מאת: נפתלי רז – מורה-דרך ואיש חינוך
יום כיפור שלי דוחה יום כיפור של צום. מאתמול הראש שלי עוסק ב-3 המלחמות שלי. אני מוכרח לתמצת לכם במאמר.
"ששת הימים", יוני 1967: במלאת 50 שנה למלחמה, לפני כשנתיים, אורגן על-ידי ההסתדרות הציונית, משרד ירושלים ומורשת, וקרן סטיבן שפילברג, המיזם: "תיעוד לוחמי ששת הימים", בהסרטה, ובהעלאת הסרט ליו-טיוב. התקשרתי, ולביתי הגיע צלם מטעמם עם מלוא הציוד, וראיין אותי 3 שעות (מילדות והלאה). צפיתי היום שוב בסרט. דמעתי.
על המלחמה הראשונה שלי, כצנחן ב"סדיר" בסיני בג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע) תוכלו, לכן, לראות בסרט https://youtu.be/Eii9gcIKSMQ. גם ביממה השקטה של יום הכיפורים, מ-3 שעות הסרט אציע להסתפק בדקות ספורות:
מהדקה ה-43.00 עד 57.20: ההיערכות למלחמה, עם המ"פ שלי דן שומרון (לימים רמטכ"ל, זכרו לברכה!);
57.20-1.19.00: המלחמה שלי, והחייל הראשון שהרגתי;
2.01.00-2.05.40: בתעלת סואץ, כששמעתי שהחבר שלי, עודד קורצ'ין, נפל.
(תוכלו לראות גם מה עניתי לשאלת המראיין על איחולי לעתיד, איחולים שמתאימים גם היום: 2.43.30-2.45.50; ותמונות שלי שהמראיין צילם: 2.52.10-2.52.33).
מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973: למילואים שובצתי לגדוד צנחנים מיוחד, גדוד 343, הגדוד הראשון של צה"ל ל"איגוף אנכי" (דן שומרון ז"ל יזם כרמטכ"ל גדודי צנחנים שיאגפו את האויב בצניחה מאחוריו עם תותחים מוצנחים, יפגיזו בהפתעה מאחור, ויבריחו או ישמידו את האויב). על התקפות הפתע של מצרים וסוריה שמעתי מרדיו B.B.C..
לא חיכיתי לקריאה. כסמל חוליית הסיור הגדודית עזבתי את אשתי עם בני הבכור בבטנה, ונסעתי מיד לבסיס הגדוד (אז ב"סירקין"). בבוקר הגיעו כולם, וגילינו בימ"ח (יחידת מחסני חירום) את הבלגן שגילו רוב חיילי צה"ל: נשק מלוכלך, ציוד קטוע, ביגוד קרוע, ורכב – חוליית הסיור שלי נסעה למלחמה על טנדר של מיונז "תלמה"!
מחשש שירדן תצטרף למלחמה ותתקיף את ירושלים, נסענו לחולות נבי-מוסא, להתכונן לצבא הירדני. מח"ט הבקעה פרסבורגר נעמד מולנו: "חיל האוויר והשריון עסוקים בסיני ובגולן. אתם היחידים שתוכלו לעצור את הירדנים. תצטרכו לפעול כמו הפרטיזנים במלחמת העולם – לחפור בורות בדרכים לירושלים, למלא אותם בחומר נפץ עם כבל חשמלי, להתחבא מסביב עם הכבל, וכשיגיעו טנקים ירדנים – לפוצץ!". הבטנו זה בזה בתדהמה. בלית ברירה, מה שעשינו היה לחפור, להטביע חומרי נפץ, ולהתבדח…
אחרי 3 ימים צה"ל הבין שירדן לא תשתתף במלחמה. המג"ד שלנו התייצב: "הסורים כבשו את החרמון, גולני לא הצליחו לשחרר, הצנחנים נקראים לעזרה. כל פלוגה – צאו מיד לדרך בבקעה צפונה, וניפגש בצהריים בכניסה לקריית שמונה". חוליית הסיור שלי "טסה" צפונה – בטנדר "תלמה". עלינו לגולן, התייצבנו מדרום-מערב לחרמון, ונערכנו – בלי צניחה ובלי "איגוף אנכי" – לקרב השני של צה"ל על החרמון. הפגזנו 2 יממות, והצנחנים ה"רגליים" וגולני "שחררו" את החרמון. צה"ל האריך לנו מילואים לחצי שנה בגבול לבנון, ב"פתח-לנד".
רק אז שמענו על המחדלים של גולדה ודיין, ועל התנגדותם להצעות של ראשי מצרים נאצר וסאדאת, לשקט בישראל תמורת החזרת סיני למצרים, התנגדויות שהביאו למלחמה!
