מאבק האוהלים

שאול אריאלימאת: שאול אריאלי, אל"מ (מיל'), הנהלת המועצה לשלום ולביטחון

אם תתרחש במחאה "התפכחות פוליטית", היא עלולה לפגוע ברוחה האמיתית. היא תיתן מענה חלקי ליוקר המחייה, אך לא לשיטה שבה החיים מתנהלים. על המחאה להישאר כפי שהיא, עד שתביא את השינוי, מחר או בעוד שנים.

שורות שורות של אוהלים ברחוב רוטשילד, אך כאלו שאינן יוצרות כול סדר מוכר. אפילו נציגי המפלגות שמזוהות עם מחאות חברתיות אינם מצליחים למצוא את הבהירות הנדרשת בשלטים השונים, כדי להפכם למסרים המוכרים. לכול אוהל דרישה ומחאה, אך אין אוהל אחד שבו כול אלו מתרכזים, ולו לרשימה ראשונית של משא-ומתן מול הממשלה או העירייה. בל נטעה, אין זו תביעה לאנרכיה אלא לסדר חברתי אחר.
חלומם הגדול של הנאבקים עדיין אינו ברור. "אני במאבק" מסביר אחד הצעירים לבן שיחו בטלפון. במאבק – בלי להדגיש או להוסיף ולו את מטרתו שלו. הוא מרגיש שותף לכול המאבקים הקונקרטיים – דיור, השכלה, מילואים, מחייה, חינוך ובריאות. אך מעל הכול הוא סוף סוף נלחם. הוא מצא סוף סוף את האומץ, ובעקבותיו את הזמן, לזעוק – שהוא לא רוצה להמשיך לחיות את הישרדותו כי סדר העדיפות של נבחריו הוא אחר.

הפגנת האוהלים
ראשית, זהו מאבק שמתחיל בשינוי תודעתם של המוחים. באחד השלטים נכתב "השינוי מתחיל בי, לא בביבי". קרי, האחריות עוברת אליי, להפסיק לקבל את המצב כגזירה משמיים, ולפעול לשינויו. שנית, זהו "מפץ גדול"- הדרישות, המחאות, המסרים – רחוקים ומתרחקים אחד מהשני, אך מקור כולם באותו גרעין של פרדיגמה שונה. חברה שמייחלת להתנהל באופן אחר, עם סדרי עדיפויות אחרים. חיבור של כול המסרים מצייר חברה שאמנם לא מתקיימת במציאות בשום מקום על פני הגלובוס, אך היא מסמנת את הכיוון שאליו יש להוביל את החברה הנוכחית. היא יושבת על המחויבות, הלא נאיבית, שהופיעה על אחת מיריעותיו של אוהל קטן: "עלינו לדאוג לעולם טוב יותר".
נתניהו וחבר מרעיו אינם יכולים להוביל את השינוי. הם חסידים של פרדיגמה חברתית אחרת, זהה לחלוטין לזו המדינית שלהם: העולם הוא ג'ונגל, שבו שורדים החזקים, המרתיעים ו"הקומבינטורים". עולם שבו לא לוקחים כול סיכון לנצל סיכוי כלשהו להפכו לטוב יותר. עולם שההיגיון השולט בו הוא "משחק סכום אפס" – אם יש פחות לעניים אז יש יותר לעשירים. פחות למחנה השני משמעו יותר למחנה שלי. מי שלא תומך בי הוא בהכרח נגדי. אין מקום לשונה ולאחר- החברתי כמו גם המדיני.
זוהי מחאה שסופה המעשי יכול להיגמר בקול ענות חלושה. כביכול, "ונטילציה" של קיץ, וחזרה לשגרה הקיימת. רוב המנהיגות הפוליטית מייחל לכך, גם אלו שמבקשים את הייצוג הפוליטי של המחאה. האחד בספטמבר הופך ליעד האסטרטגי שלהם. אך אם תתרחש "התפכחות פוליטית", היא עלולה דווקא לפגוע ברוח האמיתית של המחאה. היא עלולה להפוך אותה לרשימת דרישות שעייני ישמח לייצג, וששטייניץ ונתניהו ישמחו לנהל עליה משא ומתן. זו תיצור תמונה פוליטית מוכרת, אך מהותה צרה יותר מרוחבו של רחוב רוטישילד, ורדודה יותר מעומק היתדות של אוהליו. היא תיתן מענה חלקי ליוקר המחייה, אך לא לשיטה שבה החיים מתנהלים. היא תמלא קמעה את הכיס, אך תכניע את האמונה. היא תעביר שוב את הזעקה מהמגאפונים בשדרה למיקרופונים-מטעם במליאת הכנסת. לפיכך, גם אם לא תניב תוצאות מיידיות, על המחאה להישאר כפי שהיא, עד שתביא את השינוי, מחר או בעוד שנים.

3 תגובות עד עתה

  1. דורית דרמי
    #1

    גם במאהל של באר-שבע חושבים כמוך. ממה שאני שומעת מהמאהלים האחרים, אני חושבת שכך ברובם.

  2. פיני
    #2

    עכשיו יותר משחשובה העמימות שהצעת, חשוב אורך הנשימה – להמשיך במאבק בנחישות ובחוכמה, למרות האירועים הביטחוניים.

  3. עמית
    #3

    כל כך נכון ומדוייק. הכי חשוב זה לא לפחד ולא להקשיב לכל הספקנים.

הוספת תגובה

הקוראים מתבקשים להגיב בסגנון ראוי. תגובות עם דברי בלע לא יפורסמו.
מספר התווים בתגובה מוגבל ל - 500.






XHTML: ניתן להשתמש בתגים אלו: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>