מַנְהִיגוֹת בַּד וְעֵץ – לָעוֹלָם הִיא רוֹעֵץ

מאת: ערן גרף – ד"ר לכימיה, מקאמיסט

לו יכולתי בַּסֵּתֶר פשוט לקוות / שראש ממשלתנו יֵדָע מה לִרְצוֹת / למען עתיד האומה, המולדת, / לא רק איך על בנט יצליח "לרדת" 

 

 

 

 

בעשרים וְשֵׁנִי, יֶרַח מאי, שנת תשע"ז, / ינחת טראמפ-נשיא, עצמתי ונועז,

והכל יתנהל במין עסק-גדול. / כי נשיא של ארה"ב בעל-בית לַכֹּל,

שמחשיב את עצמו כמרכז העולם / (בחיקוי נתניהו הוא ממש מושלם).

יֵצאו ביבי ובנט בִּמְחול-המחניים, / שרה ואיילת, במוֹט, כך בִּשְתַיִים,

תחוללנה, בראש כֹּוהֲנוֹת ט"וּ-באב / לְנֹוגַהּ ירח, במקדש "בנות רחב".

שגרירות של ארה"ב תתנוסס בראש הר / בית מקדש השלישי יבנה כבר מחר.

טרמפ ינחת מבירה של סעודיה, רִיאָד / עם י"ז ראשי מדינות עַרְבִיּוֹת שם נוֹעד,

ואלינו יגיע עמוס זיכרונות / שוודאי גם שָׁתְלוּ בו כמה תובנות.

כל ניתלה בדבריו, או שוטה או נאיבי, / כי אצלו D.N.A. אותו סוג, כמו של ביבי.

 

 

בכללי הנימוס הוא כופר כאן בכול: / "מטייל לבדי, כי אני כבר גדול"

ִייחוּדֵינו נראה כנחשב בעיניו / רק כמו שאר דיירים, בבנין משותף.

נראה שדרישה יחידה כאן ידרוש: / "שימו סוף כבר למה שגורם כאב-ראש,

זכרו, בחברות מפסידות וכושלות / הפתרון המקובל – מחליפים הנהלות!

ובעסק שלי יש הרבה פרצדנטים[1] / בִּינו זאת: שאצלי – אין בכלל סנטימנטים,

ומי שטיפח אשליות אצלכם – / זו ממש בעיה, שכולה שלכם!"

מה שבינתיים הוסכם על הכול – /  שבערב ישבו בשישה לאכול:

האורח הרם, זוגתו, בַּעֲלֵ-בַּת, / מולם ביבי-לוֹקָאלִי, וכמובן "רַעֲיַית".

 

 

הגברת תמיד מקפידה, נעזרת / במיטב אופנאים, מעדית הצמרת,

הפעם, מירי רגב, סַרְסוֹרֶת-תרבות / הכניסה לה פנדל, על-אף הרעוּת:

מכאן עד לקאן, בריביירת צרפת / נסעה השרה כשהיא עֲדֻיַּת –

מלבוש שנראה כמו עמוד מודעות / כולו מין פלקט או כמו שלט-חוצות:

כל סמלי הקדוּשה הודפסו לה סביבה / נשרכים, מטאטאים אריחים, כמו סחבה;

הר הבית מוקם לו, עלוב, שְׁפַל וריק / במורדות השפלה, במבואות ה"מסרק",

כֹּותֶל-קיר-מערב אשר הוא תל-פיות / יַרְכְּתֵי-אחוריים קובעים הגבולות,

ובשעת ישיבה, כל אתר קצת יזוז / ויוצנע במחילה, בין פִּלְחֵי הֶעָכוז.

"רַעֲייַּת", חברתה, העמידה בצל: / מה תלבש הגבירה, כדי כבודה יִנָּצֵל?

בקיצור, למפגש של פסגה "חלומית" / המלבוש הוא פשוט בעיה קיומית.

 

 

הֲאוּכַל לבשר בצפירת ארגעה – / הטרגדיה איננה כל כך נוראה.

הגבירות לבית טראמפ, הן ממילא זוכות / אל מול "רעיית", עוד לפני פה פותחות.

לאורח הרם, כך מעיד הַתֵּאוּם, / זה ביקור מסוג "קוויקי", מבלי אף נאום,

וכל "אשת-חצר" בְּבִירָה מקומית – / בעיניו היא עוד "פאטמה" מזרח-תיכונית,

והוא בספק אם ידע להכיר / בין אום-מאזן לבין אום-אבנר, אום-יאיר…

כולן ממילא בעיניו היינו-הך / כי כול ליידי אצלו – רק גבירת-המטבח.

 

 

נראה שֶׁקָּרֵב ומגיע היום / שצריך יהיה התפַכַח מחלום.

לו יכולתי בַּסֵּתֶר פשוט לקוות / שראש ממשלתנו יֵדָע מה לִרְצוֹת

למען עתיד האומה, המולדת, / לא רק איך על בנט יצליח "לרדת"

ויחדל כבר סוף סוף לעסוק בשטויות / רדוף גחמות שכולן אישיות…

 

 

כל ימות השנה לי נכספת נפשי / ליום הגנוסיא[2] – מאי, עשרים ושלישי.

שנחגג לי מאז הוולדי, בתרצ"ו / בקפידה, במועד כתמיד – עד עכשיו!

והנה השתא, יום של סנדוויץ' כזה, / יום לפני, יום אחרי, אוי מזל כה נבזה:

שהרי לו צמוד מן הצד האחד / טראמפ, שעודו מעמנו נפרד,

וביום שאחרי, חג לבלי-עוררים: / פינוקיו[3] חוגג מְלֹאת מאה ועשרים.

זהו ילד בול-עץ, נרפה ועצלן, / תחמן, ערמומי, גם שקרן ונצלן,

שקרלו קולודי הביא לעולם / כסיפור ילדים ומופת לכולם –

שסוג זה של ברואים נהיים חמורים / (אבל גם מגיעים עד מאה ועשרים…)

מנהיגות שכמותה מעשה-בד ועץ / שנוהה אחרי כל מה שבוהק ונוצץ,

שמוסדי ארץ וגם כל בני האדם / כמו נברָאו כדי להיות  לשרתם….

בשונה מפינוקיו, קהל-בוחרים – / המה בעצם, אותם חמורים!

 

 

[1] תקדימים

[2] מיוונית: יום הולדת

[3] האגדה של קרלו קולודי על ילד העץ

2 תגובות עד עתה

  1. דינה בראל
    #1

    מי יותר משוגע – טראמפ? ביבי? שרה? רגב? בנט?
    מ-שו-ג-עים!!!

  2. ע. בן-יוסף
    #2

    אכן, ארץ אוכלת יושביה, והנותרים כלואים בקן הקוקיה.

    כוחו של ערן כמקאמיסט ראשון במעלה טמון בסוד רגישותו המופלאה.

    פרסום מקאמה מעולה זאת – היא לתפארת האתר.

הוספת תגובה

הקוראים מתבקשים להגיב בסגנון ראוי. תגובות עם דברי בלע לא יפורסמו.
מספר התווים בתגובה מוגבל ל - 500.






XHTML: ניתן להשתמש בתגים אלו: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>