ורק אז שמעתי על חברים שלי שנהרגו במלחמה: חברי בתיכון ליד"ה, רמי (אחירם) ברעלי, סגן במילואים שפיקד על מעוז "חיזיון" בתעלה. כשראה סירות-קרב מצריות חוצות את התעלה, הטביע 4 מהן במקלע שלו, ונפצע קשה. לאחר שרוב חייליו נהרגו, רמי הוריד את הנותרים לבונקר-מחבוא. רמי כבר איבד יד, וחשש שאנחות הכאב שלו יסגירו את המחבוא למצרים. רמי ביקש מהרופא להרוג אותו, כדי להציל את האחרים. הרופא סירב, מילא את רמי במורפיום לשיכוך כאבים, ורמי נפטר. רמי ז"ל קיבל את עיטור המופת. את הסיפור שמעתי שנים אחר-כך מהרופא, היום פרופסור, אבי עורי (שמאז כותב במגזין…).
ושמעתי גם על חניכי לשעבר בצופים גיורא מייזלר, סמל, מפקד טנק. בקרבות הבלימה בסיני נפגע טנק הפטון שלו, וגיורא נעדר! המשפחה והחברים חיפשו בלי סוף. אחיו הצעיר גילי מייזלר יצר סרט מרתק על החיפושים, "גחליליות". רק לאחר שנתיים, כשישראל ומצרים החזירו גוויות מהמלחמה, גופתו של גיורא זוהתה, ונקברה בהר הרצל.
מלחמת לבנון הראשונה, יוני 1982: הייתי אז קמב"ץ "שלום עכשיו" (כאחד ממקימי התנועה), וארגנתי הפגנות נגד המלחמה שידענו ששר הביטחון שרון מתכנן. גדוד הצנחנים שלי 343 נקרא שוב למלחמה. כשהקריאה הגיעה לביתי בירושלים, ניגשתי מיד לארון ציוד המילואים, ונערכתי לצאת. אשתי נפרדה ממני: "ארגנת הפגנות וכתבת מאמרים נגד המלחמה המיותרת הזו, וכשקוראים אתה קופץ? אידיוט!". הגדוד שלנו נקרא לציר המערבי של לבנון, מראש הנקרה עד ביירות. הפעם נסענו ב"זלדה", נלחמנו, והפעם "אגפנו" ממערב…
מדרום לביירות ישנו בחורשה לצד הכביש הראשי לבירה. באמצע הלילה שמענו זעקות אימים. עם הרופא הצבאי רצנו לבדוק. גילינו שגדוד צנחנים אחר ישן על הכביש עצמו, גדוד שריון צה"לי הגיע לפנות בוקר, ורמס את הצנחנים. היום קוראים לזה "דו-צדדי"… גם כך נהרגים במלחמות. נלחמנו גם בביירות המערבית. בסיום טיילנו, חברי בחוליית הסיור שמשון ואני, עם "שותפינו", הפלנגות הנוצריות… במרכז ביירות שמענו ברדיו טרנזיסטור את בגין מצטט בכנסת את שרון: "צה"ל מגיע רק עד 40 קילומטר מישראל, ואין אף חייל של צה"ל בביירות"… וזה היה עוד לפני הטבח בסברה ושתילה…
מישהו מופתע שאצלי יום כיפור זה רק מלחמות?
לא פלא שדמעת רז. גם אני. באמת מרגש עד דמעות. תודה שכתבת, ודווקא ביום כיפור.
נ.ב., מובן שצפיתי בסרט לכל אורכו…
מצמרר. עכשיו רק הבנתי כמה נשים לא יודעות מה זו מלחמה. ולחשוב שאתה עברת בשלוש. אתה כנראה לא דתי, כמוני, אבל אלוהים כנראה מגן עליך. ורק שלא תחזור לישראל עוד מלחמה. וצדקת: על מלחמות צריך לכתוב ביום כיפור. ולקרוא את הכתבה שלך, ולראות בה את הסרט.
אינני בא כלל לסתור או להמעיט בחוויות המלחמה של כותב המאמר.
רק חבל ש-
1) חבל שלא הובאו גם האירועים שקדמו למלחמות, הרי הן לא צצו- ככה סתם, נחתו מהשמים…
2) ישנם אנשים אחרים שעברו את אותן המלחמות, אבל הגיעו למסקנות אחרות- לגבי הסיכוי להגיע לפתרון הבעיות באיזור (כולל- מהו הפתרון הנותן מענה לגורמים לסכסוך ונותן מענה לסכנות הטמונות בכל אפשרות)…
מי שהגיע למסקנות אחרות שיכתוב עליהן. כאן דנים במסקנות האלו, שלדעתי הן הסבירות ביותר. חוץמזה רז, אני אוהבת את אישתך. גם לה לא חסר הגיון….
