התנגדות בלתי אלימה בטיפול ובחברה

מאת: איריס דותן-כ"ץ, פסיכולוגית קלינית.

כנס לזכר ד"ר איאד אל-סראג' מעזה נערך ב-22.12.14 ביוזמת "פסיכואקטיב, אנשי בריאות נפש לזכויות אדם" ובשיתוף "קול אחר" ו"רופאים לזכויות אדם".

 

 

 

 

ד"ר איאד אל-סראג‘, פסיכיאטר עזתי, פעל להתנגדות לכיבוש הישראלי בדרכים בלתי אלימות, והוביל את התפתחות שירותי בריאות הנפש הקהילתית בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

"התנגדות" היא מונח מרכזי בשני תחומי עשייה שונים: פסיכואנליזה, והמאבק נגד הכיבוש. בפסיכואנליזה התפתחה ההכרה שלהתנגדות יש גם השפעות משחררות, ושיתכן שהיא נחוצה לטיפול. בהתנגדות לכיבוש רבים מהפעילים המעורבים מחזיקים בעקרונות של אי אלימות, בהבנה שאלימות מובילה לאלימות נוספת.

נושאים אלו עמדו במרכז הכנס. השתתף בו גם ד"ר אחמד אבו טאווחינה, פסיכולוג העומד בראש המרכז לבריאות נפש בעזה, ופסיכולוגים מחו"ל, מרמאלה ומת"א.

ערב הכנס התכנסו בביתי כ-40 איש לשיח על ההתנגדות הלא-אלימה ועל שיתופי פעולה אפשריים בין ישראל ופלסטין בבריאות הנפש ובהתנגדות לכיבוש, במטרה לקיום 2 חברות שיחיו בשוויון ובחופש.

המפגש והכנס נתנו תקווה שלמען שלום כדאי לעשות, בלי ציפייה לתוצאות קרובות. יש ללמוד מהשטח, ואחד מהשני, איך לסלול את הדרך לדו-קיום ולפתרון בעיותינו המשותפות, ובראשן הכיבוש.

בכנס סיפר חאפז, עובד סוציאלי מעזה, איך למד מאל-סראג'. ד"ר רוחמה מרטון, פסיכיאטרית מ"רופאים לזכויות אדם", סיפרה כי אל-סראג' פוטר על ידי צה"ל ששלט על בית החולים שבו עבד, יצא ללונדון לשנתיים וגייס 2 מיליון דולר והקים את המרכז לבריאות הנפש בעזה.

ד"ר אחמד אבו טאווחינה סיפר שאל-סראג' דיבר על ישראל כקשורה לשלום ולאי אלימות, אך טען שהם מרגישים לא בטוחים ולכן משתמשים באיום מבחוץ כדי לגבש החברה מבפנים: "צריך לעזור לאויב לצאת מתוקפנותו".

ג'סיקה בנג'מין סיפרה שאל-סראג' חשב ששני הצדדים צריכים להיות מכובדים באופן שווה, וצריך להכיר בסבל של הקורבן ושל התוקפן.

פרופ' סטיבן פרוש דיבר על בריאות הנפש כתלויה וקשורה בזכויות אדם, על שכאשר יש פיתוי להגיב באלימות לאלימות יש הסלמה, ועל שבישראל ובפלסטין יש הרגשה שכל הזדמנות לפתרון לא אלים לא ממומשת.

ד"ר סמאח, פסיכיאטרית מנהלת המרכז ברמאלה, ראתה את המצב בין ישראל לפלסטין כהתקפים חוזרים של מחלה כרונית. לטענתה המיתוס הישראלי הוא שישראל חייבת להגן על עצמה, שהיא המדינה הדמוקרטית היחידה, שיש לה צבא אתי ושהיא משתמשת בהתקפות "כירורגיות". מאידך גיסא הפלסטינים מלאים שנאה ורוצחים, לא בשלים לדמוקרטיה, לוחמים כמו המדינה האסלאמית ומשתמשים בילדים כמגן אנושי. בסולידריות מקצועית יש גורמים שצריך לעשותם קודם: לא לעשות נזק, לא לשלוט, לא להכחיש פוליטית, לא לעשות סטיגמה פתולוגית, לשים לב להיסטוריה ולאפשר לחקור נרטיבים. עשיית שלום ופיוס יגיעו רק אחר כך.

פרופ' אורי הדר השווה בין פסיכואנליזה ותיאוריה פוסט-קולוניאלית. בראשונה האגו מזוהה עם דמות הורית, בשנייה – עם הכובש.

פרופ' לין סגל דיברה על שלהיות קיצוני זה לייצר את התחושה שתקווה אפשרית יותר מאשר ייאוש. היא סברה שמבחינה פסיכולוגית הישראלים זקוקים לפלסטינים כדי להציל אותם מאשמה מוסרית, להביא אותם לביטחון ולהצילם מתחושת אשמה. "להתנגד זה להתקיים – To resist is to exist", אמרה, בצטטה את ג'ודי בטלר הטוענת שאסור לשתוק. לדבריה, הזהות היהודית מחייבת להיאבק למען הפלסטינים, למען "שתי מדינות, מולדת אחת – Two states one homeland".