נאום המלך

אורי אבנרימאת: אורי אבנרי, עיתונאי, ח"כ בעבר, יו"ר "גוש שלום"

באמצע שנות ה-80 העביר לי דיפלומט גרמני מסר מפתיע. אחד מבני המשפחה המלכותית הירדנית ביקש לשוחח איתי בעמאן. באותה עת, ירדן הייתה עדיין רשמית מדינת אויב.

איכשהו השגתי רשות מטעם ממשלת ישראל. הגרמנים סיפקו לי, ברוב נדיבותם, דרכון, שלא כל פרטיו היו מדויקים. וכך, עם הרבה קריצות-עין, הגעתי לעמאן (דרך קהיר) ושוכנתי במלון מהודר. הידיעה על שהותי שם פשטה במהירות, ואחרי כמה ימים זה התחיל להביך את ממשלת ירדן. על כן התבקשתי באדיבות רבה לצאת, ומייד, בבקשה. לפני כן הזמין אותי פקיד בכיר לארוחת-ערב במסעדה אלגנטית. האיש היה משכיל מאוד, תרבותי מאוד, והוא דיבר אנגלית מושלמת. להפתעתי הגמורה הוא סיפר לי שהוא בדואי, בן אחד השבטים החשובים. באותו הרגע התנפצו כל המושגים שלי על בדואים. הארוחה נחרטה בזיכרוני מכיוון שבעשר דקות (פשוטו כמשמעו) למדתי על ירדן יותר מאשר בעשרות שנים של קריאה.

המארח שלי נטל מפית-נייר ושרטט מפה גסה של הממלכה. "הסתכל בשכנים שלנו", ביקש. "כאן סוריה, שיש בה דיקטטורה בעת'ית חילונית. פה עיראק, שגם בה יש משטר בעת'י רדיקלי, אך ששונאת את סוריה. כאן סעודיה, מדינה שמרנית ודתית מאוד. אחר-כך מצריים, עם דיקטטור צבאי פרו-מערבי. אחר-כך ישראל הציונית. בשטחים הפלסטיניים הכבושים מתגברים יסודות מהפכניים. וכמעט בטווח-נגיעה נמצאת לבנון, השסועה בין עדות ופלגים, תמיד על סף מלחמת-אזרחים." "מכל הארצות האלה," הוסיף, "זורמים לתוך ירדן פליטים, סוכנים ואידיאולוגיות. עלינו לספוג ולהכיל את כולם. עלינו לנהל משחק עדין מאוד של איזונים. אם נתקרב יותר מדי לישראל, עלינו לפייס את סוריה למחרת היום. אם נחבק את סעודיה היום, עלינו לנשק את עיראק מחר. אסור לנו להתקשר לאחת מהן."

עוד רושם שלקחתי איתי מירדן: הפלסטינים בירדן (מלבד הפליטים, שאיתם לא נפגשתי) מרוצים מאוד מהמצב הקיים. הם שולטים בכלכלה, משגשגים ומתפללים למען יציבות המשטר.

הלוואי שכל הפוליטיקאים והאקדמאים שלנו היו מקבלים שיעור פוקח-עיניים שכזה. כי בישראל התהלכו – ועדיין מתהלכים – רעיונות מטורפים לגמרי על ירדן. התמונה הכללית היא של ארץ קטנה, הנשלטת על-ידי שבטי בדואים פרימיטיביים, ושרוב תושביה הם פלסטינים השואפים להפיל את המשטר.

זה מזכיר לי שיחה אחרת – הפעם בקהיר – עם מי שהיה אז שר-החוץ בפועל, בוטרוס בוטרוס-ראלי, איש העדה הקופטית ואחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי בחיי. "המומחים הישראליים לענייני ערבים הם מהטובים ביותר בעולם", הוא אמר לי, "הם קראו את הכול, יודעים את הכול ולא מבינים שום דבר. זה מפני שהם מעולם לא חיו בארץ ערבית."

עד להסכם אוסלו, כל העילית הפוליטית שלנו תמכה ב"אופציה הירדנית". הרעיון היה שרק המלך חוסיין מוכן ומסוגל לעשות איתנו שלום, ושהוא ייתן לנו כמתנה את ירושלים המזרחית בתוספת חתיכות של הגדה המערבית. מאחורי הטעות הזאת הסתתרה ההחלטה הציונית המסורתית להתעלם מקיום העם הפלסטיני ולמנוע בכל מחיר את הקמתה של מדינה פלסטינית.

