אשליית "חוק הלאום"

מאת: שלמה גזית – אלוף מיל', בעבר ראש אמ"ן

כמה מסעיפי "חוק הלאום" החדש באים לערער את מעמדם של אזרחי ישראל הלא-יהודים, ולהקצין את אי-השוויון שאותו אנו מכירים 71 שנים.

אף שאינני נמנה עם המתנגדים הפעילים לחקיקת "חוק הלאום" – אני רואה בו חוק מיותר, חוק מקומם וחוק שלא ישנה דבר במציאות הישראלית. ומה שחשוב במיוחד – זהו חוק שאיננו מסוגל להשפיע ולמנוע תהליכים והתפתחויות, אותם תהליכים שיוזמי החוק חרדים מפניהם ומשלים את עצמם שהחוק ימנעם. במילה אחת: רצונם להגן ולהבטיח את המשך קיומה הבטוח של המדינה היהודית – וזאת בדיוק אין משיגים באמצעות החוק.

המתנגדים לחוק מתייחסים בעיקר לכמה מניסוחי סעיפיו, בין אם הם סבורים שאלה מיותרים, ובין משום שניסוחים אלה מחליפים ניסוחים ומסורת קיימים, ומן המשתמע – החלפה שמכוונת לשנות את המצב הקיים, ולערער את מעמדם של אזרחי המדינה הלא-יהודים.

סעיפי הניסוח ב"חוק הלאום" החדש אינם משנים דבר במציאות הקיימת. למן ימיה הראשונים של המדינה לא קוים שוויון מלא ואמתי בין אזרחי המדינה היהודים לאזרחיה הלא-יהודים. אכן, זו מציאות בלתי ראויה, אך למדנו לחיות עמה. כמה מסעיפי "חוק הלאום" החדש כוללים ניסוחים הבאים להקצין את אי-השוויון שאותו אנו מכירים זה 71 שנים.

הדרוזים, הצ'רקסים, הבדואים ומיעוטים אחרים המשרתים בצה"ל ומקיימים בנאמנות אזרחות ישראלית מלאה, ידעו וטענו נגד קיפוחם בעוגה הלאומית. החוק החדש לא ישנה זאת לרעה, ככל הנראה תביא הסערה הציבורית לניסיון לפצותם בדרכים שונות. יותר ויותר תלמידי ישיבות ימשיכו, לדאבון לב, לקבל פטור מן השרות הצבאי, ואילו בית העלמין הצבאי בבית-ג'אן יאוכלס בקברים חדשים של חללי צה"ל בני העדה הדרוזית. זו מציאות חיינו – עם החוק ובלעדיו.

"ייהוד הגליל" ו"ייהוד" הנגב היו שתי מטרות שאפיינו את מדיניות ההתיישבות הלאומית של ישראל. אלא שבמשך השנים חלו שתי התפתחויות שהשפיעו על מדיניות זו –

• מאמץ ההתנחלות הענקי בירושלים ובגדה המערבית מתנגש עם הרצון והיכולת להפנות משאבים להתיישבות בגליל, ואילו ההתיישבות בנגב – זו תתוגבר כנראה במסגרת של תנופת ההעברה של בסיסי צה"ל לדרום.
• לכל מי שהיו ספקות וחששות – התושבים הערבים וכל התושבים הלא-יהודים של ישראל אינם מבקשים להינתק מישראל, ללא קשר לשאיפותיהם ולעמדותיהם הלאומיות. אלה נשבו ברמת החיים ובאיכות החיים בישראל, ובהשוואה למציאות שמעבר לגבול. מכאן, שאיום זה שוב איננו קיים.

זה מביאני לשאלה העיקרית: האמנם יוכל "חוק הלאום" החדש לשמר את ישראל כמדינה יהודית? לכך, תשובתי חד-משמעית: אין, ולא יכול להיות, קשר בין סעיפי החוק לבין המטרה שהוא מבקש להשיג. יעד זה יושפע מדבר אחד – מן המציאות הדמוגרפית בישראל.

ההחלטה הלאומית אשר תקבע את עתידה של ישראל היא גבולות הארץ – סיפוח הגדה המערבית יעלה את המיעוט הערבי החי בגבולותינו מ-22% ל-45%! בהרכב דמוגרפי זה לא יוכל "חוק הלאום" להצילנו. הברירה שבפניה נעמוד תהא בין ישראל "יהודית", שתהא מדינת אפרטהייד, לבין מדינה דמוקרטית של כלל אזרחיה.

אם לא תעמוד ישראל בפני גל עלייה חדש וענקי – לא ישנה החוק ולא ימנע דבר. וזו כבר איננה שאלת חקיקה, אלא שאלה של מדיניות. התלבטות זו תהא, ככל הנראה, ההחלטה הקשה והגורלית ביותר שבפניה תעמוד ישראל.