אורי אבנרי המריא אופטימי

מאת: נימר נימר – יוגב, נוקד, סופר ומתרגם; חורפיש

במלאת 3 שבועות לפטירת אורי אבנרי, ובדיוק ביום הולדתו ה-95, אני מתרגם (ומקצר) את המאמר שכתבתי במותו לעיתונים ערבים בישראל.

 

במלחמת 1947-9 אבנרי היה לוחם ב"שועלי שמשון", נסחף באווירת העליהום ונטל-חלק בעקירת הפלסטינים ממולדתם, ואף כתב את המנון "שועליו של שמשון".

אבנרי כתב על הכול, בדברי הלל ובניגוח, מאז "בשדות פלשת" ו"הצד השני של המטבע", והפך לראשון שחתר והטיף לשלום הנכסף. הכול בעמדה איתנה, כמוטו של השבועון שלו "העולם הזה" 1950-1980: "בלי מורא, בלי משוא פנים". "השבועון המסוים", בלשון בן-גוריון, הפך לאבן-דרך לעיתונות עברית ליברלית, בית-מדרש לעיתונות לוחמת. אבנרי הוליד גם אח, השבועון בערבית "האדא אל-עאלם". אבנרי חשף שערוריות: "עסק הביש", מאורעות וואדי סליב, הטבח בכפר קאסם, משפט אהרון כהן, התאבדויות בכירים ממפא"י. הוא התריע נגד ממשלות ישראל לדורותיהן, ולכן היו כמה ניסיונות לחסלו, פיזית וכלכלית.

גם אני גדלתי על ברכי "העולם הזה", עוד בטרם גיוסי – בעל-כורחי – לצה"ל. עקבתי אחריו בקביעות. ציפיתי מדי שבוע, בכיליון-עיניים, למדורים "הנדון", "במרחב", "חשיפות" – וחשפנות… "העולם הזה" נטע בקרבי חממה לשתילי שלום, לדרך ארץ ולדו-קיום. השבועון גם שיפר וליטש לי את הלשון העברית. בראשית שנות הששים דרכי נפתחה בפני שעריהם של אורי אבנרי, שלום כהן, בועז עברון, עמוס קינן, דן מרגלית, זיווה יריב, סילביה קשת ורבים אחרים.

"חוק לשון הרע" חוקק נגד אבנרי ונגד השבועון ב-1965, וגרם לאבנרי להקים את מפלגתו "העולם הזה – כח חדש", ולהיכנס לכנסת כח"כ נמרץ, "1 מול 119", ב-3 כהונות! אבנרי הכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית לצד ישראל, וכבסיס לשלום עם כל העולם הערבי. ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה ("שלג"), אבנרי נפגש עם עראפת, עם שרית ישי-לוי וענת סרגוסטי.

אבנרי הקרין ביטחון עצמי, עד שבוא-יבוא השלום המיוחל, שבינתיים בושש מלבוא. אבל אבנרי נשאר אופטימי נצחי. לא במקרה בחר בביוגרפיה שלו בכותרת "אופטימי", בכרך הראשון ב-2014 ובשני ב-2016. קשה לעכל את האופטימיות הנצחית שלו, כבלוריתו הצברית וזקנו המלבין.

אבנרי התנגד בלהט ל"חוק הלאום" האומלל, ותכנן לבוא ל-2 ההפגנות הענקיות בכיכר רבין, בשבתות 4.8 ו-11.8, אלא שנפל למשכב. מאחר והיה זה בעיצומו של חג הקורבן, פטירתו של אבנרי לא זכתה לכיסוי בעיתונות הערבית הכתובה, למעט מאמר שלי שפורסם ב-31.8.18 (על 2 עמודים, כולל התמונות שכאן), ביומון אל-איתיחאד שנערך בחיפה, ובשבועון חדית אל-נאס, שנערך בנצרת.

אורי, מורנו ורבנו! עשינו לנו רב בדמותך השקדנית המאלפת, וקנינו לנו הרבה חברים וידידים, גם במגזר העברי. זאת בדרך החתחתים שלך: בשבועון ובכנסת; במאמריך ב"הארץ" ובמגזין "על צד שמאל"; בהפגנות שארגנת והשתתפת, תמיד מוביל ומציל. לא הלכת בתלם ולא איבדת צלם, בראש המחנה והגוש, ללא חשש מכול "אמבוש" – תמיד עם רחל אשתך. לא העמדתם צאצאים, רק כדי להתמסר לרעיונות נשגבים. יהי זכרך ברוך אורי, עם רעייתך רחל, ותהינה נשמותיכם צרורות בצרור החיים, אמן.

אם נשכחך, אורי, תשכח ימיננו ותדבק לשוננו לחכנו. נזכור אותך, אורי, עד – ואחרי! – שיתגשם חלום השלום הנכסף שלך, ושל ישעיהו בן אמוץ: איש תחת גפנו ותחת תאנתו… יעשה שלום במרומיו… והווה מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה – לתורת השלום.