גרסה אחרת של רעיון זה אמרה "ירדן היא פלסטין". היא הוסברה לי על-ידי אריאל שרון, תשעה חודשים לפני מלחמת לבנון הראשונה. "אנחנו נזרוק את הפלסטינים מלבנון לסוריה. הסורים ידחפו אותם דרומה לירדן. שם הם יפילו את המלך ויהפכו את ירדן למדינה פלסטינית. הבעיה הפלסטינית תיעלם, ומה שיישאר יהיה סכסוך רגיל בין שתי מדינות, ישראל ופלסטין." "ומה בנוגע לגדה המערבית?" שאלתי. "נתפשר עם ירדן," אמר. "אולי שלטון משותף, אולי צורה כלשהי של חלוקה פונקציונאלית" (פרסמתי את הדברים בזמן אמת, מבלי לצטט את שרון עצמו).

הרעיון הזה צץ מפעם לפעם. השבוע הגיש אחד הבריונים ההיפר-אקטיביים בכנסת הצעת-חוק נוספת, ששמה "ירדן – מדינת-הלאום של העם הפלסטיני". מלבד הקוריוז שמדינה אחת מחוקקת חוק להגדרת מדינה אחרת, זה גרם גם למבוכה פוליטית רבה. אך במקום לזרוק את ההצעה לסל, היא הועברה לדיון בוועדת-משנה, שם יתנהלו הדיונים בחשאי.

הוד מלכותו, המלך עבדאללה ה-2, מודאג. יש לו סיבות טובות מאוד להיות מודאג. יש אביב ערבי דמוקרטי, העלול לגלוש לממלכתו. יש התקוממות בסוריה השכנה, העלולה לדחוף פליטים דרומה. יש עליה בהשפעת איראן השיעית, העלולה להשפיע לרעה על מעמד ממלכתו הסונית. אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת האיום ההולך וגובר מצד ישראל הימנית הקיצונית. מבחינתו, האיום הדחוף ביותר נובע מהתגברות הדיכוי וההתנחלות בגדה המערבית. באחד הימים הם עלולים לגרום להגירת פלסטינים רבים לירדן ולשנות את המאזן הדמוגראפי בין המקומיים והפלסטינים בממלכה. פחד זה הוא שגרם לאביו בימי האינתיפאדה הראשונה לנתק את הקשר שלו עם הגדה המערבית, שסופחה לירדן אחרי מלחמת תש"ח (עצם המונח "גדה מערבית" הוא ירדני, כדי להבדיל בינה לבין "הגדה המזרחית", השטח המקורי של הממלכה). אם "ירדן היא פלסטין", אין לישראל סיבה שלא לספח את הגדה המערבית, להפקיע אדמות פלסטיניות, להרחיב את ההתנחלויות הקיימות ולהקים התנחלויות חדשות, ובכלל "לשכנע" את הפלסטינים לחפש חיים טובים יותר ממזרח לנהר.

על כך חשב המלך, כאשר ביטא השבוע את דאגתו בראיון שזכה בפרסום רב. הוא העלה גם את האפשרות של פדרציה בין ירדן והמדינה הפלסטינית בגדה המערבית. המטרה הברורה היא לסכל את המזימות הישראליות. אולי הוא מבקשם גם לשכנע את הפלסטינים שמהלך כזה יקרב את סיום הכיבוש הישראלי, ויקדם את בקשתם להתקבל כחברה מלאה באו"ם, מבלי שהאמריקאים יטילו וטו.

היוזמים של הצעת-החוק הישראלית מבהירים שמטרתם העיקרית היא בתחום "ההסברה". הם מאמינים שהרעיון שלהם ישים קץ לבידוד ולדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. העולם יקבל שהמדינה הפלסטינית כבר קיימת מעבר לירדן, ושאין, על כן, צורך במדינה פלסטינית שנייה. אם חושש הוד מלכותו שיש מימד נוסף, הרבה יותר מסוכן, במהלך תעמולתי זה, הוא צודק. ברור שהוא חושב על מגמות עמוקות יותר בטווח הרחוק.

