משחקי מילים

שרגא הוכרמןמאת: שרגא הוכרמן – פרופ' למדעי המוח

כל עוד אלוהים יישאר במשוואה ימשיך להישפך דם. צריך לשנות את המנגינה שאנו משמיעים כל השנים, ולהגדיר מחדש את מטרות המאמץ.

 

 

 

50 שנים שישראל אוחזת בשטחים שכבשה ב-1967, וכבר 50 שנים שהוויכוח על המשך אחיזה זו או סיומה – אינו נרגע, ואינו מגיע לנקודה שתכפה החלטה. הנימוקים משני הצדדים – הביטחוני מחד-גיסא, והאנושי מאידך-גיסא – מועלים שוב ושוב, וגם עם המציאות המשתנה, הנימוקים אינם מביאים להטיית הכף לכיוון זה או אחר. שוב ושוב עולות הטענות בדבר תותחים שימוקמו על גבעות ה"שומרון" ויוכלו לאיים על כל היקר לנו במרכז הארץ, ושוב אנו רוכנים תחת כובד משקלן של טענות על הפרת זכויות אנוש, על דיכוי ועל גזל הרכוש של אוכלוסייה גדולה החיה תחת שליטתנו. לוויכוח בין 2 התפישות הללו כבר יש חיים משל עצמו, וככל הנראה הוא יימשך לאורך שנים נוספות, שכן הוויכוח עקר ואינו נוגע ללב העניין.

 

 

רובנו מתעלמים מכך שלב העניין הוא מלחמת דת בין עבדי אדוני דוברי העברית, ובין עבדיו דוברי הערבית. את עמדתם של דוברי העברית ניסח במאה שעברה הרב קוק, שקבע כי ארץ ישראל כולה ניתנה לעם ישראל בהבטחה אלוהית, וכל נסיגה מהמאמץ ליישב אותה ביהודים ולהחיל עליה את חוקי השם – דינה כפירה. עמדתם של דוברי הערבית אינה קיצונית פחות: ארץ ישראל שייכת למוסלמים, ואין אפשרות להכיר אפילו בקדושה של קיר אבנים אחד – הכותל המערבי – עבור כופרים.

 

 

מכיוון שהעמדה הדתית היא העיקר, נעשה בשני הצדדים מאמץ להגדיל את צבאות האל, ובכך להעצים את הכוחות העומדים מאחורי התביעה בשטחים. בולט במיוחד מאמץ ההדתה בצד היהודי של המשוואה. ילדי בתי-הספר והגנים נחשפים יותר ויותר לתפישת עולם דתית, למיתוס לאומי-דתי ולהפנמה של מנהגים דתיים, כך שבבוא העת יראו בערבים צאצאי עמלק, על כל המשתמע מכך. מובן שהמאמץ אינו פוסח גם על הצבא וגם על כלל הציבור, שנדרש לאמץ דרך מחשבה "יהודית" דתית. מאידך-גיסא, הקריאה להגן על אל-אקצה ועל קודשי אסלאם אחרים – מתרחבת עם השנים, ומביאה תדיר לאלימות כלפי הציבור הלא-מוסלמי. גאולה באמצעות אלימות מעוררת תמיד התלהבות. לכן, השקעת כל המשאבים בבניית כוח – כפי שנעשה בשנים האחרונות בעזה – אינה משאירה פתח לדרך של הידברות והסכמה.

 

 

ממילא ברור שהדיבורים על ערכים מערביים של כבוד אדם ודמוקרטיה, ועל התקדמות לקראת קיום משותף – אינם נוגעים לשינוי המצב, ולכן חסרי סיכוי. מובן גם שכל עוד אלוהים יישאר במשוואה ימשיך להישפך דם, ולא יהיה פתרון שיקנה חיים ראויים באזורנו. לכן, אנשים יקרים – צריך לשנות את המנגינה שאנו משמיעים כל השנים, וביחד עמה להגדיר מחדש את מטרות המאמץ.

 

 

8 תגובות עד עתה

  1. בני גפן
    #1

    גם ישמעאל הוא מזרעו של אברהם…

  2. דורית בירן
    #2

    אני מסכימה איתך פרופסור שהדתות מסבכות לנו את החיים. אבל מה אתה מציע?