לתמי פורת
בוגי יעלון- לא כתב? רק דוגמה למה שהתכוונתי…
לבוז'ן: אתה איש חסר רגשות ורק מחפש לתקוף. מהתגובה הראשונה שלך רואים שלא קראת את המאמרולא צפית אפילו בקטע נראשון בסרט, שהרי רז כתב ודיבר גם על האירועים הקןדמים למללמות.ומהתגובה השנייה שלך רואים שאתה ימנמן טיפש. רצינו לסיים בהצעה שביום כיפור תבקש סליחה, אבל סתום כמוך לא יודע להתנצל.
כמה ראש דפוק צריך בן אדם כדי להגיב כמו מרק בוזן לכתבה מצמררת כמו של נפתלי רז. לא, בוזן הוא לא בן אדם.
למגיבים לי-
לא התכוונתי כלל לזלזל, לתקוף ו/או להמעיט בחשיבות/עוצמת החוויות שכותב המאמר חש- במהלך המלחמות שהוא השתתף בהן. כתבתי זאת במשפט הראשון לתגובתי, ולכן- אינני "חסר רגשות"- כפי שכתבו.
כל כוונתי- להתייחס/להאיר- נקודות נוספות, אשר לדעתי הצנועה- משלימות את המאמר.
חבל על אי הבנה זו.
בנוסף- חבל על אופן הניסוח של התגובות אלי (טיפש, "ראש דפוק")… יש דרכים יותר מכובדות ורציניות- להתבטא…
אני מלווה את נפתלי חברי הטוב שנים לא מעטות, לפעמים מקרוב בימי 'שלום עכשיו' ולעת זקנה בעזרת משקפת העט. תודה על מאמרך, אכן, מרגש עד דמעות.
אלף תודות לך, אמנון, על תגובתך החמה והמרגשת.
ותודות גם לכל המגיבים האחרים, המוכרים והאלמונים.
קלעתם לדמעותיי ערב יום הכיפורים, והצדקתם אותן.
תחזקנה ידיך נפתלי רז, ביום הכיפורים ואילך.
למלאת 46 שנים למלחמת יום כיפור ראיתי בתקשורת כתבות על הגנרלים במלחמה. כאן קראתי וצפיתי בלוחם ה"פשוט", כמוני. מאמר הרבה יותר מרשים.
א.
קצת הופתעתי מתגובות ביום כיפור.
לא נלחמתי באף מלחמה אבל אפשר להגיד שלפחות ב- 2 המוזכרות כאן – השתתפתי ועוד איך.
מאז מלחמת יום כיפור – היום הזה לבש אצלי אופי מיוחד. כל שנה, במידה כזו או אחרת, אני עוברת את ה"חוויה" (שקצת תארתי כאן בעבר).
אני קשובה לפרסומים השונים שעד היום לא פענחו לי את "ההפתעה". עכשיו אני רוצה להתיחס ל"טנדר של תלמה".
ב- 2 לאוקטובר שמעתי על המלחמה בפעם הראשונה.
ב- 3 לאוקטובר ביום רביעי בבוקר סיפר לי רופא השיניים בשמחה שבטלו לו מילואים ברגע האחרון, שתקתי ושמחתי, רק עד הערב.
ב. ב- 3.10 ביום ד' בערב נפגשנו כמה חברים והתחילו להחליף שם חוויות על 6 הימים.
אני שאלתי כאילו לתומי "ומה עם המלחמה הבאה?". מיכה הגיב בתמהון: "יקח לצה"ל לפחות חצי שנה להערך. בקיץ היה תרגיל רב חילי – המחסנים היו מבולגנים. חיל האוויר ירה על כוחותינו". נתקפתי בזעה קרה. מנין למיכה שרק צה"ל קובע תאריכי מלחמות? ומה אם תפרוץ באמת מלחמה בימים הקרובים והמחסנים כפי שתאר?
גם למחרת ניסיתי לזרוק מחשבה על מלחמה מתקרבת ונעניתי בגיחוכים.
בשישי בערב כבר ידענו סופית . כן!
לא פלא שהטנדר של תלמה מעביר בי צמרמורת
ג.
ובעניין הבורות וחומרי הנפץ – חלק מהמקורות המודיעינים – הרי היה חוסיין מלך ירדן, הוא ולא אחר…
אבל לך תדע – אז טוב שהטנדר של תלמה זכה להשתתף בפעילות שנועדה למנוע הפתעות….
סיימתי רק עכשיו את הסרט שבכתבה. ראיתי את כל שלוש השעות, והתרגשתי מאד. אני ממליץ מאד לכולם ושולח גם לכל משפחתי.