זה חוזר אל הדילמה הבסיסית של הימין הישראלי, דילמה הנראית כחסרת-פיתרון. למעשה לא ויתר הימין הישראלי מעולם על חלום "ארץ-ישראל השלמה". פירוש הדבר: דחייה מוחלטת של "פיתרון שתי המדינות" בכל צורותיו, והקמת מדינה יהודית מהים עד לירדן. ואולם, במדינה כזאת יחיו – במצב הנוכחי – כ-6 מיליון יהודים וכ-5.5 מיליון פלסטינים (2.5 בגדה המערבית, 1.5 ברצועת-עזה ועוד 1.5 מיליון שהם אזרחי ישראל). יש חוקרים הסבורים שהמספרים גדולים עוד יותר. לפי כל התחזיות הדמוגראפיות, הפלסטינים יהוו בקרוב מאוד רוב בשטח הזה. מה אז?

כמה אידיאליסטים מאמינים (או משלים את עצמם) שמול פני דעת-הקהל העולמית, לא תהיה לישראל ברירה אלא להעניק אזרחות לכל התושבים, כך שהשטח יהפוך למדינה דו-לאומית, או רב-לאומית, או לא-לאומית. אין צורך לספור כדי לדעת ש-99.999% מהיהודים בישראל היו מתנגדים לאפשרות זו בכול כוחם. הרי זה הניגוד המוחלט של מטרות הציונות.

האפשרות החלופית היא שהשטח הזה יהפוך למדינת אפרטהייד, לא רק בחלקו ולא רק למעשה, אלא כולו ובגלוי. הרוב הגדול של היהודים בישראל לא היו רואים זאת בעין יפה. גם זה מנוגד לערכים ציוניים בסיסיים.

לדילמה הזאת אין פיתרון. ואולי יש בכל זאת? נראה שהמלך חושש שיש פיתרון כזה. הוא טמון, למעשה, בעצם החלום על ארץ-ישראל השלמה. הפיתרון הוא חזרה על הנכבה של 1948, אך בממדים גדולים עוד יותר. פירוש הדבר שבזמן מן הזמנים, כאשר הנסיבות הבינלאומיות יאפשרו זאת – אסון-רבתי בינלאומי שירתק את דעת-הקהל העולמית למקום אחר, מלחמה גדולה או כדומה – הממשלה תגרש את כל האוכלוסייה הלא-יהודית. לאן? הגיאוגרפיה מכתיבה את התשובה: לירדן. כלומר, למדינה הפלסטינית שהייתה פעם ירדן.

אני סבור שכמעט כל ישראלי התומך בארץ-ישראל השלמה חושב כל כך בסתר ליבו, אם במודע ואם בתת-מודע. אולי לא כעל תוכנית-פעולה לעתיד הקרוב, אך בהחלט כעל הפיתרון היחיד לטווח הארוך. ריבוע המעגל.

לפני יותר מחצי-מאה שנים, זאב ז'בוטינסקי – מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ואביו הרוחני של בנימין נתניהו – כתב שיר שהיה פופולארי מאוד בקרב הארגון הצבאי הלאומי (שאליו נאום המלך השתייכתי כשהייתי צעיר מאוד). זהו שיר יפה, עם מנגינה יפה. הפזמון שלו אומר "שתי גדות לירדן / זו שלנו, זו גם כן." ז'בוטינסקי, מעריץ נלהב של תנועת-התקומה האיטלקית במאה ה-19, היה לאומן קיצוני וגם ליברלי אמיתי. אחד מבתי השיר אומר: "שם ירווה לו משפע ועושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני."

סמל אצ"ל היה מורכב ממפת ארץ-ישראל משני עברי הירדן, ועליה רובה. זה הפך גם לסמל תנועת-חרות של מנחם בגין, מפלגת-האם של הליכוד.

את רעיון שלושת הבנים, הטוהר והיושר – נטש הימין הישראלי מזמן. הסיסמה "ירדן היא פלסטין" אומרת שהוא ויתר גם על עבר הירדן.

האומנם?