  3. נבון, תא"ל מיל.
    #3

    אתה בטוח פרופ' הוכרמן שבגלל הדתות הבעיה? אני משוכנע שהבעיה משני הצדדים היא שטחים. ההוכחה: כשהחזרנו כל מילימטר למצרים ולירדן – מוסלמים לא פחות מהפלסטינים – נחתם שלום והוא ממשיך עשרות שנים!

  4. ניב
    #4

    שטויות במיץ, הדת המוסלמית היא בעייתית ולא היהדות.
    דתות שלעצמם לא בעיתיות ואף מרסנת אלימות קיצונית, הם יצרו סדרים חברתיים במשך אלפי שנים.
    עובדה שתי התנועות הכי רצחניות בתולדות האנושות הקומוניזם והנאציזם היו חילוניות אנטי דתיות וזה לא הפך אותם לנהורות.

  5. מגיב לתומו
    #5

    אני תמה על טיב התגובות. אבל דומה ודווקא הן מצביעות בבירור כי כותב מאמר זה נגע בצורה ברורה בלוז הענין. ניתן להתווכח או להרחיב במידת מרכיבים נוספים. אבל אני נמנה אם אלה הסבורים כי מסע ההדתה בקרבנו הפך לאויבנו המסוכן ביותר – שווה משקל לצער הערבי של המשוואה. זהו תהליך שסכנתו המתעצמת מרחיקה אותנו מהיכולת להסתייע ברציונל מערבי.

  6. אבנר
    #6

    החיים קשים וצופנים הפתעות חמורות שלאדם אין אפשרות למנוע אותן,בעצמו או במשותף עם אחיו.
    זה מצב מייאש ומרפה ידיים.
    כאן נכנס אלוקים לתמונה-הוא מחוץ לעצמי,כל יכול ואם רק אדע לפנות אליו נכון-הוא יעזור/יושיע אותי.
    הסכנה במצב זה היא הנפילה לפאסיביות תוך ציפייה שאלוהים יפתור ויסדר.
    הדת היהודית,ויא לא היחידה,אמרה לפרט שמה שהוא ישיג בכוחות עצמו יהיה ההוכחה שאלוהים עזר לו ונענה לתפילותיו.
    התרגיל הנפשי הזה עודד מאמינים להתאמץ כד להוכיח שאלוהים עימם.
    הקושי עם מצב עניינים זה שכולו מוכוון לפרט ולא לקבוצה
    המשך

  7. אבנר
    #7

    המשך
    השאלה מה יניע את הפרט להתאמץ עבור הקבוצה.
    במצב הגלותי/קהילתי ללא שלטון מרכזי היררכי חובק כל לא היה צורך לתת לכך תשובה והתוצאה היתה שבארסנל התשובות של הפרט והקהילה לא נמצאו פרקטיקות ובעיקר תרבות שפיתחה דרכים ואמצעים ובעיקר חשיבה שמטרתה פתרון קשיים ברמות של עם ומדינה.
    הסכנה ממצב נפשי זה מתקיימת מכך שהשמרנות הפנאטית שאינה מוכנה לשנות פסיק בהלכה הגלותית קהילתית מונעת ממחזיקיה לפתח עצמאות ויצירתיות מחשבתית בהתמודדות עם קשיי הקיום.
    דפוסי ההתארגנות וההתכווננות החשיבתית מסרסים כל יכולת התמודדות.

  8. Marc boosen
    #8

    אני חילוני, ולכן- אלוהים לא חלק מהנימוקים שלי ו/או מקור סמכות בשבילי עבור התנהגות…

    אבל… כאשר אני קורא את "אמנת החמאס" (גם "המתוקנת"), או התנהגות ונימוקים של אנשים נוספים במרחב- אפשר לחשוב שאצלם אין מקום לאלוהים בתור נימוקים או מקור סמכות…

    לכן- השיח כאשר צד אחד נטול אלוהים והצד השני מחזיק את האלוהים שלו במקום רגיש- אין שום בסיס להידברות…

הוספת תגובה

הקוראים מתבקשים להגיב בסגנון ראוי. תגובות עם דברי בלע לא יפורסמו.
מספר התווים בתגובה מוגבל ל - 500.






XHTML: ניתן להשתמש בתגים אלו: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>