי שהעביר את השלטון לידי הרוב השחור.

אצלנו, העמקת ההתישבות ברחבי הגדה מעמידה אותנו בפני התפתחות שלא ניתן להתעלם ממנה – השתלטות על כל הגדה, השתלטות שתהפוך אותנו ל"מדינה אחת לשני העמים". אז נעמוד בפני דילמה קשה – אם לתת לפלסטינים זכויות שוות. הקושי נעוץ, כמובן, בבעיה הדמוגרפית. כבר היום מספר הילדים הערבים שבין הים לירדן עולה על זה של היהודים, ולא ירחק היום שמספר הערבים הבוגרים יעלה על מספר היהודים. אז יהפכו היהודים למיעוט בישראל. ברור שבמצב זה לא יינתן לערבים שוויון בחירה והיבחרות לכנסת, ויוטלו עליהם מגבלות נוספות – בתנועה, במקומות הישוב ובהקצאה של משאבים שונים. אז תשלים ישראל סופית את הפיכתה למדינת אפרטהייד, וגורלנו יהא כשל משטר העבר בדרום אפריקה. כדי להימנע מסכנה זאת מוצדק מאוד, ואפילו חובה, להזהיר מפניה, ולכנות אותה בשמה המפורש.

לאור כל זאת, חובה עלינו להתבונן במצבנו הנוכחי ולשאול את עצמנו היכן אנו עומדים עכשיו. נתניהו הצהיר באוניברסיטת בר אילן, תחת לחץ בינלאומי ומבית, שהוא מכיר ב"שתי מדינות לשני העמים". אך בפועל הוא נוהג להפך, והליכוד, מפלגת השלטון, אינו מכיר עד היום בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם. ברור שכך יוסיף ויהיה גם תחת שלטון מפלגת "הליכוד ביתנו". אנו רואים שהגדה המערבית, ובצורה אחרת גם רצועת עזה, נתונות תחת כיבוש מזה ארבעים ושש שנה. ההתנחלויות בגדה הולכות ומתרבות, בעוד שהמרחב המוקצה לפלסטינים הולך ומצטמצם. הם סובלים ממחסור במים, משמשים "חוטבי העצים ושואבי המים" שלנו, ורמת חייהם נופלת בהרבה מזו שבתחומי מדינת ישראל. ניתן להתווכח על הסיבות למצב הזה, והאם הוא מוצדק. אבל לא ניתן להכחיש את העובדות הללו.
נשאלת אפוא שאלה קשה – במה שונה המצב הנוכחי מהמצב הצפוי, והאם ניתן לקרוא לישראל כבר היום מדינת אפרטהייד? ברור שמעולם לא שאפנו להגיע למצב כזה, ורבים מאיתנו יגידו שהפלסטינים אחראים לו, בשאיפתם להכחיד את מדינת ישראל ובסרבנותם לשלום. אבל כולנו יודעים את האמירה בכביש "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

אנו נמצאים על מסלול התרסקות, ועל אף שהנהג הפרוע שלפנינו יתרסק גם הוא – "תמות נפשי עם פלשתים" היא נחמת טיפשים.