2 תגובות עד עתה

  1. ע.ג.
    #1

    משום מה אורי אבנרי דואג לאינטרסים של ירדן כאשר הבעיה האמיתית היא האינטרסים של ישראל. בהקשר זה הבעיה האמיתית היא הפלשתינים. אבנרי דואג שמא הימין הישראלי ישתגע וינסה לדחוף את כל הפלשתינים לירדן ובכך לפתור את בעית הגדה המערבית. אני חושש שמי שיגרום לזה הם הפלשתינים עצמם. התסריט פשוט מאד – הפלשתינים יצליחו במוקדם או במאוחר להקים בשטחים מדינה משלהם. כפי שנראה כרגע הם מתכוונים שזה יקרה ללא תאום עם ישראל על גבולותיה ועל קשריה עם ישראל. התוצאה תהיה מלחמה מתמדת של המדינה הזו עם ישראל ממש כמו שקרה בין ישראל לעזה אחרי שישראל עזבה את עזה. ישראל תבליג כמה שנים וכאשר תיווצר דעת קהל עולמית נגד המדינה הפלשתינית שהורגת אזרחים ישראלים למרות שהמטרה הפלשתינית הושגה לכאורה ישראל תתקוף את מדינת הטרור ותסריט מלחמת העצמאות יחזור על עצמו כאשר הפלשתינים בורחים/מגורשים מהגדה ומעזה. הימין צריך רק סבלנות ואמונה בטפשות הפלשתינית והימין הישראלי אפילו יקבל גיבוי עולמי לחזון ישראל הגדולה.

  2. עובד
    #2

    יפה מאד שסוף סוף אתה מתייחס לעניין "ירדן היא פלסטין". אז כמה הערות בתגובה:

    א. אתה מפליג אל מחוזות הימין הקיצוני במקום להישאר בחזון של אריק שרון, שהוא גם ריאלי, גם הומאני, גם הגיוני וגם צודק. אתה עצמך מצטט אותו בנוגע לגדה המערבית "נתפשר עם ירדן". אתה לא מתייחס לאופציה הזו, שגם הימין המתון ואפילו חלקים גדולים בשמאל רואים אותה כאידיאלית, ובמקום זה אתה מאריך בדיבור על האופציה הקיצונית, שאינה אלא "איש קש" שמאד נוח לתקוף אותו ("טרנספר" וכו').

    ב. כמו שכתבו לפני, אני בניגוד אליך לא דואג לממלכה ההאשמית. אם נגזר עלינו בשם הנימוס להוד מלכותו לקצץ את המדינה היהודית היחידה לגבולות בלתי אפשריים ולחיות עד סוף הדורות (אם בכלל) כשדבוקה לנו לישבן מדינה פלסטינית קיקיונית שכל מטרתה למרר את חיינו עד לחיסולנו – אז לעזאזל הנימוס. שינוי המשטר בירדן לא ישנה מאומה מאופיה הערבי של ירדן, המדינה הערבית ה-22, בעוד ששינוי המשטר כאן יחסל את המדינה היחידה השייכת לעם היהודי.

    ג. לשיטתך המלך הירדני פוחד מהגירת פלסטינים מן הגדה לירדן ושינוי המאזן הדמוגרפי במדינתו. באמת? ונניח שלא היתה מלחמת 67, מה אז? הפלסטינים בגדה היו עד היום לא רק אזרחי ירדן, אלא גם תושבי ירדן. האם רצונך לרמוז שישראל הצילה את הממלכה האשמית כאשר כבשה את הגדה המערבית? לא רציני. אפשר גם לנסח זאת אחרת: אף אחד לא הכריח את אבי סבו של המלך עבדאללה לכבוש את הגדה המערבית ב-48, ועוד להתעקש להחזיק בה כ"שטח ירדני". ומיותר להזכיר שהמלך חוסיין לא ניסה כלל להיפטר מפלסטינאי הגדה באמצעות ה"מדינה פלסטינית" הקיקיונית, תוך הפרדתם המלאכותית מהפלסטינים האחרים שחיו בירדן.

הוספת תגובה

הקוראים מתבקשים להגיב בסגנון ראוי. תגובות עם דברי בלע לא יפורסמו.
מספר התווים בתגובה מוגבל ל - 500.






XHTML: ניתן להשתמש בתגים אלו: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>